תיאור העובדות
בפנינו תביעת גירושין של האשה, אשר היא ובעלה פרודים כשנתיים זה מזה. לטענת האשה, הבעל עזב את ביתם מתוך רצון להתגרש ממנה ואף הודיע לה כי שכר לעצמו בית אחר. לעומתה טוען הבעל, כי האשה היא זו שדרשה ממנו לעזוב. מלבד זאת, טען הבעל, כי מאז שעזב את הבית הוא "התקדם" כלשונו, בכך שהתאסלם, נשא אשה שניה, הודית, בת הדת הנוצרית, ואף הודיע כי הוא עומד להגר עימה להודו, ולהתגורר שם. לדבריו, אם אשתו התובעת (שנישאה לו כדמו"י) מעוניינת בכך, היא מוזמנת לבוא איתו להודו.

עוד טוען הבעל כי לפי דתו, האסלאם, מותר לו לשאת מספר נשים, וכי לפי דת זו "לא עברתי על אף חוק", כלשונו. לשאלת ביה"ד, "הרי אם תיסע להודו תשאיר אותה עגונה", ענה הבעל :

"אני אתן לה את הכתובת שלי בהודו, והיא יכולה לבוא ולא תהא עגונה. גט היא לא תקבל בחיים. בחיים לא."

האשה השיבה:

"אין לי אהבה אליו, הוא נשא אשה שנייה, התאסלם, אני נישאתי ליהודי ולא למוסלמי... אין לנו מחלוקות, הוא רוצה ממני כספים בשביל הגט... הוא שולח לי מסרונים מיסיונרים של האסלם כדי שאתאסלם ואני לא רוצה.
בעל: זה אני עושה לטובתה [שליחת המסרונים כדי שתתאסלם] והיא לא רוצה".

בסופו של הדיון הסכים הבעל להתגרש מהאישה, אף זאת בתנאי שתתן לו 250,000 ש"ח, שלטענתו, מגיעים לו גם על פי הקוראן וגם על פי התורה.

יש לציין כי לפני שנתיים נערכה לצדדים חקירת שמות. הגט נכתב, אך הבעל נעלם לפני מסירת הגט. גם מדיונים אחרים שנקבעו לאחר מכן, נעדר הבעל באמתלאות שונות.
דיון
א) תחילה נראה לעיין האם זה שנשא אשה בערכאות (קפריסין) על אשתו, חשוב כנשא שתי נשים.

וא"כ דינו כמ"ש רמ"א (סי' א' ס"א):

"ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא שתי נשים לגרש אחת מהן, ויש אומרים דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם רבנו גרושם ואין נוהגים כן."

הנה לא כתבנו את דברי מר"ן שהחיוב היה עד סוף האלף החמישי משום שכאן בארץ כולם נושאים נשים על דעת המנהג שנושאים אשה אחת בלבד וכן מתחייב בכתובה שלא לשאת אשה על אשתו. ובר מן דין בנידון דידן מדובר בזוג ממוצא אשכנז שיוצאים ביד רמ"א. ועיין בב"ש (ס"ק כד) וח"מ (ס"ק יח) שכתבו בשם תשובת מהרש"ל (סי' יד) שהשנייה נדחית מפני הראשונה, אא"כ הראשונה מקבלת גט ברצון.

אולם אחר העיון נראה שכל זה לא שייך לנידון דידן, שהרי כאן נשא נוכריה בת הדת הנוצרית, אשר לא שייכים בה הנישואין עם איש ישראל, אף שהמיר דתו, לפי שעדיין שם ישראל עליו, כמ"ש הרמב"ם (פרק ד מהלכות אישות הט"ו:

"המקדש גויה או שפחה, אינן קידושין אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהייתה מלפני הקידושין...."

על כן דינו של זה כדין רועה זונות ודינו שכופין אותו בגט כמ"ש "האגודה" והביאו רמ"א (סי' קנד סע' א) וז"ל:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאים לו ילדי כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו".

וכבר הארכנו בפס"ד אחר, תיק (אזורי נתניה) 764049/1 (התשע"א, 27.07.2011), ד"רועה זונות" חייב בגט.

ב) לאמתו של דבר נראה כי גם הבעל מעוניין בגירושין. שהרי לאחר שביה"ד הבהיר לו כי "האשה לא מעוניינת בך וגם אתה לקחת לך אשה אחרת ואתה מעוניין לנסוע איתה להודו ואשתך אינה מעוניינת ולא חייבת ללכת עמך להודו", הסכים הבעל להתגרש ממנה. אלא שהוסיף והתנה זאת בכך שאשתו תיתן לו כתובה על סך 250,000 ₪, שלטענתו זה מגיע לו ע"פ הקוראן וע"פ התורה.

הרי לנו שהבעל כלל אינו מעוניין בנישואים עם אשתו, וכל מאווייו הוא בממונה. לו היה חפץ באשתו, לא היה מסכים לגרשה בעת כל הון שבעולם, כפי שאמר שלמה המלך ע"ה, "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בו יבוזו לו". אף שעתה טוען הבעל שחזר לאהוב אותה, דבריו אינם אלא מהפה ולחוץ, ומטרתם לסחוט מהאשה כספים שאינם מגיעים לו. אפשר שכוונתו שאצלו מתחילה האהבה במקום מגוריו בעיר "טייבה" עם האשה ההודית שנשא בקפריסין... וא"כ נמצא ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה והפירוד ביניהם הנמשך למעלה משנתיים, מעמיד אותם מבחינת ההלכה כ"מורדים" זה בזה, וחל עליהם דינו הידוע של רבנו ירוחם שכופין בני זוג במצב כה להתגרש.

ג) טעם נוסף אשר מכוחו יש לחייב את הבעל בגט, הוא מכוח הודאתו והודעותיו כי בכוונתו ליסוע להודו ולהתגורר שם עם משפחתה של האשה הנוכריה שלקח. את רצינות כוונותיו להגר להודו, חיזק הבעל בבקשותיו החוזרות ונשנות לבלט את צו עיכוב היציאה מהארץ. על כך כבר פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' אישות הי"ט) וש"ע (סי' ע"ה סע' ג):

בד"א, מחו"ל לחול מא"י לא"י... ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע לנווה הטוב ואפילו ממקום שרובו גויים למקום שרובו ישראל".

ועיין בחלקת מחוקק ובבית שמואל במקום, והדברים פשוטים וק"ו בנידון דידן.

ד) עוד טעם לחייב את הנתבע בגט, הוא משום שהמיר את דתו והפך להיות כדין "מומר" ו"משומד".

ה"דרכי משה" (סי' קנד סק"ג) מביא את הגהות מימוני (סוף הל' אישות אות ד) בשם הר"ם דעובר על דת אפילו משומד אין כופין אותו להוציא דטב למיתב טן דו (כתובות עה.) אבל אם עבר על חרם שהוא כלפי דידה כגון שקיבל עליו חרם שלא להכותה או שלא להקניטה וכי האי גוונא ועבר כופין אותו.

עוד כתב ב"דרכי משה" בשם תשובת מהר"מ דעובר על דת אין כופין אותו להוציא. בתשובת מהר"י וויל (סי' כב) משמע דדווקא בדבר שאינו מזיק לדידה אבל אם מאכילה דבר איסור כופין להוציא. וכ"כ בהגהות אלפסי פרק המדיר ("שלטי הגבורים" סוף אות א') דאם נודר ואינו מקיים או מאכילה דבר איסור כופין להוציא.

אולם בב"י (סי' קלד) כתב בשם "ארחות חיים" (ח"ב הל' גיטין ריש עמוד קנו) הביא דעה החולקת שכופין לגרש ומכריחין אותו על ידי גויים לעשות מה שיאמר ישראל וכן הוא במרדכי פרק המגרש וכתב שם ובלבד שיבטל המודעות אח"כ.

הרמ"א לעומתו מביא שם את שתי הדעות ביחס למשומד:

"יש אומרים דמומר כופין אותו על ידי כותים להוציא ובלבד שיבטל בשעת הגט, ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר להוציא או שאר עובר על דת, אא"כ פושע נגדה כגון שמאכילה דבר איסור, או שעבר על חרם ששעבד עצמו שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים, שבניו מתים בעוון נדריו".

וא"כ לכאורה נידון דידן לחייבו מטעם משומד, תלוי בפלוגתא זו.
אולם, אחר העיון נראה שבנידון דידן לא תהיה כל מחלוקת. גם השיטה החולקת (וסוברת שרק כשפושע נגדה ומקניטה מחייבים אותו) - בנידון דידן היא תודה שיש לחייב את הנתבע בגט מאחר שהרי האשה הצהירה והוכיחה לפנינו בדיון והבעל גם הודה לדבריה - וכך אמרה :"הוא שולח לי מסרונים עם תוכן של המיסיון המוסלמי כדי שאני אתאסלם", ועל זה הבעל טען כי הוא כן עושה זאת אולם הוא עושה כן לטובתה.

א"כ גם לדעת מהרי"ו והגהות מימוניות דס"ל דרק במקניטה ופושע נגדה, ניתן לחייב את המומר בגט – אם כן נידון דידן גרע טפי, שהרי רוצה הוא במעשיו להעביר אותה על דתה ואף הוא שולח לה מסרונים לשכנע אותה כדי שתתאסלם ועוד טוען כי זה נכון וזה לטובתה. הרי זה ודאי אין לך פושע כנגדה גדול יותר מזה, שאם יגרום לה להמיר דתה הרי כולהו איתנהו בה.

וכ"כ בשו"ת "גינת ורדים" (חלק אבהע"ז כלל א סי' א) וז"ל:

"כי לא מצינו בשום פוסק שיאמר לכוף בעלה של מומרת בעבור טענה זו [שלא יוליד בנים לע"ז], אלא מניחים הדבר לרצונו של בעל שאם ירצה לגרש יגרש ואם לאו אין מי שכופהו לגרש... שאין כופין את המומר להוציא אלא בכגון שעבר על דת שקבל עליו שהוא כלפי דידה כגון שלא להכותה או שלא להקניטה כדכתבו ההגהות סוף ה' אישות... ולהיות הדבר חמור הרבה העמידו הפוסקים שלא לכוף בעלה של מומרת או לכוף למומר בעלה של ישראלית ואע"פ שכתב הרב ב"י ז"ל בס"י קלד דף קע ריש ע"ד בשם א"ח דמשומד כופין אותו להוציא ע"י גוים, מי זה ימלאנו לבו לעשות כן וכן היא מסקנת הטור בסס"י קנד דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף".

הנה לך אע"פ שבעל ה"גינת ורדים" החמיר שלא לכוף מומר, מכל מקום פסק דכאשר הוא פושע כנגדה כגון שקיבל חרם שלא להקניטה ועבר על זה, הרי כופין אותו. וא"כ בנידון דידן ששולח לה מסרונים כדי לשכנע אותה שתתאסלם והיא ממאנת והוא טוען שזה לטובתה, הרי אם יצליח להעביר אותה על דתה, הרי כולהו איתנהו בה. ואישה זו עומדת בפנינו וטוענת "התחתנתי עם יהודי ולא עם מוסלמי".

ה) ועוד ניתן לענ"ד לומר דבנידון דידן גם מהר"ם והגהות מימוניות יודו שהרי טעמם הוא משום ד"טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (= טוב לשבת יחדיו מלשבת יחידי) - משמע מדבריו שאכן מדובר שהמשומד חי עם אשתו ומקיים מצוות עונה דאל"כ היכן "טב למיטב טן דו"?

אם כן, בנידון דידן שהנתבע עבר לגור בכפר ערבי, טייבה, והוא גם חי כיום עם אישה נוצרייה אותה הוא נשא אזרחית בחו"ל - אם כן ליכא טעם של "טב למיתב" - וא"כ גם מהרי"ו והגהות מימוניות יודו שכופין. ושוב מצאתי שכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' עג) שהאריך שם שבכה"ג אם הוא מונע ממנה עונה,חייב לגרש – והסיק שם דפשיטא דכופין משומד בכה"ג.

וכן מצאתי כן במפורש בשו"ת מהרש"ל (תשובה מ"א) שכתב שכל מה שנחלקו הפוסקים האם יש מקום לחייב מומר בגט או לא – זה רק במומר שלא נטמע בין הגויים והוא חי עם אשתו ורוצה לקיים את עונתה ולחיות עימה, אולם מומר כזה שנטמע בין הגויים ולכן אין הוא חי עם אשתו ואיננו מקיים כלפי אשתו את חיובי האישות שלו – במקרה שכזה לכול הדעות יש לחייב את המומר בגט.

ו) אלא שעדיין יש לתת את הדעת על נקודה חשובה לא פחות מדין החיוב או הכפייה עצמה בגט. יש לתת את הדעת על הפן המעשי והטכני באפשרות ההלכתית בביצוע כפיית משומד בגט הלכה למעשה.

בעיה מתעוררת בעקבות דברי הרמב"ם הידועים ביסוד דין הכפייה בגט – בדין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ואלו דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה כ', (הובאו גם בבי סימן קל"ד) -

"מי שהדין נותן שכופין לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד גויים עד שגירש, הרי זה כשר... שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה לדבר שחייב לעשותו או שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירה ויצרו הוא שתקפו יצרו הרע וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו".

כלומר לדברי הרמב"ם, יסוד הכפייה בגט הוא משום החויב מהתורה לשמוע בקול חכמים, שפסקו שעליו לתת גט. משום כך, הכפייה תועיל גם עבור ביטול מודעות הביטול שמסר הבעל לפני כן – כמבואר בגמרא בערכין דף כ"א, דדינא דכופין אותו "עד שיאמר רוצה אני", היינו עד שיבטל את כל המודעות שמסר קודם לכן.

האם אמירת "רוצה אני" בכפיית גט מועילה גם בישראל "מומר"?
לאור דברי הרמב"ם הללו - לפיהם כל יסוד דין הכפייה בגט מושתת כל כך ש"הוא רוצה להיות מישראל ולהתרחק מן העבירה", ולפיכך "הכפייה היא על ייצרו הרע" – אם כן לכאורה הדבר משולל לחלוטין במי שהשתמד והמיר את דתו!

אם כן, עולה לפנינו דבר שלכאורה יש בו מן התמיהה והפליאה: דווקא המשומד - זה שהמיר את דתו ומחויב על פי דין במתן גט מתוך כפייה - יתהווה אצלו מחסום הלכתי המונע ביצוע הכפייה לגט - דווקא בגין היותו משומד!! (בבחינת "הפוך על הפוך", בלשון העם) - והדבר צריך תלמוד וביאור.

על מדוכה זו כבר עמד המהרי"ק (שורש ע"ג; ג'), וכתב ליישב -

"כאשר דקדק מלשון הרמב"ם בענין כפיית המשומדים לגרש לפי הכתוב, לעניות דעתי יפה דקדק, ולכאורה אין תקנה לאשת המשומד לפי דבריו, ואולי בהאי גוונא סבר רבנו משה דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה על ידי גט זה שנותן המשומד בכפייה, דמשום עגונא חשו רבנן טובא."

חידושו של המהרי"ק הוא שבמשומד יסבור הרמב"ם שתועיל כפיית הגט, דמשום עיגונא דאפקיענהו לקידושין מיניה! גם מהרשד"ם סבר דמומר גטו גט, משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה. גם הריא"ז [הובא ב"שלטי הגיבורים" בפרק המגרש, דף מט ע"א מדפי הרי"ף] ס"ל כדעת מהרי"ק, וז"ל:

"עשוהו גוים לתת גט לאשתו, אע"פ שכדין עשו אותו ואע"פ שאמר רוצה אני, הרי זה גט בטל מן התורה... הואיל ואין מצוה לשמוע דבריהם אין רצונו גמור וישראל מומר אע"פ שאין חוששין על התורה ועל המצוות ואין להם מצוה לשמוע דברי חז"ל, הואיל וגט מעושה כדין ודינו נעשה על פי דיני ישראל ואומר בפיו רוצה אני, אע"פ שאינו מתרצה בלבו ראוי לומר בזה דברים שבלב אינם דברים".

והקשה ב"מכתב מאליהו" (שער ז' סימן ט"ו) דדבריו סותרים- דס"ל דדעת הרמב"ם משום דאנו אומרים שמתרצה ברצון גמור משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואפ"ה הכשיר משומד. ולכן נראה [כותב ה"מכתב מאליהו"] דמשום היותו מומר שבעילתו בעילת זנות שמעבירה על דת, דיינינן ליה הכי, הגם שאינו מן הדין הגמור, וזאת בכדי להצילה מפח יקוש וכמ"ש מהרי"ק.
ז) בספר "בית מאיר" (סי' קנ"ד ס"ק ב) כתב דטעמו של ההגהות מימוני שבסוף הלכות אישות דמחמיר הוא בגלל דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו לכן לא כופין במשומד. ומקשה וכי מותר לה (לאשתו) להיות עמו (המשומד) הרי אסורה להבעל לו כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' אישות הלכה ט"ו):

"המקדש גויה או שפחה אינן קדושין... ישראל משומד שקידש אע"פ שהוא עובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט".

ביאר ב"בית מאיר" (סי' קכט ס"ק ה) דמ"ש הרמב"ם "הרי אלו קדושין גמורים", היינו בלי שום ספק ומה שכתב "וצריכה גט ממנו", רצונו לומר דהנשואים אסורים לה וצריכה גט דווקא, וכ"כ הרשב"א בתשובה חלק א' (סי' קסב):

"ובאמת כל שהאשה יכולה לברוח ממנו שלא תתייחד עמו פן תוליד בן פרוץ, מחוייבת היא לברוח מפניו כבורח מפני הנחש, ובת ישראל אסורה בחתונו וקרוב הדבר להיות זה כמאן דאמר פן יסור לרבות כל המסירין".

וא"כ שואל ה"בית מאיר" – אם כן מדוע לא יהא דינו כאינו יכול המבואר בסעיף ז' שכופין אותו להוציא ומכ"ש אם אין לה ילד שיכולה לבוא בטענה דלרוב הפוסקים כופים אף בשוטים.

עוד תמה ה"בית מאיר" על דברי מהרי"ק, דמי הכריחו לזה (לתרץ דס"ל להרמב"ם דאפקעינהו לקידושין) והוא לא נמצא לא בגמרא ולא בקבלת הגאונים נכתב כי למשומד יש תקנה בכפיה, ועוד מאן לימא לן דס"ל להרמב"ם דבמשומד איכא כפיה, ואולי ס"ל דאין תקנה בכפיה כמו שכתב הרשב"א בסי' א' קמב:

"שאלתם משומד שקידש דקידושיו קידושין מה ראו חכמים שלא חשו לעיגון והא יש כאן עיגון יותר משאי אפשר לכופו לגרש".

משמע דס"ל להרשב"א דאי אפשר לכופו ולא ניתן לדחוק ולומר דהרשב"א סתם מפני שאין ידינו תקיפה לכופו. ולפי טעמו של הרמב"ם איכא ספק בכפית משומד אף במקום שהדין בישראל לכופו. ע"כ דברי ה"בית מאיר".

ונראה דמכל מקום כמו שדייק ה"בית מאיר" בדברי הרשב"א דס"ל דמשומד לא כופין, א"כ מנגד ניתן לדייק בדברי מהרי"ק דאיהו ס"ל דמשומד כופין שאל"כ מה דחק את מהרי"ק להסביר ברמב"ם דמשומד מהני כפיה מטעם דאפקעינהו לקידושים מינה.

שוב ראיתי שכן כתב בשו"ת "עבודת הגרשוני" (סי' ל"ט) וז"ל בלשון הזה (דהיינו לשון הרמב"ם) משמע דווקא מי שהוא רוצה להיות ישראל ולעשות כל המצוות, עליו נאמר שע"י ההכאות תשש כוח יצרו וגירש לרצונו. אבל מומר שאינו רוצה להיות ישראל ולקיים מצוות, אין שייך לומר בו שתשש יצרו ומגרש לרצונו, רק כל מה שהוא עושה מחמת ההכאות הוא עושה כן, אין תקנה לאותו מומר.

אמנם לענ"ד יש לשדות ביה נרגא (כ"כ ב"עבודת הגרשוני") בדקדוק הלשון הזה כי מאחר שמהרי"ק בשורש ס"ג כתב וז"ל:

"ואשר דקדקת מלשון רבנו משה בענין כפיית המומרים לגרש לפי הנראה לענ"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת המומר לפי דבריו. ואולי בכה"ג סבר רבנו משה דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה על ידי גט זה שנותן המומר בכפיה דמשום עיגונה חששו רבנן טובא". עכ"ל.

הא קמן דלפי דעת מהרי"ק אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם שאין כופין למומר לגרש את אשתו. ונראה לי להעיר על דברי ה"עבודת הגרשוני" ממה שידוע ששיטת הרשב"א שאין אומרים אפקיענהו, אלא במקרים המפורשים בתלמוד, אא"כ נאמר דהרמב"ם לא ס"ל כרשב"א בזה)

עוד מביא שם "עבודת הגרשוני", את דברי התוספות, הסוברים שגם בישראל מומר מועליה כפיית גט ע"י גויים או ע"י ישראל, דאמרינן מתוך אונס גמר ומגרש כיון שהכפיה היא בדין, כפי שכותב התוספות בשם ר"י [פרק חזקת הכתוב תוס'בבא בתרא מח ע"א ד"ה אילמא]:

"דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר והרי הוא מחויב להביא קורבן ולקמן נמי מחויב הוא לגרש את אשתו דמיירי בהנהו שכופין אותו להוציא אבל שלא כדין הוי כמו תליוהו ויהיב דלא הויא מתנה".

ולפי טעם זה אין חילוק בין ישראל למומר, בענין הכפיה [זו היא שיטת תוס' שתבואר לקמן] כללא דמילתא שאין ראיה מכאן שלא לכוף מומר לגרש את אשתו. עכ"ת דברי "עבודת הגרשוני".

ח) כאן המקום להעיר כי גם היד רמ"ה בסוגיית הגמרא בבבא בתרא (בדף מח ע"א) אוחז כשיטתו של הרמב"ם בביאור יסוד דין הכפייה בגט, וביאר על פי יסוד זה את שיטתו ואת שיטת והרי"ף המחלקת בין דין האונס בגט לדין האונס במכירה. ההבחנה הזו אמורה בין מי שנאנס למכור ומסר מקודם מודעא אך האַנָּס כפה אותו בשעת המכירה גם לבטל את המודעא שנמסרה על המקח - שהדין הוא שהמכר בטל דלא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומבטל את המודעא; לעומת זאת בגט שכשבית הדין כופה את הבעל לגרש ולבטל את כל מודעות הביטול שהוא מסר מקודם - שהגט כשר.

והסביר שם הרמ"ה את טעם החילוק –

"ולמסקנה דטעמא דגט לאו משום דמחוייב מדינא למיתב גיטא בלחוד הוא דא"כ למה למימר רוצה אני וכי מסיר מודעא נמי למה לי ביטול אלא משום דסיברא לן דאין אדם מגרש שלא לרצונו ואע"ג דמחויב מדינא לגרושי אי לא מגרש לרצונו לא הוי גירושין. וא"כ כי היכי דגבי גט אע"ג דלא אמר רוצה אני אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה אמרינן לרצונו גריש ולרצונו בטיל גבי זביניה נמי אע"ג דלא זבין אלא אגב אונסיה ולא בטלה למודעיה אלא אגב אונסיה נימא לרצונו הוא דזבין ולרצונו בטיל ועוד כי אתינן לסייעיה לרב הונא מחייבי עולות ושלמים ומגיטי נשים מאי שנא גבי עולות ושלמים דאיצטריך למדחא דילמא שאני התם דניחא ליה דתהווי ליה כפרה וגבי גטי נשים דילמא התם נמי סבר מצווה לשמוע דברי חכמים לפרוק דתרוויהו מחד טעמא - דדילמא שאני התם דמדינא מחייב לאתויי קורבן ולמיתיה להאי גיטא אלא דמילתא דכל היכא דבי כייפינן ליה כדין כייפינן ליה כי עביד לרצונו הוא דעביד בין בחיובי עולות ושלמים בין בגיטי נשים, דגבי עולות ושלמים ניחא ליה דתהוי ליה כפרה וגבי גיטי נשים נמי דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים דגמר ומגרש.

והוא הדין גבי ביטול מודעות חד טעמא הוא ואע"ג דאנן סהדי דלא גריש ולא ביטל אלא אגב אונסיה יצריה בישא הוא דלא עבד אלא לאנסו יצרו הטוב שבו כי גריש וכי בטיל לרצונו הוא דגריש ובטיל, ואנן כי צריכינן לעשויה למכפא יצריה בישא ליצריה טבא למיצת דינא הוא דאיצרכינן ולרצונו הוא כדברירנא בפרק המגרש לאפוקי זבינא דכיון דלא מחוייב מדינא לזבינא כולה מילתא כי עביד באונס הוא דעביד נהי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה וזוזי דשקיל גמר ומקני מיהו כי מסר מודעא מעיקרא גלי אדעתיה דלא גמר ומקני לא אגב אונסי ולא אגב זוזי וכי היכי דאהני מודעא לגבי עיקר זביני דלא לימא אגב אונסיה גמר ומקני אהני נמי גבי ביטול מודעיה דלא לימא אגב אונסיה גמר ומבטיל ואע"ג דלא מסר מודעא ולא אעיקר זביני מסתמא כי מסר מודעא אכולהו חיזוקי דמקיימי בהו זביני הוא דמסר".

כלומר, בגט יסוד הכפייה הוא משום שמצווה לשמוע בקול חכמים שפסקו שעליו לתת גט; משום כך הכפייה תועיל גם עבור ביטול מודעות הביטול שמסר הבעל לפני כן.. לעומת זאת במכר - מי שנאנס על ידי אנס למכור - ששם הכפייה היא בדבר הרשות ולא בדבר מצווה - שם לא תועיל הכפייה על ביטול המודעא. (יוער כי למרות שאנו אומרים במכר דאגב אונסיה הוא גומר ומקנה (בשל קבלת המעות -"אגב זוזיה גמר ומקני") אך זה לא כאשר נמסרה מעיקרא מודעת ביטול שבכך מתגלית דעתו של המוכר שאין מצידו גמירות דעת מחמת קבלת המעות, ואם כך לא תועיל ביטול המודעא שבאה מתוך כפיה ואונס.

ט) בספר "מכתב מאליהו" (לגאון רבנו אליהו אלפאנדארי זלה"ה) בשער ז' סי' ט"ו בביאור שיטת תוס' כתב –

"דכל הגדולים אשר הכשירו גט במשומד ע"י כפיה לא ס"ל כטעמיו של הרמב"ם בגט מעושה בישראל שהוא מטעם דאין כאן אונס אלא ס"ל דהגם שהוא אנוס כל כה"ג אינו פוסל ומשום הכי הכשירו כפיה אף בגט משומד, וכן מוכח מסוגיא דפרק הזקת הבתים [דף מח עמוד א] גבי הא דאמר רב הונא תלייה וזבין זביניה זביני דבעי לאוכיחי ליה מדתנן וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחי לה ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים ומסיק סברא הוא אגב אונסא דזוזי גמר ומקני. ופריק על זה מדתנן [גיטין פ"ח ע"ב]:

"גם מעושה בישראל כשר, ובגוים פסול ואמאי פסול נימא נמי התם אגב אונסא גמר ומגרש ומשני הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בגויים, כשר".

ואם כן נדחו דברי רב משרשיא. לכן נראה דמסקנה דגמרא הוא משום דתליוה וזבין הוא ומסברא כנזכר לעיל וטעמא דגט לאו משום מצוה לשמוע דברי חכמים היא דקאמר מעיקרא דזה [מצוה לשמוע] קאמר לדחיא בעלמא דלא תשפוט מינה אבל באמת המסקנה דסברא היא וטעמא דגט הוא משום דאגב אונסא גמר ומגרש דאי לא תימא הכי מאי פריק מההיא בבא פסול דנימא דהתם נמי אגב אונס גמר ומגרש הא לא דמי גט למכר דבגט בעינן טעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים וגבי גוים ליכא מצוה אלא ודאי דלמסקנא דסברא הוא בגט ומכר כי הדדי נינהו.

ובתוס' [ב"ב מ"ח עא ד"ה אילמא] הקשו דלהביא טעמא דמפרש בפרק מגרש דבגוים פסול דבר תורה משום דלאו בני עשוי נינהו תקשי להרב הונא אמאי פסול נימא אגב אונסיה גמר ומגרש ותרצו דכל שהוא מגרש כדין הוי כמו מכר וכל שהוא שלא כדין, הוי כמו מתנה דלאו כלום הוא כיון דאניס".

כלומר התוספות והרא"ש חולקים על עיקר סברתו של הרמב"ם. לדעתם, למסקנת הגמרא יסוד הכפייה בגט איננו משום שמצווה לשמוע בקול דברי חכמים כפי שסברה הגמרא בהווא אמינא, אלא כפי שהסיקה שם הגמרא במסקנה - משום סברת ד"אגב אונסיה גמר ומגרש" (ולכן לדעתם גם כפית אונס בביטול מודעא במכירה תועיל – שלא כדעת הרמב"ם והרי"ף). אם כן, הקושי שהתעורר בכפיית גט במשומד לאור שיטת הרמב"ם - איננו קיים לדעתם של הרא"ש והתוספות. כלומר, דין הכפייה במשומד שווה לחלוטין לדין הכפייה בכל בעל רגיל המחויב במתן גט בכפיה – דהיינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויבטל את כל מודעות הביטול שמסר.

י) דעת ה"חזון איש" בהבנת דברי הרמב"ם:
כתב ב"חזון איש" (סי' צט מהלכות גיטין) דמסקנות הסוגיא בגמ' (גיטין פח עמוד ב) דכפוהו שלא כדין בישראל או כפוהו כדין בכותים, פסול מהתורה (דלא כדעת הרמב"ם דס"ל דכפוהו כדין בכותים, כשר מהתורה), ואע"ג שמצוה לגרשה. מכל מקום כיון דגירש ע"י כפיה והכפיה היתה שלא כדין, לא מיקרי רצון דכפייה בדין נמי אינו עושה כדין עצמו אלא דסגי ברצון הבא בכפיה בדין דבעצם טובתו הוא להתרצות כי טוב הוא לישראל לשמור מצוות, אלא שכפוף ליצרו וכשמתרצה ע"י כפיה בדין, חשיב רצון.

יוצא מזה, שלדעת ה"חזון איש" יש שני סוגי רצון: יש רצון עצמו [עצמי] ויש רצון שבא ע"י כפיה והוא רצון בדין, דהיינו רצון לדון דיני תורה. וכאשר כופין אדם שדינו בכפיה ע"י ישראל, הרי הרצון הזה הוא לא רצון עצמו [עצמי], אלא רצון הלכתי, ורצון שכזה סגי לענין כפיה כשכופין בדין.

והנה מ"ש הרמב"ם "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות", שואל ה"חזון איש" על איזה איש מדבר הרמב"ם, ודאי שאין כוונתו על אדם שמקיים כל המצוות חוץ מהמצוה שצריך לגרש ואינו מגרש, ולא באיש שאינו משמר אף מצוה וכי כופין רק צדיק גמור? - אלא ודאי שהרמב"ם איירי בכולם, אלא שכוונת הרמב"ם שלולא יצרו שתקפו, היה רצונו להיות מישראל ולשמור ולעשות המצוות. ולכן כופין אותו לעשות, ולכן כשכופין אותו לעשות מצוה, חשיב רצון, ולכן גם מומר כייפינן ליה לגרש.

ולא נחלקו הפוסקים בטוש"ע (סי' קנ"ד) אלא אי כייפינן ליה מטעם מומר, אבל אחד שהוא מוכה שחין והוא מומר, זה ודאי לכולי עלמא כייפינן ליה וכ"כ בראי"ז.

ומה שכתב הרמב"ם "וכבר גרש לרצונו", רצה לומר דהוי רצון לענין דיני תורה, ואין זה אלא במקום דמעשה הכפיה נמי הוי כדין, אבל כשהכפיה נעשית שלא כדין אע"ג דחייב לגרשה, הרצון הבא ע"י כפיה זו לא חשיב רצון לדיני התורה.... ולפי פירושו של ה"חזון איש" סרה קושית מהרי"ק דמ"ש מהרי"ק הרי הוא לא רוצה להיות מישראל, ולכן לא שייך לומר שכופין את יצר הרע שלו כדי שיגיד 'רוצה אני'. אבל זה שהוא מומר, שלא רוצה להיו מישראל, לא שייך לכוף אותו על זה. מסביר ה"חזון איש" שכוונת הרמב"ם גם זה שהוא לא רוצה להיות מישראל, זה בגלל יצרו הרע, ולכן אנו כופין אותו ג"כ כי טוב לו להיות מישראל שהכפיה היא על יצרו שלא רוצה להיות מישראל לשמור מצוות, אלא שכאשר כופין את יצרו וכשמתרצה, הרי זה חשיב רצון לענין דיני התורה וכלפיה הדין, סגי ברצון כזה.

י"א) דעת ה"אור שמח":
בדומה לכך כתב גם ב"אור שמח" (הלכות גירושין ב, כ) בשם הגהות מימוניות:

"דמוחלף לדת ישמעאל (=שהתאסלם), כופין אותו להוציא על ידי חוקי ומשפטי הממשלה, ואע"ג דבהלכות אישות פרק כ"ה כתוב בשם הגהות מימוני דמוחלף אין כופין להוציא, הא דוקא מי שאין הדין לכופו משום דהוא מוחלף. אבל מי שהוא מהנך שכופין אותם להוציא, ודאי שגם מוחלפים כופין אותם והלכה רווחת בישראל דאף משום מוחלף לבד כופין, ואף דרמ"א הביא שתי דעות כתב דהעיקר כופין."

וכתב על דברי מהרי"ק שכתב דבמומר לשיטת הרמב"ם כופין ואפקיענהו רבנן לקידושי מינה, כתב האור שמח:

"וכמה מן הדוחק יש בזה, מאן מפריק לן האי מילתא דנהגו בגט 'מוחלף' בכפיה, מה שע"פ שיטת רבנו [הרמב"ם] הוא גט בטל, ושרינן אשת איש לעלמא".

עם זאת, האריך שם האור שמח לבאר את שיטת הרמב"ם, שאף במומר כופין ודלא תיקשי קושיית מהרי"ק. ואין כאן מקום להאריך בהסבר שיטתו.

י"ב) בשו"ת "היכל יצחק" (אבהע"ז א' סי' א') כתב, שדין הזה של כפיה אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים, והוא מסביר זאת:

"שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, וחכמים הם שתיקנו דין הכפייה, וכ"ת הרי זו עקירת דבר מן התורה בקום ועשה, (היינו שמן התורה אין יסוד לכוף למשל מוכה שחין ליתן גט, אלא שחכמים הם שתיקנו ונמצא כשהם מכים אותו עוקרים לא יוסיף), אין הדבר כך. ולא משום שיש כח ביד חכמים לעקור למיגדר מילתא, אלא שבמקום שאמרו חכמים לכפות, הרי זה בתור מצוה שעליו לקיימה וכבר נכללה במצוות תורתינו הקודשה הכלליות של ו'עשית הישר והטוב', 'ואהבת לרעך' וגו'... שיש כח ביד חז"ל, לתקן, לכוף על דבר שמצותו כלולה כבר בתורה, כשרואים צורך גדול בכך, תיקון העולם, ואין זו עקירת דבר מן התורה בקום ועשה, שנמסר בידם להשגיח על קיום התורה בישראל... וכך ניתן להם הכח במקרים ידועים לכוף על דברים שאינם אלא חיובים בדיני שמים."

כלל שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו וחכמים שתיקנו דין הכפיה וכי תימא הרי זו עקירת דבר מן התורה בקום ועשה (דהיינו שמן התורה אין יסוד לכוף כגון מוכה שחין ליתן גט אלא שחכמים הם שתיקנו ונמצא שכאשר הם מכים אותו עוקרים לא יוסיף) אין הדבר כך ולא שיש ביד חכמים לעקור למיגדר מילתא, אלא שבמקום שאמרו חכמים לכפות הרי זה בתור מצווה שעליו לקיימה וכבר נכללה במצוות תורתנו הקדושה הכלליות של "ועשית הישר והטוב" ו"אהבת לרעך", אלא שאילו לא היו חז"ל מתקנים, לא היה דין כפיה אלא שיש כוח ביד חז"ל לתקן לכוף על דבר שמצוותו כלולה כבר בתורה כשרואים צורך גדול בכך תיקון העולם, ואין זו עקירה מן התורה בקום ועשה שנמסר בידם להשגיח על קיום התורה בישראל. וכשם שהיה בידם לתקן מכת מרדות מכיוון שניתן להן הכוח לגזור גזירות ולתקן תקנות, כך ניתן להן הכוח לחזקם על ידי עונשים וכך ניתן להם הכוח במקרים ידועים לכוף על דברים שאינם אלא חיובים בדיני שמים.

ולכאורה לפי"ז כמו שניתן לחכמים כוח לגזור גזירות ולתקן תקנות כך ניתן להם הכוח לחזקם על ידי עונשים וכך ניתן להם במקרים ידועים לכוף ולפי זה אין הבדל בין ישראל לבין מומר. לכן גם כפית מומר נכנסת בתוך תקנות חז"ל אלו. אלא שמהמשך דברי ה"היכל יצחק" בד"ה היסוד, יתכן שאין לכפות גט על "מומר", שכתב:

"אבל היכן הם הכללים שעל פיהם נוכל לקבוע את הדין אם לכוף בשוטים או לא. פשיטות הדבר הוא שבעניין זה הגורם הקובע הוא העוול כלפי האשה כלשון רבותינו בעלי התוספות ולא מצאנו שהייתה קבלה ביד רז"ל מפי השמועה שעל אלו כופין או שדרשו ממקראות, אלא זה היה דין ככל הדינים והכפייה במקרה שחז"ל חשבו שזה עוול כנגד האשה מצד הבעל המעכב את גיטה, הרי זה היה ככל כפיה לקיים פס"ד, אלא שבזה נבדלת הכפייה הזאת (בגט) משאר כפיות לקים פס"ד, שבשאר כפיות לא אכפת לן אם לסוף הסכים הבעל דין בלבו או לא הסכים. משא"כ ענין גיטין הואיל והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אין הגט כשר אלא אם כן אמר רוצה אני, ועל היסוד ההנחה שהואיל והדין נותן לכופו לגרש באמת נתרצה".

וא"כ בנידון דידן דהוי מומר, כלל לא אכפת ליה מה הדין ולכן אף שאומר רוצה אני, מכל מקום הוא אינו רוצה בלבו ורק בגלל הכפייה נותן.

י"ג) כתב עוד שם ב"בית מאיר", דעל פי מסקנת התוספות ריש פרק השולח סוף ד"ה מהוא דתימא (דף לב ע"א) ס"ל דקיימא לן "דברים שבלב אינם דברים", לא צריכינן בכפית גט לדברי הרמב"ם, שכתב על דרך דחיית הגמרא בקדושין (דף נ.) ודילמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וצ"ע. וכוונת ה"בית מאיר" היא, מאחר דקימא לן ד"דברים שבלב אינם דברים", אחר שכפינו אותו ואמר רוצה אני, שוב לא מתחשבים מה שבלבו שהוא נותן גט בכפיה. אלא שעל דבריו יוקשו דברי קצות החושן, חו"מ סי' יב, בשם מהרי"ט (ח"ב סי' מה):

"היכא דידוע לכל העולם מה שבלבו... לא הוי דברים שבלב, אבל היכא דאינו ידוע לכל מחשבתו הוה ליה דברים שבלב ולא מהני".

וכתב על זה הקצות החושן" הוא נכון וכן הסכים "בנתיבות".

א"כ בנידון דידן הלא ידוע לכל כי מה שבלבו של משומד זה, שאין לו שום רצון לשמוע לדברי חכמים. א"כ תו לא הוו "דברים שבלב", אלא הוי דברים שבלבו ובלב כל אדם, וכה"ג דברים שבלב הוו דברים. ונראה דכן מפורש בדברי ר"י בתוספות, קידושין לב ע"א ד"ה מהכא:

"ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינם דברים אפילו היכא דקיימא לן שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין (דף ב) דברים שבלב אינם דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפיה ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גלוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו".

ומכל מקום מסיק ב"בית מאיר" מאחר ודברי הרמב"ם מוקשים וב"דרכי משה" כתב דאין כופין משומד לגרש לכן המוטב לעניות דעתי אם ידינו תקיפה שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין של הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בעל כרחו ירצה מעצמו לגט על ידי פשרה קצת ובזה אין שום חשש.

י"ד) עוד נראה להסביר בדברי הרמב"ם ע"פ מ"ש בשו"ת "הר צבי" (יו"ד סי' קז אות יג) דהשואל שם תמה איך פסקינן דמומר יכול לגרש אשתו שלקחה בעודו יהודי. וכתב ב"הר צבי" לישב – דלפי מה שכתב רש"י ביבמות (דף מט עב) על הא דאמרינן סוטה נמי דהא תפסו בה קידושין. ופירש רש"י "דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים".

ומבואר מזה דאי סלקא דעתא דאין קידושין תופסין בסוטה (אחרי שנתגרשה) גם קידושיה הראשונים [דהיינו בפעם הראשונה קודם שזינתה] שכבר חלו ונתפסו קודם שנעשית סוטה היו נפקעים ובטלי ממילא. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א (ביבמות דף יא ע"ב) להדיא דמוכיחים דקידושין תופסים בסוטה לאחר שגירשה שכשם שאין הראשונים נפקעים ממנה כך תופסים בה וכ"כ ה"נימוקי יוסף" והריטב"א (ביבמות דף מט ע"ב).
וא"כ אחרי שיש לנו הרבה ראשונים דס"ל סברא זו, מעתה סרה מהר תמיהתנו למה יכול לגרש ולהתיר גם קידושין שקידש ביהדותו דלפי הצד שהמומר חשיב עכו"ם שאין בו דין תפיסת קידושין, מעכשיו גם קידושיו הראשונים נפקעים ממילא מהתורה ולא נשאה, אלא קידושי דרבנן דהחמירו דקידושין תופסין כדס"ל למהרשד"ם ולכן מהני גיטו.

ולכן גם במומר שחייב כפיה אי חשבינן ליה כעכו"ם ולא מהני מה שאומר רוצה אני כיון שבשאט נפש לא רוצה להיות מישראל ולא שייך בו שיצרו כופהו. א"כ גם בו פקעו קידושין הראשונים מהתורה ורק מדרבנן ובזה מהני שכופין אותו ואומר רוצה אני ובזה מהני הגט ולא אכפת לן מה שיש בלבו דהם אמרו דקידושין אחר שנפקעו מדאורייתא אינם אלא מדרבנן והם אמרום שבכפיה כשאומר 'רוצה אני' מהני ותו ולא חשיב מה שבלבו.

ט"ו) ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' עג) כתב:

"האומר איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו... וקל וחומר משומד דכלהו איתנהו ביה וגם לאו בן עונה הוא... וכבר ידעת דהרמב"ם ז"ל כופה בטענת מאיס עלי וכן דעת הגאונים... והרי"ף והרשב"ם ורש"י, וידוע הוא ופשוט דלפי דבריהם דכל הני דרבוותא כופין המשומד לגרש דאפילו ישראל גמור כופין אותו לגרש בטענה זו של מאיס עלי וכ"ש משומד דמאיס ומאיס. (...)

ואפילו להרשב"א זצ"ל שכתב בתשובה ז"ל: "כלל זה יהיה מסור בידך דאין כופין אלא אלו בלבד שאני כותב לך השנויה במשנתנו פרק המדיר...". איכא למימר, דבמשומד מיהא מודה שכופין אותו, דהוא לא כתב אלא הדברים שבאו בדברי חכמים גבי ישראל שבידם לכוף אותו בהן. אבל במשומד לא מיירי - דאין ביד ישראל כח לכוף המשומד ואפילו ע"י גויים ומילתא דלא שכיחא היא... אבל אי איתרמי כהאי גוונא שרצה מושל העיר לכופו אימא לך דאפילו הרשב"א מודה והכי נמי איכא למימר בדעת הרא"ש.

וראינו דברים בתשובה אחרת דמי שהוא מחויב למלכות ובורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשו ואשתו תובעת שיכופו אותו לגרש, דאין לך טענה גדולה מזו כופין אותו לגרש כיון שאינו רשאי להשאר אצלה והיא אינה חייבת ללכת אחריו לעיר אחרת, אלמא דההוא כללא לאו דוקא, דיש מקומות דכופין ואע"פ שאינן מאותם שמנו חכמים ואם במחויב למלכות אמר עליו שכופין כ"ש וכ"ש משומד... ואפילו אם נשאת כבר ואירע לו אונס שאינו יכול להשאר עמה בעיר לקיים עונתה, היו כופין אותו לגרש א"כ כ"ש גבי משומד דלית ביה קיום עונה כלל".

מסקנת הדברים יש לחייב את הנתבע בגט. הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.
מסקנת הדברים:
א. הבעל חייב במתן גט לאשתו ועל המזכירות לקבוע מועד לסידור גט פיטורין.
ב. אם הבעל לא יתייצב לסג"פ, ביה"ד יטיל עליו מזונות מעוכבת מחמתו בסך 5,000 ש"ח לחודש, על פי דברי ה"בית מאיר" בדין כפייה מדין ברירה. כן, תישקל בהתאם להנ"ל חיוב תשלום כתובה.
ג. באם תוך 30 יום הבעל לא ייתן גט מהמועד שנקבע לסג"פ, ביה"ד ידון בהטלת סנקציות נוספות בהתאם לחוק כפיה וציות פסקי דין.
ד. המועד לסידור הגט נקבע ליום רביעי ד' בכסלו התשע"ב (30 בנובמבר 2011) בשעה 09:00.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

מצטרפים לפסק דינו של כבוד האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א.

הרב שניאור פרדס- דיין הרב אריאל ינאי – דיין
אנו פוסקים כאמור.
ניתן ביום כ' במרחשון התשע"ב
(17/11/2011)