לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום כז אייר התשע"א (31/5/11) בתיק 622918/19, בה החליט בית הדין האזורי בתוקף הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 7א לחוק "כפיית ציות", כי עם תום מאסר עשר השנים שהוטל על הבעל מכח "חוק קיום פסקי דין", ייאסר הבעל לתקופה בלתי קצובה עד שייאות לתת גט לאשתו.

בפתח דברינו, ראוי לסקור בקצרה פרשה כאובה ומתמשכת זו המונחת על שולחננו.

הצדדים נישאו זה לזו פעמיים. בפעם הראשונה נישאו הצדדים בנישואים אזרחיים בברית המועצות בשנת 1983 (מנישואים אלו נולד לבני הזוג בנם הבכור), אך בשנת 1987 הם התגרשו אזרחית. בעת נישואין וגירושין אלה, לא היתה האשה יהודיה. בשנת 1989 עלה הבעל לישראל, חזר בתשובה והצטרף לחסידות חב"ד, במקביל האשה ובנה התגיירו. בשנת 1991 התחתנו בני הזוג בישראל כדמו"י. מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה בנים נוספים. הצדדים ניהלו אורח חיים חרדי וילדיהם התחנכנו במוסדות דתיים.

לאחר זמן, האשה האשימה את בעלה בהתנהגות שכללה בין היתר אלימות פיזית ומילולית קשה. בשל תלונות אלו, הוצא נגד הבעל צו הגנה לאחר התערבות המשטרה. כמו כן, הבעל נהג להיעדר מן הבית לעתים מזומנות לתקופות שונות. למעשה, הבעל הודה כי הכה את האשה, אך טען שעשה זאת כהגנה עצמית "כי היא הרביצה לי". במהלך הדיונים, הבעל לא חסך שום תיאור ליחס שהוא נותן לאשתו. בין היתר הוא טען כי האשה גיורת מזויפת וזונה. הגדיל לעשות הבעל, כאשר טען כי יש לו חששות שהילד הבכור והילד הקטן אינם ממנו, ודרש לערוך בדיקת רקמות.

ביום ט"ו תמוז תשנ"ט (29.6.99) החליט בית הדין האזורי כי "על הבעל לתת גט מיד לאשתו", והטיל על ב"כ הצדדים לנהל מו"מ ולהגיע להסכם גירושין סופי.

בדיון שהתקיים ביום י"ב טבת תש"ס (12.12.99) טען הבעל כי האשה מתרועעת עם גבר זר, וכי היא גנבה ממנו כספים. לשאלת בית הדין "האם אתה רוצה אותה?", השיב הבעל: "אני רוצה אותה בקבר"(!). בהמשך אמר הבעל: "האשה הכתה אותי בהכאות רצח, ואני גם, וזה היה הגנה עצמית". כאשר האשה חזרה ואמרה כי הרביץ לה פעמיים, גם כשהייתה בהריון, השיב הבעל: "מה שהרבצתי לה כי אני לא רציתי שאמא שלה תבוא".

בסיומו של הדיון הודיע בית הדין לבעל, כמופיע בפרוטוקול:

"אנו מחייבים אותך בגט עקב זה שאתה אומר שהגיור מזוייף וזה שאמרת שאתה רוצה לראות אותה בקבר".

בפסק הדין שניתן בסיום הדיון החליט בית הדין, כי אם הבעל לא יתן גט תוך 30 יום, "ביה"ד ידון בסנקציות כולל אפשרות מאסר".

ביום 19.6.01 ציין בית הדין כי כבר כתב שיש לכפות את הבעל במאסר לתת גט, והטיל על הבעל מאסר עד לדיון הבא שנקבע כעבור כ-3 שבועות, מתוך תקוה "שניתן יהיה לסיים את הפרשה במהרה". תקוה זו התנפצה אל מול סרבנות עיקשת ארוכת שנים של הבעל, אשר מצוי מאז במאסר. בית הדין האזורי נדרש להאריך את המאסר מדיון לדיון, תוך כדי הדיונים ניסה בית הדין לשכנע את הבעל לתת גט, אך הבעל עמד על שלו וסירב לגרש את אשתו.

ביום י"ג חשון תשס"ב (30.10.01) פסק בית הדין לבעל שנת מאסר, והורה על הבאתו לדיון כעבור כחודש וחצי, על מנת לדון בבקשה להכנסתו לצינוק. עוד החליט בית הדין בו ביום, כי יש להטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, ולמנוע ממנו לעלות לתורה ולצרפו למנין בבית הסוהר ובכל מקום.

נציין, כי אף שהבעל היה מיוצג, לא הוגש כל ערעור שהוא על פסקי הדין לגירושין ועל צווי המאסר שהוטלו עליו.

למרות המאסר, הבעל עמד בסירובו לגרש את אשתו. במהלך השנים המשיכו להתקיים דיונים על גבי דיונים, כשבית הדין האזורי מנסה פעם אחר פעם לשכנע את הבעל לתת גט. פעמיים הורה בית הדין על בידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום. הוסיף בית הדין והורה כי יש למנוע מן הבעל מבקרים, מכתבים וכל קשר טלפוני (למעט כתבי בית הדין וקשר עם עורך דינו). בית הדין אף ציוה למנוע מן הבעל קניית מצרכים בקנטינה של הכלא. בשלב מסוים הורה בית הדין לרשויות הכלא לבדוק אפשרות מתן טיפול פסיכיאטרי לבעל כדי להכינו למתן גט. עוד הורה בית הדין ברוב דעות כי יש למנוע מן הבעל "אוכל כשר מיוחד", דהיינו אוכל בכשרות מהודרת, עד שיתן גט לאשתו. כל ההגבלות הללו לא הועילו כדי לשכנע את הבעל לתת גט לאשתו.

כאשר הבעל פנה לבית הדין ובקש לאכוף את ביקורי הילדים אצלו, החליט בית הדין, כי היות והבעל אינו מציית לפסק הדין שציוה עליו לתת גט, אין בית הדין נזקק לבקשותיו. כמו כן, בית הדין האזורי דחה את בקשת הבעל לקבל בכלא אוכל כשר למהדרין.

בדיון שהתקיים ביום כ"ד שבט תשס"ג (27.1.03) ביקשה ב"כ האשה לבדוק אם ניתן לפסול את הקידושין של בני הזוג כדי להצילה מעיגונה. ברם, לאחר בירור נסיבות הקידושין דחה בית הדין את בקשת האשה ופסק כי הקידושין נערכו כדת וכדין.

הבעל הגיש שתי בקשות רשות ערעור לבית הדין הגדול: האחת, על ההחלטה המונעת ממנו אוכל בכשרות מהודרת. והשניה, על החלטת בית הדין האזורי שלא להידרש לבקשתו בענין ביקורי הילדים.

לאחר שמיעת הערעור, בפסק דין שניתן ביום י"ז אלול תשס"ח (17/09/08), פתחו דייני בית הדין הגדול את דבריהם בתיאור המצב דאז:

"שבע שנים רעות יושב בעל סרבן-גט בכלא במאסר-כפיה. הבעל אוטם אוזניו משמוע בקול מורים שקבעו כי הוא חייב ליתן גט לאשתו, וכי יש לכפותו על כך. הבעל ישב בבידוד מספר רב של פעמים והוטלו עליו כל ההגבלות האפשריות המפורשות בחוק – הכל ללא הועיל. הבעל ממשיך לתת כתף סוררת, מאמץ את ליבו ואינו שועה לתחנוני האשה לשחררה בגט פיטורין כדמו"י. שבע שנים מרות חלפו על האשה, בנוסף לשנות ההתדיינות שקדמו לפסק הדין, ועדיין אין רואים אור בקצה המנהרה".

לגופו של ענין כתבו דייני בית הדין הגדול:

"על פי ההלכה מוסמך בית הדין להורות לציבור שלא להיעתר לדרישה לכשרות מיוחדת, כשם שבית הדין מוסמך להורות שלא לצרפו למנין, שלא להושיבו בבית הכנסת, שלא להעלותו לתורה ובכלל שלא לעשות עמו שום טובה. בעל זה שמרים ידו בתורת משה ואינו מציית לדין שפסקו חכמי התורה, אינו בכלל שומרי הדת אשר מנהל בית הסוהר רשאי להטיב עימם ולהאכילם בכשרות מהודרת. בית הדין הרבני מוסמך להורות על כך, כאמור, במסגרת סמכותו החוקית הייחודית לשפוט ב'עניני גירושין'. יש לדחות, איפוא, את בקשת רשות הערעור בנקודה זו".

בענין זה יפה כתבו דייני בית הדין הגדול כי:

"מפתחות הכלא הרי נמצאים בידיו של הבעל, ומיד לכשיתן גט יוכל הוא לאכול כאוות נפשו בכשרות למהדרין מן המהדרין. האם חייב הציבור לנהוג בו באופן השונה מיתר האסירים, ולדאוג לו לכשרות מהודרת? נראה לנו כי התשובה לכך היא שלילית לחלוטין! על פי דין ההרחקות של רבנו תם, רשאי הציבור לא לקיים כלפיו את החיובים ההלכתיים הבסיסיים ביותר – לא ללמדו תורה לא למול את ילדיו, לא לקוברו בקבר ישראל, ועוד. נמצא כי ודאי וודאי כי רשאי הציבור שלא לטרוח עבורו בהכנת אוכל בכשרות מהודרת".

במענה לבקשת הבעל להסדיר את ביקור ילדיו בכלא, השיב בית הדין הגדול כך:

"הבעל דנן אינו דומה לאסיר פלילי, שאינו יכול לקיים את הביקורים של ילדיו מחוץ לכותלי הכלא. מפתחות בית הסוהר נמצאים בידי הבעל, וביכולתו להשתחרר ולקיים את הביקורים במקום ובאוירה התואמים את טובת הילדים. ככלל, הרי ביקורים של קטינים בבית הכלא אינם מומלצים. אין לומר כי ביקורי ילדים בכלא תואמים את טובתם. הם נערכים רק בלית ברירה. כאן יש ברירה. למעשה, הבעל שנמצא שנים רבות בכלא עקב אלימותו כלפי אשתו, מבקש להנציח את אלימותו על ידי הכרחת ילדיו לבקרו בבית הכלא. זהו שימוש אלים בזכות משפטית! לאור האמור יש לדחות גם את בקשת רשות הערעור השניה לגופה".

דייני בית הדין הגדול העלו מספר הצעות כדי להקשות על הבעל, תוך כדי השמעת קול זעקה, שאף אני מצטרף אליה:

"יידע סרבן הגט כי בית הכלא אינו בית הבראה!".

בסוף דבריהם, ציינו דייני בית הדין הגדול את החשש ההולך ומתממש לעיניהם:

"שנים עוברות, שנים כלות, והאשה נמקה בכלאה האישי שמפתחותיו מסורות בידי בעלה בלבד. בעוד פחות משלוש שנים נגיע לסיום תקופת המאסר המקסימלית שניתנת להיגזר על פי חוק קיום פסקי דין. האשה אינה רואה כל נקודת אור לקראת חירותה. הבעל, לעומת זאת, קרוב הרבה יותר ליום שחרורו מן הכלא מאשר ליום מאסרו. האשה הוטלה על ידי הבעל למאסר עולם, בעוד שהוא נמצא במאסר קצוב לעשר שנים. חובתנו כדיינים השוקדים על תקנתן של בנות ישראל, להציע אפשרויות נוספות לפתרון עגינותן של נשים במצבה של אשה זו".

חששותיהם של דייני בית הדין הגדול התממשו, עברו וחלפו להן עשר שנים הקצובות בחוק, והבעל טרם גירש את אשתו!

האשה פנתה לבית הדין הרבני האזורי בבקשה להאריך את תקופת המאסר של הבעל, פן יברח ותמצא את עצמה בעיגון עולמי. בבקשתה כתבה ב"כ האשה כי הבעל עומד להשלים בעוד מספר ימים, (בתאריך ט"ז סיון תשע"א-18.6.2011), ישיבה של עשר שנות מאסר עקב צווי הגבלה - מאסר כפיה - שהוטלו עליו ע"י בית הדין בשל סירובו לתת גט לאשתו בהתאם להחלטות ולפסקי דין חלוטים של בית הדין. צווי המאסר הוטלו מכוח סמכות בית הדין ע"פ חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן – חוק קיום פסקי דין). מאחר וסעיף 3(ב) לחוק קיום פסקי דין מגביל את התקופה הכוללת של מאסר כפיה שבית הדין מוסמך להטיל מכוח אותו חוק לעשר שנים בלבד, בקשה ב"כ האשה שבית הדין יעשה שימוש בכוחות ובסמכויות המסורות לבית הדין בחוק "כפייה וציות".

ביום ו' בניסן התשע"א (10.4.2011) התקיים דיון בבית הדין האזורי, בנוכחות הצדדים ובאי כוחם. במעמד זה נעשו שוב מאמצים גדולים לדבר על ליבו של הבעל לשחרר את אשתו ממאסר עגינותה, אך דברי בית הדין נפלו על אוזניים ערלות. כפי שהעירו דייני בית הדין האזורי, ניכר היה כי הבעל שואב עידוד מן העובדה שתקופת עשור שנות המאסר עומדת להסתיים.

דייני בית הדין האזורי עשו מאמץ נוסף, ובלית ברירה ציוו כי הבעל יועבר לבידוד בליל הסדר ובכל יתר ימי חג הפסח, אך לשוא.

בלית ברירה, בית הדין האזורי נדרש לשאלה משפטית חדשה: האם בתום תקופת המאסר של עשר שנים שהוטל על הבעל מכח "חוק קיום פסקי דין", ניתן להטיל על הבעל מאסר לתקופה בלתי קצובה מתוקף הסמכות לפי סעיף 7א לחוק "כפיית וציות".

ב"כ המערער טען כי אמנם הבעל עומד בסרבנותו גם כיום, אלא שלטענתו, התקופה המקסימלית בה ניתן לאסור את הבעל הינה לעשר שנים - תקופה אותה ריצה הבעל, מכוח הגבלת החוק לעניין מאסר.

לדברי ב"כ הבעל, חקיקת חוק קיום פסקי דין נועדה להסדיר את התקופה המקסימלית בה ניתן לפגוע בחירותו של סרבן גט באופן מידתי. פגיעה מעבר לתקופה זו אינה סבירה ואינה מידתית ומנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולרצון המחוקק – אחרת לא היה נותן דעתו לתקופה הספציפית של עשר שנים ומגביל אותה. הפעלת החוק לעניין כפיה וציות לאחר שהמאסר מוצה לפי חוק אחר ולאותה תכלית מדויקת שהחוק האחר אינו מאפשר – אינה סבירה ואינה הגיונית.

ב"כ האשה השיבה כי מפתחות הכלא של האשה נמצאות בידי הבעל, וגם מפתחות כלאו של הבעל נמצאות בידיו. אם יואיל הבעל לפתוח את דלת כלאה של אשתו, דלתו שלו תפתח מאליה. ב"כ האשה התריעה במפגיע כי אם ישוחרר הבעל מכלאו, היא תישאר בכלא עיגונה לנצח. הוסיפה ב"כ האשה טענה כי במאזן שבין הגנה על "כבוד האדם וחירותו" של הבעל לבין הגנה על "כבוד האדם וחירותה" של האשה - יש להעדיף את כבודה וחירותה של האשה, שכן הבעל הוא זה הפוגע בחירותה ובחירותו, ובידו הבחירה. העובדה כי הבעל מבקש להפסיק את מאסרו מוכיחה, כי הליכי המאסר לא מוצו, וכי יש תקווה כי אם הבעל יבין שהוא יצא מן המאסר רק באם יציית לפסק הדין ויתן גט לאשתו, הוא יעשה כן.

לאחר דיון ממצה, בית הדין הרבני האזורי קבל את טענת ב"כ האשה. בהחלטת בית הדין מיום כז אייר התשע"א, הטיבו דייני בית הדין האזורי לבאר את היחס שבין שני החוקים הנזכרים:

"משבא המחוקק להרחיב עוד את סמכות האכיפה של בתי הדין הרבניים לגבי פסקי דין לגירושין, הוא הדגיש חזור והדגש בחוק קיום פסקי דין, שאין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בסמכויות אחרות של בית הדין הרבני על פי כל דין. כך בסעיף 7 לחוק קיום פסקי דין נאמר כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית דין רבני או של בית משפט על פי כל דין". שמירת סמכויות בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות נזכרה במפורש ביחס לתוכנו של צו הגבלה בסעיף 2(א) לחוק קיום פסקי דין, והדבר נשנה בסעיף (2)ב וכן בסעיף 2א(ג) לאותו חוק. החזרה המתמדת על הוראת שמירת הדינים מלמדת, כי סעיף 7א לחוק כפיית ציות שעניינו קנס או מאסר חל וממשיך לחול כדרך חילופית לאכיפת מתן גט.

החוק פתח איפוא מספר שערים בהיכל בית הדין לצורך אכיפת פסק דין לגירושין, והברירה בידי בעל-הדין להיכנס בשער הרצוי לו. אין לנעול בפניו שער זה ולכוונו לשער אחר דוקא. במקרה דנן, עומדים אנו בפני נעילת שער אחד בפני האשה, עקב תום עשר שנות המאסר... מן הדין שייפתח בפני האשה הכלואה בשבי הנישואין שער תקוה אחר לשחרורה מעולו של בעלה. באיזון בין זכויות היסוד של הבעל והאשה לכבוד ולחירות, יש להעדיף במקרה זה את האשה, הואיל ולזכותה פסק דין סופי של בית הדין לפיו יש לכפות על הבעל את מתן הגט".

לאור האמור, ביום כ"ז באייר התשע"א (31/05/2011), נתן בית הדין האזורי החלטה שבה נאמר:

"הננו מורים ומצווים בתוקף סמכותנו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות כי עם תום מאסר עשר השנים שהוטל על הבעל מכוח חוק קיום פסקי דין, ייאסר הבעל לתקופה בלתי קצובה עד שייאות לתת גט לאשתו.

החלטה זו תועבר לב"כ הצדדים, לשירות בתי הסוהר ולב"כ היועץ המשפטי לממשלה.

הודעה על הטלת המאסר בצירוף החלטה זו תועבר לנשיאת בית המשפט העליון. על פי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות: "הנשיא, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה".

כפי שהובא לידיעתנו, נשיאת בית המשפט העליון לא מצאה עילה לשנות את ההחלטה הנ"ל. וכעת מבקש הבעל לערער על החלטה זו.

לאחר שמיעת הצדדים, ועיון מעמיק בתיק ובהחלטת בית הדין האזורי, ניתן לקבוע באופן חד משמעי, החלטת בית הדין האזורי מפורטת ומנומקת, הן עובדתית, והן משפטית.

בכתב הערעור ובתשובה לערעור, וכן בדיון שהתקיים בפנינו, חזרו ב"כ הצדדים על שלל טענותיהם שכבר נטענו ונשמעו בפני בית הדין האזורי.

לאור האמור, יש לדחות את הערעור ולאשר את החלטת בית הדין האזורי מן הנימוקים שפורטו בה.

בצד הטענות המשפטיות, לא יצאנו ידי חובתנו בלא התייחסות הלכתית, מוסרית ויהודית למעשי המערער. בהקשר זה, ברצוני להתייחס לטענת המערער בסעיף 29 לכתב הערעור:

"ב"כ המערער יוסיף ויטען כי למרות שהאיש מרצה מאסר של 10 שנים, עד היום לא הובילו הליכים אלו לתוצאה, דבר המלמד כי להליכי המאסר אין כל תכלית או תועלת בסופו של דבר - מלבד עונשים".

ראשית נאמר, בכפוף לנקבע בחוק, הליך המאסר נועד לשם כפיית הביצוע של פסק דינו של בית הדין האזורי, ולא כצעד של ענישה. יחד עם זאת, נאמר כי למרות שאין זו מטרת פסק הדין, הרי מאחר שמדובר באדם שמעגן את אשתו באכזריות במשך שנים ארוכות, וזאת לאחר שנהג באלימות כלפיה, הרי שמבחינה הלכתית ודאי שראוי הוא לעונש!

לפנים בישראל, כאשר ניצב בפני דייני ישראל בעל אכזר המבקש לעגן את אשתו היו נוהגים בו כדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ):

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני".

ביחס לבעל שהכה את אשתו, כתב מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג, ח"ד סי' פא):

"כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו... לחיים נתנה ולא לצער... והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו... חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך... אף על גב דאין דנין דיני קנסות (בזמן הזה)... מכין ועונשין (שלא מן הדין כדי) שלא יקילו ראשם בכך".

אשר על כן, אם נתפס הליך המאסר בעיניו של המערער כעונש על מעשיו הרעים והאכזריים (למרות שאין הדבר כן), איני רואה בכך חסרון. אדרבה, שמא דוקא הסתכלות סובייקטיבית זו של המערער תביא לפתח של חרטה, תשובה ותיקון מעשיו.

שנית, ברצוני להשיב על טענת ב"כ המערער "כי להליכי המאסר אין כל תכלית או תועלת". תחילה, אם הליכי המאסר הקצובים לא הובילו לתועלת עד היום, תקוותנו היא שהליך המאסר החדש שאין לו קצבה - אכן ישיג את התוצאות המבוקשות.

צריכים הדברים להאמר באופן ברור: אשת המערער שרויה בעיגון מתמשך לאורך שנים. ואמרו רבותינו בחכמתם, כי עצם המציאות של "עיגון" שוה מבחינה הלכתית לסכנת נפשות! (ראה רש"י יבמות קכב,א, מאירי גיטין סו,א, ט"ז אה"ע סי' קכ ס"ק יב). וכפי שכתב הב"ח (שו"ת ב"ח החדשות סי' צב) על פי דבריו של רש"י (שם):

"והנה הדבר היה קשה מאד בעיני (להתיר)... מכל מקום נראה כל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימיה - כשעת הסכנה דמי... דכל היכא דאיכא חשש עיגון - דכשעת הסכנה דמי, ואם כן כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל משומד, אם כן איכא למיחש לשמא... יברח... ואולי יהרג ותשב אשתו עגונה כל ימיה...".

התשב"ץ (ח"ב סי' ח) כתב ביחס לאדם שמעגן את אשתו ומפעיל נגדה אלימת נפשית כי "ראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה 'הרצחת וגם ירשת?!' - שזה יותר קשה ממות!".

כשם שאין אדם חוסך כל מאמץ בטיפול במחלה מסוכנת, ואין בספקות באשר להשגת התכלית פוטרים את הרופא לעשות כל מאמץ כדי לרפאות את החולה, כך אנו דייני בית הדין הגדול לא ננוח ולא נשקוט עד להתרת האשה מכבלי עיגונה! ואף אם טוען המערער כי אין לכך תועלת, הרי שלאשה יש בכך תועלת גדולה.

מהחומר שבתיק זה עולה בבירור שעומד בפנינו אדם אכזר ועיקש שאינו חש שום רגש או חרטה למעשיו הרעים. בפנינו אדם שיכול בעת ובעונה אחת לעגן את אשתו, ובמקביל לדקדק על דקדוקי המצוות ובכלל זה אכילת מאכלים "כשרים למהדרין", מבלי לראות את האבסורד והפער העצום שבמעשיו. גם בדיון שהתקיים בפנינו, התנהג המערער בגסות רוח של ממש כאשר כינה את אשתו "גויה" פעם אחר פעם.

ניתוח התנהגותו של המערער בעשור האחרון אינו משאיר מקום לספק: אם ישתחרר המערער ממאסר בטרם יגרש הוא את אשתו, תשאר האשה עגונה לנצח נצחים, וחלילה תהיה היא בכלל ה"צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב פ"כ). וכל מי שיתן לכך יד יהיה בבחינת "שופך את דמיה".

על כן אני פונה בזה למערער: המפתח לשחרורך ממאסר מסור בידך! לא באמצעות כתבי ערעור ופלפולים משפטיים, אלא באמצעות קיום חובתך המוסרית כיהודי - שחרר את אשתך ממאסר כבלי העיגון, ותזכה אף אתה לחופש הראוי לכל אדם. כך תוכל להמשיך את חייך במסגרת משפחתית אחרת כדי להגשים את שאיפותיך בעולמך.

לאור האמור, יש לאשר את החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום כ"ז אייר התשע"א (31/5/11), ולדחות את הערעור.

(-)יונה מצגר

מצטרף לפס"ד.

(-)ציון אלגרבלי

ג"א מצטרף.

(-)ציון בוארון

ניתן ביום א' בכסלו התשע"ב
(27/11/2011)