בתאריך כ"ח סיון תשס"ו 14.06.07 פתח הבעל תיק לתביעת גירושין וכרך אליה את עניני הרכוש.

עילת תביעת הגרושין היא, שאשתו בגדה בו ואסורה עליו ושהיא מורדת ומשפילה אותו. כך כתב בכתב התביעה:

נודע לתובע כי האשה מעלה באמונו ופגעה קשות בשלמות התא המשפחתי, לרבות מעשי כיעור ובגידה בבעל... עוברת על דת יהודית ונוהגת כאלו היתה רוקה.

בכתב התביעה אף נטען כי הבעל ניסה להניא את האשה לשנות את דרכה אבל היא המשיכה לנהל קשר עם גבר אחר.

האשה וב"כ הכחישו את טענות הבעל. האשה הסכימה להתגרש לאלתר וכל עניני הרכוש והכתובה יידונו לאחר הגט.

דא עקא, למרות שמתחילת דרכו של תיק זה היה ברור שיש הסכמה עקרונית להתגרש הצדדים לא התגרשו.

לצורך בירור טענות הצדדים נקדים את עיקרי העובדות.

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 19/10/93, מנישואיהם נולדו בת ובן.

בטרם הנישואין היתה לבעל דירה על שמו ברחוב [ח'] בחיפה. לדבריו, הדירה נרכשה בסיוע אביו.

הדירה נמכרה ומתמורתה בתוספת סכום כסף נוסף רכשו הצדדים דירה ברחוב [ה'], שנרשמה על שם שני בני הזוג.

בדיון ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08 כמו גם קודם לכן טען ב"כ הבעל כי יש להורות על מכירת הדירה ולאחר חלוקת הדירה יתגרשו. יש למנות את ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה.

מנגד טען ב"כ האשה, יש להמתין עם מכירת הדירה עד לאחר שתתקבל חוו"ד מהאקטואר על זכויות הבעל שמחציתם מגיעה לאשה. ואז יש אפשרות שהאשה תקנה את חלק הבעל. אם הבעל ירצה לרוכשה ירכוש אותה המרבה במחיר, או שהדירה תימכר לצד ג' על ידי ב"כ הצדדים שיתמנו ככונסי נכסים. הסכימו לכך שבית הדין ידון ויקבע ויחייב את האשה דמי שימוש עבור חלקו של הבעל בדירה אחר הגרושין עד מכירת הדירה.

בית הדין קבל את עמדת האשה וב"כ היות ואין לבעל שום הפסד בהצעה הזו.

לכן החליט ביה"ד:

הצדדים חייבים להתגרש זה מזה בגט פיטורין וכל אחד מהצדדים רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

אחר סידור הגט תשלם האשה שליש מדמי השכירות של הדירה לבעל. דמי השכירות יחושבו לפי הערכת מתווך או שמאי.

ב' הצדדים ישתפו פעולה עם האקטואר כדי שיתן את חוו"ד בהקדם.

לאחר קבלת החוו"ד תודיע האשה לביה"ד תוך חודשים האם היא רוצה לקנות את חלקו של הבעל בדירה בדרך גוד או איגוד.

אם לא יקנו אחד מהצדדים את הדירה יתמנו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים על הדירה והדירה תמכר לצד ג' והתמורה תחולק בחלקים שווים בין הצדדים.

דא עקא, למרות החלטת בית הדין הזו ולמרות ההסכמה עקרונית להתגרש, הצדדים לא התגרשו.

היות והבעל לא מילא אחר החלטת בית הדין החלה סחבת בהתקדמות ההליכים בתיק, וכל אחד מהצדדים תולה את האשם ברעהו.

לא נמנע מלהעיר, במבט לאחור, לו הצדדים היו מתגרשים בהתאם להחלטת בית הדין הזו, סיומו של תיק זה היה קורה מזמן באופן ששני הצדדים היו מרויחים את חרותם ואת האפשרות לממש את זכויותיהם וב"כ היו יכולים להתפנות ולטפל בתיקים רבים אחרים.

בהמשך גלגולו של תיק זה הופנו הצדדים לאחר שהאשה הסכימה, לבדיקת פוליגרף, בנושא הבגידה ונושאים נוספים הקשורים לנושא הרכושי.

האשה בקשה לשאול את הבעל באשר לטענתה שאנס אותה. בית הדין מיאן לכלול שאלה זו בבדיקת הפוליגרף. האשה סירבה להיבדק בטענה שיש לשאול את הבעל באשר לטענת האונס.

בהחלטתו קבע בית הדין שאם האשה תסרב לבדיקת הפוליגרף ישקול בית הדין לחייבה בדמי שימוש.

ההתניה לחיוב בדמי השימוש בגין הסירוב להיבדק, בוטלה בבית הדין הגדול.

האשה לא פנתה להיבדק.

בתאריך ה' באדר א' התשע"א (09/02/2011) התקיים דיון הוכחות בדבר טענות הבעל אודות הבגידה של האשה עם גבר זר.

בדיון שהתקיים ביום ב' בתמוז התשע"א (04/07/2011) נחקר הבעל בענין ההלוואה, שלדבריו, התחייבו לאביו. כמו כן נחקר בענין קשריו האינטימיים עם המטפלת הזרה של אמו. במהלך החקירה הודה הבעל בקיום קשרים אלו, כמפורט בפרוטוקול הדיון.

בית הדין שב וקבע וחייב את הצדדים להתגרש, בהתאם להחלטה הנזכרת מהדיון ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08, המתחזקת בעקבות הראיות המצביעות, לכאורה, על בגידת האשה והודאתו של הבעל בדבר קשריו עם המטפלת הזרה של אמו. כמו כן נקבע שעל הצדדים להגיש סיכומים בענין הרכוש.

נקבע מועד לסידור גט. הבעל סירב להתגרש ונפתח כנגדו תיק לצווי הגבלה. בעקבות החלטת בית הדין המחייבת את הצדדים להתגרש. סמוך לחתימת החלטה זו התגרשו הצדדים.

בהתאם להחלטת בית הדין ובאיחור רב הצדדים הגישו את סיכומיהם.

להלן עיקר טיעוני הבעל וב"כ:

1. האשה עשתה מעשי כיעור ובגידה בבעל, השפילה אותו, סירבה לחדול מלהעניק טיפולי עיסוי לגברים, הסכמת הבעל מראש היתה שתיתן טיפולים רק לנשים. מחמת זה דינה לפחות עוברת על דת.

2. הבעל דיבר על לבה שתחדל מהתנהגותה אבל ללא הועיל. הביא ציטוטים קשים, שלדבריו, נאמרו על ידי האשה. מחמת התנהגותה היא מאוסה בעיניו, הביא סימוכין הלכתיים לדבריו.

3. קיימה שיחות טלפון רבות עם מר [ש']. ב-27/05/07 עקב אחריה, אחרי שדווח לו על ידי אדם שמכירם שאשתו נוסעת באזור צומת [הע']. במעקב ראה שהגיעה לביתו של מר [ש'].

4. בתאריך 03/06/07 החוקרים עקבו אחריה וראו איך האשה ו[ש'] נפגשים ונכנסים לביתו ומתייחדים שם במשך יותר משלש שעות כמפורט בדו"ח החקירה. על מעקב זה נחקרו בבית הדין. האשה תירצה את את ביקורה שם שהלכה לבדוק את הדירה כיון שרצתה לברוח מהבית ולא לסבול התעללות מהבעל. התירוץ אינו מתקבל על הדעת.

5. הבעל הזהיר את האשה כבר בשנת 2006 שלא תהיה בקשר עם [ש'].

6. האשה היא שיזמה את בדיקת הפוליגרף בענין טענותיה כנגד הבעל גם בתחום הכלכלי, אבל בסופו של דבר סירבה להיבדק בדבר בגידותיה וטענתה שלא קבלו כל הלוואה מאבי הבעל, בתואנה שיש לבדוק גם את טענתה שהבעל אנס אותה, אף שבית הדין קבע שאין לבדוק טענה זו.

7. מסקנתם – האשה חוששת שיתגלה דבר בגידתה ויתברר שטענותיה שלא היתה הלוואה שקריות.

8. בדיקת פוליגרף מתבצעת כשיש רגלים לדבר ובית הדין משתמש בבדיקת פוליגרף לאיים על הנחשד ולחזק את החשדות. הביא לכך סימוכין הלכתיים. גם סירוב להיבדק מהווה ראיה לאמיתות טענות הצד השני.

9. האשה זינתה עוברת על דת והיו עידי כיעור לפיכך יש להפסידה כתובתה ומזונותיה. כמו כן האשה עובדת משתכרת היטב ולא מגיע לה מזונות.

10. הרכב של הצדדים נמצא בשימוש בלעדי על ידי האשה.

11. התנהלותה של האשה מוכיחה על מטרתה להשתלט על הרכוש המשותף וכן רצונה למשוך זמן. יש לחייבה בדמי שימוש ראויים. לכן האשה גם סירבה לבדיקת הפוליגרף שהיא יזמה, הגישה ערעור לבית הדין הגדול על ההחלטה מיום 03/06/09 בה נקבע גבול למשיכת הזמן על ידי האשה. כמו כן האשה גם סיכלה את רכישת הדירה על ידי הקונים שהתענינו ברכישתה.

12. הבעל החזיר את הכסף שהם חייבים לאביו. הסכם ההלוואה מאבי הבעל נחתם על ידי הבעל והאשה בגין ההלוואה שניתנה לבעל לצורך רכישת הדירה ברחוב [ח'] על ידי אביו עוד בטרם הנישואין, כיון שתמורת הדירה שימשה את הצדדים לרכישת הבית המשותף החדש שקנו. האשה מודה שהיא חתמה על ההסכם אבל מעלה טענה שהוא פיקטיבי. טענה זו נשללת מכך שמדובר בשני אנשים מבוגרים שחתמו על הסכם שנערך בסיוע עו"ד. הבעל הזכיר חוב זה בכתב התביעה ופרעו יום לאחר הגשת התביעה בחיי אביו. סך 282,045 ₪ נפרעו מכספי קרן השתלמות וסך 140,347 ₪ נפרעו מקופת גמל שהתחלת הצבירה בטרם הנישואין בשנת 1987.

13. יש לחייב את הצדדים גם הצמדה וריבית כמפורט בשטר ההלוואה.

14. יש לדחות את טענת האשה וב"כ להעדר סמכות בענין ההלוואה משני טעמים. הטעם הפרוצדוראלי, טענה זו צריכה להטען בראשית ההליך. הטעם המהותי, לאחר שהלוואה זו נפרעה על ידי הצדדים בחיי האב, שכבר נפטר, אם רוצה האשה לטעון כנגד מצב זה, עליה להגיש תביעה כנגד העזבון ולא העזבון צריך להגיש תביעה כנגדה.

להלן עיקר טיעוני האשה וב"כ:

1. מספר פעמים הבעל לא מילא אחר החלטת בית הדין המחייבתו להתגרש ולו לפי טענתו השקרית שהאשה זינתה. היות וכך, נשמטת הסמכות מבית הדין לדון בתביעתו של הבעל.

2. החוב הנטען שכביכול חייבים לאב התביעה לגביו היתה צריכה להיות מוגשת על ידי האב או עזבונו בבית המשפט לעניני משפחה ואין לבית הדין סמכות לדון בהם.

3. הבעל הכשיל את מימוש בדיקת הפוליגרף באי הסכמתו להיבדק על טענת האונס דבר המוכיח שבאמת כך היה. ניכר שיש כאן דין מרומה מצד הבעל ויש לסגור דלתות בית הדין בפניו ולחייבו בהוצאות משפט.

4. נחשף קלונו של הבעל כמי שמקיים קשרים עם העובדת הזרה המגיעה ללון עמו במיטתו בעוד עדות הבלשים שהביא אין בה בכדי עילת גרושין, להפסידה מזונותיה ולהפסידה כתובתה. השיחות עם מר [ש'] אין בהם עילת גרושין. הוא לא היה מאהב שלה והבעל רק מוציא עליה שם רע בעלילות דברים.

5. האשה לאחר מאמצים מרובים הצליחה לחשוף את הברחת 422,000 ₪, שהוא אף הודה בהברחתם לחשבון אביו בטענת פרעון חוב שלא שלא היה ולא אמור היה להפרע.

6. האקטואר קבע את המועד הקובע מלבו ולא הכניס את הכסף המוברח לחישוביו. המועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד סדור הגט ולפיכך נדרשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת. יש לכלול בחוות הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האשה, לזכותה ולא לאזנם.

7. הסכם ההלואה שלא היתה, הוא פיקטיבי, וראיה לכך שהוא לא קוים לא שולמו תשלומים חודשיים בגין הלואה בהתאם להסכם ולא נרשמה הערת אזהרה בטאבו. הבעל ניסה להבריח סכום כסף חצי שנה טרם הגשת תביעתו אבל נאלץ להשיבו לאחר שהאשה הבחינה בכך. אין לבעל רשות לפרוע החוב בגין חלקה של האשה.

8. טענות הבעל בענין תכשיטים מרובים אינם נכונות הבעל קנה לאשה רק טבעת, צמיד ושרשרת.

9. האשה עובדת במקום אחד ולא כנטען, הבעל לא בקש שתמנע מלטפל בגברים אלא להיפך הביא גברים לטיפולה.

10. מבקשים מלבד האמור לעיל, לבטל את המוניטין שקבע האקטואר לאשה ולקבוע מוניטין לבעל, לבטל את חיוב האשה בגין הרכב, להוון את זכויות הבעל ולאפשר לאשה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.

11. לקבוע שהאשה זכאית למזונות עד סדור הגט, לכתובה ופיצוי.

טענות הצדדים בענין חוות דעת אקטואר יפורטו לקמן בסמוך למקום בו נדון בהם.

הנושאים לדיון

א. עילות גרושין כנגד האשה. חיוב בגט מזונות וכתובה.

ב. דמי שימוש.

ג. החוב לאבי הבעל, ריבית והצמדה.

ד. חלוקת הרכוש.

א. דיון בחיוב האשה בגט והפסד כתובה ותנאיה
הבעל כבר בראשית התהליך בכתב תביעת הגרושין מיום 14/06/07 טען שאשתו בוגדת. כך כתב בכתב התביעה:

נודע לתובע כי האשה מעלה באמונו ופגעה קשות בשלמות התא המשפחתי, לרבות מעשי כיעור ובגידה בבעל... עוברת על דת יהודית ונוהגת כאלו היתה רווקה.

האשה סירבה לחדול מלהעניק טיפולי עיסוי לגברים זרים, כל זאת לאחר שפנתה לעסוק זה מתוך הסכמה עם הבעל כי תעניק טיפולים לנשים בלבד.

בכתב התביעה אף נטען כי הבעל ניסה להניא את האשה לשנות את דרכה אבל היא המשיכה לנהל קשר עם גבר אחר.

בדיון הראשון שהתקיים היתה הסכמה עקרונית להתגרש, וב"כ הבעל טען בשמו שהיא אסורה עליו.

לאחר מכן, כאמור לעיל, הופנו הצדדים לאחר שהאשה הסכימה, לבדיקת פוליגרף, בנושא הבגידה ונושאים נוספים. האשה טענה שיש לשאול את הבעל גם באשר לטענתה שאנס אותה. בית הדין מאן לכלול שאלה זו בבדיקת הפוליגרף.

האשה סירבה להיבדק ללא הכללת שאלת האינוס.

ב"כ הבעל טוען שיש לראות בסרוב להיבדק סימן לחששה של האשה שיחשפו שקריה והוכחה לנכונות טענות הבעל בענין הבגידה וגם בענין הרכושי.

עמדת בית הדין שאין לראות בהימנעות מבדיקת פוליגרף ראיה חזקה לטובת הצד שכנגד היות ומהימנות הבדיקה עצמה אינה גבוהה. תואם הדבר את פסיקת בית הדין הגדול בענין הצדדים שאין לחייב את האשה בגין הימנעותה מבדיקת הפוליגרף. עיין עוד פד"ר י"ג עמוד 224, שורת הדין י' עמ' רכו' ומאמר אב"ד שורת הדין י"ב עמ' רס"ט.

בדיון שהתקיים בתאריך ה' אדר א' תשע"א 09/02/11 הבעל הביא את שני החוקרים שעקבו אחר האשה בתאריך 03/06/11, הם נחקרו על ידי ב"כ הצדדים ובית הדין וכן צורף דו"ח החקירה.

תורף עדותם הוא שהאשה והנחשד נפגשו בדרך כשכל אחד נוהג ברכבו. הנחשד נסע אחרי האשה, מנסה לוודא שאין מעקב אחריהם. היא מגיעה ראשונה אל החניה והוא אחריה. עולים יחדיו אל הדירה ברחוב [...] והנחשד פותח את הדלת. נכנסו לדירה ושהו שם כ-3 שעות. מדובר בבנין מבודד שבנה הנחשד, שהוא קבלן בנין. הבנין מאוכלס בחלקו ולדירה שבה התייחדו יש כניסה נפרדת. יש מצלמה נסתרת לפני הכניסה. הדירה אינה בית מגוריו, בית מגוריו נמצא ב[...].

לאחר שהשניים יצאו מהדירה אחד החוקרים דפק על דלת הכניסה ולא היה מענה וכפי הנראה לא היה אף אדם נוסף בדירה.

השנים נוסעים זה אחר זה ובשלב מסוים כל אחד פונה לכיוון ביתו.

בחקירתה האשה הודתה ששהתה שם עם הנחשד, אבל לדבריה לא קיימו יחסי אישות, אלא היא רק בדקה את הדירה לצורך מעבר מגורים לשם לברוח מהבעל ולא לסבול מהתעללות על ידו.

האשה הודתה שהיתה בקשר עם הנחשד. הודתה שהבעל התרה בה לנתק את הקשר סמוך להגשת התביעות וגם שהיה טוען כנגדה בענין זה בפני אחרים בלשונה האמור בפרוטוקול הדיון מתאריך 09/02/11 שורה 125 - 128, במענה לשאלת ב"כ הבעל:

שאלה: ...התביעה הוגשה 19.06.2007, ועד אז היה לך קשר עם מר ... כל הזמן, למרות שבעלך ביקש שלא תהיי בקשר איתו,

תשובה: הוא אמר, אבל לא יכול לסגור אותי עם מי לדבר ועם מי לא, וכן היה אומר לגברים אחרים למשל בן-דוד, וב"ה שפטרני מבעלי.

בשורות 135 – 136 נכתב:

ביה"ד: באיזה אופן בעלך אמר שלא תהיי בקשר עם מר...., היו עוד אנשים.

תשובה: רק בפני, אולי גם סיפר לאחרים במשפחה.

הבעל וב"כ צירפו פירוט שיחות ממנו עולה שהאשה והנחשד ניהלו ביניהם שיחות טלפון רבות, דבר המעורר חשד על קשר משמעותי הקים ביניהם.

השאלה ההלכתית הניצבת בפנינו היא האם מעשה זה נחשב דבר מכוער על כל המשתמע מכך או עוברת על דת והאם הפסידה כתובתה.

עשתה דבר מכוער, האם הפסידה כתובתה?
לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טו), עשתה דבר מכוער, הפסידה כתובתה אף ללא התראה וז"ל:

כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון:... או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל... או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה.

בהמשך דבריו (שם, הלכה טז) הוסיף לבאר לענין הפסד כתובה:

עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

נחלק על הרמב"ם בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף קפז) וז"ל:

...ומכל מקום בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובה אלא מי שבית דין מוציאין אותה בעידי טומאה. אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה ועדים אין בה אינה מפסדת כלום מכתובתה דדילמא עילא מצא בה כדי להפסידה. אבל אם זינתה ויש עדי טומאה מפסדת עיקר כתובתה ותוספת...

בשו"ת הרשד"ם חאה"ע סי' קס"א פסק כמותו.

לעומת זאת המאירי בבית הבחירה (יבמות דף כד עמוד ב ד"ה המין השני) נקט, שהפסידה כתובתה וכן בכנסת הגדולה (סימן יא' הגהב"י אות י"ג) נטה להפסידה כתובתה ונקט שכן דעת הירושלמי.

ועיין בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 128) נטו להפסידה כתובתה ובפסקי דין רבניים (חלק ח') נקטו שדעת רוב הפוסקים שלא הפסידה כתובה ותוספת אבל לדינא נקטו שמכיון שהדבר נתון במחלוקת אין להוציא מהבעל המוחזק את הכתובה וכדברי מהרא''ל צינץ המובא שם שכותב לאחר שמביא את השיטות ז''ל:

לדינא, הגם שלענ"ד העיקר שלא הפסידה כתובתה כשהיא מותרת עליו – מכל מקום לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל.

עיין בענין זה גם בעטרת דבורה (סימן יד' עמוד 105 והלאה).

נראה להכיח שגם דעת שולחן ערוך כדעת הרמב"ם שכתב בהלכה י שם:

מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ... אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה...

בהלכה טו' הנזכרת לעיל כתב שדבר מכוער נכלל בזו שיוצאה משום שם רע.

שולחן ערוך אבן העזר (סימן קטו סעיף ה) נקט כעין לשון הרמב"ם:

כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת... וכן הדין במי שזינתה או שיוצאה משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה.

הרי שנקט שיוצאה משום שם רע, דהיינו, משום דבר מכוער, הפסידה כתובתה. ודוק, שלא נקט עוברת על דת מכיון שהזכירה בסעיף הקודם ומכיון שלא פסק כדעת הרמב"ם שהפסידה כתובה גם ללא התראה לעומת יוצאה משום שם רע, שהפסידה כתובה גם ללא התראה.

מה נכלל בהגדרת דבר מכוער
ראשית נציין שבהגדרת דבר מכוער לדעת הרא"ש ועוד ראשונים, לא נאסרת אלא בכיעור דחוגרת בסינר עם ושאר המקרים המבוארים במסכת יבמות (דף כד עמוד ב) ולא המבוארים בתלמוד הירושלמי. השולחן ערוך נקט כדעת רוב הראשונים וכשיטת הרמב"ם המבוארת להלן.

האחרונים הכריעו כדעת הרמב"ם וסיעתו שהשולחן ערוך פסק כשיטתו. עיין בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר סימן כד) שהזכיר השיטות המקילות אבל הוסיף וכתב:

מ"מ למעשה אין להקל נגד הרמב"ם וש"ע שכתבו דזה נקרא דבר מכוער ממש...

חלק מהדוגמאות לדבר מכוער שמביא הרמב"ם מקורם גם בסוגיה במסכת יבמות (דף כד עמוד ב) וחלקם מירושלמי מסכת כתובות (פרק ז הלכה ו) עיי"ש. הדוגמא של הגפת דלתות מקורה מהירושלמי וכך נכתב שם:

...תרעה טריד סוטה, מוגף, צריכה.

על פי מפרשי הירושלמי וכך מתוך דברי הרשב"א דלהלן פירוש דבריו כך הוא:

תרעה (שער) נעול - סוטה, לכן תצא בלא כתובה.

מוגף – צריכה!? שער מוגף, שאינו נעול – ספק אם היא סוטה.

היות וכך לדעת הרמב"ם שכתב "והגיפו דלתות" ולא פירש שנעלו מוכח שגם ללא נעילה מפסידה כתובתה. כן נכתב בתשובה שהובאה בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן קד ד"ה אולם נעיין). יתכן שלמרות שבירושלמי נקטו צריכה! ונשארו בספק, הרמב"ם בהלכות אישות שדן לגבי הכתובה הכריע שהפסידה כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה. הרמ"א בסימן י"א שעוסק באסור על ידי דבר מכוער שהוא מדרבנן פסק להקל. (עיין שו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן מג, ח).

אמנם יש ממפרשי הרמב"ם שפירשו כוונתו שהגיפו דלתות הכוונה נעלו אותם. עיין מעשה רוקח על הרמב"ם.

השולחן ערוך שסתם דבריו פסק כדעת הרמב"ם. הרמ"א הוסיף על פי תשובת הרשב"א שמדובר כשנעלו במנעול.

וז"ל שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן (יא סעיף א):

או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א), וכיוצא בדברים אלו ( לפי ראות עיני הדיינים),

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן צט) הקשה, מדוע נאסרה בדבר מכוער כגון זה, הרי מבואר ברמ"א (סימן ז סעיף י"א) שאין אוסרים על היחוד?

ז"ל הרמ"א:

אבל אם נתייחדה עם עובד כוכבים, אפי' שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד אף על פי שעשתה שלא כדת, ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות, יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס).

והוסיף עוד להקשות קושיות נוספות, ותמה,

ובאמת לכאורה תמוה מאד ואיני מבין, דמה הפרש בין יחוד דעלמא ובין נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות, דלכאורה ג"ז רק יחוד הוי, וכמ"ש הרשב"א (סי' אלף רנ"א) גם בלשון הרמ"א בשו"ת הנ"ל שהעתקנו מבואר דסגורים יחד הוי רק יחוד ולא כיעור, ולישנא דסגורים משמע ודאי סגורים במנעול, והרי הרמ"א שם לענין עדות הג' חשש לדעת הרמב"ם דאופל הוי כיעור, ואיך נקט בפשיטות דסגורים יחד לא הוי כיעור, הא לכאורה היינו ממש הגיפו הדלתות שכ' הרמב"ם.

ותירץ רבי עקיבא איגר וז"ל:

ולגודל הקושיא ההכרח לי לומר דנכנסו זא"ז היינו דשניהם נכנסו רצופים זא"ז וכ"א נכנס על דעת חבירו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, משא"כ אם א' כבר היה שם לעשות צרכיו, אח"כ נכנס הב' לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור, וההיא דסוטה הנ"ל נצטרך לומר דמיירי בנסתרה בענין דלא מוכחא מלתא טובא דע"ד עבירה נסתתרו.

ואפשר לומר עוד דבעינן ג"כ הגיפו הדלתות מיד, בזה כיון דניכר דהכנסתם היה בשביל הסתר דבר וע"ד הגפת הדלתות, זה הוי כיעור, אבל כל שהגיפו הדלתות אחרי שעה ושתים שנכנסה שם, י"ל דג"כ לא הוי כיעור.

ביאור דבריו הוא שמעצם התיחדותם יחדיו אפילו אם הדלת הייתה נעולה אין לאסור כיון שזה הוי יחוד בלבד ואין אוסרים על היחוד. לעומת זאת, בדבר מכוער מדובר שנסיבות כניסתם למקום היחוד מוכיחות שנעשה באופן המוכיח שלשם זנות נתייחדו.

הגאון בעל ספר בית מאיר בתשובה שהובאה בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן ק') חלק עליו וטען שדבר מכוער האוסר זה באופן שנעלו הדלת ואין צריך להוכחה שנכנסו זה אחר זה. יחוד, שאינו אוסר, זה באופן שלא נעלו הדלת. וכך כתב שם:

לכן יותר נכון דוקא בירושלמי דמקודם נקט לסגירת מנעול, וכ"מ בסמ"ק מעתיק לשון הר"מ שנכנסו זא"ז וסגר הדלת במנעול, וא"כ נכנסו זא"ז לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט תחילה אזל אידך והדר השני, ולא ביחד כי היכי דלא ירגישו הרואים, כדמוכח מהירושלמי דלשון זה לאו דוקא, אלא כל שסגרו במנעול הוי כיעור

...
דבריהם הובאו בקצרה בפתחי תשובה ( שם סק"ח).

החזון איש אבן העזר (סי' יז אות ז) הביא קושית הגרע"א דמה בין כיעור ליחוד בעלמא, וכתב:

והיא דכיעור בשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבא ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים לשם, וגם נעלו במנעול וכיו"ב, שלפי ראות עיני הדיינים היתה ודאי כוונתם לכיעור ואפילו בקינא לה ונסתרה אין היחוד ככיעור אם נכנס לביתה לצורך ונעלה הדלת מפני הנכנסים שלא ברשות. ועיין עוד שם.

הכרעה בנידון דידן על פי העקרונות המבוארים לעיל
נשוב לנידון דידן, הנראה הוא שאכן יש את הראיה שנכנסו זה אחר זה מתוך תכנון משותף באופן הנראה שכוונתם לעבירה ונחשב דבר מכוער בהתאם לעקרונות המבוארים לעיל. החוקר אף העיד שהנחשד נהג באופן שנכר שהוא בודק לראות שאין עוקבים אחריהם. לנסיבות החשד בדבר אופי הקשר ביניהם ניתן לצרף גם את הכמות החריגה של שיחות הטלפון העולה מתוך פירוט השיחות שצורף לתיק.

הסבר האשה שהביקור בדירה נועד על מנת לבדוק אפשרות לשוכרה אינו מסתבר. השהות הארוכה ששהו בדירה כמו גם הגעתה לדירה לפני בעל הדירה, עדות החוקרים שהנחשד בחן עם יש מעקב אחריהם ואופי הקשרים שהיו ביניהם, מטילים ספק גדול בהסבר שנתנה האשה לשהותה בדירה.

לפי המבואר לעיל יש מהפוסקים המצריכים שינעלו הדלת כדי שיחשב יחודם לדבר מכוער. אמנם אין הוכחה שנעלו הדלת אבל מסתבר שכן היה, כי רבות מהדלתות ננעלות בעצם סגירתם וכן היא הרגילות לנעול, כמו כן כיום מקובל שאנשים לא נכנסים לבית סגור על אף שאינו נעול. יתרה מזו לפי עדות החוקר היתה מצלמה בכניסה לבית המונעת כניסה ללא בקרה ומרתיעה אנשים זרים מלהיכנס ללא רשות.

הזכרנו לעיל שלדעת הרמב"ם ויתכן שאף דעת [ה']חן ערוך כן, הגפת הדלת גם ללא נעילה הוי בכלל דבר מכוער.

דבר מכוער, על פי עד אחד ועל פי הודאתה
עדות אחד החוקרים הינה לוקה בחסר היות ולא ראה את כל הפרטים של כניסתם ותנאי הדירה כעולה מתוך עדותו המופיעה בפרוטוקול הדיון של חקירתם.

היות וכך יש לומר שאין כאן דין דבר מכוער כיון שיש רק עד אחד בכעור ובהתאם לתשובת מוהר"ם נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן יא סעיף א):

עד אחד בדבר מכוער, לאו כלום הוא

.
למרות האמור, עדות העד הנוסף כן תומכת באופן חלקי בדברי העד הראשון. נוסף על כך האשה הודתה שהיא התיחדה עם הנחשד בדירה המדוברת, אבל לדבריה לא קיימו קשרי אישות וכל מטרתה היתה לבדוק אפשרות של שכירות הדירה.

במצב זה עולה השאלה, האם האשה מפסידה את כתובתה על סמך הודאתה בדבר מכוער כאשר היא טוענת שלא נעשתה עבירה. שהרי יש לה מיגו של הפה שאסר הפה שהתיר שהרי לדבריה לא נעשתה עבירה.

הדבר תלוי האם בדבר מכוער מפסידה כתובתה מכיון שהדברים מראים שבארוע המדובר נעברה עבירה, או שמא, מחמת חומרת המעשה והחשד שמעשה זה מטיל עליה יש להניח שנעשתה עבירה בהזדמנות אחרת ולכן היא מפסידה את כתובתה.

שאלה עקרונית זו ביחס לעדים, העלה בחלקת מחוקק (סימן יא ס"ק ג) וז"ל:

יש להסתפק ...והעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה אם יש לחוש דהואיל והיה כיעור זה מסתמא יש לחוש שמא בפעם אחר נטמאה או דילמא לא חיישינן רק במקום סתירה היכא דיש לחוש שעתה נטמאה ועיין בתשובת הרב המזרחי סי' כ"ה:

בשאלה זו דנו באריכות בפסקי דין רבניים חלק ח (פס"ד בעמוד 354) שלדעת הרה"ג יוסף שלום אלישיב שליט"א, והצטרף לדעתו הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, כשהאשה הודתה בעצמה שעשתה מעשי כיעור ויחד עם זה אומרת שלא בגדה בבעלה, לא הפסידה כתובתה. דייק מלשון הרמב"ם הלכות אישות (פרק כד הלכה טו):

כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות...

משמע דהטעם דמפסדת כתובתה במעשי כיעור הוא, משום שרגלים לדבר עקב מעשי הכיעור שהגיעו הדברים לידי זנות. ולפי"ז במקרה והעדים המעידים על מעשי כיעור קובעים גם שיודעים בבירור שלא זינתה כתוצאה ממעשי הכיעור, לא הפסידה כתובתה.

לדעת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל, שמפסידה כתובתה בשל התנהגותה הפרוצה, גם אם ידוע שבמעשה כיעור זה שהעידו עליו לא היה מעשי זנות, הפסידה כתובתה וכמו כן במעשה כיעור על פי הודאתה. ובסס דבריו על פי דברי הרמב"ם (שם הלכה טז):

עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

דהיינו משום שנהגה בפריצות יתירה הפסידה כתובתה שלא תקנו חכמים כתובה לזו. עיין שם נימוקיהם באריכות.

למרות האמור, נראה שבנדון דידן גם לדעת הרה"ג יוסף שלום אלישיב שליט"א, אין להודאתה כח של הפה שאסר הפה שהתיר להאמינה שלא היה מעשה עבירה ויש בהודאתה רק כדי להפסידה כתובתה מחמת מעשיה. אין להודאתה כח של הפה שאסר הפה שהתיר, מכיון שהודאתה נובעת מכך שבאו עדים לפני בית הדין על מעשה הכיעור או לפחות על כך שנכנסו ויצאו יחדיו מהדירה ולא יכלה להכחישם. ואף אם נאמר שיש רק עד אחד בוודאי על מעשה כיעור בכל הוי מגו נגד עד אחד שנחלקו בזה הפוסקים עיין אבן העזר סימן ז (סעיף א) בט"ז שנחלק עם הדרישה בענין זה וערך [ה']חן כללי מיגו (סימן סג סד) שכתב שנחלקו ראשונים בזה ועיין משפטי שאול (סימן ח).

הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א בכנס הדיינים בשנת תשע"א, בהרצאתו בענין זה ממש, הסיק שמפסידה כתובתה על פי הודאתה. בעת הזו ממש, קבלנו לידינו את סיכומי ההרצאות ושם (בעמוד 231 ואילך) הדברים מבוארים בהרחבה בטוטו"ד.

עוד נראה להוסיף שאף אם נסבור שאין באמור גדרי דבר מכוער מעשיה הם בכלל עוברת על דת שמפסידה כתובתה עם התראה. בנידון דידן, נראה שהתרה בה על פי מה שאמרה בפרוטוקול שהודתה שדבר על התנהגותה בפני אחרים ודבר על מעשיה. אמנם לא התרה בה שתפסיד כתובתה ולדעת הרשב"א לא הפסידה כתובתה, אבל אינה יכולה להוציא ממון.

לפיכך בהתאם למבואר, מספק אין להוציא מיד הבעל את כתובתה וכל תנאי הכתובה ואין הבעל מחויב במזונותיה ומדורה אף שעדיין לא ניתן גט בפועל.

בנידוננו אף שדיון ההוכחות התקיים במועד מאוחר, זמן רב לאחר תביעת הגירושין של הבעל מכל מקום מתברר למפרע מעדות החוקרים שמאז שנת 2007, תאריך פתיחת תיק הגירושין ע''י הבעל, האשה עשתה מעשי כיעור לפיכך אינה יכולה לגבות כתובתה ולמעשה מאז פסקה השותפות ביניהם ותביעת הבעל לפירוק השותפות היתה כדין ובזכות.

לקביעה זו יש השלכה גם לענין דמי השימוש כפי שיפורט להלן.

דמי שימוש
נקדים לענין הרכוש התייחסותנו לטענות האשה וב"כ שהיות והבעל מספר פעמים לא מילא אחר החלטת בית הדין המחיבת אותו להתגרש ולו לפי טענתו השקרית שהאשה זינתה, יש לדחות את תביעת הגרושין וממילא נשמטת הסמכות מבית הדין לדון בתביעתו הרכושית של הבעל הכרוכה בתביעת הגרושין.

באשר לטענה זו, לכאורה יש מענה מתוך טענות הבעל וב"כ הנזכרות לעיל, שהאשה עכבה את המימוש של ההכרעה הרכושית אשר הייתה מביאה עמה גם את מימוש רצונו של הבעל אשר הגיש את תביעת הגרושין. הבעל טען מתחילת הדיונים בין הצדדים שמבקש את פירוק השתוף בדירה בטרם הגרושין על מנת שיוכל לדאוג לעצמו למקום מגורים וכדי שהאשה לא תמאן לפנות את הדירה אחר הגרושין.

בית הדין אמנם לא קיבל את עמדת הבעל וקבע שיש להתגרש לאלתר כמו כן קבע מתווה לחלוקת הרכוש. דא עקא, הבעל לא מילא אחר החלטות בית הדין, דבר אשר הינו חמור וראוי לגינוי, אבל אין הוא מפקיע את תביעת הגרושין. יצוין, בתחילה הסכימו הצדדים וב"כ לכינוס נכסים ולאחר מכן סירבה האשה וב"כ לכינוס נכסים וביקשה לסיים את כל הבירור הרכושי. דבר זה גרר את הבעל לאחור ולחזור בו מהסכמתו להתגרש.

עמדת בית הדין שתביעת הגרושין לא נדחתה במיוחד לאור העובדה שהתברר בדיונים האחרונים שיש עילה הלכתית לחייב את הצדדים להתגרש בגלל מעשי שני בני הזוג. לדאבוננו מצוי הדבר שגם כשברור שפני הצדדים להתגרש, טענות בענין הרכוש לעיתים מוצדקות הלכתית ולעיתים לא, מעכבות את סדור הגט. הגם שבית הדין מוקיע את הבעל על אי קיום החלטת בית הדין להתגרש, הנזכרת לעיל, מצב זה אינו מאיין את תביעת הגרושין והכרוך בה.

כפי שהבאנו לעיל הבעל וב"כ תובעים שהאשה תשלם דמי שימוש ראויים בגין שימושה הבלעדי בדירה. לטענתם, התנהלותה של האשה מוכיחה על מטרתה להשתלט על הרכוש המשותף וכן רצונה למשוך זמן. האשה סירבה לבדיקת הפוליגרף שהיא יזמה, הגישה ערעור לבית הדין הגדול על ההחלטה מיום 03/06/09 בה נקבע גבול למשיכת הזמן על ידי האשה. כמו כן האשה גם סיכלה את רכישת הדירה על ידי הקונים שהתענינו ברכישתה.

האשה וב"כ, בסיכומים, לא התיחסו ישירות לטענה זו אלא בעקיפין. לטענתם אין סמכות לבית הדין לדון בתביעת הגרושין של הבעל וממילא גם בתביעות הכרוכות עמו היות והבעל לא מילא אחר החלטת בית הדין אשר חייבה אותו להתגרש, כנזכר לעיל.

בתאריך 16/01/08 הבעל מגיש תביעה לדמי שימוש עקב אי שתוף פעולה של האשה למכירת הדירה. לדבריו עזב הדירה בגלל חששות מתלונות.

בתאריך 12/02/08 מתקבלת תגובת האשה. עיקרה, הבעל שאוחז בממון ואינו משתף פעולה מבקש להוציא את האשה וילדיה מהדירה ללא קבלת זכויותיה ואין כל עילה לחייבה בדמי שימוש. נוסף על כך מבקשים הם לבטל את תביעת הגרושין כיון שהבעל אינו מסכים להתגרש.

באשר לגופה של תביעת הבעל לדמי השימוש.

בדיון ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08 החליט בית הדין כדלהלן:

אחר סידור הגט תשלם האשה שליש מדמי השכירות של הדירה לבעל. דמי השכירות יחושבו לפי הערכת מתווך או שמאי.

לכאורה, בהתאם להחלטה זו אין לחייב את האשה בדמי שימוש שהרי הצדדים טרם התגרשו.

אבל אין הדבר כן משתי סיבות. הראשונה, החלטה זו ניתנה מתוך הבנה שהגרושין יסודרו לאלתר ולאחר מכן ממילא תחויב האשה בדמי שימוש.

השניה, יש מקום לפטור את האשה מתשלום דמי שימוש כל עוד הצדדים נשואים היות והבעל מחויב במזונותיה אבל לאחר שהתברר לבית הדין שהאשה עשתה מעשי כיעור והפסידה את כתובתה ותנאי הכתובה אין היא זכאית למזונות. לפיכך יש לחייב את האשה בדמי שימוש.

העקרונות באשר לחיוב דמי שימוש
עצם החיוב בדמי שימוש לשותף המשתמש גם בחלק חברו בשותפות צריך בירור אימתי יש לחייבו שהרי כל עוד לא חלקו את השותפות רשאי להשתמש בנכסי השותפות. נוסף על כך האם בעזיבת השותף את נכס השותפות הוא יכול להפוך את שותפו לשוכר חלקו על כרחו?

הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קע"א סעיף ח' פסק :

לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש.

מקור פסיקתו של הרמ"א בסיום דברי הרשב"א בתשובותיו (שו"ת חלק ב' סימן קמ"א):

נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו, וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו, היה משתמש בו.

העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי שהרי חברו השתמש ברשות ונחשב כמשתמש בחלקו והרי גם חברו יכול היה להשתמש באותה עת.

אמנם יש ראשונים מהם משמע שיש לחייב את המשתמש שימוש בלעדי שלא כדברי הרשב"א. האריך בטוב טעם בבאור השיטות ידידי הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (ח"ב חו"מ סימן ל"ג). עין שם שרבים מהפוסקים וכן בפסקי דין רבים נקטו להלכה כדברי הרמ"א שלא לחייב את המשתמש למפרע על השתמשותו.

מסיום דברי הרשב"א שכתב "ואלו רצה חברו, היה משתמש בו" עולה שהאמור לעיל מדובר בשותף שמרצונו נמנע מלהשתמש בנכס ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. נכפה פירושו, שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס. אף אם יטען השותף שלא השתמש בנכס מחמת האוירה עכורה בבית בין בני הזוג וכדומה נחשב הדבר שעזב את הנכס מרצונו.

בנידון דידן הבעל לא אולץ לעזוב את הדירה המשותפת. לדבריו, אף דר שם לאחר ובסמוך לפרוץ הסכסוך. היות וכך אין לחייב את האשה בדמי שימוש.

אמנם, לאחר שבאו הצדדים לדיון והבעל תבע את פירוק השותפות וחלוקת הדירה יש לדון שסברת בשלי אני משתמש ואלו רצה חברו, היה משתמש בו כבר אינה קיימת כיון שנדרשה חלוקה.

בתשובת הרשב"א הנזכרת, נכתב "שנים שלקחו מקום ישיבה של בית הכנסת. כל זמן שאינן רוצין בדין גוד או איגוד, היאך עושים?..." משמע שמדובר באופן שאין השותפים רוצים בפירוק השותפות, כך נקטו כמה מהאחרונים. הלכך, אם היתה תביעה לפירוק השותפות גם לשיטת הרשב"א יש לחייב את המשתמש בתשלום עבור השימוש הבלעדי.

בנידון דידן היתה תביעה לפירוק השותפות ובתחילה האשה אף הסכימה למכירת הדירה ובית הדין גם פסק בהתאם להסכמות לחלק את השותפות. כמו כן היתה תביעה לתשלום שכר בגין השימוש הבלעדי ובשלב מסוים אף הוצעה על ידי הבעל חלוקה לשנים של הדירה המשותפת.

לפיכך אף לשיטת הרשב"א ופסק הרמ"א, יש מקום לחייב את האשה בדמי שימוש היות ומשעה זו השותפות עומדת לחלוקה והרי המשתמש משתמש בחלק חברו.

אמנם כאשר באים אנו לחייב אשה בדמי שימוש על חלקו של הבעל בדירה, יש לבדוק האם לא עומדת לאשה זכות המגורים מכח חיוב הבעל במזונותיה.

בנידון דידן אחרי שבארנו לעיל, שלרוב הדעות, אין לאשה זכות לגבות כתובתה ותנאיה אין לחייב את הבעל במזונותיה. אמנם כאן, לכאורה, הבעל הוא המוציא בבואו לגבות את דמי השימוש בדירה מהאשה ולפיכך אין לחייבה. אלא שגם בזה היא הבאה להוציא ממנו שהרי בחלוקת הרכוש היא אמורה לקבל זכויות ממנו ולפיכך בבואה להוציא יאמר הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה שעליה להוכיח שאכן הוא חייב לה כתובתה ומזונותיה ואין לקזז את דמי השימוש מהזכויות שעל הבעל להעביר לה.

מסקנת הדברים – יש לקזז מהזכויות המגיעות לאשה מהבעל את שווי שליש מדמי השימוש עבור דירת הצדדים החל ממועד החלטת בית הדין ביום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08 המורה על פירוק השיתוף על פי הערכת שמאי.

החוב לאבי הבעל, ריבית והצמדה
הבאנו לעיל את טענות הצדדים בענין החוב שטוען הבעל שהתחייבו לאביו.

הבעל הזכיר חוב זה בכתב התביעה ופרעו יום לאחר הגשת התביעה בחיי אביו. סך 282,045 ₪ נפרעו מכספי קרן השתלמות וסך 140,347 ₪ נפרעו מקופת גמל שהתחלת הצבירה בטרם הנישואין בשנת 1987.

האשה וב"כ טענו טענה מקדמית בענין הסמכות. תביעת החוב הנטען שכביכול חייבים לאב היתה צריכה להיות מוגשת על ידי האב או עזבונו בבית המשפט לעניני משפחה ואין לבית הדין סמכות לדון בהם.

בית הדין מקבל באופן עקרוני טענה אילולא נפרע החוב. אחר שנפרע החוב על ידי הבעל, שלדבריו, נתחייב בחוב זה כלווה על כל סך החוב יחד עם האשה, יש לקבל את תשובת הבעל וב"כ שאם רצונה של האשה לתבוע, עליה לתבוע את עזבון האב.

אמנם על בית הדין לקבוע את עמדתו ולהדרש לשאלה האם יש ממש בחוב או יש כאן הברחה שיש להתחשב בה באיזון הנכסים.

בית הדין סבור שהמועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד הקרע הבא לידי ביטוי במועד הגשת תביעת הגרושין. למען הנוחות נקבע שהמועד הקובע יהיה מאוחר יותר דהיינו 12/07.

האשה וב"כ טענו שהסכם ההלואה, שלא היתה, הוא פיקטיבי ונועד למנוע טענות מצד אחי הבעל. ראיה לכך הביאו מכך שההסכם לא קוים, לא שולמו תשלומים חודשיים בגין הלואה בהתאם להסכם ולא נרשמה הערת אזהרה בטאבו.

הבעל וב"כ טענו שהסכם ההלוואה מאבי הבעל נחתם על ידי הבעל והאשה בגין ההלוואה שניתנה לבעל, לצורך רכישת הדירה ברחוב [ח'], על ידי אביו עוד בטרם הנישואין, כיון שתמורת הדירה שימשה את הצדדים לרכישת הבית המשותף החדש שקנו. האשה מודה שהיא חתמה על ההסכם אבל מעלה טענה שהוא פיקטיבי. טענה זו נשללת מכך שמדובר בשני אנשים מבוגרים שחתמו על הסכם שנערך בסיוע עו"ד.

עמדת בית הדין שהאשה אינה יכולה להתכחש להסכם שנערך על ידי עורך דין ונחתם על ידה. רק בהוכחות מוצקות ניתן לטעון לגבי עצם תקפות ההתחיבות. יש לקבל את טענת הבעל שאביו שרשם את הדירה שרכש על שמו לא כמתנה גמורה. אף אם נאמר שלא הייתה הלוואה בפועל והאב לא התכוון לממש את הסכם ההלוואה, מטרת שטר ההלוואה היה לשמש הגנה על נכסי הבעל טרום הנישואין, אשר הכניסם והטמיעם ברכוש המשותף. שטר ההלוואה שימש תחליף להסכם ממון שנועד להחריג את הסך הרשום בהסכם ההלוואה, שמקורו בדירת הבעל טרום הנישואין, מכלל האיזון.

טענת האשה וראיתה מכך שהסכם הלוואה לא קוים, נשללת מתוך ההסכם עצמו בו נכתב בסעיף 7 שאי מימוש תנאי ההסכם אינה נחשבת כויתור. הדברים תואמים לאמור לעיל שההסכם נועד לעת שכזו, עת הפירוד.

אמנם, בסעיף 3 א' לחוק יחסי ממון נקבע שהדרך להחריג נכסים משותפים מהאיזון היא על ידי הסכם ממון בלבד. אם כן אין בכוחו של הסכם ההלוואה להחריג את הסכום הנקוב בו.

תשובת הדבר היא, על פי האמור בסעיף 6 א' שבעת ביצוע האיזון ולפניו יש לפרוע את החובות המגיעים מהנכסים העומדים לאיזון. היות וכך, יש להוריד מכלל האיזון את סכום החוב הנקוב בהסכם.

הבעל וב"כ טוענים שיש לחייב את הצדדים גם הצמדה וריבית כמפורט בשטר ההלוואה.

באשר להצמדה סבור בית הדין שאת הסך בשקלים יש להצמיד למטבע בו נקוב ההסכם דהיינו לדולר. ריבית אסורה על פי ההלכה ואין בית הדין מחייב בה גם אם היו נוקבים בהסכם את גובה הריבית.

בהתאם לכך יש להוריד מחלקו של הבעל את מחצית ההפרש בין 422,392 ₪ שהעביר הבעל לחשבון אביו לסך 100,000 $ בשקלים במועד הפרעון 15/06/2007 שהם סך 417,500 ש"ח.

אגב דברים אלו, נתייחס לטענות האשה וב"כ שיש לכלול בחוות הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האשה, לזכותה ולא לאזנם.

אמנם על פי חוק יחסי ממון פיצוים בגין נזקי גוף אין לאזנם, אבל אם הוטמעו ברכוש המשותף הרי הם ככלל הנכסים ויש לאזנם.

אכן נוצר מצב אסימטרי, האשה וויתרה על הזכות המוקנית לה על פי חוק יחסי ממון לשמר את הפיצוים בגין נזקי גוף לזכותה בשעה שהבעל חורש עליה רעה ושומר בידו את הסכם ההלוואה על מנת להפקיע את אשר הסך הנזכר מהאיזון בעת פירוד. אין זה הוגן, אבל כך נקבע על פי כללי החוק.

מסקנה – הסכם ההלוואה בתוקפו.

חלוקת הרכוש
בית הדין מינה, עוד בטרם הדיון הראשון, את השמאי אהרן ויסבלום לשום את דירת הצדדים בנוה שאנן ואת האקטואר מאיר דרייפוס לאזן את זכויות הצדדים.

חוו"ד השמאי מיום ט"ז חשון תשס"ח 28/10/07 נכתב שהדירה נקנתה 640,000 ש"ח שמבטא ערך של 240,000 $ ושוויה 260,000 $.

היות והערכה זו נקבעה לפני זמן רב יש צורך לעדכנה.

כפי שהוסכם מקדמא דנא לאשה תהיה זכות ראשונים לקניית הדירה. במידה ולא תבקש לרוכשה, ישקול בית הדין למנות את באי כח הצדדים לכונסי נכסים.

חוו"ד האקטואר מיום 02/06/08 בהתאם ליום הקובע 12/07 נקבעו שתי אפשרויות לאיזון זכויות הצדדים נכון ליום 12/07:

אפשרות 1 – הכוללת היוון כל הזכויות על הבעל להעביר לאשה סך 642,707 ₪.

אפשרות 2 – א. על הבעל להעביר לאשה נכון ליום 12/07 סך 149,111 ₪. ב. כשיצא לגמלאות ישלם לאשה סך 2,063 ₪ צמוד לתוספת היוקר.

האקטואר הוזמן לדיון ונחקר על ידי ב"כ הצדדים בענין חוו"ד.

טענות הצדדים בענין חלוקת הרכוש והחוות הדעת האקטוארית
האקטואר קבע את המועד הקובע מלבו ולא הכניס את הכסף המוברח לחישוביו. המועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד סדור הגט ולפיכך נדרשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת. יש לכלול בחוות הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האשה, לזכותה ולא לאזנם.

הסכם ההלואה שלא היתה, הוא פיקטיבי, וראיה לכך שהוא לא קוים לא שולמו תשלומים חודשיים בגין הלואה בהתאם להסכם ולא נרשמה הערת אזהרה בטאבו. הבעל ניסה להבריח סכום כסף חצי שנה טרם הגשת תביעתו אבל נאלץ להשיבו לאחר שהאשה הבחינה בכך. אין לבעל רשות לפרוע החוב בגין חלקה של האשה.

האשה עובדת במקום אחד ולא כנטען, הבעל לא בקש שתמנע מלטפל בגברים אלא להיפך הביא גברים לטיפולה.

מבקשים מלבד האמור לעיל, לבטל את המוניטין שקבע האקטואר לאשה ולקבוע מוניטין לבעל, לבטל את חיוב האשה בגין הרכב, להוון את זכויות הבעל ולאפשר לאשה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.

האשה וב"כ מבקשים:

1. האקטואר קבע את המועד הקובע מלבו ולא הכניס את הכסף המוברח לחישוביו. המועד הקובע הראוי למקרה זה הוא מועד סדור הגט ולפיכך נדרשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת.

2. יש לכלול בחוות הדעת את הפיצוים בגין נזקי גוף, שקבלה האשה, לזכותה ולא לאזנם.

3. לבטל את המוניטין שקבע האקטואר לאשה ולקבוע מוניטין לבעל, על בסיס המוניטין שרכש בעת שרותו בצבא הקבע כנגד.

4. לבטל את חיוב האשה בגין הרכב.

5. להוון את זכויות הבעל על מנת לאפשר לאשה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.

6. טענות הבעל בענין תכשיטים מרובים אינם נכונות הבעל קנה לאשה רק טבעת, צמיד ושרשרת.

מנגד הבעל וב"כ גם הם טענו מספר טענות באשר לחוו"ד האקטואר:

1. המועד הקובע הוסכם בין הצדדים בתאום עם האקטואר אין הצדקה לפתוח נושא זה מחדש.

2. באשר להערכת שווי הרכב שנשאר בידי האשה שהוערך בהתאם למועד הקובע ולא למועד שבו לקחה אותו האשה לשימושה הבלעדי.

3. בהתבססם על חקירת האקטואר הערכת שווי הגמלה המהוונת לא חושב לפי שעור המס של 45% אלא של 25%.

4. הבעל קנה לאשה תכשיטים רבים יש לחלקם.

הכרעה בנושאים השונים

המועד הקובע
המועד הקובע המתאים למקרה זה הוא מועד הגשת תביעת הגירושין המבטא באופן מובהק את מועד הקרע בין בני הזוג. האקטואר קבע מועד מאוחר לזה בסיום השנה לצורך נוחות, כפי הנראה בהסכמה דאז של הצדדים. בכל אופן, מועד זה נכון ומקובל אף על דעת בית הדין.

המוניטין
האשה וב"כ טענו לבטול המוניטין של האשה ולקביעת מוניטין לבעל. עמדת בית הדין, שאכן יש לבטל את המוניטין שנקבע לאשה היות וחלק מקביעת המוניטין נועד לצורך התחשבות בפערי ההשתכרות שבין הצדדים בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בו נאמר שבית הדין רשאי, "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". נכון למועד החישוב וכן לשעה זו, כושר ההשתכרות של הבעל במסגרת שירותו בצבא גבוה משל האשה ויתכן אף לאחר שיחרורו. היות והעתיד לוט בערפל ויש רבים ממשוחררי הקבע במעמדו של הבעל שמתקשים להשתלב בשוק העבודה.

מסקנה - אין להתייחס כלל לנושא המוניטין.

הרכב
טענת האשה וב"כ, לביטול חיוב האשה בגין הרכב אין ברור מה עומד ביסודה, לפיכך דינה להדחות.

באשר לטענת הבעל וב"כ לחשב את ערך הרכב שנשאר בידי האשה בהתאם למועד שבו לקחה אותו האשה לשימושה הבלעדי.

עמדת בית הדין שבדומה לעקרונות שהובהרו לעיל בענין דמי שימוש בדירה כל עוד לא נקבעה חלוקת השותפות כל שותף יכול לומר לחברו בשלי אני משתמש. מועד החלוקה ביחס לרכוש הינו בהתאם למועד הקובע.

מסקנה – אין לשנות את הערכת שווי הרכב.

היוון הזכויות
ביחס לבקשה להוון את זכויות הבעל על מנת לאפשר לאשה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה. להיוון יש יתרון מכיוון שבכך יש סיום לקשר בין בני הזוג אבל לצורך כך יש לקבל את תגובתה המפורשת של הבעל וב"כ ולאחר מכן ישקול בית הדין את עמדתו. במידה ויוחלט על היוון יש לערוך הערכה מחדש של סכום ההיוון בהתאם לשיעורי המס המדויקים.

ההלוואה וקופות הגמל ששימשו לפרעונה
כפי שבארנו בארוכה טענת האשה לאי תקפות הסכם ההלוואה נדחתה. הבעל העביר לחשבון אביו סך 422,000 ₪, בגין החוב בסך 100,000$. ערכם של 100,000$ בשקלים בתאריך 15/06/07 מועד החזרת החוב היה 417,500. כך שלכאורה עליו להחזיר את ההפרש בסך 4,500 ₪.

למרות האמור בית הדין לא מחייבו להשיב סך זה מכיון שחלק מהכספים בקופה שתמורתה נמשכה היה בטרם הנישואין.

באשר לטענת הבעל וב"כ שהכסף בקופת הגמל תמר ניתן על ידי האב לבנו כמתנה שיש להוציאה מחישוב האיזון, דינה להידחות. היות ואין מדובר במתנה מוגדרת כאשר הכסף מופקד באופן חודשי, אין ברור שמדובר בנתינת מתנה. נוסף על כך, מעשי הבעל וטענתו שהכסף שימש לפרעון החוב המשותף לו ולאשה מוכיח שלהבנתו קופה זו היא חלק מהקופה המשותפת של הצדדים. אף אם נניח שיש להגדיר הפקדות אלו כמתנה ויש להחריגה מאיזון הנכסים, על פי דין מן הצדק וההגינות אין להחריגה, כנגד הטמעת פיצוי בגין נכסי גוף של האשה שהוטמעו ברכוש המשותף.

מסקנה – אין לערוך שינוי בחוו"ד האקטואר מחמת ההלוואה וקופות הגמל.

תכולת הדירה ותכשיטים יש לחלק חלוקה בעין.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. הצדדים חייבים להתגרש.

ב. יש לכתוב במעשה בית הדין שאסורים לחזור זה לזה מדין מוציא אשתו משום שם רע ואסורה ל[ש'] עד בירור בבית הדין.

ג. אין להוציא מהבעל את כתובת אשתו ותנאיה.

ד. יש לקזז מהזכויות המגיעות לאשה מזכויות הבעל את שווי שליש מדמי השימוש עבור דירת הצדדים החל מיום כ"ו אדר תשס"ח 03.03.08.

ה. על הצדדים לפנות לשמאי לצורך עדכון השמאות כולל שווי דמי שימוש לתקופה הנזכרת.

ו. לאשה זכות ראשונים לרכישת הדירה תוך 45 ימים מעת מתן חוות הדעת המעודכנת של השמאי.

ז. במידה ולא תרכוש האשה את הדירה היא תימכר לכל המרבה במחיר.

ח. במידה ולא יגיעו הצדדים להסכמה על דרך מכירתה ימנה בית הדין כונס נכסים.

ט. הכסף שנלקח מחשבון הצדדים לפרעון ההלוואה אין להכלילו באיזון הנכסים ואין להוסיף עליו.

י. אין לחייב ולאזן את נושא המוניטין ויש לעדכן את חוות הדעת בהתאם.

יא. אין שינוי בנושא הערכת שווי הרכב.

יב. מימוש הזכויות המגיעות לאשה יהיה על בסיס המימוש בפועל.

יג. במידה ויגיעו הצדדים להסכמה להוון את הזכויות על פי האפשרות הראשונה על האקטואר לעדכן את חוות הדעת בהתחשב במיסוי המתאים.

יד. תכולת הדירה ותכשיטים יש לחלק חלוקה בעין.


ניתן ביום ה' באדר התשע"ב
(28/02/2012)