בפנינו בקשה להשבה ליהדות.

המבקש, בעל אזרחות אוקראינית, הינו בן לאם יהודיה, ולו אחות יחידה מאותה אם (אך לא מאותו אב), אשר לה ניתן זה מכבר אישור בדבר יהדותה. המבקש גדל וחי כל שנותיו באוקראינה, ללא חינוך יהודי וללא זיקה ליהדות. בשנת 1996 התחתן המבקש בנישואין אזרחיים עם אשה נוצריה בת לאם נוצריה, ומאז החל בהדרגה לנהוג על פי מנהגי הנצרות. הוא ביקר מספר פעמים בכנסיות ואף חגג את החגים הנוצריים. אמו ואחותו של המבקש עלו בשנת 1998 לארץ ישראל, ואילו הוא נשאר עם אשתו דאז באוקראינה.

בשנת 2005 התגרש המבקש מאשתו בגירושין אזרחיים, ולאחר מכן ביקש לעלות לישראל ולקבל בה אזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות. בקשתו זו נדחתה על ידי משרד הפנים, מהנימוק שהמיר את דתו. לאחר דחיית הבקשה, המשיך המבקש לחיות באוקרינה בגפו, שכר שם דירה ועבד בעבודות בניין מזדמנות. אולם מצבו הנפשי של המבקש נהיה בכי רע ותחושת הבדידות שלו גברה. מצבו הביא לכך שאחותו הזמינה אותו, על חשבונה, לביקור בישראל לתקופה של שישה חדשים. מאז כניסתו לישראל מתגורר המבקש בבית אמו, ואף מטפל ועוזר לה מעת שחלתה ונזקקה לתמיכה. במהלך שהותו בישראל חזר המבקש וביקש בשנית, בסיוע אחותו, לקבל אזרחות ישראלית, אך שוב נדחתה בקשתו מאותו נימוק – מאחר שהכריז על עצמו כנוצרי, הרי הוא נחשב כמי שהמיר את דתו. ב"כ המבקש פנה פעם נוספת למשרד הפנים והפנה לבג"ץ 10226/08 הניה זבידובסקי נ' שר הפנים (2010) (פורסם באתרים משפטיים) וטען כי המבקש רשאי לחזור בו מהיותו "בן דת אחרת". כפי הנראה, בקשה זו טרם נענתה בחיוב.

בבקשה שבפנינו טוען המבקש, כי החל לנהוג את מנהגי הדת הנוצרית רק מעת שהתחתן, והסיבה לכך היתה אך ורק מתוך לחץ חברתי ורצון "להשתייך" אל אשתו, משפחתה וסביבתה. במיוחד גדל בו הצורך להתקרב אל משפחת אשתו ואורח חייהם הנוצרי, לאחר שאמו ואחותו, שאליהם היה קשור במיוחד, עלו לישראל ואילו הוא נשאר בודד באוקראינה. זאת הסיבה, לטענתו של המבקש, שהכריז על עצמו במספר הזדמנות שהוא נוצרי לכל דבר.

לטענתו של המבקש, שהותו בישראל שינתה בו את תודעתו היהודית, קרבה אותו אל חיק היהדות והביאה אותו לרצות לשוב אל כור מחצבתו. לדבריו, החל מאז להיוודע למסורת היהודית ואף התחיל מעט בשמירה על קיום מצוות ואורח חיים יהודי.

בפני בית הדין הופיעו המבקש ואחותו מן האם. לגבי אחותו פסק בית הדין זה מכבר בתיק אחר כי היא יהודיה וניתן לה אישור יהדות על סמך תעודות של אימה ואם אימה. הוצגו כמו כן בפנינו תעודות המעידות על קירבת המבקש לאחותו דרך האם, וכך גם מסקנת חוקר היהדות, הרב אלכסנדר דן.

נמצא אם כן, כי המבקש הינו בן לאם יהודיה, ובית הדין התרשם כי רצונו של המבקש לשוב ליהדותו הוא כן ואמיתי. אולם עדיין מוטל על בית הדין לקבוע האם הוא ישראל גמור או שמא עדיין מחוסר טבילת מומר לאחר שיבתו ליהדות, היות ובסעיף הדת בתעודות הרוסיות רשום המבקש כנוצרי.

המבקש טען כי סיבת רישומו כנוצרי היא היותו נשוי אזרחית לנוכרית, נוצריה, שממנה נפרד אזרחית. לדברי המבקש, היא לא היתה אדוקה לדת הנוצרית ולא היו בביתם סממנים נוצריים.

מבחינת ההלכה חלוק דינו של מומר ומשומד מדינם של שאר יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. שאר ישראל הרי הם בכלל מאמר חז"ל "ישראל... אע"פ שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד ע"א). לעומת זאת, מומר שדבק בעבודה זרה, ראוהו חז"ל כמי שיצא מן הכלל, עד כדי כך שלהלכה יש הסוברים שנעקר ממנו דין האחוה ואינו זוקק ליבום וחליצתו אינה מתרת את יבימתו.

להלכה, אם חלצה לו אינה מותרת לעלמא אם יש יבם ישראל, כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' קנ"ז סע' ג'.

יש מן הגאונים שסוברים שקידושיו הם ספק קידושין, ונסתפקו ג"כ אם הוא כשר לכתוב לתת גט לאשתו (עי' אור שמח הל' גירושין).

על אף מעמדו החמור של המומר, לא ננעלו בפניו שערי תשובה. יש לקבל כל מי שמבקש לחזור לצור מחצבתו, ואין לנעול דלת בפני בעלי תשובה. אך חכמים חילקו בין תהליך תשובתם של שאר עוברי עבירה לבין תשובתו של המומר, והצריכו כי גם אם שב אל צור מחצבתו בלבב שלם, עדיין צריך הוא טבילה לשם תשובה וכן קבלת דברי חברות כפי שנפסק ברמ"א יו"ד סי' רס"ח סע' י"ב.

אכן המומרים מישראל, אף שהפנו גב לעם היהודי ולתורתו, אין הם מפסיקים בכך להמשיך ולהיות יהודים, ואין בכוחם להתיר את הקשר שבל יינתק אל יהדותם. כפי שכותב זאת הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן צג:

"הרי לנו שהעיקר הגדול מיסודי דת תורתנו הקדושה הוא, ששום אחד מזרע יעקב לא יוכל להמלט ממנה לעולם בין ברצונו ובין שלא ברצונו ובעל כרחו הוא נשאר יהודי... אמנם רבותינו הגדולים... תקנו תקנות ויסדו דינים מיוחדים נגד פורקי עול, ובמיוחד נגד מומרים השמים על פניהם מסוה של דת אחרת ומתכחשים אל צור מחצבתם".

מובן משום כך, שבעת שיהודי מומר חוזר בו מטעותו, נוטש את הדת הזרה, ומעונין בכנות לשוב אל חיק עמו ותורתו, יש להקל עליו את דרך התשובה ככל האפשר. כפי שמביא הבית יוסף, יורה דעה סימן רסח, בשם שו"ת הרשב"ש סימן פט:

"בני האנוסים כל שאמם מישראל אפילו מכמה דורות... זרע הבן הוא ישראל אפילו עד סוף העולם... ואין לנו להבהילם ולהחרידם כשבאים לחזור בתשובה".

מסכם את הדברים הרב ולדנברג, שם:

"ועל כן הדין הוא, שכאשר תש יצרו של זה ובא לפנינו לומר: רוצה אני לחזור אל קבלת עול יהדותי... אין מכבידים ואין מבהילים אותו כלל, אלא מושכים אותו בחוט של חסד, ועם שובו מתפללים עליו תפלה נרגשת לפני אבינו שבשמים".

דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר המדובר הוא בבני עמנו אשר נטמעו בדורות האחרונים בין הגויים, ובניהם ובני בניהם נולדו למציאות רוחנית עגומה, ולתרבות נטולת כל שריד חינוך יהודי. על כגון אלה כתב הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ג הלכה ג:

"אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם]... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם".

מפסקו של הרמב"ם עולה, כי אין להתייחס אל "נידחים" אלה כאל מומרים רגילים בהלכה. בדרך זו הלכו פוסקי חכמי הדורות האחרונים, וקבעו כי בנים תועים כגון אלה נחשבים כתינוקות שנשבו, וחובה עלינו להחזירם אל יהדותם "בעבותות של אהבה", כפי שכותב החזון איש, יו"ד סימן ב ס"ק טז:

"אבל בזמן ההעלם... עלינו להחזירם בעבותות אהבה, להעמידם בקרן אורה, במה שידינו מגעת".

ברור אם כן, שבזמן ש"מומרים" אלה מחזירים את פניהם לשוב אל יהדותם, חובה עלינו להושיט להם יד לעזרה ולאפשר להם לשוב ולהיות חלק בלתי נפרד מהעם היהודי. על בית הדין לקבוע את מעמדו האישי על מנת לאפשר לו להקים משפחה ובית נאמן עם בת זוג יהודיה. בית הדין אינו רואה כל פסול אם אגב כך יוכל המבקש לממש את זכותו להתאזרח בישראל, בהתאם לזכותו של יהודי לפי חוק השבות.

בטרם נמשיך, נייחד דברים אחדים לגבי סמכותו החוקית של בית הדין להידרש לבקשה שבפנינו.

סעיף 2(1) לפקודת העדה הדתית (המרה), קובע:

אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תינתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת-אישור, המעידה שנתקבל אל אותה העדה הדתית, ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב.

בתי הדין הרבניים עורכים גיורים על-פי פרק כה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, העוסק בגיור. על-פי תקנה רג, "נוכח בית-הדין בכנותו של המבקש ובנכונותו לקיים תורה ומצוות, יגויר המבקש לאחר שילמד עיקרי הדת ויעמוד בבחינות על כך. לאחר הגיור יוציא בית-הדין "מעשה בית-דין" על הגיור. הליך השבה ליהדות הוא מעין הליך גיור.

מחוקק דבר המלך ופקודת ההמרה ראה את המרת הדת כסמכות הגלומה מעצם טיבה במוסדות הדתיים של כל עדה . דיני כל עדה קובעים לעצמה כיצד מתבצעת המרת הדת אליה, ומיהו האורגן של העדה מבחינה דתית פנימית הממונה על כך. אצל היהודים, חייב הגיור להתבצע על ידי בית דין וכך גם שיבתו של מומר ליהדות צריכה להיות בפני בית דין. מכך מחויבת המסקנה כי המחוקק האזרחי רואה את בתי הדין הרבניים המוסמכים, כמוסד הדתי היהודי הממונה על המרת דת אל הדת היהודית. זוהי סמכות מהותית הטבועה בפן הדתי-מינהלי של בית-הדין. בית-הדין הרבני הינו מוסד דתי אשר משפט המדינה מסר לו סמכויות שיפוט בעניני מעמד אישי ככתוב בחוק שיפוט בתי דין רבניים, ולאור זאת קיימת לו סמכות חוקית לעסוק בהמרת דתו של בן דת אחרת לדת היהודית. נרחיב עוד את הדברים.

בתקופת המנדט הבריטי נחשבו בתי הדין הרבניים של העדה היהודית כ"מוסדות העדה היהודית". בראש העדה היהודית עמדו הרבנים הראשיים שנבחרו בהתאם לדין ששרר באותה עת. בתי הדין הרבניים האזוריים היוו חלק מלשכות הרבנויות המקומיות וכל בית דין רבני אזורי נחשב "כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב" . תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התש"ג , הותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל שכיהנה באותה עת גם כבית-הדין הרבני הגדול לערעורין, בראשות הרבנים הראשיים דאז. פרק יא לאותן תקנות עוסק בגיור, ועל-פי תקנה קצא אם בית-הדין רואה להיענות לבקשה לגיור, "הריהו מסדר את הגיור על-פי דת ישראל ונותן למתגייר תעודה על התגיירותו והתקבלותו לתוך עדת ישראל ('תעודת-גרות')". 'תעודת-גרות' שנחתמה על ידי בית דין רבני אזורי של כנסת-ישראל בתקופת המנדט שימשה תעודת-אישור, המעידה שנתקבל אל העדה היהודית, כמשמעות מונחים אלו בדבר המלך ובפקודת ההמרה.

אמנם עם הקמת המדינה, "כנסת ישראל עצמה, כמתכונתה המנדטורית, חדלה להתקיים" . אבל בתי הדין הרבניים ומועצת הרבנות הראשית הינם גופים "שהמשיכו לפעול למעשה אחרי קום המדינה והכנסת באה והפיחה בהם רוח חיים חדשה" . "דיין" הוגדר בחוק הדיינים כ"חבר בית-דין רבני כמשמעותו בדבר-המלך-במועצתו, 1922-1947, בחוק בתי-הדין הרבניים (אישור מינויים), התשי"ב-1952, ובחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953". הגדרה זו מהווה במפורש חוליית קישור מהותית בין בתי הדין הרבניים של העדה היהודית על-פי דבר המלך לבין בתי הדין הרבניים דהאידנא. הווה אומר, כי סמכויות בתי הדין הרבניים כמשמעותם בדבר המלך, הן מכח הסמכה בדבר המלך והן מכח פקודה או תקנה שהוחקו כדין מכוח דבר המלך, ואשר לא בוטלו עד הנה, עומדות הן בתוקפן. בראש בתי הדין הרבניים עומד נשיא בית-הדין הרבני הגדול והוא "ראש העדה" . הסמכות החוקית של בתי הדין כמוסד דתי לגייר אינה נובעת אם כן מחוק שיפוט בתי דין רבניים. היא נובעת וּמְפַכָּה במלוא עוזה מכח חוק הדיינים, בהיות דייני בית-הדין הרבני דיינים של מוסד דתי חוקי של "העדה היהודית" שהתמזגה בקום המדינה עם הקהילה היהודית של העם בישראל. סמכות בתי הדין הרבניים לגייר על-פי המתווה שפורט, אינה סמכות שיפוט אלא סמכות חוקית-דתית-מינהלית טבועה, שהוסדרה כדין בתקנות הדיון.

עמדתנו שיש לבית-הדין הרבני סמכות-מישרין לגייר, מתחזקת לנוכח האמור בסעיף 19(1) לחוק הדיינים (תיקון מס' 19), התשס"ד-2004. נאמר שם: "הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, יחולו עד להתקנת תקנות באותו ענין לפי הוראות סעיף 27(א)(1) לחוק העיקרי כנוסחו בסעיף 16(1) לחוק זה". אילו נאמר כי "תקנות הדיון[...] יהיו בתוקף עד להתקנת תקנות באותו ענין", היה מקום לדון אם משמעו של דיבֵּר זה הוא כי לתקנות הקיימות יהיה בשלב הביניים מעמד של חוק ראשי או של תקנות בלבד. לשונו של המחוקק האומר כי "הוראות תקנות הדיון[...] יחולו" משמעה כי הוראות תקנות הדיון הקיימות יהיו במעמד שווה ערך להוראות של חוק ראשי. כיום ברור כי תקנות הדיון לענין גיור אינן חורגות מהוראות של חוק ראשי, מאחר והחוק עצמו נתן במפורש תוקף להוראות תקנות הדיון על ידי אימוצן. סמכותו של בית-הדין הרבני לגייר מעוגנת היום בהוראה של חוק ראשי, על ידי הפניה להוראות תקנות הדיון העוסקות בגיור. על-פי האמור, סמכות בתי הדין הרבניים לגייר הינה סמכות חקוקה (הגם שאינה בגדר סמכות שיפוט).

תקנות הדיון משנת התש"ג הוחלפו בתקנות הדיון של שנת תש"ך, ומשנקפו השנים חזרו והחליפום בתקנות משנת תשנ"ג. תקנות הדיון לדורותיהם נחתמו בידי הרבנים הראשיים שכיהנו בעת התקנת אותן תקנות דיון – קרי: בידי "ראש העדה הדתית". נמצא אם כן, שבנוסף לסמכות – הטבועה והחקוקה – שניתנה לבית-הדין הרבני לגייר אנשים החפצים להסתפח אל העם היהודי, הרי חתימת הרבנים הראשיים על תקנות הדיון הכוללות פרק מיוחד לענין גיור, משמעה הכרה של ראש העדה לפי פקודת ההמרה בתעודת גיור של בית-הדין הרבני כתעודת אישור המעידה שהמתגייר נתקבל אל "העדה היהודית". זאת איפוא הסיבה שתקנה רג לתקנות הדיון משנת התשנ"ג, מורה כי "לאחר הגיור יוציא בית-הדין 'מעשה בית-דין' על הגיור. העתק יימסר למבקש, והודעה על הגיור תימסר לממונה על המחוז להוצאת תעודת-המרה".

נמצא כי בית דין רבני העורך המרת דת אל הדת היהודית, עושה זאת כמוסד דתי, אם בסמכות-מישרין מכח סמכות מקורית טבועה או חקוקה, ואם בסמכות-עקיפין מכח היותו מוכר על ידי ראש העדה כראש הסניף המקומי של העדה – ואם מכח שניהם.

ומן הכלל אל הפרט.

בהופעתו בפני בית הדין, נראה מצבו של המבקש כזה של רבים מן התועים בארצות נכר אשר הכרתם במהות הדת קלושה ביותר. בארצות חבר העמים הרוסי – בעטיו של השלטון הקומוניסטי רב השנים בעבר – נחלשה במיוחד זיקתם של התושבים לאמונה הדתית, ובכלל זה נחלשה אמונתם של יהודים באמונה היהודית. יש בסיס לטענת המבקש כי רישומו תחת שם דתה של בת אל נכר, היה רק מאהבתה ולא על מנת להידבק באלוהיה. בנסיבות אלו, אין להשוות את המרת דתו של המבקש, למעשה בגידה של מי שהיה חלק מן הכלל ופרש ממנו. יחד עם זאת, אין להתעלם לחלוטין מכך שהמבקש ביקר בכנסיה וחגג את חגאות הנוצרים.

על מנת לקבוע את מעמד המבקש באופן ברור ומוחלט, ביקשנו לעמוד על כנות שיבתו ליהדות, ועל כן שלחנו את המבקש ללמוד על יסודות היהדות, גם מבחינה אמונית וגם מבחינה מעשית.

שמענו עדות מומחה, ר' דניאל רבקין, מאולפן גיור לדוברי רוסית וכן קבלנו חוות דעת בכתב. בית הדין התרשם כי קיימת הפנמה ורצון כן של המבקש לשוב ליהדותו, והוא אף החל לשמור מצוות. יש בזה משום קבלת חברות הנצרכת. כאמור, אין מקום לנעול דלת בפני השבים, בפרט לאחר שהמבקש פרש מבין האומות ומבקש להתיישב בקרב עמו. לפיכך, הפנינו את המבקש לטבילה לשם שיבה ליהדות.

המבקש קיבל דברי חברות בפני שלושה וטבל טבילת שיבה ליהדות.

לאור האמור בית הדין פוסק:

א. המבקש הינו יהודי בן לאם יהודיה.
ב. הואיל והמבקש קיבל דברי חברות וטבל טבילת שיבה ליהדות, הרי הוא בכלל ישראל לכל דבר ועניין.

הערות:
1. וראו: סימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, לפיו "כל עדה דתית תיהנה מעצמאות בענינים הפנימיים של העדה, בכפוף לכל פקודה או צו[...]". ואם אי אתה אומר כן, נמצאת פקודת ההמרה חסרת נפקות לחלוטין, מאחר ואין כל הוראה חקוקה המסמיכה את מוסדות העדות הדתיות השונות לקבל אנשים לעדותיהן או לדתותיהן. אמנם על-פי סימן 51(2)(ב) לדברי המלך במועצה על ארץ ישראל (שנחקק בשנת 1939), מותר לקבוע בפקודה הוראות לענין "קביעת הנסיבות שבהן ייחשב אדם כחבר לעדה דתית", אך פקודה כזו מעולם לא נחקקה.
2. פקודת העדה הדתית (המרה), סעיף 2(1).
3. הוצאת הרבנות הראשית לארץ-ישראל והועד הלאומי של כנסת-ישראל, ירושלים, תש"ג. הודפסו גם אצל פלטיאל דייקן (דיקשטיין), דיני נישואין וגירושין, ירושלים, תשט"ז.
4. ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל, פד"י י"ט (2) 402, 412 מול א.
5. שם, מול ד-ה.
6. נהוג לומר שהרבנים הראשיים לישראל הינם, כל אחד בנפרד, "ראש העדה" היהודית (השוו: פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל, א 86; בג"ץ 1031/93 אליאן חוה פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים מט (4) 661, 739). מאז שנחקק חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980, קיימת הפרדה בין תפקידי הרבנים הראשיים לישראל, על-פי סעיף 17 לחוק. יתכן והפרדה זו מקרינה גם על זהות "ראש העדה" לענין פקודת ההמרה. על-פי הסברו של השופט חשין בפס"ד פסרו (גולדשטיין), מתאים יותר לומר כי נשיא בית-הדין הרבני הגדול הוא הנושא בסמכויות של ראש העדה, בהיותו ראש המערכת השיפוטית אשר היקף סמכותה אמור להיות מושפע על ידי ההמרה. אך מצד שני, הרב הראשי המשמש כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל, מופקד על תחום עריכת הנישואין וכן על הסמכת דייני בתי הדין הרבניים, אם כי הקישור לפקודת ההמרה הינו פחות דומיננטי, מאחר ושני אלה אינם מעשי שיפוט. אם בדרך של אנלוגיה ל"דת האפקטיבית", נחיל לענין זה מבחן של "נפקות אפקטיבית", נראה שמתאים לקבוע כי נשיא בית-הדין הרבני הגדול הוא "ראש העדה", מאחר ובתי הדין הרבניים הם המכריעים את נפקות הגיור לענין נישואין וגירושין. ראוי לציין כי לפחות החל משנת תשנ"ג, מעת כניסתם של הרב אליהו בקשי דורון והרב ישראל מאיר לאו לתפקידי הרבנים הראשיים, רק נשיא בית-הדין הרבני הגדול מטפל בנושאי גיור ותעודות גיור (והשוו: חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980, סעיף 17(א), לפיו "הרב הראשי לישראל המשמש בתפקיד נשיא בית-הדין הרבני הגדול לא יפעל בתפקידים ולא ישתמש בסמכויות המוקנים על-פי דין או על-פי המקובל לנשיא המועצה"). אגב כך נעיר, כי מעיון בפסיקה הנוגעת להתאסלמות נראה כי בית-המשפט העליון ראה בית דין שרעי אזורי כראשו המקומי של סניף העדה המוסלמית. ראו למשל: בה"ן 34/72 יאסר מחמד עבד אלקאדר חמדאן נ' נאדיה אליאס ח'ליל שעיא כח (1) 225, 226; בג"ץ 304/86 יעל ברק נ' בית-הדין השרעי, יפו מא (2) 745.
7. ומסקנה זו מתחזקת מן העובדה כי כיום הקישור היחיד בין חקיקה ישראלית לבין מוסדות "העדה היהודית" על-פי דבר המלך והוראות חקוקות על-פיו שהינן עדיין בנות תוקף, הוא בחוק הדיינים, בהגדרת "דיין", כאמור לעיל. (השוו: בג"ץ 953/87 א. פורז, עו"ד נ' שלמה להט, ראש עירית תל-אביב-יפו מב (2) 309, 327).





ניתן ביום י' במרחשון התשע"ב
(07/11/2011)


הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב יצחק רפפורט - דיין