בפנינו תביעת האב להפחתת מזונות.

הצדדים נישאו בשנת 1984 והתגרשו בתאריך 12/2005 ולהם שני ילדים. בת ילידת 1985 (בגירה) כיום בת 26, ובן יליד 1991 (חיל, בגיר) כיום בן 20.

במסגרת הליך הגירושין חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 22.11.2005. יש לציין שהצדדים היו מיוצגים אז ע"י עו"ד.

במבוא להסכם הגירושין נכתב "והואיל והצדדים מעוניינים גם להסדיר את כל ענייני שני ילדיהם הבגירה והקטין, החזקתם ומזונותיהם".

ובסעיף 4 להסכם נכתב "האב מתחייב לשלם לידי האם עבור מזונות הילדים, מדור וסיפוק צרכיהם כדלקמן:

א. סך של 2,500 ₪ מידי חודש בחודשו.
ב. עם נישואי אחד הילדים יופחת הסכום והאב ישלם לאם מזונות בסך 2000 ₪ מידי חודש בחודשו.
ג. לאחר נישואי שני הילדים יופחת הסכום והאב מתחייב לשלם לאם סך של 500 ₪ מידי חודש בחודשו עבור סיוע לארוח הילדים והשתתפות במזונות האשה.

בכתב התביעה כותב האב "אבקש הפחתת מזונות לגרושתי... בגלל שהילדים גדלו והם תלויים בעצמם הבת...עובדת...ומשכורתה 4000 שח לחודש. הבן...חייל מקבל את כל צרכיו בצה"ל כולל דמי כיס צבאי, וכן לפני חודש התחלתי לעבוד בעבודה חדשה משכורת של מינימום, וכן לא עבדתי לפני זה 4 חודשים ללא קבלת משכורת עקב פיטורין".

יש לציין לדברי ב"כ האשה בסעיף 9 לכתב ההגנה, שם נכתב שהתובע הגיש בתאריך 14.4.11 תביעה דומה תחת אותה כותרת לביטול מזונות בבית המשפט לענייני משפחה בקריות וכן בקשה לעיכוב ההליכים נגדו בגין חוב מזונות לנתבעת. וכבר אז נתן בית המשפט את דעתו כי עסקינן בביטול הסכם גירושין וכי על התובע לשקול את סיכויי התביעה.

יש לציין שעסקינן באשה חולה מאוד, נכה ללא אצבעות בשני כפות הידיים וסיעודית. האשה מתקיימת מקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי ונזקקת לסיוע ואף לסיעוד בשל נכותה.

כתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יא' הל' טז': "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד. שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי". עכ"ל.

וכתב עליו הראב"ד שם "א"א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמרא הקשו מאותה משנה לריש לקיש וסייעו לרבי יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד. עכ"ל". והובאו דבריהם בטור חושן משפט סימן ס'.

וכתב הבית יוסף שם וכן בכסף משנה שהרמב"ם למד זאת מהגמרא כתובות פרק הנושא דף ק"ב ע"ב, דכיון דבנות לא הוו בשעת קנין אע"פ שקנו לא טרפי ממשעבדי וכו', ע"ש. וכתב הרב המגיד שדעת הרמב"ן והרשב"א בתשובותיהם כדעת הראב"ד.

וז"ל הרשב"א בתשובה ח"ו סימן קע"ח, הובא בב"י חושן משפט סימן ס' "מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין במה שיאמר פלוני במקח וממכר ובנדוניאות הבנות בין בדבר שיש לו קצבה בין בדבר שאין לו קצבה שאין לאחר קנין כלום ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל, עכ"ל.

מרן פסק להלכה בשו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ב' כדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב משתעבד וז"ל מרן שם. "המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים [הג"ה או שלא נתן קצבה לשנים ב"י בשם הרשב"א], אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן". ע.כ. וכ"כ בסימן רז' סעיף כא'.

וכתב הש"ך חושן משפט סימן ס ס"ק יב', "וחלקו עליו כו' והכי נקטינן - עיין בתשובות ן' לב ספר א' סוף כלל י"ב [סי' ע"ו] שכתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם. וכה"ג כתב בתשובות מהרשד"ם סי' פ"ב וסי' צ"ט וסי' קכ"א וקכ"ד (וקע"ז) [וקע"ו], וכן משמע בתשובות מהרש"ך, ע"ש בתשובות השייכים לספר א' [בסוף ספר ב'] סי' כ' ובספר ג' סוף סי' ז' וסי' ל"ד. וכ"כ בספר גדולי תרומה שער ס"ד סוף ח"א ריש דף שמ"ח וז"ל, ולענין פסק הלכה בזה כבר הסכימו האחרונים מהר"י ן' לב ז"ל בח"א ומהרש"ך במקומות הרבה, שלא להוציא מיד המוחזק כנגד סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל, עכ"ל. ואין דבריהם נראין לי, דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו וכמו שכתבתי בספרי תקפו כהן סי' קכ"ג, והרי כאן חולקים הראב"ד [פי"א ממכירה הט"ז] והרמב"ן [הובא בבעה"ת שער ס"ד ח"א ס"ב] והרשב"א [בתשובה ח"ב סי' פ"ט] ובעל התרומות [שם] וטור כאן [סעיף ט'], וכן הרא"ש [בתשובה כלל ע"ד סי' א'] וטור לקמן סוף סימן ר"ז [סעיף כ"ז - כ"ט], ורבותיו של הריטב"א והריטב"א עמהם [בתשובה סי' קס"ג], וכן דעת הר"ן פרק עשרה יוחסין [קדושין ל"ב ע"א מדפי הרי"ף], וכן מסקנת הרב המגיד [שם], וכן נראה דעת הריב"ש סי' שמ"ה ורבינו ירוחם נתיב ט"ו ח"ג, וכתבו הרמב"ן ובעה"ת שם, שכן היו נוהגים כל בני דורם להתחייב כל אחד במזונות לחבירו ובדבר שאין לו קצבה, וכ"כ הרשב"א והריטב"א שכן עושים מעשים בכל יום שלא כהרמב"ם. גם בש"ס משמע בכמה דוכתי דלא כהרמב"ם [ובפרט בגיטין פרק הניזקין דף נ' [ע"ב] ונ"א [ע"א] גבי הא דאמרינן התם דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובים, וכן בפרק שנים אוחזין דף ט"ו ע"א, גבי הא דאמרינן התם והא אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת אמליך וכתוב שבחא ופירי, ע"ש, וכן בכמה דוכתי בש"ס]. ועיין בבעל התרומות ריש שער ס"ד [שם] בתשובת הרמב"ן שהאריך בראיות לסתור דברי הרמב"ם. ומה שהעתיק ב"י סוף סעיף י"א מבעל התרומות שער מ"ג ח"ד [ס"ו] תשובת הרמב"ן שכתב בסוף, אלא שיש לחוש לדעת האומרים שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, ע"כ. לא הועתק יפה, כי בבעל התרומות שער מ"ג שם איתא בזה"ל, אלא שיש לחוש לדבר לדעת האומר שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, ויפטר לדעתם, שהרי אינו ידוע מה שיקנה, אבל אנו אין דעתינו שוה עמהם, ע"כ. ובשער ס"ד איתא תשובת הרמב"ן באריכות שסתר דברי הרמב"ם בכמה ראיות, ומביא באותה תשובה בסוף, דברי השגת הראב"ד, וכתב, אלו דבריו ועליו אנו סומכין בזה, וע"ש.

ועיין למורינו ורבינו הרה"ג הרב עובדיה יוסף שליט"א ביביע אומר ח"ג חושן משפט סימן ד' מה שכתב בדין זה אם המוחזק יכול לומר קים לי נגד פסק מרן ובעניין מנהג בתי הדין וז"ל ס"ק יא, "ומעתה אפי' אם נהגו באיזה בתי - דין שבא"י לפסוק כדברי הש"ע דשפיר מתחייב בדבר שאינו קצוב, ושלא כדעת הרמב"ם ורבותיו, אין זה מחייב את כל בתי הדין שבא"י לפסוק כן, מכיון שהרבה מהאחרונים סוברים דהמוחזק יכול לטעון קים לי אף נגד המנהג. ומכ"ש בנ"ד שדעת גאוני ירושלים וסביבותיה, הלא הם המהר"ם בן חביב בס' גט פשוט, והמהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב, והגר"ד פארדו בשו"ת מכתם לדוד, ומהר"א ישראל בס' בית אברהם, ומהר"ם ישראל בס' משה ידבר, כולהו ס"ל שאף במקומות שקבלו עליהם לפסוק כדברי מרן בש"ע, בדין זה שפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ורבותיו. וכמש"כ לעיל מילתא בטעמא בס"ד. וא"כ אין כאן מנהג קבוע לפסוק כמרן הש"ע. ובזה אפי' הסוברים דאין לומר קים לי נגד המנהג, הן הן יודו דבנ"ד דאיכא פלוגתא בעיקר המנהג, ודאי דהמוחזק יכול לטעון קים לי. וכמבואר בדברי הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (ס"ס לז) שכ', שאם מצינו מחלוקת בעיקר המנהג וכיו"ב, הדבר ברור שהמוחזק יכול לטעון קים לי כמ"ד דפטור. ודוקא במקום שהמנהג פשוט בלי שום מחלוקת, לא מצי לטעון קים לי כנגד המנהג. ע"ש. וכ"כ בשו"ת חקקי לב (חחו"מ סי' לא, דקל"ח ע"ג). ובס' גנזי חיים (דף קלא ע"ג). ובס' כל החיים (דכ"ו ע"ג). ע"ש. וע"ע בשו"ת פני משה ח"א (סי' יב), דהא דלא מצי המוחזק לומר קים לי כנגד המנהג, היינו היכא שנהגו לדון כן בדין אחד דור אחר דור שלשה דורות. וכ"כ הכרם שלמה (בחאה"ע סי' לד). והובאו דבריהם בס' חוקות החיים (ר"ס יז). ובס' גנזי חיים (דקל"א רע"ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי עזרה (חחו"מ סי' כד דקכ"ט ע"ג). ע"ש. משא"כ בנ"ד. והחיד"א בס' שם הגדולים (מערכת י אות סז, ערך מהר"ר יהושע פלק כ"ץ, בעל הסמ"ע ודרישה ופרישה) כתב וז"ל, וזה כחמשים שנה אשר עד כה ברכנו ה' שיום יום החלו עולין בדפוס חידושי הראשונים לתלמוד ושיטות מקובצות וכו'. וכן לענין קים לי שהעלו האחרו' בכמה דינים שאין לומר קים לי כסברת הפוסק פלוני שלא מצאו לו חבר, ודון דייני חכמי הדור שלפנינו כדברי האחרו', והן עתה שנדפסו חי' הראשונים ושטמ"ק שם אתה מוצא כי סברת הפוסק שהאחרו' חשבו שהיא סברת יחידאה יש לו חברים רוצים בכך. והדר דינא דמצי המוחזק לומר קים לי כסברת הפוסק ההוא, שהיא סברת שנים מכל, ואל השלשה לו בא. עכת"ד. וע"ע בגנזי חיים (דקל"א ע"א). ע"ש. וה"נ בנ"ד מאחר שמצאנו להאו"ז והג"א דס"ל כדעת הרמב"ם, ולאו יחידאה הוא בזה, ולפ"ד השטמ"ק גם רש"י סובר כן. יתכן שאף הש"ך וסיעתו שכ' דלא מצי למימר קים לי כהרמב"ם, אילו הוה שמיע להו סברת הראשונים הנ"ל הוו הדרי בהו. וע' בשו"ת תעלומות לב ח"ג (דק"י סע"ד) שאף הנדיב לב שכ' דהמוחזק מצי למימר קים לי כנגד המנהג, היינו בכגון נידונו שי"ל דהא דסוגיין דעלמא אזלא שלא לומר קים לי, היינו מפני שסברו דר' שמעיה יחידאה הוא. וכמ"ש הכנה"ג. ובהגלות נגלות דהראב"ן קאי כוותיה, לא מקרי תו מנהגא, כיון שהיה מנהג בטעות. ומש"ה צירף דעת האומרים דמצי למימר קי"ל כנגד המנהג. ע"ש. ודון מינה לנ"ד. ודו"ק.

ועיין עוד מה שכתב שם בסימן ה, מה הדין כאשר ההתחייבות בדבר שאינו קצוב כשקיבל טובת הנאה תמורת התחייבותו, ואם יש לומר שכל לגבי בנו משעבד עצמו גם בדבר שאינו קצוב, וכמו כן אם ההתחייבות היתה בשטר ונעשה קנין. עיין שם מה שכתב בארוכה בדין זה. ולא כאן המקום להאריך.

ושאלתי למורינו ורבינו הראשל"צ הרה"ג הרב עובדיה יוסף שליט"א במקרה דומה אם יש לומר קים לי כדעת הרמב"ם נגד מרן על פי מה שכתב ביביע אומר ח"ג ואמר לי אע"פ שכתבתי כך ביביע אומר מנהג בתי הדין שלא לומר קים לי כנגד מרן אף כדעת הרמב"ם, ולכן לא מצי לטעון קים לי.

עוד יש לומר שהמקרה דידן אינו שייך לדין המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב. במקרה דידן הרב חייב עצמו בדבר הקצוב, שהרי כתב מפורשות בהסכם הגירושין שישלם סך של 2500 ₪ עד שינשאו הילדים, הרי שקצב את הסכום אומנם את מספר השנים לא קצב, ואף בזה חשוב דבר הקצוב.

אמנם כתב הרמ"א בחו"מ סימן ב' סעיף ב' שלדעת הרמב"ם אף אם לא קצב את מספר השנים הוי דבר שאינו קצוב, וכתב זאת בשם ב"י בשם הרשב"א. דברי הרמ"א צ"ע ואינם מובנים, שכל המעיין בב"י בשם הרשב"א יראה היפך הדברים וזה לשון הרשב"א ח"ב סימן פט והובאה בב"י כאן ובסימן ר"ז סכ"ז. "כתב הרשב"א שנשאל על מי שחייב עצמו לחבירו בקנין לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן אי הוי כדבר שאינו קצוב לדעת הרמב"ם כיון שאין השנים קצובות והשיב שנקרא קצוב שהרי קצץ עיקר מה שהוא מתחייב והוא המנה ואף על פי שאין קצבה להמשכת השנים ולא עוד אלא אפילו לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מחייב עצמי בקנין לתת לך בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו של השנה וכיוצא בזה הרי זה כקוצץ וחייב, והביא ראיה לדבר, ומיהו כתב בעיקר דברי הרמב"ם אינם תפוסים בידינו בעיקר, ומעשים בכל יום אנו עושים עכ"ל".

וכן כתב הש"ך שם ס"ק יא וז"ל "או שלא נתן קצבה לשנים ד"ע מנ"ל להרב הא, והרי בתשובת הרשב"א שהביא ב"י מחודש א' איתא להדיא איפרא דמי שנתחייב עצמו בקנין לתת לחבירו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע"פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב אף להרמב"ם, וכן היא בר' ירוחם נתיב טו' ח"ג ע"ש.

אם כן במקרה דידן אף לדעת הרמב"ם הוי דבר שקצוב וחייב לשלם ואין בזה מחלוקת.

עוד יש לומר על פי שכתוב בהסכם שהאב מבין היטב את האמור בהסכם, ולא תהיה לו כל תביעה בכל דבר ועניין.

בסעיף 9 סק"ב נכתב "הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם וכי חתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי והבינו את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו לאחר שקבלו הסבר משפטי בנפרד".

ובסעיף 10 "הצדדים מצהירים שמקבלים בקניין גמור את כל התחייבותי הם עפ"י הסכם זה ושאין להם ולא תהיינה להם תביעות אחד כנגד רעהו בגל דבר ועניין מלבד תביעות הנובעות מאי קיום או הפרת התחייבותי הם עפ"י הסכם זה".

אם כן האב התחייב שלא לתבוע ואף לא קיים סעיף של שינוי נסיבות.

כמו כן פנה הח"מ לדיין שאישר את ההסכם וכיום מכהן כאב"ד חשוב ושאל איך אישור הסכם כזה ללא הגבלת שנים או התייחסות לשנים. ומיד אמר לי אני זוכר את המקרה הזה היטב וזכורני שאמרתי לאב עד איזה גיל אתה מתחייב לשלם אם הם לא יתחתנו וענה האב זה לא משנה אפילו עד גיל 40 או 50 שנה לילדים.

האמת שחיפשתי איזכור לדבר זה בפרוטוקול ולא מצאתי, אך נאמנים עלי דברי האב"ד שאישר את ההסכם כמאה עדים.

משכך בית הדין דוחה את תביעת האב ומחייב את האב להמשיך ולשלם את המזונות בהתאם להסכם הגירושין.

כמו כן אם האב לא העביר תשלומים עבור חודשים קודמים עליו להעבירם לאשה לאלתר, ובאם לא רשאית האשה לפעול ולגשת לערכאה המתאימה ולחייבו לשלם.

ניתן ביום י"ט באלול התשע"א
(18/09/2011)

הרב דניאל אדרי - אב"ד
הרב אייל יוסף - דיין
הרב דוד בר שלטון - דיין