לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי בת"א מתאריך י' סיון תשס"ט, שבה נכתב כדלהלן:

במהלך הדיון שבפנינו נחלקו ב"כ הצדדים באשר לתוקפו של הסכם הגירושין מיום 3.6.1999, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין. לטענת ב"כ הבעל הסכם הגירושין הינו בתוקף ועל ביה"ד להחליט על חלוקת הרכוש שהצטבר רק החל ממועד שהצדדים חזרו לשלום בית. מאידך גיסא, טענה ב"כ האשה שיש לראות את הסכם הגירושין כמבוטל וזאת ע"פ מעשיהם של הצדדים שחזרו לשלום בית. לדברי ב"כ האשה, "היא (האשה) חתמה על ההסכם וראתה שהוא מפרנס אותה והיא לא הבינה שצריך לבטל את ההסכם, והיא לא הבינה על מה היא חתמה והדעת לא סובלת שנאמץ את הסכם".

ביה"ד מבהיר כדלהלן:

ע"מ לשנות הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד דרישת החוק היא, ששינוי ההסכם יעשה בכתב ויקבל אישור של ביה"ד.

להלן לשון החוק:

"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שבניהם ושינוי של הסכם כזה יהיו בכתב. הסכם ממון טעון אישור ביהמ"ש לע"מ או ביה"ד הדתי.....וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".

[חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973 סעיפים 1-2 לחוק]

ביה"ד האזורי מצטט גם מספרו של א' רוזן צבי (עמ' 320) שם נכתב:

"דרישות הכתב, האישור והאימות אינן נושאות אופי פורמלי-צורני בלבד. אלה דרישות מהותיות, החיוניות למתן תוקף להסכם כאמור, דרישות אלה נובעות ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני-זוג, היוצרת, לכאורה, חשש של השפעה בלתי הוגנת, ומהשפעתו הניכרת של הסכם ממון על מכלול רחב של יחסי המשפחה לגבי רוב האוכלוסיה בישראל.".

ביה"ד האזורי מפנה גם למה שכתב ביהמ"ש המחוזי בת"א 1194/2 לאחר שהביא את לשון החוק ואת דבריו של א' רוזן צבי:

"משכך, אין כל משמעות לטענות המערער בדבר שינוי ההסכם בהתנהגות, משאין החוק מאפשר זאת".

בערעור לפנינו ב"כ האישה המערערת חזר על הטענה שההסכם בוטל על ידי התנהגות, ואף הביא מספר סימוכין משפטיים לדבריה. טענה נוספת שב"כ האישה העלה, שהחלטת ביה"ד האזורי פוגעת בתקנת הציבור ולכן יש לבטלה.

ב"כ האישה המערערת מציינת לפסיקת בית המשפט העליון בתיק אגברה נ' אגברה 4946/94, שעוסק בבני זוג שעשו הסכם גירושין והתגרשו ולאחר מכן חזרו לחיות יחד, וכעת תובעת האישה מהאיש מזונות מתוקף ההסכם. ופסק ביהמ"ש שההסכם התבטל על ידי התנהגות הצדדים.

מובאה נוספת שב"כ האישה מציינת אליה היא פסיקתו של ביהמ"ש למשפחה 38602/99 שעוסק בבני זוג שחתמו על הסכם גירושין וחזרו לחיים משותפים. וגם שם נפסק שחזרה לחיים משותפים יכולה להחשב לביטול של הסכם הגירושין בדרך התנהגות.

ב"כ האישה מצרפת עוד כמה מובאות שמהן עולה שניתן לבטל הסכם בדרך התנהגות.

המשיב מצדו טוען כאמור בהחלטת ביה"ד האזורי ששינוי של הסכם ממון בין בני זוג צריך שיעשה אך ורק בכתב ושיקבל אישור של הערכאה השיפוטית המוסמכת. ב"כ הבעל משיב לסימוכין המשפטיים שצירף ב"כ האישה, ומבקש להבדיל בין חוזה רגיל שכפוף לדיני החוזים להסכם ממון שיש לו מעמד מיוחד בגלל טיב היחסים בין בני זוג, ושביטולו יכול להעשות אך ורק לפי התנאים המפורטים בחוק ולא בדרך של התנהגות. ב"כ הבעל מפנה לפסה"ד של ביהמ"ש העליון בעניין מונק נ' מונק, שהסתמך על הסעיף הנ"ל בחוק וקבע שבני זוג שחתמו על הסכם ממון אך לא אישרוהו בערכאה המוסמכת, וחזרו לשלו"ב, שוב לא ניתן לאשר את אותו הסכם. ב"כ מפנה למובאה נוספת שאליה נתייחס בהמשך.

ב"כ הבעל מבקש להבדיל בין האמור בפסה"ד בתיק אגברה נ' אגברה למקרה דנן, משום שפסה"ד שם עסק בשאלת המזונות ולא בשאלה רכושית.

טיעון נוסף שמעלה ב"כ הבעל, שביטול הסכם ממון משמעו החלת הסכם חדש, וזה דבר שצריך להעשות בפני הערכאה המוסמכת, ולכן יש לדחות את טענת ב"כ האישה שההסכם התבטל.

בדיון שהיה לפנינו התברר שהצדדים כבר התגרשו ולא נערך הסכם חדש בעניין הרכוש בעת הגירושין. עוד בדיון, ב"כ הבעל המשיב הצהיר בפנינו שהבעל מוכן לשלם מחצית מהרכוש שנצבר מאז הסכם הגירושין נשוא הערעור. בעקבות זאת פנה ביה"ד לב"כ האישה ושאל אם כן מה מטרת הערעור? וב"כ האישה השיבה שמטרת הערעור הוא א' – הפרשי השווי של הדירה המשותפת שהינם גבוהים ממה שהיה בזמן שנחתם ההסכם. ב' – המוניטין שצבר הבעל בשנים הללו.

כמו כן הובהר בדיון שהצדדים קיבלו על עצמם לדון לפי חוק יחסי ממון.

בסיום הדיון ביה"ד הציע שהבעל יתן לאישה מחצית מהפרשי השווי של הדירה, והאישה תוותר על חלקה במוניטין שצבר הבעל. ביה"ד הפנה את הצדדים לניהול מו"מ, אך בתאריך 20/07/2010 הודיעו הצדדים שלא הצליחו להגיע להסכמות ולפיכך מבוקש שביה"ד יתן את החלטתו.

והנה מעיון במובאות המשפטיות שאליהן הפנו הצדדים, ומעיון במובאות נוספות עולה שיש הבדלים בפרשנות של פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין אגברה, כאשר יש המגבילים את האמור שם רק למקרה כעין זה שנדון לפני ביהמ"ש כאשר בני הזוג חזרו לחיות יחד פרק זמן ארוך של 18 שנה [ראה ה"פ 1116/92 יורשי בן יוסף ז"ל נ' אורה פז, דינים מחוזי, כרך כו(7) 17.], ויש שרצו לחלק בין שינוי הסכם ממון לביטול הסכם ממון, כאשר שינוי מחייב אישור של ביה"ד או ביהמ"ש, וביטול אינו מחייב זאת כאמור בפס"ד אגברה. אמנם כאשר אפשר ללמוד מהתנהגות בני הזוג שעם ביטול ההסכם הראשון נכרת ביניהם הסכם חדש, אז הסכם חדש זה מחייב את אישורה של הערכאה המוסמכת. [ראה זערור נ' זערור תמ"א (ת"א) 3292/89].

פסה"ד אליו ציין ב"כ הבעל בתיק מונק נ' מונק אינו מענייננו משום ששם מדובר בהסכם שטרם אושר, ואנו כעת עוסקים בשאלה שטרם הוכרעה בפסיקת ביהמ"ש העליון כאמור, והיא האם הוראות החוק במקרה של שינוי הסכם חלות גם כאשר מדובר בביטול הסכם, או לא.

הארכנו בהבאת המובאות המשפטיות, משום שבני הזוג קיבלו עליהם לדון לפי החוק האזרחי. אמנם גם הסכמה כזו אינה מחייבת את ביה"ד להתחשב בכל תקדים פרשני משפטי. ונסביר.

הטור חו"מ סי' כו הביא מחלוקת בין בעה"ת (שער סב ח"א סי' ד) לרא"ש (כלל יח סי' ד) בשטרי חוב שכתוב בהם שאפשר לתבוע אותם בין בדיני ישראל ובין בדיני עכו"ם, כאשר לדעת בעה"ת אסור לתובע לפנות לערכאות, וההתחייבות על זה היא קניין דברים בעלמא, אבל בי"ד של ישראל צריך לנהוג איתו כדיני ערכאות, והשווה למאי דקיי"ל שאפשר לקבל קרוב לעדות. ולדעת הרא"ש אין לנהוג איתו בדיני ערכאות משום שאת הנוסח הזה תיקנו הקדמונים, והמטרה היתה שכאשר הנתבע מסרב לדין תורה יוכל התובע לפנות לערכאות ולא יצטרך לטרוח ולכופו על ידי בי"ד של ישראל.

וכתב הטור שתהיה נפק"מ כאשר עברה שמיטה, שלדעת הבעה"ת יוכל לתבוע את חובו ולדעת הרא"ש לא יוכל לתבוע את חובו.

וישנה תשובה נוספת של הרא"ש (כלל סח סי' יג) שדן על מה שהיה מקובל לכתוב בשטרות שהמלוה רשאי למכור מנכסי הלוה בלי שומא ובלי רשות בית דין. וכתב הרא"ש שהכוונה שכאשר לא יהיה בי"ד, יוכל המלוה לעשות דין לעצמו, אבל כאשר יש בי"ד ודאי שאין רשות למלוה לגבות בעצמו בלי שומא ולהיכנס לבית הלוה, משום שזה נגד הדין, ולא לזה היתה הכוונה במה שכתוב בשטר.

והנה מדברי הרא"ש משמע שנותנים להתחייבויות הללו משמעות מצמצמת משום שמקורן במנהג, ויש לפרש את המנהג בצורה כזו שלא יתנגד לדין תורה. וכעת יש לעיין האם לפי הרא"ש צריך שתהיה איזה שהיא משמעות להתחייבות או שאפשר לפרש שההתחייבות חופפת לגמרי לדין תורה?

והנה ממה שכתב בתשובה הראשונה משמע שיש איזה שינוי מדין תורה כאשר מוסיפים בשטר שאפשר לתבוע גם בדיני עכו"ם, והיינו שבעלמא כאשר הלוה לא מציית לדין כופים אותו ויורדים לנכסיו על ידי בי"ד של ישראל כמו שכתב הבעה"ת (שם ח"א סי ג), וכאשר הוסיפו בשטר בין בדיני עכו"ם וכו', אפשר לכפותו גם בדיני עכו"ם ולא צריך להטריח את התובע לפנות לבי"ד של ישראל. גם בתשובה השניה שהבאנו הרא"ש כתב שהמלוה יכול לעשות דין לעצמו, ועיין קצות (סי' קג ס"ק ד) שיש מחלוקת ראשונים האם המלוה יכול לגבות מנכסי הלוה בלי בי"ד, והרא"ש ס"ל שאינו יכול לעשות כן, ומ"מ כאשר אין בי"ד שרי.

רואים אנו שגם לפי הרא"ש שסובר שצריך לתת פרשנות מצמצמת להתחייבויות מעין אלו, צריך מ"מ להסביר מה מטרת ההתחייבות, ואין לומר שהתוספת הזו נכתבה סתם בלי סיבה.

והבעה"ת שחולק על הרא"ש סובר שמפרשים את ההתחייבות כפשוטה, אלא שאין תוקף להתחייבות ללכת להתדיין לפני עכו"ם משום שזה קניין דברים לכן אמרינן שקיבל על עצמו את דיני העכו"ם, וידונו אותו כך לפני בי"ד של ישראל.

והשו"ע (סעי' ג) הביא את דברי בעה"ת שהתחייבות לדון לפני ערכאות לא מועילה. ובסי' סא ובסי' קג הביא את דברי הרא"ש בתשובה השניה, ועיין בסמ"ע בסי' סא (ס"ק יד) ובש"ך (שם ס"ק יא), ובסמ"ע בסי' כו (ס"ק יא) שלפי הרא"ש מפרשים את מה שכתוב בשטר לפי המנהג, ובסתמא נותנים פרשנות מצמצמת למה שנכתב.

עוד כתב הסמ"ע שגם הרא"ש מודה כאשר התחייב במפורש להתדיין לפני עכו"ם בכל אופן, שיש לנהוג עם המתחייב כדיניהם. ותמה על השו"ע שלא הביא את הדין הזה.

והט"ז בסי' כו ובסי' סא הבין מדברי הסמ"ע שכאשר קיבל על עצמו במפורש לדון לפני גויים, מותר לעשות כן, ותמה עליו, וכתב שלא דמי למתנה על מנת שלא תשמטני בשביעית דמהני, משום שזה דבר שאפשר לעשות בהסכמת שניהם, משא"כ ללכת לפני ערכאות. ומדוע אם כן הרא"ש היה צריך לפרש את מה שכתוב בשטרות? כדי ליישב את מנהג העולם לפי הדין, אבל באמת גם כאשר ברור שזו היתה כוונת המתחייבים, אסור ללכת לערכאות.

הט"ז מוסיף שגם אדם שבא לבי"ד ואומר במפורש שרצונו שידונו אותו לפי דיני הגויים לא שומעים לו משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. כמו שכתב הטור לדעת הרא"ש שאי אפשר להתנות שלא תשמט שביעית.

וסו"ד הט"ז צ"ב, דמאי שותא דדיני תנאים להכא, הרי כאן מדובר בהתחייבות, ומדוע שלא יוכל להתחייב על דבר שאינו חייב בו מדין תורה [עיין סמ"ע סי' כב ס"ק טו שכ"כ]? זאת ועוד, הרי קיי"ל שאדם מתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון? וכך מפורש גם בסי' סז שאפשר להתנות ע"מ שלא תשמטני בשביעית, ואם כן מדוע אי אפשר להתנות שהחוב לא ישמט בשביעית?

ונראה לבאר על פי מה שכתב הנימוק"י בפרק הזהב (ב"מ לא ע"א מדפי הרי"ף) שתנאי בדבר שבממון מהני רק כאשר מהניא מחילה, משום שבלא"ה הוי כמתנה ע"מ שאין בו דין זה. ועיין בקצות (סי' רכז ס"ק ח וט') שהנימוק"י ס"ל כדעת הרשב"א שתנאי בדבר שבממון מהני משום שהתנאי אינו על הדין אלא על המחילה, אבל על הדין עצמו אי אפשר להתנות.

ולפי זה אפשר לומר שס"ל לט"ז שהתחייבות לדון לפי דיני עכו"ם היא בעצם התחייבות שדיני תורה לא יחולו על העניין שבין שני הצדדים, וזה דבר שאי אפשר להתחייב עליו, משם שבכך עוקר את דיני התורה. ולכן גם כאשר אדם מופיע לפנינו ומבקש שנדון אותו לפי דיני העכו"ם, אי אפשר לעשות כן, משום שזו עקירה של דבר מהתורה שצוותה עלינו לדון לפי דיננו, ותנאי עמש"כ בתורה מהני רק כאשר התנאי הוא על העתיד, כלומר על המחילה כדעת הרשב"א.

ובעניין מש"כ הט"ז שאי אפשר להתחייב לדון לפני עכו"ם משום שגם בהסכמה הדבר הזה אסור, יש לעיין עוד בסי' כב סעי' ב' ובסמ"ע ובש"ך שם מה שחילקו בזה.

ועיין בספר כתונת יוסף שלמעשה ההתיר לדון כשקבלו לדון בדיני עכום והדין הולך אחרי הדיין

והדרינן לנידוננו שבוודאי אין להשוות לאמור כשמדובר באישור הסכם לפי חוק יחסי ממון שכל שהמדובר במתן אישור וגושפנקא להסכם ולא בהתדיינות לכל הדעות דלעיל מהני ואין בכך שום איסור וזאת מבלי ליכנס לשאלת מעמדם של בתי משפט בארץ מבחינה הלכתית

באופן שלדידן שבני הזוג קיבלו על עצמם שביה"ד יפסוק לפי החוק, וכעת יש לדון מה ההסכמה הזו כוללת, שלפי האמור לעיל, אפשר להתחייב שביה"ד יפסוק לפי החוק, ואף לפי פסיקות של בתי המשפט, אבל צריך להיות ברור שזו היתה הכוונה, ובנד"ד בני הזוג אמנם קיבלו על עצמם שביה"ד ידון לפי החוק, ומקובל שהפרשנות של בג"ץ היא כחוק גופא, אבל באשר לפרשנות של ערכאות אחרות, אין קבלה של הצדדים, ובפרט שישנן בעניין זה יותר מפרשנות אחת, כאמור לעיל.

ומעתה עלינו לדון ולהכריע לפי דין תורה על בסיס החוק בהתאם להסכמת הצדדים.

עיין בשו"ת ישמח לבב אבה"ע סי' כ"ג שכתב וז"ל:

"איש וביתו שנתקשרו על הגירושין בקנין ושבועה חמורה שהאשה מחלה בכתובה כולה או מקצתה, והבעל חייב עצמו לגרשה לזמן שהתנו ביניהם, ושוב עשו שלום ביניהם, אם צריך לחדש לה כתובה אחרת.

המנהג הפשוט ודבר המצוי שהאיש והאשה מתוך קטטה מתקשרים בקנין ושבועה חמורה להפריד זיווגם, שקונים מיד האשה למחול במקצת הכתובה או בכולה בעד מה שנתפשרו ביניהם, ובה שעתא קונים מיד הבעל לתת לה גט לזמן המיועד ביניהם, ואח"כ הוא מחזירה ועושים שלום ביניהם ואין חוששים לחדש כתובה אחרת, וזה לכאורה נגד הדין המובא בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סי"ג.

ונראה דטעם המנהג הוא דכיון שקונים מיד הבעל ג"כ לגרש לזמן פלוני והכל נעשה בפעם אחת, כאלו התנה בפירוש שאינה מוחלת אלא ע"מ להתגרש דאל"כ שמא יחזור בו הבעל מלגרש ונמצאת העלובה הזאת קרחת מכאן ומכאן, ואומדנא דמוכח ואנן סהדי שלא נעשית המחילה אלא ע"מ להתגרש באופן שאין הכתובה מתבטלת עד שעת גרושין שאבדה תקות השלום. תדע שהרי מעולם אין קורעין הכתובה באותה שעה שקונים מידם על זה, שכל זה מורה באצבע שעדיין היא כתובה גמורה כאשר בתחילה וכ"ע יודו דלא בעי לחדש כתובה אחרת. זה נראה פשוט וברור בטעם המנהג [...] שהרי מעשים בכל יום שמתקשרים על הגרושין וחוזרים לברית השלום ואינם חוששים לחדש כתובה אחרת [...] וע"ע בספר הבהיר בק"ש שם שהרב ז"ל נתן עוד טעם ותבלין מנהג משום שעל הרוב אין עושים התקשרות אלא מתוך כעס וקטטה ואין דעתם לבטל הזיווג אלא בעוד שהשטן מרקד ביניהם יעו"ש [...] כללא דמילתא כיון שמקפידין שלא לקרוע הכתובה, עד אחר נתינת הגט אין דעתם לבטלה בשום אופן שיהיה, בפרט שכמה פעמים הבעל עושה כן כדי לרדותה וליסרה אולי תשוב ממדותיה הרעים ואח"כ הוא עצמו רודף אחר השלום, באופן שהכתובה עדיין כתובה גמורה ואוקמה אחזקתה גם לענין אם מתה האשה שיורשיה כפה"ת עוד ידם נטויה כמ"ש.

והן עתה בא לידי גליון א' מהספר מנחת העומר [שהוא כעת על מכבש הדפוס] להרה"ג מארי דאתרין כמוהר"ר עמ"א זצ"ל, וראיתי שם באהע"ז סי' ט"ו דברים מסכימים למ"ש, דאיתשיל מר במעשה שהיה באשה א' שעשתה שטר מחילה לבעלה בכתובתה בכל חוזק ותוקף ובביטול מודעי וגו', שיגרשנה אחר ח' ימים וכשרצה הבעל להחזירה ולעשות שלום ביניהם מסר מודעא על המחילה שאינו מחזירה אלא לאונסו, ואח"כ עשו שלום ביניהם ושהתה עמו כ"א שנה ומתה, וכשבאו בנותיו שממנה לחלוק עמו כפי התקנה הוציא שטר מודעא הנז' וטען שכבר נתבטלה הכתובה מכח המחילה שעשתה לו [...] אמנם הרב ז"ל אנהירינהו לעיינין בטעם השני, שכ' שם דכיון דבשעת המחילה הזכירו הגרושין הרי שלא מחלה אלא אם יפטור אותה בגט, שגם בעת שקנו מידה על המחילה הזכירו בפי' שאחר ח' ימים יפטרנה בגט לאלתר, הרי הקפידה כולי האי על הגט וכו', וכיון שלא גרשה הרי המחילה בטעות וכו'. והביא ראיה מדברי הרדב"ז בחדשות סי' שס"ד גבי מורדת וז"ל, והיכא דאמרה היא מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובה רק שיגרשני, הדבר ברור שלא מחלה אלא ע"מ שיגרשנה וכיון שאינו מגרשה אין כאן מחילה, עכל"ה. וממנו נקח למנהגנו שנקוש"ח מיד שניהם בפעם אחת כמ"ש בעניותין בראש אמיר".

הרי לנו שכאשר דובר במפורש על הגט, אז כל ההסכמות כפופות לסידור הגט. הרב ישמח לבב כתב את הדברים בזמנו כאשר רוב זכויותיה של האישה היו מעוגנות בכתובה, אך גם בזמנינו כאשר בני זוג עושים הסכם גירושין, ברור לכל בר דעת שההסכם נעשה עובר לגירושין כפי שמפורט בדרך כלל בגוף ההסכם שהצדדים יתייצבו בביה"ד במועד הראשון שיקבע לסג"פ. וכאשר 'עבר זמנו בטל קורבנו'. וגם הטעם השני שכתב שם שמקובל לא לקרוע את הכתובה עד לאחר הגירושין, נכון גם בזמנינו שביצוע ההסכם נדחה בדרך כלל לאחר סידור הגט, גם זה מראה באצבע שתוקף ההסכמה מוגבל בזמן ותלוי בכך שבני הזוג יתגרשו עובר לכריתת ההסכם.

זאת ועוד, שהסכם גרושין מעצם מהותו הוא תלוי זמן, משום שמדובר בהסדר רב ממדי שמסדיר הרבה סוגיות כלכליות בין בני הזוג, שחלק מאותם הסדרים ודאי אינם רלבנטים עוד, ויש אומדנא ברורה שההסכם הוא עסקת חבילה שנעשית בחדא מחתא שבה מאוזנים האינטרסים של הצדדים כפי שהיו באותה עת, ולכן אי אפשר אחרי שנים לקחת את החלקים הרלבנטים בהסכם ולהחיל אותם על גירושין שנערכו אחרי שנים שהאינטרסים של הצדדים השתנו לבלי הכר.

ואם הייתה התייחסות מפורשת בחוק למקרה זה, ברור שקבלת הצדדים היתה מחייבת, אבל מאחר וכאמור אין התייחסות מפורשת, ופסיקת בג"ץ גם היא נתונה לפרשנות, לכן לפי דין תורה במקרה כזה אין כל ספק שההסכם בטל ומבוטל.

(-) הרב ציון אלגרבלי – דיין

ראיתי מש"כ עמיתי ואני מצטרף למסקנת דבריו שהסכם הגירושין משנת 1999 בטל.

יש לציין שעצם גישתו של ביה"ד האזורי שניתן לחלק רכוש וזכויות ממון בין בני זוג בכפיפות לחוק יחסי ממון שאינם תואמים את משפטי התורה טעונה עיון רב. שכן, משפט התורה הוא הדין שלפנינו, ועל פיו אנו צריכים לפסוק את הדין. וגם כאשר הצדדים נתנו את הסכמתם שענייני הממון שביניהם יקבעו על פי החוק האזרחי, עדיין חלה על ביה"ד האזורי החובה שמשפטי התורה הם ועל פיהם יצא הדין והמשפט. ויתכן מאד שהמרת משפטי התורה במשפט האזרחי על ידי ביה"ד, כלול באותם דברים חמורים שכתבו הרמב"ם והשו"ע שיש בזה משום הרמת יד בתורת משה. אמנם ניתן להסביר את התנהלותו של ביה"ד האזורי שנובעת מן הרצון לחזק את מעמדם של בתי הדין שעוסקים בדיני נישואין וגירושין והכרוך להם. בירור נרחב בשאלות נכבדות אלו מצוי בתיק ביה"ד הגדול מס' 811368/1-2 (טרם פורסם). גם כאשר ניתן לביה"ד האזורי באופן עקרוני בהתאם לכללים ולתנאים ההלכתיים לפסוק על פי החוק האזרחי, גם אז יש לפעול עד כמה שניתן להמשיך ולפסוק על פי משפטי התורה.

לאור האמור מוחלט לקבל את הערעור והסכם הגירושין מיום 03/06/1999 בטל

(-) הרב אברהם שרמן – אב"ד

הוחלט כאמור לעיל.

ניתן ביום כ"ח בסיון התשע"א
(30/06/2011)
הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב ישראל יפרח - דיין