בפנינו תביעה לביטול הסכם גירושין.

הצדדים גרושים מיום 1.9.04.

בית הדין עדכן את הצדדים בשינוי מותב בית הדין, והצדדים הסכימו להמשיך ולדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים ע"י הרכב בית הדין הקודם.

בנוסף, בית הדין עבר על כל החומר שבתיק.

בדיון שהתקיים, בית הדין נתן לצדדים אפשרות לפרט טענותיהם פעם נוספת בפני הרכבו הנוכחי של בית הדין.

ב"כ האשה מפרט תביעתו: יש לבטל את הסכם הגירושין מיום 21.7.04 מחמת שנעשה בדרך של כפיה ועושק, בכך שהותיר את האשה ללא זכויות ממקום העבודה של הבעל וכן בגין ויתור אשה על חלקה בדירת הצדדים. לטענתו, האשה יצאה בלי כלום. ההסכם חד צדדי ונוגס בזכויותיה של האשה. היתה כפיה ולחץ. הבעל היה שותה אלכוהול, האשה בקשה להיפרד, הבעל העמיד תנאים שהם בעצם ההסכם הנ"ל, והיא הסכימה לכך כדי שלא להמשיך לחיות עמו וחששה להיות מסורבת גט.

ב"כ הנתבע מגיבה: התביעה התחילה בבית המשפט והגיעה לבית הדין. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בשנת 2004. רק אחרי חמש שנים הוגשה תביעה זו.

ב"כ התובעת מגיב כי התביעה הראשונה הוגשה לאחר שנתיים מעת חתימת הסכם. האשה מסבירה כי בשנה הראשונה עברה דירה, נתמכה ע"י הוריה, ולא יכלה נפשית וכלכלית להגיש תביעה זו. לדבריה, כשבתה הגיעה לגיל 18 פנתה לעו"ד לתביעת מזונות ואז התגלגלה התביעה הנ"ל.

ב"כ הנתבע ממשיכה: האשה הודתה כי היא זנתה בבעלה, ואף הודתה בכך בפרוטוקול הקודם מיום 15.2.10, לטענתה. בפרוטוקול הדיון הנ"ל נאמר כי האשה מודה: "היה לי ידיד וחצי שנה אחרי הגט עברנו לחיות יחד". לדבריה, היא רצתה להתגרש מהר כדי לגור עם בן זוגה, ולכן היא מיהרה לחתום על ההסכם. אין פה כפיה או עושק. האשה לא פנתה מעולם למשטרה כנגד הבעל על כפיה או עושק, ולכן אין עילה חוקית לביטול ההסכם. ההסכם אף נחתם בראשי תיבות. לדבריה, ההסכם נערך ע"י אח התובעת.

ב"כ האשה טוען כי אח של האשה היה מעורב רק בדיעבד. בת הצדדים היא זו שהדפיסה את ההסכם.

בית הדין מציין בפני ב"כ האשה כי בהסכם נאמר (סעיף 7.1) שההסכם נעשה מרצון חופשי של הצדדים לאחר שהבינו את משמעותו ותוצאותיו.

ב"כ האשה טוען כי אף זה נכתב בכפיה, שהרי לא מסתבר שהאשה תחתום על הסכם שכל כך מקפח את זכויותיה.

האשה מוסיפה כי במשך כל שנות הנישואין חוותה אלימות מילולית ופיזית ושתיינות של הבעל.

להוכחת טענותיה, ב"כ הנתבע מקריאה מהחלטת בית המשפט בתיק אחר באשר להסכם שלא מאוזן, שם נכתב שאין לבית המשפט להתערב בו. מציינת כי בית הדין אישר את ההסכם לאחר שנוכח כי הצדדים הבינו את תוכנו.

מעבר לאמור בדיון עצמו, כפי שהוצג לעיל, בית הדין מוצא לנכון להוסיף נתונים נוספים הנוגעים לתביעה זו.

תביעה זו כבר עלתה ע"י האשה בעבר בפני בית המשפט לעניני משפחה, אולם הוא קבע בפסק דינו כי הסמכות הנמשכת לדון בכך היא של בית הדין הרבני, ומשכך הוגשה התביעה לאחר מכן בפני בית הדין.

דיון ראשון התקיים בבית הדין (בהרכב קודם) ביום 15.2.10, האשה העלתה טענותיה הנ"ל והבעל טען כי האשה זינתה ולכן נעשה הסכם זה. לטענתו הוא לא רוצה למכור את הדירה ומוכן להעביר הכל לבנות. האשה התנגדה להעברת חלקה לבנות. האשה טענה שהיא מאוד רצתה את הגט והבעל הכתיב לה את ההסכם. לדבריה, הבת הגדולה כתבה את ההסכם והדפיסה אותו. הבעל טוען כי אח של האשה הדפיס את ההסכם במחשב. האשה מכחישה. האשה טוענת שהיא עזבה את הבית לפני הגט כדי לקבל את הגט. באשר להשהיית התביעה, טוענת האשה כי היא חיכתה שהבת תגיע לגיל 18, הלכה לעו"ד להתייעץ ביחס למזונות, וספרה שהיא ויתרה על בית, והוא יעץ לה... (המשפט קטוע, ללא סיומת). האשה לא הסכימה שהבת תבוא להעיד, והוסיפה: "היה לי ידיד, וחצי שנה אחרי הגט עברנו לחיות יחדיו".

בהחלטתו מאותו יום קבע בית הדין כי על התובעת להמציא כתב תביעה מתוקן ועל הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן.

ואכן הוכנסו לתיק כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן, ובית הדין עיין בשניהם וכן בתצהירי הצדדים שצורפו לתיק.

עד כאן העובדות הנצרכות להכרעת הדין.


הלכה למעשה

לאחר העיון והפעלת שיקול הדעת, נראה לקבוע כי אין באמור בטיעוני האשה כדי לבטל את הסכם הגירושין מיום 21.7.04 שנחתם בין הצדדים. זאת מחמת הנימוקים דלהלן:


ההסכם נערך מרצון חופשי של הצדדים

ההסכם נערך כדין. האשה הבינה את תוכנו והוא נעשה מרצונה. מסקנה זו עולה משני הצהרות נפרדות של האשה ומהאמור בהחלטת בית הדין שאישרה את ההסכם:

א. בהסכם הגירושין מיום הנ"ל עליו חתומים הצדדים נכתב (סעיף 7, 1): "הצדדים מצהירים כי חתמו על הסכם זה מרצונם הטוב והחופשי, לאחר שהבינו את משמעותיו ואת תוצאותיו של הסכם זה". ההסכם הנ"ל חתום בסופו ע"י שני הצדדים וכן מתנוססת חתימתם בכל עמוד להסכם. כך שלא יהיה הוגן והגיוני לומר כיום כי האשה לא חתמה על ההסכם מרצונה הטוב.

ב. בנוסף, בבקשת האשה עצמה מיום 4.7.04 (עוד קודם אישור ההסכם בבית הדין) כתבה האשה בכתב ידה: "שמי [פלוני]. אני ובעלי חיים בנפרד, יש לנו שני ילדים. ברצוני לזרז את הגירושין. יש לנו הסכם שחתום מרצוננו וערוך בהסכמת שנינו, אבקשכם לזרז את הסכם הגירושין שנוכל לחיות בשקט". כך שהיא עצמה מצהירה מרצונה החופשי ומיוזמתה כי ההסכם נחתם ונערך מרצון חופשי של שני הצדדים. ודבריה מדברים בעד עצמם! מכתב זה נכתב ביוזמתה של האשה משום רצונה לקדם ולזרז את הגירושין ("כדי שנוכל לחיות בשקט", לדבריה), כך שלטעון כיום כי ההסכם נכפה עליה, הרי זה בגדר הטעיית בית הדין!

ג. בפרוטוקול הדיון לאישור הסכם גירושין מיום 21.7.04 נאמר: "הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין", כך שאף בית הדין השתכנע כי הצדדים ערכו את ההסכם מרצונם החפשי וללא כפיה או לחץ.


טענת האשה שההסכם נעשה תחת לחץ וכפיה – דיון הלכתי
ב"כ האשה טוען כי ההסכם נערך תחת לחץ וכפיה.
מבחינה עובדתית, בית הדין דוחה טענה זו מכל וכל, כמפורט לעיל.
מהבחינה ההלכתית. מצאנו בפוסקים רבים שאין מקום לטענה כי הסכם הגירושין נערך תחת לחץ ע"י הצדדים, ואין בטענה זו כדי לפגוע בתוקפו של ההסכם, כל עוד לא מסר הצד הנלחץ מודעה או אמירה בעת חתימת ההסכם שהוא נלחץ או הוכרח לחתום על הסכם זה.
ונפרט.
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג) דן בענין בעל שהעביר לאשתו בהסכם גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח בהסכם גירושין בסעיף ה היה כתוב: "כל זכויות או תשלומים או תגמולין שיבואו בגין הבן המנוח יעברו לזכות האשה", ונשאל האם רשאי הבעל לאחר מכן לחזור מהסכמתו.
והסיק שם שאינו יכול לחזור בו, אף אם יטען שחתם באונס, משום שרצה כבר את הסכמת אשתו לגירושין, ותמורת סעיף זה ניאותה להתגרש. והוסיף בתשובתו כי המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין, ושם כתב כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב, וא"כ שוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך (אגב, עובדה זו בדיוק התרחשה גם בנסיבות דידן, כפי שצויין לעיל).
והוסיף עוד שאפילו אם אכן הסכים לכך מפני שלא היתה לו ברירה ורצה שהאשה תקבל את הגט, הא בכה"ג של אנוס מחמת עצמו לא נקרא אונס, כדנפסק בשו"ע חו"מ (סימן רה סעיף יב) שבאונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא הוי אונסא, וזביניה זביני. וכאן בנידוננו הא קיבל משום כך את התמורה הגדולה שרצה לקבל, שהרי משום כך הסכימה האשה לקבל את גיטה.
לענין זה נזקק בשו"ת ציץ אליעזר גם במקום אחר (חלק יב סימן עד), וזה הנידון שעסק בו: זוג שהתגרש, וכדי שתתרצה האשה לקבל הגט הסכים בעלה והתחייב לשלם מזונות יותר גבוהים מהרגיל לילדם, עד שיגדל, וזמן מה אחר שהתגרשה, רצה הבעל לפטור את עצמו מחיובו הגבוה במזונות ולשלם פחות, בטענה שהוכרח להתחייב כפי שהתחייב אז מפני שאחרת לא הסכימה אשתו לקבל גט פיטורין, וקשה לו כעת לשלם סכום גבוה כזה.
וכתב: "הנה אין כל מקום למבוקשו זאת של הבעל, היות ובזמנו סודר ההסכם לפני ביה"ד שדן בדבר ומתוך הסכמה מפורשת שלו. לא מסר שום מודעה על כך, וגם לא הביע שום גילוי דעת בע"פ שמתוך אונס הוא מסכים לזה. ואם חשב בלב על כך הרי זה בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כ"כ עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך".
ועוד הוסיף: "ועל הטענה שהיה אנוס, מלבד שכבר הזכרנו שלא היה כן, יש להוסיף שאפילו לו נניח שהסכים לכך מתוך הכרח, הא הרי זה אז רק אונסיה דנפשיה דלא מיקרי אונס, וכל משא ומתן וכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא האחד מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את הענין מסכים לדרישותיו של השני. וכדי שעי"כ ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו (יעוין בב"ב ד' מ"ח, וכן בערוה"ש אה"ע סי' קל"ד סעי' כ"ב), ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס".
ועוד טען: "יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא ג"כ אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו - ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהיתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה, והוא לזכות להיות עי"כ בן חורין מזאת האשה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד היתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות עי"כ בן חורין לישא האשה שחפץ בה, וד"ל. (יעוין בפ"ת אה"ע שם ס"ק י"א וס"ק י"ז עיי"ש). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האשה לקבל את הג"פ ולעשותו עי"כ בן חורין, והיא הסכימה לכך ע"י ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן אשר זה יביא לה יותר הקלה בטיפולה בו ובכלכלתה אותו, וכיוצא בזה".
הלכך הסיק ביחס לנידון דידיה: "על כן אין כל מקום להיענות למבוקשו של הבעל כעת להוריד ולהפחית גובה סכום התחייבותו במזונות בנו".
ועוד נוסיף בקצרה באשר לטענה שהעלה ב"כ האשה כי הנתבע לחץ עליה להסכים לאמור בהסכם הגירושין ולכן ויתרה, אין זו טענה (ואף אין לה סימוכין). זאת בהסתמך על המובא בשו"ע אבהע"ז קיח, יז שאין טענת אונס לבטל מחילה, כאשר לא מסר המוחל מודעה מראש. ואף שבסימן קה, ה כתב הרמ"א לא כך, ואולם, שם מדובר באונס ידוע, כמובא בב"ש שם ס"ק יד, בחילוקו בין שני הדינים. עוד יש לומר, ע"פ ב"ש קיח, יח שפה הוי כדין פשרה, עקב ויתורים הדדיים (ובעי מודעה). ועוד יש לומר שבנדון שלפנינו לא יכולה להוכיח שבאונס מחלה, ע"פ דברי הח"מ שם ס"ק כ.
הרי שאין שום מקום לטענת התובעת שהסכם נערך מתוך לחץ ואונס שהפעיל הבעל כנגדה ולכן יש מקום לבטלו.
לכאורה היה מקום להביא כאן את האמור בסוגיה ביבמות דף קו שהאשה שהבטיחה ליבם תשלום עבור חליצה יכולה לומר לו "משטה הייתי בך" מכיון שהיא היתה אנוסה, אולם כבר דנו בכך בספר עטרת דבורה סימן צו עמוד 692 שכאשר הסכם גירושין נחתם בבית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין, אין מקום לטענת "משטה הייתי בך", עי"ש עמוד 695.

הטענה כי ההסכם אינו הוגן
באשר לטענה כי ההסכם אינו הוגן כלפי האשה, יש להשיב כי מעיון בהסכם הגירושין, לא מוכח כי האשה קופחה כל כך בזכויותיה. ראשית, משמורת הילדים נקבעה אצל האשה. נקבעו מזונות סבירים שהאב התחייב לשלם לאם בעבור שני הילדים. עוד נאמר שם כי בשינוי נסיבות מהותי תהיה האשה רשאית לתבוע הגדלת מזונות. תכולת הדירה חולקה בהסכמה. כפי האמור בהסכם, דירת המגורים תישאר בבעלות הבעל עד מותו, ועוד נאמר כי חלקה היחסי של האשה בדירה יעבור לילדים אם הבעל ימכור אל הדירה בעתיד. מנגד, הבעל לקח על עצמו את כל תשלום המשכנתא על הדירה. כן נאמר שם שלא יהיה ניתן למכור או להשכיר את הדירה עד הגיע הילדים לגיל 21. בנוסף, הבעל לקח על עצמו את האחריות לחשבון הבנק המשותף והאשה יצאה מהחשבון. כל אחד מהצדדים נשאר עם זכויותיו הכספיות. האשה ויתרה על כתובתה.
בית הדין אינו מקבל את הטענה כי הוראות הסכם זה בהכרח מקפחות את זכויותיה של האשה, שהרי אי חלוקת זכויות כספיות זהו דבר מקובל בהסכמי גירושין רבים (וראה בכתב ההגנה המקורי של הבעל לשעבר, סעיף 29, המציין כי אף לאשה היו זכויות ממקום עבודתה ואף הוא ויתר עליהם). אף הסיכום כי חלקה של האשה בדירה יעבור לבעל (ואם ימכור את הדירה זה יעבור לילדים), יתכן והיה זה כנגד פירעון המשכנתא ע"י הבעל. בנוסף, נראה מתנאי ההסכם שהאשה חפצה שתהיה לילדים קורת גג אצל אביהם, ויתכן וזהו פשר הסעיף הקובע כי הבעל לא יוכל למכור או להשכיר את הדירה עד הגיע הילדים לגיל 21 (וראה בכתב התביעה המקורי, סעיף 22, שם נאמר כי האשה ויתרה על חלקה בדירה לטובת שתי בנותיה). בנוסף, ע"פ האמור בכתב התביעה, שוויה של הדירה ביקנעם היה 100,000 דולר, כך שלא היתה זו דירה יקרה במיוחד (בנוסף, בכתב ההגנה המקורי, סעיף 14, מכחיש הבעל לשעבר כי זהו אכן שוויה של הדירה). גם ויתור האשה על כתובתה הוא דבר המקובל במרבית הסכמי הגירושין.
ב"כ האשה מתבסס בכתב התביעה שלו על חוק החוזים לשם הצדקת טענתו לביטול ההסכם. ונשיב באותה מטבע. גם ע"פ החוק יש לקבוע כי אין באמור כדי לבטל את ההסכם, ונפרט:
באשר לאפשרות ביטול חוזה ע"פ טעות (סעיף 14 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג 1973), ראה דבריה של פרופ' שלו ("פגמים בכריתת חוזה – פירוש לחוקי החוזים", המכון למחקרי חקיקה, תשמ"א, עמוד 47) שכתבה: "כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הדברים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול". במצב הדברים כפי העולה מנסיבות תיק זה, בית הדין לא שוכנע שבנסיבות מקרה זה קיימת עילה המצביעה על טעות או הטעיה בכריתת החוזה.
ע"פ סעיף 18 בחוק הנ"ל, אחד התנאים הנצרכים לביטול חוזה מחמת עושק הוא: "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (תת-סעיף ג). בנסיבות תיק זה (ההסכם נשוא התביעה) נראה כי אין תנאיו חורגים במידה בלתי סבירה מן המקובל, כמפורט לעיל.
בנוסף, ראה האמור בתמ"ש 23200/96 (מובא בכתב ההגנה של הבעל): "יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין".
ועוד, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. הסברא היא שיתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים. סברא זו מופיעה גם בפסקי דין אזרחים, וראה בענין זה מה שנכתב בע"א 537/82 (ברק נ' ברק פד"י לח(4, 626): "הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'". סברא זו מתאימה ונכונה במקרים רבים. ועי' פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א, שורת הדין טו.

שיהוי התביעה
הנתבע טען לא אחת כי התובעת הגישה את תביעתה בשיהוי ניכר של חמש שנים, משכך דין התביעה להידחות (טענת השיהוי מועלית גם בכתב ההגנה המקורי של הנתבע, סעיף 10). התובעת טוענת כי השיהוי היה רק בן שנתיים ימים.
ובכן, ראה תשובת הרא"ש (מובאת בשו"ע סימן סא סעיף ט וכן שו"ע צח סעיף ב) הטוען כי שטן ישן שלא גבו אותו זמן רב לאחר מועד פרעונו, יש לבודקו האם אכן הינו שטר כשר. בנוסף, ידוע הדין בהלכות אונאה (שו"ע חו"מ סימן רכז סעיף ז) "עד שיראה לתגר או לקרוביו", דהיינו שיהוי התביעה מוכיח על מחילתו והסכמתו של המתאנה למחיר הגבוה ששילם בעד המוצר. גם בנסיבות דידן, חלוף הזמן מעת ההסכם ועד להגשת התביעה, מעורר סברא כי אכן ההסכם לא הווה הפרעה לאשה, כאמור.
בנוסף, היות וב"כ התובעת ביסס תביעתו על האמור בחוק החוזים, בית הדין מעיר כי מחוק זה עצמו ניתן להסיק כי אין לבטל את ההסכם נשוא התביעה. ובכן, ע"פ האמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי, ב) אכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפיה, אולם סעיף 20 שם קובע אודות כך: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". בנידון שלפנינו, אף לגרסת התובעת, חלף זמן רב מכריתת ההסכם השני ועד להגשת תביעה זו (לפחות שנתיים) הכוללת טענת לחץ לחתימה על ההסכם. טענות התובעת להצדקת השיהוי אינן מתקבלות על דעתו של בית הדין, שהרי אדם אשר נעשק כה קשה (כטענת האשה), אינו ממתין זמן רב, אף לאור הנסיבות שבטענותיה.
כפי האמור בכתב ההגנה המקורי, סעיף 24, וכן נראה מתוך דברי האשה בדיון שנערך לפנינו וכן מפרוטוקול הדיון הראשון שנערך בפני בית הדין בהרכבו הקודם, נראה שרק לאחר שהגיעה בתה של התובעת לגיל 18 ורצתה האשה לתבוע מזונות נוספים עבורה, קבלה ייעוץ מגורם כלשהו שיש באפשרותה להעלות גם תביעה של ביטול ההסכם, התביעה שלפנינו, בגין קיפוח בהסכם שנערך הנובע מויתורה של האשה על חלקה בדירה. נראה שהסיבה שלא תבעה זאת בתוך השנתיים הראשונות, היא משום שלא סברה שהיא קופחה מאוד בהסכם הגירושין, ואכן השיהוי בתביעה מצביע בעליל על כך. הנחה זו פוגמת באופן ניכר בכנותה ובאמיתותה של התביעה שלפנינו.
לאור האמור יש לפסוק כך:
טענת התובעת לביטול הסכם הגירושין מיום 21.7.04 נדחית, וההסכם הנ"ל בתוקפו על כל סעיפיו.
(-) יצחק אושינסקי, דיין

לאור האמור יש לפסוק כך:
טענת התובעת לביטול הסכם הגירושין מיום 21.7.04 נידחית, וההסכם הנ"ל בתוקפו על כל סעיפיו.

ניתן ביום כ"ו באלול התשע"א
(25/09/2011)

הרב מיכאל בלייכר - אב"ד
הרב יצחק אושינסקי - דיין
הרב ישראל דב רוזנטל - דיין