עניינו של פסק דין זה הוא נישואי כהן לבת ישראלית שאביה גוי ודין כהונת בניהם.

הופיעו בבית דיננו בני זוג שהופנו על ידי מחלקת הנישואין של הרבנות המקומית במקום מגוריהם לשם בירור יהדות לצורך אישור נישואיהם.

בבירור היהדות נקבע שהמבקש הינו יהודי וכן שני הוריו יהודים, ואילו המבקשת הינה יהודיה ואמה יהודיה ואביה אינו יהודי.

בני הזוג שבו למועצה הדתית לצורך רישום לנישואין במעמד זה טען המבקש שהינו כהן. משכך שבו והופנו בני הזוג לבית דיננו לצורך בירור כהונת האיש ובחינת היתר נישואיו לאשה זו.

באשר לכהונתו טענת האיש היא כי אביו אמר לו שהם ממשפחת כהנים. בבית הדין הציג תמונה שמתחתיה כיתוב המורה על היות המצולם בתמונה כהן ולטענתו המדובר בסבו. אמנם לא הציג אדם זה תימוכין לדבריו, או מסמכים וכן לא הביא בפנינו עדות או ראיה נוספת לכהונתו. עם זאת טוען הוא בתוקף כי ברור לו שכהן הוא, ואם כן שויא אנפשיה חתיכה דאסורא.

לעת עתה אין ביכולתנו להורות כי כהן הוא, אם כי אין גם סתירה לכך, וכל העומד לפנינו הם דבריו שלפיהם כהן הוא.

נציין עוד שלפי דבריו אביו הינו בן יחיד מנישואיו הראשונים של סבו, ומנישואיו השניים יש מספר בנים בארצות הברית. נראה שאינם בקשר ולכן לא הביא ראיות מענף זה של משפחתו. אך לא יפלא אם עוד יובאו ראיות מכיוון זה ויתכן שהמדובר גם במשפחה שומרת מצוות.

כאמור לפי הודאתו כהן הוא וממילא יש לדון בדבר לפי דבריו.

בני הזוג כבר הזמינו אולם וקבעו מועד לחתונתם לעוד מספר שבועות ועשו את כל הסידורים הכרוכים בדבר.

ענין זה כבר עלה על שלחן מלכים וראש המדברים בענין הוא כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל שהתיר לכהן לשאת בת ישראלית מגוי כאשר נתקשרו בעבותות אהבה כמו שכתב בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן נ"ח, וסימן ע"ג וח"ד סימן נ"ט, סימן ס', סימן ס"א, סימן ס"ח, סימן ע', סימן ע"ג, סימן ע"ד ועוד.

והסכימו איתו גדולי הדור הלא הם הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א הובאו דבריו בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן ע"ג ובשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ה', ח"ז אה"ע סי' ט, ח"י אה"ע סי' י"ד וכן פסק הראשון לציון הגרש"מ עמאר שליט"א בספרו שמע שלמה ח"ה אה"ע סי' ח'.

אמנם בדבריהם לא התבאר להדיא דין הבנים שיוולדו, האם כהנים גמורים הם או שיש בהם פגם כלשהו ובעניין זה הותירו מקום לעיין בו כפי שיתבאר לפנינו, ובכלל זה גם יתבאר טעם ההיתר בכמה אופנים כי לכאורה נראה שפסק זה נסתר מכמה וכמה פנים.

הרי"ף ביבמות מה. הביא שלש שיטות בדין ולד גוי שבא על בת ישראל. שיטה אחת שהוא פגום לכהונה ואם בת היא אסורה לכהן, שיטה שניה שהולד כשר לכהונה ושיטה שלישית שהדבר ספק אם הוי פגום או לא, וכך היא מסקנת הרי"ף. וכשיטת הרי"ף שהיא אמצעית פסקו כמה אחרונים ומהם הבית שמואל בסימן ד' סק"ב, הבאה"ט סק"ג, המהרש"ל בים של שלמה יבמות פ"ד סי' ל"ח ועוד.

ולכאורה לפי דעת הרי"ף הולד ספק חלל וכ"כ הרמב"ן במלחמות ביבמות שם ובחידושיו למסכת יבמות מה. ד"ה וכולהו ואם באנו להשוות ספק חלל זה לספק חלל דעלמא דינו כמו שכתב הרמב"ם איסורי ביאה פרק יט הלכה י "וכל ספק חלל נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל, אינו אוכל בתרומה ולא מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהן ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות". ומקורו מהמשנה יבמות צט: עיי"ש. וכן נפסק בשו"ע אה"ע סי' ז' סעיף כ' שכהן הבא על ספק חללה ולדה ספק חלל ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל. וכ"כ המשנה למלך איסורי ביאה פרק י"ז הלכה ז' שכיון שולד ישראלית מגוי הוא ספק חלל היה ראוי שיהא דינו כנשא ספק גרושה או ספק זונה הנ"ל ותמה על דברי הרמב"ן עצמו שמחד כתב שהולד ספק חלל ומאידך כתב שאם נשא כהן ישראלית שהיא בת גוי אין מוציאין מידו ובסוף דבריו כ' המשנה למלך שהדבר צריך תלמוד.

אמנם כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל לא ס"ל הכי שבשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן ע"ג כתב להתיר נישואין לכהן שהתקשר עם בת גוי ויהודית בעבותות אהבה וכבר עומדים להינשא ובסוף דבריו כ' שם "והבנים אין בהם שום פגם", והנה לא ביאר הרב זצ"ל שיחתו אך נראה שפסקו זה נובע מהיתר הנישואין שהתיר לכהן לישא בת ישראלית מגוי אם כבר נשתדכו ועומדים להנשא מכאן עולה שגם בניה כשרים שאל"כ גם הנישואין בעבירה וממילא הבנים הזכרים הם כהנים גמורים וכל דיני כהונה נוהגים בהם מודאי. ויש לבאר מקורותיו של פסק זה שלכאורה אינו כדברי הרמב"ן הנ"ל.

א. בירור דעת הסוברים שהולד פגום לכהונה מדין ודאי
בגמרא יבמות מה. "דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה מק"ו מאלמנה, מה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום". וכיון שקל וחומר הוא נראה שאיסורו דאורייתא ועניין האיסור הוא שהולד חלל וממילא פשוט הוא שאם נשא כהן בת גוי מוציאים אותה מידו, וכן מבואר ברא"ש יבמות פ"ד סימן ל' שפסק שהדין הוא שהולד פגום לכהונה בודאי ודלא כרי"ף שפסק שהוא ספק וכ' הרא"ש שם שאין מקום לספק בדין זה, "כיון דק"ו לית ליה פירכא", הרי שק"ו גמור הוא וממילא הולד חלל כבן אלמנה לכהן גדול, וכ"כ בהלכות גדולות הלכות מיאון (מהד' הר"ע הלדסהיימר ח"ב עמ' 130 וכן בשאר המהדורות עי' אוצר הגאונים יבמות מה, שציין למהדורות השונות) שהולד פסול לכהונה מכח הק"ו הנ"ל ונראה שפשיטא ליה שפסולו הוא מן התורה, וכ"כ עוד גאונים עי' באוצר הגאונים שם שהביא עוד מראי מקומות בענין זה. וכ"כ בחי' המאירי "אם פסול לכהונה אם לאו נחלקו בה הגאונים רוב הגאונים כתבו שהולד פסול לכהונה וממה שאמרו בסוגיה זו וכולהו אמוראי דמכשרי מודו דולד פגום לכהונה ומקל וחומר" והטור אה"ע סימן ד' סעיף ה' פסק שפגום לכהונה ועל דבריו הביא הבית יוסף את דברי הרא"ש וכ' שסתם הטור דבריו כדברי הרא"ש, נראה דפשיטא ליה לבית יוסף שמאן דס"ל הולד פגום, הוא מטעמיה דהרא"ש והולד פגום לכהונה מהתורה וחלל הוא. ובסי' ז' סעיף י"ז כ' הטור שבגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד "פגום הוא לכהונה והיא נתחללה בביאתו". והעיר הב"י על דברי הטור שמה שכתב שהאם חללה הוא לאו דוקא דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, נראה שרק לגבי האם התקשה אך לגבי הולד פשיטא שפגמו לכהונה מוחלט הוא ודינו כחלל.

גם במנחת חינוך רס"ד סקי"א כ' שלמאן דיליף מק"ו הריהי חללה ולוקין עליה, אלא שהסתפק בזה משום שאין עונשין מן הדין עיי"ש.

וכן פשטות דברי הגר"א בסימן ו' סקכ"ג שהק"ו הוא גמור והבת הנולדת לישראלית מן הגוי פגומה מהתורה לכהונה אלא שאינה חללה.

מכל המקורות הללו נראה שמאן דס"ל שהולד פגום, פגום הוא דבר תורה ולכאורה טעם הדבר הוא משום שנתחלל מן הכהונה ויסודו מהקל וחומר הנ"ל.

ב. בירור דעת הסוברים שהולד פגום לכהונה מספק
כאמור לעיל, מסקנת הרי"ף ביבמות היא שהולד פגום מספק ובפשטות לדידו איסור הולד הוא ספק דאורייתא, והולד ספק חלל. ונראה שכן מבואר ברמב"ן במלחמות ביבמות שם, שברמב"ן שם הובאו דברי הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף שכ' שהולד פגום ודאי והביא הראב"ד ראיה מהגמרא יבמות ק: עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהונה משום דבעינן זרעו מיוחד אחריו, והקשה עליו הרמב"ן שזו שגגה גדולה מלפניו שדין זה הוא דרבנן ואין להוכיח משם "שיהא כחלל ומטמא למתים" הרי שפשט"ל לרמב"ן שלמ"ד הולד פגום היינו שהולד חלל, ושוב כ' הרמב"ן שכיון שבזה גופא נחלקו בגמרא אם הולד פגום או לא הוי ספק, ומבואר מדבריו שהולד ספק חלל מהתורה. ועוד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ן שהקשה על דברי הרי"ף כיצד יתכן לומר דספיקא הוא והא ק"ו הוא, הרי שס"ל שלמ"ד הולד פגום, מכח הק"ו הוא, וביאר הרמב"ן שהמכשיר ס"ל "מה אלמנה לכהן גדול בני קידושין ובני יחוס אף כל כיוצא בה פוגם לאפוקי הני דרחמנא אפקריה לזרעייהו ואין בהם אלא ייחוס אמן" הרי שכל המחלוקת היא אם יש פירכא על הק"ו או לא וזהו גם הספק לדינא, ומבואר שספק דאורייתא הוא.

ובשו"ת שרידי אש אה"ע סימן ע"א אות י"ט כ' שגם להרמב"ן שאחז בספיקו של הרי"ף אינו אלא ספק מדרבנן ולכן אין מוציאין ולשון ספק חלל שנקט שיגרא דלישנא נקט אך אין כונתו לחלל ממש אלא לספק פסול מדרבנן עכת"ד וכן בס' בנין אב ח"ד סימן ז' כ' שאפשר שמ"ש הרמב"ן שהולד ספק חלל היינו מדרבנן. וצ"ב שמדברי הרמב"ן נראה כמבואר שספק דאורייתא הוא וכנ"ל. ובפי' הרמב"ן עה"ת ויקרא כ"ד י' כ' "וטעם בן הישראלית לאיש הישראלי להורות כי הגוי הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי ואע"פ שפסקנו בגמרא דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה וכל שכן שאינו ישראל בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי לשמות מטות אבותיו כתוב בהן ומה שאמר בתורת כהנים בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר אינו שיצטרך בגירות אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה, אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל". ומבואר בדברי הרמב"ן הללו שהפגם לכהונה הוא מהתורה ואף שדברי הרמב"ן הללו נראים כמ"ד שהולד פגום מודאי ולא מספק.

אמנם בשו"ת יוסף אומץ לחיד"א סימן צ"א אות ד' נראה קצת כהבנת השרידי אש וצ"ב.

ובסוף דבריו כ' הרמב"ן "ובמסקנא דגמרא דילן מידי ספיקא לא נפקו הלכך אי נקבה היא אסורה לכהונה ואי זכר הוא בתו אסורה לכהן ואי נשאת אין מוציאין אותה והולד ספק חלל וזהו דעת רבנו הגדול ז"ל והכל שריר וקיים" והנה מ"ש הרמב"ן שהולד ספק חלל הוא מבואר וכמ"ש לעיל אך על מ"ש הרמב"ן שאם נשאת אין מוציאין אותה תמה המשנה למלך בהל' איסורי ביאה פרק י"ז הלכה ה' שהרי למ"ד הולד פגום דבר תורה הוא דהא מק"ו דאלמנה למדוהו "וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו"ל למיזל לחומרא כדין ספק גרושה או ספק זונה שפסק רבינו דמוציא בגט וכ"כ ה"ה זה פשוט דספיקא דאורייתא הוא, ואם נדחוק עצמנו דס"ל להרמב"ן ז"ל דמדרבנן הוא וק"ו לאו דוקא דהא אין מזהירין מן הדין, א"כ למה הולד ספק חלל, מאי שנא מספק חלוצה שכתב רבינו דהולד כשר ועוד דאי מדרבנן היא כיון דמספקא לן אמאי לא תנשא לכתחילה לכהן כדין כל ספיקא דרבנן" וסיים המל"מ שדברי הרמב"ן הללו צריכים תלמוד וכן תמה ע"ד הרמב"ן ביש"ש יבמות פ"ד סימן ל"ח. ובס' שער המלך איסורי ביאה פט"ו ה"ג תי' שכיון שהוא ספיקא דדינא אין מוציאין אותה בעל כרחו כיון שלדברי המיקל הוא גט מעושה "וזה שדקדק הרב ז"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא, לאשמועינן דדוקא בע"כ הוא דקאמר דאין מוציאין אותה מידו" ועיי"ש שביאר שדוקא בספיקא דדינא הדין הוא דאין מוציאין מידו משום האי חששא דגט מעושה ולא בספק במציאות, הנה מבואר מפשטות הבנת המל"מ ומדברי שעה"מ שלמאן דמספקא ליה הוא ספק דאורייתא והולד ספק חלל.

והברכי יוסף אה"ע סימן ד' סעיף י"ט התקשה בד' מרן שכ' בשו"ע שם שהולד פגום לכהונה ומדוע לא פסק כרי"ף שהוא ממצע בין הרמב"ם לרא"ש וביישובו השני כ' הברכ"י שמרן ס"ל כדעת הרי"ף אך ס"ל שגם לדעת הרי"ף אם נישאת תצא כיון שספק דאורייתא הוא וכיון שכך אין נ"מ בין פגום לבין ספק פגום שבין כך ובין כך תצא ולכן לא כ' מרן להדיא שהולד ספק פגום אף דס"ל לדינא כרי"ף.

ובחי' הריטב"א יבמות מה: ד"ה והלכתא הביא את שתי הדעות אם כשר לכהונה או פגום לכהונה ובסו"ד כ' "נקטינן לחומרא והולד ספק חלל" ופשטות לשונו היא שמדין חללות באנו, וגם השמיט את מ"ש הרמב"ן שאם נשאת אין מוציאין מידו ונראה שדעתו היא שמוציאין מידו וכמ"ש הברכ"י בד' הרי"ף.

ובשו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סימן ה' כתב שדין זה דהיתר בת ישראלית מגוי לכהן הוא ספק דאורייתא ואת קושית המל"מ יש ליישב כמ"ש בשער המלך הנ"ל ולכן כתב שגם אם נישאה לכהן בערכאות אין להזדקק להם לסדר הקידושין.

התבאר לנו מכל הנ"ל שפגם זה של ולד גוי ועבד הבא על בת ישראל הוא פגם של חללות ולמאן דמספקא ליה הויא ספק חלל.

ג. דעת מהרש"ל
המהרש"ל ביבמות פ"ד סימן ל"ח כ' במסקנת דבריו שנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואם בת היא ונישאת לכהן לא תצא אך לכתחילה לא תנשא. וכ"כ בשו"ת מהרש"ל סימן י"ז שבת נכרי ועבד מן הישראלית אינה פגומה אלא לכתחילה אבל אם נישאת לא תצא.

ונראה שבדברי מהרש"ל ביש"ש התבארו שלשה טעמים לכשרות בת ישראלית מגוי לכהונה. הטעם הראשון הוא שהק"ו מאלמנה, שכ' הרא"ש שלית ביה פירכא והולד לכ"ע חלל, הוא ק"ו פריכא שהרי הגמ' מד: רצתה ללמוד שולד חייבי לאוין פגום לכהונה מהאי ק"ו שאם אלמנה לכה"ג שאין איסורה שווה בכל בנה פגום, חייבי לאוין שאין איסורם שווה בכל אינו דין שבנה פגום ועל ק"ו זה פרכה הגמרא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת והקשו תוספות ד"ה שכן שבביאת חייבי לאוין תתחלל גם האשה מק"ו מאלמנה ותי' התוספות דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ועל דבריהם הקשה המהרש"ל סו"ס ק"ו הוא ואמאי אינה מתחללת וביאר שחומרת שוה בכל אינו מעלה ומוריד ואדרבא איסורי כהונה חמירי אף שאינם שוים בכל, וכיון שכך גם הק"ו לגבי הולד איפריך דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ובה מצינו שהולד חלל מה שאין כן חייבי לאוין שאין האשה עצמה מתחללת וכשם שיש לבאר כך בדברי הגמ' מד: הנ"ל כך יש לבאר בדברי הגמ' מה. ביחס לגוי הבא על בת ישראל, וא"כ הק"ו פריכא הוא, עכת"ד מהרש"ל בטעמו הראשון.

אמנם בתוס' יבמות טו: ד"ה מה לאחר שביארו שלענין האם אין ללמוד שנתחלל מק"ו מאלמנה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה כ' "ולענין בנה ודאי הוה בעי למילף בק"ו אבל פסול האשה דהיינו פסול חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן". ונראה ביאור דבריהם שרק לגבי אשה יש לדון אם מתחללת מכאן ולהבא יש לדמות לאיסורי כהונה דוקא ואין חללה אלא מאיסורי כהונה משא"כ לגבי הולד, אלא שקושית הגמ' מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת אינה אלא פירכא וליישבה די בזה שגוי הבא על בת ישראל כיון שנבעלה נפסלה לתרומה אף אם אינה חללה. וכ"כ בתוס' ישנים יבמות טו: ד"ה ומה אלמנה שהקשו כקושית התוספות שכשרוצה הגמרא ללמוד מחזיר גרושתו מאלמנה לא קאמר אין חללות רק מאיסורי כהונה ותירץ "דזה הק"ו אינו רק מבנה ובודאי דין הוא שבנה יהיה פגום אף שלא מאיסור כהונה" וכ"כ הרש"ש בהגהותיו על הרא"ש יבמות שם וז"ל "לענין הזרע שפיר ילפינן ק"ו וכן מבואר לעיל ט"ו ב' בתוד"ה מה, ונראה שנעלמו דברי התוס' הנזכרים גם מהמהרש"ל שמביא לקמן באות הסמוך בקושייתו הראשונה על הק"ו". ונראה שזהו טעם הרא"ש הנ"ל שס"ל שהאי ק"ו לית ביה פירכא וא"כ אי מקושיה זו דהמהרש"ל לא איריא, וכ"כ בס' עצי ארזים אה"ע סי' ד' סק"ד.

עוד כ' המהרש"ל שיש לפרוך על האי ק"ו, שהרי לא באנו אלא ללמוד שבת גוי מישראלית תפסל לכהן אבל בן זכר אינו פוסל לא את אשתו ולא את בניו לפי שאין חלל אלא מאיסורי כהונה "ואם כן מפרך ק"ו מיניה וביה ונאמר זכר יוכיח שמאלמנה לכ"ג הוא חלל עד סוף כל הדורות, ונכרי ועבד אין עושה בניו הזכרים חללים". ולכן למד המהרש"ל שק"ו זה אינו אלא אסמכתא ועיקר דין הסוגיה הוא לאסור את הבת עצמה לכהן אבל אם נשאת לכהן אין הולד ממנה חלל. ונראה שגם דברי המהרש"ל הללו אינם כמ"ש תוס' טו: ד"ה מה אלא שלביאור זה דמהרש"ל י"ל שתוס' ס"ל שגם הבן נפסל לכהונה מק"ו.

ואכן זוהי שיטת הרמב"ן במלחמות שכ' שהק"ו הוא מוחלט "מה אלמנה לכ"ג יש לה דורות אף הוא פגום ויש לו דורות" וכ"כ בחידושי הרמב"ן יבמות מה. ד"ה וכולהו שכיון שנלמד דין זה מקל וחומר מאלמנה, מה אלמנה יש לה דורות אף כאן הבן והבת ודורותיהם פגומים לכהונה "ורש"י ז"ל שאמר בנקבה לאו דוקא נקט לה" וכ"כ הרשב"א ביבמות ד"ה וכולהו בשם הרמב"ן "דכיון דגמר ק"ו מאלמנה, כאלמנה, מה אלמנה בנה חלל ואם בא על כהנת לויה וישראלית בתו פסולה לכהונה אף זה כן" וכ"כ הריטב"א ביבמות ד"ה והא בשם הרמב"ן שגם הבן "הוא חלל ופוסל בביאתו אשה שבעל" ולכן כ' הריטב"א ד"ה והלכתא, שלדינא נקטינן לחומרא והולד ספק חלל (וזה דלא כמ"ש בזכרון שמואל עמ' תק"ו) וכן המאירי כשהביא דעה זו נימק שמאחר שלמדו מק"ו מאלמנה מה אלמנה בנה חלל אף זה כן.

וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב אה"ע סימן ב' שכיון שלמדו בגמ' דין זה מק"ו הכרח הוא שאין חילוק בין הבן לבת ושניהם חללים דאל"כ הק"ו פריכא הוא דזכר יוכיח. אמנם הרשב"א ביבמות שם כ' שמדברי רש"י נראה שדוקא בתה פגומה וכ"כ בירושלמי והסיק הרשב"א כד' רש"י, וכ"כ הריטב"א בד' רש"י (אלא שהסיק כרמב"ן) וכן היא מסקנת הרב המאירי שדוקא נקבה פגומה ולא זכר. ולדרכם כ' המהרש"ל שמפריך ק"ו שכן מה לאלמנה שגם הזכר מתחלל ולכן למד שכל פסול הבת אינו אלא מדרבנן ואם נשאת אין הולל חלל.

ואמנם יש להעיר שנראה שכמה אחרונים לא נקטו כדבריו ויישבו שאין בזה כדי פירכא על הק"ו עי' בשו"ת אבני נזר סימן ט"ז אות ג', בקובץ הערות סימן מ"ד אות ז', בחידושי ר"ש רוזובסקי יבמות סימן י' ועוד עי' בהע' 7 למהדיר הריטב"א ביבמות שם. וכן עולה מדברי הגר"א בבאורו לאה"ע סי' ו' סקכ"ג וסי' ז' סקנ"ג. אך אעפ"כ נראה להביא ראיה למהרש"ל מדברי הרב המאירי ביבמות שם שבתחילת דבריו כ' שרוב הגאונים כ' שהולד פסול לכהונה וכפי שלמדוהו בגמרא מקל וחומר ושוב כ' שלדעה זו הבת פסולה לכהונה אבל הבן כשר והבי"ד י"מ שכיון שלמדו ק"ו מאלמנה מה אלמנה בנה חלל אף זה כן ודחאם שאין הדברים כלום אלא דוקא נקבה ועוד הביא דעת מגדולי האחרונים שפסקו שהולד כשר אף לכהונה ובמסקנת דבריו כ' "והדברים נראין כדעת ראשון אלא שראינו לגדולי הפוסקים שהדבר רופף בידם והלכך מספק אין משיאין בתו לכהונה ואם כנס אינו מוציא". הנה לא הזכיר המאירי שאם כנס הולד ספק חלל כמ"ש הרמב"ן והריטב"א וגם לא כ' לשון "אין מוציאין מידו" שכ' הרמב"ן ופירשו בשער המלך שהוא גופו מחויב להוציא אך אנן לא כייפינן ליה דחיישינן לגט מעושה אלא כ' המאירי "ואם כנס אינו מוציא" משמע שאינו מחויב להוציא וכל דין זה אלא לכתחילה; אמנם למבואר לעיל כיון שמסקנת הרב המאירי דלא כרמב"ן וס"ל שדוקא הבת פגומה לכהונה ולא הבן, ע"כ דמיפרך ק"ו וכמ"ש המהרש"ל ואין דין זה אלא לכתחילה ואם כנס אין מוציא והולד כשר לכהונה (ודלא כמ"ש הרב המהדיר לחי' המאירי הע' 349). ואמנם פשטות דברי הרב המאירי בתחילת דבריו מורה שהבת פסולה מן התורה מן הק"ו הנ"ל, אך לפ"ז היה צריך להיות הדין דתצא וכיון שכן נראה לבארו כנ"ל.

אמנם המהרש"ל גופו כ' שלא מלאו ליבו להקל ולומר דהאי ק"ו אינו אלא אסמכתא בעלמא שלפי טעם זה גם במחזיר סוטתו יהא הולד כשר לכהונה ונראה שבמסקנת דבריו היקל לענין בת ישראלית מגוי מטעם שלישי והוא שרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי ולכן חזרה בה הגמרא מק"ו זה במסקנת דבריה. והנה סברה זו הוזכרה ברמב"ן במלחמות שזהו טעמו של המתיר בסוגיה דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי ואין בהם אלא יחוס אימו, וכ"כ הריטב"א שם, ואמנם יש להקשות ע"ד המהרש"ל שהרמב"ן והריטב"א אף שכ' לטעם זה מ"מ מספקא להם לדינא מדאורייתא ולדידהו בזה גופא נחלקו בגמרא ואף שהמהרש"ל הביא ראיה מתוס' כתובות ג: ד"ה ולדרוש שכ' שאין חייס לישראל בן גוי דרחמנא אפקריה לזרעיה, י"ל שעדיין יתכן שיפגם הישראל מכח ביאת האיסור ולכן נראה שאי מראיה זו לא איריא. ובגוף דברי המהרש"ל נראה שבא עליה משני צדדים אם נפרך הק"ו הולד כשר הן בגוי הבא על בת ישראל והן בבא על סוטתו ואם לא מפרך ק"ו לכה"פ מטעם זה שאפקריה לזרעיה גוי יהא כשר בן הישראלית מגוי לכהונה ועדין נראה שאינו הכרח גמור לחלוק ע"ד הראשונים הנ"ל, אלא שכאמור מצאנו סייעתא לדברי המהרש"ל מדברי הרב המאירי הנ"ל.

ועוד יש להעיר שכ' הנמק"י ביבמות שם שדעת הרי"ף היא שהולד כשר לכהונה והקשה הנמק"י "ואם תאמר והא איכא קל וחומר, י"ל דאינהו סברי דאף על גב דהיא מתחללת בביאה זו אין הולד מתחלל דרחמנא אפקריה לזרעא דעובד כוכבים וכביאת בהמה חשיב והולד נגרר אחר האם וכאילו כולו ישראל" וזה כדברי מהרש"ל, אלא שמכאן אין ראיה שכן הנמק"י למד שהרי"ף נקט להלכה שהולד כשר וזה דלא כמ"ש הרמב"ן, הרא"ש וש"ר בדעת הרי"ף, ועי' בחי' אנשי שם על גיליון הרי"ף שם. ועוד שהמהרש"ל גופיה כ' שהרי"ף מספקא ליה וכנ"ל. ועי' בשו"ת שרידי אש אה"ע סימן ע"א אות ג' שכ' שאפשר שלנמק"י היתה גירסה אחרת ברי"ף. ועיי"ש בשרידי אש אות י"א-י"ג שהביא עוד מקורות לסברה זו דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ה' אות ו' שכתב שלנמק"י היתה נוסחה אחרת ברי"ף.

ד. דעת הבית שמואל
בשלחן ערוך אה"ע סימן ז' סעיף י"ז פסק שגוי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת הבת פגומה לכהונה וכ' הב"ש סקל"ט: "כבר כתבתי ריש סימן ד' סק"ב דלא תצא וכ"כ רש"י בתשובה סימן י"ח" כך הוא הנוסח בדברי הב"ש שלפנינו. והקרבן נתנאל על הרא"ש יבמות פ"ד סימן ל' אות פ' הבי"ד מהרש"ל הנ"ל שכ' שיש פירכא על הק"ו ותמה עליו ושוב כ' בסוף דבריו שהדין כמהרש"ל שאם נשאת לכהן אין מוציאין אך לא מטעמיה "וכ"כ בסי' ז' בס' בית שמואל בשם תשובת רש"י" אמנם בב"ש מהדו"ק כ' שכונתו לתשובת מהרש"ל ואם כן נראה שנקט הב"ש להלכה כד' המהרש"ל וכן הגיהו בד' הב"ש בס' ראש פינה ובשו"ת שרידי אש אה"ע סימן ע"א אות ד'. והנה ל' הב"ש היא "לא תצא" ולא כ' כלשון הרמב"ן "אין מוציאין מידו", וזה אכן מתאים לכך שנקט בד' המהרש"ל שכל דין זה הוא לכתחילה ומדרבנן אך אם נשאת לא תצא ואין הולד פגום. והב"ש סימן ד' סק"ד הבי"ד הרי"ף שמסופק בדין הפגם, ודעת הרמב"ם שהולד כשר ודעת הרא"ש שפגום מק"ו ומסקנתו כ' "ולפסק הלכה נראה לכאורה דבדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן דהא לרמב"ם כשר וכן להרי"ף ורמב"ן אין מוציאין, ועי' תשובת מהרש"ל סימן י"ז ועי' סוף סי' ז'". ונראה שנפק"מ טובא איכא שאם פסק כרמב"ן הולד ספק חלל ואם פסק כמהרש"ל הולד כשר, ולאור דבריו בסי' ז' נראה שביאר דברי הרי"ף כמהרש"ל ומה שהבי"ד הרמב"ן הוא רק לענין שאין מוציאין אך לדינא ס"ל שהולד אינו חלל, ולא נחית הב"ש לחילוק שחילק השעה"מ בדברי הרמב"ן, ומפרש בדברי הרמב"ן כפי שפירשו המהרש"ל ביש"ש שאם כנס לא תצא ואכן המהרש"ל תמה ע"ד הרמב"ן שאם לא תצא אמאי הולד ספק חלל, ובזה נקט הב"ש כמהרש"ל שאכן הולד אינו ספק חלל.

אך אפשר שלד' הב"ש יש פירכא אחרת על הסוגיה, עי' ב"ש סי' ד' סק"ד שכ' שאף שגר עמוני הבא על בת ישראל פסלה כמבואר בגמ' יבמות סח. מ"מ הולד כשר אם בת היא כמבואר בגמ' יבמות עז. וא"כ יש למפרך על האי ק"ו דאלמנה גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואעפ"כ בתו כשרה לכהונה וביאר שזהו טעמו של הרמב"ם דס"ל שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה והביא שכן הקשו תוס' יבמות עז. ד"ה ר' יוחנן על הסוגיה. ואפשר שלב"ש זוהי הסיבה שכל דין זה דפסול בת גוי מישראלית לכהונה הוא דרבנן.

והח"מ בסימן ז' סקכ"ו כ' ג"כ שלשון פגומה משמע שלכתחילה לא תנשא לכהונה אבל חללה ממש לא הויא והפנה לתש' מהרש"ל הנ"ל ונראה דס"ל כוותיה, אמנם מאידך בסי' ד' סק"ג כ' שלד' הרא"ש הבת חללה ולרמב"ן היא ספק ונראה דס"ל לח"מ שהיא ספק חללה ולכ' סותר דברי עצמו הנ"ל. והב"ח בסימן ז' סעיף י"ז כ' ג"כ כמהרש"ל ומדבריו נראה שגם הטור דס"ל כרא"ש מודה לדינא למהרש"ל וצ"ב. וע"ע ערוך השלחן סימן ד' סעיף י"ג וסימן ז' סעיף ל"ה שפסק כב"ש.

ה. דעת הרמ"ע מפאנו
בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קכ"ד כ' שאף שבסוגיין דנו שהולד פגום מק"ו, לאו ק"ו מעליא הוא, דאיכא למפרך מה לאלמנה לכהן גדול שבביאה שניה לוקה עליה שתים אחת משום אלמנה ואחת משום חללה, משא"כ בנבעלת לגוי שאין כהן לוקה עליה אלא אחת משום זונה דנבעלה לפסול לה, ולכן כ' שהק"ו הוא מדרבנן ודרך אסמכתא בעלמא, והולד כשר מן התורה אך פגום מדרבנן. ובדברי הרמ"ע מפאנו נראה עוד שהפגם מדרבנן הוא גם לעיכובא שכ' שאם נשא אשה כשרה אין הולד פגום, הא נשא כהנת הולד פגום דהיינו סובר שאיסור דרבנן זה הוא איסור גמור וכעין דאוריתא, ועוד עולה מדברי הרמ"ע מפאנו שפסק שהולד ודאי פגום ולא רק ספק פגום. אמנם אי ניזיל בשיטת הרמ"ע מפאנו אך נפסוק דלא כוותיה אלא כמ"ש שהדבר ספק, י"ל שאם נשאת לא תצא והולד כשר.

ובשו"ת יוסף אומץ לחיד"א סימן צ"ד אות ד' הבי"ד הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא שכ' שהולד פגום מדרבנן לכתחילה "ובדיעבד כשר אפילו לכהונה" ומדבריו אלו נראה כמהרש"ל שכל דין זה הוא לכתחילה.

ו. דעת המחלקים בין עבד לגוי
בס' בית מאיר אה"ע רסי' ד' הביא את סברות המהרש"ל והב"ש לפרוך את הק"ו וכ' שכל זה איננו שוה לדחות ק"ו שתופס הש"ס במוחלט והיש"ש עצמו מסיק דלא מלאו ליבו לומר דהק"ו הוא בדרך אסמכתא. ופירש הבית מאיר בדרך חדשה שלדעת הטור בסימן טז' סעיף א' הלכה כרבנן שלא תתחתן בם בז' עממים הוא דכתיב ובגירותן הוא דכתיב, אלא שבגיותן יש לאו דבתו לא תקח לבנך כמ"ש הב"ח שם ולכן שייך הק"ו דוקא בז' עממים אך בשאר גוים פסולם מדרבנן וממילא לרי"ף הוי ספק דרבנן ואם נישאת לא תצא, וכל גויים שבינינו אינם מז' עממים וממילא פגמם מדרבנן. והרמב"ם פסק כר' שמעון שבגיותן לית להו חתנות ולוקה מהתורה אך דוקא בדרך אישות ולדידו אין מקום לק"ו אף בדרך חתנות דיש לפרוך מה לאלמנה שכן איסורה גם בדרך זנות תאמר בגוי שאין איסורו אלא בדרך אישות והאמוראים שדנו הק"ו ע"כ אזלו כרבנן. וגם לדרך זו לרי"ף דמספקא ליה הוא ספק דרבנן. וכדברי הבית מאיר כ' בשו"ת בית יצחק אה"ע סי' כ"ו. ובשו"ת רעק"א סימן צ"א כ' עד"ז אלא שכ' שכיון שלד' תוס' יבמות ט"ז: ד"ה קסבר שכ' שאין איסור דאורייתא בביאת גוי ע"כ שעיקר הק"ו לגבי עבד נאמר ובזה יהיה איסורו מהתורה משא"כ בגוי הק"ו דרך אסמכתא. וביאר שכל דברי הרא"ש שהק"ו גמור הוא נאמרו דוקא בעבד, אמנם לא כ' רעק"א אי ס"ל כבית מאיר ביחש לדעת הרמב"ם או ס"ל כפני משה החולק, עי' אוצר הפוסקים סי' ד' סעיף ה' אות ח'.

וכדברי רעק"א כ' גם בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סימן קכ"ה וגם הוא נקט שם כמהרש"ל שלדעת הרי"ף כיון דספיקא הוא אם נישאת לא תצא. וכ"כ בשו"ת עמודי אור סימן ג' אות ח' (אלא שחילק שם שבגוי הבא על אשת איש הולד פגום מהתורה ורק בבא על הפנויה נקט כד' רעק"א).

ז. דעת השלחן ערוך
בשו"ע הביא הלכה זו בשלשה מקומות בסימן ד' סעיף ה', בסימן ד' סעיף י"ט ובסימן ז' סעיף י"ז, ובכל המקומות סתם וכתב שהולד פגום לכהונה. ובב"י בסימן ד' סעיף ה' הבי"ד הרי"ף דמספקא ליה, הרמב"ם דמכשיר אף לכהונה והרא"ש שפוגם לכהונה מדין ודאי ובסוף דבריו כ' שהטור סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל והנה מרן בשו"ע שם העתיק דברי הטור אות באות ולכאורה ביאור דבריו הוא שפסק ג"כ כרא"ש והולד פגום לכהונה ודאי, אמנם יש להקשות שלפום מאי דכייל לן מרן דהלכה כג' עמודי הוראה היה לו לפסוק כרי"ף שהוא ממצע בין הרא"ש לרמב"ם וכן הקשה הרחיד"א בברכ"י סימן ד' אות י"ט ובתי' הא' כ' שמרן מסתברא ליה כדעת הרא"ש דלא שבקינן פשיטותיה דהרא"ש משום ספיקיה דהרי"ף ודעת הרמב"ם לא בפירושא איתמר. ועוד כ' שמרן פסק כדעת הרי"ף אך אין מזה נפקא מינה כיון דהוא ספק דאורייתא ולחומרא תצא ולא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ן אלא כקושית המל"מ. וכן דלא כמ"ש מהרש"ל עכת"ד. ובבאר הגולה סימן ד' אות ט' כ' בדעת השו"ע שס"ל כרא"ש ובאות י' כ' שאם נישאת לכהן מוציאין מידו והולד חלל. אמנן הח"מ בסימן ז' סקכ"ו כ' דלשון פגומה משמע דלכתחילה לא תנשא לכהונה אבל חללה ממש לא הוי. ויש להוסיף שלדעת רעק"א וסיעתו הנ"ל אף אי נימא דמרן פסק כרא"ש מ"מ יש לחלק בין עבד לבין גוי ובגוי איכא איסורא דרבנן הוא ויתכן שאסור לכתחילה בלבד כמ"ש המהרש"ל בתשובה והאלפסי זוטא הנ"ל, ודלא כמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו הנ"ל.

והנה כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן ל"ז דן ג"כ בד' השו"ע וביארו בשני הצדדים הנ"ל או שס"ל שהוא ספק וכמ"ש המהרש"ל בד' הרי"ף, ואף אי נימא שס"ל כרא"ש י"ל שהוא איסור לכתחילה בלבד וכמ"ש המהרש"ל מסברת עצמו וכמ"ש רעק"א בגוי ולא בעבד.

ושוב הבי"ד הברכ"י הנ"ל שכ' שדלעת מרן אם נשאת תצא דהוא ספק דאורייתא לחומרא והקשה עליו שהרי מרן בב"י הנ"ל הבי"ד המ"מ בשם הרמב"ן שאם נשאת לא תצא ולדעתו הוא ודאי איסור דרבנן ומזה רצה הרב זצ"ל להוכיח דלא כברכ"י, אמנם לענ"ד כבר נתבאר לעיל שפשטות דברי הרמב"ן שהק"ו הוא מהתורה ואת קושית המל"מ יש ליישב כמ"ש השעה"מ, ואמנם י"ל שלדעת הרמב"ן כל זה בעבד אך לא בגוי, אלא שמזה אין להביא ראיה. עוד תמה ע"ד הברכ"י שכ' שהמהרש"ל השיג על הרמב"ן שכיון שהוא ספק דאורייתא צ"ל הדין שמוציאין מידו והרי המהרש"ל עצמו כ' שאין מוציאין מידו, וכ' הרב שאין בידו ספר יש"ש, אמנם בגוף דברי היש"ש הדבר מבואר שאת הקושיה שהביא בשמו הברכ"י הקשה אליבא דהרמב"ן ולדינא ס"ל דלא כרמב"ן אלא שאם נשאת אין מוציאין מידו.

וע"ע בשו"ת ויען אברהם אה"ע סימן ע"ט שדן בדברי מר"ן והעלה דלא כברכ"י הנ"ל.

ח. דין יחוס כהונת הבן שנולד מנישואי כהן לבת ישראלית מגוי
הנה כל האמור לעיל הוא ביחס לולד הנולד לישראלית מהגוי ובזה דנו רבים כמשנת"ל. אמנם נדון דידן הוא מהו דין הולד שנולד מבת ישראלית מגוי שנישאת לכהן והדבר תלוי בגדר פגמה, אי נימא שפסולה לכהונה מהתורה או מספק דאורייתא כפי שנראה מדברי הרא"ש, הטור, הרמב"ן ועוד דס"ל שהק"ו הוא ק"ו גמור דלית ביה פירכא וכ"כ המנח"ח רס"ד סקי"א בדעת הרא"ש, והמל"מ איסורי ביאה י"ז ה' ושער המלך איסורי ביאה ט"ו ג' בד' הרמב"ן, והברכי יוסף אה"ע סימן ד' סעיף י"ט בד' השו"ע ובשו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סימן ה', וכ"נ מדברי שו"ת מנחת יצחק ח"ב סימן קל"א. אם כן הולד יהיה חלל ודאי או ספק חלל.

אך לדעת המהרש"ל שס"ל שדין זה הוא דרבנן, הנה אי נימא כדעת הרי"ף הנ"ל ספק דרבנן ואם כנס אינו מוציא כמ"ש המהרש"ל עצמו וכן עולה מדברי הרב המאירי ביבמות מה. וממילא כיון שכל דין זה הותר בדיעבד פשוט שגם הולד הוא כהן גמור, שהרי כל ההיתר שלא להוציא הוא משום דסמכינן בדיעבד על כך שהוא ספק דרבנן ולקולא וממילא אין לחלק בין דין האשה לדין הולד והוא כהן גמור (ולקמן יתבאר עוד ענין זה ביחס לדין ספק חלוצה).

אך אי נימא שאסור הדבר מדרבנן מדין ודאי, לדעת מהרש"ל גופיה ג"כ אינו אלא דין לכתחילה והולד כשר, אך מדברי המאירי מבואר שדוקא משום שספק הוא אם כנס לא יוציא וממילא כיון שהוא דין ודאי דרבנן י"ל שהולד חלל מדרבנן וממילא חומרת חלל עליו אף שעדיין מדאורייתא כהן הוא, וכן מהרש"ל גופיה כ' שלא מלאו לבו להקל. גם מדברי הב"ש נראה שהדין דלא יוציא נובע משיטת הרי"ף דספק הוא.

והנפק"מ היא לדעת מרן השו"ע שאם ס"ל שפגם האשה עצמה הוא ספק כמ"ש החיד"א בחד תירוצא, הולד כהן גמור אי נימא שלשו"ע הוא דין דרבנן (כמ"ש האחרונים ודלא כרחיד"א) אך אי נימא שפגום מדין ודאי תליא בפלוגתא הנ"ל.

והנה הח"מ בסי' ז' סקכ"ו כ' שלשון פגומה משמע לכתחילה, ונראה מדבריו שגם לשון פגומה ודאי מורה כך וכך פירש גם את דעת השו"ע, ולדידו הולד כהן גמור שכדיעבד דמי.

ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קכ"ד כ' שהולד פגום מדרבנן, אך באלפסי זוטא כ' הרמ"ע מפאנו שכל דין זה הוא לכתחילה.

והבית מאיר בסימן ד' כ' שרק לדעת הרי"ף אם נישאת לא תצא, דס"ל שהוא דין דרבנן גמור וכן עולה מדברי החת"ס אה"ע ח"ב סימן קכ"ה שכ' כמהרש"ל דוקא מכח דברי הרי"ף ולדעת רעק"א והחת"ס גם לדעת הרא"ש וסיעתו הדין בגוי הוא מדרבנן ולא מדאורייתא.

וכיון שכך אי דין דרבנן הוא נראה שהולד כהן גמור לא מיבעיא לדעת הפוסקים כרי"ף, אלא אף לדעת מרן הדבר כך שאפשר שס"ל כרי"ף וממילא הולד כהן וגם אי לא ס"ל כרי"ף אלא שהוא דין ודאי דרבנן י"ל שכל דין זה הוא לכתחילה.

וכאמור הסברה פשוטה שאם הדין הוא שאם כנס לא יוציא, ואנן מורינן ליה כן ולא רק מדין גט מעושה באנו (כמו שכתב שעה"מ בד' הרמב"ן) מהיכי תיתי שנורה לכהן זה היתר שלא להוציאה ולשמש עימה, ואילו ולדה יהא חלל או ספק חלל ואפילו מדרבנן.

ויתר על כך מצאנו בשו"ת ויען אברהם אה"ע סימן ע"ט שכ' וז"ל זכור אזכור מה שהוגד לי מרב אחאי גאון הרה"ג הראב"ד כמוהר"ר המשמ"ח אלוקים נר"ו זה כמה הוה עובדא בעי"ת אספי יע"א בא' כהן שנשאר בנימוסי הצרפתים בתולה הנולדה מישראלית שנבעלה לגוי והורה האיש אדוני הארץ הרב מאריה דאתרא להתירה להנשא לו כדמו"י והסכים על ידו מי שגדול מו"ר עט"ר ראש הרבנים מופה"ד כמוהר"ר המרפ"א זצוקללה"ה עכ"ד.

(ובאשר לזהותו של הרב המרפ"א בשו"ת יביע אומר ח"ז אה"ע סימן ט' אות ו' כ' שהוא הראשל"צ ר' רפאל מאיר פאניזיל וכ"כ בח"ט אה"ע סימן ה' אות ו' ואילו בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן נ"ד כ' שהוא הרה"ג ר' רפאל אנקאווה וכ"כ בעוד כמה תשובות, והנה הראשל"צ הנ"ל חיבר ספר לב מרפא אך נראה דקדים טובא לרב המשמ"ח אליקים וע"כ נראים דברי כמו"ר שהוא ראש הרבנים למרוקו הרה"ג ר' רפאל אנקאווה).

וביאר שם שגם נדון זה דנוהו כדיעבד כי שאי אפשר להפרידם, הרי לנו שכל איסור זה הוא לכתחילה ואפילו מורינן ליה לישאנה אם אי אפשר להפרידם, היתכן הדבר שנורה לו לישאנה ונכשילהו באיסור דרבנן, והיתכן הדבר שנורהו לישאנה ונפסול את בנו מכהונתו ואפילו מדין ספק. ועל כרחך נראה שכל דין זה הוא לכתחילה אי משום שהוא ספק דרבנן וכד' הרי"ף ואם נשאה לא תצא והולד כהן גמור אי משום שגם לאוסרים מודאי אין דין זה אלא לכתחילה ולענין איסור האשה נאמר אך לא לפגום את בניה מכהונתם.

והנה בשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ה' דן בדין היתר האשה לכהונה (ולא בדין בניה) ושם נקט בפשטות שכל איסור זה דבת ישראלית מגוי לכהן הוא מדרבנן וכמ"ש רעק"א הנ"ל בשו"ת סי' צ"א ועוד, וכ' שם שאף אם נרשמו כנשואים בספרי הערכאות הוה כדיעבד וכמ"ש בשו"ת ויען אברהם סימן ע"ט הנ"ל, וכאמור נראה פשוט שאם התירו לישא אשה זו לכתחילה, אם נישאו בערכאות, פשיטא שהולד כהן גמור וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ז' שכ' שדין זה דרבנן ואם נישאת הבת כשרה וכמ"ש הבית מאיר הנ"ל ועוד וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז אה"ע סימן ט' אות ג' שכל איסור זה הוא דרבנן ושם באות ו' הבי"ד שו"ת ויען אברהם הנ"ל ונראה דנקט כוותיה, ועוד כ' שם לדחות דברי האג"מ דס"ל שהוא ספק דאורייתא.

ובשו"ת יביע אומר ח"י אה"ע סימן י"ד הבי"ד שו"ת ויען אברהם הנ"ל שאם נישאו בערכאות משיאין אותן בחו"ק כדמו"י, והביא הראשל"צ שליט"א סמך לדבריו מדין הנטען מן הנכרית ונתגיירה שלא יכנוס ואם כנס לא יוציא, שמצינו שגם אם נישאו זל"ז בנימוסיהן הוי כדיעבד ושכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק אה"ע סימן קנ"ה ועוד, ואם היה שמץ פסול כהונה בבן, מה מקום להשוות הדינים, הלא דין נטען הוא לכתחילה מדינא דתלמודא ואילו בנדו"ד כיון שיש פגם כהונה בבן אורויי לא מורינן וע"כ שעולה מדברי הרב שהדינים שוים וגם דין זה דבת ישראלית מגוי לכהן הוא לכתחילה ואם כנס בניו שנולדו לו ממנה הם כהנים גמורים.

ובשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן ל"ז כ' ג"כ להתיר בנישאו בערכאות ודימה זאת לדיעבד וממילא נראה פשוט שהילדים אין בהם שום פסול. ובשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן נ"ה דן בישראל שנשא נכרית בגיותה ונתגיירה וכ' דחשיב כדיעבד והביא מקורות רבים בענין זה ושוב הבי"ד שו"ת ויען אברהם הנ"ל שכ' שבנדון דבת ישראלית מגוי לכהן הוי כדיעבד אם נישאו בערכאות והקשה עליו שנעלמו ממנו דברי כל גדולי הפוסקים הנ"ל ואי נימא דיש פגם כלדהו בולד ודאי שיש לחלק ביניהם אלא מוכח מדברי כמו"ר שהדברים שוים ואין בולד שום פסול. וכ"כ בשמ"ש ומגן ח"ג אה"ע סימן נ"ח שיש לדמות שני העניינים זה לזה, וכ"כ עוד בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ד אה"ע סימן כ"ו, סימן נ"ט, סימן ס', סימן ס"א, סימן ס"ח, סימן ע' ובכל התשובות הנ"ל לא הזכיר את דין כהונתו של הבן שיוולד מנישואים אלו אך בכולן כ' להתיר אף בנתקשרו ביניהם ודימה זאת להא דנטען ומינה יש ללמוד שהולד הוא כהן גמור וכאמור.

ובתשובתו האחרונה בענין זה הלא היא בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ד אה"ע סימן ע"ג נשאל כשאלות הנ"ל בענין היתר נישואין ובסו"ד כ' שיכולים להנשא זל"ז "והבנים אין בהם שום פגם" והרי הדברים כמבוארים.

ובשו"ת שמע שלמה ח"ה אה"ע סימן ח' דן בהיתר נישואי בת ישראל שאביה גוי שכבר נרשמה לנישואין עם כהן והבי"ד כמו"ר הנ"ל ודימויו לנטען על הגויה וכ' שהטעם לדמות ביניהם הוא משום ששני דינים אלו הם מדרבנן, אך לא עלה על דעתו לומר ששני דינים דרבנן הם שדין נטען אינו אלא לכתחילה ודין בת ישראלית מגוי לכהן פוגם את בניו לכה"פ מספק, וע"כ שכשם שהתירו להנשא אם כבר נתקשרו ביניהם כך יהא הדין לגבי בניו של כהן זה מאשה זו שהם כהנים גמורים ואין בהם שום פגם וכאמור לעיל.

וכ"כ בשו"ת דברות אליהו ח"ז סי' ע"ט שבנישואים אזרחיים הוי כדיעבד.

ועי' בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סימן תרפ"א שהביא בשם הגר"מ סוויפט שכהן שנשא בת ישראלית מגוי בנישואין אזרחיים מותר לסדר להם קידושין וכ' בתשובות והנהגות שם שלא כתב הגר"מ סוויפט מקורות לפסקו זה ונראה שטעמו משום שאיסור זה מדרבנן ובנישואין אזרחיים יש מקילים דהוה קידושין ולכן סמכו על כך דהוה כנשא ובסו"ד כ' שעיקר פסק זה להתיר בנישואין אזרחיים הוא תמוה טובא עכת"ד. ולמשנת"ל נראה שהתבארו הדברים על מקומם באופן אחר ליישב פסק זה.

אמנם בשו"ת שרידי אש אה"ע סימן ע"א נשאל בשאלה זו ממש, דהיינו מהו דין כהונת הבנים שנולדו מנישואין אלו ולאחר שהבי"ד המהרש"ל, הרמ"ע מפאנו, רעק"א וסיעתם דס"ל שדין זה הוא דרבנן כ' שמצד הדין היה אפשר להתיר לגמרי את בנו אלא שאין לנו רשות להורות נגד הטור והשו"ע שכתבו בכל מקום שהולד פגום ומי יהין להורות כנגדם ובמסקנתו כ' "ולכן לצאת לכל הדעות טוב שבן הכהן יזהר מלשאת כפים ולא לטמאות למתים אבל לעלות לתורה ראשון, שאין איסור לישראל אלא שיש מצוה לקרוא לכהן יש להקל עליו". וצ"ב, שכל דברי הטוש"ע נאמרו לגבי הולד שנולד מן הגוי שהוא פגום לכהונה (אלא שנחלקו אם דוקא בת או גם בן) אך שמכח פגם זה יפגמו גם בני הכהן שנשא בת ישראלית מגוי בזה לא כ' הטוש"ע דבר והוא תלוי במחלוקת הנ"ל אם איסור זה מהתורה או מדרבנן, ואי פסקינן כדעת הרי"ף וכמשנת"ל והנה לעיל הובאו פוסקים רבים המתירים ומהם המהרש"ל, הב"ש, הבית מאיר, רעק"א, ערוך השולחן וגדולי דורנו הלא הם כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל, ויבדל"א הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א והגרש"מ עמאר שליט"א.

והנה לא נחית השרידי אש לדון בהיתר הנישואין בדיעבד, וגם לא הביא סברה זו להתיר בנתקשרו ושמא הא גרמא ליה וצ"ב, אך סו"ס מדברי הגאונים הנ"ל עולה שהבנים הם כהנים גמורים לכל דבר ואין בהם פגם. ועוד ראיתי בספר בנין אב ח"ד סימן ז' לראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א שדן בדין כהונת הולד שהוא בן כהן שנולד מבת ישראלית שנישאת לגוי והבי"ד הפוסקים הנ"ל שהתירו נישואיהם גם כשנישאו באזרחות בלבד, והביא עוד דברי האחרונים שכתבו שכל איסור בת ישראלית מגוי לכהן הוא מדרבנן ושוב כ' שהולד ספק חלל כדעת הרמב"ן, וצ"ב שאם התרנו לה להנשא פשיטא שהולד כשר שאל"כ הרי אנו מכשילים אותם באיסור והנה בתו"ד כ' הראשל"צ שמיירי שהכהן נפרד מהאשה ואינו רוצה לכנוס ולכן יש לדון על הבן ואפשר שרק בנדון זה כ' שהולד ספק חלל, אך צ"ב שאין לך דיעבד גדול מזה והיתר הנישואין מלמד שכל איסור זה אינו אלא לכתחילה, אי משום שגם אם הוא ודאי דרבנן הוא כך אי משום שאינו אלא ספק דרבנן. וצ"ב.

ועוד נסמך שם הראשל"צ שליט"א על דברי הרמב"ן שהולד ספק חלל, אמנם כאמור לעיל נראה שהרמב"ן ס"ל שאיסור זה הוא מהתורה ולכן כיון דמספקא לן הולד ספק חלל, אך לדינא קיי"ל שהוא דרבנן וכיון שספק דרבנן הוא אין בולד שום פגם וכמבואר בדברי המאירי שכלל לא הזכיר האי עניינא שהולד ספק חלל אלא כ' שאם כנס לא יוציא, וממילא נראה שהולד כשר וכנ"ל. אמנם שום כ' הראש"ל במסקנתו שם שכיון שהוא ספק חלל דרבנן נכון להעלותו ככהן וישא כפיו כדין ספק חלל מדרבנן וסו"ס למסקנת דבריו על אף הספק מדרבנן הרי הוא ככהן גמור שנושא כפיו ודלא כמ"ש השרידי אש הנ"ל.

וע"ע במש"כ בענין זה בשו"ת לב חנון ח"ב סימן ב'.

ט. היחס בין דין זה לבין דין ולד ספק חלוצה
הנה דעת מהרש"ל עצמו היתה שכל דין זה דבת ישראלית מגוי לכהונה הוא דין דרבנן ואם נישאת אין הולד חלל ולפ"ז לא תלי בדין ולד ספק חלוצה שבנדו"ד אין צד חללות כלל ואפי' מדרבנן, אמנם כ' המהרש"ל שלא מלאו לבו להקל ולמעשה היקל רק מטעמו של הרי"ף דהיינו שדין זה ספק וביאר המהרש"ל שהספק הוא משום שרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי וכל מחלוקת הלישנות בגמ' היא בדרבנן ולכ' ביאור דבריו הוא שלדעת הסוברים שהולד פגום לכהונה דינו כבן חלוצה והוי חלל מדרבנן אלא שמשום ספקו דהרי"ף אם נשאת לא תצא, וזו גם פשטות דברי המאירי שם ודוק, אם כי אין הכרח גמור לדבר ויתכן שלכ"ע אין לומר שדינו של הולד כבן חלוצה וצ"ב. ולדברי החת"ס, הבית מאיר ורעק"א נראה שרק משום הספק לא תצא וממילא פשטות הדברים שלדעת הרא"ש אף אי נימא שהוא דין דרבנן, הולד פגום כדין בן חלוצה, וכבר כתבנו בזה לעיל אות ט' עיי"ש.

וכיון שכך לכ' תליא נידון דידן בדין ספק חלוצה. והנה כ' הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי"ז ה"ז "כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר מפני שלא גזרו על ספק חלוצה אלא על חלוצה וודאית". ומקור דבריו בגמ' יבמות כד. חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה לא גזרו בה רבנן, וכ' המשנה למלך שם וז"ל אם לא בא דין זה מפורש באיזה מקום אפשר דיליף לה רבינו ממאי דקי"ל שאין מוציאין אותה וכל שכן שאין הולד חלל וכו' ולא ראיתי בשום מקום ביאת היתר שיחלל עכ"ד ואלו הדברים שהוזכרו לעיל ביחס לנד"ד שכל שאין מוציאין מידו על כרחך שהולד כהן גמור הוא (ובמל"מ שם בהמשך דבריו תמה על דינו של הרמב"ן שהולד ספק חלל אף שאין מוציאין מידו וכנ"ל).

וכן פסקו הטור והשו"ע סימן ו' סעיף א' שאם עבר ונשא ספק חלוצה אין צריך להוציא. אמנם הטור בסימן ז' סעי' כ' כ' שכהן שבא על ספק חלוצה הולד ספק חלל הולד ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים ותמה עליו המל"מ בהל' איסורי ביאה פי"ז ה"ז הנ"ל וכ' שהשו"ע השמיט דין זה ונראה שבכונה השמיטו משום שדעתו שהולד כשר וכ' המל"מ שט"ס נפלה בדברי הטור. ועי' ב"ש סי' ז' סק"מ שכ' שלדעת השו"ע הולד כשר.

והנה הב"ח בסימן ז' סעיף כ' תמה על דברי הטור שסותר את דברי הרמב"ם הנ"ל וביאר שדעת הטור היא שדוקא כשנשאה לא גזרו רבנן להוציאה מתחתיו ולכן ולדה כשר מה שאין כן בזנות כיון שאסור לו לשאתה הולד ספק חלל והמל"מ הנ"ל כ' שדברים אלו אין הדעת סובלתן, אך הב"ש סי' ז' סק"מ ביאר שזו גם דעת הרמ"א וע"ע יישובים נוספים שהובאו באוצר הפוסקים סימן ו' סק"ט אות ב' ואינם שייכים בנדון דידן. ועי' ב"ח יו"ד שע"ב סק"ב שכ' שולד ספק חלוצה הוא כהן גמור לכל דבר ובמ"ש עליו בפת"ש סי' ז' סקכ"ז. וראיתי להגרז"נ גולדברג שליט"א בתשובה צילום כת"י שכ' שדין זה של בן כהן שנולד לו מבת ישראלית מגוי תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א הנ"ל ולרמ"א הולד ספק חלל וצ"ב שמכל המקורות הנ"ל נראה שאין לחלק בזה בין השו"ע והרמ"א.

ובר מן דין נראה שנדון דידן אינו דומה להא דספק חלוצה שכ' הרמב"ן בחידושיו יבמות כד. ד"ה הא דאמרינן שהטעם שלכתחילה אין נושאים ספק חלוצה אף שבד"כ קיי"ל ספק דרבנן לקולא הוא משום דאיכא מעשה רבה שחלץ לה בבית דין וזה אינו שייך בנדון דידן שהוא ספיקא דדינא ואף שמחמרינן ביה לכתחילה מ"מ אין כאן גדר של ספק חלוצה אלא ככל ספיקא דדינא.

ולכן נראה שפסקו של כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל שריר וקיים והדין הוא שאם כנס כהן בת ישראלית שאביה גוי לא תצא ואם נתקשרו בעבותות של אהבה הוי כדיעבד ויש להתיר את נישואיהם והבנים אין בהם פגם ותליא בהאי כללא דכייל לן המשנה למלך ועוד שכל שבדיעבד אין מוציאין הולד כשר.
הרב אליהו אריאל אדרי – דיין


בית הדין מאשר בזה כי המבקש פלוני רשאי להינשא עם המבקשת פלונית.

אין בהחלטה זו משום אישור להיותו כהן או אישור לאי היותו כהן אף שיש לציין שלטענת המבקש הינו כהן.

ניתן ביום י"ז בסיון התשע"א
(19/06/2011)
הרב א.אהרן כץ – אב"ד
הרב ישי בוכריס - דיין
הרב אליהו אריאל אדרי – דיין