הצדדים היו נשואים ולהם ארבעה ילדים קטינים. ביום י' בשבט תשס"ב (23.1.02) הגישו הסכם גירושין וביקשו לאשרו ולהתגרש בדחיפות, לכן הועבר התיק להרכב אחר ממה שהיה קבוע בתחילה. הגט סודר ביום טו בשבט תשס"ב. לפני סידור הגט אמר ביה"ד לצדדים: "אנו נעשה רק הגט והסכם הגירושין יאשר הרכב אחר שאתם שייכים להם". והצדדים השיבו: "אנו מוכנים שרק הגט יסודר כאן וההסכם יאושר בהרכב אחר".

כחודש לאחר סידור הגט פנתה האשה לביה"ד בבקשה לקבוע את מזונות הילדים, הואיל והגירושין היו ללא הסכם. ואילו התובע פנה כחדשיים לאחר סידור הגט בבקשה לאשר את הסכם הגירושין, ושהאשה תפנה את הדירה ששייכת לו.

התעוררו חילוקי דעות איזה הרכב צריך לדון בתביעות, ולכן ניסה הרב אליהו עצור שליט"א ששימש כראב"ד לפשר בין הצדדים בעניני הרכוש והמזונות, אך ללא הצלחה. לפיכך פנה התובע לבד"ץ העדה החרדית. האשה הוזמנה ולא הופיעה, וביום יב אלול תשס"ג, אישר בד"ץ העדה חרדית את ההסכם.

ראוי לציין, שבסעיף י"ד להסכם נאמר, שמוסכם על הצדדים כי כל הדיונים בעניני ההסכם יתקיימו אך ורק בבית הדין של הבד"צ העדה החרדית או הבד"צ של אהבת שלום.

לבסוף התקימו כמה דיונים בביה"ד בראשות הגר"ע בצרי שליט"א, וניתנו כמה החלטות. ביום כח ניסן תשס"ד פסק ביה"ד מזונות לילדים בסך 2,500 ש"ח. וביום טו אייר תשס"ד החליט ביה"ד: "כי כל ההסכמים שנחתמו בין הצדדים אין להם תוקף. וביה"ד ידון בכל התביעות בין הצדדים". כמו כן קבע ביה"ד הסדרי ראיה של האב עם הילדים.

התובע ערער על החלטת ביה"ד, וביום כב שבט תשס"ה (1.2.05) אישר ביה"ד הגדול את החלטת ביה"ד האזורי שההסכם אינו בתוקף.

בעקבות שינויים בהרכבי ביה"ד ויציאת חלק מהדיינים לגימלאות הועבר התיק להרכב דידן. בדיון שהתקיים ביום כד תמוז תשס"ז, התברר שהאשה נישאה שנית והיא מתגוררת עם בעלה השני והילדים בדירת התובע. אח"כ התגרשה ונישאה בשלישית.

לאחר העיון בסיכומי הצדדים וכל החומר שבתיקים אנו סבורים שיש לקבל את עמדת התובע בענין הדירה. וכמו כן יש לקבוע את המזונות בכפוף לפינוי הדירה.

אך בטרם ננמק את דברינו נקדים ונאמר, שאין ספק שהאשה נהגה בערמה עם התובע. כמו שאמרה בעצמה בביה"ד (כד תמוז תשס"ז, עמ' 2) "אכן חתמתי בבית ש-92% מהדירה שייכת לו, אך עשיתי את זה בבית לרגל לחצים של בעלי לשעבר, ומתוך מחשבה שבביה"ד אני אבטל את החתימה שלי". בהמשך היא מפרטת את ההשקעות שלה בדירה, ומדבריה עולה שאכן התובע השקיע את הרוב הגדול של הכסף בדירה.

יש גם סתירות בדברי האשה על משמעות חתימת ההסכם.

כאמור למעלה, בדיון ביום (כד תמוז תשס"ז, עמ' 2) אמרה שחתמה לרגל הלחצים של הבעל "ומתוך מחשבה שבביה"ד אני אבטל את החתימה שלי".

בדיון (כח ניסן תשס"ד, עמ' 1) טענה: "החתימה נעשתה בבית תחת לחץ וחתמתי ולא הסתכלתי על מה".

אחר כך כשנשאלה על ידי ביה"ד (שם, עמ' 2): "מה יש לך נגד ההסכם?". השיבה: "ברצון זה לא היה, זה היה בחניקה נפשית הוא הלחיץ אותי, לא השתמש בכח פיזי רק בדיבורים". ביה"ד: "אז מי אמר לך לחתום?" תשובה: "הגעתי למצב שלא יכולתי לגעת בבגדים שלו, עד חודש וחצי לפני כן חיינו יחד, מבחינה רגשית רציתי להתגרש".

לכן ברור שהיא והוריה ידעו היטב על מה חתמה, ומה תוכן ההסכם, ומשום כך הם ועוזריהם לחצו על ביה"ד לסדר הגט ללא דיחוי, ללא אישור ההסכם, ואף ביקשו להעביר את סידור הגט להרכב אחר. ואכן הצליחה האשה להתחמק מאישור ההסכם בביה"ד לפני סידור הגט כמקובל. ולאחר סידור הגט הפסיקה לשתף פעולה בענין זה.

זכותה של האשה להתנגד להסכם שאינו מקובל עליה. אך היא היתה צריכה להעלות את השגותיה בטרם סודר הגט, ולא להטעות את התובע, שלאחר סידור הגט יאושר ההסכם בהרכב הקבוע של הצדדים, כמו שניתן להבין גם מתוך דברי ביה"ד מסדר הגט.

ב"כ האשה טוען, שהתובע לא טרח להביא ראיות או עדים לדבריו בענין השקעות הצדדים בדירה. עוד טוען ב"כ האשה, שגם, שעל פי החוק רישום הדירה על שם שני הצדדים מהווה ראיה לכוונת הצדדים לשיתוף בנכס בלי לייחס משקל לגובה ההשקעות של כל צד.

בענין הבאת הראיות, הדברים אינם מדוייקים. התובע ביקש מביה"ד להזמין עדים, את הרב ח' (בעלה השני של האשה שבנתיים התגרשה ממנו), ואת אבי האשה מר כ'.

העד ח' הוזמן ע"י ביה"ד ולא הופיע. ובענין הזמנת מר כ', הגיש ב"כ האשה התנגדות להזמינו לעדות (15.6.08). אע"פ שמדובר באבי האשה, שבודאי אינו חשוד להעיד לרעתה, היא התנגדה לתביעת התובע להזמינו לעדות. ואילו התובע היה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שמר כ' יעיד לרעתו.

ביה"ד אינו נוהג להזמין לעדות קרובי משפחה כאשר אחד הצדדים מתנגד, ולכן לא נחקר מר כ' בביה"ד. אך עצם התנגדות האשה להזמנת אביה, מלמד על רצון להסתיר את האמת, ולא לגלותה. משום שמר כ' היה מעורב מאד בכל הקשור להסכם הממון ועניני הכספים של הצדדים.

ראוי לציין, שמר כ' חתם כחדש לאחר סידור הגט על התחייבות לתובע, שבתו תגור עם הילדים בדירת התובע עד ראש חדש אדר תשס"ב, ובמידה ולא תמצא דירה אז תעבור לבית אביה היא והילדים. וגם על כך לא ניתן היה לחקור אותו בגלל התנגדות האשה.

ועוד, לענין הוכחת השקעות התובע, יש הודאה מפורשת של האשה בפני ביה"ד (בדיון מיום כד תמוז תשס"ז, עמ' 2), שאביה נתן סך עשרת אלפים דולר בעת רכישת הדירה הראשונה, שמחירה היה 70 אלף דולר. היא לא טענה על שום השקעה נוספת מצידה גם בדירה השניה. הדירה הראשונה נמכרה תמורת 110,000 דולר, אשר הושקעו בדירה השניה. הדירה השניה נקנתה בסך 170,000 דולר. לכן חלקה של האשה בדירה הראשונה הוא 1/7 שהם 15,714 דולר מן התמורה. מכאן שחלקה בדירה השניה הוא 9.24%.

ואשר לטענת ב"כ האשה בענין הרישום והשיתוף בנכס, דבר ברור הוא שעל פי ההלכה כשבעל נותן מתנה לאשתו במהלך הנישואין, יש מצבים בהם מחייבים אותה להחזיר לו את המתנות הללו. ואין זה משנה אם הן מקרקעין או מיטלטלין.

אין טעם להאריך בנימוקים הלכתיים, כי בנידון דידן הדברים ברורים מאד. על פי הלכה מוגדר המצב של האשה לפני הגירושין כמורדת 'מאיס עלי'. כך כתבה בכתב ידה בבקשה לגירושין: "חוסר התאמה. קושי עצום בהתקרבות לבעל - הרגשת דחיה וסלידה אפילו בליגוע בבגדו".

וכן אמרה בדיון (כח ניסן תשס"ד, עמ' 2): "הגעתי למצב שלא יכולתי לגעת בבגדים שלו... מבחינה רגשית רציתי להתגרש".

לבקשת הגירושין צורף מכתב של הרב א' כ' אשר ניסה להשיב את השלום בין הצדדים, ובו הוא כותב, שהשתדל לדבר על לב האשה להשיב את השלום לבית אחרי ששמע שכמה רבנים ניסו במשך תקופות ממושכות, "וראיתי שממש הגיעה למצב שאינה מסוגלת להמשיך בשום אופן. כמו כן דברתי עם הבעל שהוא ידידי וגם הוא מבין היטב עד כמה אינה מסוגלת להמשיך ועל כן גם הוא מעונין ללכת לקראת גט".

כלומר, לא היתה אלימות פיסית מצד הבעל, אלא שהיתה לאשה בעיה רגשית, שהגיעה למצב שאפילו בבגדים שלו לא יכלה לגעת. הבעל התחשב במצבה, לא הערים קשיים בפניה, ואע"פ שמאד לא רצה בגירושין, נענה לה להתגרש.

במורדת מסוג 'מאיס עלי' פסק בשו"ע (אה"ע, סימן עז ס"ב): "וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו". והטעם "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה" (כתובות, דף נד ע"א, ביאור הגר"א שם, אות ז). וידוע, שבמורדת 'מאיס עלי' אין צורך בהתראה, הכרזה והמלכה כמו שביארו הפוסקים. ואין הבדל בין מתנות שניתנו עובר לנישואין ובין מתנות שניתנו לאחר הנישואין, כמו שכתב הבית יוסף (אה"ע, סימן ע"ז, ד"ה ומה שכתב רבינו אם הכניסה לו קרקע) בשם תשובת רבינו האיי, הרי"ף, ר"י אבן מיגאש והרמב"ם.

למעשה גם האשה הבינה שלא מגיעה לה מחצית הדירה. שכן היא עצמה פתחה תיק 'חלוקת רכוש' (כז אייר תשס"ד) ובבקשתה היא כותבת: "אבקש לדון בדבר חלקי וזכויותי בדירה וכו' מדור לארבעת ילדי". והיא ביקשה שביה"ד יקבע את חלקה.

הואיל והאשה נכנסה לדירה לאחר סידור הגט שלא בהסכמת התובע, השתמשה בדירת ומנעה ממנו את השימוש שלא כדין (שהרי אסור להתגורר יחד לאחר הגט באותה דירה), למרות התנגדותו ודרישתו שתפנה את הדירה, עליה לשלם לו שכר דירה ראוי לדירה כזו (יחסית לחלקים של כל אחד בדירה). ובמקבל יש לקבוע את מזונות הילדים כולל מדור בעבורם.

כי הנה בהלכה מצאנו, שהנועל ביתו של חבירו ולא דר בו, אינו חייב לשלם בדיני אדם. אבל אם ראובן הוציא את שמעון מביתו, וגר ראובן בביתו של שמעון, אע"פ שהיה מוצא ראובן בית אחר לדור בו בחינם (ולכן הוא נחשב כ'גברא דלא עביד למיגר' - כאדם שאינו נהנה מעצם המגורים בבית, כיוון שיש לו מקום מגורים אחר), בכל זאת חייב לשלם את חסרונו של שמעון. וז"ל הרא"ש ב"ק פ"ב סימן ו:

"...אי איכא לחיוביה, מהאי טעמא איכא לחיוביה, משום דאכל חסרונו של זה. ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בה, שלא בא לידו כלום מחסרונו חבירו, אבל זה ]=בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר[ אע"ג שלא נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד".

וכן פסקו הרי"ף, שם, והרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג, הלכה ט, וכן דעת הרא"ה הובא בנימוקי יוסף, שם. וכן פסק בשו"ע, חו"מ סימן שסג סעיף ו. ולדעת הרמ"ה, הובא בטור, חו"מ שס"ג, גם כשלא גר ראובן בבית חייב, הואיל והמקום עומד להשכרה. (גם בנידון דידן המקום עמדה הדירה למגורי התובע או להשכרה.

ואם ראובן לא גר בבית בעצמו, אלא הכניס לשם אנשים אחרים? האם התביעה צריכה להיות רק כלפי אותם אנשים או שניתן לתבוע גם את ראובן על כך?

בכגון זה היה נידון בביה"ד הגדול בפני הגר"י הדס זצ"ל הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ב זולטי זצ"ל (הובא בפד"ר ח"ד עמ' 182) המדובר היה באשה שהכניסה את הוריה לחדר בביתה (ללא תשלום) למרות שביה"ד הקצה את החדר הזה לשימושו של הבעל, ומשום כך נאלץ הבעל למצוא לו מקום מגורים אחר.

ופסקו, שהבעל יכול לגבות ממי שרוצה, או מהאשה או מהוריה שגרו בבית, בבחינת 'רצה מזה גובה רצה מזה גובה'. מפני שגם זה נקרא השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והיא הכניסה את אותם אנשים להשתמש בבית ויש לה קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינה כ"אוכל מה שחבירו נפסד".

(פסק הדין נכתב על ידי הגרי"ש אלישיב שליט"א, ונדפס גם בספר 'קובץ תשובות' עמ' שע).

וראה גם, ש"ך, סימן שעא, ס"ק ה וז"ל בענין מי שגזל קרקע מחבירו:

"ואכל פירותיה או דר בבית או השכירה ולקח השכר וכה"ג צריך לשלם מה שנהנה ממנה וע"ל סימן שסג סעי' ו".

ובשו"ת תשורת ש"י סימן קנט (הובאו דבריו בפתחי חושן, הלכות ירושה, פ"א הערה ד), דן במי שמת והניח בן אחד וארבע בנות, ובת אחת נשואה לשמעון, וחילקו הירושה בין הבן הבנות שווה בשווה. לאחר זמן נודע לשמעון שעל פי הדין אין לבנות ירושה במקום בן, ובינתיים מכר שמעון מן הקרקעות שנפלו לו וגם התייקרו הרבה, ונשאל האם מחוייב שמעון להחזיר הקרקעות או דמיהן כפי שווים בשעת החלוקה וגם פירותיהם.

תחילה הוא דן בדין מתנה בטעות (מצד הבן) ומסיק שבדבר שרגילים לטעות לא תלינן במתנה. אח"כ הוא כותב לגבי הקרקעות, שפשוט שצריך להחזירן וגם הפירות שאכל. ואף מה שמכר צריך להחזיר דמיהם כפי שווים עכשיו, אם אינו יכול להוציא מן הלוקח, כיון שקרקע אינה נגזלת, כמבואר בסימן שע"א סעיף ג. אח"כ הוא מביא משו"ת הרשד"ם שאם מכר הגזלן חייב לשלם הפירות שאכל הלוקח.

למדנו מדבריו, שאפילו כאשר שמעון ה'גזלן' פעל ב'תום לב', כי חשב שאשתו קבלה חלק בירושה כדין, הוא מחוייב להחזיר את הפירות שאכל (הוא או מי שקנה את הקרקע ממנו).

קל וחומר בנידן דידן שהמשיבה ידעה היטב שהנכס שייך ברובו הגדול לתובע, שהיא חייבת לשלם את דמי השימוש.

לכן יש לקבוע את מזונות הילדים בגין התקופה שעברה ולקחת בחשבון שהיה להם מדור בפועל בדירת התובע, ולקזז את היתרה של ערך השימוש שעשתה האשה בחלקו של התובע בבדירה.

אשר לענין מזונות הילדים הן לתקופות העבר והן למזונות השוטפים. הנה ביום כח ניסן תשס"ב פסק ביה"ד בהרכבו הקודם מזונות רטרואקטיביים מיום סידור הגט בסך 1,600 ש"ח. ולמזונות השוטפים מיום כח ניסן תשס"ב פסק סך 2,500 ש"ח. מן החומר בשתיקים עולה שפסה"ד ניתן ללא דיון על שאר טענות הצדדים בענין הרכוש, וכמו שנאמר בפסה"ד עצמו שעל שאר התביעות ידון ביה"ד במועד אחר.

גם בפסה"ד מיום טו אייר תשס"ד בו נקבע שהסכם הגירושין מבוטל, הוסיף ביה"ד שידון בשאר התביעות שבין הצדדים. נמצא שבעת קביעת סכום המזונות לא נלקחו בחשבון זכויותיו של האב-התובע בדירה. כמו כן לא נאמר שאם המשיבה תפנה את הדירה ישתנה פסק הדין, ועל כן מוכח שביה"ד התייחס אך ורק לענין המזונות. יחד עם זאת מסתבר, שביה"ד התחשב בעובדה שבפועל יש לילדים מדור בדירת הצדדים בשלב זה.

כיום לאחר שהתברר שחלקו של התובע בדירה עומד על למעלה מתשעים אחוזים, והמשיבה מעולם לא שילמה לתובע בגין השימוש שהיא עושה בדירתו, עלינו לקבוע את גובה שכר הדירה שעל המשיבה לשלם וכן את התוספת למדור שעל המשיב לשלם עם פינוי הדירה.

במהלך הדיונים הוזכר ששכר דירה דומה לדירת הצדדים (בת 4 חדרים ברמת שלמה ירושלים) עומד על כ- 800 דולר לחודש, וזהו סכום סביר בהחלט. לכן התובע זכאי ל- 720 דולר לחודש דמי שימוש בחלקו בדירה. מאידך יש לחייב את התובע במדור לילדים. החיוב במדור הוא 40% מדירה סבירה של 2.5-3 חדרים שמשלמים בעבורה 600 דולר לחודש. נמצא שיש לחייבו במדור הילדים בערך של 240 דולר לחודש. סכום זה הוא שילם עד עתה על ידי המגורים בפועל של הילדים בחלקו בדירה.

לכן על המשיבה לשלם לתובע את ההפרש בסך 480 דולר לחודש בגין השימוש שהיא (ובעלה השני, ועתה בעלה השלישי) עשתה בדירה. וסכום זה עליה לשלם עד לפינוי הדירה בפועל. כמובן שהתובע זכאי לקזז את החוב שהמשיבה חייבת לו בגין שכר הדירה מן הסכום שעליו לשלם לה בגין חלקה בדירה בעת הפינוי והעברת הדירה על שמו.

עם פינוי הדירה על ידי המשיבה, תגדל גם הכנסתו של התובע-האב לכן יש להגדיל גם את המזונות מיום הפינוי ואילך.

עד כאן דעת הרוב.

דעת המיעוט:
הצדדים היו נשואים ולהם ארבעה ילדים קטינים. ביום טו בשבט תשס"ב התגרשו בלי שאושר הסכם הגירושין שערכו. כחודש לאחר סידור הגט פנתה האשה לביה"ד בבקשה לקבוע את מזונות הילדים, הואיל והגירושין היו ללא הסכם. ואילו התובע פנה כחדשיים לאחר סידור הגט בבקשה לאשר את הסכם הגירושין, ושהאשה תפנה את הדירה ששייכת לו.

בעקבות שינויים בהרכבי ביה"ד ויציאת חלק מהדיינים לגימלאות הועבר התיק להרכב דידן.

ראוי לציין שכיום גרה המשיבה בדירת התובע עם בעלה השלישי וילדם המשותף.

לדעת המיעוט יש לפסוק:
א. הואיל וההסכם בוטל ע"ד ביה"ד האזורי וכן על ידי ביה"ד הגדול, אין להתייחס להסכם בכלל.
ב. גם אם נקבל את טענת מאיס עלי ועליה להחזיר את המתנות, זה ניתן לומר בדירה הראשונה שלטענתם הוא שילם 60,000 דולר והאשה שילמה 10,000 דולר, א"כ היחס הוא 1/7 על הדירה הראשונה, ומהסך שבין 110,000 דולר ועד לסכום ששוה הדירה השניה היום האשה זכאית לרבע ההפרש.
ג. על האשה לפנות את הדירה תוך 30 יום ותקבל ביום הפינוי כאמור בסעיף ב'.
ד. במידה ולא תפנה תוך הזמן הנ"ל, יקפיא ביה"ד את המזונות של הילדים וישקול סנקציות נוספות נגד האשה.
ה. לאחר שהאשה תפנה את הדירה, יקבע תאריך וידון ביה"ד במדור של הילדים.

לאחר העיון והשיקול, פסקנו ברוב דעות:
א. הדירה ברח' [...] ירושלים תחולק בין הצדדים לפי היחס של 90.76% לתובע. ו-9.24% למשיבה. התובע רשאי לשלם למשיבה את חלקה היחסי, ועליה לפנות את הדירה תוך 30 יום, וכן לחתום על כל המסמכים הנחוצים לביצוע העברת הרישום על שם התובע. הוצאות ההעברה יחולו על התובע. התשלום יכול שיתבצע על ידי הקיזוז של חוב המשיבה לתובע לפי סעיף ז.
ב. אם התובע אינו מעוניין לרכוש את חלקה של המשיבה בדירה, זכאית המשיבה לרכוש את חלקו של התובע. עליה להודיע על כך לביה"ד ולתובע תוך 15 מיום שיודיע התובע כי אינו מעונין לרכוש את הדירה, יחד עם ההודעה עליה לשלם למשיב 25% מערך הדירה ואת היתרה בתוך 30 יום לאחר מכן.
ג. אם שני הצדדים אינם מעונינים לרכוש את הדירה היא תועמד למכירה לאלתר, ועל המשיבה לפנותה תוך 30 יום. אם הדירה לא תימכר תוך 30 יום ימנה ביה"ד כונס נכסים למכירתה.
ד. פסק הדין למזונות הילדים מיום כח ניסן תשס"ד (19.4.04) בתוקף, והאב ישלם את המזונות השוטפים של הילדים בסך 2,500 ש"ח עד לפינוי הדירה על ידי המשיבה.
ו. מיום שהמשיבה תפנה את הדירה יעמוד סכום המזונות והמדור שעל האב לשלם לארבעת הילדים על סך 4,200 ש"ח לחודש. הסכום צמוד לתוספת היוקר המשולמת לשכירים. כמו כן תקבל האם את קיצבת הילדים מהמל"ל.
ז. מחייבים את המשיבה לשלם לתובע סך בשקלים השווה לארבע מאות ושמונים (480) דולר ארה"ב לכל חודש, לפי השער היציג ביום התשלום, בגין השימוש בחלקו בדירה מיום סידור הגט טו בשבט תשס"ב (28.1.02) ועד לפינוי הדירה בפועל. התובע רשאי לקזז סכום זה מן התשלום שעליו לשלם למשיבה בגין חלקה בדירה לפי סעיף א.
ח. על הצדדים להגיש תוך 15 יום חוו"ד שמאי מוסמך על שווי הדירה.

ניתן ביום ה' אב תשס"ט (26/07/2009)

(-) הרב ישראל יפרח, אב"ד
(-) הרב אברהם שיינפלד, דיין
(-) הרב יוסף גולדברג, דיין