א. הצדדים נשאו בשנת 80, ולהם בן משותף שנולד בשנת 82.

הצדדים התדיינו בפני ביה"ד בפ"ת במשך שנים רבות (ולמעשה כמעט מיום נישואיהם), בתביעות השונות העלתה האשה טענות אודות אלימותו של הבעל כלפיה, כבר מיום הנישואין, בתיקי הצדדים בביה"ד בפ"ת יש תיעוד המגבה את טענותיה.

עקב אלימות הבעל כנגדה בשנת 86, אלימות שעליה הועמד לדין פלילי וגם הורשע, עזבה האשה את בית הצדדים ועברה לגור בבית אמה. הבעל הגיש בעבר בביה"ד בפ"ת תביעות לשלום בית, האשה הגישה מספר תביעות לגירושין. החל משנת 86 הצדדים גרים בנפרד, בשנת 96 קשר הבעל קשרים עם אשה אחרת, לבעל נולדו מאשה זו שני ילדים.

במשך שנים רבות דרשה האשה להתגרש, בתביעותיה טענה שחובה על הבעל לגרשה לאור מערכת היחסים ביניהם, לאור העובדה שהבעל אינו מעונין בה, ורצונה להשתקם ולנסות לבנות חייה מחדש, טענות אלו עולות מפרוטוקול הדיונים והבקשות שהוגשו על ידי האשה לביה"ד.

לעומתה טען הבעל שעד שלא יגמרו הענינים הממוניים שבין הצדדים הוא לא יסכים לתת גט. עוד אמר "אם היא תגיע איתי להסכם אני אתגרש, אם לא תגיע להסכם - לא יהיה גט",
בתגובה לאמירות אלו אמר ב"כ האשה:

"השנים חולפות האשה לא יכולה לחיות כך, הוא מפעיל נגדה סחטנות יש לו אשה אחרת, והיא לא יכולה לעשות שום דבר וכו', כמה זמן היא תחכה? הוא מעגן אותה 12 שנה הוא רוצה שהיא תוותר לו על הרכוש בגלל הגט, הוא רוצה לקבור את האשה ללא גט, וכו' מחזיק אותה כבת ערובה, הוא לא רוצה שלום בית לא אוהב אותה רק רוצה לסחוט אותה".

בתגובה אמר הבעל

"היא ברחה לי מהבית לא רצתה חיי משפחה וכו' היא עשתה לי פרובוקציה וכו', 10 שנים חייתי לבדי עכשיו מצאתי לי אשה ונולד לי בן היא עכשיו נזכרה, למה לא נזכרה להתגרש לפני 10 שנים, לפני 8 שנים"

בתגובה לשאלת ביה"ד מה אתה רוצה היום, ענה הבעל,

"אני לא רוצה שום דבר. כמו שהיא חיה 10 שנים, כך תחיה עוד 10 שנים".

לאחר שעניני הרכוש שבין הצדדים נסגרו, הגישה האשה בשנת תשנ"ט בקשה נוספת להוצאת פסק דין לגירושין, מכיוון שתיק הצדדים היה סגור והצדדים לא פתחו תיק חדש לא ניתן פסק דין בנושא זה ע"י ביה"ד בפ"ת.

ב. בשנת תשס"ג הגיש הבעל תביעת גירושין בבית דיננו, התביעה הוגשה בפנינו משום שמקום מגוריהם של הצדדים הועבר לתחום השיפוט של בית דיננו.

בכתב תביעתו כתב הבעל בין השאר:

"בשל תביעות כספיות שלה לא התגרשו הצדדים עד היום". "זה כבר למעלה מ 16 שנה בו האשה מתגוררת בכ"ס עם בנה תמיר וכו'", כל עניני הכספים שבין הצדדים הגיעו לפתרונן הסופי וכו' שאין לה כיום כל טענות כספיות על הבעל", לאור האמור לעיל, אין מקום למשוך את ענין הגירושין, ומן הדין כי כבוד ביה"ד יפסוק על הצדדים להתגרש זה מזו ולפסוק שאין הבעל צריך להמשיך לזון את אשתו".

מכיוון שהזמן שנקבע לדיון לא היה קרוב מספיק לדעת הבעל, הגיש הבעל בקשה שז"ל:

"הריני לבקש הקדמת הדיון בעניני מאחר והענין שלי נמשך כבר שנים רבות, התיק שלי היה כבר בפתח תקוה כבר מעל 16 שנים".

ביה"ד שהתרשם מתביעת ובקשת הבעל כאילו הוא מעוגן על ידי האשה שנים רבות, אכן נענה לבקשה, הבעל בבקשותיו לא הזכיר כלל שעיכוב הגירושין היה מצידו. כפי שעולה מתיק הגירושין בפ"ת, שתיארנו לעיל.

בדיונים שנערכו בפנינו בתביעת הבעל אמרה האשה:

"אני לא רוצה להתגרש, כל הזמן ביקשתי גט, אבל היום אני בת 46 ולא יכולה להתגרש וכו'".

ב"כ אמר:

"כשהאשה היתה צעירה והיה לה סיכוי להקים משפחה וללדת עוד ילד רצתה להתגרש והוא לא רצה אבל היום מדבר אחרת וכו'".

בהמשך הדיונים התברר שהאשה חלתה כיום במחלה קשה ולפיכך אין היא מעונינת בשלב זה בגירושין. לעומתה טען הבעל שהאשה עזבה את בית הצדדים ללא סיבה ובמשך כל השנים ניסתה להשיג השגים כלכליים שלטענתו לא מגיעים לה. הבעל העלה טענה נוספת על התנהגות האשה במשך השנים בהם חיו ביחד. האשה חזרה על טענותיה על אלימות הבעל כנגדה, אלימות שגרמה לבריחתה מהבית. ביה"ד לא דן בעובדות לגופן אבל עכ"פ מתוך טענות הצדדים החומר שבתיק הצדדים ופס"ד של ביהמ"ש המגולל באריכות עדויות הצדדים והעדים, עולה שהצדק עם טענות האשה.

ביה"ד בהחלטתו במועד הדיון שנערך בי"ז אדר א' תשס"ג 19/2/03 קבע שלפי החומר שבתיק אין מקום לחייב את האשה בגט. ביה"ד קבע עוד שעל הצדדים לשבת למו"מ. כוונת ביה"ד היא שבאם רצון הבעל לגרש את האשה עליו לפצותה כדי שתסכים להתגרש.

ג. מתוך העיון בתיקים עולה שהתקיים בבעל מזה מה שאמרו חז"ל בברכות ז, א לגבי משה

"כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה".

אין ספק שבמשך השנים בהם תבעה האשה להתגרש, ניצל הבעל את העובדה שהאשה מעוגנת כדי לנסות וללחוץ עליה שתוותר על דרישותיה הכספיות (שלכשעצמן לא ידועות לביה"ד ונידונו בביהמ"ש), אין ספק שהבעל היה מודע לעובדה שהשעון הביולוגי של האשה מתקתק, ועיכוב הגירושין ימנע ממנה לשקם את חייה מחדש, וכבר ציטטנו לעיל מדבריו בביה"ד בפ"ת. הבעל "הצליח" במעשיו, והיום כשהאשה חולה במחלה קשה וסיכוייה לשקם את חייה אינם גבוהים, ואין היא רדופה עוד לקבל את גיטה ולהתגרש, התעורר סוף סוף הבעל והגיש תביעתו לגירושין. ואולי יש לומר שגם עצם הגשת התביעה אינה נעשית בהכרח כדי להתגרש, אלא עיקרה כדי לפוטרו מהחיובים המוטלים עליו כלפי האשה כל עוד הוא נשוי לה.

הרגש הטבעי של האשה במקרה דידן הוא להשיב לבעל כגמולו ולסרב להתגרש.

וכבר מצינו כעין זה דהיכא דאינו נוהג כשורה מעבירים עליו את הדין, ועיין בהאי עובדא שהובאה בב"מ קא, ב בהאי גברא שנשא אשה כדי שתשאיל לו מקום לחפציו ומשהשאילה לו גירשה, ואיתא שם בגמרא "כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו", ומשכך אין אנו יכולים למחות באשה על התנהגותה הנקמנית, הנובעת מהפגיעה האנושה שפגע בה הבעל במשך השנים, שלמרות שהמשיך את חייו וקשר קשר עם אשה אחרת והוליד ממנה ילדים, סירב לשחרר את האשה מעגינותה ולתת לה ג"פ. ומשכך, קבע ביה"ד שמשורת הדין אין לחייב את האשה להתגרש, ובהחלטתו רמז לבעל שפתרון בעיית הצדדים תהיה במתן פיצוי הולם לאשה.

ד. והנה למרות שהעובדות לא נשתנו חזר הבעל והגיש תביעה נוספת לחייב את האשה להתגרש. בדיון שנערך בפנינו בו' תמוז תשס"ה 13/7/05, חזרו הצדדים על טענותיהם, ביה"ד הבהיר בדיון זה כמו שהבהיר בדיונים קודמים שלבעל אין עילה לחייב את האשה להתגרש, אמנם המצב עצמו זועק שעל הצדדים להתגרש זה מזו. וכפי שנאמר בדיון שזה מצב ללא תכלית שהצדדים ישארו נשואים על הנייר ומצב זה אינו אף לכבודה של האשה להשאר נשואה למי שאינו רוצה בה, היא אינה מעונינת בו, וכל מטרת החזקת קשר הנישואין הוא לשם נקמה גרידא.

בדיון זה אמר ב"כ הבעל "הצדדים לא גרים הרבה שנים ביחד, אנו מבקשים מביה"ד לעזור לנו לגמור את התיק בתנאים הוגנים". בדיון זה ציטט ב"כ הבעל מפסקי דין רבים בהם נאמר שבמצב שאין סיכוים לשלום בית אז צריך להתגרש. ב"כ הבעל העלה הצעה שהבעל ישלם לאשה סך 2000 ש"ח למזונות לכל ימי חייה. ב"כ האשה טען שלאור מצבה הרפואי הקשה של האשה וההוצאות המרובות המוטלות עליה כיום לקניית תרופות ושאר הוצאותיה סכום זה לא יספיק לאשה. בדיון התברר שני הצדדים מתדיינים בביהמ"ש בנוגע למזונות האשה, כשהבעל הגיש תביעה להפחתה והאשה הגישה בקשה להגדלת מזונות. לטענת האשה וב"כ הבעל הינו אדם אמיד מאוד וביכולתו לשלם לאשה סכום מזונות גבוה יותר. ב”כ האשה אמר שאם לא תקבל מזונות דבר זה יהיה פסק דין מות. עמדת ב"כ האשה היתה שיש להגיע להסכם על הסכום אותו ישלם הבעל, מכיוון שברור שאין תכלית למצב זה.

האשה אמרה באותו דיון שאינה מוכנה לחזור לשלום בית עם הבעל, מחמת קשריו של הבעל עם אשה אחרת, מחמת אלימותו של הבעל כנגדה במשך שנים, אלימות שלטענתה היא ללא תקנה וברור שאין לה אפשרות להיות עמו במצבה הרפואי, האשה הוסיפה "היום במצב זה שאני אמורה להתפגר כל יום, אני לא מוכנה לתת לו את הגט". האשה עמדה על טענתה זו גם אחרי שב"כ ניסה לשכנעה.

ה. נקדים ונאמר שאף שהזכרנו לעיל דברי הגמ' בב"מ קא, ב ומצינו כעין זה גם בגיטין מ,א במי שעשה שלא כהוגן שדנו לגביו כאשר עשה כן יעשה לו, דין זה הוא חידוש ולא באנו לידי המידה לקנוס ולענוש עושי עולה בכגון דא, ולכן אף אם נוכל להבין לרוחה של האשה, לענין הלכה למעשה אין אנחנו יכולים לנקוט ולקבל הגישה הנקמנית ולפסוק על פיה, ברור שהמצב בו שרוים הצדדים הינו בלתי נסבל בעליל וחובתנו לבחון מהו הפתרון ההלכתי למצב שנוצר.

והנה ב"כ האשה סומך עיקר דבריו על מנהג בתי הדין שכששני הצדדים מואסים ואינם רוצים זה בזה, וצד אחד מעכב הגירושין או מחמת שנאה או מחמת שרוצה להשיג השגים רכושיים אין שומעים לו. והביא בסיכומיו ממה שנזכר בפד"ר ובפסקי דין של בית דיננו, אמנם דין זה אינו הלכתא בלא טעמא, ואינו דבר מוחלט שבכל ענין נכוף את הצד המסרב להתגרש, ודייני דחצצתא פוסקים כך. וחובה עלינו לברר כל מקרה ונסיבותיו לגופו.

והנה בענין טענת אין סיכויים לשלום בית, כבר האריך בזה הגרי"א הרצוג בתשובותיו ובפסקיו שאין להסתמך על נימוק זה לכשעצמו, וצריכים לדעת ולברר הסיבות לזה שאין סיכויים לשלום ומי הוא הגורם. עיין שו"ת הגרי"א הרצוג ח' אהע"ז ס' קכ"ד, קל"ג וקל"ד ובשאר מקומות מה שכתב בזה. ושם בס' קנ"ד כתב "אמת הוא שהנימוק הסתמי של אין סיכויים לשלום דורש זהירות מרובה מצד בית הדין ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שכל בעל שנותן עיניו באחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שהבי"ד אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום וכו'" וע"ע בפד"ר ח"א עמ' 161, ובשאר מקומות ואכמ"ל.

ו. ובמה שהביאו האחרונים מדברי ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זו מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' עתידים ליתן את הדין וכו'. והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי שלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן חי חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין שום תקנה לשום שלום ביניהם יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני בדבר האמור וכו'".

הנה באמת בדברי ר' חיים פאלאג'י לא נתבאר מהי הסיבה ומה הוא הגורם לפירוד של שנים רבות, והאם בכל ענין אמורים הדברים. ונבאר דברינו, דהרי ידוע שכבר גזר רבינו גרשום שלא ישא אדם אשה על אשתו ולא יגרש את אשתו בעל כרחה, והובאו תקנות אלו בשו"ת מהר"ם בר ברוך (דפוס פראג) בסופו, ותחילת לשון תקנות אלו הוא "צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה הרשע וכו'"

היינו שתקנות אלו נתקנו למנוע הרשע והחמס שהאדם יכול לעשות ולהיות נבל ברשות התורה, והנה חרמו של רבינו גרשום נתקבל אצל בני אשכנז, אך גם אצל בני ספרד נהגו בדינים אלו ורובם מקבלים עליהם בשבועה בשעת הנישואין דינים אלו, ועכ"פ מנהג בתי הדין בארץ ישראל לחשוש לתקנות אלו, ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ג ס' קמ"ד וס' קמ"ה כתב שבמקום שנהגו בתי הדין לסמוך על תקנות אלו, כל הנושא והנישאת נשאים ע"ד המנהג והרי זה כהתחייבות מפורשת של הבעל בשעת הנישואין שלא ישא ב' נשים ולא יגרשנה בעל כרחה דאדעתא דהכי נשאת לו.

ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ג ס' קמ"ה נשאל "באחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים וכו' וכבר עברו י"ד שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן" וע"ש שכתב בסוף דבריו "וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסין בנשותיהם על לא דבר" וכו', ושם בס' קמ"ד "ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט, וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה". הרי שכתב שאין להתיר בשום פנים ואופן חרמו של רבינו גרשום ולתת יד לעושי רשעה להפקיע חרמו של רבינו גרשום.

והנה כבר הארכנו במקו"א בפס"ד שער - שער נתניה 9445 להשוות דברי הדברי מלכיאל עם דברי ר' חיים פאלאג'י, ועכ"פ נראה לי ברור שבמקום שהבעל עשה שלא כדין בהתנהגותו עם האשה, נתן עיניו באחרת ובעקבות כך אין סיכויים לשלום בית, אין במשך הזמן שעבר והעובדה שממשיך ומשתרש בחטאו בכדי להתיר לו חדר"ג לגרש האשה בעל כרחה או להתיר לו לשאת אשה על אשתו, ועיין מש"כ בזה הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים ח' אהע"ז ס' קלג, ע"ש מש"כ בטוטו"ד ועיין בפד"ר כרך י"ב עמ' 203 - 206, מה שדנו בדברי ר' חיים פאלאג'י והביאו דברי הגינת ורדים ביו"ד כלל ג' סימן ד' ובמה שדנו האחרונים בדבריהם. ומסקנת פסק הדין

"אבל כל שלא עשתה דבר, רק שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב זה רוצה היתר נישואין או לגרשה בעל כרחה אין פוסק שיאמר שיכולים להתיר לו את השבועה ולא חרם דרבינו גרשום לנוהגים בו".

ועיין עוד במש"כ בפד"ר כרך י"ג עמודים 265 - 274 ומש"כ הגר"א אטלס בשורת הדין כרך ה' עמ' קנ - קנד, ואף שהעולה מדבריו למעשה, שאין לחייב האשה לקבל גט ומוטל עלינו לחשוש לחרמו של רבינו גרשום, לענ"ד הפריז על המידה גם במש"כ שיש לומר לאשה שחייבת לקבל גט והבעל חייב לפצותה, דלענ"ד אין על האשה כל חיוב, ואין לנו אפילו לומר לה באמירה גרידא ואכמ"ל ועוד חזון למועד.

ז. ומעתה נהדר לנידון דידן, עזיבת האשה את בית הצדדים היתה בשל אלימות הבעל, בהמשך גם קשר הבעל קשרים עם אשה אחרת ולמרות זאת סירב לתת לאשה גיטה, הבעל לא היסס לומר לאשה שכמו שהיא חיה 10 שנים כך תחיה עוד 10 שנים. וברור שאין הוא יכול לבא עכשיו ולטעון שהוא מעוגן כבר 20 שנה, שהוא זה שגרם לעיגונו והמשבר שבין הצדדים אירע בעקבות מעשיו נראה שהיה בהם אף בכדי לחייבו לגרשה, בפועל מכיוון שהבעל עיכב גיטה של האשה הוא מחויב לה בכל חיובי אישות, חיובי אישות אלו כוללים מזונות מדור ועתה משחלתה האשה ויש לה הוצאות רבות לרפואתה הבעל מחויב גם ברפואתה וכדאיתא באהע"ז סימן ע"ט ס"א

"רפואתה כיצד, לקתה חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה".

העולה מכל הנ"ל שכיום הבעל חייב במזונות האשה וברפואתה והוא רוצה לגרשה ולפוטרו מחיובים אלו. אין ספק שאם תתגרש האשה כיום מבלי הבטחת משען ומשענה, לא יהיו לה סיכויים לשרוד, ובודאי שבמצבה הנוכחי אין לה סיכויים להנשא מחדש, הבעל במעשיו גרם לאשה הגיע למצב בו אין לה סיכוי סביר לשקם את חייה, ומשכך ביה"ד לא יכול להענות לתביעת הבעל לגרש את האשה ומשכך יפטר מחיוביו, והאשה תושלך ככלי אין חפץ בו. אין ספק שבמצב הנוכחי על הבעל להציע הצעה שתתקבל על דעת ביה"ד לפצות את האשה, אין ספק שהבעל חייב לשלם לאשה כתובתה ומלבד זאת לשלם לה סכום קבוע מידי חודש בחודשו כפיצוי מזונות ורפואה. וזאת בכדי לאפשר לה קיום סביר בשארית חייה.

ביה"ד קובע שבאם יציע הבעל הצעה הוגנת כפיצויים לאשה, הצעה שתראה לביה"ד יכנס ביה"ד בעובי הקורה כדי להביא לידי פתרון וסיום פרשה כאובה זו.

לאור האמור לעיל ביה"ד קובע כדלהלן:
א. דוחים תביעת הבעל לגירושין.
ב. על הבעל להגיש לצד שכנגד ולביה"ד הצעת פיצויים הוגנת, שתוכל להבטיח קיומה של האשה אחרי הגירושין.
ג. באם לא תוגש פניה מצד מי מן הצדדים יובא התיק לעיון ולסגירה (פנימי) ב- 1/5/06.

(-) שלמה שפירא - דיין

מצטרפים למסקנות

(-) יעקב זמיר - אב"ד          (-) אברהם שינדלר - דיין

ניתן ביום י"ח שבט תשס"ו (16/02/2006)

(-) הרב יעקב זמיר - אב"ד          (-) הרב שלמה שפירא - דיין          (-) הרב אברהם שינדלר - דיין