הערעור שלפנינו נסוב על אישור הסכם גירושין שאושר לאחר שהאשה הודיעה שאין היא מסכימה להסכם הגירושין.

ההסכם נערך ביום י"ח בשבט תשע"א (23.1.11).

הצדדים לא חתמו על ההסכם, אף דיין לא חתם על ההסכם. ההסכם כתוב בפרוטוקול הדיון מיום הנזכר, ובסופו נכתב "הצדדים מקבלים בקאג'ס על האמור בהסכם זה".

ב"כ הנתבעת הגיש בקשה ב-15.2.11 לאי הסכמה להסכם מאחר ולא היתה למרשתו אף בדל של גמירות דעת לתוכן ההסכם, וכי ההסכם אינו חתום, וכי היא מבקשת דיון בתביעה לגירושין.

בעקבות כך, קיים ביה"ד האזורי דיון ביום כ' אד"א תשע"א (24.2.11) כאשר בתחילת הדיון ביה"ד אומר אנו נפתח את כל ההסכם וניתן החלטה בפני עצמה. האשה אמרה שאף אחד לא הכריח אותה לחתום (על איזה חתימה מדובר?!) (שורה 36), ולא לעשות את ההסכם (שורה 38).

ביה"ד הוציא החלטה ביום כ"ד אד"א תשע"א (28.2.11) כי ההסכם נעשה בהסכמה וברצון, האשה היתה מיוצגת. ביה"ד נוכח שהיתה גמירות דעת, האשה לא קופחה וביה"ד מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק דין. אוסר על האשה להיכנס לדירת הבעל ומחייבה בהוצאות משפט.

נראה כי יש מקום לטענת האשה:

א. באותו דיון שבסופו נכתב ההסכם ביקשה האשה שהבעל יוכיח את תביעתו לגירושין ומיד ביה"ד עונה (שו' 12): "אנחנו נחליט על חיוב בגט נוציא צו פינוי נגד האשה וכל ההוצאות של הפינוי יחולו על האשה".
ב. ביה"ד החליט על חיוב בגט ואיים על המערערת בלא החלטה ודיון מסודר בענין חיוב בגט והפסד מדור.
ג. אין ספק שאיום זה תרם חלקו להסכם. אמנם אין נראה שהאשה קופחה פרט להפסד הכתובה.
ד. הסכם גירושין צריך להיעשות מתוך גמירות דעת והבנה. האם הוברר לאשה מה פירוש ויתור על הכתובה?
ה. לשון השו"ע אבן העזר (קה ה) לענין מחילת כתובה שלא יהיה "דבר תימה אלא בדעת נכונה", לכן צריך גמירות דעת, ולכאורה אין עמידה בתנאי זה.
ו. כיום מקובל שהסכם צריך להיות חתום; הצדדים יקראו אותו לפני החתימה; בית דין או דיין יחתום על ההסכם. זה לא נעשה במקרה דנן. מי "מהרחוב" מבין שעשיית קנין אגב סודר זה לבדו מספיק. בדרך כלל חושבים שהחתימה היא זו שקובעת, ולמצער החתימה של הדיין או בית הדין.
ז. עיין גמרא בבא בתרא מ ב באותו אחד שרצה לשאת אשה והיא התנתה עמו רק אם יתן לה כל נכסיו שאמרו שהמתנה היא בגדר אונס, אמנם אונס דנפשיה; בנדון שלפנינו הלחץ היה ברור שנאמר לה במפורש כי עומדים להוציא אותה לרחוב והיא עלולה גם לשלם גם הוצאות; והאונס לא בא לה מנפשיה. אם כן יש לדון, ועיין גם עבודה זרה עב א זוזי אנסוה.
ח. כשביה"ד אישר את ההסכם כבר היתה קיימת התנגדות לאישורו.
ט. לכאורה, אין ביה"ד נאמן כעבור כחודשיים אחר שהוגש ערעור לפניו, כי ההסכם נעשה מתוך גמירת דעת כי הם נחשבים "נוגעים בדבר". ומה שמצינו בסי' כ"ג ובשו"ת הרא"ש כלל ו אות טו שאין בי"ד נחשבים "נוגעים" הוא לגבי אמירה חייבנו או לא חייבנו. אבל לא מצינו שנאמנים בית דין כאשר הוגשה טענה לפני האישור שההסכם לא נעשה ברצון (ומצינו מושג "נוגעים בדבר" בבי"ד של טובי העיר ועיין למשל פ"ת ס' כו) והרי נאמר עבידי לאחזוקי דיבוריהו גם בכמה עדים, וצ"ע.

התוצאה: הערעור מתקבל, והאשה כל עוד לא נתקיים דיון לא הפסידה כתובתה. אין להוציא נגדה צו פינוי כל עוד לא הוכח שהפסידה מזונותיה ומדורה.

(-) חיים שלמה שאנן

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג חיים שלמה שאנן, ואתייחס לדבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

כתב עמיתי כי ההסכם נעשה באונס. ולדעתי אונס כה"ג אינו נקרא אונס מכמה טעמים.

ראשית, אונס במהותו הוא פעולה שנעשית שלא כדין, ובמקרה דנן ביה"ד ודאי לא חשוד שקבע שהאישה חייבת גט שלא כדין כדי לאנוס את האישה להסכים להסכם. ובודאי זו היתה דעתו על בסיס היכרותו את בני הזוג, וידיעת ההלכה. ובמקרה כזה ההגדרה הנכונה יותר למצבה של האישה הוא מאי דאיתא בגמ' ב"ב "עביד איניש דזבין דיניה", שכאשר הבינה את חומרת מצבה לפי הדין, הסכימה להתפשר על מנת לחסוך התדיינויות.

שנית, ביה"ד לא אנס את האישה להסכים להסכם, אלא הבהיר לה את החלופה, והיתה בידה האפשרות להחליט שהיא בוחרת בדרך של יקוב הדין את ההר, והיא לא עשתה זאת מתוך ידיעה והכרה שהפשרה טובה לה. והא דמי למה שפסק השו"ע בסי' רה:

"באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא. ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני, דוקא שאנסוהו למכור, אבל לא אנסוהו למכור, אלא ליתן מעות, ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור, לא הוי אונסא, וזביניה זביני".

ויש לציין שאונסא דנפשיה לא חשב אונס גם כאשר מדובר במתנה, כדאיתא בחו"מ סי' רמב סעי' ד':

"מעשה באחד שרצה לישא אשה, אמרה לו: איני נשאת לך עד שתכתוב לי (כל) נכסיך. שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים: לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה. ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה כאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטלה מפני שהיא מסותרת. (אבל אי לא היתה מתנה ראשונה, הוי המתנה שנייה קיימת, דלא מקרי אנוס גמור) (טור).

וכתב הסמ"ע (שם ס"ק טו) וז"ל:

"וכאנוס בדבר הוא שהרי כו'. דקדק וכתב דהוי "כאנוס" בכ"ף הדמיון ולא אונס גמור, ומשו"ה הוצרך גם למודעא מתנה הראשונה. והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור [סעיף ט'] שכתב ע"ז ז"ל, ופירש הר"ר יוסף הלוי [ר"י מגא"ש ב"ב מ' ע"ב ד"ה אמר רבא] דזה לא מיקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא, דהרי אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה, ולא מיקרי אונס אלא כשבא לו מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה, ומשו"ה לא נתבטלה מתנה שניה אלא מכח גילוי דעת דמודעא הראשונה. וכבר נתבאר [לעיל סעיף ח' ובסמ"ע סקי"ד] דלא אמרינן דמתנה מסותרת ראשונה היא מודעא לשניה, אלא דכאן נחשבה כמודעא בצירוף קצת אונס דשניה".

מבואר שהטעם שהמתנה בטלה הוא בגלל צירוף של שני גורמים, של גילוי הדעת במתנה לבן, ושל האונס בנתינה לאישה, אבל בלא"ה המתנה קיימת למרות שברור שלא רצה לתת אלא רק כדי לשאת את האישה, משום שזה נקרא אונסא דנפשיה. ושם מיירי במתנה. ומינה לנד"ד, שאונס כה"ג שהאישה בוחרת להגיע להסכם ולהימנע מפסק דין, לא יכול לבטל את ההסכם.

שלישית, גם אם נקבל את ההנחה שדברי ביה"ד האזורי הם אונס על ההסכם, הרי הסכם כה"ג נקרא פשרה, וקיי"ל שפשרה כמכר כדאיתא בריש סי' רה, וקיי"ל דתליוהו וזבין זביניה זבינא.

ומה שטען עמיתי שהצדדים והדיין לא חתמו. הא פשיטא גם לעמיתי שבקניין סגי אפילו בהתחייבות בדברים בעלמא פסק השו"ע שמהני, כדאיתא בסי' מ' סעי' א':

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, ה"ז חייב. כיצד, האומר לעדים: הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר: הריני חייב לך מנה, אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים: הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר: אתם עידי, הואיל ואמר: בשטר, הרי זה כמי שאמר: הוו עלי עדים, וחייב לשלם אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב".

וק"ו בנד"ד שהיתה התחייבות בקנין בפני בי"ד חשוב שמהניא גם לסלק אסמכתא, שבודאי שההתחייבות חלה. אמנם מה שטען עמיתי שלפי המקובל בזמנינו, יש כאן ריעותא גדולה בהסכמה כאשר הצדדים לא חתמו ואף דיין לא חתם. גם זה נראה לי דליתא, בגלל שכאמור, ברירא לי שהאישה הגיעה להסכם מתוך דעה צלולה ובהבנת מצבה לפי הדין, ובגלל שינוי כזה מהמקובל, לומר שההסכם כולו לא נעשה מתוך גמירות דעת, זו אומדנא דלא מוכחא, דבודאי לא אזלינן בתרא.

לאור כל האמור לדעתי יש לדחות את הערעור.
(-) ציון אלגרבלי

עיינתי בדברי כבוד עמיתיי הרה"ג שליט"א, ואני מצטרף לדעתו של כבוד הגר"צ אלגרבלי שליט"א לדחיית הערעור.
יש להדגיש כי הסכם גירושין שנעשה על ידי בית הדין וגובש בסיוע מלא של בית הדין על כל אחד ואחד מסעיפיו, כולל חלוקת תכולת הבית לפרטיה. המערערת נסתייעה ביעוץ משפטי, של בא כוחה, בכל שלבי ניהול המו"מ. כאשר הצדדים הגיעו להסכמה וגמירות דעת מלאה, בקנין קאג"ס של הצדדים שנעשה במעמד בית הדין. ובית הדין האזורי שקבע את תוקפו של הסכם הגירושין, קביעתו התבססה על העקרונות ההלכתיים. בפסק הדין נשוא הערעור בית הדין מעיד על התנהלות עריכת ההסכם שנעשה בפניו. ויש לקבל את נאמנותו של בית הדין שנתן תוקף הלכתי להסכם שנעשה בפניו. יש לדחות את טענות ב"כ המערערת, הבאות לסתור את קביעתו הברורה של בית הדין האזורי, הן מהמישור העובדתי והן מהמישור ההלכתי.
על כן יש לדחות את כל טענותיה של האשה, שנסתרות לחלוטין מקביעותיו של בית הדין האזורי. ואין לערער על נאמנותו של בית הדין שקבע שההסכם נעשה מתוך גמירות דעת מלאה.
כאמור דינו של הערעור להדחות.
(-) אברהם שרמן
לסיכום:

פוסקים כדעת הרוב לדחות את הערעור.

ניתן ביום י"א בתמוז התשע"א
(13/07/2011)

הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב חיים שלמה שאנן - דיין