מעגל דיני הירושה
תחילה וראש לדיוננו הם דיני הירושה. סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1955, קובע:

"שיפוט בתי דין דתיים
155. (א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.
(א1) נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לפי סעיף 73ד.
(ב) היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול-דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.
(ג) בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.
(ד) בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.
(ה) סעיף-קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
(ו) בסעיף זה "בית-דין דתי" – בית-דין רבני, בית-דין שרעי, בית-דין של עדה נוצרית ובית-דין דרוזי."

סעיף 155 הנ"ל, כולל דין פרוצדורלי ודין מהותי. עניינם של סעיפים קטנים (א) ו-(ב) הוא פרוצדורלי בעיקרו. הוא מסדיר את דרך הקניית סמכות השיפוט לבית הדין הדתי. ע"פ סעיף קטן (א) צריכה להינתן הסכמה בכתב של הנוגעים בדבר לסמכות בית הדין על מנת שזה יתן צו ירושה וצו קיום צו צוואה ועל מנת שיקבע זכויות למזונות מן העזבון. סעיף קטן (ב) מסמיך את בית הדין למנות אפוטרופוס לקטין, פסול-דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, לצורך מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.

עניינו של סעיף קטן (ג) הוא דין מהותי. ברגיל, מוסמך בית הדין לנהוג בענין ירושה שבא בפניו, לפי הדין הדתי, אלא שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו וזכויותיו למזונות, פחותות ממה שהיו לפי החוק האזרחי.

נשים לב, כבר בשלב זה, כי סעיף 155 אינו מתייחס כלל, הן בהיבט הפרוצדורלי והן בהיבט המהותי, אל אדם שהוא "חסוי" אך אינו פסול-דין. האם חסוי כאמור שלא מונה לו אפוטרופוס יכול לתת את הסכמתו לסמכות בית הדין? האם הסכמת החסוי שאינו פסול-דין לסמכות בית הדין, ללא אישור האפוטרופוס, כובלת את החסוי לסמכות בית הדין? אם התשובה לשאלות אלה הינה חיובית, האם מוסמך בית הדין לפסוק לפי הדין הדתי ולא לפי דין הירושה האזרחי? השאלה האחרונה, אינה טעונה דיון והכרעה במקרה דנן, כי ממה נפשך: ההסכם שבין היורשים החוקיים במקרה דנן כולל, בנוסף להסכמה לסמכות בית הדין הרבני, גם הסכם מהותי באשר לדרך חלוקת העזבון. ככל שיש תוקף חוקי להסכם, הוראותיו גוברות על פי ההלכה על דרך חלוקת העזבון מעיקר דין התורה. השאלה האחרונה תיוותר איפוא לעת מצוא.

חוק הירושה הכיר הן את המונח "חסוי" והן את המונח "פסול-דין". סעיף 135 לחוק הירושה, מאזכר מונחים אלו בנפרד:

"הגדרה
135. בפרק זה "מושב של אדם" – המקום בו נמצא מרכז-חייו; קטין, פסול-דין וחסוי, חזקה עליו שמושבו הוא במקום-מושבו של נציגו כמשמעותו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, כל עוד לא הוכח שמרכז-חייו נמצא במקום אחר."

כך על פי סעיף 6(ג) לחוק הירושה, "הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית-המשפט". המחוקק לא דרש אישור כאמור לגבי הסתלקות של חסוי שאינו קטין או פסול-דין. כך גם לפי סעיף 7(ב), העברה ושעבוד של חלק בעזבון, לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, מצד קטין ומצד מי שהוכרז פסול-דין טעונים אישור בית-המשפט. דרישה דומה אינה מופנית כלפי חסוי שאינו קטין או פסול-דין. לפי סעיף 24 לחוק הירושה, "קטין ומי שהוכרז פסול-דין אינם כשרים להיות עדים לעשיית צוואה לפי סימן זה". אך חסוי שאינו קטין או פסול-דין לא נפסל מלשמש עד לצוואה. לפי סעיף 26 לחוק הירושה, "צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". ברם, חסוי שאינו קטין או פסול-דין שעשה צוואה בידעו להבחין בטיבה, צוואתו כשרה.

חוק הירושה נחקק כשלוש שנים לאחר חקיקת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962 (להלן – חוק הכשרות), והוא מפנה אליו בסעיף 135 שצוטט לעיל. בהעדר הגדרות בחוק הירושה למונחים "פסול-דין" ו"חסוי", יש לשאוב את הגדרותיהם מחוק הכשרות.



מעגל דיני הכשרות המשפטית – ההיבט החוקי
פסול-דין הוא מי שבית המשפט הכריז עליו שהוא פסול-דין בהתאם לסעיף 8 לחוק הכשרות:

"הכרזת פסלות
8. אדם שמחמת מחלת-נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין."

על פי סעיף 9 לחוק הכשרות, "על פעולה משפטית של מי שהוכרז פסול-דין יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 4 עד 7". סעיפים אלו עוסקים בפעולות של קטין. כלומר, דין פעולותיו המשפטיות של פסול-דין, כדין פעולות משפטיות שנעשו בידי קטין. מעמדו המשפטי של פסול-דין הוא איפוא כמעמדו המשפטי של קטין - שניהם נעדרים כשרות משפטית.

הגדרת המונח "חסוי" מצויה בסעיף 80 לחוק הכשרות:

"הגדרות (תיקון התש"ל)
80. בחוק זה -
"חסוי" – מי שבית-המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, או מי שבית-המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס כאמור, והוא אף כשעדיין לא הוברר אם נתקיימו התנאים למינוי, הכל לפי הענין;"

וזה לשונו של סעיף 33 לחוק הכשרות:

"אימתי יתמנה אפוטרופוס (תיקון התשמ"ג)
33. (א) בית-המשפט רשאי למנות אפוטרופוס -
(1) לקטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27 או הוגבלה לפי סעיף 29 או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם לפי הפרק השני או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן;
(2) לקטין – בנסיבות האמורות בסעיף 28 או בסעיף 29;
(3) לפסולי-דין;
(4) לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו;
(5) לאדם שאין עדיין אפשרות לזהותו;
(6) לעובר.
(ב) בקשה למינוי אפוטרופוס לאדם יכול שתוגש בידי בן זוגו או קרובו או בידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו."

צירופם של סעיף 80 ופיסקאות (3) ו-(4) לסעיף 33 הנ"ל לחוק הכשרות, מורים אותנו כי כל פסול-דין הוא חסוי, אך לא כל חסוי הוא פסול-דין. אדם שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו, אינו בהכרח פסול-דין. מהו אם כן היחס – ככל שהדבר נוגע לענייננו – בין פסול-דין לבין חסוי המצוי בגדרי פיסקה (4) הנ"ל?

שני כללים רחבים קובע חוק הכשרות: האחד הינו כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו" (סעיף 1 לחוק הכשרות), והשני הינו כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (סעיף 2 לחוק הכשרות). בהיעדר ראיה לסתור, חזקה היא כי אדם כשר לפעולות משפטיות כל עוד לא הוכח אחרת. הנטל לסתור חזקה זו רובץ על הטוען כי אין האדם כשר לפעולות משפטיות. מינוי אפוטרופוס לאדם משמעו סיוגם של כללים אלה, היות שיש בו משום פגיעה והצרה של האוטונומיה הנתונה לאדם. אין רואים אותו עוד כמי שיכול ורשאי לדאוג לענייניו שלו באופן עצמאי, אלא מפקידים אחר על ענייניו, כולם או חלקם, על מנת להגן על האינטרסים שלו ולהבטיח את טובתו. המכנה המשותף לחלופות למינוי אפוטרופוס לפי סעיף 33 לחוק הכשרות הוא כי כשרותו של האדם לפעולות משפטיות מוגבלת מחמת שרואים אותו כמי שנעדר תנאי בסיסי לביצועה של פעולה משפטית – היכולת להביע רצון. יחד עם זאת, יש להבחין בין מי שמונה לו אפוטרופוס בשל היותו פסול-דין, לבין מי שמונה לו אפוטרופוס בשל היותו חסוי מפאת שאינו יכול לדאוג לענייניו כמאמר סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות. חוק הכשרות מגדיר חסוי כ"מי שבית המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, או מי שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס כאמור, והוא אף כשעדיין לא הוברר אם נתקיימו התנאים למינוי, הכל לפי העניין" (סעיף 80 לחוק הכשרות). מכאן, לא כל מי שהוא חסוי הינו פסול-דין וגם כאשר לא הוכרז אדם "פסול-דין" עדיין יכול וימונה לו אפוטרופוס לייצגו ולנהל את ענייניו, וזאת מחמת מגבלות שונות מהן הוא סובל ואשר משפיעות על כושרו לתפקד ולגבש רצון. על האבחנה בין חסוי שהינו פסול-דין לחסוי שאינו כזה ניתן ללמוד גם מכך שבעוד סעיף 9 לחוק הכשרות מחיל על פעולות משפטיות של פסול-דין את סעיפים 4-7 לחוק זה, שעניינם בסייגים לתוקפה של פעולה משפטית שביצע קטין, אין החוק מטיל מגבלות מקבילות על פעולותיו של חסוי מכוח סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות (ע"א 4377/04 גל גורן-הולצברג נ' אביבה מירז, פיסקאות 15-16 והאסמכתאות שם [פדאור (לא פורסם) 07 (23) 173]).

לצורך מינוי אפוטרופוס על-פי סעיף 33(4) לחוק הכשרות, אין צורך להוכיח פסלות משפטית מבחינה נפשית או שכלית, ודי להוכיח, כי החסוי אינו יכול לדאוג לענייניו מכל סיבה שהיא, אולם כאשר אין מדובר באדם פסול, הרי אם יש מי שמוסמך לדאוג לנכסיו ואף מוכן לדאוג להם, לא ימונה לו אפוטרופוס (ע"א 445/81 אליזבט (מלין) סיברוק נ' סלציה צוקר לז (3) 440). מאידך גיסא, מינוי אפוטרופוס לחסוי, שאינו קטין או פסול-דין, אינו שולל את כושרו המשפטי של החסוי לבצע פעולות משפטיות בנכסים. חזקת הכשרות עומדת כל עוד לא הוכרז פלוני פסול-דין (ת"ע (חיפה) 3990/02 היועמ"ש נ' מ.פ. ואח' [אתר פסק דין]). "חסוי" הוא שם תואר. אין הוא בהכרח פסול-דין. על כך ניתן ללמוד אפילו מכך שאותו אדם, אשר לגביו מתבקש מינוי האפוטרופוס, יכול לתת ייפוי-כוח לפלוני לנהל את נכסיו, ואז לא ימונה לו אפוטרופוס (א"פ 1696-07-10 (נצרת) פלונית נ' משרד העבודה והרווחה ואח' [אתר נבו]).

חשוב לציין כי אפילו הוכרז אדם כפסול-דין, אין הכרזה זו פועלת רטרואקטיבית. "חוק הכשרות המשפטית אינו דן בחוזים שנעשו על ידי פסולי דין קודם להכרזתו פסול-דין. הכרזתו של אדם כפסול-דין היא קונסטיטוטיבית. אין היא פועלת למפרע. החוזים שעשה קודם להכרזה אינם חוזים של פסולי דין ולכן אין הם כפופים למשטרו של חוק הכשרות אלא לזה של חוק החוזים" (פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, חוזים כרך ב' עמ' 1014; ראו גם: פרופ' יצחק אנגלרד ומר מרדכי בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול-דין" משפטים ט 335). כך גם נפסק ע"י בית המשפט העליון:

"כידוע הכרזת פסלות אינה פועלת למפרע, בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה ע"י אדם בעת שהיה חולה נפש או סובל מליקוי שכלי, יש לבדוק את תוקפה על פי הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבע בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. בנסיבות המקרה הנדון, השאלה היא האם מנע הליקוי השכלי של האשה שערכה את הפעולות המשפטיות, את גמירות הדעת שלה, כך שהפעולה היא חסרת תוקף. התשובה לשאלה זו תלויה במצב השכלי הקונקרטי של עורכת הפעולה, המדובר איפוא בשאלה שהיא עובדתית ביסודה."
(ע"א 1101/99 אלעזר ברקוביץ נגד חנה ברקוביץ ואח', תק-על 99(2), 362)

הדברים נכונים על אחת כמה וכמה לגבי תוקפן של פעולות אדם שמעולם לא הוכרז פסול-דין ומונה לו אפוטרופוס בלבד בתקופה המאוחרת לפעולות שנעשו על ידו (ראו גם: ע"א 162/74 פרידמן נ' בדריאן, פ"ד כט(2) 724, 726; ת"א (חי') 537/75 שילה פסולת-דין באמצעות אפוטרופוסיה נ' קמחי, פ"מ תשל"ט (1) 119, 122; ת"א (ת"א) 418/90 כהן נ' אביבי (לא פורסם); עעמ 98 / 34 פלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה נט (1) 109, עמוד 111-112; תמ"ש 16591/01 (תל אביב) פלוני נ' אלמוני ואח' [אתר נבו]).

עוד חשוב להדגיש, כי עשויים להתקיים מקרים שבהם אדם שהוא לקוי בדעתו אך אינו פסול-דין, נעזר בפעולותיו המשפטיות על ידי בני משפחה או ידיד קרוב. עזרה זו עשויה להגיע לכדי פעולה של "אפוטרופוס למעשה" שעניינו הוסדר בסעיף 67 לחוק הכשרות:

"אפוטרופוס למעשה
67. מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי החסוי יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו.

פעולתו של אדם כ"אפוטרופוס למעשה" על חסוי, מטילה על האדם שפעל כאפוטרופוס חובות ואחריות. היא גם יוצרת חזקה כי פעולות שנעשו על ידי חסוי ואושרו בידי "אפוטרופוס למעשה", אם במפורש ואם במשתמע, הינן פעולות משפטיות בנות תוקף לכל דבר וענין, כפעולותיו של חסוי שאושרו בידי אפוטרופוס שמונה ע"י ערכאה משפטית מוסמכת.

לסיכום, חזקת הכשרות המשפטית לפי סעיף 2 לחוק הכשרות חלה גם על חסוי שלא הוכרז כפסול-דין. הכרזת אדם כפסול-דין או מינוי אפוטרופוסות לחסוי, אינם פועלים למפרע. אין לבטל פעולה משפטית של אדם שפעל על דעת עצמו, חרף החלטת בית המשפט למנות לו אפוטרופוס שידאג לעניינו, אלא אם מתקיימת עילה לכך על פי דיני החוזים (רע"א 6397/04 מוסא אלעבאסי ואח' נ' עמותת אל עיר דוד ואח' [אתר נבו, 6/12/09]). פעולה משפטית של חסוי שלא מונה לו אפוטרופוס, משתכללת באמצעות הסכמה מפורשת או משתמעת של "אפוטרופוס למעשה".

מעגל דיני הכשרות המשפטית – ההיבט ההלכתי
שאלת הכשרות המשפטית בהיבט ההלכתי התעוררה בפרשה זו בעיקר ברובד "האיסורי", קרי: שאלת תוקף הנישואין שהועלתה ע"י ב"כ הורי המנוח. יצויין כי ברובד האיסורי, ככל שעולה שאלה לענין תוקף הנישואין, היא עלולה לעלות גם בהקשר של תוקף החליצה. ברובד הממוני היא עולה בצורה מינורית, אם בכלל, וזאת מאחר וההסכם שבין היורשים שהוגש לבית הדין, הוסיף לאלמנה ולא גרע מזכויותיה על פי דין תורה. נדון תחילה ברובד הממוני, כדי לחבר זאת לדיון דלעיל בהיבט החוקי.

הרובד הממוני
ההלכה אינה מכירה בהכרזה משפטית כוללת ועקרונית כי אדם הוא בלתי כשיר לבצע פעולות משפטיות, אלא קובעת כי שוטה אינו בעל יכולת לבצע פעולות משפטיות. כל פעולה ופעולה שביצע החולה בנפשו והלקוי בשכלו תיבחן לגופה, ויוחלט האם נעשתה בשעה שהאדם היה כשיר לעשותה, אם לאו. בהלכות מכירה מונה הרמב"ם שלושה "שאין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה" והם החרש, השוטה והקטן. על שוטה נאמר כי:

"השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, ואין מתנותיו קיימות, ובית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטים כדרך שמעמידין לקטנים" (הרמב"ם, הלכות מכירה, כט, ד).

כאשר בוצעה עיסקה על-ידי אדם שלעתים הינו בלתי שפוי ולעתים הינו שפוי, נדרשים העדים לעיסקה לחקור אם העיסקה לא הושפעה משטיונו של השוטה:

"מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה" (הרמב"ם, הלכות מכירה, כט, ה).

במלים אחרות, פעולותיהם של חולה בנפשו ולקוי בשכלו אינם עניין להכרזה מראש או בדיעבד במישור המעמד המשפטי של אותו אדם. פעולות אלו נתונות לבדיקה פרטנית בה ייבחנו שאלת היעדר גיבוש הרצון או פגם ברצון מבצע הפעולה, כפי שאלו מוצאים את ביטויים בכל עיסקה ועיסקה שבוצעה.

מצד שני, על פי ההלכה, יתכנו מצבים בהם נחשב האדם לשפוי ואף על פי כן אינו יכול לבצע פעולות משפטיות הזוקקות דעת גמורה. הגמרא במסכת בבא בתרא (קנה עמוד ב) בדין קטן שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, דנה היאך דינו בשנת עשרים עצמה והביאה ראיה לכאורית ממה שמצינו לגבי אדם שהיה בשנתו העשרים ונפסק שאין מכירתו מכירה. הגמרא הסבירה שאותו אדם היה משחרר את עבדיו ומשום הכי אינו נחשב כגדול לעניין מכירת הנכסים. היינו, אף שיתכן לומר כי בשנת עשרים עצמה נחשב אדם כגדול לענין מכירת מקרקעין, מכל מקום מאחר שעשה מעשים המוכיחים על חסרון דעת, הרי שאין במעשה מכירת הקרקע כלום.

ונחלקו ראשונים בביאור הגמרא, וכך לשון שיטה מקובצת, שם:

"חזא ביה דקא משחרר לעבדיה. אף על פי שאינו נחשב כשוטה לשאר דינים אלא אם כן יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע את כסותו כדאיתא בחגיגה אבל לענין ממכר כיון דחזו ביה שטות בפיזור ממון שלא לשום תועלת אין ממכרו ממכר. ולאו דוקא תוך זמן אלא אפילו אחר זמן כי אפשר שעדיין לא יצא מדרך הילדות. עליות:
אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי שוטה גמור כגון מקרע כסותו כו' ובמטלטלי הוי ממכרו מכר אי נמי במקרקעי אם היה לאחר זמן."

וראה שם בפירושו של רבינו גרשום שמשמע בדומה, שכל עניין משחרר עבדיו הוא בנוגע לשנה העשרים שיש להסתפק בה ופעולה זו מוכיחה שעדיין הינו קטן אמנם משיגיע לגיל עשרים ממש אין נפקותא ממעשים אלו.

ועיין בתשובת הריב"ש סימן תסח שהסיק שמעשה שטות זה יכול להשפיע גם לאחר שיגיע לגדלות ממש, אמנם מטעם שנחשב הוא לשוטה בעצם, שאף עניין איבוד ממון הוא מסימני השוטה.

ומכל מקום יוצא שנחלקו הרא"ש והעליות דרבינו יונה האם כשהגיע לגיל כשרות משפטית לענין מכירת קרקעות והיינו גיל עשרים והינו כשיר ואינו שוטה בעצם, האם יש בעובדה שאינו מבין שפיר כדי לפגוע בחלותם של מעשיו.

ומחלוקת דומה מצינו בדברי הנימוקי יוסף לגבי הדין שקטן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, והטעם מפורש שם בגמרא שאף שהוא גדול אינו יודע להבחין בערך הכסף והנכסים ויתכן מצב בו ימכור את נכסי אביו ללא קבלת ערכם הראוי, אלא שדברים אלו נאמרו בדווקא לגבי פחות מבן עשרים. אמנם כשהגיע לגיל עשרים הרי שאף שאינו בקי בטיבו של עולם, להלכה מכירתו מכירה.

וכך לשון הנימוקי יוסף, בבא בתרא, קנו:

אמר המחבר ודעת הרא"ם ז"ל דכל שיש לו עשרים וסימנים אע"ג שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם רבו הרא"ה ז"ל דכל שכן שאם לא היה יודע וכו' שהוא שוטה ואין מקחו ומכרו כלום ויותר נכון בעיני דעת הרא"ם ז"ל שלא תיקנו על דבר שאינו מצוי ...שהרי לעניין קידושין וגיטין וחליצה לא חשבינן ליה כשוטה מפני שהוא אינו יודע בטיב משא ומתן.

ועיין ברמ"א סימן רלה סעיף ט שהכריע דלא כריטב"א וראה שם בסמ"ע סעיף לה, ויצא אם כן שאף שאינו יודע בטיב משא ומתן הרי שמקחו מקח וממכרו ממכר.

אלא שנראה כי צריך להבחין בין כשרותו ההלכתית של האדם שאינו בקי לבצע את הפעולה לבין הצורך שיבין את העומד בבסיס הפעולה שהינו עושה.

ועיין דברי המהרי"ט בתשובה ח"ב אבהע"ז סי' טז, ונסוב על דברי הרמב"ם בענין "הפתאים ביותר שאינם מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עמי הארץ".

וכתב מהרי"ט:

אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירים שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.

ומשמע מדבריו כי על כל פנים צריכים אנו לדעת כי האדם הבין את שהוא עושה, והיינו שאין מניעה מבחינת כשרותו לבצע את הפעולה. אמנם ברור כי ללא הבנת הפעולה באופן בסיסי, אין לה ערך.

והנה הראיה שמביא המהרי"ט לדבריו היא מדברי הגמרא בבא בתרא, שם :

ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי [אבוהו, כגידל בר מנשיא], אתא לקמיה דרבא. אמרו ליה קרוביה: זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא, עבד הכי; אמר להו: זביניה לאו זביני. כי קא כתבו ליה שטרא, אמרו ליה לקוחות, זיל אימא ליה לרבא: מגלת אסתר בזוזא, שטרא דמר בזוזא? אזל א"ל; אמר להו: זביניה זביני. אמרו ליה קרוביה: לקוחות אגמרוהו! אמר להו: מסברי ליה סבר, כיון דמסברי ליה וסבר – מידע ידע, והאי דעבד הכי – חוצפא יתירא הוא דהוה ביה.

והוכיח משם המהרי"ט שבאופן ש"מסבירו ליה וסבר", יש כאן דעת לצורך ביצוע הפעולה, ונראה שהבין מהרי"ט את דברי הגמרא שהסבירו לו לגבי פעולת המכר ושמאחר וכן, אין ריעותא במכר.

אמנם עיין בדברי הרשב"ם שם שביאר שהסבירו ליה וסבר, הכוונה לאמירתו לרבא בעניין מחיר פסק הדין. וכוונת הגמרא שמאחר ומדובר בדבר חכמה אף שהיה צריך להסביר לו במה מדובר, מכל מקום דבר זה מוכיח שבעצם מוכר זה אינו טיפש, אמנם לכאורה לא ניתן להביא מכאן ראיה לגבי זה שאדם שאינו בחזקת עושה מעשי שטות שחייבים להסביר לו בשעת מעשה ושידע פשר פעולותיו.

ולכאורה גם מדברי הראשונים שהובאו קודם לא נראה כדברי מהרי"ט שהרי הריטב"א כותב לגבי אותו בן עשרים שאינו יודע בטיב משא ומתן שמעשיו לא מהני מאחר שהינו כשוטה גמור, ואם כדברי מהרי"ט שאיירי במסברי ליה וסבר אם כן מדוע רצה להשוותו לשוטה.

ונראה כי גם למהרי"ט אין חובה שיבין לעומק את פשר מעשיו אלא את כלליות הענין וכפי שמבואר שם בתשובה.

ואמנם גם בסתם אדם העושה קנין אין הכרח שיבין בשעת מעשה את עומק התחייבויותיו ומעשיו, וכך לגבי אדם שטען שלא ידע על מה עשה קנין ועל מה חתם המבואר בסימן מה ס"ג ובסימן סא סי"ג שמהני ותופס הקניין, והטעם הוא מכיון שסומך על נאמנות אחרים, יש בדעתו להתחייב על פי דעתם.

ומכאן נראה לומר, כי גם באופן שדיבר מהרי"ט שיש על האדם לדעת ולהבין הדברים, אם יהיה מצב בו יש לו דעת מספיקה להבין כי יש אדם אחר שפועל עבורו ועל פיו עשה הוא את המעשה תועיל הפעולה מאחר וכאמור אין כאן בעיה של חוסר כשירות הלכתית.

ולפי המבואר נראה כי יש בשילוב של הבנה חלקית לגבי מהות הפעולה וסמיכות דעת על בני משפחה בניהול וגיבוש ההסכם, כדי להביא להכשרת הפעולה.

ניתן להגיע לתוצאה זהה גם בצורה אחרת. המשנה קובעת: "יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהן" (גיטין, פרק ה, משנה ד; בבלי, נב ע"א). ממשנה זו הסיק הרא"ש ש"יתומים שסמכו אצל בעל הבית, יש לאותו בעל הבית כל דין אפוטרופוס שמינוהו בית דין או אבי יתומים" (שו"ת הרא"ש, כלל פז, סימן א). לדעת הרא"ש, דינו של בעל הבית שהיתומים סמכו אצלו, הוא "כאפוטרופא גמור להתעסק בכל תועלת היתומים" (שם). וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ, סימן רצ, סעיף כד. להרחבה בדיני אפוטרופוס שנתמנה מאליו, ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך אפוטרופוס, כרך ב, עמ' קכח-קכט). אפוטרופוס מסוג זה מכונה כיום בשם "אפוטרופוס למעשה", ופעולתו הוסדרה בסעיף 67 לחוק הכשרות. מקורה של הוראה זו בהצעת חוק היחיד והמשפחה, התשט"ז-1956, סעיף 162. בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר בין השאר: "בספרי החוקים של ארצות המשפט האזרחי לא מצאנו הוראות דומות להוראה זו. אך מצאנו דוגמתה בחו"מ סימן ר"ץ, סעיף כד: יתומים שסמכו אצל בעל הבית הם מעצמם ונשתדל בשלהם, יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר, ואפילו סמכו אצל אישה...". ניתן לומר שאפוטרופוס זה הוא אפוטרופוס על פי דין, במובן זה, שלא החוזה או החוק הם שיצרו את הנאמנות, אלא היא נוצרה מאליה, והחוק רק נתן לה תוקף חוקי בדיעבד (הרב ירון אונגר, נאמנות בנכסים [חוק לישראל, פרופ' נחום רקובר – עורך] עמ' 57-59).

גם אם נגיד כי לקוי הדעת לא הבין כלל את מהות הפעולה, מכל מקום הרי הדין נותן כי במצב שהאדם נחשב כמחוסר דעת ויש לו אפוטרופוס, יכול זה לבצע פעולות עבורו. אפוטרופוס זה יכול להיות גם בצורה של "סמכו אצלו" והיינו שלא מונה בפועל אלא שאותו שאינו בר דעת סמך אצלו והינו אחראי ומטפל בו, כאמור בשו"ע רצ סעיף כד.

אפוטרופוס זה נוגע בדרך כלל לאדם שהינו פסול-דין בעצמותו, וכך נאמר בגמרא כי אפוטרופוס לדיקנני [=בעלי זקן, מבוגרים] לא מוקמינן והיינו שאין בית הדין ממנה אפוטרופוס לאלו שאינן בגדרי חרש, שוטה וקטן. אמנם נחלקו האחרונים האם במידה וימונה אפוטרופוס לאותם שאינם פסולי דין יהיה לדבר תוקף הלכתי ועיין חו"מ רלה בפתחי תשובה ס"ק ו ועוד בפד"ר ה עמוד 83, ומדברים אלו עולה כי על כל פנים רוב השיטות נותנות תוקף לגדרי אפוטרופוס גם בגדולים.

הרובד "האיסורי"
נפסק בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן מד, סעיף ב:

"שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים."

גדר השוטה הקבוע בהלכה כי קידושיו אינם קידושין נאמר במצבים בהם השטות מעקרת מהשוטה את האפשרות להבין נכוחה את מעשהו כל עיקר. השוטה מאובחן על ידי סימנים המנויים במסכת חגיגה דף ג:

"תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן."

להלכה קיימא לן כדברי רבי יוחנן שאין צורך בעשיית כל המעשים אלא שמספיק עשיית אחד מהם עיין שו"ע חו"מ סי' לה סעי' ח.

ועיין ברמב"ם הלכות עדות פרק ט שסימנים אלו אינם בדווקא והוא הדין לסימנים שמקבילים בחומרתם לסימנים האמורים:

"ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב."

ובבית יוסף סימן קכא בד"ה סימני שוטה הביא את דברי רבינו שמחה ששוטה הינו רק לפי סימנים אלו ומכל מקום הביא שם בשם תשובת ריב"ש כי גם אדם המאבד את כל ממונו נכלל בגדר השוטה ובדרכי משה שם הוסיף כי גם אדם המדבר ואינו יודע מה הוא אומר נכלל בגדר השוטה.

ובהמשך דברי הרמב"ם (שם ט, י) מבואר כי אפילו אין לאדם סימני שוטה, אלא שאינו מבין כלל בטבעם של דברים, הריהו בכלל השוטים:

הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.

אך עיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב אבהע"ז סי' טז, שהובאו לעיל:

שלא אמר כן הרמב"ם אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שכבר עבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו ונתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אינו מכיר דברים שסותרים זה לזה, ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחילה, אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירים שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.

ועיין בית יוסף (אבן העזר, מד):

"כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה: "מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף על פי שדלה וחלושה – קידושיו קידושין גמורים, וכן גירושיו. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו הרי זה בחזקת שוטה, ואין קידושיו קידושין גמורים...".

ועי' ברמ"א, שם, וחלקת מחוקק, שם, ס"ק ב. איברא, עיין אוצר הפוסקים, סימן מד, ס"ק ח שיש מהפוסקים שכתבו שקידושיו ספק אבל מותר באשתו.

ובאשר לדיני יבום וחליצה של אשה בעלת כשירות משפטית מוגבלת, ראו שולחן ערוך אבן העזר הלכות חליצה ויבום (סימן קעב, יא):

"החרשת והשוטה והקטנה, מתיבמות ולא חולצות. ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעול אותה, ה"ז מגרש."

וכן ראו עוד בהרחבה בספרו של הרה"ג מרדכי פרבשטיין, משפטי הדעת (ירושלים, תשנ"ה), ועי' במפתחות שם בערך "חליצה ויבום" ובו הפניות לדיונים בהגדרת הרצון הנצרך בחליצה וחליצת חרש ומפגר.

מעגל דיני החוזים
כאמור, סמכות השיפוט של בית הדין לדון בענין ירושה, כפופה להסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר. אימתי תישמע טענה של לקוי דעת, כי הסכמה שנתן לסמכות בית הדין, לרבות הסכמה לדרך חלוקת עזבון, הינה בטלה או דינה להיבטל?

שאלה זו אינה מיוחדת למצב בו עולה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני. ניתן לנסח את השאלה בצורה רחבה בהרבה: מהו תוקפן של פעולות משפטיות שנעשו על ידי אדם שאינו פסול-דין או קטין, אך בדיעבד התברר כי היה לקוי בדעתו בעת עשיית אותן פעולות? לעיל הזכרנו, כי שאלה זו נשלטת ע"י דיני החוזים.

העילות המקובלות לביטול הסכם לפי חוק החוזים ועשויות להיות רלבנטיות, הן: טעות, הטעיה, כפיה או עושק. בפרשה דנן, לא נטען ע"י ב"כ האלמנה כי הסכמותיה של האלמנה בטלות או דינן להיבטל עקב טעות, הטעיה או כפיה. לפיכך, אין צורך לדון בעילות אלו. הטענה שהועלתה בהקשר זה הוא, כי הסכמותיה של האלמנה ניתנו תוך "ניצול קשה של מצבה הנפשי, הרפואי והפסיכיאטרי של המבקשת, [וכך] הוחתמה המבקשת שלא מדעת ותוך מתן אמון עיוור במשיב על ההסכם שעשק אותה ושניצל אותה". זוהי עילת העושק. וזה לשונו של סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:

"עושק
18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

על פי פסיקת בית המשפט העליון, הטוען טענת עושק, לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), צריך שיוכיח, כי התקיימו, במצטבר, שלושת התנאים הבאים: (א) קיומה אצלו של חולשה שכלית במובן הסעיף האמור; (ב) ניצול אותה חולשה על-ידי הצד שכנגד; (ג) גריעות תנאי החוזה, על- פי מבחן אובייקטיבי. העובדה, שהפרעה נפשית ממנה סבל אדם לא הגיעה לדרגה אשר הצדיקה את הכרזתו כפסול-דין, עדיין איננה שוללת את אפשרות קיומה של אותה "חולשה שכלית" בה מדובר בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי). כדי שיקבע בית המשפט, כי התקיים התנאי של ניצול החולשה השכלית, עליו להשתכנע, כי ניצול זה נעשה ביודעין על-ידי הצד שכנגד. מקום שניתן להראות, כי אדם אשר סבל מ"חולשה שכלית" הוחתם על הסכם, אשר תנאיו הינם, אובייקטיבית, גרועים מאוד עבורו, הרי יש בכך לפחות משום ראיה נסיבתית בעלת משקל ניכר גם לקיום היסוד של ניצול החלשה השכלית על-ידי הצד שכנגד (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא מג (1) 714, עמוד 714, 717-718).

המצב המנטלי של האלמנה
הפסיכיאטר ד"ר [מ' ז'] ציין בחוות דעתו כי לאלמנה חשיבה איטית וקונקרטית ביותר. אוצר המילים שלה דל מאוד. קיימות בעיות קשות באינטגרציה ובהפשטה. היא אינה מסוגלת להגדיר מה משותף בין הפרטים ומה שוני קיימים ליקויים קשים ביותר בקריאה. היא אינה מצליחה להבין משמעותן של מילים ואינה שולטת בחשבון אלמנטרי.

אנו נוטים לקבל את הקביעות הנ"ל, אך איננו מקבלים את חוות דעתו של ד"ר [מ' ז'] כי מבחינת מצבה הקוגניטיבי והתפקודי, מתאימה האלמנה לקריטריונים של "פסול-דין". ראשית, כפי שהראנו לעיל, פסול-דין תלוי בהכרזה של בית המשפט. "ראוי להדגיש את העובדה שעל-פיה קביעה של ועדת-איבחון שאדם הוא לקוי בשכלו אין פירושה המיידי כי תישלל או תוגבל כשרותו לנהל את ענייניו. מסקנה כזאת מחייבת קביעה נפרדת בחוק או בפסק-דין... כדי שיוכרז מפגר פסול-דין, יש להוכיח, כי מצבו השכלי מונע בעדו לדאוג לענייניו. המצב שאליו כיוון המחוקק מתייחס למכלול ענייניו של האדם או לפחות לרובם המכריע. אי-יכולת חלקית, המתייחסת לענין או לתחום מסוים ולא למכלול העניינים והתחומים, אינה עולה בקנה אחד עם המבחן שנקבע בחוק להכרזה על אדם שהוא פסול-דין" (פרופ' דן שניט "זכויות המפגרים בישראל" עיוני משפט יב 305, 332).

שנית, מהימנותו של ד"ר [מ' ז'] בכל הקשור למתן חוות דעת פסיכיאטריות לצורך עדות בערכאות משפטיות, התערערה עקב הרשעתו בפלילים בגין מתן חוות דעת כוזבות, כפי שהוכח על ידי ב"כ הורי המנוח.

שלישית, שוכנענו מחקירתו הנגדית בפנינו כי ד"ר [מ' ז'] לא נתן דעתו למכלול השיקולים הרלבנטיים בנסיבות דנן, אשר דרושים לצורך גיבוש חוות דעת פסיכיאטרית לענין הכשירות המשפטית של האלמנה.

חרף האמור, שוכנענו כי האלמנה הינה לקויית דעת. היא אובחנה כלוקה בפיגור שכלי קל בבדיקה שנערכה לה על ידי משרד הרווחה בשנת 1985. היא למדה במסגרות לחינוך מיוחד. יחד עם זאת יש לציין כי האלמנה שולבה בעבודה במפעל ממתקים ובהמשך עבדה במאפיה. היא נישאה בשנת 2001 למנוח, בחור עם מגבלה דומה. בני הזוג התגוררו יחדיו בדירה נפרדת השייכת להורי הזוג. בני הזוג הסתדרו בחיי היום יום לבדם. היא אף משתתפת בשיעורי תורה (פרוטוקול מיום 28.10.08)

לעומת ההתנהלות היום יומית, נראה כי אין לאלמנה כלים להתמודד עם סיטואציות חדשות הדורשות התמודדות מנטלית מורכבת, וכך את עניניה הכספיים מנהלים באופן קבוע אחיה. האלמנה אינה יודעת לנהל לבד עניינים מורכבים והיא זקוקה לסיוע (תסקיר פקידת הסעד מיום 25.11.08 שהוגש לבית המשפט).

גם מחקירת האשה בבית הדין ניתן להגיע למסקנות דומות, אך ספק אם איבחונה של האלמנה כלוקה בפיגור שכלי קל, איבחון שנערך לפני שנים רבות, תקף להיום. יש להדגיש כי האלמנה בעלת תובנה כלפי הצורך להיעזר בקרוביה בעניינים מורכבים. האלמנה סומכת על האחים והאם, והם אלו שדואגים עבורה לפעולות שאין היא מסוגלת להתמודד איתם שפיר. לענין זה, לדעתנו, מסוגלת האלמנה להבין כי באותם עניינים מורכבים, האחים הם המטפלים ודואגים עבורה. היא מודעת להסתמכותה עליהם ומסכימה לעצותיהם ופעולותיהם עבורה, מראש או בדיעבד, למרות שהיא אינה ערה לפרטים המלאים.

בסיכום נראה, כי מדובר באשה היודעת להתנהל באופן יום יומי במסגרת פעולות בסיסיות וסטנדרטיות, אך אינה מבינה דברים לאשורם בכל הנוגע להתנהלות בתחומים מורכבים או חדשים אשר זוקקים התמודדות עם מצבים שונים מהמוכר.

החליצה והזכות לכתובה
סעיף 5 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, קובע:

"5. שיפוט בעניני חליצה
תבעה אשה מיבמה בבית דין רבני מתן חליצה, יהא לבית הדין הרבני שיפוט יחודי בענין התביעה, לרבות מזונות לאשה עד יום מתן החליצה."

על פי ההלכה זכאי יבם לדרוש כי זכויותיו בעזבון אחיו יתבררו בטרם יחלוץ לאשת אחיו (ערעור 1/48/704 א' נגד ב', אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ-ישראל [ורהפטיג], מז).

אין בכך כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בענין עזבון האח המת כענין ראשי. הזכות החוקית שמורה ליורשים החוקיים להתדיין בנושא בערכאה המוסמכת. אבל –

"בדונו בתביעת החליצה יהא בית-הדין הרבני רשאי, בגבולות סמכותו, לקבוע את התנאים שבהם תינתן החליצה, ומה תהיה זיקתו של המערער לעזבון המנוח במקרה שהמשיבה תסרב לחלוץ ולהפסיק את זיקת האישות בינה לבין המערער" (ע"א 130/55 מורגן אינשא-טוב נ' חנה (אני) גוטרמן י 1665, 1674).

באשר לזכות האלמנה לכתובה, פסק השולחן ערוך (אבן העזר, הלכות יבום סימן קסה, ד):

"כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם, הרי זו נוטלת כתובתה".

וכתב עליו הרמ"א:

"...וכל זה מדינא, אבל הקהלות תקנו תקנה אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה, יחלוקו כל הנכסים שהניח, אפילו אין מגיע החצי לכדי כתובתה,... ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל, נוטל החולץ, ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו. ואפי' תפסו, מוציאין מידן, דעיקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה, ולכן החולץ עיקר בזה (ת"ה סימן ר"כ). ... וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתובתה, דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתובתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהלות. על כן נוהגין להתפשר ביניהם, ואפילו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון, אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם (מהר"ם פאדוואה סימן י"ז וכ"ג)."

ועיין בטורי זהב (שם, ו) ובית שמואל (שם, י) שביארו את טעם התקנה משום עיגון. והביא בית שמואל בשם כמה אחרונים שאם יש בנכסי המוריש יותר משיעור הכתובה, אותו המותר שייך לאבי המוריש. וכתב ערוך השולחן (שם, כד): "ובזמננינו לא שמענו מעולם שיתנהגו ע"פ תקנות אלו אלא מתפשרין כפי היכולת ולכן לא ראיתי להאריך בזה רק עיקר הדבר שהב"ד מחוייבים להשתדל שהיבם יפטרנה בחליצה".
הכרעה
המנוח ז"ל והאלמנה תח' נישאו כדת משה וישראל. לאחר העיון בטענות ומענות הצדדים והראיות שבפנינו, לא נמצא בסיס לתביעה לביטול הנישואין. אין מקום לטענה כי האלמנה הינה בגדר שוטה שכן מדובר באשה המתפקדת לבדה, אין בה כל סימני שטות, אלא שהבנתה בענייני העולם הינה פחותה מהרגיל. אין בכך כדי להצדיק הטלת פגם בתוקף הנישואין ובכל הזכויות האישיות הנגזרות מכך. המצב המנטלי של האשה, כפי שהוכח בפנינו, אינו מביא אף להטלת ספק בחלות הנישואין. עקב פטירת הבעל ללא ילדים, היתה האלמנה זקוקה לחליצה. זו נערכה כדת וכדין, והאלמנה מותרת לעלמא לבר מכהן.

כל הנוגעים בדבר לענין ירושת המנוח – האלמנה והורי המנוח – הסכימו בכתב לסמכות בית הדין לענין עזבון המנוח. מכתבם לבית הדין הרבני בענין העזבון נחתם בידי שלושתם וצוטט לעיל במלואו. בכך נתמלא תנאי הסף לסמכות בית הדין לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה. על פי סעיף זה, כאשר ברצון הצדדים לידון בפני בית הדין בעניני ירושה, יש צורך בהסכמתם בכתב. דרישת כתב זו נועדה בעיקרה לשלול מצב בו אחד הצדדים פונה לבית הדין ללא ידיעת הצד שכנגד ומבקש שינתן צו ירושה. דרישת ההסכמה בכתב מתמלאת גם במקום בו הצהירו כל הצדדים בבית הדין על רצונם במתן צו ירושה על ידו, ובקשתם נרשמה בפרוטוקול בית הדין. כאמור, הצדדים התייצבו בעצמם ובליווי בני משפחה נוספים בבית הדין הרבני, הצהירו בפניו על ההסכמות שביניהם, והביעו רצונם בפני בית הדין לקבל על סמך האמור צו ירושה. הם אף חתמו על פרוטוקול הדיון בו נכתבו הצהרותיהם.

על פי סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 ותקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990, ועל יסוד הסכמת הצדדים, התקיים הדיון בפני מותב של דיין אחד (ראו: בג"צ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון [פדאור (לא פורסם) 08 (22) 234]).

אין לקבל את הטענה כי נפל פגם בהסכמת האלמנה לסמכות בית הדין עקב מצבה המנטלי. ראשית, האשה אינה פסולת-דין ולא היתה פסולת-דין בעת מתן הסכמתה בכתב לסמכות בית הדין. שנית, מצבה המנטלי הוא כזה המאפשר לאלמנה להבין את משמעות הדרישה להסכמה על מנת שבית הדין הרבני יוכל לדון בנושא הירושה. שלישית, הסכמת האלמנה לסמכות בית הדין אושרה במשתמע ומכללא ע"י אחי האשה אשר שימשו בפועל בעת מתן ההסכמה כ"אפוטרופוסים למעשה" על האלמנה. כזכור שני אחי האלמנה מונו, יחד ולחוד, כאפוטרופוסים עליה. בעת כתיבת המכתב בענין העזבון וחתימת האלמנה עליו נכחו שני "האפוטרופוסים למעשה" ובני משפחה נוספים ובעת הדיון הראשון בבית הדין נכח אח ששימש "אפוטרופוס למעשה" ובני משפחה נוספים.

מדברי האשה, כפי שנטענו בבית הדין בתאריך 13.11.08, עולה כי במועד חתימת האשה על הסכם הירושה הבינה האשה כי ההסכם נערך כדי לאפשר לה להמשיך לגור בדירה השייכת להורי הבעל. מאידך ברור כי האשה לא הבינה לעומקם את ענין התביעה נגד המעביד ואת מהות הזכויות שיש בנכס במושב [ב"ח]. אך עולה מדברי האלמנה כי היא היתה ערה לכך שאחיה מדברים בשמה עם הורי הבעל וכי חתימתה על ההסכם נותנת תוקף להסכמות אלו שנעשו בשמה ועבורה. לאור זאת יש לקיים את הסכם חלוקת העזבון האמור, שקיבל תוקף של פסק דין, הן מחמת שאחי האשה שימשו שלוחיה לצורך ניהול מו"מ וסיכום הענין עם הורי המנוח, והן משום שגם אם האשה מתאימה להגדרת "חסוי", הרי אחיה שימשו "אפוטרופוסים למעשה" ואישרו את הסכמתה לגופה.

אין לקבל את הטענה שיש לבטל את הסכם חלוקת העזבון עקב עילת העושק. כאמור, כדי שטענה כזו תתקבל צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של חולשה שכלית במובן הסעיף האמור; (ב) ניצול אותה חולשה על-ידי הצד שכנגד; (ג) גריעות תנאי החוזה, על- פי מבחן אובייקטיבי. במקרה דנן אמנם מתקיים התנאי הראשון. אין ספק שקיימת לאלמנה חולשה שכלית. אך שני התנאים האחרים אינם מתקיימים. לא ניתן לומר על פי הראיות שהוכחו, כי הורי המנוח ניצלו את החולשה השכלית של האלמנה. הסכם חלוקת העזבון נחתם בפורום משפחתי רחב בבית אם האלמנה. נכחו באותו מעמד שני אפוטרופוסים למעשה של האלמנה. האפוטרופוסים דאגו מאז ומתמיד לכל הצרכים השוטפים של האלמנה וחיפשו את טובתה. תוכנו של ההסכם סוכם בשיחה בעל-פה בנוכחות כל בני המשפחה והועלה בכתב יד באותו מעמד. בנסיבות אלו, מן הנמנע היה לנצל חולשה שכלית של האלמנה. לא התרשמנו כי האפוטרופוסים עצמם, שהופיעו והעידו בפנינו, סובלים מחולשה שכלית, וממילא אין לומר כי הורי המנוח ניצלו חולשה שכלית של האלמנה או של אפוטרופוסיה. כן לא שוכנענו כי מטרת המפגש בבית אם האלמנה היתה רק או בעיקר כדי לאפשר לה באמצעות הוצאת צו ירושה קבלת זכויות מן הביטוח הלאומי כאלמנה, מה גם שלא הובאה בפנינו כל ראיה כי הביטוח הלאומי מתנה זכויות כל שהן בהמצאת צו ירושה.

נבחן עתה אם מתקיים התנאי השלישי – "גריעות תנאי החוזה". הטענה המרכזית של אפוטרופוסי האלמנה כלפי הסכם חלוקת העזבון נוגע לנכס במושב [ב"ח] שלטענת ב"כ האלמנה שוויו מוערך בכ-4,000,000 ש"ח. על פי הנטען, הזכויות הנגדיות שקיבלה האלמנה חלף ויתורה על הזכויות בנכס, אינן מצדיקות את העסקה ולפיכך מדובר בעושק. כדי לעמוד על כך, יש לבדוק שלושה דברים: א) מה כולל העזבון – זכויות וחובות; ב) מה הן הזכויות החוקיות של האלמנה בעזבון; ג) מה הן הזכויות של האלמנה לפי ההסכם.

על פי הראיות שבפנינו, העזבון כולל יתרות כספים בחשבונות הבנק של המנוח, זכות תביעה כלפי המעביד של המנוח עקב תאונת העבודה שבה קיפח את חייו וכן נכס במושב [ב"ח] הרשום על שם המנוח. כזכור, לטענת הורי המנוח הנכס במושב [ב"ח] הינו שלהם. הוא נקנה ונבנה מכספם בלבד ונרשם על שם המנוח עקב אילוצים טכניים שפורטו בטענותיהם. בתמיכה בטענתם המציאו הורי המנוח יפוי כוח שנחתם על ידי המנוח בנוכחות עדים כחמש שנים קודם נישואיו. משמעות טענת ההורים היא, שהנכס במושב [ב"ח] אינו חלק מן העזבון, ולולא ההסכם לחלוקת העזבון עליו חתמו הצדדים, הם היו נוקטים הליך משפטי מתאים שבו יוצהר כי נכס זה אינו כלול בעזבון. יוצא אם כן, כי העזבון כולל "חוב" נטען כלפי הורי המנוח. יש להזכיר בהקשר זה, כי הדירה בה מתגוררת האלמנה, אינה חלק מן העזבון מאחר והיא שייכת להורי המנוח ורשומה על שמם. כמו כן, זכויות האלמנה מן הביטוח הלאומי אינן חלק מן העזבון, ואינן מותנות בצו ירושה.

על פי החוק זכאית האלמנה למחצית העזבון. במקרה דנן, מדובר במחצית יתרת הכספים בחשבונות הבנק של המנוח, במחצית הסכום שיתקבל, אם יתקבל, כתוצאה מתביעה של העזבון נגד המעסיק של המנוח, וכן במחצית הזכויות בנכס הרשום על שם המנוח במושב [ב"ח], אם תידחה תביעת הורי המנוח למתן פסק דין הצהרתי כי נכס זה אינו חלק מעזבון המנוח.

על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים, אמורה האלמנה לקבל את כל יתרת כספי המנוח בבנקים (כולל המחצית המגיעה להורי המנוח מכוח הירושה), זכות מגורים בדירה השייכת להורי המנוח לכל ימי אלמנותה, סכום של 500,000 ₪ מתוך הסכום שיתקבל מתביעת העזבון נגד המעסיק של המנוח וכן מחצית של יתרת התביעה מעבר לאותם 500,000 ₪. כנגד זכויות אלו, מוותרת האלמנה על זכותה לתבוע מחצית מן הזכויות הרשומות על שם המנוח בנכס במושב [ב"ח].

במלים אחרות, בבחינת טענת העושק, מונחות על כפות המאזניים מצד אחד, מחצית יתרת כספי העזבון בבנקים בסכום שלא הוברר, זכות מגורים לתקופה ארוכה וזכות ל-500,000 ₪ מתוך תביעה כלפי המעביד; ומצד שני, זכות תביעה כלפי מחצית הזכויות בנכס במושב [ב"ח].

לאור מצבו המיוחד של המנוח עצמו, המקורות הכספיים המסתברים לרכישת הנכס במושב [ב"ח] ובנייתו, יפוי הכוח שחתם בקשר לנכס והעובדה שלא נטען כי נכס זה שימש את בני הזוג במהלך החיים המשותפים, ניתן לקבוע כי להורי המנוח סיכויים טובים להוכיח בבית משפט כי הנכס במושב [ב"ח] שייך להם בלבד ואינו חלק מן העזבון. לפיכך, ויתורה של האלמנה על זכות קלושה באותו נכס מתאזנת כלפי הזכויות שהיא מקבלת על פי ההסכם שבין הצדדים, ושהיא לא זכאית להם על פי החוק. מסקנתנו היא, שלא ניתן לומר כי האלמנה חתמה על הסכם גרוע שהוא בגדר עושק. להיפך, ניתן לומר במידת הסתברות גבוהה כי הורי המנוח נהגו כלפיה במידה ראויה ובהגינות מלאה, כפי המתאים והראוי לאלמנת בנם המנוח, שחייו נגדעו בלא עת.

נציין כי בדיונים בפנינו נטען על ידי האפוטרופוסים כי הם הוטעו לחשוב כי על פי ההסכם תהיה לאלמנה זכות מגורים בדירה למשך כל ימי חייה ולא רק לתקופת אלמנותה. התרשמנו כי טענה זו הינה אבן הנגף העיקרית, ולא הזכות בנכס במושב [ב"ח] שממנה קופחה, לטענתם, האלמנה. במהלך הדיון שהתקיים ביום י"ב חשון תשס"ה (24.10.2007) בנוכחות אחי האשה ואפוטרופוסיה ועל דעתם, כפי שתואר לעיל, הצליח בית הדין להביא את הצדדים לידי הסכם פשרה שהטיב עוד את מצבה של האלמנה. הצדדים קיבלו עליהם בקנין על הפשרה ובית הדין הורה לב"כ הצדדים לנסח את ההסכם ולהגישו לאישור בית הדין. בא-הכוח הקודם של הורי המנוח הגיש לבית הדין הודעה ובה פרטי ההסכם מנקודת מבטו. בא-הכוח הקודם של האלמנה נמנע מלעשות כן וחרף הסכם הפשרה הודיע לבית הדין כי אין הסכמה מטעם האלמנה לסמכות בית הדין. כפי שניתן לראות מהודעת ב"כ הורי המנוח, ההסכם השני הטיב עם האלמנה באופן שהיא אמורה לקבל בעלות מלאה על דירת מגוריה ששייכת למעשה להורי המנוח, ולא זכות מגורים בלבד למשך אלמנותה. חזרתם של האלמנה באישור אפוטרופוסיה מן הפשרה מעלה שאלה קשה, אם הסכם הפשרה האמור עדיין בתוקף. אנו מעמידים שאלה זו בפני הצדדים, ופתוחה בפניהם דלת בית הדין לטעון ביחס לכך. אנו מציינים בצער כי ספק הוא, לפחות בשלב זה, אם חזרתם של האפוטרופוסים מן הפשרה משרתת את טובת האלמנה.

כאמור, שאלה נוספת נותרה פתוחה והיא שאלת זכותה של האלמנה לכתובה. האם יש להפעיל בענייננו את תקנת הקהילות לגבי גובה זכות אלמנה שחלצה ליבמה? האם יש מקום לומר כי הזכויות שקיבלה האלמנה לפי ההסכם שבין הצדדים "בלע" בתוכו את הזכות לכתובה? סוגיה זו פתוחה לטיעון ודיון נוסף.

בטרם חיתום נוסיף ונעיר כי מתעורר הרושם שטרם הוגשה תביעה בשם העזבון נגד המעביד של המנוח, ונושא זה טעון הסדרה. קיימת זהות אינטרסים בין הצדדים ביחס לזכות העזבון לתבוע את המעביד, ואין סיבה שהצדדים לא יגיעו להסכם בדבר עורך-דין משותף שיגיש את התביעה בשמם לבית המשפט המוסמך או שיגיע להסכם בנושא עם המעביד. אם הצדדים לא יגיעו להסכם בענין זה יהיה צורך במינוי מנהל עזבון שיגיש את התביעה בשם העזבון.

סמוך לחתימת פסק דין זה הגיעתנו החלטת ועדת איבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 מיום ז' אייר תשע"א (11.5.2011) בעניינה של האלמנה. ההחלטה חתומה על ידי חמש חברות ועדת האיבחון ובהן עובדת סוציאלית (יו"ר), פסיכיאטרית, פסיכולוגית, רופאה ומחנכת. האלמנה הופנתה אל הוועדה על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה במסגרת הדיון בבקשה להכרזת האלמנה כפסולת-דין. מדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת הבוחנת את כל השיקולים הרלבנטיים הנוגעים לאלמנה, ובהם התחום האינטלקטואלי, התחום הרגשי-נפשי, התחום ההסתגלותי, התחום הבריאותי ותחום התעסוקה, חינוך ופנאי. מסקנת הוועדה היא, שהאלמנה מתפקדת ברמה גבולית, אך "אינה מפגרת בשכלה". דומה שהדברים עולים בקנה אחד עם דברינו לעיל.

פסיקתא
לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק, מחליט ומצווה:
1. על יסוד ההסכם שבין הצדדים, ינתן צו ירושה לפיו הזוכים בעזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח. תירשם הערה בצו הירושה לפיה העזבון לא יחולק בטרם יינתנו החלטות או צווים נוספים לענין זה.
2. התביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם לחלוקת העזבון שנחתם בין הורי המנוח לבין האלמנה, נדחית. עם זאת, ההסכם יבוצע על פי הוראות שיינתנו בעתיד, כאמור בפסק הדין הנוכחי.
3. הורי המנוח יגישו לרשם המקרקעין באשדוד בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת האלמנה בהתאם לסעיף 4 במסמך "הסכמות צדדים למתן צו ירושה" שצוטט בתחילת פסק דין זה. בהערת האזהרה יירשם כי היא תימחק לפי החלטת בית הדין הרבני. עם ביצוע רישום ההערה, תוגש לנו הודעה אליה יצורפו הבקשה לרישום הערת האזהרה, החלטת רשם המקרקעין ונסח רישום. ההודעה על נספחיה תומצא ישירות גם אל ב"כ האלמנה או אל אחד מאפוטרופוסיה, אשר רשאים להתייחס לכך תוך 15 יום מעת ההמצאה. אישור על ההמצאה יצורף להודעת ב"כ הורי המנוח. לאחר המועד האמור, וככל שלא תהיה מניעה לכך, יתן בית הדין צו חלוקת עזבון (חלקי) לפיו הנכס במושב [ב"ח] יירשם במלואו על שם הורי המנוח בחלקים שווים. נוסח מוצע לצו זה יצורף להודעה ע"י ב"כ הורי המנוח.
4. התביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי נישואי המנוח והאלמנה בטלים, נדחית.
5. הצדדים יגישו תוך שלושים יום הודעות בכתב (עם העתק ישירות לצד שכנגד) ובהן יתייחסו לשאלות שנשארו פתוחות, בענין הסכם הפשרה עליו קיבלו בקנין בבית הדין ובענין הכתובה, כמבואר בפסק דין זה. בית הדין ממליץ לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ולהגיע להסכמות שיוגשו לאישור בית הדין.
6. מזכירות בית הדין תקבע מועד לפי היומן לדיון בשאלות הטעונות עדיין הכרעה.
7. בית הדין ישקול מינוי מנהל עזבון, אם תוגש בקשה מתאימה.
8. הצדדים זכאים לערער לבית הדין הגדול על פסק דין זה, תוך שלושים יום.
9. מזכירות בית הדין תעביר העתק פסק דין זה גם אל בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז באר שבע והדרום.
ניתן ביום י' באב התשע"א
(10/08/2011)

הרב יקותיאל כהן - אב"ד
הרב מיכאל צדוק - דיין
הרב מרדכי רלב"ג - דיין