בפנינו תביעת גירושין של הבעל באמצעות ב"כ טו"ר ל. ציגנלאוב, שהוגשה ביום 19/05/2010.

האשה, המיוצגת ע"י ב"כ עוה"ד נ. אופיר, מסרבת להתגרש.

ביה"ד קיים מספר דיונים, שמע עדויות, הפנה את הצדדים ליועצת הנישואין של ביה"ד הגב' אורה קפלן אשר חיוותה דעתה בעניין. וכן קיבל סיכומי הצדדים וב"כ לביסוס עמדתם.

נקדים תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין והעולה מן החומר הנ"ל:
א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 14/05/2009.
ב. לצדדים אלו הם נישואין שניים.
ג. בשנת 2008 התאלמן הבעל לאחר מחלה קשה וממושכת של אשתו לשעבר, ולו שלוש בנות האחת נשואה.
ד. האשה התאלמנה לפני כעשר שנים ולה ילדים מבעלה לשעבר.
ה. הצדדים חתמו על הסכם ממון טרם נישואיהם ובו עיגנו את זכויותיהם וחובתם האחד כלפי משנהו. ההסכם לא אושר בערכאה שיפוטית.
ו. בהסכם זה הוסכם כי הבעל יתגורר בדירת האשה בחיפה וישתתף עמה בהוצאות השוטפות בסך שלא יפחת מאלפיים ₪ לחודש.
ז. כל צד ישאר עם זכויותיו הרכושיות והממוניות הרשום על שמו.
ח. בין הצדדים פערי גילאים של כתשע עשרה שנה, הבעל כבן חמישים ושתיים, האשה כבת שבעים ואחד.
ט. הצדדים פרודים זמ"ז כשנה וחמשה חדשים.
י. הצדדים הופנו ליועצת הנישואין של ביה"ד ובחוות דעתה המליצה לעזור לבני הזוג להיפרד בהקדם.
יא. ביה"ד שמע שתי עדויות, האחת עדותו של רושם הנישואין והרב שערך לצדדים את החופה. אולם לא היה בעדותו כדי לשפוך אור על הנושא השנוי במחלוקת.
השנייה, עדותה של השדכנית, שהיא מחותנת של האשה.
בעדותה סיפרה כי אמרה לבעל שהגיל של האשה בערך ששים וכי הוא הגיב על כך שגם אם היא תהיה בת תשעים הוא יתחתן עמה.
יב. האשה פתחה בביה"ד תיק תביעת מזונות בעבורה ובו היא מבקשת את ביה"ד לחייב את הבעל בסך אלף חמש מאות ₪ לחודש.

ע"כ תקציר עובדתי.

להלן טיעוני הבעל וב"כ הרלוונטיים למתן פסק הדין:
א. בכתב תביעה הנושא את הכותרת "גירושין עקב מקח טעות" כותב הבעל "לאחר מות אשתי הייתי במצב קשה בודד וסגור בבית, מתקשה לטפל בענייני הבית והבנות. פגשתי באשה שהכירה לי את אשתי. השדכנית הציגה את אשתי אלמנה כבת ששים.
מספר חדשים לאחר החתונה פניתי לביטוח לאומי יחד עם בתי ושם התברר לי שהגיל שאמרה לי האשה אינו נכון, בתעודת הזהות רשום ילידת 1936 והיא כבת שבעים (פער גילאים של כעשרים שנה).
לדבריו, ציפה לאשה שתעזור לו לפתוח פרק ב' בחייו בגידול שתי הבנות שנותרו בבית. שתזדקן איתו כאמור "לא טוב היות האדם לבדו".
ב. בנותיי ומשפחתי התנגדו לרעיון הנישואין עוד קודם הנישואין. חשבתי שהבנות מתגעגעות לאמא שלהן וייקח זמן שיתרגלו. אולם התנגדותן החריפה עד כדי ניתוק היחסים עמם. עשו לי בושות ובלגן במשפחה כדי שאתגרש. אחת מבנותיי חשה ברע אושפזה במחלקה בה אושפזה אשתי המנוחה, ומאשימה אותי במצב הבריאותי שלה.
בת נוספת ניסתה להתאבד, חושש שיאבד את ילדיו.
ג. במהלך הדיונים והסיכומים הוסיף לטעון על מקח טעות בכך שציפה לאשה בת בנים שיוכל להביא ממנה בן לעולם שיאמר קדיש לאחר מותו.
(ראה פרוטוקול מיום י"א שבט תשע"א 16/01/11 שורות 53-63 ובסיכומים סעיפים 6 ו' 30).
ד. עוד טוען הפסקתי לקבל את הקצבה הגדולה שקיבלתי מביטוח לאומי ועוד זכויות והטבות שהוענקו לי ולבנותי. בעקבות אובדן הקצבה המוגדלת המצב הכלכלי הלך והתדרדר, נאלצתי למכור את הזהב של אשתי המנוחה ואף לבקש עזרתם של אנשים טובים. גם הסיוע הכספי המועט שנתתי לבתי הנשואה הופסק.
ה. בסיום כתב התביעה, מבקש הוא את סיוע ביה"ד לקבל גט כדי שיוכל לעזור לבנותיו ע"י שיקבל חזרה את קצבת הביטוח המוגדלת ובכך יוכל לשקם את המשפחה.
ו. עוד כתב הבעל בכתב התביעה, מיום החתונה לא גרנו תחת קורת גג אחת. בדיון הראשון שהתקיים הודה שהיו יחד כשלשה חדשים והיו יחסי אישות קצת.
בדיון השני טען שהיה מופיע בביתה לביקורים פעמיים בשבוע כשלושה חדשים וכן שהה עמה בבית מלון אחר החתונה.
בדיון השלישי הודה הבעל כי לן עמה לפחות שלוש פעמים במסגרת אירועים שהיו לאחר שנודע לו מהגיל שלה (לטענת האשה וב"כ עוד בחודש אוגוסט 2009 שהו בבית מלון).
בסיכומיו טענה באת כחו כי הצדדים לא התגוררו יחד כזוג נשוי אלא נהגו "לבקר" זה את זו או לבלות בבית מלון כדרישת האשה.
ז. בסיכומיו טוענת באת כחו כי הבעל "רפה שכל", פתי שנפל טרף קל בפיה של השדכנית והאשה שרימו אותו. ובעוד התובע ביקש לשקם את עצמו ולקומם מחדש את הבית שהתמוטט עם פטירת רעייתו, חיפשה האשה "כספומט" שידאג לצרכיה הכספיים.
לדבריה, השדכנית המחותנת עם האשה ידעה את גילה האמיתי של האשה והסתירה זאת מהבעל ביודעין.
ח. עוד מוסיפה לטעון, כי לאשה אין כל זכויות ממוניות מצד הבעל, מאחר והצדדים חתמו על הסכם ובו נאמר בסעיף 3 ... ובכל מקרה מוסכם על הצדדים, כי גם אם ייחשבו על פי דין כבני זוג בהתאם לכל דין, הרי לא יחולו לגביהם הזכויות והחובות כפי שקיימים לבני זוג הנשואים על פי דמו"י".
בסעיף זה התנו במפורש שאין לה זכויות המגיעות להן על פי הדין מתוקף היותם נשואים, כך שהאשה ויתרה מראש על זכויותיה כמו מזונות וכתובתה והבעל פטור מהחיובים הללו.


להלן טיעוני ותגובות האשה וב"כ:

א. בכתב הגנה (עדיין לא היתה מיוצגת) מיום 21/04/010 כותבת האשה. השדכנית ציינה בפני הבעל כי גילי הוא כששים, ששים ואחת שנים.
כאשר פנה אלי הבעל ושאל אותי לגבי גילי, אמרתי לו, שבתעודת הזהות שלי, גילי גבוה יותר (לא ציינה לו את הגיל) אך תשובתו היתה, גם אם את בת תשעים אני רוצה להתחתן אתך.
ב. הבעל חיזר אחריי בכל מיני מלים חמות כמו "יהלום" וכן הבטיח לי כספים מקופת גמל שלו וטיולים.
ג. שאלתי אותו מה יעשה עם בנותיו, השיב לי כי יש שכנים וידידים שיוכלו לעזור לו.
ד. הבעל הבטיח להתגורר בביתי בחיפה לאחר הנישואין ולשלם לי אלפיים ₪ לחודש (על פי ההסכם שנחתם בינינו) אך דבר לא עשה.
ה. היינו בירח דבש לאחר הנישואין בבית מלון מרגוע בנתניה, כמו כן בילינו באילת חמשה ימים מטעם העבודה, ונסענו מספר פעמים לשבתות אצל קרובי משפחה.
ו. היו יחסי אישות בינינו.
ז. מדוע לא פתח תביעת גירושין מייד לאחר שנודע לו מהגיל שלי?
ח. יש לי סבירות גבוהה ביותר שבעלי התחתן עמי כדי לקבל פיצוי גבוה יותר מביטוח לאומי. סבירות זו מבססת היא על כך שלאחר שנודע לו מהגיל בעקבות פנייתו לביטוח לאומי (שלושה חדשים לאחר הנישואין) בקש ממנה להתגרש ולהינשא אח"כ ע"י עו"ד. ולאחר שסירבה, התחיל להשתמש בטענות שונות כדי להתחמק מלבוא אליה ולקיים את התחייבותו בהסכם.
לדבריה, פתח באותה תקופה תיק תביעה לגירושין סגר אותו ושוב פתח תביעה לגירושין. מאז מסרב הוא לבוא אליי.
ט. אינני מעוניינת להתגרש, קדושת הנישואין ערך עליון עבורי, אולם במדה ובעלי יתעקש לפרק את הנישואין אני דורשת פיצוי עבור עגמת נפש המסתכמת ב:
סך הכתובה במלואה (מאה שמונים אלף ₪) ואלפיים ₪ לחודש למשך 12 חדשים.
י. בסיכומיה הגיב בא כחה על טענת ב"כ הבעל כי הבעל "רפה שכל" שטענה זו לא גובתה במסמכים וכי זו אמירה תלושה שלא נטענה ע"י הבעל בכתב התביעה וכן במהלך הדיונים, כך שיש לדחות טענה זו.
יא. עוד הוסיף לטעון כי פער הגילאים לא הפריע לצדדים במשך תקופה ארוכה עד שהבעל פתח תיק תביעה לגירושין. דבר המעיד על כך שהסכים עם הגיל של האשה, וכי העילה האמיתית של הבעל הינה הלחץ הגובר מצד בנותיו של הבעל שממניעים כלכליים גרידא דורשים ממנו שיתגרש.
תימוכין לדבריו מפנה לדברי הבעל בדיון הראשון "הכל בגלל הילדים שלי שלא רוצים אותה" וכפי שציין זאת ביה"ד בהחלטתו מאותו יום, וכן בדיון האחרון אמר "אני מבקש גט בשביל הילדים, אני מבקש לסיים את זה בטוב" כן ציטט מחוות דעתה של יועצת הנישואין הגב' קפלן שגם היא התרשמה כך.

במענה לטיעון האשה וב"כ שאמר לה ולשדכנית, כי גם אם היא בת תשעים מעוניין להתחתן עמה, השיב הבעל, כי היה בצער גדול בגלל אשתו שנפטרה ואמר הרבה דברים (ראה פרוטוקול מיום י"א שבט תשע"א 16/01/011 שורות 62-63) ולאחר מכן שוב חזר לטעון על מעשה התרמית של האשה בכך שלא גילתה לו את הגיל האמיתי שלה (ראה שורות 64-72).

באשר לטיעון האשה וב"כ שבקש ממנה להתגרש ולהינשא לה בשנית ע"י עו"ד, הודה הבעל שאכן כך אמר לה ולא ידע להסביר זאת. (ראה שורה 78).

ע"כ תקציר טיעוני ועמדות הצדדים.

אציין שהבעל וב"כ בסיכומים ציינו וציטטו פדרי"ם שדברו על מקח טעות כתוצאה מעקרות ושאין בהשהיית תביעת גירושין טענת סבר וקיבל. אולם המעיין היטב בפסקי הדין יראה שאין להקיש מהם למקרה דנן וכפי שציין זאת בצדק ב"כ האשה בסיכומיו, ובכל מקרה יש לדון לגופו.

העולה מהחומר הנ"ל שהטיעון הרלוונטי העומד לפנינו להכרעה, הוא טענת הבעל למקח טעות.

שכן אין חולק על כך שלבעל נאמר ע"י האשה והשדכנית שגילה הוא ששים בערך. האשה שידעה על גילה האמיתי ועל כך שהשדכנית אמרה לבעל "גיל ששים בערך" התחמקה מלומר את גילה האמיתי כשנשאלה על כך ע"י הבעל והסתפקה באמירה שבתעודת הזהות גילה גבוה יותר.

האשה שכנראה ידעה את גילו של הבעל מוטלת היתה עליה חובה כפולה להודיע לו את גילה האמיתי שכן פער של כעשרים שנה אינו עומד בשום יחס לפער של כעשר שנים בפרט כאשר מדובר באשה בת שבעים, גיל בו הזיקנה מתחילה, ובזיווג שני בו הבעל כדרכו של עולם מחפש אשה שתסייע לו בגידול הילדים בטיפול השוטף בעבודות הבית. לשם כך אנשים בזיווג שני מעדיפים אשה צעירה יותר ולא מבוגרת יותר.

נכון אמנם שהבעל במקרה דנן הסתפק באשה המבוגרת ממנו בעשר שנים, אולם אין זה ממעיט מהחשיבות של פער הגילאים שגדל בעוד כעשר שנים והקפדתו על כך, ועל האשה מוטלת היתה חובה להיות גלוית לב עמו ולא לנהוג עמו בהסתרת מידע כה מהותי.

בהתנהגות זו יש מעשה רמייה, גם אם האשה מתרצת את עצמה בכך שהבעל אמר לה שגם אם היא בת תשעים יתחתן עמה, אין זה תירוץ מקובל.

אמירה זו הינה בגדר של "פטומי מילי בעלמא" כלומר, דברי חיבה שנאמרו בדרך הגוזמא ללא כוונה רצינית, שכן לא יעלה על דעת אדם בעולם שהבעל בן החמישים היה מסכים להינשא לאשה בת תשעים, וזהו בגדר אנן סהדי, כלשון חז"ל, שלא היה מסכים לכך ודבריו נאמרו על מנת להראות לאשה את חביבותה בעיניו ותו לא.

שתי הטענות הנוספות של האשה וב"כ שהן א. מדוע לא תבע להתגרש ממנה מייד לאחר שנודע לו מהגיל שלה? ב. מדוע המשיך לבלות עמה גם לאחר שנודע לו מהגיל שלה? לטענות הללו רגליים לדבר ממה שהבעל הודה בפני ביה"ד שבקש מהאשה להתגרש ולאחר מכן להינשא אזרחית כדי שלא להפסיד את הקיצבה המוגדלת שקיבל מהביטוח לאומי עד הנישואין.

מכאן לכאורה ניתן ללמוד שהמניע האמיתי לתביעת הגירושין הינו המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע עם נישואיו שיתכן וגרם לדרישת בנותיו ממנו להתגרש מהאשה עמה הוא נישא לא מכבר.

מניע זה יתכן ואף היווה את הגורם להפסקת הקשר הרופף שהיה קיים ביניהם שכלל בילויים משותפים מדי פעם.

לו הייתי מקבל זאת כדבר ודאי ומוחלט, פטור הייתי מלהתייחס לשאלות ההלכתיות המתעוררות בשל טיעון זה של הבעל.

אולם אז אחטא אל האמת.

לדעתי יש לשקול בזהירות את הנסיבות העובדתיות והנפשות הפועלות במכלול רחב של מרכיבים בתיק זה, על מנת לקבל פרופורציות נכונות ולתת לטיעוני הצדדים את המשקל הראוי.

זה מה שמניע אותי להתבונן לאידך גיסא, שכן לא ניתן להתעלם מכך שבכותרת תביעת הגירושין בחר הבעל במשפט "גירושין עקב מקח טעות".

כותרת זו ייתכן ויש בה משום הבעת כאב אמיתי המתומצתת במשפט זה ובה הבעל נוגע בכאבו האישי ובפגיעה בכבודו, כתוצאה ממעשה המרמה שרקמה כנגדו האשה והשדכנית מנקודת מבטו. גם בסיום משפט הפתיח שלו בדיון הראשון שהתקיים ללא נוכחות באת כחו טען "יש כאן מקח טעות, היא שיקרה לי בקשר לגיל שלה, היא אמרה שהיא בגיל 60 והתברר שהיא בגיל 70, אני רוצה להתגרש בגלל מצבי הנפשי, אני רוצה שקט".

לטעמי, טיעון זה שנאמר בנימה של כאב בהיותו לא מיוצג, מצביע על כך שיש בסיס כנה לטענה זו של מקח טעות ומרמה. כך שהמניעים האחרים היוו גורמים נוספים שהעיבו על כאבו וכבודו הפגוע ונתנו לו דחף משני לתביעת הגירושין. אולם ניתן לומר שזה וזה גורם.

פרק הזמן שחלף מעת שנודע לו על גילה האמיתי של האשה ופתיחת תיק תביעת הגירושין הראשון בסך כחמשה חדשים אין בו כדי להראות שמחל על הפגיעה במעמדו ובכבודו.

זהו פרק זמן סביר בו לוקח לאדם שעבר משבר קשה עם מות אשתו לאחר מחלה קשה וממושכת להתארגן ולהכין עצמו לגירושין. יתכן וחשב שהאשה תיאות להתגרש בהסכמה ומכאן מובנת גם הצעתו בפרק זמן זה להתגרש ולאחר מכן להנשא אזרחית. מה שהביא אותו להסכים להצעת האשה לבלות עמה מספר ימים במלון בפרק זמן זה.

והואיל ואינני בוחן לבות וכליות, שכן חוקר לב וכליות הינו בורא העולם שברא את האדם ויודע מחשבותיו, הגעתי למסקנה שאינני פטור מחובתי לברר את השאלות ההלכתיות המתעוררות בגין טיעון זה של הבעל תוך כדי מתן איזון ושיקלול טענות האשה וב"כ.

ועתה לפן ההלכתי.

השאלות ההלכתיות המתעוררות במקרה דנן הן כדלהלן:
א. האם פער גילאים גדול בין איש ואשה נחשב כמום לביטול נישואין?
ב. במידה ולא, האם יש בכחו לכפות גט על הצד המסרב ולכל הפחות לחייב גט?
ג. האם קיים הבדל בין אם הבעל נשא אשה סתם והתברר לו על פער הגילאים או שהתעניין בגיל האשה כמו במקרה דנן, ואם כן מה הנפקותא ההלכתית?
ד. האם יש לראות בהסכמת הבעל לצאת לבילוי משותף עם האשה לאחר שנודע לו על הגיל שלה, כמי שסבר וקיבל לחיות עמה ובכך לדחות את תביעתו?
ה. מה המשקל ההלכתי שיש לתת לטיעוני האשה שבעלה אמר לה שהיה מתחתן עמה גם אם היא בת תשעים, והבעל מכחיש?
ו. מה המשקל ההלכתי שיש לתת לטענת האשה וב"כ שבעלה מעוניין להתגרש ממניעים כלכליים ולחצים של בנותיו?

לצורך בירור שאלות א' ב' ג' אקדים דברי המשנה (כתובות ע"ב ע"ב ובקידושין נ' ע"א) שהם מקור הדין לשאלות הללו.

המקדש את האשה... על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת. כנסה סתם, ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה.כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים" עכ"ל המשנה.

ובגמרא (דף ע"ה ע"א) "תנא, הוסיפו עליהן, זיעה ושומא וריח הפה" וכו'.

הגמרא מנתה שם עוד שמונה תשעה סוגי מום, הובאו להלכה בפוסקים (ראה רמב"ם פרק ז' מהלכות אישות ה"ז, טור ושו"ע אבן העזר סימן ל"ט סעיף ד').

ויש לחקור, האם כוונת הגמרא שמנתה את המומים להורות לנו, שרק המומים הללו שנמנו מהווים עילה לביטול הקידושין, או שמא כל כיוצא בהם?

והנה בטור סימן ל"ט כתב "ויתר על מומין הפוסלים בכוהנים, כגון זיעה וריח הפה" והשיג עליו הב"י בזה הלשון "ומ"ש רבינו כגון זיעה, האי כגון, טעות הוא וצריך למוחקו, דכיון דאין מומין באשה יתר על של כוהנים אלא אלו, לא שייך לומר כגון".

מהשגה זו מבואר שהבין כמו הצד הראשון שרק מומים שנמנו בגמרא מהווים עילה לביטול הקידושין, הא, ותו לא. ומכאן השגתו על לשון הטור שכתב "כגון" שלדעתו אין מקום לכתוב זאת.

ועל זה הדרך המשך דבריו שם, שהביא מחלוקת המרדכי עם הר"מ לגבי ריח החוטם אם נחשב למום המבטל קידושין, וכתב על זה הב"י "למה לא קתני ריח החוטם גבי הוסיפו עליהם? וי"ל, כיון דתנא ריח הפה, כל שכן ריח החוטם דקשה מריח הפה, דאפשר דנקט פלפלין בפומיה".

השאלה של הב"י היא לדעת הסובר שגם ריח החוטם בכלל המומים ומתירוצו ניתן ללמוד שהוא סבר לצמצם את המומים למה שמנתה הגמרא, אלא שלדעתו, ריח החוטם נלמד ונכלל במום של ריח הפה ואף גרוע ממנו מאחר ואין לו תקנה כמו בריח הפה שיכולה לשים פלפלים כדי למנוע ריח הפה.

אך דא עקא, שבהמשך דברי הב"י הביא דברי הרשב"ץ בתשובה (ח"א קכ"ד) על בעל הטוען על אשתו שהיא משתנת בשעת השינה וכתב על זה הרשב"ץ "אין בה ממומין הפוסלין בנשים שלא נזכר בגמרא כלל, ולא דמי לריח רע וזיעה, דהנך שאני שהם דבקים בה בשעת תשמיש ואין האשה משועבדת לבעלה שתשכב אצלו כל הלילה אלא בשעת תשמיש"

מדבריו עולה שהבין כדעת הב"י שהבאנו שכל מום שלא נזכר בגמרא אינו בכלל המומים.

והשיג עליו הב"י בזה הלשון "ולעניין מה שכתב שאין זה מום, אין דבריו נראין בעיני, דמום גדול זה, ומה שטען דלא דמי לזיעה משום דזיעה דבקה בה בשעת תשמיש, לאו מילתא, שהרי יכולה לנגב עצמה מזיעה בשעת תשמיש, וזה דבר פשוט" עכ"ל.

דברי הב"י צריכים עיון, שכן הרשב"ץ הלך בדרכו שאין זה מום מאחר ולא הוזכר בגמרא, ואם כן קשה מדוע השיג עליו, ומה יועיל להחשיב מום של משתנת כמום גדול מאחר ולא הוזכר בגמרא?

עוד יש להבין, האם כוונתו לכלול כל מום גדול למרות שלא הוזכר בגמרא, ואם אכן זו כוונתו, מה הגדר והקריטריון של מום כזה, והאם אין כאן משום חזרה ממה שסבר קודם לכן?

וראיתי שכבר קדמני הט"ז (סעיף קטן ה') בשאלה זו על הב"י. ובפני משה (סימן ע"ו הובאו דבריו באוצר הפוסקים על סעיף זה) ביאר דעת הב"י שמום של אשה משתנת נכלל בכלל ריח רע.

ומדבריו ניתן ללמוד שאין כאן חזרה של הב"י מדעתו, אלא שסבר שמום של משתנת בכלל ריח רע, לכן הכלילו בכלל מומים המהווים עילה לביטול הקידושין, אולם אין להוסיף מומים שאין להם דמיון גם אם הם מומים גדולים כל שלא הוזכרו בגמרא.

ומצאתי ששאלה זו העסיקה רבים מהפוסקים הובאו דבריהם באוצר הפוסקים סימן ל"ט סעיף ל"א מהאות ב' והלאה.

והמעיין שם יראה שרבים הם הפוסקים הסוברים שכל מום גדול המקובל בחברה שמקפידים עליו נחשב כמום לביטול קידושין או נישואין.

היטיב להגדיר זאת רבינו האי גאון בספרו המקח שער מ"ה וז"ל "ומוסיף עליהן גם מומין הנהוגים שהסכימו עליהן כל בני המדינה להחשיבם למום" ושם מונה, אשה שאין לה חוש הריח, גישוש, שמיעה, שכרות או טפשות (כנראה גדולה) שאין צורך לפרש.

וראה שם שהביא דברי שו"ת בית דוד סימן כ"ח שהסכים עם הב"י בדין אשה המשתנת וכפי שהרמ"א הכריע (ראה סימן קי"ז סעיף ה')

לדעת הבית דוד גם הרשב"ץ יודה בזמננו ובמקומנו שמום כזה נכלל בכלל המומים המבטלים קידושין, וז"ל "י"ל, דבזמנו של הרשב"ץ ובמקומו לא היו מקפידים שתשכב אצלו שלא בשת תשמיש, משא"כ בזמננו וכו' אם כן חזר הדין שמשועבדת לזה, ויכול לטעון דהוי מום, דכל הנושא על דעת המנהג נושא וכו' ועוד שיש לו הפסד בזה שהמצעות מתרקבות בשתן ובכביסות התדירות, גם יש לו בושה מהשכנים שא"א שלא ירגישו בדבר בהתמדת הכיבוס, באופן שראוי לדון הלכה למעשה דהוי מום גמור, אלא דלעניין קידושין נראה דראוי להחמיר להצריכה גט אפילו התנה על מנת שאין עליה מומין" ע"כ עיקרי דבריו.

דבריו הובאו ברבים מן הפוסקים האחרונים שהסכימו עמו ראה שם באוצר הפוסקים.

ומדבריו נראה שהרחיב את הקריטריון של מום גדול גם למקרים שיש הפסד של כיבוס בגדים ואפילו בושה הנגרמת לבעל כתוצאה מכך, זהו חידוש שניתן ללמוד ממנו גם למקרה דנן, בו הבעל טוען שיש לו בושות על כך שנישא לאשה מבוגרת ממנו בכעשרים שנה ובגיל מזדקן.

וראה עוד פתחי תשובה (סק"ד) בשם שו"ת חוות יאיר (סימן ר"כ) שהכליל אשה תותרנית (אין לה חוש הריח) בכלל המומים המבטלים נישואין, וטעמו מבואר שם "כיון שצריכה להתעסק בתבשילים ובטעימתן, וע"י חסרון חוש הריח, לא תרגיש בסרחונן ועישונן וכל שמצד הסברא הוי חסרון ודאי, למום ייחשב, כמו אילמת שגם כן לא מצאנוה במומי כהנים, וראיה ממשתנת במטה ומשוגעת"

ואמנם בפתחי תשובה (שם) ציין לבית שמואל סימן צ' סקכ"ב שחולק על החוות יאיר בדין אשה תותרנית, אולם גם הוא מודה שאם הבעל התנה עמה נחשב למום.

וראה עוד בשו"ת רב פעלים אבן העזר ח"א סימן ז' (הוב"ד באוצר הפוסקים) שדן בעניין מום הנקרא "חוולה" שהאשה יכולה לראות ככל אדם ורק העפעפיים אינם נראים ביושר כשתפתח עיניה, האם זה נקרא מום לעניין ביטול הנישואין, והביא שם דיעות הסוברות שלא נחשב למום, אולם הכריע שנחשב למום. וציין לדברי החוות יאיר הנ"ל ושו"ת נדיב לב שגם הם הסכימו, שכל מום גדול נכלל בכלל המומים לביטול קידושין, אלא שמספק יש להצריך גט ואינו מתחייב לה כלום.ובדעת הב"י הבין שגם הוא מסכים עם דין זה והוכיח כן ממה שהשיג הב"י על דעת הרשב"ץ.

ומה שנקטו הרמב"ם והשו"ע בסעיף ג' נמצא בה מום אחר חוץ מאותן המומין, אע"פ שאמר מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת"

אין כוונתם לשלול מומים שהמנהג להקפיד עליהם, אלא כל מום שלא רגילים להקפיד עליו רוב בני אדם והבעל כן מקפיד עליו, בכהאי גוונא לא מתחשבים בדעתו של הבעל, והאשה מקודשת. כך ביארו האחרונים כוונת הרמב"ם והשו"ע (ראה אוצר הפוסקים שם)

ועל פי כלל זה מצאנו רבים מן האחרונים שהרחיבו את גדרי המומים שלא הוזכרו בגמרא גם למחלה מתדבקת, חרשות, ואפילו רק פגם בחוש השמיעה, חוטם ארוך מהרגיל צליעה וכיוצא בזה. ראה שם, ואכמ"ל.

לסיכום:
לדעת רבים מן הפוסקים יש להרחיב את גדרי המומים המהווים עילה לביטול קידושין או נישואין לכל מום שמנהג של בני אדם באותה תקופה להקפיד עליו, אלא שרבים הסתייגו והצריכו גט מספק.

והנה הרמב"ם (פט"ו מהלכות מכירה ה"ה) כתב וז"ל "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירין בו מקח זה, מחזירין בו, וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן על מנהג המדינה הוא סומך" עכ"ל.

דבריו הובאו להלכה בטור ושו"ע (חו"מ סימן ל"ט סעיף ו') ושימשו אבן יסוד ברבים מהפוסקים שעסקו בהגדרת מום לביטול מקח כל אחד במקומו וזמנו.

דברי הרמב"ם, נראים כמבוססים על דברי רבנו האי גאון בספרו המקח שער מ"ה שהובאו לעיל שכן הם תואמים להפליא. אמנם דברי רבינו האי גאון נאמרו בהקשר של מום באשה, ברם המעיין בדברי המ"מ (שם ה"ג) יראה שדינם שווה.מה גם שהם מיוסדים על אדני הסברא הישרה וכפי שציין זאת המ"מ (שם)"זה פשוט, הכל כמנהג המדינה בכל כיוצא בזה"

ואם כנים הדברים, הרי שיש להקיש וללמוד מדברי הפוסקים הללו גם למקרה דנן בו התברר לבעל שיש פער גילאים בינו לבין אשתו של כעשרים שנה, פער גדול ולא שיגרתי בכל המובנים שהם זיווג שני ואשה כבת שבעים, גיל זיקנה לכל הדיעות.

דומני, שאין אדם מן הישוב שלא יקפיד על כך. גם אם נתחשב בעובדה שהבעל ידע כבר שהיא בוגרת ממנו בעשר שנים ואעפ"כ הסכים לנישואין, עדיין אינו דומה פער של כעשר שנים לפער של כעשרים שנה בזיווג ראשוני, ק"ו כאשר מדובר בזיווג שני ובגיל זיקנה.

אשה בגיל שבעים אינה מסוגלת בדרך כל הארץ לבצע מלאכות בהן היא חייבת לבעל כמו אשה הצעירה ממנה בעשר שנים, כוחותיה הולכים ואוזלים וכבר אמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". זהו גיל שמטבעו של עולם כפי שהטביע בו בוראו "מחזיר ציוד" ולעתים יש צורך בחלקי חילוף שלא תמיד הם זמינים וניתנים להחלפה.

ומכאן ניתן ללמוד לעניות דעתי, להכליל מום זה בכלל המומים המהווים עילה לביטול הקידושין או הנישואין, לפוסקים הרבים הסבורים שיש להרחיב את גדרי המומים המובאים בגמרא לכל מום גדול הידוע שבני אדם מקפידים עליו.

ובחפשי בספרים מצאתי בפד"ר כרך ט"ז (עמודים 139-146 להרה"ג נחום גורטלר אב"ד רחובות) התייחסות ראשונית לשאלה זו.

בנדון שם התייחס להפרשי גיל של ארבע שנים למום, ושם הביא סימוכין לדבריו מאוצר הפוסקים (סימן נ') שדן בשאלה האם הפרשי גיל בין בעל לאשה נחשב למום שניתן לבטל שידוך מבלי לשלם את הקנס כפי שהתחייבו בשטר השידוכין.

ובין דבריו הביא דברי חבצלת השרון שציטט דברי הרמב"ם בהלכות מכירה שנחשב למום מאחר ומקפידים בזמננו על הפרשי גיל בהם מתברר שהאשה גדולה מהבעל בארבע שנים.

עוד הביא שם מספר לב יהודה (חו"מ סימן צ"ז) שדן במקרה והחתן התעניין לגיל הכלה והיא הטעתה אותו, ופסק דהוי מקח טעות, מאחר ואין לה את הכוחות לעשות מלאכות לבעלה כמו אשה הצעירה ממנה. ושם הובאו גם דיעות שלא הסכימו שזה נחשב למום.

ואמנם, שם מדובר בביטול שידוך ולא נישואין, מ"מ סבר הגר"נ גורטלר שליט"א שדינם שווה.

והגר"נ שם הוסיף טעם משלו להגדרת הפרשי גיל כמום. לדבריו, יש להשוות אשה זו לאשה שיש לה צלקת המבואר דינה בגמרא שזה נחשב למום, ומכאן הסיק שגם אשה מבוגרת שמופיעים אצלה קמטי בגרות מספר שנים קודם ממה שחשב הבעל נחשב הדבר למום כמו לאשה שיש לה צלקת.

ולאחר המחילה רבתי, לא זכיתי להבין הוכחתו מדין אשה שיש לה צלקת, שכן שם מדובר במום קיים, ואילו בפער גילאים עדיין הקמטים לא נראים וזהו מום עתידי שמי יתקע לנו שדינו שווה.

זאת ועוד, בזמננו ניתן לטפל בקמטים על ידי טיפול קוסמטי.

אלא שלא ניתן ללמוד מהנדון שם למקרה דנן, כיון שבנדון שם צירף הגר"נ גורטלר נימוק נוסף לחיוב גט, והוא טענת הבעל מאיס עלי כאשר יש אמתלאה, והסכימו עמו הרה"ג שאר ישוב כהן ועמרם אלחדד שליט"א.

ובנדוננו לא ניתן לצרף נימוק זה שכן הבעל וב"כ מעולם לא טענו כן ולא הזכירו זאת בכתב התביעה ובסיכומים.

סעד לדברינו, שהפרשי גיל וגיל זיקנה נחשבים כמום.

נראה מדברי הגמ' (ב"מ דף ס' ע"ב) דההוא עבדא סבא דאזל צבעה לרישיה ודיקניה ואתא לקמיה דרבא, א"ל, זיבנן, א"ל יהיו עניים בני ביתך, ובסוף לא קנה אותו.

פירוש היה עבד זקן (פוסקים נחלקו אם היה עבד עברי או כנעני)

שצבע זקנו וראשו שיראה צעיר, והלך לרבא על מנת שיקנה אותו, בסוף רבא לא קנה אותו.

ובפוסקים (רמב"ם פי"ח מהלכ' מכירה ה"ג ובטושו"ע חו"מ סימן רכ"ח סעיף י' הביאו דין זה בכלל אונאת דברים שאיסורו מן התורה ואם כן אין ראיה שיש כאן טענה לביטול מקח.

אולם ראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן נ"ד לגבי המוכר כלים ישנים שהטעה את הקונה ע"י ששף אותם יפה ומכר לו במחיר יקר כמו כלים חדשים שיש בזה אונאה במום.

ולכאורה הוא הדין והוא הטעם באדם זקן שהצליח להערים ולמכור עצמו ע"י שצבע שערו במחיר יקר יותר והסתיר לקונה את גילו, שהדבר נחשב כמום לביטול מקח.

ודוק מיניה לאתרין, שהאשה התחמקה ולא אמרה לבעל כששאל אותה על הגיל את גילה האמיתי, ויש כאן פער גילאים כה גדול שיש להגדירו כמום גדול ולהצדיק ביטול מקח.

עד כה דברנו במקרה והבעל התנה על מנת שאין בה מומין ונמצא בה מום הפוסל בנשים כאמור במשנה כתובות ובפוסקים שהקידושין או הנישואין בטלים.

אבל אם הבעל לא התנה כלום וקידש או כנס אשה בסתם ונמצא בה מום הפוסל בנשים. בדין זה, נחלקו רבה ורבא בגמ' כתובות (ע"ג ע"ב) לרבה וכן סבר רב חסדא צריכה גט מדבריהם, ולרבא התנא במשנה הסתפק בקידושין הללו אם חלו, ולכן סבר שכתובה הפסידה דספק ממונא לקולא. ולגבי איסור אשת איש יש להחמיר מספק שמא חלו הקידושין.

והפוסקים הכריעו כרבא שצריך גט מספק. (ראה רמב"ם פ"ז מהלכות אישות ה"ח, טושו"ע סימן ל"ט סעיף ה')

והנה בנדוננו הבעל לא התנה עם האשה בפירוש אלא התעניין אודות גילה אצל השדכנית וגם אצל האשה ויש מקום להסתפק האם נחשב הדבר כהתנה עמה שאז בטלים הקידושין ויש סוברים גם הנישואין (ראה אוצר הפוסקים סעיף ה' אות ל"ב'הביא דברי הפוסקים בזה).

או שמא נחשב כקידש או כנס סתם שצריך גט מספק?

ומצאנו בפוסקים התייחסות לכך שאין צורך שהבעל יתנה תנאי גמור על פי דיני התנאים,ומספיק תנאי רגיל ראה באוצר הפוסקים סימן ל"ט סעיף א, שהביא דעת שו"ת בית הלוי ועוד שאין צורך במשפטי התנאים במומים רגילים, ואילו במומין גדולים סוברים רבים שאין צורך אפילו בגט מספק, ושכ"כ האחיעזר סימן כ"ג אות ג', אלא שעדיין יש להסתפק האם צריך במומים גדולים שהבעל יתנה או שדי בגילוי דעת.

והנלענ"ד, שבמומין גדולים וכמו במקרה דנן פערי גילאים כה גדולים אין צורך בהתנייה מפורשת, ויש לראות בהתעניינות הבעל אודות גיל האשה כאילו התנה.

טעמי, שבאופן כזה יש אנן סהדי שאדם מקפיד על מום שכזה ואפילו תנאי אין צריך להתנות, וכל שגילה דעתו שמקפיד בסוג של התעניינות מסויים סגי, שכן קיימא לן, "כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא". ומחובתה של אשה להיות גלוייה כלפי בעלה לעתיד ולומר לו את האמת על גילה.וכמו שכתב המ"מ בפכ"ה מהלכות אישות ה"ב, בדין נמצא בה מומים וז"ל"והטעם משום דעל הנשים הוה רמיא מילתא לגלויי" כלומר חובת האשה ליידע את בעלה לעתיד אודות גילה כשהוא מתעניין.

הדברים הללו משתלבים יפה עם דברי הרמב"ם שם בסוף ההלכה לאחר שהביא מקרים שונים ומגוונים מתי ניתן לומר שהבעל ראה את המום וסבר וקיבל ומתי לא אומרים זאת, סיים את ההלכה בהאי לישנא "שדברים אלו של טעם הם ואינם גזירת הכתוב".

כלומר, שמוטלת חובה על ביה"ד לחקור היטב כל מקרה לגופו כדי לראות שמא יש בה רמאות באמצע ולכן אין כאן גזירת הכתוב.

סעד לדברינו, נראה להביא מדברי הר"ן (קידושין נ') שכתב וז"ל "דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל עניין יהא המעשה קיים. אבל מי שגילה דעתו שעל דעת כן הוא עושה, הרי הוא כאלו התנה וכפל, והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו. הא הטעתו, אינה מקודשת, דבגילוי דעתא לא צריך כפילא"

דבריו הובאו בתויו"ט פרק ג' ממסכת קידושין משנה ה', ובפני יהושע.

ובטעם הדבר מצאתי לבעל התפארת ישראל שכתב (שם סקכ"ה) ...הרי הטעתו ואינה מקודשת והוה כאומר הריני מקדשך בכוס יין זה ונמצא דבש דאינה מקודשת אף שלא כפל התנאי"

וראה עוד בעניין זה בשו"ת רב פעלים אבן העזר סימן ח', שדן שם במקרה ושדכנים הטעו את הבעל בגיל האשה בשמונה שנים, ולא האשה, ופסק שם, שלא נחשב מקח טעות.והוכיח כן מדברי הר"ן שרק אם האשה הטעתו די בגילוי דעת של הבעל, אבל בנדונו שהבעל לא התנה בפירוש והאשה לא הטעתו, אינו יכול לטעון לביטול הנישואין.

ודוק מיניה לאתרין, שכאשר האשה הטעתו וכמו במקרה דנן, יכול הבעל לטעון לביטול הנישואין גם אם לא התנה במפורש.

אלא שבמקרה שהובא שם מדובר, שהבעל אח"כ נישא לאשה, נולדו להם שני ילדים ורק לאחר שפסק לה הווסת בגיל ארבעים טען שרימו אותו ורוצה לבטל את הנישואין, כך שאין ללמוד מהמקרה שם לנדוננו.

גם אם יימצא מי שחולק על דברי, מכלל ספק קידושין/נישואין לא יצאנו ויש צורך בגט מספק.

ובמקרה שאחד הצדדים מסרב לתת או לקבל גט כאשר יש ספק בקידושין או בנישואין ניתן לחייב בגט לדעת רוב הפוסקים.

סמך לזה, יש להביא מלשון השו"ע (סימן מ"ב סעיף ה') "המקדש בפסולי דאורייתא אינן קידושין, אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה, אם ירצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים, ואם לא ירצה לכנוס צריכה גט מספק. ואפילו כפרה האשה ואומרת לא קידשתני, כופין אותו ליתן גט".

נמצינו למדים, שכאשר נוצר ספק בקידושין יש צורך בקידושין כשרים ואם אחד הצדדים אינו מעוניין בקידושין מכל מיני סיבות כגון שהאשה כופרת בקידושין כופין לתת גט.

וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז סימן קכ"ו במפורש "והואיל וכן הרי היא ספק פנויה ואסורה למגרש... כי כלל לא נוכל לכופה לחזור ולהתקדש לו... כאן כופין להתירה אם אינה חפיצה להתקדש לו.

וכן כתב רבינו מאיר מספרד זצ"ל וזה מקצת לשונו: אבל בספק אירוסין או בספק זיקה כייפינן ליה למיתב גט או ליחלץ לאלתר. דנהי דמהני ספיקא לאיסורא, אבל לעיגונא לאתתא כי היכי דתנסוב על כרחה למאן דלא ניחא ליה בגויה, לא מהני ספיקא" עכ"ל.

דברי מהר"ח או"ז והרמ"ה הובאו להלכה בשו"ת אור גדול סימן ה' בנדון של ספק מקח טעות מחמת מום, והבעל תבע להתגרש ועיין עוד באוצר הפוסקים סימן ל"ט סעיף ה' סעיף קטו לב' אות ד' ובסימן א' סקס"ג אות ב'.

ובעניי ציינתי את הפוסקים הנ"ל במספר פסקי דין שדנתי בנישואין אזרחיים שניתן לחייב בגט את הצד המסרב להמשיך להיות נשוי, חלקם אף פורסמו.

שו"ר שכבר דן בזה אב"ד הגר"א שינפלד שליט"א במאמר מקיף שפורסם בספר שורת הדין כרך ט' עמודים קנ"ח – קס"ד ושם ביאר טעם הדין בהרחבה כידו הטובה, אלא שבמסקנתו העלה לחוש לכתחלה לדעות הסוברות שאין לחייב בגט, ולהמנע מחיוב גט באם האיש והאשה מסכימים לערוך קידושין חדשים, ורק באופן שלא ניתן לערוך קידושין חדשים ניתן לחייב ואף לכוף על נתינת או קבלת גט.

ומכאן לנדוננו, שהבעל מסרב בכל תוקף להשאר נשוי לאשה,ובחוות הדעת שכתבה יועצת הנישואין של ביה"ד הגב' קפלן המליצה לבית הדין, לעזור לבני הזוג להיפרד בהקדם וזו גם התרשמותי שהנסיונות לשלום בית בנסיבות המורכבות למקרה זו לא יצלחו.המדובר במקרה רגיש בו הבעל מושפע מאוד מבנותיו שחוו משבר קשה של פטירת אמם החולה, ולוחצות עליו להתגרש. מה גם שהמדובר בזיווג שני ובמערכת נישואין קצרה ולא שיגרתית שהסתכמה בביקורים של פעמיים ושלוש בשבוע במשך תקופה קצרה של כשלושה חודשים.

ולאחר מכן היו מספר שהיות בבית מלון, ומאז הצדדים פרודים (למעלה משנה) בנסיבות הללו יש לדעתי בסיס הלכתי לחייב את האשה בגט.

לסיכום פרק זה:
לשאלה א. האם פער גילאים גדול בין איש ואשה נכלל בגדר מום שיש בכחו לבטל קידושין או נישואין.

התשובה: לדעת הרבה מהפוסקים, כן.

לשאלה ב'. האם פער גילאים גדול נחשב כמום לכפות או לכל הפחות לחייב בגט את הצד המסרב?

התשובה: הבעל יכול לטעון קים לי כפוסקים הסוברים שיש במום שכזה משום ביטול הנישואין ומספק יש לחייב ואף לכפות בגט את המסרב.

לשאלה ג': האם קיים הבדל בין אם הבעל נשא אשה והתנה עמה לבין בעל שנשא סתם, והתברר לו שיש פער גילאים גדול ומה הדין בנדוננו?

התשובה: בהלכה קיים הבדל ברור בין בעל שמתנה במפורש על מומין לבעל שלא מתנה כלל.

בעל שמתנה במפורש הקידושין או הנישואין בטלים מחמת מקח טעות. בעל שלא התנה כלל נוצר ספק מקח טעות המצריך גט.

במקרה דנן שהבעל לא התנה במפורש רק גילה התעניינות אודות גיל האשה, יש להסתפק. דעתי הענייה נוטה שדי בהתעניינות כדי לבטל את המקח במום גדול שכזה, וכן נראה מדברי הפוסקים שהבאתי.אולם בכל מקרה יש צורך בגט מנימוקים נוספים שיפורטו בהמשך.

נימוק נוסף לחיוב האשה בגט, יש לראות במעשה הרמייה של האשה כלפי הבעל וכמו שהרחבנו על כך בפתיח לנימוקים.

האשה שמסתבר שידעה את גילו של הבעל התחמקה מלהשיב לבעל כששאל אותה על גילה והסתפקה באמירת "בערך" דבר חמור לכשעצמו.

כבר הבאנו דברי המ"מ שמחובת האשה לגלות לבעל המיועד את המום ובמקרה זה את גילה האמיתי.

שום הצטדקות ותירוץ לא יעמדו בפני המציאות שהבעל לא ידע שהאשה בגיל שבעים וכי הוא בפירוש הוטעה על ידה.

מעשה זה גובל בתרמית מצד האשה כלפי הבעל, ודינו מבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"ה, שם הובא מקרה בו הבעל עשה שלא כהוגן שקידש אשה ברמאות ובתחבולות ודינו נפסק שכופין אותו לתת גט.

דברי הרא"ש הובאו להלכה ברמ"א אה"ע סימן ע"ז סעיף ג' וראה עוד פ"ת שם סק"ח מקרים נוספים של מעשה תרמית, וכן ב"ש סימן קי"ז ס"ק כ"ד.

למרות האמור עד כה שיש בסיס הלכתי לחיוב או אף לכפות גט על האשה, לא אוכל להתעלם משתי ריעותות שיש לתת להם משקל והן:
א. התנהגות הבעל לאחר שנודע לו מגיל האשה שיצא עמה לבלות לפחות שלוש פעמים וייתכן ויש לדון בזה כדין סבר וקיבל. ובגין כך יש לדחות תביעתו.
ב. הטענה שהבעל התמקד רבות בתביעתו להתגרש בגלל הבנות שדרשו זאת ממנו וכן ממניעים כלכליים בעקבות הפחתת הקיצבה מהביטוח לאומי שקיבל עד לנישואיו.

באשר לריעותא א,' כבר נתתי על כך את הדעת בפתיח לנימוקיי שיש לראות גם את האידך גיסא, כלומר, את העובדה שהבעל הציע לאשה גירושין ולאחר מכן נישואין אזרחיים (שמי יודע אם התכוון להנשא לה שוב).

בתקופה זו בה יצא לבלות עמה מספר פעמים כנסיון מצידו להגיע עמה להסכמה ברוח טובה, ומכאן הסכמתו לצאת לבלות עמה, אלא שיש עדיין לפקפק בזה ולתת מענה הלכתי לשאלה זו.

וכאן המקום להביא דברי הרמב"ם פכ"ה מהלכות אישות ה"ו וז"ל"בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה... אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה"

דבריו הובאו להלכה בטור שו"ע אבן העזר סימן קי"ז סעיף י', וברבים מן הפוסקים.וראה שם במ"מ מקור הדין.

ונחלקו בדבריו הפוסקים ה"ה, שו"ת מהרי"ק שורש ק"ה, מחנה אפרים בחידושיו על הלכה זו ועוד. האם בדווקא כתב הרמב"ם כשבא עליה וגם שהה עמה או לאו דווקא ומספיק באחד מהם.

למחלוקת זו יש נפקותא הלכתית למקרה דנן, שכן לא התברר עובדתית האם היו יחסי אישות לאחר שנודע לבעל על גיל היהדות. ואם כן לסוברים שבדווקא הצריך הרמב"ם את שני התנאים לביטול טענת מקח טעות שהם א'.ביאה ב.שהייה יחד. הרי שלבעל הזכות לטעון קים לי כפוסקים הנ"ל ואין לדחות את טענתו למקח טעות בגלל טענת האשה וב"כ מדין סבר וקיבל.

מאידך, האשה יכולה לטעון קים לי כפוסקים שאינם מצריכים את שני התנאים הללו, ויש לדחות את תביעת הבעל בגין טענתי שהבעל סבר וקיבל.וראה עוד ערוך השולחן מה שכתב בזה.

לסיכום:
באשר לשאלה ד', האם יש לראות בהסכמת הבעל לצאת עם האשה לבתי מלון לאחר שנודע לו מהגיל שלה כמי שסבר וקיבל ובכך לדחות את תביעתו?

תשובה:
יש צדדים לכאן ולכאן, הן מההיבט העובדתי והן מההיבט ההלכתי. וכל אחד מוחזק בטענתו לזכות בטענת קים לי.

באשר לריעותא ב'.גם כאן נתתי על כך את הדעת בפתיח לנימוקיי ,שיתכן ושילוב הגורמים הללו היווה את הבסיס לתביעתו להתגרש ויש לראות בכך "זה וזה גורם" כאשר לכל גורם צריך לתת את ההתייחסות ההלכתית הראוייה.

והואיל ולא ניתן להגיע לחקר האמת גם לאחר חקירות הבעל והאשה שעשה ביה"ד במאמץ לעמוד על כנות דבריהם.

לא נותר לנו אלא לבחון את מכלול הנסיבות העובדתיות המונחות לפתחנו כדלהלן:
א. בזיווג שני יש לראות הפרשי גיל כה גדולים כמום ולכל הפחות כמעשה רמייה מצד האשה.
ב. הבעל הוגדר כאדם "רפה שכל" ע"י באת כחו, אין צורך במסמכים לאיבחון הבעל על מנת להיווכח שהמדובר האדם שכזה. די להתבונן במה שטען מספר פעמים שרצה לשאת אשה בת בנים על מנת להביא ילד שיאמר קדיש אחריו. טענה מגוחכת שכן ברור לכל אדם מן הישוב שלאשה בגיל ששים קשה וכמעט בלתי אפשרי להביא ילדים בדרך הטבע.
טענה זו מצביעה על מעמדו של הבעל שעבר משבר קשה עם מות אשתו לאחר שסעד אותה בחולייה מספר שנים ונותר גלמוד, וניתן להסיק מכך את להיטותו להנשא עם האשה הבוגרת ממנו בעשר שנים, חזיון לא נפוץ כלל. מכאן אנו יכולים ללמוד ולהבין גם את אמירתו לשדכנית ולאשה שגם אם היא בת ששים יסכים להתחתן עמה.
כמו גם את הסכמתו לצאת לבילוי עמה גם לאחר שנודע לו מהגיל שלה.
עוד ניתן להבין את טיעוניו לגירושין ממניעי לחצים של בנותיו עקב המצב הכלכלי הקשה שנוצר עם הנישואין מבלי להתמקד בעניין העיקרי שהוא ליבת העילה לגירושין מהעילה של מקח טעות.
ג. מערכת נישואין קצרה ולא שיגרתית של ביקורים בבית האשה פעמיים ושלוש במשך כחדשיים שלושה. כאשר לא ברור האם התקיימו יחסי אישות ביניהם גם לאחר שנודע לו מהגיל.
ד. המלצת יועצת הנישואין של ביה"ד לסייע לצדדים להיפרד לאלתר.
ה. הסיכויים לשלום בית בנסיבות העובדתיות המתוארות קלושים.
ו. האשה יכולה לטעון כנגד כל האמור. קים לי כפוסקים שאין פער גילאים נחשב כמום. וכן קים לי שהבעל סבר וקיבל וכל מניעיו להתגרש ממני נובע בגלל הלחץ של בנותיו עליו בעקבות המצב הכלכלי שהורע עם הנישואין, דבר שיכל לברר ולבדוק קודם הנישואין.
ז. טענת האשה וב"כ שבאם הבעל יתמיד בסירובו לשלום בית תסכים להתגרש עם תשלום הכתובה בסך אלפיים ₪ לחודש.
ח. הצדדים מבני עדות המזרח ויתכן שלא קיבלו עליהם חדר"ג.

לאחר בחינה של הנסיבות הנ"ל נוטה אני לומר שכל צד מוחזק בעצמו ואינו יכול לכוף את השני לקבל עמדתו.

אבהיר דברי.
הבעל מוחזק בעצמו שיש כאן מקח טעות.מכח טענה זו, אינו מחוייב לאשה מזונות גם לא מכח ההסכם שבו נאמר בסעיף 3 כי גם אם ייחשבו על פי דין כבני זוג בהתאם לכל דין הרי לא יחולו לגביהם הזכויות והחובות כפי שקיימים לבני זוג כנשואים כדמו"י.

האשה בחתימתה על ההסכם הסכימה לכך וממילא כאן הדין של כל תנאי שבממון תנאו קיים ולמבואר בטושו"ע אה"ע סימן ס"ט סעיף ו' הבעל פטור ממזונותיה.

הבעל מוחזק בעצמו שיש כאן מקח טעות מצד שהדבר נחשב למום וכן מעשה הרמאות, וכן שאין טענה שסבר וקיבל על עצמו מום זה,כדי לכוף את האשה לקבל גט, ולכן פטור מכתובתה.

אולם כל זה אין בו די, שכן מאידך גיסא האשה מוחזקת בטיעוניה כאמור לעיל.

בנסיבות הללו, מאחר והסיכויים לשלום בית קלושים ואין טעם בהמשך הנישואין על הנייר כאשר הצדדים פרודים יש להורות לצדדים להתגרש תוך כדי מו"מ ענייני לכדי תשלום פיצוי כל שהוא שהבעל ישלם לאשה על מנת שתיאות להתגרש בהסכמה.

לסיכום פרק זה:
א. באשר לשאלה מה המשקל ההלכתי שיש לתת לטענות האשה וב"כ שמניעיו האמיתיים של הבעל לגירושין הם לחץ מצד בנותיו ולא מקח טעות?
תשובה: יש צדדים לכאן ולכאן, ולא נותר אלא לאמץ את המלצת היועצת להורות לצדדים להתגרש. בהסתייגות שהצדדים וב"כ ינהלו מו"מ ענייני להסכם גירושין שיכלול פיצוי סביר לאשה על מנת שתיאות להתגרש.
במדה והצדדים וב"כ לא ישכילו להגיע להסכם יבחן ביה"ד את עמדתו בשנית בעוד שלושה חודשים.

לאור האמור ובשיקלול כלל המרכיבים בתיק זה, נראה לי להחליט באם יסכימו עמי עמיתיי כדלהלן:

א. יש בסיס הלכתי לטענת הבעל למקח טעות הן מצד מום כהגדרת רבים מהפוסקים וזאת בשל פערי הגילאים ביניהם והן מצד מעשה הרמייה שנעשו כלפיו.
ב. הבעל מוחזק בטיעוניו ומשכך פטור הוא מזונותיה ויתכן גם מכתובה ותוספת.
ג. על הצדדים להתגרש.
ד. על הצדדים וב"כ לנהל מו"מ ענייני לסיום ההליך ברוח טובה ולהגיע להסכם גירושין שיכלול פיצוי סביר שיתן הבעל לאשה על מנת לרצותה להתגרש.
ה. הצדדים וב"כ רשאים להופיע בכל יום בין השעות 8.30-9.00 או 12.00-13.00 לצורך אישור ההסכם.
ו. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לביה"ד הצעתו להסכם בתוך שלושים יום.
ז. ביה"ד ישוב ויבחן את עמדתו בהתאם להתפתחויות.

הרב מימון נהרי - אב"ד


עיינתי היטב במה שכתב ידידי כבוד אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א. עקר יסודי בפסק דינו להטיל ספק בחלות הקידושין הוא על פי ההבנה שפער הגילים הינו מום על פי המבואר ברמב"ם ונפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ו') וז"ל:

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, ה"ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.

נקדים ונאמר, שגיל כשלעצמו אינו מום אמנם יכול הוא להוות סימן למצב גופני המושפע מהגיל שיכול להוות סבה לבטול המקח. לפיכך דעתי נוטה שאין פער הגילים כשלעצמו, מהוה מום לביטול המקח כפי שנבאר זאת לקמן.

נוסיף ונאמר, אף אם נתיחס לצורך הענין, לחסרונות הגופנים הנובעים מהגיל, הרי גם לבן הזוג יש "גיל" וחסרונות הנובעים ממנו או חסרונות שאינם נובעים ממנו, הרי מדובר בנישואין בין שני צדדים ויש להתיחס לפגם באופן יחסי לבן הזוג השני וחסרונותיו.

בנידון דידן גילה המבוגר של האשה והחסרונות הנובעים ממנו ביחס למעלותיו וחסרונותיו של הבעל אין בו פער ברור עד כדי כך שנאמר על זה "שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום".

להלן נביא מדברי הפוסקים שדנו בהקשר של שידוכין בשאלה האם פער גילים או הטעיה בענין הגיל מהוה סבה לבטול השידוכין מחמת מקח טעות.

בשו"ת חתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן מז') דן בענין בטול שידוכין מחמת שהאשה כבר למעלה מארבעים ואינה ראויה להוליד. מדבריו משמע שפער גילאים אינו מום אלא במקום שמחמת כן האשה אינה בת בנים כיון ואינה ראויה עוד לפריה ורביה. עיי"ש.

בשו"ת חבצלת השרון (ח"ב סימן סג') דן במקרה דומה וכתב וז"ל:

ואם יש אנשים שמקפידים על זה לכתחילה, הוא רק כמי שמקפידים על יופי אבל לא לומר שמשום זה תהיה מאוסה עליו כל כך שלא יוכל לסבלה ולהתיר על זה חרם הקהלות ולבייש בת ישראל.

ושם הוכיח מדברי החתם סופר כמו שכתבנו לעיל והוסיף וכתב שיש מקום לבחון את פער השנים, אבל סיים וכתב שלא ברור הדבר דהוי מום לבטל השידוך והרי עקר דבריו:

ואולם לענין מום הנה מבואר בסי׳ רל"ב בחו״מ ס״ו דכל מום שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירים. ... ובנ״ד אי אפשר לעמוד על המנהג אם מקפידים כל כך לבטל גם שידוך שכבר נעשה על זה וגם תלוי בשנות החתן אם הוא צעיר ממנה הרבה. ... כי בוודאי אם אינה גדולה ממנו רק בד' או ה׳ שנים אין קפידא כלל. ואמנם אם גדולה ממנו הרבה, שאז אף דוודאי רוב בני אדם מקפידים על זה, מכל מקום אין מבורר אם הקפידא גדולה כל כך לבטל גם שידוך שכבר נעשה על ידי זה. וכדמוכח מדברי המחבר בסי׳ רל"ב ס״ו דבעינן שיהיה מום שמחזירין מקח זה על ידי זה...

בספר שלחן העזר סימן ב' אות ט' ובשמלה לצבי סוף ה' הביא את שו"ת מהרש"ם (חלק ד סימן עז') שאין מבטלים שידוך אפילו שהטעו אותו שהבתולה בת י"ח שנים ועתה נודע שהיא קרובה לשלשים שנים כיון שראויה להוליד.

לעומת זאת, בספר לב יהודה (צירלסון) כשדן על מקרה דומה של הטעיה בשידוך בפער שנים קטן יותר, שאמרו לחתן שהיא בת כ"ז שנה ונתברר שהיא בת ל"ב, השיג על המהרש"ם על פי המבואר בתפארת ישראל (אבות פ"ה קס"ה) שבהגיעו לשלשים שנה כבר נתבטל הכח שבגוף בכל האפשרי ואין בו עוד כח עלומים והוי הטעיה גמורה ולא עוד, אלא שהאשה עומדת אז על המפתן של שנת הארבעים, שבה היא פוסקת מלידת.

לביסוס דבריו הביא את המבואר בספר חסידים (מרגליות, סימן תצג') וז"ל:

...כמה הקפידה תורה על פריה ורביה. לפיכך אם בחור לקח בת שנים הרבה שקרובה לארבעים שנה שלא תתעבר הטובים לא יהיו באותה עצה.

ועוד הוסיף להוכיח על פי המבואר בבבא מציעא (דף ס' ע"ב) גבי האי עבדא סבא דצבעי לרישא… דיש על זה שם מקח טעות וכמו כן גם לגבי שידוכין.

אמנם הוסיף וכתב וז"ל:

שאם נודעה ההטעיה לאחר הקידושין, פשיטא, דחלילה לנו לבטלן בסבתה. לא מיבעי היכא דבעיל אחרי שנודעה לו ההטעיה, דאיכא ״חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" אלא אפילו היכא שלא היו שם עדיין לא ביאה ולא כינוס, מכל-מקום, משום חומר אשת איש, יש לנו לחוש בכל גווני שמא מחל על הטעיה.

ועיין שם שלמעשה חשש לפחות באופן חלקי, לדברי המהרש"ם, שאין זה נחשב כמום כשראויה להוליד, אפילו בשידוכין.

בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן פ') הביא חלק מדברי הפוסקים שהזכרנו לעיל והוסיף לחדש שאין להשוות בין מום במקח למום בשידוכין וז"ל (שם אות ג'):

וגם נראה לפע"ד דאין לדמות כלל מכל וכל שדוכין למום במקח, דבמקח מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ... אבל בשדוכין דקי"ל דאסמכתא נמי קני משום בושת...א"כ הסברא נותנת דכדי שלא יגרום בושת לא אכל מומא קפיד אינש ורק מה שמבואר בפוסקים משום אומדנא ובתשובת הרא"ש שם בארוכה.

דחה את הראיה מבבא מציעא (דף ס' ע"ב) גבי האי עבדא סבא דצבעי לרישא עיי"ש טעמו. הוסיף וכתב, שאם בקל היה יכול לדעת אודות השנים כי בימינו כל אחד נכתב בפנקס המדינה הוי כמום שבגלוי דמסתמא ידע. (עיין בית שמואל סימן נ' ס"ק י"א, סמ"ע סימן רל"ב ס"ק י' בשם המגיד משנה מכירה פרק טו הלכה ג, משנה למלך הלכות מכירה פרק טו הלכה ג חולק ונתיבות שם).

לסכום, הבאנו רבים מהפוסקים האחרונים, הסוברים שאף בשידוך טעות בשנים ואף הטעיה אין היא סבה לבטול השידוכין. מוסכם, שאם סבר לשאת אשה בת בנים והוטעה לשאת אשה מבוגרת שאינה בת בנים זה מום ויש לבטל השידוכין.

עוד עולה, שיש מקום לשקול כל מקרה לגופו האם בנסיבות המסוימות זה נחשב מום.

מצאנו רמז בתורה על פי דברי חז"ל, שבגיל מבוגר יש מעלות לאשה על פני האיש, עד שיש מקום לומר שגם אם האשה מבוגרת מהאיש אין הדבר נחשב מום ולכן כל מקרה יש לשקול לגופו. כך בפרשת ערכין, על הפסוק, וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים: (ויקרא פרק כז ז) כתב רש"י וז"ל:

כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא:

ומקורו מתלמוד ערוך במסכת ערכין (דף יט עמוד א) עיי"ש.

עד עתה הבאנו ראיות להוכיח, על פי הרחבת המקורות שהביא אב"ד, דאף לגבי שידוכין לדעת רבים מהפוסקים אין ה"גיל" נחשב מום.

אף אם נניח שבעקרון פער בגיל הוא מום בבואנו לשקול מקרה לגופו בנסיבות המיוחדות למקרה זה את מעלותיו וחסרונותיו של כל אחד מבני הזוג לפי ראות עיני בית הדין אין פער הגיל נחשב מום. התרשמותנו היא, כי הבעל העדיף אשה זו על מעלותיה, למרות גילה המתקדם, על פני המשך חיי הבדידות.

בנדון דידן מדובר שנישאו ואף היו מספר פעמים ביחד אחר הנישואין אחרי שנודע לו על גילה. נוגע הדבר לנפסק בשולחן ערוך אבן העזר (סימן לט סעיף ה') וז"ל:

המקדש אשה סתם, ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו מקודשת מספק.

לדידנו הדעת נוטה, שאין בנידון שלפנינו גדר של מום ואין להטיל ספק בקידושין.

יתרה מזו אף אם נניח שיש כאן מום כיון שאחר שנודע לו שתק והמשיך לחיות עמה הוי קידושי ודאי, כמבואר חלקת מחוקק (שם ס"ק ט') ובבית שמואל (ס"ק טז'):

דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קידושי ודאי ...

האם שאלת הבעל בענין גיל האשה היא גילוי מילתא על התניה והאם האשה הטעתו?
שאלה נוספת הצריכה להתברר היא האם הבעל הקפיד והתנה על אודות גילה של האשה והאם האשה הטעתו באמירתה בענין גילה.

בניתוח הצד העובדתי, שלא כדעת אב"ד, להבנתנו בנידון דידן לא מדובר שהאשה הטעתה את הבעל. אמנם נכון שהשדכנית הטעתה את הבעל יתכן שבמודע או שלא במודע. האשה לא מסרה לבעל מידע כוזב אלא רק לא מסרה את כל המידע.

כמובא בסיכומיה אשר לא הוכחשו על ידי הבעל:
כאשר פנה אלי הבעל ושאל אותי לגבי גילי, אמרתי לו, שבתעודת הזהות שלי, גילי גבוה יותר (לא ציינה לו את הגיל) אך תשובתו היתה, גם אם את בת תשעים אני רוצה להתחתן אתך.
אמנם אב"ד בשאלות ההלכתיות סעיף ה' כתב שהבעל מכחיש שאמר לה, שהיה מתחתן עמה גם אם היא בת תשעים, אבל כשהביא את טיעוני הבעל עצמו ביחס לאמירה זו (סוף עמ' 3 לנימוקיו) משמע שאין הבעל מכחיש אמירה רק כתב לתרץ אותה, כי היה בצער גדול בגלל אשתו שנפטרה ואמר הרבה דברים (ראה פרוטוקול מיום י"א שבט תשע"א 16/01/011 שורות 62-63).

משמעות הדברים היא שהבעל מודע לכך שהאשה מבוגרת, אבל אינו טורח לברר את גילה המדויק כי הוא מעדיף אשה זו על מעלותיה למרות גילה, על פני המשך חיי הבדידות.

אם ענין הגיל היה חשוב בעיני הבעל הוא לא היה מגיב כפי שהגיב אלא היה חוקר ודורש בגלוי אודות גילה.

אב"ד התייחס לשאלה זו ונקט שהשאלה אודות גילה של האשה הוי גילוי מילתא לכוונתו להתנות וכמוה כתנאי על מנת שלא תהיי מבוגרת. עוד נקט שיש כאן הטעיה מצד האשה בזה שלא גילתה את גילה כשנשאלה.

להבנתי אין כאן הטעיה אלא התחמקות, וברור שמתשובתה נודע לבעל שהיא מבוגרת מהנאמר לו על ידי השדכנית. הבעל אף יכול היה לבדוק או לשאול על גילה בזמן רישום הנישואין ולא עשה כן מהסבה דלעיל, כל שניתן לומר על זה שהוא זה שהטעה את עצמו.

הסבה לחזרתו של הבעל מרצונו העז בנישואין אלו, היא לחצי משפחתו וההפסד הכספי שנגרם לו ומממילא ההטבה שכבלו ילדיו, כפי שהתבאר בדיונים ובנימוקי אב"ד.

שאלה דומה אנו מוצאים בתשובת רב פעלים (חלק א - אבן העזר סימן ח') שהזכירה אף אב"ד, בענין מקרה שאמרו לו הסרסורים שהיא בת כ"ד שנים, ונשאה, ואחר נשואין נודע לו שהיתה בת ל"ב שנים, ואומר שאם היה יודע זאת לא היה מקדשה, אי חשיב זה קדושי טעות? והאריך שם בדברי תשובתו ובין היתר ביאר ששאלת הבעל בדבר גיל האשה אינה נחשבת גילוי מילתא שאינו רוצה אשה מבוגרת וז"ל:

... נראה ודאי הקדושין הם קדושין גמורים, דתנן בקדושין דף ס"ב, המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' ה"ז מקודשת, מפני שלא הטעתו, ופירש רש"י הוא הטעה את עצמו, וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה, דהו"ל דברים שבלב... והאשה עצמה לא הטעתו, כי לא שאל ממנה קודם קדושין ואמרה בת כ"ד, וגם היא לא דברה בזה עם שום אדם על שנות חייה, והגם שהסרסורים אמרו שקרוביה אמרו להם שהיא בת כ"ד שנים, הנה האשה עצמה אין לה ידיעה מזה...

ואם נאמר דמתניתין לא איירי אלא בהיכא דלא גילה דעתו קודם קידושין, אבל אם גילה דעתו קודם קדושין אפילו שלא פירש הדבר בשעת קדושין, ואפילו שהיא לא הטעתו הקדושין בטלים, והכא כיון ששאל לסרסורים על שנותיה חשיב גילה דעתו דאינו רוצה באשה גדולה הרבה, וא"ל שהיא בת כ"ד חשיב זה גלוי דעת, וקדושיו בטלים דהוי בטעות, זה אינו, חדא ודאי הוא לא אמר לסרסורים שאינו רוצה בה אם תהיה יותר מכ"ד שנים, אלא שאל על שנותיה כמה, והם השיבו שהיא בת כ"ד שנים, ושתק ולא אמר אם היא יותר איני לוקח אותה, אלא ד"ז היה בלבבו, וכנודע שכך היה מעשה, ועוד שנית אפילו אם היה מגלה דעתו לפני הסרסורים שאם היא יותר מכ"ד לא יקחנה, עכ"ז כיון שהיא עצמה לא הטעתו קדושיו קדושין, דהא במתניתין תלה הדבר בהטעתו...

הבאנו את לשון תשובתו מפאת חשיבותה ודמיונה לנידוננו.

מתוך דבריו אלו עולים העקרונות הבאים:
1. באופן שהוא הטעה את עצמו, אין זה מקח טעות.
2. הטעיה על ידי האשה זו סבה לטענת מקח טעות.
3. הטעיה על ידי הסרסורים שלא בשליחות האשה או ידיעתה אינה נחשבת הטעיה.
4. שאלת הבעל אודות גיל האשה אינה נחשבת כגילוי מילתא והתניה לבטול הקידושין מחמת זה.

הנה עולה מדבריו שלא כדעת אב"ד, שעצם השאלה בדבר הגיל אינה גילוי מילתא והתניה. כאמור לעיל סבור אני שתשובתה שבתעודת הזהות שלי, גילי גבוה יותר אינה הטעיה.

לסכום - בנידון שלפנינו שאלת הבעל בדבר גילה של האשה אינה נחשבת התנית הסכמתו לקידושין בענין גילה וכמו כן בתשובת האשה אין נחשב הדבר שהיא הטעתו ולכן אי אפשר לפקפק בחלות הקידושין מצד מקח טעות.

למרות האמור יש להורות לצדדים להתגרש. בני הזוג נמצאים בפירוד זמן רב כשנה וחצי וכבר מתקיים כאן דינו של רבינו חיים פאלג'י בגין הפירוד הממושך. נוסף על כך כל מטרתם בנישואיהם אלו, בזיווג שני, היתה למען השגת תועלת ורווח, כל אחד מהם לפי ענינו, הקשר שהיה ביניהם אחר הנישואים גם הוא לא היה אלא קשר מזדמן ועראי ואין תוחלת והמשך לקשר זה. לכן על בית הדין להורות לצדדים להתגרש וכל אחד יפנה לדרכו ולא להנציח מצב זה. אמנם על הבעל יוזם הגרושין לתת פיצוי מסוים על מנת לרצות את האשה להתגרש ועל בית הדין לסייע בידם לסיים פרשיה זו בהסכם הוגן בהתחשב בנסיבות.
על פי המבואר מצטרף אני לדעה שעל הצדדים להתגרש.

הרב יוסף יגודה - דיין



עיינתי במה שכתב ידידי וריעי. היושב על מדין, הרב יוסף יגודה שליט"א.

שתי השגות היו לו על נימוקי החלטתי מיום י' ניסן תשע"א.

האחת. אין בהפרשי גיל משום מום המטיל ספק בנישואין ובפרט במקרה דנן, שהפער בין הגילאים מצטמצם כדבריו ברמת האישיות ביניהם.

השנייה. אין לראות בתשובת האשה לבעל מעשה רמייה אלא התחמקות גרידא ועל הבעל מוטלת היתה החובה לברר את מקחו.

לאחר העיון במקורות שציטט ידידי, אני על משמרתי אעמודה שיש לבעל זכות לטענת קים לי כפוסקים הסוברים שיש לראות בפער כה גדול של 19 שנים בנסיבות של זיווג שני ובגיל שבעים, שאנשים מקפידים על כך, וכמו שציינתי לדברי רבינו האי גאון בספרו המקח, ובצירוף דברי הרמב"ם שנאמרו בדין מום במקח שהכל הולך אחר הסכמת בני המדינה אם כן אין לצמצם את דיני מומים שנאמרו בתלמוד למומים הפוסלים בכהונה..

סבורני, שאין בימינו מי שלא יקפיד בנסיבות האמורות על פער גילאים שכזה.

האחרונים שהובאו בנימוקי ידידי לא דיברו בפער גילאים כה גדול ובנסיבות הנ"ל וכל מקרה נידון לגופו.

צא ולמד ממקור דין אונאה שנאמר בתורה, בספר ויקרא פרק כ"ה פסוקים י"ד י"ז, שם נאמר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך: לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך":

נמצינו למדים, שנצטוונו על הקפדה בעת מקח וממכר להתחשב במספר השנים שנותרו עד היובל כדי שלא לעבור על איסור אונאה.

והוא הדין והוא הטעם בנישואין כאשר האדם נושא אשה, שיש להקפיד על פערי גיל שנותרו עד לגיל בו האדם כבר "מחליף ציוד" כדרך כל הארץ ונהפך לנטל על בן זוגו.

באשר להשגתו השנייה. הרי שידידי מסכים שהאשה התחמקה בשיחתה עם הבעל מאמירה מפורשת לגיל האמיתי שלה, אלא שלדבריו יש לראות זאת כהתחמקות ולא הטעייה ומעשה תרמית.

אינני יכול להסכים להגדרה זאת. לדעתי, תשובת האשה המתחמקת יש בה משום מעשה תרמית ואונאה על פי הכללים שקבעו לנו חז"ל, וכבר הרחבתי על כך בפסק דין אחר שלא פורסם (לפני למעלה מעשר שנים).

מסקנתי היתה שכל עוד לא פירש המוכר את המום בפני הקונה, לקונה שמורה זכות המבוססת הלכתית לטעון לביטול מקח.

אציין קטעים מפסק הדין "הנה הלכה פסוקה היא (רמב"ם פי"ג מהלכות מכירה ה"ג טושו"ע חו"מ רכ"ז סעיף א) "האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה. יש לו עליו אונאה, בד"א, בסתם שאין ידוע כמה הונאה יש בו כדי שימחול, אבל במפרש אין לו אונאה"......ועיין טור ריש סימן רל"ב מה שהעיר על דברי הרמב"ם הסובר שהמוכר צריך לפרש את המום לקונה בכדי שימחול כמו באונאה....... ועיין תשובת שבות יעקב (ח"ב חו"מ סימן קס"ו)מחדש שגם אם המוכר אמר לשון המשתמעת לשתי פנים יכול הקונה לבטל המקח מדין מחילה בטעות דלאו שמיה מחילה........חיזוק לדברי, מצאתי בספר קרית מלך רב (פט"ו מהלכות מכירה ה"ו) שדקדק כן מלשון הרמב"ם שכתב "וימחול הלוקח" דאפילו אם אמר המוכר ע"מ שתמחול לי מום זה שיש בו, לא מהני עד שימחול הלוקח, אבל אם לא מחל הלוקח, אף שאמר המוכר ע"מ כאמור, יכול הלוקח לתבוע את המום ומבטל המקח. ע"כ תורף דבריו.

ובערוך השולחן (סימן רל"ב סל"א) ביאר טעם הדבר וז"ל "וטעמו של דבר, משום שכל מוחל צריך לידע בפרטיות מה שמוחל לו כמ"ש (בסימן רכ"ז) במוחל האונאה, ע"ש, וק"ו הדברים ומה באונאה שאינו חוזר בו עד כדי שיראה לתגר אפ"ה אינה מחילה, כ"ש במום שלעולם חוזר בו שצריך שיפרש על בירור מה הוא המום, או בכמה הוא המום".

ע"כ תקציר מפסק הדין שכתבתי.

מוצא אני חובה לצטט משו"ת שבו"י שהבאתיו בקצרה שדבריו מבוססים על שיטת הרמב"ם והוכיח כן מהתלמוד ולענ"ד מהווים אבן יסוד ואבן הבוחן לדין אונאה שקבעו חז"ל.

וז"ל "ראובן היה לו טבעת מזוייף, ואמר לו שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבור שהוא טוב, ואמר לו ראובן אני מוכר לך טבעת זו, אבל אין אני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזוייף כאלו מסתפק בדבר, ואמר לו שמעון אין אני חפץ בערבות שלך וקנאו ממנו, אח"כ נתפרסם הדבר שהוא זיוף גמור ורוצה שמעון לחזור בו להחזיר לו מעותיו, וראובן אמר שמחל לו כאן שאמר אין אני חפץ בערבות שלך:

תשובה: חזרתי על כל צדדים, ולא מצאתי טעם לומר שמחל לו כלום. דמה שאמר אני אין חפץ בערבות שלך, הכוונה, לפי שאין צורך לערבות שלו, כיון שאם אינה אותו, בלי ערבות צריך להחזיר לו מעותיו, וא"כ לאיזה צורך יחפוץ בערבות שלו. פשיטא, אם המוכר יודע שהוא מזוייף, בודאי ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח, דהוי מטעו גמור, ולא גרע מהא דאיתא בפרק השוכר את האומנין דף פ' , דאמר ר"י, המוכר פרה לחבירו, וא"ל פרה זו נגחנית היא, נשכנית היא, בעטנית היא, רבצנית היא, והיה בה מום אחד וסינפו בין המומין, הרי זה מקח טעות. ופרש"י, לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן, וקסבר הוא בכולן משקר, הלכך מקח טעות הוא, דאדעתא דהכי לא זבן. והכי קיימא לן להלכה כמבואר בטור שו"ע חו"מ סימן רל"ב. הרי כל היכא שמוכר גורם שיטעה הלוקח אף שאמר לו המוכר שיש בה מום זה בודאי, אפ"ה הוי מקח טעות, וכ"ש שעשה עצמו כלא ידע, דהמקח בטל.

אלא אף אם המוכר עצמו היה נסתפק באמת אם הוא מזוייף או לא, מ"מ, כיון שעכשיו נתוודע שהוא מזוייף ושהלוקח טעה בה ג"כ המקח בטל.

ודמיא להא דאיתא (ב"מ פ' מ"א) "רב ענן שקל בידקא בארעא, אזל הדר גודא בארעא דחבריה, אתא לקמיה דרב נחמן..... א"ל, מחילה בטעות הוא, את גופך אי הוה ידעת, לא הוה עבדת וכו'

הרי להדיא דכל כה"ג , מחילה בטעות לא הוי מחילה. ואף שלא נעלם מאתי שהתוספות שם .....היינו מטעם שכתבו תוספות שם דאף אם היה יודע המוכר שיכול לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה, משא"כ כאן דנתרמה הלוקח במקח ליקח דבר מזוייף כאילו הוא טוב, בודאי הוא חוזר ואין כאן מחילה.

זאת ועוד, כיון דהלוקח לא ידע שהוא מזוייף, לא שייך מחילה כלל, וכדאיתא בב"מ, האומר לחבירו שאין לך עלי אונאה רב אמר, יש לו עליו אונאה. ומפרש בגמ' טעמא, דלא ידע אי איכא אונאה ולא מחל, והכי קיימא לן.

וגדולה מזו פסק הרמב"ם בפט"ו מהלכות מכירה "ואפילו אמר המוכר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום , הרי זה חוזר, עד שיפרש המום כשמכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כדי כך וכך קבלתי אותו. שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול אותו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה" וכן הסכמת האחרונים.

לכן נראה לי פשוט וברור שהמקח בטל" עכ"ל.

כלל גדול למדנו בעל השבו"י, שכל עוד המוכר לא מפרש את המום (גם אם לא ידע ממנו באמת, ק"ו כאשר ידע ממנו) ונוקט בדרך של התחמקות כמו בנדון שלו, שאומר דבר המשתמע לשתי פנים, יש לקונה זכות לבטל את המקח מאחר ומחילתו אינה מחילה.

כאמור דבריו מבוססים על דברי הרמב"ם שכמותו נפסק בשו"ע, ומחזק זאת בראיות מהתלמוד.

לזאת הוספנו את דברי בעל קריית מלך רב וערוך השולחן שהלכו בדרך זו.

ודוק מיניה לנדוננו, בו האשה התחמקה כאשר הבעל התעניין אצלה אודות גילה לאחר שנודע לו מהשדכנית שגילה ששים שנים, היה מוטל עליה החובה לומר את האמת ולא להתחמק.

התחמקות זו כמוה כמעשה רמייה וכפי שציינתי בנימוקיי.

עוד ציינתי לדברי המ"מ שכותב שעל האשה מוטלת החובה לגלות לבעל את מומיה, וכן כתב בביאור הגר"א על דברי השו"ע סעיף ד' שדין אחד הוא גם לדין מום שנתגלה באשה.

ובאשר לטענה שהיה על הבעל לחוש כאשר האשה אמרה לו שבתעודת הזהות רשום יותר.
א. אין זו טענה לפי מה שהבאנו דברי השבו"י שגם כאשר המוכר אומר ללוקח שאינו אחראי על כך שהמטבע לא מזוייף ומסיר מעצמו אחריות, אעפ"כ פוסק בעל השבו"י שללוקח שמורה הזכות לטעון לביטול מקח, ולא אומרים ללוקח שעליך היה מוטל לברר אם אכן המטבע מזוייף.
והרואה בדברי התלמוד ב"מ פ' ע"א שנפסקו להלכה בטור שו"ע חו"מ סימן רל"ב סעיפים ה' ו', שגם כאשר המוכר מציין בפני הלוקח את המומים שיש לבהמה יש מקרים בהם ללוקח זכות לבטל את המקח. ורק במקרים בהם אין לטענה על מה להתבסס הגיונית הלוקח מאבד זכות זו. אולם כל זה דווקא במקרים בו המוכר מציין במפורש את המומים ולא כמו במקרה דנן שהאשה התחמקה.

מקרה דנן דומה להפליא למקרה שהובא בשבו"י שדינו נפסק שיכול הלוקח לבטל את המקח.
ב. הבעל שהינו רפה שכל כהגדרת באת כחו, עבר משבר קשה עם מות אשתו הראשונה לאחר חולי מתמשך וקשה, חיפש משענת וסמך על השדכנית והאשה ששניהם אמרו לו בערך גיל ששים, כך שניתן להבין את מניעיו לאי חשדותיו.
ובאשר לטענה שלאשה שמורה הזכות לטעון קים לי כפוסקים הסוברים את הדין שהובא במ"מ בשם יש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר. ומשלא עשה כן הפסיד טענת ביטול מקח.
גם לטיעון זה התייחסתי באותו פסק דין שלא פורסם. ושם הבאתי דברי הקרית מלך רב בהגדרת דבר שיכול להבחינו לאלתר וז"ל "שעל כרחך, לא ס"ל ליש מי שכתב, דכל שיכול להבחינו אינו חוזר, כי אם כשיכול לנסותו לאלתר מיד בלא שום טורח, כל כה"ג כשלא רצה לנסותו מוכרח שמחל. אבל אם צריך טירחא או זמן כדי ליודעו ולהכירו, גם היש מי שכתב ס"ל, דאם עבר זמן ולא רצה לראותו לא מחל, ואפילו כשידעו אחר זמן, כשלא נשתמש, לא אמרינן דמחל, והא דלא תבעו למוכר מיד, הוא משום שהיה צריך לטרוח אחריו בדין והמתין עצמו עד שיהיה לו שעת הכושר דכל שיש לו טענה מהני, מטעם דחזקה אין אדם מתפייס במומין" עכ"ל.

נמצינו למדים מדבריו הגדרה לדעת היש מי שכתב, שדווקא באופן שיכל לבדוק לאלתר יש גילוי דעת שמחל, אבל את הדבר היה כרוך בטורח או זמן כדי לבדוק ולגלות את המום לא הפסיד הלוקח זכות הטענה לביטול מקח מאחר ו"חזקה שאין אדם מתפייס במומין".

ומכאן למקרה דנן. לדעתי בנסיבות הללו שבנותיו של הבעל התנגדו למהלך השידוך שעשה אביהן, יתכן מאד שהבעל גם אם היה רוצה לבדוק את גילה באמצעות בדיקה שתעשינה בנותיו במחשב, לא היה זוכה לשיתוף פעולה.

ובמעמדו ובמצבו המפורט לעיל, לא ניתן לדרוש ממנו לבדוק זאת לאלתר כאשר האשה והשדכנית מסרו לו מידע לא נכון.

זאת ועוד, כבר ציינתי בנימוקיי שדעה זו אינה מוסכמת ורבים הם החולקים.

מכל הלין טעמי הגעתי למסקנה בנימוקיי שעל הצדדים להתגרש מאחר וכל אחד מוחזק בעמדתו ויכול לטעון קים לי כפוסקים הסבורים כן.

הרב מימון נהרי - אב"ד


לאחר שבית הדין נשא ונתן בתביעת הגרושין של הבעל ולאור הנימוקים המצורפים, מחליט בית הדין כדלהלן:
א. על הצדדים להתגרש.
ב. על הצדדים לנהל משא ומתן להסכם גרושין הוגן בו ינתן פיצוי לאשה.
ג. בהעדר הסכם, בתוך 30 יום, בית הדין יזמן את הצדדים לפשר ביניהם.

ניתן ביום ד' בתמוז התשע"א
(06/07/2011)

הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין