א. הצדדים נשאו בצרפת בשנת 1981. עקב מחלתו הקשה של בנם הקטן עלתה האשה עם הילדים בשנת 2002.

בכ"ד תמוז תשס"ו 20/07/06 הגיש הבעל תביעת שלום בית כנגד האשה. בכתב תביעתו מזכיר התובע שהנתבעת הגישה תביעת גירושין אזרחית בצרפת.

בי"ד טבת תשס"ז 04/01/07 הגיש הבעל תביעת גירושין בה כרך כל עניניהם הממוניים של הצדדים.

ביה"ד בהחלטתו מיום ט"ז אדר תשס"ז 06/03/2007 קבע:

"אין ספק שהאשה הינה אזרחית ישראל ותושבת ישראל, כמו כן אין ספק שהבעל התובע אינו אזרח ישראלי ואינו תושב ישראל, אמנם הבעל טוען שיש רכוש רשום על שמו בישראל וכן שבדעתו לעלות לישראל בעתיד, עם זאת הנ"ל מודה שלעת עתה הינו אזרח צרפתי תושב צרפת. ואף אין ברצונו לעלות לישראל בעתיד הקרוב.

סעיף 1 לחוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 קובע כדלהלן: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי הדין הרבנים".

משמעות המושג "עניני נישואין", היא תביעה לשלום בית, מורדת וכל הכרוך והנלוה אליהם ולפיכך העולה מלשון החוק הוא שהסמכות לדון בעניני נישואין של יהודים בישראל היא לגבי אזרחי המדינה או תושביה. בנידון דידן אכן האשה היא אזרחית ישראלית וגם תושבת ישראל. לעומת זאת, הבעל אינו אזרח ישראלי ואף לא תושב ישראלי, ומשכך אין סמכות לביה"ד לדון בעניני הנישואין של בני זוג אלו, שהרי לגבי אחד מהצדדים אין לביה"ד סמכות שיפוט ולפיכך לא קנה ביה"ד סמכות שיפוט על פי סעיף 1 לחוק."

לענין תביעת הגירושין והענינים הכרוכים לה, קבע ביה"ד:

"אין ספק שלביה"ד סמכות לדון בתביעת הגירושין של הבעל אעפ"י שהלה אינו אזרח ואף אינו תושב ישראל. שהרי סעיף 4א לחוק קובע כדלהלן:

"(א) מבלי לגרוע בסמכויות השיפוט לפי סעיף 1 לבית דיו רבני יהיה שיפוט יחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:

(1) מקום מושבו של הנתבע בישראל."

ולפיכך כיוון ששני הצדדים נשואים על פי דין תורה ומקום מושבה של האשה הנתבעת הינו בישראל יש לביה"ד הרבני סמכות שיפוט יחודית לדון בתביעת הגירושין של הבעל. אמנם סמכות ביה"ד לדון הינה רק בתביעת הגירושין של הבעל, אבל בענינים הכרוכים לה ביה"ד משולל סמכות חוקית. שהרי סעיף 4א (ה) לחוק קובע:

"אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוטית בענינים הכרוכים בגירושין",

ולפיכך לא יכול ביה"ד לדון בענינים הרכושיים הכרוכים לגירושין, אלא רק בגירושין עצמם."

ב. בית הדין בהחלטתו מיום י"ז כסלו תשס"ח 27/11/07 כתב:

"ביה"ד בהחלטתו מיום ט"ז אדר תשס"ז 6/3/07 קבע: "לביה"ד סמכות חוקית לדון בתביעת הגירושין של הבעל".

קביעה זו היתה לגבי גירושין כדמו"י. ואף באם יקבע שהסמכות לדון בגירושין על פי חוק, צריכה להתנהל בפני ערכאה אחרת."

בית הדין דן בתביעת הבעל ופסק שעל הצדדים להתגרש.

האשה ערערה על החלטת בית הדין בפני בית הדין הגדול ובפני הבג"ץ וערעורה נדחה. בסופו של דבר התגרשו הצדדים בבית דיננו בג"פ ביום כ"ו סיון תשס"ח ביה"ד בהחלטתו במועד זה כתב כדלהלן:

"בית הדין לא יוציא תעודת גירושין רשמית, הגרושין הינם גירושין הלכתיים בלבד וכפי החלטת ביה"ד מיום ט"ז אדר תשס"ז".

ג. לבית הדין הוגשה בקשתו של ב"כ הבעל שבה כתב שמשסודר ג"פ כדין, אין כל מניעה להוציא תעודת גירושין רשמית.

ולכאורה היה מקום לומר שיש צדק בדבריו, דענין זה של הוצאת תעודת גירושין נקבעה בפקודת הנישואין והגירושין(רישום) 1919, ונעתיק תחילה לשון הפקודה:

פירוש

2. בפקודה זו יהא למונח הבא הפירוש דלקמן, מלבד אם ענין הכתוב יחייב פירוש אחר -

"הרשות הרושמת" פירושה הפקיד המסדר את הקידושין, אם היו הנשואין נשואין אזרחיים, האימם, בנשואין לפי דת האיסלם, הכומר בנשואין לפי דת הנצרות, הרב, בנשואין לפי דיני ישראל והשיך של השבט, בנשואין לפי דת הדרוזים.

רישום נשואין

3. הרשות הרושמת תרשום כל נשואין בשעת סדור הקידושין בכתבה את הפרטים הבאים בארבעה העתקים שכל אחד מהם יהא חתום בחתימת ידה ובחותמתה של הרשות הרושמת -

(א) השם, הגיל, משלח היד, העדה ומקום מגוריהם של הבעל והאשה;

(ב) השם, משלח היד ומקום מגוריהם של ההורים;

(ג) השם ומשלח היד של העדים;

(ד) תאריך הנשואין ומקום הנשואין.

מה יעשה בהעתקים של כל רישום נישואין

5. אשר לארבעה ההעתקים של כל רישום נישואין, חייבת הרשות הרושמת -

(א) לשמור אחד בפנקס הרישום;

(ב) לשלוח אחד למשרדו של הממונה על המחוז בסוף כל חודש;

(ג) למסור העתק לבעל והעתק אחד לאשה תמורת תשלום של מאה פרוטה לכל העתק.

רישום גירושין

5. הפרוצדורה שנקבעה בסעיפים 3 ו- 4 תהא נוהגת לגבי רישום גירושין, אלא שלא יהא צורך ברישום הפרטים הנדרשים בסעיף 3(ב).

הזכות לקבל העתק של הרישום

6. כל אדם יכול לקבל העתק מרישום הנישואין או הגירושין שלו כשיגיש בקשה למשרד הממונה על המחוז של אותו מחוז וישלם אגרה של חמישים פרוטה."

ד. העולה מפקודה זו למעשה הינו כדלהלן. בית הדין הרבני שהוא הרשות המוסמכת לעריכת גירושין במדינת ישראל, הוא גם הרשות הרושמת, ולפיכך עם סידור הגירושין יש לרשום הגירושין ובהן ירשמו פרטים א,ב,ד בסעיף 3 לפקודה. הרישום הינו תעודת גירושין הניתנת לצדדים עם גירושיהם, ולפי סעיפים 4(ג) ו-6 זכותו של כל מתגרש לקבל תעודת גירושין עם הגירושין.

ולפיכך מכיון שבית הדין סידר ג"פ, לכאורה זכותו של הבעל לדרוש ולקבל תעודת גירושין המעידה שאכן נערכו גירושין והצדדים גרושים זה מזו.

אך באמת אין זה נכון בנידון דידן. דהנה פקודת הנישואין והגירושין הינה פקודה מנדטורית שניתנה לגבי רישום גירושין ונישואין שנערכו על פי חוק בזמן המנדט, כשהסמכות החוקית היחידה לעריכת נישואין וגירושין היתה של בית הדין הדתי. ערב הוצאת הפקודה היתה לבתי הדין סמכות על פי החוק העותומני. סמכות זו הוקנתה לבתי הדין הדתיים בהמשך גם בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922 - 1947. ומצב חוקי זה המשיך גם אחרי הקמת המדינה.

ה. הסמכות לדון ולהחליט לגבי גירושיהם של בני הזוג שהינם יהודים במדינת ישראל, היא בסמכות היחודית והבלעדית של ביה"ד הרבני. וז"ל סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".

ולפיכך גירושין של בני זוג יהודים במדינת ישראל בין שנישאו במדינת ישראל כדמו"י ובין שנשאו מחוץ למדינת ישראל, בין בנשואין אזרחיים, המצריכים נוכחות שני בני הזוג,שנעשו כחוק המדינה ממנה עלו בני הזוג או של בני זוג שנסעו לחו"ל לצורך עריכת נישואים וכן בני זוג שנישאו בנישואי מכסיקו או פראגווי נישואין שנעשו ע"י שליחת מסמכים של עורכי דין ואינם דורשים נוכחות הצדדים הינם בסמכותו היחודית של ביה"ד.

המחוקק לא קבע אופן הגירושין והתרת הנישואין אם ע"י ג"פ או באופן אחר, ודבר זה הוא בסמכות ביה"ד שהוא הקובע אופן הגירושין והתרת הנישואין בכל מקרה לגופו.

יש לציין שהנישואין במדינת ישראל הינם כדמו"י, ולפיכך כל מי שנישא במדינת ישראל יש לנישואין אלו תוקף הלכתי ותוקף חוקי, לעומת זאת נישואין כדמו"י בחו"ל יש להם תוקף הלכתי בלבד ולא תוקף חוקי. נישואין אזרחיים רגילים או נישואי מכסיקו או פראגווי הינם בעלי תוקף חוקי. אמנם לענין תוקפם ההלכתי דן ביה"ד בכל מקום לגופו. מכיון שלדעת חלק מהפוסקים יש לנישואין אזרחיים גם תוקף הלכתי (לכל הפחות של ספק קידושין), נוהג ביה"ד לסדר ג"פ לבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד בארץ מולדתם. בנישואי פראגווי או מכסיקו לא מצינו בפוסקים מי שחושש לנישואין הלכתיים ולפיכך נוהג ביה"ד להתירם בלא ג"פ.

העולה מכל האמור לעיל הוא, שסמכות ביה"ד במדינת ישראל היא להתיר נישואין, בין נישואין הלכתיים בין נישואין חוקיים בינלאומיים. ברוב הפעמים ביה"ד מתיר בין את תוקפם ההלכתי ובין את תוקפם החוקי של הנישואין ולפעמים ביה"ד מוסמך להתיר את הנישואין מצד אחד בלבד דהיינו תוקפם ההלכתי או תוקפם החוקי של הנישואין ביה"ד קובע בכל ענין לגופו את צורת התרת הנישואין.

ו. אחרי מתן הגט נותן בית הדין לצדדים שתי תעודות, מעשה בית דין ותעודת גירושין.

מעשה בית דין הינו פסק דין הלכתי הקובע שהבעל נתן ג"פ לאשתו בפני עדים והצדדים גרושים זה מזו. פסק דין זה קובע שהאשה גרושה על פי דין תורה וקובע מתי ולמי תוכל האשה להנשא. והנה מדינא דגמרא הגט שניתן לאשה מהוה ראיה שהאשה גרושה, ומעיקר הדין הגט נשאר ביד האשה. באמצעות הגט גובה האשה גם כתובתה וכדאיתא בכתובות פ"ט

"הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה",והגט מהוה ראיה על גירושיה עיי"ש בע"ב שאומרת הגמרא "וכי תימא דקרעינן ליה אמרה בעינן לאנסובי ביה" וכתב שם רש"י "שיהיה בידי לראיה שנתגרשתי שלא יאמרו עלי אשת איש היא".

והנה בזמן הזה אין נותנים הגט ביד האשה וכדכתב הרמ"א בסדר הגט אות פ"ו "ונהגו עכשיו שהרב המסדר הגט גונזו אצלו ואינו נותנו ביד האשה, ואין לשנות", ומשכך חובת הרב המסדר את הגט לתת מעשה בי"ד ביד האשה כדי שיהיה הוכחה בידה שהתגרשה כדמו"י, וכדכתב הט"ז באהע"ז סימן קמ"ב סק"ד והביאו הב"ש שם סק"ז וז"ל:

"וכתב בט"ז, אשה שנתגרשה צריכה כתב מבית דין שנתגרשה, ואין הרב נאמן להעיד על זה יחידי, ולא דמי לקיום שטרות דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה בית דין ואז יכולה להראות בכל מקום אשר תבוא שהיא מגורשת", ועיין בפ"ת בסדר הגט סק"ח מה שהביא בשם תשובת החתם סופר ח' או"ח סימן נ"א שכתב "והנה לפי מה שנוהגים עכשיו שגונזים הגט אצל הרב המסדר רק שנותנים לאשה כתב פיטורין שנתגרשה כדמו"י וכו', דכיון שאותו כתב בא להתיר האשה המוחזקת כאשת איש לא יועיל חתימת עדים, דהוה ליה מפי כתבם, אלא דוקא מעשה בית דין שלושה דיינים וכו'", עיי"ש.

ולפי זה מעשה בית הדין שנותן בית הדין הוא פסק דין הלכתי שנותן בית הדין וכפי שנהגו בתי הדין בישראל מימות עולם, ופסק דין הלכתי זה מוכיח לכל מאן דבעי שהאשה מותרת להנשא לאחר מדין תורה.

ז. אמנם כפי שכתבנו לעיל על פי חוק בית הדין הרבני הוא היחיד המוסמך לקבוע את תוקפם החוקי של הגירושין בין על פי החוק בישראל ובין על פי החוק הבינלאומי, ולצורך הפקעת הנישואין וקביעת הגירושין על פי חוק ניתנת תעודת גירושין רשמית של מדינת ישראל שכותרתה: "תעודת גירושין - בהתאם לפקודת הנישואין והגירושין (רישום), 1919." גם בשולי תעודה זו נרשם כדלהלן: "תעודה זו לצורך רישום בלבד, לשם נישואין יש להציג, נוסף לתעודה זו גם את מעשה בית הדין". מלשון התעודה עצמה משמע שתעודה זו הינה לצורכי רישום והפקעה חוקית של הנישואין ותו לא. ואין בתעודה זו בכדי להפקיע הנישואין ההלכתיים, וכמו כן מעשה בית דין אינו אלא תעודה הלכתית המעידה שהמחזיק בה גרוש על פי דין תורה ואין בה ראיה כלל למעמדו על פי החוק, שמעמד זה נקבע רק באמצעות תעודת גירושין.

ח. ומעתה התנהלות בית הדין בהוצאת תעודה אחרי גירושין תהיה בכל מקרה לגופו. בבני זוג שנישאו בישראל כדמו"י שנישואיהם צריכים התרה בין על פי דין בין על פי חוק, יוציא בית הדין אחרי סידור הגט מעשה בית דין המורה על התרת הנישואין כדמו"י ותעודת גירושין המורה על התרת הנישואין החוקיים.

בבני זוג הנשואים רק על פי חוק ולא על פי דין תורה, כגון נישואי מכסיקו ופראגווי, הגירושין לא יערכו באמצעות ג"פ ולהכי אין מקום להוצאת מעשה בית דין, אך חובת בית הדין להתיר הנישואין החוקיים וזה יכול וצריך להיות באמצעות תעודת גירושין. אך בפועל מנהגנו לעשות זאת על ידי הוצאת פסק דין המתיר הנישואין, שבו נכתב שפסק דין זה מהוה תחליף לתעודת גירושין.

בנישואים אזרחיים מנהג בתי דין לערוך ג"פ לחומרא, ולהכי לאחר סידור הגט מוציא בית הדין גם מעשה בית דין וגם תעודת גירושין. אך במקום שבית הדין קובע שאין על פי דין תורה צורך להתרת נישואין בג"פ, יתיר בית הדין נישואין בפסק דין המהוה תחליף לתעודת גירושין ולא יוציא מעשה בית דין.

והוא הדין בבני זוג שנשאו בחו"ל כדמו"י ועל פי חוק, ונתגרשה שם על פי חוק, ובאים לבית הדין להתיר נישואיהם כדמו"י, בית הדין יתיר נישואיהם בג"פ ויתן בידם מעשה בית דין, אך לא יוציא תעודת גירושין וזאת מכיון שעל פי החוק הבינלאומי בני הזוג הינם גרושים ואין צורך להתיר גירושיהם החוקיים ולפיכך אין מקום להוצאת תעודת גירושין, שהרי באמת בית הדין לא התיר הנישואין האזרחיים.

והוא הדין נמי בבני זוג ישראלים שהתגרשו בבית דין מוכר בחו"ל כדמו"י, בי"ד שאין לו סמכות חוקית במקומו, והינם באים לפנינו להתגרש, אין צורך שבית הדין יסדר ג"פ, ומשכך אין מקום גם להוצאת מעשה בית דין, אך את הנישואין החוקיים יתיר ביה"ד על פי סמכותו ויתן ביד הצדדים תעודת גירושין בלבד.

ט. והנה כפי שכתבנו לעיל חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953, קבע סמכות בית הדין רק לגבי אזרחי ישראל ותושביה, אך לגבי אזרחי חו"ל או מי שאינם תושבים בארץ לא היה לבית הדין סמכות חוקית על פי החוק בנוסחו המקורי.

אמנם עקב מספר מקרים של עגינותם של נשים יהודיות שהיו נשואות לבעלים שאינם תושבי הארץ, נתגרשו על פי חוק בחו"ל אך לא היתה אפשרות לאכוף על הבעלים לגרש הנשים כדמו"י התקבל תיקון לחוק, המסדיר מעמדם של גברים ונשים הנשואים כדמו"י ואין אפשרות חוקית מעשית להתיר נישואיהם כדמו"י. אלא בבתי הדין הרבניים בישראל. ונעתיק כאן מש"כ בית הדין הגדול (בהרכב הרה"ג שלמה דיכובסקי, שלמה בן שמעון ועזרא בר שלום) בפסק דינם מיום י"ד שבט תשס"ו 12/02/06, פסק דין בתיק 1-21-7930 :

"בשנים האחרונות הגיעו לפתחם של בתי הדין הרבניים בישראל כמה וכמה מקרים של עגינות, בעיקר של נשים, כאשר לפי המצב המשפטי ששרר, לא היתה לבתי הדין סמכות מספקת, או שהועלו ספקות אם יש לבתי הדין סמכות, להושיט להן סעד, הגם שמבחינה הלכתית טהורה ניתן היה לסייע להן. שלושה מתוך אותם מקרים התפרסמו עקב עתירות שהוגשו לבית הדין הגבוה לצדק נגד פסקי דין של בית הדין הרבני הגדול. היו אלו פרשת בג"ץ כובאני (בג"ץ 1796/03 צאלח כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול {פדאור (לא פורסם) 03 (5) 200}), פרשת בג"ץ סבג( בג"ץ 6751/04 מישל סבאג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פדאור (לא פורסם) 04 (18) 647), ופרשת בג"ץ נגר (בג"ץ 8543/04 יעקב נגר נ' בית הדין הרבני הגדול [פדאור (לא פורסם) 05 (1) 329]).בעוד שבפרשות כובאני ונגר נדחו העתירות, בבג"ץ סבג התקבלה עתירת הבעל נגד סמכות בית הדין הרבני בדעת רוב של השופטת פרוקצ'יה (שכתבה את דעת הרוב) והשופט עדיאל, נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין. על דעת הרוב נמתחה ביקורת ציבורית בפורומים שונים, לרבות בכתיבה אקדמאית (ראו פרופ' אליאב שוחטמן, "מסורבות הגט שבחו"ל - היש להם מושיע בישראל?", שערים למשפט 1 אביב תשס"ה-2005 [מכללת שערי משפט]). לדעתנו, דעת הרוב, שעסקה בפרשנות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ראויה לעיון מחדש. נדון בכך לכשיבוא בפנינו מקרה מתאים.

בפרשות סבג ונגר קרא בית הדין הגדול, בהרכבים שונים, לכנסת ישראל לא לעמוד מנגד לנוכח מצוקתן של נשים יהודיות. אלו היו דברינו: "אנו חוזרים וקוראים לכנסת, לא לעמוד מנגד, בעת שזעקותיהן של עגונות ישראל מכל רחבי העולם היהודי עולות השמימה. מדינת ישראל היא מדינת היהודים. היא מדינתם של כל היהודים בכל רחבי העולם. גם של היהודים שעדיין אינם אזרחים או תושבים בישראל.

כל עוד משפטי האומות אינן נותנים פתרון לתביעות גירושין על פי הדין היהודי, שעל פיו נישאו בארצות העמים, חייבת אוזנה של כנסת ישראל להיות כרויה לזעקותיהן של נשים עלובות ומסכנות אלו. חירותן של נשים אלו עשויה לבוא על פי דין שיפסק על ידי בית דין רבני בישראל. כל מי שכבוד האדם וחירותו לנגד עיניו - גם אם אינו שומר תורה ומצוות - חייב להיחלץ חושים לעזרה. אסור לה לכנסת ישראל, לאטום אוזניה ולעצום עיניה מפני צרותיהן של אלו". ואכן, ח"כ הרב יצחק לוי נרתם לקריאת בית הדין הגדול. הוא הגיש בנושא הצעת חוק פרטית, אשר בסופו של דבר התגבשה למתכונת של תיקון מס' 3 שהתקבל לחוק שיפוט בתי דין רבניים." עכ"ל פסק הדין.

י. כפי שכתבנו לעיל בראש דברינו בית הדין קבע שסמכותו לדון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל כנגד אשתו היא על פי סעיף 4 (א)(1) לחוק.

כדי להבין מהות הסמכות שניתנה לבית הדין על ידי המחוקק נעתיק סעיפי החוק הקובעים ומגדירים סמכותו של בית הדין:

"4א. סמכות מבחינה בין-לאומית בתביעה לגירושין



(א) בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:

(1) מקום מושבו של הנתבע בישראל;

[...]

(ב) הוגשה לבית דין רבני תביעה לפי סעיף קטן (א) –

(1) לא יהיה בכך כדי למנוע מבית משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג;

(2) הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים."

סעיף 4א(ב) קובע שהגשת התביעה לבית הדין לא מונעת מבית המשפט המוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה האזרחית, ואדרבא לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת הגירושין האזרחית שבין בני הזוג. משמעות סעיף זה שאף שיש לבית הדין סמכות מבחינה בינלאומית לדון בתביעת הגירושין הדתית שבין בני הזוג, ביה"ד מנוע ומושתק מלדון בתביעה האזרחית. ומשכך כל מעשה בית הדין לא יהיה אלא במישור הדתי ולא במישור האזרחי. כלומר בית הדין מוסמך לקבוע שעל פי דין תורה הצדדים צריכים להתגרש, ובית הדין רשאי אף על פי החוק הבינלאומי להפעיל את כל האמצעים המשפטיים המצויים בידיו כדי לאכוף את החלטתו לענין ביצוע הגירושין על פי דין תורה. וכפי שנקבע בסעיף 4ב(3):

"נתן בית הדין פסק דין של גירושין כנגד הנתבע והנתבע לא קיים את פסק הדין, יהיו לבית הדין הסמכויות הנתונות לו על פי כל דין לשם קיום פסק הדין וכו'".

י"א. העולה מכל האמור לעיל:

א. ביה"ד מוסמך לדון בתביעת גירושין על פי דין תורה לפסוק בה ולבצע הגירושין על פי דין תורה.
ב. ביה"ד אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין האזרחית.

ולפי"ז למש"כ לעיל בהסבר מהות שתי התעודות הניתנות על ידי בית הדין עם הגירושין, דהיינו דהמעשה בית דין הינו פסק דין הקובע שהצדדים גרושים על פי דין תורה, ותעודת הגירושין מורה שהצדדים גרושים על פי חוק. וממילא בית הדין מוסמך, רשאי ואף חייב לתת מעשה בית דין המסיים את התביעה על פי דין תורה וכפי שנקבע בהנחיה ברורה של נשיא בית הדין הרבני הגדול:

"ז. סיום הליך גירושין (1) הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק-דין לגירושין, בין אם פסיקת בית הדין הוכתרה בכותרת "פסק- דין" ובין אם היא הוכתרה בכותרת "החלטה", אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן מעשה-בית-דין שלאחר סידור הגט."

(הנחיות נשיא בית הדין הגדול - התשס"ד, חוזר מנהל בתי הדין הרבניים מס' 6,4,8, ההנחיות מצויות כעת גם ב- http://www.rbc.gov.il/judge/av/indem.asp)

ומצד שני ביה"ד אינו מוסמך ואינו רשאי להוציא ולתת ביד הצדדים תעודת גירושין, שהרי תעודה זו קובעת את מעמדם החוקי והאזרחי, שדבר זה אינו בסמכות בית הדין.

ולמש"כ ברור שפקודת רישום נישואין וגירושין אינה מדברת על האמור בסעיף 4א לחוק אלא על האמור בסעיף 1 לחוק, דפקודה זו מדברת לענין צורת רישום הגירושין החוקיים, האזרחיים.
י"ב. ומן הכלל אל הפרט. האשה הגישה תביעת גירושין אזרחית בצרפת עוד לפני שהבעל הגיש תביעת גרושין בפנינו. בית המשפט הצרפתי קבע שהסמכות לדון בתביעת הגירושין שבין בני הזוג נתונה לו. כפי שכתבנו לעיל על פי חוק אין לבית הדין הרבני בישראל סמכות לדון בתביעת גירושין אזרחית בנידון דידן שהבעל הינו אזרח ותושב צרפת, ולפיכך הסמכות לדון בתביעת גירושין האזרחית הינה של בית המשפט בצרפת, ואין מקום שבית דיננו יוציא תעודת גירושין המתירה את נישואיהם האזרחיים של הצדדים.

נוסיף עוד שמכיון שבית דיננו מוסמך לדון בתביעת הגירושין על פי דין תורה, בית הדין פסק שהצדדים חייבים להתגרש והצדדים התגרשו, פקעו הזכויות המגיעות לאשה מבעלה על פי דין תורה ואין הבעל חייב במזונות אשתו על פי דין תורה.

עם זאת באם יש לאשה זכויות המגיעות לה מבעלה על פי הדין האזרחי, אין בעריכת גירושין כדמו"י בכדי להפקיע זכויותיה המגיעות לה על פי החוק האזרחי בצרפת, שהרי על פי החוק האזרחי הצדדים עדיין נשואים זה לזו, ויש מקום לומר שיכול להיות שחייב בחיובים אלו גם על פי דין. ועיין אהע"ז סימן א' ס"י ואכמ"ל. ועוד חזון למועד.

ניתן ביום ז' תמוז תשס"ח (10/07/2008)

(-) הרב שלמה שפירא, דיין