הופיעו לפנינו הצדדים פלוני ופלונית בבקשה משותפת לגירושין.

לצדדים שתי בנות משותפות: [נ] ילידת 25/05/96 ו-[כ] ילידת 26/11/01.

האשה נולדה ב-13/02/60 בקלי, קולומביה. בעת הלידה היה שמה [מ'ס'ו'ד']. שמות הוריה: [ח] ו[ג] [ד]. הצדדים הכירו בקולומביה בעת שירותו הדיפלומטי של הבעל שם.

בבירור שערך בית הדין עם המבקשת בדיון הראשון בתיק הסכם הגירושין ובדיון שנקבע במיוחד לצורך בירור יהדותה, אמרה המבקשת שאין לה מסמכים רשמיים מקולומביה, וכן אין לה מסמכים מהקהילה היהודית בקולומביה המאשרים את יהדותה.

לדברי המבקשת, אביה, [ח], אינו יהודי. גם אבי אמה אינו יהודי. בדיון הראשון אמרה שהיא חושבת שאם אמה היתה יהודיה. לדבריה, שם הסבתא היה [ר' כ'] הרווח אצל יהודים. גם לגבי עובדה זו לא הוצגו מסמכים בפנינו.

אמה של המבקשת נפטרה כשהיתה בת שש. היא גדלה אצל אביה עד גיל 11 ואח"כ אצל הסבתא. לשאלת בית הדין, מניין לה שהסבתא שלה היתה יהודיה, השיבה המבקשת, שסבָתָהּ לא נתנה לה ללכת לכנסיה ולא הטבילה אותה.

המבקשת לא ידעה פרטים מובהקים יותר על הסבתא. לא ידעה את שמות הורי הסבתא וכן לא ידעה בבירור אם היו יהודים או לא. גם בדיון השני לא הוצגו בפני בית הדין מסמכים והוכחות, ואין לנו אלא דבריה, שאף אם נקבלם, אין בדבר בירור גמור, שהרי גם אם נאמין לה ששם סבתה [ר' כ'], עדיין אין בכך כדי להוכיח שאמה של הסבתא היתה יהודיה, ואולי אביה של הסבתא הוא היהודי ולא אִמָהּ.

אין חולק שגם הסבתא וגם האם נישאו ללא יהודים. המבקשת אמרה בפנינו שמעולם לא ניסתה לחקור אחר מקורותיה היהודים. עוד סיפרה המבקשת, שלסבתא לא היה קשר לקהילה היהודית. אך לדבריה היא היתה מדליקה נרות שבת מידי פעם. דבר זה כשלעצמו אינו סביר, שמי שנישאה לאינו יהודי ואין לה קשר עם קהילה יהודית, תמשיך ותחזיק במנהג זה של הדלקת נרות.

המבקשת אמרה שלמדה באולפן גיור ברמת גן (אך לא יכולה למסור פרטים מדויקים על המקום בו למדה). לדבריה, היא לא השלימה את לימודיה באולפן משום שהיתה צריכה לעזוב באמצע הלימודים ולחזור לחו"ל, וכשחזרה שנית לא קיבלוה באולפן. גם פרט זה בדבריה אינו מתקבל על הדעת, שהלא מדוע לא יאפשרו לה מנהלי האולפן להמשיך בלימודים, בפרט אם הסיבה שהפסיקה את לימודיה היתה כדי לבקר את אביה, ששכב אז על ערש דוי, כפי שסיפרה המבקשת בפנינו.

הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין ב-15/02/96.

המבקשת, עברה הליך "גיור" בלונדון, והציגה בפני בית הדין תעודת גיור שהוצאה על ידי "בית דין צדק של איחוד קה"ק מתקדמות בבריטניה הגדולה". התעודה הוצאה ב-11/03/96. בית דין זה הינו בית דין שאינו מוכר על ידי הרבנות הראשית.

עצם העובדה שהמבקשת נדרשה להתגייר שם, מצביעה על כך שהיא אינה יהודיה, או שהיה פקפוק ביהדותה, וגם שם לא היה ביכולתה להוכיח את יהדותה.

בתיק משרד הפנים נמצא מכתב בחתימת ידו של הבעל שבו הוא כותב, ש[פלונית] המירה את דתה לדת היהודית. וכן בקשת האשה לשינוי שם עקב גיור ליהדות. מסמכים אלו בכתב ידם של המבקשים מורים גם הם, שהמבקשת נולדה כנוכרית.

אחרי הליך "גיור" לא מוכר זה, עלתה המבקשת לארץ ב-04/96, ונרשמה כיהודיה על פי תעודת הגיור הנזכרת לעיל.

כמו כן, לאחר נישואיהם ערכו הצדדים ב-04/96 טקס נישואין בישראל, הטקס נערך על ידי רב רפורמי.

ב) קביעתה של הרבנות הראשית לישראל כי בתי דין מסוימים "אינם מוכרים", משמעותה היא שאין לסמוך על כך שבתי דין אלו עשו את הגיור באופן הנדרש על פי ההלכה. לפיכך אין להסתמך על ה"גיורים" בבתי דינים אלה ללא בדיקה פרטנית בכל מקרה לגופו. עם זאת, עדיין אין בכך כדי לקבוע באופן ברור וודאי שהגיור שנעשה באותם בתי דינים לא עמד בדרישות ההלכה. על כן, פעמים ש"גיורים" מעין אלה יוצרים מעמד של "ספק יהדות", וגורמים לעיתים להצריך סידור גט פיטורין לחומרא.

אך בנידון דידן, שבית הדין אשר ערך למבקשת את ה"גיור" הינו בית דין רפורמי, שודאי שאינו מקפיד על שמירת דרישות ההלכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך, וחזקה על ה"דיינים" שישבו בו שעוברים על עיקרי הדת והרי הם פסולים מלהיות דיינים - הרי ששוב אין כל חשש שמא ה"גיור" נעשה כדין, ו"ספק היהדות" באותה אישה אינו קם.

ועיין מש"כ הגר"מ פיינשטיין ב"אגרות משה" (ח' יו"ד ח"א סימן קס) לגבי גרות של בי"ד קונסרבטיבי:

"אבל עכ"פ צריכה לקבל המצוות בפני ב"ד, והראבייס הקאנסערוואטיווע מסתמא אין עושין כן, דהא אין יודעים דיני גרות וגם אינם זהירים לקיים כדין אף אם היו יודעים, וממילא חסר קבלת מצות אף הקבלה הגרועה שזה ודאי הוא עכוב בגרות. וגם הא ב"ד של הקאנסערוועטיוון הם פסולים לב"ד דהם כופרים בהרבה עיקרי הדת ועוברין על כמה לאוין. עיין חו"מ סימן ז' סעיף ט' ועיין בפ"ת בשם רעק"א דאף בעברה דרבנן פסול לדין ולא צריך הכרזה. וגם הוא כודאי שעוברין על כמה איסורין דאורייתא, ואף שלא נתקבל עדות עלייהו הוא כאנן סהדי שכל מי ששם הבזוי קאנסערוואטיווי עליו הוא בחזקת מופקר להרבה איסורין ולכפירה בהרבה עיקרים, וכבר בארתי בתשובה אחת שמוחזק לכפירה פסול אף בלא קבלת עדות עליו אף כשנוגע להקל, ואין עתותי בידי להאריך בזה. ולכן פשוט שאין הגרות שעשה הראביי של הקאנסערוואטיוון כלום".

ושנה הדברים בתשובה נוספת (ח' אבהע"ז ח"ד סימן עח) שכתב:

"הנה בדבר האשה שנישאת אצל קאנסערוואטיווי ראבאי ביוסטאן אשר ידוע למחלל שבת בפרהסיא לבחור שנולד בסאן סאלוואדר לאשה נכרית, וראביי קאנסערוואטיווי דשם אמר שגייר אותו בצירוף שני אנשים משם אשר הם מחללי שבתות בפרהסיא ואמר הרב כי שומרי שבת לא נמצאו כלל בסאלוואדאר, פשוט שאין הגרות כלום וממילא אף אם היו הנישואין אצל רב כשר כדין נמי לא היו כלום מפני מפני שהוא נכרי גמור שאין קידושיו תופסים. ואף אם היה נעשה גר אצל ב"ד שומרי תורה מכיון שלא היה אף שעה אחת ששמר מצוות התורה הרי לא קיבל מצוות כלל שאינו גרות, אף אם היה גר כדין או שהיה ישראל ממש הרי הקידושין לפני רב קאנסערוואטיווי שחזקתם שהם כופרים בעיקרי האמונה אף כשלא ידוע הגברא ממש. וכ"ש הכא שידוע למחלל שבתות בפרהסיא שאין קידושין, וא"כ יש לנו שני דברים ברורים שאין לחוש להקידושין ולכן מותרת להינשא לאיש אחר, אבל לא לכהן מפני שנבעלה לנכרי שפוסלה מן הכהונה".

וכך כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בעוד הרבה תשובות נוספות, ואכמ"ל.

הדברים ק"ו כאשר המדובר הוא ברפורמים שעוברים בשאט נפש על כל איסורי תורה ועושים על פי מה שבודים מליבם. על כן, ברור לבית הדין שלא היתה ב"גרות" זו כל קבלת מצוות. שהרי הם עצמם אינם שומרי מצוות ואינם חושבים שצריך לקיימן, ואין ספק שהם גם לא ידרשו "קבלת מצוות" ממי שבא להתגייר בפניהם. עוד ברור, שמכיוון שהיושבים בבית דין זה הם מחללים שבת בפרהסיא וכופרים בעיקרי הדת, הרי שהם פסולים מלדון ואין עליהם שם "בית דין", הנדרש לקיומו של הגיור.

ועיין עוד בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"ג סימן קס"א) שכתב שאין בגרות של רפורמים ולא כלום. ועיין מש"כ בזה הרה"ג יעקב אריאל בתחומין כרך י"ז עמ' 188-177, שכתב גם הוא, שאין בגרות זו ולא כלום, ואין מקום אפילו לחשוש לחומרא בגיור זו. ועיין במאמרו של השופט צבי טל, שם עמ' 204-184, שמסביר את מהותו של אותו גיור, ואכמ"ל.

ולפיכך, קובע בית הדין, כי המבקשת הינה בחזקת נוכרית, ואין לחשוש לתפיסת קידושין בה, אפילו לא לחומרא.

ג) עוד יש להבהיר, כי אמנם אדם אשר בא וטען "ישראל אני", לדעת התוספות ביבמות (מז, א'), השיטה מקובצת, הרמב"ן וראשונים נוספים, הוא נחשב לנאמן ומכוח אמירתו זו משיאים לו אשה יהודיה. אך מדברי המ"מ בהלכות איסורי ביאה (פ"כ ה"ה), משתמע שאין הוא נאמן וצריך להביא ראיה. עיין גם בטור (סי' ב'), שהביא דעת הרמ"ה הסובר שמי שמשפחתו אינה ידועה לנו, לא אמרינן שהוא בחזקת כשרות, וחיישינן שמא הוא עבד או ממזר. והטור פליג עליו וס"ל שכל משפחות בחזקת כשרות. וכן בבית שמואל (סי' ב' סק"ג), שהביא דעת הרמ"ה, וכתב שלדעת המ"מ זוהי גם דעת הרמב"ם. ובסוף דבריו כתב שיש לחוש לשיטה זו, ועיין ב"באר היטב" שם (ס"ק ד') ובאחרונים בזה, ואכמ"ל.

ועיין בעניין זה גם בדבריו של הגרמ"מ פרבשטיין בתחומין כרך י"ב, ובדבריו של הגר"י אושינסקי ב"שורת הדין" כרך י"ד, שהאריכו לבאר דין זה הלכה למעשה, בענין הנאמנות וחובת הבירור לגבי עולי בריה"מ וארצות אחרות. לענין "הלכה למעשה" הכריעו הפוסקים שאין אפשרות לאשר יהדות רק על פי אמירת "ישראל אני", מבלי שיביא ראיות לטענתו (ובדבר איכות הראיות עיי"ש במאמרים אלו, ואכ"מ).

והנה, כל הדיון בחובת בירור יהדות נסוב רק לגבי מי שבא בפנינו וטען "ישראל אני", ולא התעורר בפני בית הדין כל ערער על טענתו. במקרה זה דנו הפוסקים האם בכהאי גוונא ניתן לסמוך על אמירתו. אולם, היכא שיש משפחה שהתעורר ערער על יהדותה, נפסק בשולחן ערוך (אבה"ע סי ב' ס"ג) שחייבים לבדוק אחריה, ומקור הלכה זו הוא ממסכת קידושין (עו, ב'):

"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, אם קורא עליו ערער, צריך לבדוק אחריה."

ועיין שם בבית שמואל (סק"ו) שהבהיר מהו הערער. ובנידון דידן שלא היו למבקשת שלפנינו ראיות מספיקות על יהדותה, והיא אף עשתה מעשה והתגיירה בבי"ד רפורמי, ודאי הוא שהדבר נחשב שנקרא ערער על יהדותה.

זאת ועוד, הדברים דלעיל אמורים דווקא במי שאומר "ישראל אני", אבל במי שהוא בעצמו מסתפק בעצמו בכך, ואין בידו מסמכים כדי להוכיח את טענותיו לגבי יחוסו. אף שהמבקשת סיפרה בדיון השני על דברים שאמרה לה סבָתה והנהגות שנהגה, הרי ברור שבנסיבות העניין, כאשר אביה וסבה היו נכרים, אין לנו להסתמך על אמירות מעורפלות מעין אלה. שהרי גם אם היתה אשה כזו בשם [ר' כ'] וגם אם היא בעצמה היתה באה לפנינו ואומרת "יהודיה אני", לא היה מקום להחזיקה. במיוחד כאשר מי שטוענת טענות שאינם ברורות כשמצהירה בפנינו שמעולם לא ניסתה לברר את מקורותיה היהודים. מלבד זאת, כפי שכתבנו לעיל, המבקש והמבקשת כתבו מסמכים בכתב ידם, המורים על כך שהמבקשת אינה יהודיה.

והנה מכיוון שהמבקשת הינה ילידת קולומביה, ורוב התושבים שם אינם יהודים, שוב אמרינן "כל דפריש מרובא פריש", והיא בחזקת אינה יהודיה. כמו כן, מכיוון שה"גיור" שנערך בבית הדין בלונדון אינו גיור על פי דין תורה, המבקשת אינה יהודיה.

ד) לאור האמור לעיל, אחר שלא הוצגה בפנינו הוכחה כלשהי שמעיד כל כך המבקשת הינה יהודיה, יש לברר האם יש לנו סמכות לדון בהתרת נישואיה.

על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל ... יהיו בשיפוטם היחודי של בתי הדין הרבניים".

מכיוון שקבענו שהמבקשת נולדה כאינה יהודיה, והליך הגיור אותו עברה המבקשת אינו תקף ע"פ הדין הדתי (שכן, הוא אינו גיור אורתודוכסי מוכר), לפיכך אין היא נחשבת יהודיה לצורך סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים (השוו: בג"צ 214/64 בסן נ' בית הדין הגדול (1964), פד יח (4) 309).

אילו הדבר היה תלוי בנו בלבד, היינו מורים על התרת נישואיהם של המבקשים. ברם, משהגענו למסקנה כי המבקשת שבפנינו אינה יהודיה, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון ב-בג"צ 9476/96 מאיר סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (2006)(פורסם באתרים משפטיים).

במקרה שבו אחד הצדדים אינו יהודי, החוק אינו מסמיך את בית הדין לדון בהתרת הנישואין. במקרה שכזה, אף אם שני הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין, ואף אם בית הדין התיר את הנישואין, להתרת נישואין זו לא יהא תוקף חוקי.

לפיכך, מכיוון שקבענו שהמבקשת אינה יהודיה, בית הדין מנוע מלעסוק בהתרת הנישואין מפני שהוא משולל סמכות חוקית לדון בהתרת הנישואין.

יש להוסיף, שגם במקרה שבו ישנו ספק אם המבקשת הינה יהודיה, גם אז לבית המשפט לא תהיה סמכות לדון בהתרת הנישואין, עד שיתברר בודאות שהמבקשת אינה יהודיה.

על פי המצב המשפטי הקיים, ייאלצו המבקשים להגיש בקשה להתרת נישואין לבית המשפט לענייני משפחה. סגן נשיא של בית המשפט, יפנה בהתאם להוראות חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969 אל בית הדין הרבני הגדול כדי לקבל חוות דעת בשאלת הצורך בעריכת גט פיטורין לצדדים (ומבוקש בזאת להעביר לביה"ד הגדול, העתק מההחלטה הנוכחית). יש להניח כי בנסיבות הענין ייאמר כי בני הזוג אינם זקוקים לסידור גט פיטורין כדמו"י, לא מספק ולא מחומרא.

עותק מהחלטה זו יועבר על ידי מזכירות בית הדין לראש תחום בירור יהדות בהנהלת בתי הדין, לבחינת המשך ההליך ביחס להשלכות הנובעות מההחלטה הנוכחית, לגבי בני משפחה נוספים.

צר לנו על דרך החתחתים שעל המבקשים לעבור. לא אנו יצרנו אותה. יש להצטער שבנסיבות הענין אין מספיקה הסכמת הצדדים על מנת להקנות תוקף חוקי לסמכות בית הדין להפרדת הקשר ביניהם.

ה) המסקנות העולות מכל האמור לעיל, הינם כדלהלן:
א ) המבקשת אינה יהודיה.
ב ) מכיוון שהמבקשת אינה יהודיה, ודאי שהצדדים אינם נשואים כדמו"י.
ג ) לבית הדין אין סמכות חוקית להתרת נישואין של יהודי ואינה יהודיה.
ד ) על המזכירות להעביר פסק דין זה למנהל תחום בירור יהדות, על מנת שיזום הליכים לבירור יהדותם של בנות הצדדים, [נ] ו[כ].
ה ) עם מתן פסק דין זה, מוחק בית הדין בקשת הצדדים להתרת נישואין ועליהם להגיש בקשתם בפני הערכאה המוסמכת על פי החוק להתיר נישואיהם
ניתן ביום ה' בכסלו התשע"ב

(01/12/2011)

הרב שלמה שפירא - אב"ד