הצדדים שבפנינו התגרשו, והאשה תובעת כתובתה בסך של למעלה מחצי מליון ש"ח.

בדיונים שהתקיימו בפנינו קודם סידור הגט, הצדדים הסכימו בשלב מסויים בע"פ להצעה להסכם גירושין לפיה האישה מוחלת על כתובתה תוך השארת הדירה למגורי האישה והילדים עד שאחרון הילדים יגיע לגיל 18 ולאחר מכן תימכר הדירה תמורתה תתחלק באופן שווה. לאחר מכן הבעל חזר בו מנכונות להסכים להצעה הנ"ל, באופן שההצעה להסכם גירושין נותרה ללא חתימה. בדיון האחרון לפני מתן הגט, הציע ב"כ הבעל שהצדדים יתגרשו "ללא כל תוספת", וב"כ האישה הסכים לכך. בעקבות הסכמתם הצדדים התגרשו כדמו"י. כעבור זמן מה האישה הגישה תביעת כתובה בסך שהוא למעלה מחצי מליון שקל.

לטענת האשה, לאור העובדה שהבעל חזר בו מההצעה להסכם גירושין, אין ההצעה תקפה, וכפועל יוצא מכך אין תוקף למחילת האישה על כתובתה, היות ולא הייתה שום גמירת דעת למחול כל זמן שלא נחתם ההסכם.
לעומתה, טוען ב"כ הבעל, שהבעל התגרש על סמך מחילת האישה בכתובתה, וכן שאם תתקבל עמדת האישה שהמחילה לא תופסת, נוצר מצב אבסורדי שכשרותו של הגט תיפגע כגט מוטעה, מאחר והבעל נתן הגט על סמך מחילת האישה. לדבריו, גם האשה היתה בטוחה שמתגרשים על סמך ההצעה הראשונה למחילת הכתובה, כאשר זו היתה הכוונה שהם יתגרשו ללא תוספת לפי ההסכם הראשון שהיה מוסכם על שני הצדדים.

יצויין כי אין ערעור מצד הבעל כיום בנוגע לדירה ומוכן שתימכר כאשר יגיע אחרון הילדים לגיל 18 וטענתו מתמקדת רק על הכתובה.

שני הצדדים העלו טיעונים וסיכומים אשר צורפו לתיק בית הדין.

יש לדון בנדוננו בכמה נקודות הלכתיות אשר לאורן ניתן לפתור ולהשיב על שאלה זו.

1. אם הסכמת הבעל למתן גט על רקע הצעה מפתה של האישה למחילת כתובה ומתן הנאה כלשהי לבעל נחשבים כשכר פועלים
עיין להרב המלאך רפאל בספרו משפטים ישרים חלק ב' סימן קכ"ט:

"בנדון ראובן שמרדה עליו אשתו והוא לא רצה לתת גט ופיתתה אותו ליתן ע"י שחייבה עצמה לזון את בנו וביתה עד זמן מה וגם הוא נתחייב לזון זמן מה וקודם מסרה מודעה שאין רצונה להתחייב כתב הרב המחבר נראה שכיון שא"צ ליתן אך היא פיתתה אותו ע"י שחייבה עצמה לזון בנו וביתו עד זמן מה לא יועיל לה אם מסרה מודעה על זה דהו"ל כההיא דסימן קס"ט סעיף נ' 'חליצה מוטעת כשרה אע"פ שהחליצה כשרה מכל מקום חייבת ליתן לו שאר שכר שכיר לעשות מלאכתן', וכן נד"ז שא"ל שיפטרנה בגט ולזון בניו הו"ל כשכר שכיר כי שכור הוא ליתן גט בעד שתזון בניו כי היכי דבשאר שכר שכיר כמודעה אינה כלום".

וכן בנדוננו יש לדון ולומר שמאחר והבעל לא הסכים לתת גט אלא אם כן תמחול האישה כתובתה, הו"ל מחילת הכתובה שכירות פועלים ומחוייבת האישה למחול לו בעד מתן הגט. אלא שיש לעיין ולומר שמאחר ובית הדין פסק שעל הבעל להתגרש במובן שחייב לתת גט לאור מעלליו באישה, יש לומר דהיא לא מחוייבת מצד שכירות פועלים. מכל מקום לענ"ד נראה דחייבת לתת שכירות במובן של מחילת הכתובה, מאחר והמדובר לא בכפיית גט, וכידוע שבכל חיוב גט עדיין הגט לא בהישג ידה של האישה, ועביד איניש למזבן דיניה בתמורה שנדרשה ממנו בשעתו, כלומר מחילת הכתובה.
אלא שבכל זאת יש לי הרהורי דברים לאור מה שכתוב במסכת יבמות דף ק"ו:

"חליצה מוטעת כשרה איזוהי חליצה מוטעת כל שאומרים לה חלוץ לה ע"מ שתיתן לה מאתיים זוז מעשה באישה אחת שנפלה בידי יבם שאין הגון לה ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתיתן לך מאתיים זוז לבתר דחליץ לה אמר לה זיל הב לה א"ל משטה אני בך עבדה ליה מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו".

וכן בנידו"ד י"ל כיוון דמחוייב לתת גט יש עליו מצות חכמים לגרש ואין לו אלא שכרו, ויצוין שהמדובר בנדוננו בסכום גדול בכתובה מעבר לשכר הרגיל ויכולה האישה לומר משטה אני בך.
ועיין ברשב"א בחידושיו ליבמות שכתב בהקדם דברי הירושלמי ביבמות:

"אמר רבי מנא אם אמר על מנת נותנת אלא מכיון דלאו הגון לה הוא ומצוה עליה מן התורה לחליצה ורמיא עליה למיחלץ ה"ה כעין אנוסה ואיהו לא פסיד מידי דהא לא חזי ליה מינה מידי והלכך לא יהבה מידי דכל מאי דאתנה בהדיה יותר מן הראוי לו התנתה"

והנה לכאורה יש בכל זאת מקום לפטור הבעל מהכתובה דעיין בחו"מ סי' קס"ד סעיף י"ז:

"וכן מי שברח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו וכן כל כיוצא בזה בד"א שלא נתן לו אבל אם נתן לו בכל אלו אינו יכול להוציאם מידו".

ולכן גם בנידוננו מכיון שהבעל מוחזק בחוב הכתובה הו"ל כנתנה לו שכרו ואינה יכולה לטעון משטה אני בך.
ובכל זאת יש לי הרהורי דברים, די"ל דהנ"מ האמור לעיל כשהאישה ויתרה לו בפועל בהסכם גירושין חתום, משא"כ היכא דנמסר הגט סתם, י"ל דלא מחלה לו בכתובה, מאחר ומצד דיני שכירות פועלים היא לא מחוייבת מאחר והבעל מחוייב בגט, י"ל שכל זמן שלא עשתה הקנאות כנהוג, ולא חתמה על הסכם גרושין, ומה גם שהצד השני חזר בו מהצעת ההסכם, יכולה לומר משטה אני בך וזאת גם כאשר הבעל מוחזק בחוב הכתובה.

2. כאשר יש חילוקי דעות בהצעה להסכם גירושין וצד אחד דחף לגט י"ל דע"ד תנאיו של השני הסכים לגט והשוואת דין זה להלכות קידושין ומכירה.
בנדוננו שהאישה לא שינתה את דעתה במוכנותה לגט ועד הרגע האחרון שבדיון האחרון דחפה לגט, בעוד שהבעל כל הזמן לא רצה לתת גט אא"כ האישה תיענה לדרישותיו שכללו בין היתר ויתור על הכתובה ופיתרון נושא הדירה באופן שתימכר ותחולק תמורתה בין הצדדים, הו"ל דין זה כמ"ש בשו"ע אבן העזר סימן כ"ט סעיף ז':

"האומר לאישה התקדשי לי בדינר ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים מאתיים והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו בניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקידשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האישה יעשו דברי האישה וישלים לה מאתיים ואם האישה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה".

והמחבר הזכיר דין זה גם בהלכות מכירה חושן משפט סימן רכ"א:

"המבקש לקנות מחברו מקח מוכר אומר במאתיים אני מוכר לך והלוקח אומר איני לוקח אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן מאתיים".

ועיין במהרימ"ט חלק ב' סימן ל"ה הובאו דבריו באבן העזר סימן קמ"ג סעיף קטן א':

"בנדון איש ואישה שהסכימו לגירושין אלא שהאישה היתה רוצה להתגרש לחלוטין והאיש היה רוצה לגרש על תנאי ועמד הדבר ימים רבים ושוב גרש ובשעת הגירושין שכח התנאי אם הוא תבע האישה בגט הוא בלי תנאי ואם האישה תבעה הגט הוא על תנאי שרצה האיש".

וכן בנדוננו, דלבעל היו דרישות למתן גט בין היתר מחילת הכתובה וקבלת זכויותיו בדירה, לעומת מה שהאישה הייתה מוכנה כלומר רק ויתור הכתובה בעוד שהדירה תישאר בשלב זה למגוריה ומגורי הילדים עד שיגדלו הילדים, ונתגרשו סתם והאישה דחפה לגט, י"ל דע"ד תנאי הבעל הסכימה להתגרש.
יחד עם זאת מאחר ואין הרהור מצד הבעל להגרעת ההסכם בנוגע לדירה וכן ב"כ הבעל מסכים לאשר ההסכם ככתבו וכלשונו, יש לעגנו כפסק דין על כל מרכיביו, קרי: נושא הכתובה ונושא הדירה. לסיכום, מכיוון שהאישה דחפה לגט ונתגרשה סתם, י"ל דע"ד דרישת הבעל לויתור על הכתובה נתגרשה.
ואין לומר דשני נידונין אלו מנידונינו, דשם מדובר בקידושין או במקח שהתמורה הכספית מהוה חלק בלתי נפרד ממהות וחלות הקידושין והמקח, וכן בתנאי לגט כנידונו של המהרימ"ט, מה שאין כן בנדוננו שהסכם גירושין הוא צדדי לחלוטין לכשרותו ומהותו של הגט, משתי סיבות: א', מצד גלוי דעת בגט לא מהני; ו-ב', מצד דחסר בה גלוי דעת, מאחר ודברי הצדדים אין להם התייחסות ישירה לגט אלא למוכנות להתגרש. ולכן בנדוננו יש לומר שאפילו שהאישה היא היוזמת ומאיצה ודוחקת הגירושין, שלא על דעת המחילה בקשה הגט מאחר ואינה חייבת למחול. דלענ"ד נראה, דאין הבדל בכך, מאחר ויש לראות כל הסכמות האישה בגין הגט כולל ויתור הכתובה כשכר פועלים שבגינו הבעל נותן הגט כאמור לעיל, ולכן גם לדעת הסוברים שלא נפגעת כשרות הגט כתוצאה מהפרת הסכם, מכל מקום אם ויתור הכתובה נחשב שכר שכיר, הו"ל כמהות הדבר.

3. משמעות האמירה "ללא כל תוספת"
בנוסף לאמור, מאחר ופרוטוקול ביה"ד בדיון האחרון, עובר לסידור הגט, הודגש ע"י ב"כ הבעל שהבעל מוכן להתגרש "ללא כל תוספת", יש לומר דהמכוון הוא שהצדדים מתגרשים ללא כל תוספת על האמור בהצעה להסכם, ויצויין כי האישה וב"כ נענו להצעה הנ"ל ולכן יש תוקף למחילת האישה, והגם שב"כ הבעל לא טען זאת בסיכומיו אין לדיין אלא המשתקף מפרוטוקולי ביה"ד כתשקיף נאמן לטענות הצדדים.

4. אם אומרים ע"ד תנאים הראשונים ניתן הגט כשהגט ניתן בסתם
בנדונינו שהאישה לא שינתה דעתה במוכנותה להתגרש ולמחול כתובתה והתגרשה סתם, י"ל דאמרינן דעל דעת הראשונה התגרשה. וברור כי נדון השאלה אם אומרים על דעת תנאי הראשון ניתן הגט הוא רק בנוגע לצד הממוני, וזאת מבלי להיכנס בשלב זה בשאלה לגבי תוקפו של גט באם נאמר שמחילת האישה בכתובתה היא לא מחילה אם הגט הוא מוטעה.
עיין בשו"ת רדב"ז חלק ב' סימן תתקצ"ב

"בנדון ראובן שכתב גט לאישתו ואמר לעדים שהוא רוצה ליתן לה גט ע"מ כך וכך ומיד הלכו עדי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם אם מגורשת על תנאי או בלא תנאי?
תשובה הדבר ברור שאם היו העדים הראשונים אשר שמעו התנאי בפיו והם עדי מסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אע"פ שמסרו לה סתם ודאי על תנאו הראשון סמך אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלא תנאי כיון שהוא יודע שאין אלו העדים שלא שמעו את התנאי ולא הזכירו בזמן מסירת הגט אחוליה אחליה לתנאי".

ולכן בנדוננו דון מינה ואוקי באתריה, דכיוון שנמסר הגט בפני ביה"ד אשר טיפל בתיק מתחילתו ועד סופו, יש לומר דע"ד תנאי ראשון דמחילת הכתובה נמסר הגט. ועיין להרמ"א בחושן משפט סימן ר"ז סימן א':

"ואם התנו תנאי ואח"כ כתבו שטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו",

ומקורו מהריב"ש סימן ק"ב:

"מי שנתחייב לאשתו צדאק בערכאות והיא קטנה ע"י אביה והתנה קודם שיודה לה הצדאק שלא תתבע הצדאק לגבות מחיים וכאשר גדלה הבת ואביה נלב"ע תבעה לבעלה לפרוע הצדאק בדיניהם"

ועל זה השיב הריב"ש:

"כיון שהיתה קטנה והאב זכאי בבתו, בידו להתנות עם הבעל כחפצו ולא נתחייב הבעל בצדאק אלא על דעת התנאי ההוא ואע"פ כשקיים התנאי בפני ערכאות קיים סתם אין בזה חשש....."

והנה לכאורה יש לדחות ההוכחה מהריב"ש שבמקרה והמעשה נעשה בסתם דנעשה על דעת תנאי הדעת הראשון, מאחר והמדובר בהריב"ש בערכאות שהיו מקפידים שלא לעשות תנאים בצדאק, ולכן אומרים שעל דעת תנאי ראשון עשו. אולם, עיין לתשובת הריב"ש סי' תע"ו שגילה מה שסתם בתשובת סימן ק"ב ולדבריו שם יוצא ברור דאין הבדל. ועיין בשו"ת קול מבשר חלק ב' סימן א' דבור המתחיל הנה בנדון שטר פשרה שלא נכתב בו התנאי של חיוב פרנסת הבנות דהחיוב תופס כיון שהתנו בע"פ בעת ההתפשרות קודם כתיבת התנאים. ועיין גם בשו"ת מבי"ט חלק ב' סימן ל"ז בנידון בעל שרצה לתת גט שהתוקף שלו יהיה כעבור כ' חודש אולם הגט ניתן בסתמא שדן ההמ"ח אם אמרינן ע"ד ראשונה כתב הגט, נראה כי בנדון זה ג"כ שלא גילה דעתו בשעת המעשה לאו כלום הוא. אבל אחר העיון נראה שאין זה גט מוחלט אלא שצריכי' להמתין כ' חודשים שהסכימו קודם כתיבת הגט דלא הוי גילוי דעת לחוריה אלא תנאי גמור שהתנו שלא ינתן הגט אלא לכ' חודש ונטלו קנין ושבועה על זה ועל דברים הללו סמך הבעל ולא הוצרך לחזור ולהתנות בשעת מסירה. וראיה לזה מהא דתניא בפ' מי שאחזו ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטין ע"מ שתשמשי את אבא לב' שני' וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטין ע"מ שתתני לי מאתי' זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתים זוז ופרש"י ד"ה ה"ז גטך. ולא מסרו בפניהם. ... וחזר ואמר בפני שניים...ומסרו לה לא בטלו... ותקיים או תנאי ראשון או מאתיים זוז עד כאן פרש"י ז"ל. נראה שאם רצתה האשה לשמש את אביו הוא תנאי ראשון ולא לתת המאתיים זוז הרשות בידה. הרי שלא הוזכר תנאי שימוש אביו אלא קודם מסירת הגט ובשעת מסירה הוזכר תנאי אחר ואפ"ה אם מקיימת תנאי הראשון הגט גט אפי' שלא תקיים תנאי שני. שבשעת המסירה דהכי קאמר לה או תנאי ראשון או מאתים זוז....... וכן העמיד' רב אחא משבחא ז"ל בדלא מטא גיט' בתנא' קמא עכ"ל. הרי שלפי דרכו של רש"י ז"ל כשהתנ' שני תנאים בפני ב' כתי עדים ולא מסר לה בגט בשעת התנאים ואח"כ מסרו לה בפני כולם סתם שעל תנאים ראשונים מסר והכא נמי בנדון זה שהתנה קודם מסירה כשמסר אח"כ הגט על תנאי הראשון מסר דלא הוי גילוי דעתא אלא תנאי גמור כיון שלא רצה למסור אלא על הזמן שיאמרו אח"כ שהוא כ' חדש הרי זה כמי שאמר כשאמסור אותו לא אמסור אותו אלא על הזמן שיאמרו הברורים שהוא כ' חדש.... ואפי' לדעת הרמב"ן ז"ל שמפר' הברייתא שכשהתנה עמה נתן לה הגט בפני הראשוני' דאי לא מס' לה אלא שאמר כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו לה ובשעת מעש' נתן ע"ת אחר שדבריו הראשונים אינם כלום היינו משום דהתנה תנאי אחר אבל לא התנה תנאי אחר אלא שנתנ' לה אח"כ בסתם על תנאי הראשון הוא שנתן.

אולם עיין בשו"ת דברי ריבות סימן ס"ו דס"ל בגט שלא אמרינן ע"ד תנאי ראשון. בנדון ב' עדים המכחישים זו את זו אם היה גט בתנאי או לא. ועם זה אפשר שהכיתות אינם מכחישות זו את זו שהעדים האומרים בתנאי היה כיון שבתחילה הוזכר ואחר כך היה סתם ועל תנאי ראשון נדר אע"ג דאין הדין כך כמו שכתבתי דכולי עלמא לאו דינא גמירי אבל במציאות בשעת גמר מעשה שנאמר שהיה תנאי נאמר שלא היה....

ועיין בספר ערך השלחן סי' ל"ח בנידון ראובן ששדך בתו לבן שמעון וכתבו בשטר בקנס ולא נזכר בו שום תנאי ואח"כ טען ראובן שהיה בתנאי שיהיה בן חכם והסרסור שהיה בניהם העיד כן וטען שמעון דבשעת הקנין לא נזכר תנאי זה וגם קודם הקנין לא התנה כדרך תנאי ולא כפל התנאי דכתב ההמ"ח נראה דאם היה תנאי אפ' לא נזכר התנאי בשעת גמר הקנין הוי תנאי גמור כמ"ש הריטב"א בתשובה ח"ב סי' רכט וז"ל אע"פ שלא התנו בפירוש בשעת הקנין כיון שסמוך לו התנו התנאי וסמוך לו נטלו הקנין כמו שפירשו בשעת הקנין דמי דע"ד תנאי הראשון נטלו קנין ואין התנאי מתבטל מן הסתם עד שיבטלוהו בפירוש. ועיי"ש דלאו דווקא סמוך לו כמבואר בדבריו. ועיין ב"י ס"ס קמ"ב וכן מוכח בס"פ המדיר "אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאי כלומר ותלמד מכן דכל המתנה בתחלת המעשה ולא הזכיר התנאי שיחול תנאו ובטלו כגון שאמר בפני שני עדים גט זה אני רוצה לתת לאשתי זאת על תנאי ולא הזכיר התנאי שמחל התנאי וודאי לא אמרינן הכי אלא ע"ד הראשונה הוא עושה ואינו מוחל תנאי".

ועיין בשו"ת הראנ"ח ח"א סי' נ"ב דכתב דמדברי הגמרא בפרק מי שאחזו "א"ל ע"מ בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר וא"ל בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתיתן לי מאתיים זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים מוכח דאפ' לקולא אמרינן דע"ד תנאי הראשון הוא עושה המעשה ואין הכוונה רק שיש לחוש דע"ד תנאי הראשון עושה המעשה אלא בתורת וודאי ע"ד תנאי ראשון עושה המעשה "וק"ו בנדון דידן דע"ד תנאי ראשון ניתן הגט כלומר ע"ד מחילת האישה בכתובה דגדולה מזו אמרו שם דאע"פ שנתן הגט בתנאי אחר לא בוטל התנאי הראשון. ועיין להרמב"ן והרשב"א והר"ן בפרק מי שאחזו במסכת גיטין "ואפשר דבכה"ג תנאי דבשעת מעשה מבטל דבריו הראשונים אע"פ שאמר בהתחלה בפני שנים כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו. ולא דמי להא דתניא בתוספתא דקדושין "זה אומר במנה וזה אומר במאתיים והלך זה לביתו ואח"כ תבעו זא"ז....דאלמא דע"ד ראשון גמרו המעשה, דשא"ה דסתם..." ע"ש. עכ"פ יוצא דהיכא דהמעשה היה בסתם וקדם לו תנאי, לכל הדעות אמרינן דע"ד תנאי ראשון וזאת גם לשיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דס"ל דתנאי אחר בשעת מעשה מבטל תנאי שקדם למעשה, וק"ו בנדון דידן דהמדובר לא בתנאי, דבתנאי ישנה שאלה של תנאי כפול ויתר משפטי התנאים דאמרינן דע"ד מחילת הכתובה ניתן הגט.

ואין לחלק בין נידוננו לנידונים שדברו בהם הרדב"ז והריב"ש המדברים בתנאים משא"כ בנידוננו שלא מדובר בתנאים אלא בהסכם גרושין המהוה הסדר לגט ואינו תנאי, דעיין שו"ע אבהע"ז סימן צ"ב סעיף ח': "התנה עמה אחר נשואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירי פירותיהם .... וגירשה וחזר ונשאה סתם על ת"ר מחזירה". וכן עיין ח"מ ס' שלג סעיף ח: "ש"ץ שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר בתנאי כך וכך ואח"כ השכיר לשנה עם מנהיגים שניים ולא התנה ודאי ע"ת ראשון השכיר", ומקורו מהמהרי"ק. וכן עיין קצשו"ע ס' ס"ו: "בנידון מתעסק שנתעכבו המעות אצלו אחרי זמן הפרעון צריך המתעסק ליתן לו ריווח גם בעד הזמן שאח"כ כי מסתמא נשאר בידו ע"ת ראשון". יוצא מכאן שבכל המקרים הללו שהמדובר בהם במצבים חדשים שלא היה לגביהם תנאי ובכ"ז אומרים דע"ד ראשונה הוא עושה.

וכן עיין מהרש"ם ח"ג סימן קס' בשותפות בריחיים על בסיס שראובן יקח 65 פרו' ושמעון יקבל 35 פרו' בגלל שהוא בקי ואח"כ הצטרכו השותפים לשתף אדם שלישי כי הוגדל העסק ובאו בטענות אחד לשני בנוגע לרווחים אם ימשיכו כפי המצב הקודם וכן יתנו בהתאם לשותף השלישי ולמסקנא כתב הרב, שמאחר דהגודל הכספי של העסק כיום הוא שונה בהרבה מהתחלה לכן לא אומרים על דעת הראשונה נתעסקו הלא"ה אומרים על דעת ראשונה.

מכל הנ"ל יוצא שבנידונינו שמחילת הכתובה היא לא תנאי בגט, הדין הוא שהמחילת הכתובה היא מחילה והצעת ההסכם גירושין היא בתוקף.
(-) הרב ציון אלגרבלי

לאחר העיון ובהתאם לנימוקים המצורפים בית הדין בדעה שאין לחייב את הבעל לשעבר בתשלום הכתובה, ולפיכך התביעה נדחית.

ניתן ביום ב' אדר ב' תשס"ה (13.03.2005).

(-) ציון אלגרבלי - אב"ד          (-) יעקב אליעזרוב - דיין          (-) ח.י. רבינוביץ - דיין