בפנינו תיק תביעה לבטול חיוב מזונות עבר ובקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל על ידי הבעל וב"כ.

האשה מתנגדת ומבקשת לגבות את חוב מזונותיה אשר נפסקו זה מכבר על ידי בית הדין.

מנגד האשה תובעת כתובה ופיצוי.

נקדים את התקציר העובדתי הנוגע לענין.

הצדדים נשאו כדמו"י בתאריך 20/8/02 ואין להם ילדים.

משנת 2004 הם מתגוררים בנפרד.

האשה פתחה תיק לתביעת מזונות אשה בתאריך 05/04/05.

בית הדין בהחלטתו מיום כ"ג אייר תשס"ה (01/06/05) חייב במעמד צד אחד, את הבעל במזונות בסך 1800 ₪ לחודש החל מיום 01/05/05.

בתאריך 26/05/2008 הגיש הבעל תביעה לבטול חיוב המזונות.

בתאריך 14/08/08 פתחה האשה תיק לתביעת גרושין, כתובה ופיצוי נגד הבעל.

בתאריך 29/06/2008 הוציא בית הדין החלטה לעיכוב הליכים בהוצאה לפועל.

בהחלטת בית הדין מיום 01/02/09 העוסקת במכלול הנושאים שבין הצדדים לאחר פירוט עיקרי טענותיהם, הורה בית הדין שלא לבטל את חיוב המזונות. מתוך התחשבות במצבו של הבעל הקטין בית הדין את חיוב המזונות לסך 1000 ₪ לחודש והוסיף וקבע להמשיך ולגבות את חוב המזונות ומזונות העבר בתשלומים עד לגובה מחצית קצבת הנכות של הבעל.

כך נקבע בהחלטה:

א. על הצדדים להתגרש וכל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט וביה"ד ידון לאחר סידור הגט בענין הכתובה והפיצוי.

ב. עד לסידור הגט קובע ביה"ד מזונות אשה בסך 1000 ש"ח לחודש החל מיום 26.05.08.

ג. המזונות ששולמו כבר לאשה על סמך ההחלטה מיום 1.06.05, אין האשה חייבת להחזירם. אולם מה שלא שולם עדיין לאשה בפועל, יגבה מן הבעל לפי השיעור של 1000 ש"ח לחודש בלבד ויש לחשב בהתאם לכך, את חובו למפרע מיום 01.06.2005.

ד. בכל מקרה מורה ביה"ד להוצל"פ שאין לעקל יותר ממחצית קצבת הנכות החודשית של הבעל.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול.

בערעור נטען שהחלטת בית הדין בענין חיוב המזונות ניתנה במעמד צד אחד ולא היתה ידועה לבעל ונודעה לו רק החל מיום 26/03/08 שאז הגישה האשה תביעה להוצאה לפועל ועל כן יש לפתוח מחדש את נושא חיוב המזונות.

בהחלטת בית הדין הגדול נכתב שבשנת 2006 חזרו הצדדים לנסיון שלום בית. האשה הודתה שבקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל והתכוונה למחול על החוב שהצטבר עד אז. ניסיון שלום הבית החזיק שבועיים בלבד. עוד אמרה האשה שלא הפעילה את ההוצאה לפועל מיד לאחר שלא צלח שלום הבית היות וכל שנת 2007 עבדה והשתכרה כ-6000 - 5000 ₪ לחודש.

בהחלטת בית הדין הגדול נקבע, שבכפוף לבצוע הגרושין לאלתר, בית הדין האזורי יאפשר לבעל לפתוח את כל נושא המזונות וכן ידון בנושא הכתובה והפיצוי.

מעיון במסמך מההוצאה לפועל שהוגש לבית הדין על ידי ב"כ הבעל 26/05/08 עולה שבתאריך 11/092005 היתה בקשת סגירה ואופס החוב בסך 9,319 ₪. כפי הנראה זה נעשה לבקשת האשה במסגרת נסיון שלום הבית.

הצדדים התגרשו בתאריך ד' חשון תש"ע (22/10/2009).

בתאריך 17/05/2011 התקיים דיון במכלול הטענות ובעקבותיו הוגשו סיכומי הצדדים ועל בית הדין להשלים את מלאכתו ולהוציא את פסקו.

להלן עיקרי טיעוני הצדדים כפי העולה מסיכומיהם
טיעוני הבעל וב"כ:
א. בהתאם להחלטת בית הדין הגדול ניתן לפתוח מחדש את נושא המזונות כולל ביטול החיוב הראשוני מכיון שהבעל לא ידע מהחיוב לפחות עד אשר פנו יחדיו לבטול החיוב בהוצאה לפועל בשנת 2006 כשניסו לשוב לחיות יחדיו. נוסף על כך הרי מחלה בפניתה להוצאה לפועל, על חוב העבר בסך 13,000 ₪.

ב. כיון שחזרו לשלום בית ובקשו לסגור את תיק הוצאה לפועל לא היתה לבעל סבה לערער על פסק הדין למזונות.

ג. האשה נהגה בחוסר תום לב בהתנהלותה מול הבעל בענין שלום הבית, שאחרי שבועיים של ניסיון לשלום בית מגרשת שוב את הבעל ומנהלת תיק הוצאה לפועל מאחרי גבו.

ד. בשנת 2007 האשה עבדה והשתכרה לפיכך אין היא זכאית למזונות בגין תקופה זו כי יצאו מזונותיה במעשי ידיה. לטענתם, עבדה מעבר לשנת 2007.

ה. מהתנהלות האשה בחוסר תום לב ובקשתה לגבות מזונות גם בגין הזמן שעבדה, על האשה להוכיח שלא השתכרה, כדי להוציא כסף מהבעל המוחזק, בסכומי הכסף שטרם נגבו.

ו. מהמסמכים שהמציאו, רק אחר בקשות חוזרות ונשנות, עולה שעבדה כל התקופה המדוברת למעט פרקי זמן קצרים. סך החודשים בהם לא עבדה הם 28 חודשים. מסתמך גם על כתב התביעה של האשה כנגד [...] להוכיח את גובה שכרה של האשה.


להלן עיקר טיעוני האשה וב"כ:
א. הבעל חויב על ידי בית הדין בתאריך 01/06/2005 במזונות אשה בסך 1800 ₪ הוא לא ערער על החלטה זו ואף לא בא בשערי בית הדין במשך 4 שנים למרות ההחלטות וההזמנות שנשלחו לבית אמו שם התגורר מאז פרידת הצדדים. לפיכך קבע בית הדין בהחלטתו מיום 02/03/08 כי לא ניתן לבטל את פסק הדין.

ב. גם בהחלטת בית הדין אחר הדיון מיום 10/03/10, שניתנה לאחר החלטת ביה"ד הגדול שקבעה שיש לשוב לפתוח מחדש את כל נושא המזונות, נקבע לבטל את הליכי הגביה של המזונות ממועד הגרושין בלבד, למעט חוב העבר עד לתאריך הגרושין. כך שאין כל מקום לטענות הבעל לבטול חוב העבר אחר שנדחו מספר פעמים.

ג. דיון מחדש מנוגד לתקנה קלב' לתקנות הדיון התשנ"ג.


השאלה ההלכתית והמשפטית הראשונה הניצבת לפתחנו היא:

האם אחר שנפסק הדין ניתן לשוב ולפתוח את הדיון מחדש שלא בדרך של ערעור?

טענה זו, היא הטעון המרכזי של האשה וב"כ למניעת שינוי ההחלטה של חיוב המזונות וביטול עכוב ההליכים בהוצאה לפועל.

הסימוכין שהביאה ב"כ האשה לביסוס טענתה היא סעיף קלב' בתקנות הדיון התשנ"א, הסעיף הראשון בפרק העוסק בערעור ובמגבלת הזמן להגשתו.

לדעת בית הדין הפרק הרלוונטי לנידון שבפנינו הוא פרק יד' בתקנות הדיון העוסק ב"סתירת הדין ודיון מחדש". להלן לשונו:


קכח. דיון מחדש ביוזמת בית-הדין
חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.

קכט. דיון מחדש לבקשת בעל-דין
(1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

קל. הדיון בבקשה
(1) בית-הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

(2) החליט בית-הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.

קלא. פסק-הדין
אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית-הדין את פסק-הדין או יבטלו ויוציא פסק-דין חדש.
יסודו של פרק זה בתקנות הדיון הוא על פי כללי ההלכה, המבוארים בשולחן ערוך חושן משפט (סימן כ', עיין גם בסימן ט"ז). נצטט את בסיס ההלכה המבואר שם:

מי שנתחייב בבית הדין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר. אמרו לו הדיינים: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום, אע"פ שהביא ראיה לאחר שלשים יום, סותר את הדין, שאם לא כן מה יעשה אם לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה, ואמר: אין לי, אע"פ שמצא אחר כך, אינו כלום...

לפי המבואר שם זכאי בעל דין לבקש דיון מחדש בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. הנושא נדון בהרחבה אף בנושאי הכלים שם.

סיכומה של ההלכה זו בא לידי ביטוי בפרק י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג. המובאת לעיל.

אגב זאת נעיר, כי בתקנה ע"ה לתקנות הדיון נכתבה המגבלה הבאה, שגם היא יסודה בהלכה הנזכרת:

עם גמר הטענות והראיות ישאל בית-הדין את הצדדים אם יש להם עוד טענות וראיות, ואם אין להם – יודיע בית הדין כי בכך נגמרה שמיעת טענות וראיות, והדבר יירשם בפרוטוקול.

לענייננו שמדובר בבעל שלא התייצב לדיונים בראשית פסיקת חיובו במזונות האשה, ויתכן שאף במתכוון, יפים הדברים שנכתבו על ידי בית הדין הגדול, בהרכב הדיינים: הרה"ר לישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל – נשיא, הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ב ז'ולטי זצ"ל (פסקי דין רבניים חלק ב עמוד 265):

גם אם הדיון התקיים בפניו וביה"ד הוציא פסק דין המחייב את הנתבע לשלם, ופסה"ד יצא לפועל ואחר זמן מצא עדים או ראיה לזכותו - סותר הדין וחוזר אפילו אם פרע כבר, כל זמן שלא הצהיר בפני ביה"ד שאין לו עדים ואין לו ראיה (חו"מ סי' כ' סעי' א').

ובמרדכי פ' ז"ב, נשאל רבינו מאיר עד כמה יכול לסתור את הדין? והשיב נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר, כדתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. (על כיוצא בזה אמר רב נחמן (ב"ב דף ל"א): אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן, ופירש רשב"ם: לזילותא דבי דינא שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרים את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא, כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו אמת בתוצאות (ראה תוס' ב"ב דף ח' ע"ב), וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית - דין עד שאין להרהר אחריו. גם במקרה שהצד שנשפט שלא בפניו לא התנהג כשורה בזה שלא הופיע להתדיין, שערי בית הדין פתוחים לפניו כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים הצדק עם מי, ומי באמת הזכאי ומי החייב).

אמנם נראה כי זכות זו הניתנת ביד אחד מן הצדדים להביא ראיה לסתור את הדין, אינה פוגעת - כל עוד לא הוכיח את צדקתו - בעצם פסק-הדין ואיננה מעכבת את ביצועו, והואיל וקיים פס"ד סופי עליו לקיים אותו; וכן משמע בחו"מ סי' ט"ז: אמר אחד מבע"ד יש לי עד להביא נותנין לו זמן שלשים יום. ולאחר ל' פוסקין הדין וצריך לשלם, ואם מביאן אח"כ יסתור הדין. על כל פנים יש בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל משום קביעת - זמן מסוים להצד השני להוכיח את דבריו ולהביא את עדיו, ואחרי כלות זמן זה הוא צריך לשלם ולקיים את פסק הדין.

הרי רואים אנו שבמסגרת הצורך להכריע בין העקרון של קיום פסק הדין כדבר מוחלט כדי להגיע לסופיות משפטית מוחלטת וכמו כן למנוע מצב שסתירת פסק הדין יכולה לעורר תמיהה על כוחו של בית הדין והתנהלותו, לבין החובה לפסוק את הדין לאמיתו שלא לעשות עוול במשפט, הוכרעה ההלכה על ידי חכמי ישראל שבמידת הצורך יש לסתור את הדין כדי להגיע לבירור האמת, כי משפט התורה, מגמתו להוציא דין אמת לאמיתו. גישה זו נובעת מאופייה של משפט התורה הקשורה למחויבותו של הדיין לריבונו של עולם ומתוך כך לדון דין אמת. כך שאין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו, אלא ממלא גם חובה כלפי שמיא.

כתפיסה זו שפסק דין שיסודו בטעות, יבוטל, בלי תלות במועד הגשת בקשת הביטול, מורים גם, ההיגיון, עקרונות המוסר, הצדק והיושר. פסק דין שיסודו בטעות, יוצר מציאות משפטית מעוותת, שאינה תואמת את המציאות העובדתית.

החובה להוציא דין אמת לאמיתו אינה רק זכות של המחויב בדין שבית הדין יזקק לטענתו אף לאחר שנפסק הדין ומתוך כך חובה מערכתית להיזקק לו, זו גם חובה אישית של הדיין לחזור בו אם טעה כמובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ח'):

דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור, להוציא הדין לאמיתו.

הלכה זו היא המקור לסעיף קכח' המצוטט לעיל.

יצוין שאין במשפט האזרחי הישראלי, הסדר חקיקתי לקיומו של "משפט חוזר", שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט..

יחד עם זאת, הלכה למעשה, התקרבה עמדת הפסיקה הישראלית לעמדתו של משפט התורה והיא מאפשרת, למרות היעדר הסמכה חוקית לכך, לסתור את הדין במקרים של פגיעה קשה בערכי הצדק והאמת. זאת, משום שנתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה, לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין.

בית הדין הגדול בפני כבוד הדיינים: הראשון לציון הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א הרה"ג עזרא בר שלום שליט"א, הרה"ג חגי איזירר שליט"א. התייחסו לנושא זה בתיק מספר: 1-64-9638. כך הוסיפו וכתבו שם:

אמנם במשפט האזרחי, אין הסדר חקיקתי לענין דיון חוזר בענין שהוכרע בפסק דין חלוט. במשפט האזרחי נהוג היה כמעט לקדש את עקרון "סופיות הדיון" ועקרון "מעשה בית דין". למרות זאת, חלו שינויים והתפתחויות בשנים האחרונות, אשר קרבו את משפט המדינה למשפט העברי. בשורה של פסקי דין נקבע כי לבית משפט אזרחי נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין. נקבע שם כי היסוד העומד בבסיס הדיון החוזר הוא האיזון בין שני אינטרסים – בין אינטרס הסופיות של פסק הדין והאינטרס לפיו לא יוטרד בעל-דין בהליכים חוזרים, לבין האינטרס שלא יישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות או התגלותן של ראיות חדשות, לבלתי צודקת לחלוטין.

בעבר, הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בענין אזרחי, התייחסה בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת התרמית, היינו הטענה כי פסק הדין שניתן נגדו הוגש במרמה. הלכה זו הורחבה, וכיום מכירה הפסיקה האזרחית באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות, לאחר מתן פסק דין סופי, שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין (ראו: ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ ואח', פדאור (לא פורסם) 01 (1) 440; עא 417/89 סעד חסן סעד אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים מה (4) 641).

מסקנת הדברים היא שמבחינת כללי הדיון של הדין העברי המעוגנים למעשה בתקנות הדיון, ניתן לשוב ולדון בפסק הדין שנפסק אם נתגלו ראיות חדשות.

נוסיף ונאמר, שלבד מהאמור לעיל, בהחלטת בית הדין הגדול נכתב במפורש שעל בית הדין האזורי לשוב ולפתוח את כל הנושא של המזונות. מתוך הדברים ניכר שהחלטה זו נכתבה מתוך הסכמה של הצדדים על כך ועל דעת כן פעלו הצדדים והקדימו והתגרשו. לפיכך אין לקבל את חזרתה של האשה מהסכמה זו.

בית הדין אינו מוצא לנכון לדון בעצם פסיקת בית הדין בדבר חיוב הבעל במזונות אלא על סמך הנתונים החדשים שהונחו על שולחן בית הדין.

הטענות והראיות החדשות שמבקש הבעל וב"כ להציג לפני בית הדין הם ההוכחות על דבר עבודתה של האשה ושכרה, אשר הומצאו סמוך לדיון האחרון. אשר על כן טוען הוא, אין האשה זכאית נוסף על שכרה גם לדמי מזונות, כיון שיצאו מזונותיה במעשי ידיה. הבעל אמנם טען במספר דיונים שהאשה עובדת אלא שלא היו ראיות ברשותו.

בית הדין, לא ידע על עבודתה בעת שפסק את החיוב במזונות שהרי החלה לעבוד אחר פסיקת בית הדין ולא טרחה להודיע לבית הדין על כך. בדיונים שהיו בדרך כלל האשה הכחישה שהיא עובדת. יאמר לזכותה שבבית הדין הגדול אמנם הודתה שבשנת 2007 עבדה ובגלל זה לא פנתה להוצאה לפועל לגבות את חוב המזונות. כשפנתה להוצאה לפועל כדי לגבות את חיוב המזונות בקשה לגבות גם את חוב העבר מעת פסיקת בית הדין הראשונה מתאריך 01/06/05.

באשר לטענת הבעל לפיה האשה לקחה ממנו 16,000 ₪ שהיו אמורים להגיע אליו ממס הכנסה הוא לא הציג כל ראיות, שלכאורה היה יכול להשיגם או לבקש צו לגילוי המסמכים הנדרשים משלא עשה כן, אין יותר לדון בטענה זו.

ב"כ הבעל בטיעוניה מציינת להחלטת בית הדין מיום 10/03/2010 סעיף א' בה נכתב:

א. ביה"ד מבהיר בזאת, שמאז גירושי הצדדים בתאריך 22.10.2009, אין חיוב מזונות שוטפים כנגד הבעל עבור האשה, ויש לבטל כנגדו כל הליך משפטי לגביית מזונות אלו. (למעט חוב העבר עד לתאריך הנ"ל).

החלטה זו, המקיימת את חוב מזונות העבר, ניתנה אחר החלטת בית הדין הגדול לדון בנושא המזונות ועל סמך זאת מבקשת ב"כ האשה לקבוע שאין מקום לדיון נוסף בנושא מזונות העבר.

נייחס לב"כ האשה כי שגגה ולא שמה לב לאמור בסעיף ב' להחלטה בה נכתב:

ב. הבעל רשאי להגיש בקשה מסודרת להוכיח טענותיו לגבי חיוב מזונות העבר בענין השתכרות האשה וכו', וכן ראיות לענין שלילת זכאות האשה לכתובה, וביה"ד יתן צווים לגילוי מסמכים בהתאם.

מסקנת הדברים - על בית הדין להדרש ולדון בנושא חיוב המזונות בהתאם לראיות החדשות שהוצגו בפניו.

השאלה ההלכתית הניצבת בפנינו, האם יש לקזז או לבטל את חיוב מזונות העבר אשר נפסקו על ידי בית הדין עקב השתכרות האשה מעבודתה בחלק מהתקופה אשר בגינה נפסקו לה מזונות אשה?

נקדים את העקרון היסודי המבואר בסוגית הגמרא במסכת כתובות (נח עמוד ב) הבעל חייב במזונות אשתו אשר לחלק מדעות הפוסקים הוא מהתורה ולחלקם הוא מדרבנן. כנגד חיוב עיקרי זה תקנו חכמים שהבעל זכאי במעשה ידי אשתו.

כך נפסק להלכה ברמב"ם (אישות פרק יב הלכה ד):

תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה...

תלות החיובים זה בזה מאפשרת להפטר מחיוב אחד כנגד משנהו בתנאים מסוימים.

הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה כ) כתב ביחס לזכות הבעל מחיוב במזונות על ידי מעשי ידיה וז"ל:

הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך במזונותיך אין לה מזונות, שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתבעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי.

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סט סעיף ד) נפסק:

מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך אם אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, שומעין לה. אבל הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו.

הוסיף הרמ"א וכתב:

אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך (הר"ן פרק הדר).

מדברי הרמ"א האלו נראה שהבעל יכול לומר לאשה להתפרנס ממעשה ידיה אף ללא הסכמתה ובתנאי שאם יחסר לה כדי שעור מזונותיה ישלים לה.

החלקת מחוקק (סימן ע ס"ק לג) כתב שרשאית למחות ולומר, איני רוצה, כשאין מספיקים מעשי ידיה למזונותיה, שהרי חיוב המזונות הוא עיקר. אם שתקה כשאמר לה הוי קבלה אף אם אין מעשי ידיה מספיקין לה. מדבריו עולה, אם מעשי ידיה מספיקים למזונותיה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, שלא בהסכמתה.

הבית שמואל (סימן סט ס"ק ד) חלק על החלקת מחוקק ודייק מדברי הרמב"ם, ורש"י ועוד ראשונים, שאינו יכול לומר כן ללא הסכמתה וצריך לפחות, הסכמה שבשתיקה ולא כדעת הרמ"א כאן שנקט כשיטת הר"ן. עיי"ש. כדעתו נקט גם בביאור הגר"א (שם סימן סט, אות ז, ליקוט).

נוסיף ונציין לדברי הרמב"ם בפירושו על משנה (כתובות פרק יג משנה א) שחלק בין אם הבעל נמצא כאן או עומד ללכת למדינת הים וז"ל:

וממה שאתה צריך לדעת שיכול אדם לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן העדרי, ואין לה מזונות. במה דברים אמורים כשאינו נמצא, אבל כשהוא נמצא אינו רשאי…

נושא זה נידון בהרחבה גם בפוסקים האחרונים נציין לחלקם, בית מאיר סימן ע' על סעיף ט' שו"ת עין יצחק חלק א - אבן העזר סימן סה', חזו"א סימן סח' סוף אות ב' ועוד.

מחלוקת זו נוגעת לנידוננו כפי שיבואר לקמן.

נידוננו הוא מורכב יותר, מכיון שמדובר בפסיקת מזונות על ידי בית דין שלא בפני הבעל ולפיכך יש לדון, האם בית הדין מתחשב במעשי ידי האשה בעת שהוא בה לפסוק בענין חיוב הבעל או שמא אין בית הדין נדרש לדון בזכות זו של הבעל?

כמו כן יש לדון האם ובאיזה תנאים זכאי הבעל למעשה ידיה אם יתברר לאחר פסיקת בית הדין שהאשה עבדה והשתכרה?

נושא זה נידון בברייתא קצרה, הזקוקה לביאור, בסוגית הגמרא במסכת כתובות (דף קז עמוד א) ונחלקו הראשונים בביאורה והכרעת ההלכה. ז"ל הברייתא:

מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך - רשאי, קדמו בית דין ופסקו - מה שפסקו פסקו!

ז"ל הרמב"ם הלכות אישות (פרק יב הלכה טז) בבואו לפסוק את ההלכה על פי הברייתא הנזכרת:

מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות, חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה אם מצא שעשת הרי אלו שלו...

העולה מתוך דבריו שבית הדין פוסקין לאשה את הנדרש לה למזונותיה ללא התחשבות במעשי ידיה. כן גם דעת הרי"ף (שו"ת הרי"ף סימן נב) הרשב"א והרמב"ן.

הרא"ש וגם הר"ן תמהו על שיטת זו, מדוע בית הדין שבא לפסוק שלא בפני הבעל לא מהפך בזכותו של הבעל שמא יפסידו שלא כדין! מדוע בית הדין אינו מתחשב בבואו לפסוק מזונות לחובת הבעל, בזכויות הקנויות לבעל במעשי ידי האשה, על פי תקנת חז"ל כנגד חיובו במזונותיה?

מתוך שאלה זו הגיע הרא"ש למסקנה שעל בית הדין חלה החובה לפסוק את מזונות האשה רק לפי הנצרך לה מעבר למה שיש לה ממעשי ידיה.

על פי האמור מבאר הרא"ש (כתובות פרק יג סימן ה) את לשון הברייתא "קדמו בית דין ופסקו - מה שפסקו פסקו!" כיון שבית דין התחשב במעשה ידיה, אין לבעל זכות לטעון בענין זה וז"ל:

ואם קדמו ב"ד ופסקו כיון שכבר באת לפני ב"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק אין לו טענה עוד על מעשה ידיה כי מסתמא כשפסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יותר על מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב (פי"ב מהל' אישות הלט"ז) שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שאין ב"ד אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות, דלא מסתבר כלל, שהדבר ראוי כשנפרעים מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו הואיל ובגרמא דידיה מפסידו:

המאירי (בית הבחירה כתובות דף קז עמוד א) נקט כשיטת הרמב"ם וסיעתו ועל פי הסברו ניתן לישב את קושית הראשונים מדוע אין בית הדין מהפכין בזכותו של הבעל.

ממה שכתבנו שפוסקין מזונות לאשת איש למדת שאין בית דין יכולין לומר לאשה צאי מעשי ידיך למזונותיך ואפילו בספקא שאם כן יאמרו לה ב"ד כן, אלא הואיל ובעלה לא אמר לה אין לבית דין לומר כן שמא אף הוא אינו רוצה שתתגנה או שתתעמל כל כך ופוסקין לה וכשיבא בעלה אם לא עשתה הפסיד וכן הדין באלמנה אצל יתומים שאין בית דין מחשבין עמה על מעשי ידיה אלא נותנין לה מזונות עד שיבאו היתומים ויתבעוה על מעשי ידיה ...

בבאור מחלוקת זו ובביאור שיטת הרמב"ם מצינו מספר גישות באחרונים, נפרט בקצרה את עיקרם.
אבני מילואים (סימן ע ס"ק ג) ביאר שיטת הרמב"ם על פי הטעם לתקנת חכמים שתקנו מעשי ידיה תחת מזונות משום איבה וכאשר היא נדרשת לתבוע מזונותיה בבית הדין לא קיים הטעם לתקנת חכמים ולפיכך אין הבעל זכאי למעשה ידיה. דהיינו, גם אחר התקנה אין מעשי ידיה כתמורה למזונות אלא תלויים בקיום טעם התקנה משום איבה. נצטט את עיקר דבריו הנוגעים לעניננו:

... נראה טעמא דהרמב"ם לפמ"ש תוס' פ' נערה (מז, א) ד"ה משום איבה דלא הוי פירושו איבה דמזונות שלא ישנא אותה ולא יזון אותה, דהא על כרחיה מתזנא, אלא אפילו היכא דעל כורחו מיתזנא שלא יטריחוהו כל שעה לב"ד במזונות... ואם כן לא תיקנו מעשי ידיה לבעל אלא היכא דזיין לה מנפשיה ולא אטרחה לב"ד אבל היכא דאטרחה לב"ד תו ליכא למיחש לאיבה ולית ליה לבעל מעשי ידיה ומשום הכי פסק הרמב"ם כשב"ד פוסקין אין מחשבין על מעשה ידיה, וזה נכון...

משמעות דבריו שטעם התקנה שזיכתה לבעל את מעשי ידי אשתו משום איבה לא קיים כאשר האשה נזקקת לתבוע את מזונותיה בבית הדין ולכן בית הדין לא מתחשב במעשי ידיה כי הבעל אינו זכאי להם.

בפסקי דין רבניים (חלק ז פס"ד בעמוד 294) דנו בדברי האבני מלואים והעירו על דבריו מסיום דברי הרמב"ם והשולחן ערוך (סימן ע סעיף ה) שכתבו ו"אם מצא שעשתה הרי אלו שלו..." ואילו לפי הסברו של האבני מלואים הרי הבעל, במקרה זה, אינו זכאי כלל וכלל במעשה ידיה ולמה הרי אלו שלו!?

בספר העמק שאלה, (שאילתא ס' סק"ה) תלה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש במחלוקת שהזכרנו לעיל האם הבעל רשאי לומר לאשה בעל כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך כאשר מעשי ידיה מספיקין למזונותיה. לדעת הרמב"ם אינו רשאי לומר לאשה בעל כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך, לכן בית הדין פוסק לה מזונות ללא התחשבות במעשי ידי האשה. לעומת זאת הרא"ש סובר כדעת הר"ן שהובאו דבריו לעיל, בדברי הרמ"א, שרשאי לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך, ולכן בית הדין מתחשב במעשי ידיה כשבא לפסוק את מזונותיה.

לפי הסבר זה, בנגוד לדברי האבני מילואים, אם עבדה והשתכרה יש להתחשב בהם כאשר באה לגבות בפועל את מזונותיה.

באוצר הפוסקים (סימן ע ס"ק כט אות א) הביאו הסברים נוספים בבאור המחלוקת. גם לפי הסברים אלו באופן עקרוני זכות הבעל למעשי ידי אשתו שרירא וקימת.

נוסיף ונציין עוד, את שיטת החזון איש (סימן ח' סוף אות ג') שביאר את מחלוקת הראשונים והגדיר מפורשות שכאשר ודאי השתכרה ממעשי ידיה אין הבעל חייב במזונותיה גם לשיטת הרמב"ם.

לפי הסברו זכותו של הבעל למעשי ידי אשתו קיימת אף שנזקקה לגבות מזונותיה על ידי בית הדין, אלא שבית הדין אינו חייב לחקור אחר האשה האם היא משתכרת. לפיכך, אם ידוע שהיא משתכרת מעבודתה יש לנכות את שכרה מחוב המזונות. הסבה שבית הדין לא מתחשב בפוטנציאל ההשתכרות של האשה ומטיל את חובת ההוכחה על האשה בבואה לגבות מזונותיה כדי למנוע מצב שתרעב מחמת אי ספוק מזונותיה. ז"ל החזון איש שם:

...אבל ב״ד אינן חייבין בטורח זה להתגלגל עם כל אשה לדעת אם בת מלאכה היא ואי מוצאה להרויח, בלתי אם הבעל מעריך טענותיו לפני ב״ד וכן ביורשין עם האלמנה רק אם היורשין קטנים אז ב״ד אביהם של יתומין ותובעין את האלמנה בשביל יתומים, ונראה אף לדעת הרמב״ם דוקא באשה שאומרת שאינה מרוחת אבל אם אומרת שמרוחת אומרים לה שתנכה הריוח שלה ולא יפסקו אלא השאר, אלא שנותנים לה נאמנות, וכן בידוע לב״ד שהרויחה משעה שתבעה עד שפוסקין מנכין, אלא שלהבא רשאה ליתן אמתלא שאינה יכולה להרויח ואין ב״ד מטריחין לברר הדבר ואם מצרכינן לה לברר פעמים שאין בידה לברר ותגוע ברעב והלכך הכי תקנת מזונות שאין מגלגלין עמה בספיקות אבל בודאין ודאי שאין פוסקין לה שלא כדין, ומיהו דוקא בידוע שהרויחה אבל אין מחשבין במה שיכולה להרויח כיון שאפשר שאינה מרוחת, ואף אם חייבת במלאכתה אין אנו נזקקים לכופה בלא הבעל, כי הרבה אמתלאות אפשר להתהוות שאי אפשר לה להתעמל במלאכה...

ולדעת הרא״ש ב״ד מטריחין לדעת מה שראוי לה להרויח, ואומרין לה בשביל הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך, ואם אינן מספיקין משלימין לה...

שיטת הרא"ש לפי הסברו של החזון איש, שבית הדין כן חוקר ובודק האם האשה משתכרת ומתחשב בפוטנציאל ההשתכרות של האשה ואומר לאשה בשם הבעל צאי מעשה ידיך במזונותיך ומטיל את חובת ההוכחה על האשה בבואה לגבות מזונותיה. אמנם, אם יווכח בית הדין שאין מעשה ידיה מספיקין יפסוק לה בית הדין מזונות על חשבון הבעל.

נוסיף אנו, שעל פי ביאור המאירי, הובא לעיל, הטעם שאין בית דין אומרים לאשה "צאי מעשי ידיך למזונותיך" אפילו בספקא, הואיל ובעלה לא אמר לה כן "שמא אף הוא אינו רוצה שתתגנה או שתתעמל כל כך" בנידון שלא יצא למדינת הים אלא נפרדו מתוך סכסוך, כנידון דידן, ודאי אין כוונתו לוותר על זכויותיו במעשי ידיה. לכן יש מקום לחשב את מעשי ידיה בטרם יפסוק לה בית הדין את מזונותיה, במיוחד כשעומד הוא לפנינו וטוען כן בטרם גבינו ממנו בפועל את חיובו במזונות.

כן כתב גם החזון איש בהמשך דבריו שם שאף לשיטת הרמב"ם, בשעה שאנו באין להוציא מידו רשאי לטעון, צאי מעשה ידיך למזונותיך.

ז"ל החזון איש (סימן סח אות י'):

דלדעת הרא״ש בית דין אומרין לה צאי מעשה ידיך למזונותיך בשביל הבעל, וא״כ אם בית דין פסקו לה מזונות ולא נכו מעשה ידיה שהיתה יכולה להרויח הוי דין טעות, ואין דיניהם דין וכל שכן שאין לה רשות למכור לעצמה שלא אמרו אלמנה וא״א מוכרין לעצמן למזונות אלא בדבר שאם היו באין לבית דין היו זוכין, ואם מכרה מנכסי בעלה אין מכירתה מכירה והבעל מוציא מן הלוקח בין קרקע בין מטלטלין, ואם אכלה נכסיו גובה ממנה כדין גזילה, ואף במכרה האשה מנכסיה ופשעה ובטלה ממלאכתה, א״צ הבעל לשלם מזונותיה ויכול לטעון צאי מעשה ידיך למזונותיך, אף לדעת הרמב"ם שאין מחשבין עמה במעשה ידיה, מ״מ בשעה שאנו באין להוציא מידו רשאי לטעון כן, וכש״כ לדעת הרא״ש דבית דין מחשבין עמה, כי לא חשבו או מכרה לעצמה שלא כדין כי בא בעל וטעין צאי מעשה ידיך רשאי דהא לדעת הרא״ש השתא אנו באין להוציא מיד הבעל דמה שלקחה לעצמה לאו כלום הוא, ודברי הח״מ בדעת הרא״ש מכוונין.

ועיין שם באוצר הפוסקים מה שהביאו מדברי הרה"ג שלום משאש זצ"ל בספרו תבואות שמש (סימן קכג) שכתב כעין דברנו האחרונים.

בנידון דידן מדובר שבחלק מהתקופה שבגינה האשה באה לגבות את מזונותיה האשה עבדה והשתכרה באופן שאילו היו לפני בית הדין נתוני השתכרותה לא היו מחייבים את הבעל במזונות בגין תקופה זו, על פי המבואר לעיל.

היות ולרוב שיטות הפוסקים אין האשה יכולה לגבות מזונות על ידי בית הדין כשמשתכרת די מחיתה ואף אם להלכה יש להסתפק בענין בנידון דידן שטרם גבתה את כל חוב המזונות והבעל מוחזק במה שלא גבתה אין להגבותה את דמי מזונותיה אלא בגין התקופה שלא השתכרה.

יתרה מזו, אף האשה, על פי דבריה, הבינה כן, שלא מגיעים לה מזונות בגין תקופה זו ולכן לא פנתה להוצאה לפועל בתקופה שעבדה.

אף את שעור חוב המזונות שהאשה מחלה לבעלה במסגרת נסיון שלום הבית אין לחייב את הבעל, במידה ולא נמחקו לחלוטין מתיק ההוצאה לפועל, במועד בקשת האשה לסגירת התיק.

על פי המתבאר, אין להגבות לאשה את דמי מזונותיה אלא בגין התקופה שלא השתכרה מאז מחלה את חוב המזונות לבעלה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. הבעל חייב במזונות אשתו בהתאם להחלטות בית הדין הקודמות ובשים לב להחלטת בית הדין מיום 01/02/09 סעיף ג' אשר העמידה את חיוב הבעל על סך 1000 ₪ לחודש בגין החודשים שטרם גבתה האשה את חוב מזונותיה.

ב. אין להגבות לאשה את דמי מזונותיה אלא בגין התקופה שלא השתכרה, מאז מחלה את חוב המזונות לבעלה ועד למועד הגרושין.

ג. על ב"כ לערוך תחשיב בהתאם לאמור לעיל אחר בדיקת הנתונים החשבוניים של הגביה בתיק ההוצאה לפועל ועל פי פירוט החודשים בהם לא השתכרה האשה כמפורט במסמכי הביטוח הלאומי.

ד. על הצדדים וב"כ להעביר לבית הדין את התחשיב הנ"ל ובית הדין יוציא את החלטתו הסופית.

ה. על פי התחשיב האמור ישלם הבעל את חוב המזונות בתשלומים חודשיים של 1000 ₪.

ניתן ביום כ"ב בתמוז התשע"א

(24/07/2011)
הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב יצחק רפפורט - דיין