לפנינו ערעור מטעם הבעל וערעור נגדי מטעם האשה. פסק-הדין נשוא הערעור דן בנושא כתובה ופיצויים.

ביה"ד האזורי פסק שאין מקום לחייב פיצויים משום שהאשה קבלה במסגרת חלוקת רכוש סכומים שעפ"י דין תורה לא היתה זוכה. כספים אלו מסתכמים במאות אלפי שקלים וע"כ אין מקום לפסיקת פיצויים.

ביה"ד פסק ג"כ שאין לפסוק הצמדה לסכום של תוספת כתובה (18,000,000 ש"י - שמונה עשרה מיליון שקלים ישנים).

יש אמנם מנהג לפשר בענין הצמדות או שנותנים הצמדה מתורת פיצויים אבל כאן שקיבלה סכומים של מאות אלפים שלא עפ"י דין תורה לא קיים המנהג להצמיד לא מתורת פשר ולא מתורת פיצויים. אמנם את הסכום הנומינלי של 18,000 ₪ ביה"ד חייב, וע"ז בא הערעור של הבעל הטוען שמאותו נימוק שביה"ד פטר את הבעל מפיצויים והצמדה יש לפטרו גם מן הקרן של התוספת.

הערעור הנגדי הוא מצד האשה על שלילת הפיצויים. לטענתה, הגירושין באו כתוצאה מחיים כפולים של הבעל עם אשה זרה, והבאת ילד ממנה בלי ידיעת אשתו. האשה טוענת שנגרם לה משבר שעד היום לא התאוששה ממנו וכן בושה מכסה פניה כי הוצגה ככלי ריק.

כמו כן טוענת שהכספים שקיבלה אינם מכח חוק יחסי ממון בלבד אלא בדין. כיון שהחברות של הבעל ב'אגד' באה לו מזכות של אבי האשה שהעביר לו את הזכות שהיתה לו עצמו. לכן מה שקבלה חצי ממנית אגד וחצי מנית ניצב"א זה מן הדין ואין לראות בזה פיצוי חלופי.

ביחס למשבר ולבושה של האשה יש לציין כי בדיון הוברר שהאשה לא פנתה לטיפול נפשי לחזוק ולסיוע לצאת מן המשבר.

ב"כ האשה טוענת גם שפסיקת ביה"ד האזורי היא זלזול בקדושת הנישואין ונתינת פרס לחוטא.

יצויין, כי גם הבעל לא טען שום טענה על התנהגות לא ראויה של האשה אלא רק הטיעון המשפטי שהיא קבלה די בחלוקת הרכוש בבית המשפט.

עלינו לברר את נושא הקיזוזים של כתובה ותוספת כתובה ופיצויים ביחס לזכויות עפ"י חוק יחסי ממון.

לפי דעת רובא דרובא של הפוסקים בימינו, חוק יחסי ממון אין לו תוקף הלכתי. משום כך סבורים רבים שכספים שצד מסוים זכה עפ"י חוק יחסי ממון אינם נזקפים לזכותו עפ"י דין תורה ומבחינת דין תורה הם שלא כדין בידו ולכן אי אפשר לחייב בכתובה בתוספת כתובה ובפיצויים כאשר ביד האשה כספים שוה ערך שאינם מגיעים לה עפ"י דין תורה, ויש לקזז את חיוב כתובה, תוספת ופיצויים נגד כספים אלו.

יש להעיר כי בחוק יחסי ממון ישנה הוראה שבחשוב הזכויות לפי חוק זה לא יובא בחשבון חוב הכתובה.

אולם אין זה נוגע לעניננו כי הוראה זו היא לערכאה שדנה בחלוקה עפ"י חוק יחסי ממון ובחשוב אזון המשאבים אבל אין זו הוראה כלפי הערכאה שדנה בחיובי הכתובה.

הגישה הנ"ל אינה מתאימה לנדון שלנו. היא מתאימה אולי לזוגות שומרי מצוות שהאשה תבעה חלוקת רכוש בבית משפט למשפחה וכפתה על הבעל חלוקה לפי חוק יחסי ממון ולא עפ"י דין תורה. אולם לא כך בזוג כמו במקרה דנן שההתדיינות בפני בית משפט למשפחה היתה מקובלת על שניהם ואף אחד לא נגרר לבית המשפט תוך כפירה או התנגדות לסמכותו.

על כגון זה מסתבר שיחול דינו של הרמ"א בסימן כ"ב סעיף ב' ט"ז שאם קיבל עליו עכו"ם לדיין אפילו קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור לדון בפניו. ע"ז הוסיף הרמ"א: אבל אם כבר דן בפניו לא יוכל לחזור בו. הש"כ הבין דהרמ"א מיירי כשהיה קנין וע"ז הוא שואל שאם הקנין לא יועיל כי הוא קנין דברים א"כ גם בדיעבד לאחר גמ"ד לא יועיל כי יש כאן תרתי לריעותא – דיין עכו"ם וגם שהוא יחידי. כך פירש הנתיבות בביאורים שם ס"ק ה.

אמנם יש קושי בפירושו של הנתיבות כי הש"ך עצמו בריש סימן כב הכריע שהמחלוקת בענין תרתי לריעותא היא שקולה והמוחזק יכול לומר קים לי.

לכן צ"ל שדעת הש"כ שאם הקנין אינו חל אזי קבלת דייני עכו"ם אינה קבלה כלל ואינם נחשבים דיינים לגבי בני ישראל (אלא רק לבני נח), ולכן אין נפ"מ בין לכתחילה ובין דיעבד.

אבל הרמ"א סובר שבדיעבד הקבלה היא קבלה למרות האיסור שבדבר. עיין רמ"א סימן כו סעיף א שהביא בשם י"א שמי שהלך לידון בפני עכו"ם ונתחייב בדיניהם ובא לבי"ד ישראל לידון מחדש אין נזקקין לו. ופירש הנתיבות שם עפ"י התומים יש שני טעמים בדבר:
א. דהוי כקיבל עליו קא"פ דאין יכול לחזור בו אחר גמ"ד.
ב. משום קנס.
הנתיבות מכריע שהטעם הב' הוא העיקר ולכן אפילו נתחייב התובע מחמת שוחד שנתן הנתבע אין נזקקין לו (בעוד שלפי הטעם הראשון לא חשוב כגמ"ד משום שגם בקיבל קרוב או פסול אם טעו בדין חוזר). ונראה לדעת הנתיבות שי"ל ששני הטעמים קיימים. ולכן יש לומר שהרמ"א לשיטתו בריש סימן כב הנ"ל.

ולענין שאלת הנתיבות שבתרתי לריעותא גם אחר גמ"ד אינו יכול לחזור בו, י"ל שהרי כו"ע שבקיבל קא"פ יחידי בקנין לא יוכל לחזור בו (סימן כב סעיף א ברמ"א וע"פ שלפי הני שם בש"כ ס"ק ד הוי קנין דברים ועכ"ז מועיל לחזוק הדברים. א"כ ה"נ בקיבל עליו עכו"ם בקנין נהי שלכתחילה אסור לידון לפניו כיון שהוי קנין דברים ואין לו זכויות עפ"י הדין, אבל לענין דיעבד הוי קבלה מועילה לאחר גמ"ד ואין חסרון של תרתי לריעותא, כי גם קנין דברים מועיל לסלק את החסרון של תרתי לריעותא.

אמנם כ"ז כשיש קנין אבל ללא קנין הרי זה תלוי בשאלה של חזרה בתרתי לריעותא. אמנם מה שהסביר הנתיה"מ שבעכו"ם שדן יחיד הוי תרתי לריעותא לא ברירא מילתא. כי אם הוא קיבל דייני עכו"ם על עצמו ולא דיין מסוים א"כ אם לפי חוקי העכו"ם ודיניהם דנים ושופטים בדיין יחיד א"כ אין כאן תרתי לריעותא ויש רק חדא לריעותא שקיבל דיין עכו"ם.

יתכן שהנתיבות סובר שתרתי לריעותא נמדד במה שהיה צריך להיות לפי דין תורה דהיינו ג' דיינים ודיינים כשרים, ויש לחלק שבי"ד של קא"פ יחידי לא אשכחן וצריך לקבלו במיוחד גם כשלושה אבל דייני עכו"ם שדנים לפי הדינים של בני נח גם דיין יחיד נחשב דיין.

ויש עוד להאריך הרבה. מ"מ עתה ברור לנו מדוע עיקר כתובה לא הפסידה וכפי שנבאר להלן.

לכן נראה שההסבר בנדון זה אינו מצד קזוז של ממון שנלקח שלא כדין אלא מצד סברא מיוחדת שבשעה שהתחייב בתוספת כתובה לא עלה על דעתו ללקות בתרתי גם לפי דין המדינה וגם לפי דין התורה. ולא היתה כוונתו להתחייב התוספת אם יחוייב לתת עפ"י החוק סכום שלפחות שוה בערכו לתוספת. ויש לכאורה להבין כך את טענת המערער.

ולפי"ז אין טענה אלא על תוספת כתובה ולא על עיקר כתובה שהרי עיקר כתובה לא נתחייב מדעתו ולא תלוי באומדנא של כוונתו.

להבנת דינו של ביה"ד שנתן לאשה את התוספת הנומינלית י"ל שעיקר האומדנא הנ"ל יש מקום לשדות בה נרגא. שהרי בעת הנישואין – שנת תשמה – כבר היה חוק יחסי ממון קיים וכבר כתבנו שלפי הנהגתם של בני הזוג הם כאלה שהחוק האזרחי עיקר לגביהם א"כ מנא לן לומר שהבעל הטיל תנאי בהתחייבות של התוספת שתחול רק אם לא תגבה לפי החוק. מן הסתם י"ל כיון שידוע שיש חוק אזרחי היה לו להתנות שלא ילקה בכפליים.

לכן צ"ל דאומדנא זו נדונית באופן שונה לגבי שומרי מצוות באופן מלא לבין שומרי החוק שאינם שומרי מצוות.

כיון דנחתינן לאומדנא א"כ יש להטיל סייגים נוספים באומדנא. דאפי' נאמר שגם לגבי שומרי החוק (בלבד) יש אומדנא שלא כוונו ללקות בכפלים היינו כשהאשה גרמה לגירושין וגררה את הבעל לשיפוט עפ"י החוק אבל כאשר הבעל גרם לגירושין באופן כ"כ משפיל הרי הוא גרם שהאשה לפי אורח חייהם המשותף תפנה לבית המשפט לתבוע שם חלוקה עפ"י חוק יחסי ממון.

לכן י"ל שהאומדנא שלא כיוון לשלם תוספת כאשר האשה מקבלת עפ"י החוק סכום גדול מהתוספת היינו רק כאשר האשה גרמה למציאות של חלוקה עפ"י החוק אבל כאשר הבעל אשם בצורה כ"כ ברורה ועשה הכל לפי שהלך אחרי עיניו, מאן יימר שגם על מקרה כזה יש אומדנא.

ע"כ סובר ביה"ד שלענין התוספת הנומינלית יש ספק באומדנא ובעינן תנאי מפורש וכיון שלא היה תנאי הו"ל דברים שבלב.

יש סיוע מיניה וביה לסברא זו שהרי גם היוצאת על כרחו ובנגוד לרצונו של הבעל מפסידה תוספת כתובה בגלל אומדנא של "אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה". וא"כ בעניננו היתה צריכה להפסיד התוספת בגלל שהיא זו שתבעה את הגרושין (ואילו הבעל לאחר שהביא ילד מן האשה הזרה היה מוכן לחזור לחיות בבית עם אשתו בחיים כפולים), וא"כ אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב. אולם כבר נשתרש המנהג בבתי הדין שאם הבעל גרם לפרוק המשפחה והוא במעשיו גרם שהאשה תתבע גרושין לא חלה בזה האומדנא של למשקל ומיפק. א"כ ה"ה באומדנא שנתחדשה בימינו שלא נתחייב לה ע"מ ללקות בכפליים, אין האומדנא חלה כאשר הוא גרם וסיבב לעצמו את הגרושין וחלוקת הרכוש בעקבותיהם.

עלינו לעבור לדון בערעור הנגדי.

מה שכתבנו לעיל מועיל כדי להטיל ספק באומדנא ואז אם הוי דברים שבלב אזי אין כלל אומדנא והיא בטלה. אולם יש מקום ג"כ לפרש שבספק באומדנא הוי בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי וכיון שההתחייבות לתוספת היא ודאית לכן קי"ל אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין חזו"א חו"מ מסכת ב"ב ליקוטים סימן כ"א לפרק ט לענין ספק אומדנא.

וז"ל החזו"א ב"ב קמח, ב' הקדיש כל נכסיו מהו וכ' תיקו. דעת הרמב"ם והרמ"ה דנכסים בחזקתו ואם עמד חוזר ודעת הרא"ש דאינו חוזר כיון דלא ברירא אומדנא. ובכתב כל נכסיו לכו"ע חוששין שמא יש לו נכסים במדינת הים ואינו חוזר. ונראה כוונת הראש בהא דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים משום שהמתנה גמורה והאומדנא ספק דחשיב כספק וודאי שהמתנה ידועה ואין לנו לחדש שהיה בה תנאי עד שיבורר קמן וכעין שאמרו אין ספק מוציא מידי ודאי ביבמות לז, ב וה"נ טענת המקבל מבוררת וטענת הנותן ספיקא וכן הוא בהדיא בשטמ"ק בשם הר"י (וכ' שם ועוד דחשיב דברים שבלב כיון שאין האומדנא מוכחא אבל הרא"ש לא הביא טעם זה) וס"ל לרא"ש דה"ה הקדיש כל נכסיו כיום שהוא ספק אין לנו כל נכסיו דבעלמא הוא חוזר אלא הכא בהקדוש אפשר דגמר ומקני אין התנאי מחודש כ"כ אלא הוי ספק במתנה אם נתנה כשיעמוד מחליו זה כוונת ב"י. והנה למדנו דעת הר"מ והרמ"ה דמה שהוא ספק בדין אי חשיבא אומדנא הוי ככל ספק ולא חשיב דברים שבלב כיון שבעצם הדבר מוכרע אלא שנעלמה מאיתנו הכרעת הדבר וגם הרא"ש לא פליג בזה.

וא"כ כל זה לענין הסכום הנומינלי אבל לענין ההצמדה כיון שיש בזה מחלוקת גדולה אין ההצמדה בגדר "ודאי" כי אם בגדר מנהג לפשר לכן הספק אומדנא מועיל להוציא מידי ודאי.

לגבי טענת הערעור הנגדי בענין פיצויים צריך להבהיר שנקודת המוצא של הערעור הנגדי בזה שפיצויים הם מושג של תשלום עבור נזק שנגרם ע"י הצד השני. ואין הדבר כן. הפיצויים בהלכה בעניני גירושין הם מנהג או תקנה הקשורים בסיוע לפתרון לכיוון גירושין. כגון שביה"ד רואה מקום להביא לגירושין, אולם האשה אינה חייבת בכך ולפיכך מטילים חובת פיצוי על הבעל כדי להביא להסכמת האשה להתגרש.

וכן ג"כ בכיוון הפוך אם הבעל מסרב לגרש ואינו חייב בכך יכול ביה"ד להטיל פיצוי על האשה כדי להזיז את הבעל מעקשנותו.

אולם בנדון שלנו לא היה צורך להשפיע על האשה לקבל גט ולכן אין בזה תקנת פיצויים. ברור כמו כן שאם ביה"ד יודע שהבעל אלים כלפי אשתו ומשום כך היא בורחת אל פתח ההצלה – הגירושין בודאי שאינה חייבת להתגרש, שאם לא כן כל בעל יוכל לאלץ את אשתו לגירושין. ולכן אם האשה המוכית אינה רוצה להתגרש אבל גם אינה רוצה שלו"ב, היא תזכה בפיצויים כאילו רצתה בשלו"ב. גם לא נחייב אותה בגט למרות שאינה רוצה בבעל.

אבל כאשר האשה דורשת את הגט ומסכימה לקבלו, אין צורך בתקנה ולא לשם כך נתקנה. אלא שצריך לבדוק מה היה הסיכום לקראת הגירושין. אם היה סיכום של גירושין תחילה אבל לענין פיצויים לא תגרע זכותה ממצב שבו לא נתגרשה אזי י"ל שכיון שאילו לא נתגרשה יכלה לומר לא אתגרש עד שתתן לי פיצויים שהרי זו זכותה כנ"ל, א"כ גם לאחר גירושין לא אבדה לה זכות זו. אמנם כ"ז מותנה אם דרשה פיצויים לפני הגירושין, אולם דבר זה תלוי בבקשות המערערת.
(-) חגי איזירר

ראיתי מ"ש עמיתי הרה"ג ונראה לי שלא להתערב בפס"ד ביה"ד האזורי.

טוען המערער כי ביה"ד היה צריך להימנע מלחייבו בתוספת כתובה בגלל שהאישה קיבלה יותר מהמגיע לה לפי ד"ת בביהמ"ש, כשם שביה"ד לא חייבו בהצמדה ע"ס הכתובה למרות שמקובל לחייב חלק בתור פשרה.

אך לאחר העיון נראה לדחות את טענת המערער מעיקרה, משום שכאשר מדובר בזוגות כאלה שמקובלת עליהם הפסיקה האזרחית בזכויות ובחובות על פי חוק יחסי ממון, אין מקום לקזז את מה שקיבלה האישה בביהמ"ש ממה שמגיע לה לפי ד"ת, משום שמה שביהמ"ש מחייב על פי חוק לא גרע מחיוב כתובה שגם הוא תלוי במנהג המדינה כמש"כ הרמב"ם וכמו שפסק השו"ע בסי' סו. ויש לומר שבני הזוג הללו נשאו על דעת כן שינהגו בהם לפי החוק, ול"ש לגביהם לקזז זכויות המגיעות מדין כתובה מהזכויות שהאישה קבלה ע"פ חוק.

וגם מש"כ עמיתי שישנה אומדנא שהבעל לא התכוון ללקות בכפליים, גם זה ליתא, משום שברור שאם הבעל היה משתף את האישה במחשבה זו, ודאי שהאישה לא היתה מתרצה להינשא לו, לכן גם אם נאמר שיש אומדנא גמורה שזו היתה כוונתו, הרי יש כאן צד שני ובכה"ד לא מתחשבים באומדנא, כמ"ש התוספות בכתובות דף מ"ז ע"ב לגבי קנה בהמה ונטרפה לאחר מכן שלא יכול לבטל המקח בטענת אומדנא שאם ידע שתיטרף לא היה קונה אותה מאחר ויש לקחת בחשבון גם דעת המוכר שלא היה מסכים למכור בתנאים הללו.

לאור האמור לדעתי יש לחייב את הבעל בשני החיובים ללא קיזוז, בחיוב כתובה ובחיוב על פי חוק יחסי ממון בדרך של איזון משאבים שאצל זוגות מעין אלו התקבל כמנהג המדינה, ודמי לתוספת כתובה שגם היא מהניא מדין התחייבות.

ואציין שלאחרונה מצאתי מקור נוסף לדברי מהדין המפורש בשו"ע חו"מ סי' רנג סעי' ח, שם נאמרו כמה חילוקי דינים בשכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בחובו, ומבואר שכאשר לא הזכיר את המילה בחובו אין ספק שהוא רשאי ליטול את חובו בנפרד ממה שהתחייב לו השכ"מ. וה"נ בנד"ד אין להניח שלא התכוון ללקות בכפליים, אלא אדרבא יש לומר שהתכוון להתחייב גם במה שכתוב בכתובה וגם במה שמקובל לפסוק בביהמ"ש על פי חוק יחסי ממון.

לפי האמור לא היה מקום לקיזוז כלל, והיה מקום לקבל את ערעור האישה ולהורות על תוספת חלקית בכל אופן של ההצמדה מדין פשר, אך מאחר וביה"ד הגדול מתערב רק כשיש טעות בהלכה ובנוגע להצמדה יש פוסקים הסוברים שלא להצמיד ויש מקום לפס"ד האזורי עפ"י שיטות אלו, לכן לא נראה להתערב בעניין זה. מה גם שיש לומר שמה שכתבנו לעיל שהאישה מוכנה להינשא על מנת שתזכה גם בכתובה וגם במגיע לה לפי החוק, נכון רק כלפי הערך הנומינאלי של הכתובה, ולא יותר.

ואני רואה מקום לציין שקבלת החוק כמנהג בזוגות מעין אלו לא נוצרת מיד עם תחולתו של החוק ועם ישומו בביהמ"ש, כי מדובר בתהליך של הפנמת החוק בציבור, שמבוסס גם על העובדה שהחוק נאכף בבתי המשפט אך גם על העובדה שהשלטונות דורשים מבתי הדין ליישם את החוק.

ולפי האמור אין מקום גם להשוואה של עמיתי לדין של אדעתא למשקל ולמיפק וכו', משום שבזמנינו הקידושין והנישואין נעשים בבת אחת, ולכן יש להתחשב יותר בגמ"ד של האישה, ולא דמי למה שהיה בזמן חז"ל שאז במעמד החופה האישה כבר היתה אשת איש, אבל כיום עד החופה היא פנויה גמורה לכן יש ללכת יותר אחר גמירות דעתה בעניין זה. ובנד"ד אין כל ספק שלו היתה יודעת שהבעל מתכוון לנטוש אותה ולרעות בשדות זרים ודאי שלא היתה מוותרת לו על פרוטה ממה שמגיע לה לפי שורת הדין ומנהג.

ובאשר למה שדן ידידי בדין קבלה לדון בדיני עכו"ם, עיין בספר כתונת יוסף שורש ד' ענף י"ז בערך דיינים שהסיק להלכה בקבלו עליהם בקנין לילך עם המלוה לדון בדיני עכו"ם, שאם קבל קנין לא יכול לחזור בו אפילו לפני גמר דין שאין אחר קנין כלום. והסביר את דברי בדק הבית שכתב שבעל דין לא יכול לקבל דיין עכו"ם, ששם מדובר במקרה שאין זכות בדיניהם יותר מאשר בדיננו, משא"כ כאשר יש הבדל בין דינם לדיננו, כאשר קיבל קניין לא יכול לחזור בו אפילו לדעת הבד"ה. ולפי דרכו הסביר את דברי הרמ"א שכתב שאם כבר דנו ביניהם, בדיעבד דינו של הגוי דין, שהמדובר בלא קנין. וכן עיין בתשב"ץ ח"ג סימן סח שכתב שלא ניתן לחזור אחרי פסיקת ערכאות אפילו שלא היה קנין. והדברים אמורים במקרה שפסיקת הערכאות לא מחייבת, ועל אחת כמה וכמה לפי מה שכתבתי לעיל שהפסיקה בבימ"ש לפי חוק יחסי ממון מחייבת את הצדדים.

ובאשר לערעור הנגדי, אני מצטרף לדעת חברי לדחות את הערעור מהטעם שכתבתי לעיל, משום שנושא ההצמדה שנוי במחלוקת ויש לבי"ד קמא על מה לסמוך, ובכגון דא ביה"ד הגדול לא נוהג להתערב.
(-) ציון אלגרבלי

אני מצטרף למסקנות פסק הדין, של כבוד ידידי הגר"ח איזרר שליט"א, על פיהן הערעורים נדחים.
(-) אברהם שרמן

המסקנה של ביה"ד היא, לדחות את הערעור ואת הערעור הנגדי.
אין צו להוצאות.

ניתן ביום י' באדר ב התשע"א
(16/03/2011)

הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב חגי איזירר - דיין
הרב ציון אלגרבלי - דיין