ענינו של פסק דין זה הוא, בבקשת המבקשת הגרושה, כי בית הדין יורה לגרוש להשתתף עמה בהוצאות חריגות, מעבר לדמי המזונות שנקבעו בהסכם הגרושין.

תיאור העובדות
הצדדים נשאו זה לזה בתאריך 22/11/03 ומנשואי הצדדים נולד בן אחד משותף. נשואי הצדדים לא עלו יפה ובתאריך 19/5/08 הצדדים התגרשו על פי הסכם גרושין שערכו בכוחות עצמם, וקבל תוקף של פסק דין מבית הדין.

בהסכם הגרושין נקבע כי האב ישלם מזונות לילד המשותף בסך 2000 ₪ בכל עשירי לחודש, והודגש שסכום זה כולל בתוכו תשלום עבור חינוך ביגוד וכלכלה. הצדדים לא התייחסו בהסכם להוצאות חריגות הקשורות לבנם המשותף, ולא נקבע מי ישא באותם הוצאות חריגות.

בדיון שהתקיים בתאריך 12/9/11 בקשה האם כי האב ישתתף עמה במחצית הוצאות חריגות שהוציאה עבור הבן, ובכלל זה קיטנה בחודשים יולי אוגוסט, טיפולי שיניים, רכיבה טיפולית ועוד.

לדבריה, עד כה נמנעה מלתבוע הוצאות חריגות שהיו בעבר, ונשאה בהם לבדה. אך כעת שנישאה לאחר ויש לה בת נוספת, אין ביכולתה להמשיך לשאת לבדה בנטל זה של הוצאות חריגות, ומבקשת כי הגרוש, אבי הבן, ישתתף עמה במחצית ההוצאות.

מנגד, טען ב"כ הגרוש כי הסכום שנקבע בהסכם הגרושין, העומד על סך 2000 ₪ עבור ילד אחד בלבד, כבר כולל בתוכו את כל ההוצאות החריגות. שהרי אילו בהסכם הגרושין היו בונים את סכום המזונות במדרגות, על פי צרכי הילד, והיה נקבע מהו הסכום עבור המזונות ומהו הסכום עבור המדור, התוצאה הסופית היתה פחותה מסך 2000 ₪. אך הצדדים הסכימו בזמנו להעמיד את סכום המזונות על סך קבוע העומד בסכום זה של 2000 ₪ וזאת, כדי למנוע כל משא ומתן עתידי עבור הוצאות חריגות, כאלה ואחרות.

זאת ועוד, שהרי אחר שהאשה נשאת לאחר, נמצא שדמי המדור שהאב צריך לשלם עבור ילדו אינם שליש מדמי המדור של האם, אלא שליש ממחצית דמי המדור של האם, שהרי מחצית מדמי המדור שמשלמת האם, הם עבור בן זוגה, ונמצא שיש עוד להפחית את דמי המזונות.

בית הדין ניסה להביא את הצדדים להסכמה או הידברות אך הבעל התנגד. לדבריו שכרו עומד על 6500 ₪ כאשר מזה מופרשים לטובת מזונות בנו 2000 ₪ ומ-4500 ₪ הנותרים יש להפריש הוצאות שכירות עבור מדורו בסך 2000 ₪ ומיתרת הכנסתו בסך 2500 ₪ יש לשלם החזר הלואות חודשי העומד על 800 ₪ ונמצא שלרשותו רק 1700 ₪ פנויים למחייתו. במצב זה אין לו כל יכולת ואפשרות להשתתף בהוצאות מעבר לסכום שנקבע בהסכם הגרושין, שכבר כולל בתוכו גם הוצאות חריגות.

המבקשת הסכימה עם דמי השתכרות האב, ואף הוסיפה כי שכרה גדול משל האב, ולכך היא נסוגה אחור מתביעתה להשתתפות בכלל ההוצאות החריגות הכוללות טיפולים רפואיים, אך עדיין עומדת על כך שהאב ישא לפחות במחצית עלות הקייטנות ששלמה בסך 3215 ₪. האב נותר בעמדתו כי אין לחייבו כלל בהוצאות חריגות.

בית הדין הציע לצדדים לבחון את דמי המזונות בבחינה מחודשת, על פי צרכי הקטן נכון להיום, כאשר דמי המזונות יכללו הוצאות מחייתו צרכיו ומדורו של הקטן, ולסכום שיקבע יתווסף מחצית מהוצאות חריגות. הבעל וב"כ הסכימו לדבר אך המבקשת התנגדה. לדבריה מאחר והבן כבר הורגל לאותה רמת חיים של 2000 ₪ אין לפחות ממנה, רק להוסיף עליה.

הצדדים קבלו סמכות בית הדין להכריע בדבר זה גם בדיין יחיד, אך האשה הוסיפה כי אם תביעתה תדחה היא תבקש לדון בערכאה אחרת בטענת חוסר סמכות.

דיון
טרם מתן החלטה בתביעת המבקשת, ומאחר והמבקשת עוררה את שאלת הסמכות, מהראוי לקבוע תחילה את סמכות בית הדין לדון בתביעה זו, ורק לאחר מכן להחליט לגופה של תביעה.

הנה המבקשת עצמה בחרה להגיש את כתב תביעתה לבית הדין שאישר את הסכם הגרושין, ואף פיה פתחה בחכמה בדיון שהתקיים בתאריך 12/9/11 בו העלתה את תביעתה, ולא ערערה על סמכות בית הדין. לאור הדברים, סמכות הדיון בזה מסורה לבית הדין הרבני, וזאת על פי סעיף 9 לחוק שיפוט רבני, שבהסכמת הצדדים רשאי בית הדין לדון גם בתביעת המזונות לילדי הזוג.

טענה זו של חוסר סמכות שהמבקשת העלתה בשלב כה מאוחר של תום הדיון, דינה להדחות. גם לגופה, טענה זו אינה נכונה.

כבר קבע בג"ץ עמרני (תיק 566/81) את הדברים הבאים:

טענת חוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הסבירה הראשונה המזדמנת לכך. אם לא הועלתה הטענה בדבר חוסר סמכות הערכאה השיפוטית בהזדמנות הסבירה הראשונה, יהיה בעל הדין מנוע מלהעלות את הטענה בשלבים מתקדמים יותר של ההליכים.

בנידון זה של טענת חוסר סמכות בעיצומן של הליכי המשפט, ישנה פסיקה ענפה שאין לטענה זו תוקף משפטי, ראה בג"ץ הספל (141/71 הספל נ' בית הדין הרבני בתל אביב), ובג"ץ ז'ק (573/77 ז'ק נ' בית הדין הרבני בתל אביב), ובג"ץ חיים (1662/99 חיים נ' חיים) וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה, החלטות למכביר בנדון זה.

זאת ועוד, המבקשת לא העלתה את שאלת הסמכות רק לאחר שחששה כי תביעתה תדחה. טענה זו יפה היה לה שלא נטענה משנטענה. כבר קבע בג"ץ סימה לוי (תיק 6103/93) בפסק הדין כדלקמן:

האומנם יתיר בית המשפט הגבוה לצדק לבעל דין כך שינהג, שיתדיין לפני בית-דין רבני בלא שיכפור בסמכותו, ורק משפסק בית הדין לחובתו יעלה טענת חוסר סמכות, האומנם כך נכון וראוי? זה משפט המניעות הכללי. עליו כידוע, הוסיף המחוקק והורנו מפורשות – בסעיף 15 (ד) (4) לחוק יסוד השפיטה, כי בית המשפט הגבוה לצדק לא ייזקק לעתירה נגד בית דין רבני בטענה של חריגה מסמכות 'אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו' ... . בנסיבות אלו ... האם לא יסכור בית המשפט את פי האישה מטעון כי בית הדין הרבני פעל שלא בגדרי סמכותו על-פי דין?

וכיוצא בזה נקבע גם בערעור אזרחי 311/76 ובבג"ץ 573/77 ובבג"ץ 181/81 ועוד.

ואין לומר, שלמרות שהמבקשת הפקידה את סמכות הדיון בבית הדין כמבואר, עדיין סלולה הדרך בפניה לטעון בשם הקטנים, טענת חוסר סמכות בבית הדין, ואין בכך כדי לחסום את דרכה מלהגיש תביעה זו שנית, בערכאה מקבילה, בשם הקטנים עצמם, מאחר והקטנים לא היו צד בענין ולא הסכימו לסמכות בית הדין.

דבר זה לא ניתן להיאמר כלל. שהרי גם תביעה זו שהגישה המבקשת לבית הדין הינה תביעה בשם הקטנים, מאחר וכל הגשת תביעת מזונות בבית הדין הרבני עבור הקטין, לאחר שהוריו כבר התגרשו, משמעותה תביעה בשם הקטין. לאם עצמה אחר הגרושין אין כל עילת תביעה כלפי אבי הילדים. זכותה של האם להגיש תביעה זו בשם הקטנים, נובעת מהיותה האפוטרופוס על הקטנים, ולפיכך כתב התביעה שהגישה האם לבית הדין וכן התייצבות האם בפני בית הדין הינה תביעה בשם הקטנים.
גם בית המשפט העליון אישר זאת מספר פעמים, ראה ע"א 21/83 רויטל גבאי נ' דוד גבאי וכן בע"א 386/91 חנה שפירא נ' חנוך שפירא וע"א 153/87 רפאל יצחקוב נ' יעקב יצחקוב.

ומהכלל אל הפרט. בנדון דידן, המבקשת עצמה נתנה את הסכמתה לסמכות בית הדין בכתב - ובעל פה, הן בהגשת התביעה לבית הדין - והן בטענות שהעלתה בדיון. לא ייתכן כי בעל דין מכפיף עצמו לסמכות בית הדין רק אם ההכרעה הסופית תיטיב עמו, וכאשר הוא חושש מהפסד מבקש הוא להפקיע את סמכות בית הדין. דבר זה הוא חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים, לפיכך האשה מנועה ומושתקת מלהעלות טענות אלו בשלב זה של הדיון.

זאת ועוד, בנדון זה, אין כל תביעת מזונות בפני בית המשפט. כל הליכי המזונות הינם על פי ההסכם שנעשה בבית הדין, ואף התביעה להשתתפות בהוצאות חריגות הוגשה לבית הדין. רק בשלב מאוחר עוררה המבקשת את שאלת הסמכות.

תביעה זו שהגישה המבקשת אחר הגרושין, הינה כאמור בשם הקטנים. לאם עצמה אין כל עילת תביעה. נמצא שאותה האם האפוטרופוס של הקטן, שהגישה את תביעתה בשם הקטנים לבית הדין, ומסרה את סמכות הדיון לבית הדין, מעלה כעת התנגדות לסמכות בית הדין. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. לאור האמור, טענה זו שנטענה רק בתום הדיון, הינה טענה מלאכותית, ודינה להדחות.

ומעתה קמה וגם נצבה לבית הדין הרבני, סמכות שיפוט לדון בתביעת המבקשת, ויש לדון לגופה של תביעה זו שהעלתה המבקשת, לחייב האב בתשלום מחצית מההוצאות החריגות.

והנה, כאמור בהסכם הגרושין, האב התחייב לזון את בנו בסך 2000 ₪ עבור חינוך ביגוד וכלכלה, והודגש כי מעבר לאמור אין לצדדים תביעות האחד כלפי משנהו. תביעה זו להשתתפות האב בהוצאות חריגות הינה תביעה נוספת, והרי על פי הסכמת הצדדים בהסכם הגרושין, הסכם שקבל תוקף של פסק דין, אין כל מקום לתביעות נוספות.

זאת ועוד אחרת, במהלך הדיון הציע בית הדין לצדדים לפתוח את הסכם הגרושין, ולבחון את דמי המזונות בבחינה מחודשת, על פי צרכי הקטן נכון להיום, כאשר דמי המזונות יכללו הוצאות מחייתו צרכיו ומדורו של הקטן, ולסכום שיתקבל יתווספו אותם מחצית מהוצאות חריגות. הבעל וב"כ הסכימו לדבר אך המבקשת התנגדה. לדבריה מאחר והבן כבר הורגל לאותה רמת חיים של 2000 ₪ אין לפחות ממנה, רק להוסיף עליה.

התנגדות המבקשת להצעת בית הדין, מלמדת כי הסכום שנקבע בעבר בהסכם הגרושין, כבר כולל בתוכו תוספת עבור כל אותם הוצאות חריגות, המגולמות בסכום זה. הצדדים בשעתו, בחרו להעמיד את סכום המזונות על סך חודשי קבוע ומוסכם, כדי לפטור את עצמם מהתחשבנות מדוקדקת עבור הוצאות חריגות, אם וכאשר יהיו.

אמור מעתה, שהמבקשת בתביעה זו חפצה היא לאחוז את החבל בשני ראשיו, גם לזכות בדמי מזונות גבוהים מהמקובל, וגם להוסיף עליהם את ההוצאות החריגות, וכן לא יעשה. לפיכך ברור הדבר, בנסיבות הנזכרות, כי אין כל מקום לתביעה זו של השתתפות בהוצאות חריגות.

ואם אחרת יקח לו, כבר נקבע בבג"ץ סימה אמיר (תיק 8636/03) כי כאשר לאחר פסק דין בהסכמה, נוצר שינוי בנסיבות ההופך את המשך קיומו של פסק הדין לבלתי צודק, נוצרה עילת תביעה לשינוי פסק הדין. וזאת כדי להביא לאיזון הראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שהפך, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודק.

גם תביעה להגדלת מזונות מצריכה הוכחה לשינוי נסיבות המצדיק את התביעה. תביעה להשתתפות בהוצאות חריגות שלא בא זכרם בהסכם הגרושין, כמוה כתביעת להגדלת מזונות. תביעה זו מצריכה הוכחות על שינוי בנסיבות, שינוי המצדיק את הגדלת דמי המזונות בגין הוצאה זו.

המבקשת בתביעתה לא הציגה שינוי נסיבות המצדיק את שינוי דמי המזונות שנקבעו בהסכם. ונהפוך הוא, שהרי לפי דבריה שנישאה לאחר, אפשר שכעת יש שינוי נסיבות המצדיק את הפחתת דמי המזונות ולא את הגדלתם, שהרי דמי המדור פחתו במחצית.

ומאחר, ובתביעה זו אין שינוי נסיבות שיגרום לחייב את האב להוסיף על דמי המזונות שמשלם עבור בנו, לפיכך הדבר ברור, לאור הסיבות הנזכרות, כי יש לדחות את תביעת המבקשת, ואין כל מקום לחייב את האב עבור ההשתתפות בהוצאות חריגות.

לפיכך מחליט בית הדין כדלקמן:
א. האב ימשיך לשלם את דמי המזונות בסך 2000 ₪ כפי שהתחייב בהסכם הגרושין, וסכום זה כולל גם את השתתפותו בהוצאות החריגות, אם וכאשר יהיו.
ב. הצדדים קבלו סמכות דיין יחיד.

ניתן ביום י"ט באלול התשע"א
(18/09/2011)
הרב אברהם מאיר שלוש - דיין