ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום ה' באלול התשע"א (04/09/2011) בתיק 860432/1, בה החליט ברוב דעות כי הוא מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונות, לרבות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא" ולצורך כך להידרש לתביעתה לגירושין, ודחה את בקשת המערער לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגדו.

עובדות יסוד
הצדדים הינם בני זוג יהודים שנישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1991. מנישואין אלו נולדו לצדדים חמישה ילדים, מתוכם ארבעה הינם קטינים.

החל משנת 2007 מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים בעניני משפחה בבית המשפט האזרחי בצרפת. המערער (להלן גם – הבעל) הינו אזרח מרוקו ותושב צרפת. המשיבה (להלן גם – האשה) הינה אזרחית צרפת ולכאורה גם תושבת צרפת. ביום הדיון בפנינו, כ"ח באלול תשע"א (27.9.2011), הוצגה בפנינו תעודת זהות ישראלית שניתנה בבוקרו של אותו יום לאשה, וממנה עולה כי האשה קיבלה מעמד בישראל מכוח שבות.

ביום ז' במנחם-אב התשע"א (7.8.11) הגישה האשה תביעת גירושין בבית הדין האזורי, ובצידה בקשה לעיכוב יציאת המערער מן הארץ. הבקשה נדונה במעמד צד אחד ע"י דיין תורן במותב דן יחיד, ונעתרה בחיוב. הבעל הגיש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה ולאחר גלגולים שונים, שאינם מעניינו של ערעור זה, נדונה הבקשה בפני מותב שלושה. בית הדין הורה על הגשת סיכומים. בד בבד עם הגשת סיכומי האשה, הגיש בא-כוחה תביעה למזונותיה.

החלטת בית הדין האזורי
בהחלטה שניתנה ע"י בית הדין האזורי, צויין בדעת הרוב כי מאחר והוגשה בפניו תביעה למזונות, מוסמך ביה"ד לדון בתביעה, ומשכך, מוסמך הוא אף להורות על עיכוב יציאתו מהארץ של המערער. דעת המיעוט סברה, שאין לביה"ד סמכות לדון בתביעות שהונחו לפיתחו.

דייני הרוב מציינים כי הצדדים הינם יהודים שנישאו בחופה וקידושין וקשר הנישואין שביניהם יכול להיפקע רק ע"י מתן גט בבית דין. אף שבתי דין רבניים בעולם יכולים לדון, בהסכמה של שני הצדדים, בנושא גירושין – כולל שאלת חיוב גט, אבל גם במציאת של דיון בהסכמת הצדדים אין ביה"ד יכול לאכוף את פסק הדין ע''י הערכאות, ולפיכך כל הטיעונים של "התובע הולך אחר הנתבע" או שהאשה חייבת לידון בביה"ד שהבעל רוצה, אינן תקפים, מאחר שהמקום היחידי בעולם בו האשה יכולה למצוא מזור מבחינה הלכתית הוא בביה"ד הרבני בישראל, וזאת בכפוף למגבלות שהוטלו בחוק על סמכות בתי הדין בישראל. עקב סרובו של הבעל בדיון לתת ערבות כספית כי יתן גט לאשתו מיד עם סיום התביעות הממוניות בבית המשפט בצרפת, עולה חשש כי הבעל יעגן את אשתו ולא ישחררנה בגט, אם הוא לא יהיה מרוצה מתוצאות המשפט האזרחי, ועל כן יש למצוא כל "סדק" כדי להחיל את סמכות בית הדין, כדי "להציל את האשה ולתת לה את כבודה כאדם – כאשה – וחירותה כבת ישראל".

דייני הרוב מטעימים – תוך הבעת ספק אם הדבר יתאפשר מצידו של בית הדין – כי התובעת נאותה "להגמיש את עמדתה... ובאם הבעל יפקיד גט בארץ תוך מתן ערבויות להנחת דעתו של ביה"ד לצורך כשרותו של הגט (ומניעת ביטולו ע"י הנתבע בשלב מאוחר או הטלת ספק בכשרותו) כאשר הגט ימסר לתובעת רק עם סיום ההליכים בביהמ"ש בצרפת והגירושין האזרחיים [...]. באם אכן כך [...], והבעל לא מסכים להצעה כזו, אין ספק כי שומה על כל מי שבידו – למנוע את עגינות האשה, אפילו ע"י 'סדק צר' 'דקה מן הדקה'". מאחר ובינתיים האשה פתחה תיק "מזונות מעוכבת" הרי ה"סדק" נפתח לרווחה לרווחתה של התובעת כפי פסיקת ביה"ד הגדול שישב בהרכב בראשותו של הרב שלמה דיכובסקי בט"ז אלול תשס"ח בתיק ערעור (רבני גדול) 5156-64-1 פלונית נ' פלוני (2008) (פורסם באתרים משפטיים), "ומעתה אין צורך בדיוקים משפטיים וביה"ד יכול להזקק לשאלה אם אכן האשה זכאית למזונות מחמת מעוכבת או שמא היא מעוכבת כדין, ולצורך זה יש צורך להזקק לתביעת הגירושין של האשה".

לדעת דיין המיעוט, מאחר והאשה הצהירה בכתב ידה ששני הצדדים הינם תיירים בארץ, שניהם תושבי צרפת ומתגוררים בה, וכל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות נדונים בבית המשפט האזרחי, אין הצדדים עומדים בתנאי הסמכות לפי חוק שיפוט בתי הדין רבניים. לפיכך, אין בית הדין מוסמך לעכב את יציאת הבעל מן הארץ. דיין המיעוט מפנה למכתב בית הדין בצרפת אל האשה מיום 26.2.2008 בו הוצע לה לעשות כל הנדרש על מנת לקבל גירושין אזרחיים בזמן הקרוב, וכי מאותו מועד תהיה לבית הדין בצרפת אפשרות להתערב ביעילות בעניינה וכי עד אז – כך נכתב שם – זכותו של הבעל לא להיענות לזימון בית הדין. עקב כך, סבר דיין המיעוט, כי אין הצדקה שבית הדין הרבני בישראל יידרש לתביעות האשה.

טענות המערער
המערער טען בכתב הערעור, כי הצדדים מנהלים הליכים משפטיים בבתי המשפט בארץ מגוריהם – צרפת. המשיבה הגישה תביעות אזרחיות (מזונות, משמורת וחלוקת רכוש) כנגד המערער בבית המשפט בצרפת, ואף קיבלה פס"ד למזונותיה ומזונות הילדים. כן הגישה המשיבה תביעה למתן גט בביה"ד בפריז. עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, מלמדות, כי המערער אינו אזרח ישראל ואף לא תושב המדינה. על פי החוק בצרפת, אין לאפשר גירושין כדמו"י בטרם ניתן פסק דין לגירושין אזרחיים, ומי שיינשא על סמך גט שניתן כדמו"י, בטרם ניתן פסק דין לגירושין אזרחיים יואשם בביגמיה.

עפ"י חוק שיפוט בתי דין רבניים, אין לביה"ד סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, וממילא, אין ולא היתה לביה"ד סמכות כלשהי להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש. היעדר סמכותו של ביה"ד זועק גם מתוך כתבי התביעה שהגישה המשיבה, שכן כך כתבה המשיבה בכתב התביעה לגירושין: "שנינו כרגע תיירים בארץ. אני נמצאת מתאריך 25.7.11 עד התאריך 17.8.11. לכל הידוע לי, יגיע לארץ בתאריך 9.8.11, ואמור להישאר כאן כשבועיים עד 23.8.11. שנינו מתגוררים בצרפת. ביולי 2007 הגשתי תביעה לגט לבית הדין הרבני... במקביל, כל ענייני הרכוש, המשמורת והמזונות, נדונים בבית המשפט האזרחי...". יתר על כן, בבקשה לעיכוב היציאה כתבה המבקשת: "אני אשה תושבת צרפת... נפרדתי מבעלי לפני 4 שנים, שגם הוא תושב צרפת". לאור אלו יש להחיל על ענייננו את פסיקת בית המשפט העליון, בבג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817, ולפיה "בהיעדר זיקה פרסונלית וטריטוריאלית של בני הזוג לישראל, אין בית הדין הרבני יכול להחיל את סמכות שיפוטו על עניינם, כדי להביא בן זוג סרבן ליתן גט לאשתו. ממילא, אין בית הדין מוסמך להפעיל אמצעים של הגבלת תנועה ועיכוב יציאה מן הארץ על בן זוג כאמור, הנמצא במקרה בישראל לרגל ביקור".

כל זאת, עוד טרם חוקק תיקון מס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. לאחר שזה חוקק, הרי ברור, כי המחוקק בחר שלא להחיל את סמכות שיפוטו של ביה"ד על בני הזוג, כדוגמת בני הזוג דנן. אל לו לביה"ד להתערב בעניינם של בני זוג שכאלה, ואת הסולידריות שמפעמת בליבו עליו לנתב אך ורק לבעלי דין המצויים בתחום שיפוטו. לטענת המערער, בני הזוג אינם עונים על אף לא אחת מן החלופות המפורטות בסעיף 4א לחוק: מקום מושבו של הנתבע אינו בישראל; שני בני הזוג אינם אזרחי ישראל; מקום מושבה של התובעת אינו בישראל, והיא לא התגוררה כאן במשך השנה האחרונה; מקום מושבה של התובעת אינו בישראל, וכך גם לא היה מקום מושבם במשותף האחרון של בני הזוג; התובעת אינה אזרחית ישראל, ומקום מושבה אינו בישראל; התובעת אינה אזרחית ישראל, ולא התגוררה בה במשך שנה מתוך השנתיים שקדמו להגשת התביעה.

בנוסף, בבני הזוג דנן אין מתקיימים הזיקות שמכוחן אישר בית המשפט העליון בבג"ץ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ. יפה אבקסיס כהן (2008)(פורסם באתרים משפטיים) את סמכות בית הדין הרבני. בפסק הדין האמור קבע ביהמ"ש העליון כי החלת סמכותו של ביה"ד תיעשה בהצטברות של זיקות, שיוכיחו כי אכן "מרכז חייו" של מעוכב היציאה הינו בישראל.

כלפי הטענה שהועלתה בבית הדין האזורי כי המשיבה הגישה בקשה לקבלת מעמד עולה עוד ביום 13.3.2010, מציין ב"כ המערער בכתב הערעור את אשר השיב שם, שאין בהגשת הבקשה כדי לשנות את המצב המשפטי. מחשבה לבד לא עושה דבר. לדברי האשה, בקשתה סורבה בשל הצורך בחתימתו של הבעל, אולם, האשה לא תוכל להתכחש, כי לו אכן חפצה לעבור להתגורר בישראל, יכולה היתה לעשות כן, בלא צורך בחתימת הבעל. שואל הבעל: "מדוע איפוא לא עקרה את דירתה לישראל? מדוע, למרות הגשת הבקשה למעמד עולה, המשיכה לנהל את חייה בצרפת?".

באשר לסמכות בית הדין לדון בתביעה למזונות, אף מדין "מעוכבת מחמתו להינשא", טוען המערער כי בית הדין טעה הן בהלכה והן בחוק. על פי ההלכה, אין מקום להגשת תביעה ו/או לדון אדם במזונות מדין מעוכבת, טרם שחוייב במתן גט פיטורין. מאחר ולא התקיים דיון בענין וממילא לא חוייב המערער ליתן גט למשיבה, לא יכול ביה"ד, אף להתחיל ולדון בשאלת חיובו של המערער במזונות מדין מעוכבת, ובוודאי שלא לעכב את המערער, עד אשר ייקבע האם בכלל יש מקום לתביעה למזונות מדין מעוכבת, שהגישה המשיבה. זאת ועוד, המשיבה כלל אינה מעוכבת להינשא מחמתו של המערער, אלא מחמת החוק הצרפתי החל עליה, ולפיו לא ניתן להינשא, בטרם נעשו הגירושין האזרחיים. כך שהמשיבה, גם לו קיבלה כיום גט מהמערער, לא היתה יכולה להינשא. ביה"ד בפריס לשם פנתה האשה, אישר במכתב אותו הגישה המשיבה לביה"ד, כי על פי החוק הצרפתי אכן אין מקום אף לא להזמין את המערער לביה"ד בשלב זה בו לא נסתיים ההליך של הגירושין האזרחיים. המשיבה היא זו שפתחה בהליכים בבית המשפט הצרפתי, בו תבעה, בין היתר, מזונות וגירושין. היא זו שמעכבת את עצמה, והיא זו שתבעה מזונותיה בפני בית המשפט בצרפת, ומקבלת את מזונותיה על פי פסק הדין שניתן בבית המשפט בצרפת. כיצד יכול כב' ביה"ד קמא לדון ולפסוק מזונות מדין מעוכבת, באם העיכוב אינו מחמת המערער, אלא מחמת המשיבה? כיצד יכול ביה"ד לחייב במזונות, שעה שאלה נתבעו ונפסקו כבר בבית המשפט בצרפת, שהמשיבה היא זו שפנתה אליו? אין גם כל נפקות בהתדיינות בתביעה שכזו, שכן החידוש היחיד במזונות מעוכבת (לפי דעת חלק מהדיינים) נעוץ באי יכולת הבעל להתקזז עם מעשה ידיה (הרב אליעזר גולדשמידט סבור שכן ניתן לקזזם). בנידוננו, מזונותיה משולמים לה משלם, כך שמזונות מעוכבת לא יועילו דבר.

מוסיף המערער וטוען כי מבחינת החוק, טעה ביה"ד קמא כשקבע, כי נתונה לו הסמכות לדון בתביעת המזונות מדין מעוכבת שהגישה האשה. תביעת המזונות הוגשה בחוסר תום לב מובהק, ועל כן לא ניתן לרפא את הפגם שנפל בצו העיכוב, שניתן בחוסר סמכות, שהרי אין לבית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין. המערער מפנה לענין זה לפסק הדין של ביהמ"ש העליון בבג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים. מתוך נימוקי דעת הרוב עולה בברור, כי כל הורתה ולידתה של תביעת המזונות, נועדה אך כדי לשמש פתח להחלת סמכות ביה"ד בתביעת הגירושין אולם אין זו תביעה עצמאית למזונות. גם בנימוקי דעת הרוב נקבע פוזיטיבית כי בני הזוג אינם אזרחים ואינם תושבים. משכך ביה"ד הינו נעדר סמכות לדון בתביעת הגירושין, וממילא לא היתה לביה"ד הסמכות להוציא עיכוב יציאה מלכתחילה. הגשת תביעת מזונות מלאכותית חסרת תום לב מדין מעוכבת, וזאת לאחר חלוף 24 ימים מאז הוצאת צו עיכוב היציאה, אין בה כדי לרפא את הנגע.

טענות המשיבה
האשה מציינת בפתח טענותיה כי היא סבלה במשך שנים מהתעללות נפשית ופיזית מידי הבעל. כתוצאה מאלימות פיזית של הבעל נאלצה להתאשפז בעת הריונה תוך חשש כבד לשלום העובר. הבעל הפליא מכותיו אף בילדיו הקטינים, דבר אשר הוביל לכך שעל הבעל נאסר לראות את ילדיו שלא במסגרת ביקורים מפוקחים ומוגנים. בשל המצב הקשה בבית והקרע העמוק בין בני הזוג, נפרדו הצדדים והחלו מתגוררים בנפרד מאז שנת 2007, כאשר הקטינים מתגוררים עם האם ונמצאים במשמורתה. בין הצדדים מתקיימים הליכים משפטיים בבית המשפט בצרפת. בין היתר בתביעות רכושיות, מזונות אשה וילדים, משמורת ילדים והסדרי ראייה. האשה מבקשת להתגרש ולהמשיך הלאה בחייה ואילו הבעל, שהינו כהן, כבר מנהל דה-פקטו חיים משותפים עם אהובתו החדשה, שהינה אישה גרושה. בני הזוג מנהלים בצרפת, מקום מגוריהם, מערכה משפטית ארוכה וסבוכה לצורך הסדרת גירושין אזרחיים. האשה פנתה לבית דין צדק בפריס על מנת שיזמן את הבעל לבית הדין ויורה לו לגרש את אשתו על פי הדין וההלכה, אך הבעל סירב להתייצב מספר פעמים והתעלם מהזמנות ביה"ד. במכתבו של בית הדין בפריס לאשה מיום 26/2/2008 הודה בית הדין כי אין באפשרותו לכוף את הנתבע להתייצב בפניו. בחודש אוגוסט האחרון הגיע הבעל לחופשת הקיץ השנתית שלו בדירתו אשר בנתניה, ביחד עם זוגתו החדשה. בצוק העיתים, וכמוצא אחרון להושיע אותה מעגינותה, פנתה המשיבה אל בית הדין הרבני בישראל על מנת שיזמן את הבעל לדין ויחייבו במתן ג"פ. כסעד נלווה לתביעת הגירושין ביקשה מבית הדין להורות על עיכוב יציאתו של הנתבע מן הארץ עד לבירור התביעה ומתן הגט המיוחל.

האשה סבורה כי לבית הדין ישנה הסמכות המהותית לדון ולפסוק בתביעת הגירושין (בהבחנה מתביעת מזונות מעוכבת), שתלויה ועומדת בין הצדדים. נוכח העובדה כי בהתאם להלכה ושו"ע, אין ספק כי לבית הדין בישראל מסורה הסמכות לדון בתביעת האישה, הרי שכל הטיעונים מתמקדים בשאלת סמכות בית הדין, בהתאם לחוק ופרשנות הפסיקה לחוק השיפוט.

בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום ט"ז באלול תשס"ח (16/09/2008) בתיק מס' 5156-64-1 פלוני נ' פלונית, סקר בית הדין את ההיבטים המשפטיים והחוקתיים לעניין סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת גירושין או מזונות שהוגשה ע"י אישה שאינה אזרחית ישראלית כנגד בעלה, שאף הוא אינו אזרח ישראלי. סמכותו המקורית של בית הדין הרבני לדון בענייני גירושין נובעת מסעיף 1 או סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים וסמכותו לדון בתביעת המזונות יונקת מסעיף 4 לחוק. ברצף של פסקי דין שיצאו מבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירות שהוגשו כנגד סמכותו של בית הדין הרבני עולה כי חרף "הערפל החוקי הלכאורי" הרי שבסופו של יום, ובוודאי בסוגיות הנדונות בתיק זה, קנה בית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין ובמזונות מעוכבת.

אין חולק כי התמלאו שלושת התנאים הראשונים הנדרשים בחוק – זהו ענין של גירושין, בני הזוג יהודים והם נמצאים בישראל. השאלה הניצבת בפנינו הינה האם התמלאו דרישות התנאי הרביעי, והוא כי בני הזוג יהיו אזרחי המדינה או תושביה.

לגבי אופי זיקת הצדדים לארץ והיקפה, טוענת המערערת כי הבעל ומשפחתו התגוררו בארץ בין השנים 1974-1978 (עת היות הבעל קטין); משפחת הבעל פועלת בעסקיה המסועפים, בעיקר בענף הנדל"ן בארץ, תחת שמה של החברה המשפחתית [...]; ברשות הבעל מצויה דירה ברח' [...] ב[...], הנמצאת בבנין שבבעלות משפחת הבעל; הצדדים נהגו לנפוש בארץ בכל שנה בתקופת חופשת הקיץ בדירה זו; במשך השנים רכשו הצדדים במשותף את תכולת הדירה מכספם; הבעל החזיק ו/או מחזיק חשבון בנק כתושב חוץ בבנק דיסקונט בעיר [...], בו הופקדו סכומים בסך של מאות אלפי דולרים. באשר לזיקת האשה לישראל טוענת המערערת כי הוריה הינם אזרחים ישראלים המתגוררים בירושלים, ובתחילת שנת 2010 הגישה התובעת בקשה למשרד הפנים בירושלים לקבלת מעמד בישראל. לאור אלו יש "לצדדים זיקה לא רופפת לישראל".

בית הדין הרבני בישראל הינו הפורום היחידי והערכאה המשפטית היחידה בעולם אשר בכוחה להושיע עגונה זו, נוכח העובדה כי כל אשר נדרש מהנתבע הינו כי ישליש גט ויפקיד ערבות לעניין כשרותו של הגט המושלש. סירובו של הנתבע להיענות ולמלא אחר החלטת בית הדין מצדיקה את עיכוב יציאתו מן הארץ. הדברים האמורים נכונים שבעתיים בבואנו לבחון את שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת האישה לחייב את בעלה במזונותיה, מדין מעוכבת מחמתו. לענין זה מפנה האשה ל-בג"ץ 1796/03 צאלח כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול (2003) (פורסם באתרים משפטיים), בה קבע בית המשפט בעניין הדומה להפליא לתיק זה, כי בירור התביעה של מזונות מעוכבות מסורה לבית הדין הרבני בארץ.

לגופו של עניין, טוענת האשה כי מתוך 2000 היורו אותם משלם לה הבעל כמזונות אשה וילדים, נאלצת היא לשלם לו 1500 יורו תמורת מגורים בביתם. ומכאן שנותרים לה 500 יורו בלבד לצרכי קיום, מתוך מזונותיה.

לטענת ב"כ המערער כי גם אם יינתן לה ג"פ, לא תוכל האשה להינשא עד שלא תסדיר ענייניה האזרחיים בצרפת, ואם לא כן, תואשם בביגמיה על פי החוק הצרפתי. ועל כן, אין היא בגדר "מעוכבת מחמתו" – משיב ב"כ האשה כי, ראשית, האשה אכן מעוכבת מחמתו להינשא, שכן התנהלותו בערכאות האזרחיות בצרפת מיועדות להאריך את הדיון ולענות את האשה שלא לצורך. שנית, וזה העיקר, הרי ידוע כי המכשול ההלכתי והחיוב במתן ג"פ גדול הוא מהמכשול האזרחי. שכן, נניח, כי המקרה היה הפוך, וכי היתה זוכה לגירושין אזרחיים ולא לגט, או אז עדיין היתה מעוכבת מחמתו להינשא ולא היתה יכולה בשום פנים ואופן להינשא מחדש, שכן, החיוב בגט דתי הנו ראשון ועליון על כל חיוב אזרחי. מכאן, שכל עוד הבעל אינו נותן לה גט ו/או מעכב את ההליכים בערכאות האזרחיות, אזי היא מעוכבת מחמתו כפשוטם של דברים.

בסיום טענותיה, חוזרת האשה על הצעתה כי הנתבע יפקיד גט בארץ תוך מתן ערבויות להנחת דעתו של ביה"ד לצורך כשרותו של הגט, ומניעת ביטולו ע"י הנתבע בשלב מאוחר או הטלת ספק בכשרותו. כאשר הגט יימסר לתובעת רק עם סיום ההליכים בבית המשפט בצרפת והגירושין האזרחיים. אי הענותו החיובית להצעה נדיבה זו של האשה מצדיקה לטענתה כי בית הדין יותיר על כנו את צו עיכוב היציאה.

הדיון בפני בית הדין הגדול
בדיון בפנינו חזרו ב"כ הצדדים על עיקרי טענותיהם, התייחסו לאפשרות ביטול עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הפקדת גט וערבות שתבטיח את אי-ביטול הגט, וטענו באשר לנפקות המעמד שקיבלה האשה בישראל לאור תעודת הזהות הישראלית שלה, על שאלת הסמכות שבמחלוקת.

ב"כ המערער הלין כי במהלך דיון שהתקיים בבית הדין האזורי לאחר הגשת הערעור הביע בית הדין דעה שלילית לגבי האפשרות בנסיבות מקרה זה להבטיח מתן גט כשר לפי הצעת ב"כ האשה, ע"י השלשת גט בכספת בית הדין שימסר לאשה אחר סיום הליכים האזרחים בצרפת, תוך הפקדת ערבות של הבעל שלא יבטל את הגט. לדברי ב"כ המערער, בית הדין הגיב שהיות שכל עיסוקיו של הבעל בחו"ל אין לקבל ממנו שום ערבות, ורק גט יהווה ערבות.

ב"כ המשיבה הודיע כי בקשת האשה מלפני כשנתיים לקבלת מעמד בישראל התקבלה, "והיום קיבלה את אישור משרד הפנים ובידה תעודת זהות ישראלית". לאור זאת, לא מתקיימת עוד הבעיה לדון בתביעת הגירושין של האשה כענין ראשי, כפי העולה מהחלטת בית הדין נשוא הערעור. בית משפט העליון קבע כבר שבמקרה עגינות של אשה יש סמכות לבית הדין הרבני לדון בגירושין גם בתושבי חו"ל. האשה רוצה לקבל גט יהודי וכאן המקום לדון בכך. ב"כ האשה מפנה גם לחוות דעת של של עו"ד דוד בנג'מין מאיר, משפטן צרפתי שמייצג את האשה בצרפת, לפיה אין מניעה חוקית לפי דיני צרפת לערוך גט דתי לפני עריכת גירושין אזרחיים. איסור קיים אך ורק על עריכת נישואין דתיים לפני עריכת נישואין אזרחיים. לעומת זאת, "הגט הדתי מבטל אך ורק את הנישואין הדתיים ואין לו שום נפקא מינה משפטית על הנישואין האזרחיים".

באשר להצעה להפקדת גט מפנה ב"כ האשה לדברים שיוחסו לבית הדין האזורי עצמו שקבע שיש כאן בעיה הלכתית. הערבות המבוקשת היתה לאי-ביטול הגט. לבעל רכוש רב, אם כך כל סכום שיתן כערבות, לא יהווה סיבה עבורו שלא לבטל את הגט.

באשר לתעודת הזהות הישראלית של האשה שקיבלה ביום הדיון בפנינו, השיב ב"כ המערער כי אין זה פותר את הבעיה החוקית, שהרי האשה איננה תושבת ישראל, ועומדת לחזור לצרפת. במהלך הדיונים תבע הבעל שלום בית, ולא ניתן לומר ששני הצדדים מבקשים להתגרש וזו רק בעיה טכנית. ב"כ המערער הוסיף ביחס לערבות, כי בית הדין האזורי לא פירט מה הם ספקותיו ההלכתיים. הוא הפנה לפרוטוקול הדיון בו אמר בית הדין האזורי שהיות שמדובר ברכוש רב בצרפת, לא ניתן להסתפק בהבאת ערבות לחזרת הבעל לארץ.

לאחר ויכוח בין ב"כ הצדדים על היקף הערבויות המתאימות, העלה ב"כ המערער הצעה מפתיעה, ולפיה יסודר גט בין הצדדים ובלבד שהאשה תסכים לדון בנושא הרכוש בהתאם להלכה. ב"כ האשה ביקש שהות קצרה לשקול את הענין.

הודענו לצדדים כי הצעת ב"כ המערער שיסודר גט והרכוש יידון בהתאם לדין תורה, יש בה פתרון לעגינות האשה, ע"י קבלת גיטה. זאת, לעומת ההצעה שהועלתה בפני בית הדין האזורי, אשר לדעתם יש לגביה ספקות בהלכה. הצענו לצדדים כי ענין הרכוש יידון בהתאם לדין תורה עם שיקול דעת רחב של בית הדין. הענין לא סוכם בפנינו ונתייחס לנושא להלן.

דיון והכרעה
האשה הגישה לבית הדין האזורי שתי תביעות – הראשונה, לגירושין כדת משה וישראל; והשניה, כעבור כשלושה שבועות, למזונות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא". כסעד עזר לתביעת הגירושין קיבלה האשה מבית הדין צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל. מאוחר יותר, חרף קושי שראה בית הדין האזורי בהחלת שיפוטו בתביעת הגירושין כענין ראשי, הותיר בית הדין את צו עיכוב היציאה מן הארץ בעינו כסעד עזר לתביעת המזונות. בית הדין קבע בדעת רוב כי הוא מוסמך לדון בתביעת המזונות מדין מעוכבת ולצורך כך לבחון את שאלת הגירושין. בנימוקיו הסתמך בית הדין האזורי על פסקי דין של בית הדין הגדול.

אכן, בפרשת תיק ערעור (רבני גדול) 4485/ס"ג כ. צ. נ' כ. ח. (2003) (פורסם באתרים משפטיים), פסק בית הדין הגדול כי גם במקרה ששני בני הזוג אינם אזרחי ישראל או תושביה, מוסמך בית הדין לדון בתביעת האשה למזונותיה וסמכות זו כוללת אף דיון בתביעת מזונות מדין מעוכבת אשר גדר חיובם רחב מן החיוב הרגיל למזונות אשה, וכי להבטחת גביית המזונות שייפסקו מוסמך בית הדין לעכב את יציאת הבעל מן הארץ. בית הדין הגדול כתב שם בפסק דינו כי "לאחר שינתן פסק-דין סופי בתביעת המזונות, ובמידה ויוגש על כך ערעור, נקיים גם דיון בערעור האשה על דחיית תביעתה לגירושין ברוב דעות בבית הדין האזורי, ונפסוק בענין זה, ככל שיידרש לצורך ההכרעה בענין המזונות". במלים אחרות, גם כאשר בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת הגירושין לגופה ולתת סעדי אכיפה ישירים בהתאם לסמכותו ההלכתית ולסמכותו לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, מוסמך בית הדין לבחון את שאלת הגירושין אגב דיון בתביעה למזונות אשה, ולהכריע בה לצורך תביעה למזונות מדין מעוכבת מחמתו להינשא. פסק דין זה אושר ע"י בית המשפט העליון ב-בג"ץ 1796/03 צאלח כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול (2003) (פורסם באתרים משפטיים), אשר בפסק דינו ציטט בהסכמה את דברי בית הדין הגדול, לפיהם "במידה והבעל יציע ערבויות להנחת דעתו של בית הדין לתשלום המזונות שייפסקו (גם מדין מעוכבת, אם כך ייפסק) יישקל ביטולו של צו עיכוב היציאה".

אין ספק כי האשה מעדיפה לקבל את גיטה מאשר לקבל דמי מזונות, אף מדין מעוכבת. האם בשל כך יש לראות את תביעתה למזונות כחסרת תום לב? ב"כ המערער טוען כי יש להשיב על כך בחיוב, בהסתמך על פסק דין של השופטת פרוקצ'יה ב-בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817 (להלן – פרשת סבג). לעומתו, טוען ב"כ המשיבה, כי יש להשיב על השאלה בשלילה, בהסתמך על פסק הדין של בית הדין הגדול בפרשת תיק ערעור (רבני גדול) 5156-64-1 פלונית נ' פלוני (2008) (פורסם באתרים משפטיים וכן ב'סמכות בי"ד בתביעת מזונות בין תושבי חו"ל' שורת הדין יז, עמ' שלב; להלן – פרשת פלונית).

אכן נסיבות פרשת פלונית קרובות מאד לענייננו, כמעט זהות. אנו סומכים ידינו ללא סייג על הנימוקים המשפטיים רחבי היריעה שפורטו בפסק הדין של בית הדין הגדול בפרשת פלונית, ויש לראותם כחלק בלתי נפרד מפסק דיננו זה. נציין נימוקים אלו בתמצית.

אשה יהודיה, שאיננה אזרחית או תושבת ישראל, ערערה בבית הדין הגדול על החלטת ביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע, ממנה עלה כי ביה"ד הרבני איננו מוסמך לדון בתביעת המזונות של האשה נגד בעלה היהודי, אשר גם הוא איננו אזרח או תושב ישראל. הצדדים שם נישאו בגיברלטר כדמו"י בשנת 1988. האשה פתחה בהליכי גירושין בביה"ד באנגליה (שם התגוררו), אולם, הבעל סרב להופיע בפני ביה"ד שם ולשחרר את האשה מעגינותה. הצדדים התגרשו אזרחית באנגליה. ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור ופסק כי פרשנות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מובילה למסקנה, כי ביה"ד הרבני מוסמך לדון בתביעת המזונות של האשה.

בית הדין הגדול הסביר באריכות בפרשת פלונית מדוע אין ללכת בעקבות דעתה של השופטת פרוקצ'יה בפרשת סבג, אשר סברה כי אין סמכות לבית הדין הרבני להידרש לתביעת המזונות של האשה. בית הדין הגדול הדגיש כי בית המשפט העליון לא ביטל את הלכת קנול (המרצה 135/58 קנול נ' בית הדין הרבני האזורי, פד"י י"ב 1622), עליה התבססו לאורך שנים רבות פסקי דין נוספים בסוגיה, וגם השופטת פרוקצ'יה עצמה הסכימה כי הלכה זו הינה בתוקף. ביה"ד הגדול הראה, כי הלכת בית המשפט העליון ולפיה, דיון במזונות לפי סעיף 4 לחוק אינו מצריך שבעלי הדין יהיו אזרחי המדינה או תושביה, מעבר להיותה מושרשת היטב, יש לה תימוכין מבוססים בהיסטוריה החקיקתית של סעיף זה.

כמו כן, ובניגוד לפרשנות שניתנה ע"י השופטת פרוקצ'יה בפרשת סבג, סבר בית הדין הגדול על סמך ההיסטוריה החקיקתית עליה עמד בהרחבה, כי לבית הדין סמכות לדון בתביעת מזונות אשה אם הם "מזונות אגב גירושין", ו"אף" אם הם "מזונות שלא אגב גירושין" וכי רצון האשה בגירושין איננו מהווה אלמנט בעל חשיבות לצורך הגדרת המונח "מזונות שלא אגב גירושין".

סעיף 4 לחוק הינו המקור החוקי לזכות הברירה שניתנה לאשה בלבד לבחור את מקום הדיון בענין מזונותיה, כל עוד לא הוגשה תביעת גירושין בה נכרך כדין ענין המזונות על פי סעיף 3 לחוק. עצם העובדה כי המחוקק בחר בלשון מאד לא שגרתית לפיה "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין", מלמדת, כי בחירת האשה בערכאת בית הדין הרבני לדון בענין מזונותיה מהווה שיקול-על הגובר על כל שאלת סמכות שהיא. מתי אין סמכות בית הדין לדון בתביעת מזונות אשה אינה תלויה בבחירתה של האשה? – רק כאשר ענין מזונותיה נכרך כדין בתביעת גירושין הנמצאת בסמכות בית הדין.

אשר לטענת "הפורום הנאות" – הסביר בית הדין הגדול בפרשת פלונית – כי שום מדינה בעולם אינה יכולה להושיט לאשה סעד בתביעתה למזונות של "אשה יהודיה נגד אישה היהודי" על פי הדין העברי, כאשר הם גרושים אזרחית, אלא מדינת ישראל בלבד. לפיכך, הפורום הנאות לדון בתביעה זו הוא, אחד ויחיד - ישראל.

לאור האמור לעיל – הסביר בית הדין הגדול – ברור שאין לראות חוסר תום לב או חוסר כנות בתביעה למזונות המוגשת בנסיבות הפרשה. אכן, אין ספק כי האשה מעוניינת בגירושין. אך אם על פי גדרי ההלכה היא זכאית לחיוב הבעל בגט, הרי בה במידה היא זכאית, לכאורה, למזונות ("לכאורה" כי תביעת המזונות טרם נדונה לגופה בבית הדין האזורי). הזכות למזונות מעוכבת אינו בהכרח אמצעי לכפות את הבעל לתת גט. קבלת מזונות בנסיבות אלו הינה מימוש זכות מהותית של הדין העברי בגדר דיני המזונות. יש להניח שיהיו בעלים שחיוב מזונות מדין מעוכבת ישכנע אותם לתת גט, שהרי הם יימצאו במצב בו הנישואין הנמשכים מביאים לבעל רק חובות ולא זכויות. בעל סביר ישקול בנסיבות אלו לתת את הגט, שהרי יאמר לעצמו, מה בצע כי יעכב את הגט. אך אין זה בהכרח כך. יהיו בעלים שימשיכו בסרבנותם למרות מתן פסק דין למזונות מדין מעוכבת. כל עוד הסרוב לתת גט נמשך, בעת שבית הדין אינו מוצא טעם מוצדק לסרבנות, הרי ענין לנו במזונות שלא אגב גירושין.

לדברים הנ"ל של בית הדין הגדול בפרשת פלונית נוסיף אנו, כי בפסיקת מזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (בפסק דין זה – חוק שיפוט בתי דין רבניים) ובהעדר סמכות ישירה של בית הדין לענין הגירושין, אין מדובר ב"מזונות עונשיים" או "מזונות הפחדה", שתכליתם העיקרית היא לאכוף על הבעל מתן גט. הזכות למזונות נובעת מקשר הנישואין שבין הצדדים וגובה דמי המזונות מושפע מאפשרויות הבעל לעמוד בהם באורח סביר ללא מתן גט, בגדרי שיעור המזונות שבעל חייב לאשה המעוכבת מחמתו להינשא. איננו עוסקים כאן בשאלת המזונות לגופה. היא תידון בפני בית הדין האזורי, ולפיכך אין מקום שנרחיב את הדיבור לגבי גדרי החיוב. ראו בהקשר זה, כמו גם לענין פרשנות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, את סקירתו המקיפה של השופט אליקים רובינשטיין בדעת המיעוט שלו בפרשת סבג. ראו גם: השופט אליקים רובינשטיין, 'לתקנת עגונות', תחומין, כו (תשס"ו), עמ' 204-190. באשר ללשון הבלתי-שגרתית בסעיף 4 הנ"ל, "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין" שצויינה ע"י בית הגדול בפרשת פלונית, נוסיף כי בדומה לניסוח רחב זה ניתן לראות ולהשוות את סעיף 10 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991: "בהליך על פי חוק זה בית המשפט לא יימנע מלדון או מלתת סעד בענין, מחמת זה בלבד שהענין מתברר בהליך אחר, שנטענה טענה של העדר סמכות מקומית או שאדם התנה על זכותו על פי חוק".

אמנם בפרשת פלונית, וכן בפרשות נוספות בה נקבע כי בית הדין מוסמך לדון בענייני בני זוג בעלי זיקה מופחתת לישראל, היו הצדדים גרושים אזרחית, ואילו בפרשה דנן בני הזוג טרם התגרשו אזרחית. עקב כך טען ב"כ הבעל כי המשיבה כלל אינה מעוכבת להינשא מחמתו של המערער, אלא מחמת החוק הצרפתי לפיו לא ניתן להינשא, בטרם נעשו הגירושין האזרחיים, כך שהמשיבה, גם לו קיבלה כיום גט מהמערער, לא היתה יכולה להינשא. המשיבה היא זו שפתחה בהליכים בבית המשפט הצרפתי, בו תבעה, בין היתר, מזונות וגירושין, היא זו שמעכבת את עצמה, והיא זו שתבעה מזונותיה בפני בית המשפט בצרפת, ומקבלת את מזונותיה על פי פסק הדין שניתן בבית המשפט בצרפת. עקב כך שאל ב"כ המערער: "כיצד יכול כב' ביה"ד קמא לדון ולפסוק מזונות מדין מעוכבת, באם העיכוב אינו מחמת המערער, אלא מחמת המשיבה?".

דין טענה זו להידחות. היא בנויה על אדנים של רטוריקה פורמליסטית ולא על טעם מהותי. אכן, האשה היא שהגישה תביעה לגירושין אזרחיים ומזונות בבית המשפט האזרחי בצרפת בשנת 2007. יחד עם זאת, כבר בסמוך לכך היא פנתה לבית הדין הרבני בפריס וביקשה הימנו להתערב בעניינה. טענת האשה כי הבעל סרב להתדיין עמה בבית הדין בפריס אינה תלושה ממציאות החיים היהודיים בצרפת המוכרת לנו מתיקים אחרים לרבות מפסקי דין שפורסמו בבמות שונות, והיא מתיישבת עם הנסיבות העובדתיות האחרות בפרשה זו. בבקשתה בבית הדין האזורי לצו עיכוב יציאה נגד הבעל, כתבה האשה:

"...התחיל תהליך גירושין בבית משפט וגם תהליך לגט בבית דין (7/2007). מאז הוא סוחב אותי ללא סוף בתהליך ארוך כאשר הוא מערער על כל החלטה ובכך שום דבר לא מתקדם. [...] בבית דין לא מוכן לתת גט – כל הזמן טוען שרוצה לסיים בבית משפט – אך הוא דואג שלא יתקדם – הוא אמר לי שהוא רוצה לנקום בי ולא מוכן לתת לי גט כדי שאני אסבול. הוא אמר שהוא מוכן שזה ייקח גם עוד 10 שנים. [...] אני רוצה להוסיף שבעלי כבר שנתיים בקשר אינטימי עם אישה אחרת ובזה ממשיך עם חייו ובכך לא אכפט (כך במקור!) לו להשאיר את המצב עוד הרבה שנים".

אכן, התמשכות של ארבע וחצי שנים של הליך גירושין אזרחי, אשר בו לכאורה אין חייבת להיות הסכמה הדדית של בני הזוג כתנאי מוקדם לגירושין, מעוררת תמיהה. לא שמענו הכחשה לטענת האשה כי הבעל קשר כבר את גורלו עם אשה אחרת. לפיכך, קשה להתייחס ברצינות לטענה שהועלתה ע"י ב"כ הבעל ולפיה הוא מעוניין בשלום-בית. נכון יהיה לצטט את דברי הבעל בפני בית הדין האזורי: "בהתחלה רציתי שלום בית" (פרוטוקול מיום י"ח אב תשע"א [18.8.2011] שורה 38, בתיק 860432/3). בהתחלה – אבל כנראה לא עוד. על הטענות בדבר סחבת מכוונת מצידו של הבעל, חזרה האשה בהזדמנויות נוספות. אין בפנינו כל הסבר מטעם הבעל מדוע בנסיבות ענין זה לא ניתן לנתק בין הגירושין – לרבות האזרחיים – לבין יתר העניינים שבמחלוקת בין הצדדים. לפיכך, טענת הבעל שממילא האשה תהיה מעוכבת להינשא עקב היעדר גירושין אזרחיים, ואם כן אין היא מעוכבת עקב העדר גט דתי, הינה טענה מלאכותית, שאין לשעות אליה. האשה רשאית להוכיח בבית הדין הרבני כי אין הצדקה לסרובו של הבעל לגירושין, הן אזרחיים והן דתיים, וכי לאור זאת זכאית היא למזונות עקב היותה מעוכבת מחמתו להינשא. עילת חיוב מזונות זו מיוחדת לדין העברי, ואין זו אותה עילה שמכוחה פסק בית המשפט האזרחי בצרפת מזונות לאשה. זאת ועוד, הבעל סרב לתת בטחונות כי יתן גט כדמו"י לאשה בד בבד עם כניסת הגירושין האזרחיים לתוקף. בנסיבות הענין צדק בית הדין האזורי, כי יש בסיס לחשש כי אם תוצאות ההליכים האזרחיים לא ישאו חן וחסד מלפניו, יעגן את האשה עד שתיאות להסכים לתנאיו לגירושין. לפיכך, ישנו בסיס הלכתי, ולפיכך גם חוקי, לקיום דיון בבית הדין בשאלת מזונות מדין מעוכבת כבר עתה, ולהבטיח בד בבד את אפשרות גבייתם בעתיד, לאורך זמן, ע"י האשה. מאליו ברור, כי דברינו אלה נוגעים לענין סמכות בית הדין בלבד ואיננו מביעים דעה לגוף שאלת המזונות. גם הבעל רשאי להוכיח בבית הדין האזורי כי בנסיבות הענין אין האשה זכאית למזונות, מכל טעם המבוסס בדין.

נבהיר בזאת, כפי שפסק בית הדין הגדול בפרשות אחרות, כי ככל שמדובר בצו עיכוב יציאה להבטחת תשלום מזונות מדין מעוכבת, זכאי הבעל לביטול הצו אם יינתנו ערבויות מתאימות לתשלומם לאורך זמן, עד למתן הגט בפועל. אולם אין מדובר בערבויות למתן הגט עצמו.

יכולנו לכאורה לסיים בכך את פסק הדין, ולדחות את הערעור. ברם, ב"כ הצדדים הרחיבו את היריעה בדיון בפנינו, זה בְּכֹה וזה בְּכֹה, ללא שאיש התנגד לכך, ובנסיבות רואים אנו לנכון להתייחס לדבריהם בדיון.

ב"כ האשה טען בדיון בפנינו בקשר למעמד שקיבלה האשה בישראל, והציג בפנינו תצלום תעודת זהות ישראלית שניתנה לאשה בבוקרו של יום הדיון. לאור עובדה זו, טען ב"כ האשה, מוסמך בית הדין הרבני בישראל לדון באופן ישיר בתביעת האשה לגט כדת משה וישראל, ולא באופן עקיף בלבד – רק לצורך הדיון בתביעת האשה למזונות מדין מעוכבת. על כך השיב ב"כ הבעל כי אין זה פותר את הבעיה החוקית, שהרי האשה איננה תושבת ישראל, והיא עומדת לחזור לצרפת. מאחר ובשלב זה המחלוקת היא משפטית בעיקרה וככל שיהיה צורך בברור עובדתי נוסף יוכלו הצדדים לקבל את יומם בבית הדין האזורי, אנו סבורים שלא ייגרם עיוות דין אם נביע דעתנו לגבי הפַּן המשפטי של מחלוקת זו כבר עתה.

ראשית נציין, כי בית הדין האזורי בהחלטה נשוא הערער לא השתכנע כי הצדדים הינם תושבי ישראל לצורך הפעלת סמכותו לענין הגירושין, לפי סעיף 1 או סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. האשה לא הגישה ערעור או ערעור שכנגד ולפיכך לא נכריע בטענת ב"כ האשה – הן בתשובתו לכתב הערעור והן בדיון בפנינו, וחרף הראיה החדשה שהציג לגבי מעמד האשה בישראל – כי בית הדין הרבני מוסמך לדון באופן ישיר בתביעת הגירושין. יחד עם זאת נציין, כי בית הדין האזורי נעתר לבקשת ב"כ האשה ונתן צווים כלפי רשויות שונות להמצאת מסמכים שמכוחם מבקש ב"כ האשה לבסס את טענתו כי יש לראות את ישראל כמקום מושבם של הצדדים לצורך תביעת הגירושין. לפיכך, שערי בית הדין פתוחים בפני האשה להוסיף ולהוכיח כי הוא מוסמך לדון בתביעת הגירושין. לא למותר לציין, כי בית הדין הרבני מוסמך לשנות החלטות שנתן בעבר על סמך ראיות חדשות שלא היו מצויות בדיון קודם (פרק יד לתקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג).

על מנת שבית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בתביעת הגירושין בפרשה דנא לגופה כענין ראשי, על האשה להוכיח לְמִצְעָר אחד משלושה:

(א) שמקום מושבם של שני בני הזוג הוא בישראל (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים); או

(ב) שמקום מושבו של הבעל הוא בישראל (סעיף 4א(א)(1) לחוק שיפוט בתי דין רבניים); או

(ג) שהאשה הינה אזרחית ישראלית ומקום מושבה הוא בישראל (סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים).

איננו מביעים דעה לגבי מקום מושבו של הבעל. לא ראינו ראיות בענין זה ולכאורה, לאור החלטת בית הדין האזורי נשוא הערעור, טענות ב"כ האשה לענין זה לא הוכחו בבית הדין האזורי. כאמור, ב"כ האשה ציין בתשובתו לערעור כי האשה שוקדת על ביצועו של הצו שניתן לבקשתה המורה לרשויות המתאימות בישראל להעביר אל בית הדין הרבני את החומר הרלוונטי לענין זה. האשה זכאית להביא בפני בית הדין האזורי את הראיות שהשיגה.

שונים פני הדברים כלפי שאלת מקום מושבה של האשה. אין מחלוקת כי האשה הגישה עוד בשנת 2010 בקשה לקבלת מעמד בישראל, והבעל לא הכחיש את הטענה כי הטיפול בבקשה מתעכב מפני שהבעל והילדים תושבי צרפת ועקב הצורך בחתימת הבעל על הסכמתו לבקשה. כן לא הוכחשה הטענה כי הורי האשה עלו לישראל וכי הם מתגוררים בירושלים. עתה הוצגה בפנינו תעודת הזהות הישראלית של האשה.

דעתנו היא, כי לקבלת תעודת זהות ישראלית מכוח שבות קיימת השפעה ישירה על קביעת מקום מושבה של האשה בישראל, בגדרי "מרכז חיים" במשמעות סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. נסביר את עמדתנו.

בבג"ץ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ. יפה אבקסיס כהן (2008)(פורסם באתרים משפטיים; להלן – פרשת אבקסיס) נדונה עתירה לבג"ץ נגד פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק ערעור (רבני גדול) 7041-21-1 פלונית נ' פלוני (2008)(פורסם באתרים משפטיים), בו פסק בית הדין כי לצורך סמכות בית הדין לענין גירושין ניתן לראות את ישראל כ"מרכז חיים" של יהודים המקיימים זיקות ממשיות אליה, אף אם מקום המגורים הקבוע של בני הזוג אינו בישראל. בית המשפט העליון דחה את העתירה נגד בית הדין ופסק כי שאלת היותו של אדם תושב ישראל, לפי סעיפים 1 ו-4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים תוכרע על פי מבחן גמיש בהתאם לתכליתו של חוק זה. עניינה של התושבות הוא בשאלת קיומה של זיקה אישית של בני הזוג למדינת ישראל. זיקה ממשית מתבטאת במכלול הקשרים עם מדינת ישראל, שמתוכם צומחת המסקנה כי מדינת ישראל היא מרכז חייו של האדם. על הזיקה הנדרשת לשרת את תכליתו של סעיף 1 לחוק לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאי נישואין וגירושין. אחד השיקולים בשאלת מידת הזיקה, עניינו בהשלכות הצפויות לבעל-הדין כתוצאה מהקניית הסמכות לביה"ד, מחד ומשלילתה, מאידך, ובעיקר לעובדה כי שלילת סמכות ביה"ד בישראל עלולה לגזור על אישה שבעלה מסרב ליתן לה גט שלא כדין עגינות שלא יהיה לה מרפא בכל ערכאה שיפוטית אחרת, במיוחד מאחר שבתי דין רבניים במקומות אחרים בעולם נעדרים סמכות שיפוט מטעם חוק המדינה, כך שאין בכוחם לכפות על בע"ד להופיע בפניהם או לציית לפסקי דינם.

בפסק דינו הנפרד של השופט מלצר בפרשת אבקסיס, הוא הסכים לדחיית העתירה, אך קבע כי ניתן לבסס את התוצאה רק לפי ס' 4א(א)(1) לחוק, מהטעמים שמנתה השופטת ארבל ביחס לס' 1 לחוק ומשיקולים נוספים. השופט מלצר הסביר כי המחוקק קבע במפורש בסעיף 4א(ו) לחוק, שלענין סעיף 4א לחוק השיפוט, מקום המושב הינו המקום שבו נמצא מרכז חייו, או מקום מגוריו של הרגיל. מכאן אנו למדים שהמחוקק הרחיב את תחום השיפוט הבינלאומי של בתי הדין הרבניים בסעיף זה כך שהזיקה הפרסונאלית הנדרשת כדי לקנות סמכות בתביעה לגירושין כוללת זיקה שאיננה דווקא זיקת מגורי קבע, או זיקת מגורים רגילה. אמר השופט מלצר:

"...הגם שדומה כי לא ימצא מי שיחלוק שאין די בגעגועים – עזים ככל שיהיו – כדי ליצור מרכז חיים בארץ ליהודי היושב מחוץ לישראל, הרי שתכנון לעליה ותחילת ביצוע בכיוון זה, יכולים וצריכים לשקול כאן. [...] בתביעות גירושין לפי סעיף 4א לחוק השיפוט יש מקום לדעתי להעניק משקל רציני לרכיב הסובייקטיבי אף במקום שהרכיבים האובייקטיביים – דוגמת מגורי הקבע הרגילים – מלמדים שקיימים קשרים משמעותיים למקום אחר. גישה זו תואמת את מטרות החקיקה ואת הגישה הפרשנית הראויה שיש לנקוט במכלול זה, הכל כפי שפירטתי לעיל" (שם, פיסקה 9 לפסק דינו של השופט מלצר; ההדגשה במקור).

הנה כי כן, "תכנון לעליה ותחילת ביצוע בכיוון זה", הינם משמעותיים מאד לקביעת ישראל כ"מרכז החיים" של אדם. במקרה דנן, נטען ע"י ב"כ האשה כמפורט לעיל כי קיימות לצדדים זיקות משמעותיות לישראל. חשיבות מיוחדת יש לתת לזיקות של האשה לישראל מעבר לאלו של בני הזוג יחדיו, שלא נסתרו. הורי האשה הינם אזרחים ישראלים המתגוררים בירושלים, ובתחילת שנת 2010 הגישה התובעת בקשה למשרד הפנים בירושלים לקבלת מעמד בישראל. אין לקבל את טענת המערער כי יש להעדיף לענין זה את העובדה שהאשה טרם העתיקה את מקום מגוריה הקבוע לישראל. האשה מנהלת הליכים משפטיים מתמשכים בבתי המשפט האזרחיים בצרפת, ויש בסיס לטענת האשה כי התמשכות ההליכים היא בעטיו של הבעל. האשה הגישה את בקשתה לעליה לישראל זמן רב – כמעט שנה וחצי – לפני פתיחת ההליכים בבית הדין הרבני. אין זה דבר של מה בכך לנטוש את ההליכים המשפטיים בצרפת באיבם, ללא הכרעה. במיוחד כך, כאשר במשמורת האשה ארבעה קטינים, והוצאתם מחוץ לתחומי צרפת באופן חד-צדדי עלולה לעורר צעדים משפטיים מורכבים לפי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, וייתכן כי אף הליכים פליליים. מאידך גיסא, אין לצפות כי האשה תנטוש את הקטינים ותצא בגפה את צרפת על מנת להתגורר דרך קבע בישראל, הגם שמנקודת מבטה, ישראל – הארץ אליה עלו והתיישבו הוריה ואליה היא קשורה בקשרי ביקורים קבועים וקשרים אחרים – היא ארץ מכורתה.

אין לתפוש את האשה כתיירת לצורך סמכות השיפוט מכוח דבריה בבקשתה לבית הדין, שנכתבו בכתב יד ובלשון של הדיוטות. כבר היה הדבר לעולמים שבית המשפט העליון הכיר באדם כתושב ישראל לצורך חוק הירושה, למשל, למרות שהיה במעמד של תייר בישראל על פי רישומי משרד הפנים (ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג ואח', מא(3) 227). אמר על כך המלומד פרופ' שמואל שילה:

"אפילו אם אדם איננו תושב המקום מבחינה משפטית, ודינו רק כתייר, אפשר לראות אותו כבעל מושב באותה ארץ. בענין שטרק למשל, למרות שהמנוח היה רשום כתייר במשרד הפנים, והוא לא ויתר על אזרחותו הגרמנית, בית המשפט העליון ראה אותו כבעל מושב בארץ, לאור סימנים שונים בביוגרפיה שלו שהצביעו על כך שהמקום בו נמצא מרכז חייו היה מדינת ישראל" (שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כרך שני 114).

בדיון בפנינו הראתה האשה כי היא קידמה באופן משמעותי את זיקתה לישראל. על פי נהלי רשות האוכלוסין וההגירה, זכאי שבות המבקש לבחון אפשרות השתקעות בארץ, יכול לקבל אשרה מסוג א/1. מעמד זה ניתן בדרך כלל לשנה, עם אפשרות הארכה ל-3 שנים, כדי לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה (אתר רשות האוכלוסין וההגירה). על פי סעיף 2(ה) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, "מי שהביע רצונו להשתקע בישראל וקיבל, או זכאי לקבל, אשרת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו, להעניק לו, לפי בקשתו, אזרחות מכוח שבות עוד לפני עלייתו".

כוונתו של יהודי להשתקע בישראל, ובפרט כאשר ניתן לה ביטוי מעשי, מביאה אותו מיניה וביה לגדרי תושב. אברהם אבינו בבואו לקבור את שרה אימנו בחברון, אמר לבני חת: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (בראשית כג,ד). הסביר רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (פירושו לתורה, שם):

"גר ותושב. ובשביל היותי גר אין לי פה קבר כאמרו ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר (ישעיהו כב, טז) והטעם שאני מבקש לקנותו הוא מפני שאני תושב עמכם שבאתי להשתקע לא לגור בלבד" (ההדגשה הוספה).

ובאופן דומה באר זאת רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל (פירושו לתורה, שם):

"...עם היותי גר מארץ אחרת תושב אני עמכם כי דעתי לישב פה ולכן אם תעשו עמי נחת רוח אעשה אני עמכם חסד פעמים אחרות כי שכנים אנחנו" (ההדגשה הוספה).

והנה, על פי סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לבית דין רבני יהיה שיפוט יחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, אם "התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל". לא כל אזרח ישראלי הינו בהכרח תושב ישראל. ישנן כמה וכמה דרכים לרכישת אזרחות ישראלית, אך מיוחדת היא רכישת אזרחות מכוח שבות, שכרוכה בה הבעת רצון להשתקע בישראל. הבעת רצון להשתקע בישראל משמעה הפיכת ישראל למרכז החיים של המבקש, והיא עשויה לזכות למבקש אזרחות ישראלית עוד לפני מימוש העליה לישראל לכל פרטיה ודקדוקיה.

כאמור, האשה הציגה בפנינו תעודת זהות ישראלית. תעודה זו אינה מעידה בהכרח כי האשה כבר התאזרחה בישראל. יתכן שהיא קיבלה תעודה זו על פי אשרה לצורך בדיקת האפשרות להשתקע בישראל ולהתאזרח בה מכוח שבות. אך עובדה זו מעידה כי האשה קידמה באופן משמעותי את רצונה לעלות לישראל ולהשתקע בה. די בכך כדי להעיד כי מרכז החיים של האשה הוא ישראל, למרות שמקום המגורים הקבוע שלה הוא עדיין בצרפת.

עם זאת, אין די בהיות ישראל מרכז החיים של האשה לצורך הקניית סמכות לבית הדין הרבני בתביעת גירושין של האשה. לשם כך, עליה להוכיח כי היא התאזרחה בישראל בפועל ממש (סעיף 4א(א)(5) לחוק) או כי גם לבעל זיקות של ממש לישראל בגדרי "מרכז חיים" במובן חוק שיפוט בתי דין רבניים (סעיף 1 או סעיף 4א(א)(1) לחוק).

עתה נפנה להצעה שהועלתה במפתיע בדיון בפנינו ע"י ב"כ הבעל ולפיה הוא מוכן שיסודר גט בין הצדדים ובלבד שהאשה תסכים לדון בנושא הרכוש בהתאם להלכה. ב"כ האשה ביקש בדיון בפנינו שהות קצרה לשקול את הענין. ברם, בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי עובר למתן ההחלטה נשוא הערעור, שאל בית הדין במפורש אם האשה מוכנה לוותר על תביעותיה בצרפת, וב"כ האשה השיב: "אנחנו מוכנים לוותר, בתנאי שכל התביעות תתקיימנה בפני ביה"ד ונקבל גט" (פרוטוקול מיום כ"ד באב התשע"א [24.8.2011], שורות 72-73). על פני הדברים איננו רואים מניעה לקיום דיון בהסכמת הצדדים במחלוקת הרכושית שביניהם כענין הכרוך בגירושין במסגרת שיפוטו של בית הדין (סעיף 9 יחד עם סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים או סעיף 1 [אם שני הצדדים יסכימו שהם תושבי ישראל לענין זה] יחד עם סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים). מאליו מובן, כי בית הדין ידון בכל הנושאים על פי גדרי דין תורה תוך שקלול הזכויות הרכושיות של האשה לפי מנהגי מדינת צרפת ובמגבלות ההלכה, באופן דומה לדרך שבהם מחלק בית הדין את הזכויות הרכושיות האזרחיות לבני זוג שהם תושבי ישראל. ראוי להזכיר בהקשר זה כי בהסכמת הבעל לסדר את הגט ולהתדיין בפני בית הדין בישראל בענייני הרכוש יש משום קבלת מנהג בתי הדין לתת פיצויים לאשה המתגרשת מעבר לסכי כתובתה, אם וככל שבית הדין ימצא שיש הצדקה לעשות כן. מאידך גיסא, אם האשה חוזרת בה מהצהרת בא-כוחה בפני בית הדין האזורי כי היא מוכנה להעביר את התביעות הרכושיות לבית הדין בישראל, ולנוכח הסכמת הבעל, עלולה להיות לכך השלכה על שאלת היותה מעוכבת מחמתו להינשא. דברים אלו, כמו גם שאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעת הגירושין כענין ראשי כאמור לעיל, יתבררו בפני בית הדין האזורי.

בסיום הדברים, אנו חוזרים ומציעים לצדדים כי יסודר הגט מיד בישראל וכי יתנו לבית הדין – בישראל או בצרפת – שיקול דעת רחב לפסוק בעניני הרכוש. חזקה על בית הדין כי יעשה דין וצדק עם שני הצדדים כאחד, ולשניהם גואל יבוא.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.



ניתן ביום כ"ה בתשרי התשע"ב
(23/10/2011)
הרב שלמה משה עמאר - נשיא
הרב ציון בוארון - דיין
הרב ציון אלגרבלי - דיין