|
ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב ציון בוארון הרב ציון אלגרבלי הרב בנימין לוי |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 834826/2 | |
| תאריך: |
י"ח בתמוז התשע"א
(20/07/2011) | |||
| תובע |
פלונית
בא כוח התובע עו"ד אורי צפת | |||
| נתבעות |
פלוני
בא כוח הנתבעות עו"ד עידו דיבון | |||
| הנדון: | גירושין | |||
| נושא הדיון: | תוקף הסכם לגבי אי-כריכת עניינים נלווים בתביעת גירושין | |||
פסק דין
לפנינו ערעור ברשות על שלוש החלטות של ביה"ד האזורי בירושלים מיום ט"ז בכסלו תשע"א (23/11/10) שעניינן סמכות בית הדין לדון בתביעות שנכרכו בתביעת הבעל לגירושין. ניכר מתוך ההחלטות ששתים מהן חסרות, ורק אחת שלמה, מנומקת וחתומה על ידי שלשה כדין. וזו לשונה:
התקיים דיון לפנינו, ובתום הדיון הורינו לצדדים לסכם בכתב את טענותיהם המשפטיות ולצרף אסמכתאות. ב"כ האישה המערערת הגיש את סיכומי טענותיו, וב"כ המשיב ביקש לראות בתגובתו לבקשה לרשות ערעור כסיכום טענותיו.
פרטי המקרה
הצדדים היו נשואים בעבר תקופה קצרה והתגרשו ביום 03/03/05. הם נישאו בשנית ביום 13/9/05, ומנישואין אלו נולד להם בן. לקראת הנישואין הנוכחיים, חתמו הצדדים ביום 05/04/05 על הסכם ממון (להלן - ההסכם). ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה ביום 17/04/05. ביום 08/12/05 אושר וקיבל תוקף פס"ד נספח להסכם שאינו מעניינו של ערעור זה. ביום 28/06/10 הודיעה האישה לבעל שברצונה להתגרש. הבעל עזב את הבית ביום 1/7/10 וביום 21/9/10 הגיש הוא לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין שבה כרך את נושא המשמורת, המזונות ורכוש הצדדים.
וזה לשונם של סעיפים 20-21 להסכם:
ביום 20/10/10 הגיש הבעל לבית הדין האזורי בקשה לקביעת סמכות. הבעל ציין בעצמו בבקשתו כי לפי ההסכם הסמכות מסורה לבית המשפט, אך לפי הפסיקה הדבר אינו יכול למנוע ממנו לפנות לביה"ד. ביה"ד ביקש וקיבל את תגובת האשה שהתנגדה לסמכות ביה"ד מן הטעם כי קיים הסכם מחייב בין הצדדים לענין הכריכה, וכן כי "למותר לציין, כי מדובר בהגשת תביעה בחוסר תום לב ובחוסר יושר, ותוך ניצול לרעה של הליכי משא ומתן, שעה שקיים במפורש פסק דין... שם נקבע בצורה הברורה ביותר באותיות של קידוש לבנה... 'הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך להסכם זה תהיה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב'". ביה"ד ביקש את תגובת הבעל לתגובת האישה. הבעל השיב באמצעות ב"כ כי כבר נקבע בבג"ץ 507/85 שאין תוקף להסכמת הצדדים באשר לסמכות ביה"ד. ביום 23/11/10 החליט ביה"ד כי הסמכות נתונה לו ועל כך הערעור בפנינו. הדיון הראשון בבית הדין האזורי התקיים ביום 13/12/10. מאחר ובינתיים הוגש ערעור זה, החליט בית הדין האזורי להמתין לתוצאות הערעור.
ב"כ האישה בכתב הערעור, בטעונים שהוסיף ביום 27.1.2011, בדבריו בדיון ובסיכומיו, טען מספר טענות:
ראשית טען, שהבעל נהג בחוסר תום לב כאשר הגיש תביעה לביה"ד בניגוד להסכם ותוך כדי ניהול מו"מ בין הצדדים. בהשלמת טענותיו ב"כ האישה מתאר את התנהלותו של הבעל בשאר העניינים שבסכסוך, ומנסה לבסס אגב כך את טענתו שהבעל נוהג בחוסר תום לב, דבר הפוגע לטענתו בכנות תביעת הגירושין והכרוך לה.
שנית, טען שביה"ד נהג בניגוד לכלל כיבוד הערכאות כאשר החליט בעניין הסמכות לאחר שביהמ"ש נתן תוקף פס"ד להסכמת הצדדים שהסמכות מסורה לו.
שלישית, טען שביה"ד מסתמך על פסיקת בג"ץ בתיק 507/85, אך אינו דומה הנידון לראיה, משום ששם מדובר בהסכמה על סמכות עניינית. למשל כאשר שני הצדדים יסכימו שהסמכות לדון בענייני בעלות על מקרקעין מסורה לבית משפט השלום, שלו הסמכות לדון בענייני שימוש במקרקעין בלבד. הסכמה כזו לא תועיל. אבל סמכות ביה"ד לעסוק בעניינים הכרוכים לגירושין היא סמכות מקבילה לסמכות ביהמ"ש למשפחה ולא סמכות עניינית, ומשכך מועילה ההסכמה.
רביעית, טען שביה"ד נחפז להחליט בלי שקיים דיון בעניין הסמכות, ולפני ששמע את תגובת ב"כ האישה לתגובת הבעל לתגובתה לבקשתו שביה"ד יקבע סמכות.
ב"כ האישה מוצא סימוכין לדבריו ממקרה הפוך, שבני זוג הסכימו שהסמכות מסורה לביה"ד הרבני, ובעקבות כך ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתמ"א 694/83 דחה בקשה לקובע כי הסמכות מסורה לו.
יש לציין שב"כ האישה לא טען בבית הדין האזורי קודם למתן החלטתו נשוא הערעור, שתביעת הגירושין אינה כנה או כי הכריכה אינה כנה, אלא טען שהבעל נהג בחוסר תום לב בכך שפעל בניגוד להסכם.
ב"כ הבעל המשיב לא מתכחש לכך שנהג בניגוד להסכם, אך חוזר על טענתו לפני ביה"ד האזורי כי הדבר לא יכול למנוע ממנו לפנות לביה"ד. ב"כ המשיב מאריך ברקע לסכסוך הנוכחי בין הצדדים, אך למעשה אין חולק על כך שתביעת הגירושין בעיקרה כנה, והטענות הינן רק בשאלת תום הלב. ובעניין זה טוען ב"כ הבעל שתביעת הגירושין הוגשה רק לאחר שהמו"מ בין הצדדים כשל.
ב"כ הבעל גם מתנגד שישמעו במסגרת הערעור טענותיו של ב"כ האישה על התנהלותו של הבעל, משום שמדובר בדברים שתלויים ועומדים לפני ביה"ד האזורי שטרם אמר את דברו, ואי אפשר להסתייע בכך במסגרת הערעור.
דיון
השאלה המרכזית העולה בערעור זה היא, האם יש בכוחו של הסכם מוקדם בין בני זוג ובפרט כאשר הוא אושר ע"י ערכאה משפטית - ולפיו מחלוקות בענינים שניתן לכרוך בגירושין יידונו בבית המשפט לעניני משפחה - לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסכסוך מאוחר בעניינים שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני.
בטרם נדון בשאלה זו, נסקל מעל דרכנו את השאלות האחרות שהועלו בפנינו.
אין מקום לטענה כי בית הדין פעל בניגוד לכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות, בכך שקבע כי הוא מוסמך לדון בעניינים הכרוכים בגירושין בניגוד לפסק הדין של בית המשפט לעניני משפחה שאישר את ההסכם בין הצדדים. מדובר בהסכם שנחתם ואושר ערב נישואיהם הנוכחיים של הצדדים ולפיו העניינים העשויים להיכרך בתביעת גירושין יידונו בבית המשפט. הטענה שעמדה בפני בית הדין היתה כי אין בהסכם כאמור ובפסק הדין שאישרו כדי לשלול את סמכות בית הדין. בית הדין מוסמך לדון בשאלת סמכותו לדון בסכסוך שבפניו, ואף חייב לדון בשאלת סמכותו משזו מוצגת בפניו. גם אילו היו תלויות ועומדות באותה שעה תביעות מקבילות בבית המשפט לעניני משפחה, מוסמך בית הדין לדון בשאלת סמכותו, אלא שאם בית המשפט כבר דן והחליט בשאלת סמכותו או שהדיון בשאלה זו היה כבר מגיע לשלב מתקדם, מן הראוי היה לאור כללי הכיבוד ההדדי, שבית הדין יימנע מלדון בכך (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118).
במקרה דנן, בעת שבית הדין דן והחליט בשאלת סמכותו, לא נדונה שאלה דומה בבית המשפט לעניני משפחה, וממילא כלל לא מתעוררת סוגיית הכיבוד ההדדי. אין בעובדה כי בית המשפט אישר בעבר הסכם בין הצדדים לענין הסמכות כדי למנוע מבית הדין לדון בשאלה זו, שהרי היה זה אישור גרידא של הסכם בין צדדים בלא שבית המשפט דן ופסק באופן עצמאי במחלוקת בין הצדדים בשאלת סמכות. אישור הסכם על ידי בית המשפט אינו יוצר סמכות נמשכת לפיה בית המשפט הוא המוסמך לדון במחלוקת הנובעת מתוך ההסכם. משל למה הדבר דומה, להסכם גירושין שאושר וניתן לו תוקף פסק דין ע"י בית הדין הרבני ולפיו סכסוכים עתידיים בכל הקשור והנוגע לאותו הסכם יידונו אך ורק בבית הדין הרבני. על פי פסיקת בית המשפט העליון, אין בכך כדי למנוע בעתיד מבית המשפט לעניני משפחה לבחון שמא סכסוך מאוחר שהתעורר ושלגביו הוסכם כי יידון בבית הדין, מצוי הוא בעצם בסכמות השיפוט של בית המשפט.
טענת המערערת כי בית הדין האזורי "נחפז" בהחלטתו בענין הסמכות ולא המתין לתשובתה על תגובת המשיב ולא קיים דיון במחלוקת, דינה להידחות. בפני בית הדין הועמדה להכרעה מחלוקת בענין סמכות בית הדין. המערערת טענה כי קיים הסכם מחייב בענין זה וכי בהגשת התביעה פעל הבעל בחוסר תום לב. על כך ניתנה תגובת הבעל כי הצדדים לא היו רשאים מלכתחילה להתנות על סמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. לא היתה מחלוקת עובדתית כי הבעל הגיש את תביעותיו לבית הדין בניגוד להסכם שבין בני הזוג. טענת חוסר תום הלב של הבעל בהקשר זה, לא הצדיקה איפוא בנסיבות הענין בירור עובדתי נוסף. לפיכך, לא היתה הצדקה לבקש תגובה נוספת מטעם המערער, ואין לדרישה זו כל בסיס בדין. כן גם לא היתה סיבה לקיים דיון פרונטלי בסוגיה משפטית שנטענה כדבעי בכתב ע"י ב"כ הצדדים.
אמנם במסמך "הוספת טיעונים להודעת הערעור" נטען ע"י ב"כ המערערת כי המשיב מסרב להתגרש וכי הוא סוחט תנאים כספיים כתנאי להסכמתו לגט, אולם טענות אלו לא נטענו ע"י המערערת בפני בית הדין האזורי בעת ובזמן שבהם עמדה בפניו להכרעה שאלת סמכותו לדון בענינים הכרוכים, והן כלל לא הוכחו. המערערת אף לא העלתה טענות אלו בנימוקי הערעור. הן הועלו בשלב מאוחר לאחר שבית הדין הגדול שקל להכריע בערעור על סמך טענות הצדדים בכתב ללא קיום דיון בנוכחות הצדדים. בהתאם לכך החליט בית הדין הגדול כי –
צודק ב"כ המשיב בטענתו, כי הותר למערערת רק להוסיף חומר משפטי ואסמכתאות וכי היא לא הייתה רשאית לתקן את כתב הערעור שהגישה, ולערוך לו "מקצה שיפורים". קל וחומר שהיא לא הייתה רשאית להוסיף טענות אשר כלל לא הועלו על ידה בביה"ד קמא. המערערת עצמה צמצמה את גדרה של המחלוקת בשאלת הסמכות לסוגיית אחת ויחידה: האם הסכם הגירושין מונע כריכת ענייני הרכוש לתביעת הגירושין, אם לאו. זאת הטענה היחידה שהעלתה במסגרת התנגדותה לסמכותו של ביה"ד קמא, והיא מנועה מלהעלות בהליך הערעור טענות נוספות שהינן בגדר הרחבת חזית.
עתה נפנה לשאלה המרכזית העומדת להכרעתנו בערעור זה, והיא: האם הסכם מוקדם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בית המשפט לעניני משפחה הוא שידון בסכסוך עתידי בעניני מזונות ורכוש הכרוכים בגירושין, כוחו עמו לשלול את סמכות בית הדין הרבני?
כלל ידוע הוא שהסכמת צדדים, כשלעצמה, ליתן סמכות שיפוט לטריבונל כלשהו, אין בה כדי ליצור סמכות שיפוט לאותו טריבונל, יש מאין. "סמכות שיפוט" מוענקת רק ע"י המחוקק. "קביעת הסמכות העניינית אינה מסורה בידי הצדדים, ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה, הרי זה אינו תופס, ובית המשפט עצמו חייב לברר, אם הוא אמנם מוסמך לדון מבחינת העניין, אפילו אם הנתבע איננו כופר בסמכותו" (בג"ץ 507/85 בהיג' תמימי, עו"ד, ואח' נ' שר הביטחון ואח' מ (2) 505, 511). צדדים אינם יכולים להביא בהסכמה ענין שהוא בסמכות בית משפט מחוזי אל סמכות בית משפט השלום. כך גם ענין שהוא בסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה, לא ניתן להעבירו, אף בהסכמה, לסמכות של בית משפט אחר. "העקרון בדבר שמירה על סמכותם של בתי המשפט של המדינה מפני שלילה ופגיעה על ידי הסכם בין צדדים נשמר במלואו בכל הזמנים ובכל התנאים" (השופט ברנזון בע"א 350/54 אילני נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד י 1693, 1697; צוטט בהסכמה ע"י השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 875). ויודגש: אנו עוסקים כאן ב"סמכות שיפוט", ולא בהסכם למסירת ענין לבוררות.
העובדה כי להסכם בין צדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ערכאה שיפוטית, אינה יכולה ליצוק תוכן חוקי להסכם שאינו בר תוקף:
בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 437, 9].
זאת ועוד:
מקור הסמכות החוקית של בית דין רבני לדון בעניני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט). בסעיף 3 לחוק נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין הרבני כאשר תביעת מזונות או רכוש או כל ענין אחר נכרכו בתביעת גירושין. לשם כריכה כאמור אין צורך בהסכמת הצד שכנגד לסמכות בית הדין. סעיף 4 לחוק עוסק בזכות הברירה המסורה לידה של אשה יהודיה לתבוע מזונות בבית הדין הרבני שלא בהקשר של גירושין. סעיף 9 לחוק עוסק באפשרות לתת הסכמה של הנוגעים בדבר, בענין של מעמד אישי, לסמכות בית הדין הרבני. מזונות ועניני אפוטרופסות הם בגדר עניני מעמד אישי.
הסמכות של ביה"ד הרבני ע"פ סעיף 3 לחוק השיפוט, בהתקיים תנאי הסעיף, הינה סמכות יחודית. משכך, אין הסכם מוקדם בין הצדדים, יכול לשלול סמכות זו. לא ניתן להתנות, או להסכים אחרת, בקשר לסמכות שיפוט שנקבעה ע"י המחוקק. היא גוברת גם על זכות הבחירה שניתנה לאשה לקבוע את ערכאת השיפוט שתדון בתביעתה למזונות. סמכות השיפוט לפי סעיף 3 הנ"ל יכולה להישלל, רק אם בפועל הקדימה האשה והגישה תביעתה לבית המשפט לפני הגשת תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין.
תימוכין חד-משמעיים לעמדתנו, יש ב-ע"א 1981/90, אהרון נ' אהרון, פ"ד מ"ד (4) 877 (להלן – פרשת אהרון). באותה פרשה, ערכו בני זוג הסכם לשלום בית ויחסי ממון, וזה קיבל, בחלקו, אישור על-ידי בית המשפט המחוזי. ההסכם כלל סעיפים שלא אושרו ושכללו הסדר של חובת המזונות של המשיב למערערת ולבנם במקרה ששלום הבית שבין הצדדים יופר והקניית סמכות שיפוט במקרה של סכסוך בין הצדדים לבתי המשפט האזרחיים. הוסכם שם במפורש כי לבית הדין הרבני תהא סמכות שיפוט לעניין הגירושין בלבד. עקב סכסוכים חדשים שבין בני הזוג הגישה המערערת תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בתביעתה טענה בין היתר כי הבעל הפר את התחייבויותיו לענין המזונות. לאחר מכן הגישה האישה לבית המשפט המחוזי תביעה למזונות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנסב על שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה. בית המשפט העליון קבע כי האשה כרכה למעשה את ענין המזונות בתביעתה לגירושין. לאור זאת צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את התביעה. בית המשפט העליון פסק, שההוראה בדבר סמכות השפיטה שבסעיף 40 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (והיה זה טרם עידן בית המשפט לעניני משפחה), היא בגדר הוראה קוגנטית, ואין לעוקפה על ידי הסכם בין בעלי דין. בסעיף 40 לחוק בתי המשפט נקבע כי בית משפט מחוזי ידון ב"כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר; בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית דין דן בו". מכוח סעיף זה, שבו נקבעה הסמכות השיורית של בית המשפט המחוזי, היה הוא דן בתביעות למזונות עד להקמת בתי המשפט לעניני משפחה בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. סמכות בית המשפט המחוזי היתה מותנית בהיעדר סמכות שיפוט יחודית לטריבונל אחר; קרי, במקרה דנן: לבית הדין הרבני.
בכך נשללת טענת ב"כ המערערת כי עקב היות העניינים הכרוכים נתונים לסמכות מקבילה של בית המשפט ובית הדין הרבני, עשויה סמכות בית הדין להישלל מכוח הסכם מוקדם. קיומה של הסמכות המקבילה כשלעצמה, אינה מאפשרת עקיפת ההוראות החוקיות שלפיהן הופכת הסמכות המקבילה לייחדית. משהוגשה תביעה גירושין כרוכה – כך מורה אותנו סעיף 3 לחוק השיפוט – הופכת הסמכות המקבילה לסמכות שיפוט ייחודית. כך גם לפי סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים", ולפי סעיף 25(ב) לאותו חוק, "בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו". הוראות אלו בדומה להוראות לפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט, מלמדות כי הפסיקה שנקבעה בפרשת אהרון, שרירה וקיימת.
שונים הם פני הדברים, ביחס לאמור בסעיף 9 לחוק השיפוט. שם הסמיך המחוקק במפורש את הצדדים להעניק, בהסכמה, סמכות שיפוט לבית הדין. זוהי הסמכה מפורשת, ועם מתן הסכמת הצדדים לשיפוט האמור, הופכת הסמכות המקבילה להיות סמכות ייחודית (ראו דברי הנשיא ברק בביד"מ 2329/99 מרים כפיר נ' משה כפיר פ"ד נה(2), 518, 526: "...קיומה של הסכמה כזאת עשוי להקנות לבית דין דתי סמכות ייחודית בענייני המעמד האישי של אותו אדם (ראו סימן 65 לדבר המלך; סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים; סעיף 5 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים; סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; סעיף 27 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981)"; ההדגשה הוספה). ההסכמה לפי סעיף 9 לחוק השיפוט יכולה להיעשות בבוא הצדדים בפועל לביה"ד ובניהול הדיון למעשה שם. אך המחוקק לא היתנה בסעיף 9 שההסכמה תיעשה אך ורק כאשר סכסוך קונקרטי עומד לדיון בשעת ההסכמה ואין סיבה למנוע מבני זוג לקבוע מראש הסכמה לסמכות בית הדין עוד בטרם יתעורר הסכסוך (מא 694/83 (חיפה) סידוניה ריסטיק נ' יונל ריסטיק מד (2) 214, 216).
לאור האמור, כאשר ניתנת הסכמה של אשה או של בני זוג לדון בעניני מזונות אשה בבית דין רבני, דייקא, אין כל ספק ספיקא, כי ההסכמה מחייבת.
אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי ענין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם. כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה:
אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש. ראשית, זכות הברירה הנתונה לאשה לפי סעיף 4 לחוק השיפוט מוגבלת מעצם טיבה לפי סעיף 3 לאותו חוק. כדי לממש את "זכות הברירה" חייבת אשה להגיש בפועל את תביעתה למזונות לערכאה אותה בחרה, וזאת בטרם תוגש תביעת גירושין כרוכה. סעיף 4 הנ"ל מדבר על הגשת תביעה למזונות ולא על מתן הודעה או הסכם בקשר לכך. כשם שאין לומר שהודעה גרידא של האשה לבעלה כי היא בוחרת להגיש תביעתה למזונות לבית המשפט, מונעת מן הבעל לכרוך ענין זה בתביעה לגירושין בבית הדין, כך אין לומר כי הסכם בכתב לענין זה הינו בגדר שימוש בזכות הברירה.
שנית, יש להבחין בין העניינים העשויים להוות נושא להסכם ממון או להסכם בדבר מזונות, לבין הסכם בדבר סמכות שיפוט. חוק יחסי ממון בין בני זוז, התשל"ג-1953 מסדיר את סוגיית יחסי הממון בין בני זוג. החוק קובע כי הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון ביניהם יהיה בכתב, וכי ההסכם טעון אישור מוקדם של גורם מוסמך על מנת לתת תוקף להוראותיו. קביעת הערכאה השיפוטית אשר תדון בסכסוך הנובע מהסכם הממון איננו בגדר הסכם ממון אף אם הצדדים התייחסו לכך בהסכם שביניהם. כך עולה גם מהוראת סעיף 13(א) לחוק הנ"ל אשר קבע כי "חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים".
בדומה, לפי סעיף 12 לחוק לתיקון משפחה (מזונות) התשי"ט-1959 (להלן – חוק המזונות), ניתן להגיע להסכמים בדבר מזונות. סעיף 19(א) לחוק המזונות קובע כי "חוק זה אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי-דין דתיים ולא לגרוע מהן; ומקום שבית דין דתי מוסמך על פי חיקוק לשפוט, יראו כל מקום בחוק זה שנאמר בו "בית משפט" כבא לרבות בית-דין דתי". דהיינו, הסכם בדבר מזונות לחוד והסכם בדבר סמכות שיפוט לחוד.
ניתן להסיק מכך, כי גדרי הסמכויות של בית הדין הרבני לפי חוק השיפוט שרירות וקיימות והן לא נפגעו מכוח חוק בית המשפט למשפחה, מכוח חוק יחסי ממון או מכוח חוק המזונות. הוראת סעיף 3 לחוק השיפוט הינה קוגנטית, ולפיכך, תניית שיפוט בהסכם מוקדם השוללת את סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעות שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה, אינה בת תוקף.
נותר לנו לדון בנקודה אחת, והיא טענת ב"כ המערערת כי כריכה בניגוד להסכם מוקדם בתביעת גירושין נעשית בחוסר תום לב. אף שנקודה זו מטרידה במקצת, אין בה די כדי לשלול את סמכות בית הדין הרבני. כפי שנוכחנו לדעת, על פי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת אהרון, אין תוקף להסכם השולל את סמכות בית הדין הרבני בנסיבות אלו. טענת חוסר תום לב עולה מיניה וביה כל אימת שבו צד להסכם מסרב לקיים תנאי מוסכם המתברר כחסר תוקף. לא ניתן לומר כי בשל כך יש לתת תוקף לתנאי שהוא חסר תוקף. יש בדבר כדי לרוקן מתוכנה הוראה קוגנטית של המחוקק ונוצרת סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב.
לאור האמור, הערעור נדחה.
ניתן ביום י"ח בתמוז התשע"א
(20/07/2011)
הרב ציון בוארון - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב בנימין לוי - דיין
"אחרי העיון בכתבי הצדדים, בדבר הסמכות העניינית, ביה"ד פוסק כי הסמכות הוקנתה לבית הדיו וזאת על פי פס"ד של בג"ץ 507/85 האומר כי סמכות עניינית לא מסורה בידי הצדדים, ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה, אין זה תופס.
לכן ביה"ד דוחה את התנגדות האשה לסמכות. הסמכות היחודית עניינית נתונה לביה"ד".
התקיים דיון לפנינו, ובתום הדיון הורינו לצדדים לסכם בכתב את טענותיהם המשפטיות ולצרף אסמכתאות. ב"כ האישה המערערת הגיש את סיכומי טענותיו, וב"כ המשיב ביקש לראות בתגובתו לבקשה לרשות ערעור כסיכום טענותיו.
פרטי המקרה
הצדדים היו נשואים בעבר תקופה קצרה והתגרשו ביום 03/03/05. הם נישאו בשנית ביום 13/9/05, ומנישואין אלו נולד להם בן. לקראת הנישואין הנוכחיים, חתמו הצדדים ביום 05/04/05 על הסכם ממון (להלן - ההסכם). ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה ביום 17/04/05. ביום 08/12/05 אושר וקיבל תוקף פס"ד נספח להסכם שאינו מעניינו של ערעור זה. ביום 28/06/10 הודיעה האישה לבעל שברצונה להתגרש. הבעל עזב את הבית ביום 1/7/10 וביום 21/9/10 הגיש הוא לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין שבה כרך את נושא המשמורת, המזונות ורכוש הצדדים.
וזה לשונם של סעיפים 20-21 להסכם:
"20. הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך להסכם זה, לרבות: עצם תוקפו, יישומו, החלתו, הפרכתו ואכיפתו תהיה בידי ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב.
21. מבלי לגרוע באמור בסעיף 15 לעיל מוסכם בזה בין הצדדים כי תביעה על יסוד הסכם זה והתדיינות מכוחו וכן כל תביעה הקשורה או כרוכה בענייני הרכוש של בני הזוג, החזקת ילדים (אם יהיו) המשותפים של בני הזוג, ביקורים, מזונות האישה ומזונות הילדים (אם יהיו) לא יוכלו להיכרך בתביעות כלשהן בביה"ד הרבני, ולביה"ד הרבני לא תהיה סמכות לדון בהם, אלא אם הסכימו על כך שני הצדדים, בכתב, בפני בית הדין בישיבה הראשונה. עצם ההופעה בפני בית הדין, ללא הסכמה מפורשת בכתב, אינה מקנה סמכות לביה"ד והסמכות תישאר בידי בית המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 15 לעיל."
ביום 20/10/10 הגיש הבעל לבית הדין האזורי בקשה לקביעת סמכות. הבעל ציין בעצמו בבקשתו כי לפי ההסכם הסמכות מסורה לבית המשפט, אך לפי הפסיקה הדבר אינו יכול למנוע ממנו לפנות לביה"ד. ביה"ד ביקש וקיבל את תגובת האשה שהתנגדה לסמכות ביה"ד מן הטעם כי קיים הסכם מחייב בין הצדדים לענין הכריכה, וכן כי "למותר לציין, כי מדובר בהגשת תביעה בחוסר תום לב ובחוסר יושר, ותוך ניצול לרעה של הליכי משא ומתן, שעה שקיים במפורש פסק דין... שם נקבע בצורה הברורה ביותר באותיות של קידוש לבנה... 'הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך להסכם זה תהיה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב'". ביה"ד ביקש את תגובת הבעל לתגובת האישה. הבעל השיב באמצעות ב"כ כי כבר נקבע בבג"ץ 507/85 שאין תוקף להסכמת הצדדים באשר לסמכות ביה"ד. ביום 23/11/10 החליט ביה"ד כי הסמכות נתונה לו ועל כך הערעור בפנינו. הדיון הראשון בבית הדין האזורי התקיים ביום 13/12/10. מאחר ובינתיים הוגש ערעור זה, החליט בית הדין האזורי להמתין לתוצאות הערעור.
ב"כ האישה בכתב הערעור, בטעונים שהוסיף ביום 27.1.2011, בדבריו בדיון ובסיכומיו, טען מספר טענות:
ראשית טען, שהבעל נהג בחוסר תום לב כאשר הגיש תביעה לביה"ד בניגוד להסכם ותוך כדי ניהול מו"מ בין הצדדים. בהשלמת טענותיו ב"כ האישה מתאר את התנהלותו של הבעל בשאר העניינים שבסכסוך, ומנסה לבסס אגב כך את טענתו שהבעל נוהג בחוסר תום לב, דבר הפוגע לטענתו בכנות תביעת הגירושין והכרוך לה.
שנית, טען שביה"ד נהג בניגוד לכלל כיבוד הערכאות כאשר החליט בעניין הסמכות לאחר שביהמ"ש נתן תוקף פס"ד להסכמת הצדדים שהסמכות מסורה לו.
שלישית, טען שביה"ד מסתמך על פסיקת בג"ץ בתיק 507/85, אך אינו דומה הנידון לראיה, משום ששם מדובר בהסכמה על סמכות עניינית. למשל כאשר שני הצדדים יסכימו שהסמכות לדון בענייני בעלות על מקרקעין מסורה לבית משפט השלום, שלו הסמכות לדון בענייני שימוש במקרקעין בלבד. הסכמה כזו לא תועיל. אבל סמכות ביה"ד לעסוק בעניינים הכרוכים לגירושין היא סמכות מקבילה לסמכות ביהמ"ש למשפחה ולא סמכות עניינית, ומשכך מועילה ההסכמה.
רביעית, טען שביה"ד נחפז להחליט בלי שקיים דיון בעניין הסמכות, ולפני ששמע את תגובת ב"כ האישה לתגובת הבעל לתגובתה לבקשתו שביה"ד יקבע סמכות.
ב"כ האישה מוצא סימוכין לדבריו ממקרה הפוך, שבני זוג הסכימו שהסמכות מסורה לביה"ד הרבני, ובעקבות כך ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתמ"א 694/83 דחה בקשה לקובע כי הסמכות מסורה לו.
יש לציין שב"כ האישה לא טען בבית הדין האזורי קודם למתן החלטתו נשוא הערעור, שתביעת הגירושין אינה כנה או כי הכריכה אינה כנה, אלא טען שהבעל נהג בחוסר תום לב בכך שפעל בניגוד להסכם.
ב"כ הבעל המשיב לא מתכחש לכך שנהג בניגוד להסכם, אך חוזר על טענתו לפני ביה"ד האזורי כי הדבר לא יכול למנוע ממנו לפנות לביה"ד. ב"כ המשיב מאריך ברקע לסכסוך הנוכחי בין הצדדים, אך למעשה אין חולק על כך שתביעת הגירושין בעיקרה כנה, והטענות הינן רק בשאלת תום הלב. ובעניין זה טוען ב"כ הבעל שתביעת הגירושין הוגשה רק לאחר שהמו"מ בין הצדדים כשל.
ב"כ הבעל גם מתנגד שישמעו במסגרת הערעור טענותיו של ב"כ האישה על התנהלותו של הבעל, משום שמדובר בדברים שתלויים ועומדים לפני ביה"ד האזורי שטרם אמר את דברו, ואי אפשר להסתייע בכך במסגרת הערעור.
דיון
השאלה המרכזית העולה בערעור זה היא, האם יש בכוחו של הסכם מוקדם בין בני זוג ובפרט כאשר הוא אושר ע"י ערכאה משפטית - ולפיו מחלוקות בענינים שניתן לכרוך בגירושין יידונו בבית המשפט לעניני משפחה - לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסכסוך מאוחר בעניינים שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני.
בטרם נדון בשאלה זו, נסקל מעל דרכנו את השאלות האחרות שהועלו בפנינו.
אין מקום לטענה כי בית הדין פעל בניגוד לכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות, בכך שקבע כי הוא מוסמך לדון בעניינים הכרוכים בגירושין בניגוד לפסק הדין של בית המשפט לעניני משפחה שאישר את ההסכם בין הצדדים. מדובר בהסכם שנחתם ואושר ערב נישואיהם הנוכחיים של הצדדים ולפיו העניינים העשויים להיכרך בתביעת גירושין יידונו בבית המשפט. הטענה שעמדה בפני בית הדין היתה כי אין בהסכם כאמור ובפסק הדין שאישרו כדי לשלול את סמכות בית הדין. בית הדין מוסמך לדון בשאלת סמכותו לדון בסכסוך שבפניו, ואף חייב לדון בשאלת סמכותו משזו מוצגת בפניו. גם אילו היו תלויות ועומדות באותה שעה תביעות מקבילות בבית המשפט לעניני משפחה, מוסמך בית הדין לדון בשאלת סמכותו, אלא שאם בית המשפט כבר דן והחליט בשאלת סמכותו או שהדיון בשאלה זו היה כבר מגיע לשלב מתקדם, מן הראוי היה לאור כללי הכיבוד ההדדי, שבית הדין יימנע מלדון בכך (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118).
במקרה דנן, בעת שבית הדין דן והחליט בשאלת סמכותו, לא נדונה שאלה דומה בבית המשפט לעניני משפחה, וממילא כלל לא מתעוררת סוגיית הכיבוד ההדדי. אין בעובדה כי בית המשפט אישר בעבר הסכם בין הצדדים לענין הסמכות כדי למנוע מבית הדין לדון בשאלה זו, שהרי היה זה אישור גרידא של הסכם בין צדדים בלא שבית המשפט דן ופסק באופן עצמאי במחלוקת בין הצדדים בשאלת סמכות. אישור הסכם על ידי בית המשפט אינו יוצר סמכות נמשכת לפיה בית המשפט הוא המוסמך לדון במחלוקת הנובעת מתוך ההסכם. משל למה הדבר דומה, להסכם גירושין שאושר וניתן לו תוקף פסק דין ע"י בית הדין הרבני ולפיו סכסוכים עתידיים בכל הקשור והנוגע לאותו הסכם יידונו אך ורק בבית הדין הרבני. על פי פסיקת בית המשפט העליון, אין בכך כדי למנוע בעתיד מבית המשפט לעניני משפחה לבחון שמא סכסוך מאוחר שהתעורר ושלגביו הוסכם כי יידון בבית הדין, מצוי הוא בעצם בסכמות השיפוט של בית המשפט.
טענת המערערת כי בית הדין האזורי "נחפז" בהחלטתו בענין הסמכות ולא המתין לתשובתה על תגובת המשיב ולא קיים דיון במחלוקת, דינה להידחות. בפני בית הדין הועמדה להכרעה מחלוקת בענין סמכות בית הדין. המערערת טענה כי קיים הסכם מחייב בענין זה וכי בהגשת התביעה פעל הבעל בחוסר תום לב. על כך ניתנה תגובת הבעל כי הצדדים לא היו רשאים מלכתחילה להתנות על סמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. לא היתה מחלוקת עובדתית כי הבעל הגיש את תביעותיו לבית הדין בניגוד להסכם שבין בני הזוג. טענת חוסר תום הלב של הבעל בהקשר זה, לא הצדיקה איפוא בנסיבות הענין בירור עובדתי נוסף. לפיכך, לא היתה הצדקה לבקש תגובה נוספת מטעם המערער, ואין לדרישה זו כל בסיס בדין. כן גם לא היתה סיבה לקיים דיון פרונטלי בסוגיה משפטית שנטענה כדבעי בכתב ע"י ב"כ הצדדים.
אמנם במסמך "הוספת טיעונים להודעת הערעור" נטען ע"י ב"כ המערערת כי המשיב מסרב להתגרש וכי הוא סוחט תנאים כספיים כתנאי להסכמתו לגט, אולם טענות אלו לא נטענו ע"י המערערת בפני בית הדין האזורי בעת ובזמן שבהם עמדה בפניו להכרעה שאלת סמכותו לדון בענינים הכרוכים, והן כלל לא הוכחו. המערערת אף לא העלתה טענות אלו בנימוקי הערעור. הן הועלו בשלב מאוחר לאחר שבית הדין הגדול שקל להכריע בערעור על סמך טענות הצדדים בכתב ללא קיום דיון בנוכחות הצדדים. בהתאם לכך החליט בית הדין הגדול כי –
"...המערערת רשאית להוסיף ולצרף חומר משפטי ואסמכתאות התומכות בערעור. המשיב מתבקש לתת תשובתו באופן מלא בכתב וכן לצרף אסמכתאות משפטיות. לאחר קבלת החומר יחליט ביה"ד אם ניתן לקיים דיון ומתן פס"ד על פי החומר הכתוב".
צודק ב"כ המשיב בטענתו, כי הותר למערערת רק להוסיף חומר משפטי ואסמכתאות וכי היא לא הייתה רשאית לתקן את כתב הערעור שהגישה, ולערוך לו "מקצה שיפורים". קל וחומר שהיא לא הייתה רשאית להוסיף טענות אשר כלל לא הועלו על ידה בביה"ד קמא. המערערת עצמה צמצמה את גדרה של המחלוקת בשאלת הסמכות לסוגיית אחת ויחידה: האם הסכם הגירושין מונע כריכת ענייני הרכוש לתביעת הגירושין, אם לאו. זאת הטענה היחידה שהעלתה במסגרת התנגדותה לסמכותו של ביה"ד קמא, והיא מנועה מלהעלות בהליך הערעור טענות נוספות שהינן בגדר הרחבת חזית.
עתה נפנה לשאלה המרכזית העומדת להכרעתנו בערעור זה, והיא: האם הסכם מוקדם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בית המשפט לעניני משפחה הוא שידון בסכסוך עתידי בעניני מזונות ורכוש הכרוכים בגירושין, כוחו עמו לשלול את סמכות בית הדין הרבני?
כלל ידוע הוא שהסכמת צדדים, כשלעצמה, ליתן סמכות שיפוט לטריבונל כלשהו, אין בה כדי ליצור סמכות שיפוט לאותו טריבונל, יש מאין. "סמכות שיפוט" מוענקת רק ע"י המחוקק. "קביעת הסמכות העניינית אינה מסורה בידי הצדדים, ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה, הרי זה אינו תופס, ובית המשפט עצמו חייב לברר, אם הוא אמנם מוסמך לדון מבחינת העניין, אפילו אם הנתבע איננו כופר בסמכותו" (בג"ץ 507/85 בהיג' תמימי, עו"ד, ואח' נ' שר הביטחון ואח' מ (2) 505, 511). צדדים אינם יכולים להביא בהסכמה ענין שהוא בסמכות בית משפט מחוזי אל סמכות בית משפט השלום. כך גם ענין שהוא בסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה, לא ניתן להעבירו, אף בהסכמה, לסמכות של בית משפט אחר. "העקרון בדבר שמירה על סמכותם של בתי המשפט של המדינה מפני שלילה ופגיעה על ידי הסכם בין צדדים נשמר במלואו בכל הזמנים ובכל התנאים" (השופט ברנזון בע"א 350/54 אילני נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד י 1693, 1697; צוטט בהסכמה ע"י השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 875). ויודגש: אנו עוסקים כאן ב"סמכות שיפוט", ולא בהסכם למסירת ענין לבוררות.
העובדה כי להסכם בין צדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ערכאה שיפוטית, אינה יכולה ליצוק תוכן חוקי להסכם שאינו בר תוקף:
"סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לענין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי בהינתן קיומו של הסכם בין בעלי דין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום. הגמישות היחסית בענייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה".
בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 437, 9].
זאת ועוד:
"אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה".
(בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641).
מקור הסמכות החוקית של בית דין רבני לדון בעניני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט). בסעיף 3 לחוק נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין הרבני כאשר תביעת מזונות או רכוש או כל ענין אחר נכרכו בתביעת גירושין. לשם כריכה כאמור אין צורך בהסכמת הצד שכנגד לסמכות בית הדין. סעיף 4 לחוק עוסק בזכות הברירה המסורה לידה של אשה יהודיה לתבוע מזונות בבית הדין הרבני שלא בהקשר של גירושין. סעיף 9 לחוק עוסק באפשרות לתת הסכמה של הנוגעים בדבר, בענין של מעמד אישי, לסמכות בית הדין הרבני. מזונות ועניני אפוטרופסות הם בגדר עניני מעמד אישי.
הסמכות של ביה"ד הרבני ע"פ סעיף 3 לחוק השיפוט, בהתקיים תנאי הסעיף, הינה סמכות יחודית. משכך, אין הסכם מוקדם בין הצדדים, יכול לשלול סמכות זו. לא ניתן להתנות, או להסכים אחרת, בקשר לסמכות שיפוט שנקבעה ע"י המחוקק. היא גוברת גם על זכות הבחירה שניתנה לאשה לקבוע את ערכאת השיפוט שתדון בתביעתה למזונות. סמכות השיפוט לפי סעיף 3 הנ"ל יכולה להישלל, רק אם בפועל הקדימה האשה והגישה תביעתה לבית המשפט לפני הגשת תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין.
תימוכין חד-משמעיים לעמדתנו, יש ב-ע"א 1981/90, אהרון נ' אהרון, פ"ד מ"ד (4) 877 (להלן – פרשת אהרון). באותה פרשה, ערכו בני זוג הסכם לשלום בית ויחסי ממון, וזה קיבל, בחלקו, אישור על-ידי בית המשפט המחוזי. ההסכם כלל סעיפים שלא אושרו ושכללו הסדר של חובת המזונות של המשיב למערערת ולבנם במקרה ששלום הבית שבין הצדדים יופר והקניית סמכות שיפוט במקרה של סכסוך בין הצדדים לבתי המשפט האזרחיים. הוסכם שם במפורש כי לבית הדין הרבני תהא סמכות שיפוט לעניין הגירושין בלבד. עקב סכסוכים חדשים שבין בני הזוג הגישה המערערת תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בתביעתה טענה בין היתר כי הבעל הפר את התחייבויותיו לענין המזונות. לאחר מכן הגישה האישה לבית המשפט המחוזי תביעה למזונות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנסב על שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה. בית המשפט העליון קבע כי האשה כרכה למעשה את ענין המזונות בתביעתה לגירושין. לאור זאת צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את התביעה. בית המשפט העליון פסק, שההוראה בדבר סמכות השפיטה שבסעיף 40 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (והיה זה טרם עידן בית המשפט לעניני משפחה), היא בגדר הוראה קוגנטית, ואין לעוקפה על ידי הסכם בין בעלי דין. בסעיף 40 לחוק בתי המשפט נקבע כי בית משפט מחוזי ידון ב"כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר; בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית דין דן בו". מכוח סעיף זה, שבו נקבעה הסמכות השיורית של בית המשפט המחוזי, היה הוא דן בתביעות למזונות עד להקמת בתי המשפט לעניני משפחה בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. סמכות בית המשפט המחוזי היתה מותנית בהיעדר סמכות שיפוט יחודית לטריבונל אחר; קרי, במקרה דנן: לבית הדין הרבני.
בכך נשללת טענת ב"כ המערערת כי עקב היות העניינים הכרוכים נתונים לסמכות מקבילה של בית המשפט ובית הדין הרבני, עשויה סמכות בית הדין להישלל מכוח הסכם מוקדם. קיומה של הסמכות המקבילה כשלעצמה, אינה מאפשרת עקיפת ההוראות החוקיות שלפיהן הופכת הסמכות המקבילה לייחדית. משהוגשה תביעה גירושין כרוכה – כך מורה אותנו סעיף 3 לחוק השיפוט – הופכת הסמכות המקבילה לסמכות שיפוט ייחודית. כך גם לפי סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים", ולפי סעיף 25(ב) לאותו חוק, "בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו". הוראות אלו בדומה להוראות לפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט, מלמדות כי הפסיקה שנקבעה בפרשת אהרון, שרירה וקיימת.
שונים הם פני הדברים, ביחס לאמור בסעיף 9 לחוק השיפוט. שם הסמיך המחוקק במפורש את הצדדים להעניק, בהסכמה, סמכות שיפוט לבית הדין. זוהי הסמכה מפורשת, ועם מתן הסכמת הצדדים לשיפוט האמור, הופכת הסמכות המקבילה להיות סמכות ייחודית (ראו דברי הנשיא ברק בביד"מ 2329/99 מרים כפיר נ' משה כפיר פ"ד נה(2), 518, 526: "...קיומה של הסכמה כזאת עשוי להקנות לבית דין דתי סמכות ייחודית בענייני המעמד האישי של אותו אדם (ראו סימן 65 לדבר המלך; סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים; סעיף 5 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים; סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; סעיף 27 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981)"; ההדגשה הוספה). ההסכמה לפי סעיף 9 לחוק השיפוט יכולה להיעשות בבוא הצדדים בפועל לביה"ד ובניהול הדיון למעשה שם. אך המחוקק לא היתנה בסעיף 9 שההסכמה תיעשה אך ורק כאשר סכסוך קונקרטי עומד לדיון בשעת ההסכמה ואין סיבה למנוע מבני זוג לקבוע מראש הסכמה לסמכות בית הדין עוד בטרם יתעורר הסכסוך (מא 694/83 (חיפה) סידוניה ריסטיק נ' יונל ריסטיק מד (2) 214, 216).
לאור האמור, כאשר ניתנת הסכמה של אשה או של בני זוג לדון בעניני מזונות אשה בבית דין רבני, דייקא, אין כל ספק ספיקא, כי ההסכמה מחייבת.
אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי ענין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם. כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה:
"מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו היתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953."
אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש. ראשית, זכות הברירה הנתונה לאשה לפי סעיף 4 לחוק השיפוט מוגבלת מעצם טיבה לפי סעיף 3 לאותו חוק. כדי לממש את "זכות הברירה" חייבת אשה להגיש בפועל את תביעתה למזונות לערכאה אותה בחרה, וזאת בטרם תוגש תביעת גירושין כרוכה. סעיף 4 הנ"ל מדבר על הגשת תביעה למזונות ולא על מתן הודעה או הסכם בקשר לכך. כשם שאין לומר שהודעה גרידא של האשה לבעלה כי היא בוחרת להגיש תביעתה למזונות לבית המשפט, מונעת מן הבעל לכרוך ענין זה בתביעה לגירושין בבית הדין, כך אין לומר כי הסכם בכתב לענין זה הינו בגדר שימוש בזכות הברירה.
שנית, יש להבחין בין העניינים העשויים להוות נושא להסכם ממון או להסכם בדבר מזונות, לבין הסכם בדבר סמכות שיפוט. חוק יחסי ממון בין בני זוז, התשל"ג-1953 מסדיר את סוגיית יחסי הממון בין בני זוג. החוק קובע כי הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון ביניהם יהיה בכתב, וכי ההסכם טעון אישור מוקדם של גורם מוסמך על מנת לתת תוקף להוראותיו. קביעת הערכאה השיפוטית אשר תדון בסכסוך הנובע מהסכם הממון איננו בגדר הסכם ממון אף אם הצדדים התייחסו לכך בהסכם שביניהם. כך עולה גם מהוראת סעיף 13(א) לחוק הנ"ל אשר קבע כי "חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים".
בדומה, לפי סעיף 12 לחוק לתיקון משפחה (מזונות) התשי"ט-1959 (להלן – חוק המזונות), ניתן להגיע להסכמים בדבר מזונות. סעיף 19(א) לחוק המזונות קובע כי "חוק זה אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי-דין דתיים ולא לגרוע מהן; ומקום שבית דין דתי מוסמך על פי חיקוק לשפוט, יראו כל מקום בחוק זה שנאמר בו "בית משפט" כבא לרבות בית-דין דתי". דהיינו, הסכם בדבר מזונות לחוד והסכם בדבר סמכות שיפוט לחוד.
ניתן להסיק מכך, כי גדרי הסמכויות של בית הדין הרבני לפי חוק השיפוט שרירות וקיימות והן לא נפגעו מכוח חוק בית המשפט למשפחה, מכוח חוק יחסי ממון או מכוח חוק המזונות. הוראת סעיף 3 לחוק השיפוט הינה קוגנטית, ולפיכך, תניית שיפוט בהסכם מוקדם השוללת את סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעות שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה, אינה בת תוקף.
נותר לנו לדון בנקודה אחת, והיא טענת ב"כ המערערת כי כריכה בניגוד להסכם מוקדם בתביעת גירושין נעשית בחוסר תום לב. אף שנקודה זו מטרידה במקצת, אין בה די כדי לשלול את סמכות בית הדין הרבני. כפי שנוכחנו לדעת, על פי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת אהרון, אין תוקף להסכם השולל את סמכות בית הדין הרבני בנסיבות אלו. טענת חוסר תום לב עולה מיניה וביה כל אימת שבו צד להסכם מסרב לקיים תנאי מוסכם המתברר כחסר תוקף. לא ניתן לומר כי בשל כך יש לתת תוקף לתנאי שהוא חסר תוקף. יש בדבר כדי לרוקן מתוכנה הוראה קוגנטית של המחוקק ונוצרת סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב.
לאור האמור, הערעור נדחה.
ניתן ביום י"ח בתמוז התשע"א
(20/07/2011)
הרב ציון בוארון - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב בנימין לוי - דיין