בפנינו תביעת רכוש. הצדדים גרושים. עיקרי טענות הצדדים ופרטים נוספים צויינו בהחלטת בית הדין מיום 11.1.12.

התובע מפרט תביעתו לדמי שימוש: מאז ינואר 2005 אנחנו פרודים. מאז האשה גרה בדירה שלנו עד שנמכרה הדירה בסוף שנת 2009. התגרשנו ביום 7.1.07. בקשתי כל הזמן למכור את הדירה או להשכיר כדי לכסות את המשכנתא, אך האשה טרפדה את המכירה בכל דרך. יש דו"ח של חוקר פרטי שניסה לקנות את הדירה. מציג את דו"ח החוקר בפני בית הדין.

עוד מוסיף התובע: יש לי הערכת שמאי לדמי השכירות, בה נאמר שדמי שכירות לדירה זו הם 400 דולר לחודש. תובע מחצית מכך, 200 דולר לחודש, על כל התקופה, קרי- מפברואר 2005 ועד ליום מכירת הדירה, כמעט 5 שנים. סך תביעתו היא 34,780 ש''ח. טוען כי חישוב מדויק מובא בכתב התביעה. עוד הוסיף כי יש לו חוזה שכירות ששכר דירה בעיר אחרת וכן עדויות לכך שגר ברכב.

ועוד הוסיף: לא יכולתי לחזור לדירה כי קבלתי תלונות למח"ש ואני שוטר ולא רציתי לסכן את עבודתי. הדירה נמכרה לשכן, שרצה לקנות אותה כבר מהיום הראשון.

ב"כ הנתבעת מגיב: יש לקיים דיון הוכחות. הבעל עזב את הבעל ביוזמתו לחברתו ב[...], ששמה [...]. כתבי בית דין נשלחו אליו לשם. כל השתלשלות הענינים היו בשליטתו של הבעל, בבית הדין ובבית המשפט. הוא בחר מתי להגיש התביעות וההליכים, האשה נזנחה על ידו והוא נתן עיניו באחרת. כל טענות התובע הן שקר. האשה שתפה פעולה עם ההחלטה לפירוק שיתוף. הבעל ניסה לשלוח חוקר פרטי לפני תום הכינוס. לא הפריעו לו למכור את הדירה במשך כל התקופה. הדירה לא נמכרה משנת 2005 ועד 2009 כי לא היו קונים.

באשר לחוקר הפרטי, טוען ב"כ הנתבעת: החוקר התקשר למשרדי, שוחחתי עמו והוא לא רצה לתת לי פרטים מזהים. הוא התעניין על הדירה אך זה היה לפני פרסום הדירה לציבור. לכן הוא לא קיבל ממני פרטים.

בית הדין בירר פרטים על פירוק השיתוף. התובע טוען כי בשנת 2008 יצא פסק הדין לפירוק השיתוף. טוען כי כבר משנת 2005 הוא רצה למכור את הדירה, אך הצד השני טרפד. והוסיף: "חשבנו שהמכירה תצליח בינינו לבד. אחרי שנה הגיע עו"ד חיימי, ואז עוכב הכל".

ב"כ הנתבעת וטוען: בחודש אפריל 2006 האשה הזמינה את הבעל לחזור לשלום בית, הוא חזר, אך באותו ערב הבעל התנפל על האשה, הילדה, החבר של הילדה והכלב, ואז נשלחה תלונה למח"ש. מאז הוא לא המשיך לבוא לבית.

ועוד הוסיף: עד לשלב של כונסי נכסים שהתמנו, הבעל ניהל את העניינים. צריך להוכיח שנמנעה ממנו הזכות לגור או למכור. ועוד, כשמונינו לכונסים, אנחנו המלצנו לבית הדין למנות כונס נכסים מטעמו של הבעל. לא מנענו ולא הפרענו.

בית הדין שואל את ב"כ הנתבעת – בין אם האשה עיכבה את המכירה ובין אם לאו, הרי האשה גרה בדירה בכל התקופה, ומדוע שלא תשלם על כך דמי שימוש?

ב"כ האשה מגיב: הבעל יכל לגור בדירה. האשה לא מנעה זאת ממנו.

בית הדין מעיר כי לאחר הגירושין האשה מנעה ממנו זאת, שהרי הוא לא יכל לגור שם, שהרי זה לא מקובל, ואף מהפן ההלכתי זה אסור.

ב"כ האשה מגיב כי אם הוא היה מבקש לגור שם, האשה היתה יוצאת ונותנת לו לגור.

כאשר נשאל, שהרי אף אם היתה גרה במקום אחר, היה הדבר עולה לה דמי שכירות, וזה נחסך ממנה, משיב ב"כ הנתבעת: אולי היא היתה גרה אצל הדודים שלה, ללא עלות.

בית הדין מברר עם הנתבעת עצמה אודות התהליך שהיה. הנתבעת מגיבה: לא הוחלט שאני נשארת בדירה. אחרי הגירושין לא היתה החלטה על הדירה. לא היה הדבר בהסכם בגירושין. הבעל רצה שאשאר בדירה בתנאי שלא אבקש את זכויותיו ממקום עבודתו, אך לא הסכמתי ורציתי למכור את הדירה. הבעל לא ביקש למכור את הדירה. הוא הגיש תביעות לבית הדין.

הבעל מגיב: בשנת 2006 הגשתי תביעה למכירת הדירה.

ב"כ האשה דורש שוב לנהל דיון הוכחות, אך לא הבהיר אילו פרטים מהותיים יש עדיין להוכיח במישור העקרוני.

עד כאן טענות הצדדים.

ובכן, לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין קובע כי במישור העקרוני, יש לחלק את ההחלטה לשני חלקים: קודם הגירושין ואחרי הגירושין.

באשר לתקופה שטרם הגט, בית הדין סבור כי כל עוד לא הוכח שזכותה של האשה למזונות ומדור נשללה, אזי הנתבעת פטורה מתשלום דמי שימוש.

ההנחה הנ"ל נשענת על הנימוקים הבאים: קודם הגירושין היה חייב הבעל במזונותיה וכסותה של האשה וממילא אף במדור שלה, שהרי מדורה הוא בכלל כסותה, כמובא בשו"ע אבהע"ז סימן עג סעיף א וברמב"ם הלכות אישות, יג, ד. ממילא היה חייב הבעל במגוריה, וכל עוד לא סיפק לה דירה חילופית באותה רמה (עולה עמו ואינה יורדת), רשאית להמשיך להתגורר בדירה זו, דהיינו שימוש בכל הדירה, כפי שנהגה קודם הפירוד ביניהם.

עוד יש להוסיף, שאשה שאינה גרושה מבעלה, וזכאית במדור, הרי היא כשוכרת בדירת הבעל (קנתה לענין שתוכל לגור בבית, כקנין שוכר), ולא כאורחת בעלמא. זאת דעתו של הגרז"נ גולדברג שליט"א המובאת בספר שורת הדין כרך ח, עמוד שח. ממילא קל להבין שעבור תקופה זו שהיא זכאית למדור, אין עליה לשלם דמי שימוש כלל.

ברם, במידה והתובע יוכיח כי האשה הוציאה אותו מהדירה בעילה שאינה מוצדקת וכן מנעה ממנו לחזור לדירה, בית הדין ישקול זאת בשנית.

באשר לתקופה שלאחר הגט, נראה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש.

הקביעה הנ"ל נשענת על המובא בגמרא ב"ק דף כ-כא ודף צז ע"א וע"פ מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו.

כן נשענת על העובדה כי בניגוד לטענות הנתבעת וב"כ, התובע כן דרש בכל התקופה למכור את הדירה או לחייב את האשה בדמי שימוש, וראה לדוגמא תגובת הבעל מיום 2.6.09 לתגובת האשה מיום 25.5.09 בענין דמי שימוש, פרוטוקול הדיון מיום 30.6.09, בקשה חוזרת לתשלום דמי שימוש מיום 27.10.09.

וכך מובא בגמרא שם (ב"ק כ ע"א, ע"ב):

"אמר ליה ר' חסדא לרמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעא לן מילי מעליתא, אמר מאי מילי מעליתא אמר ליה הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או אין צריך, היכי דמי אי לימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר, אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר, לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי, מצי אמר ליה מה חסרתיך או דילמא מצי אמר ליה הא אתהנית וכו'. תא שמע הבית והעליה של שנים שנפלו, אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה, הרי בעל העליה בונה ביתו ויושב בה, עד שיתן לו יציאותיו, יציאותיו הוא דמחייב ליה לבעה"ב, הא שכרו לו, שמע מינה זה נהנה זה לא חסר, פטור, שאני התם דביתא לעליה משתעבד, תא שמע ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב, שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא".

ועוד מובא בגמרא שם (כא ע"א):

"שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא, א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה? הכי קאמר, נמצא הבית של שמעון, מעלה לו שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אתמר נמי, א"ר חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר, מעלה שכר לבעלים. בעלים מאי עבידתייהו? הכי קאמר, נמצאו לו בעלים, מעלין להן שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר (ישעיהו, כד) 'ושאיה יוכת שער'. אמר מר בר רב אשי, לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא".

וז"ל השו"ע שם:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו 'צא', ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו 'צא', אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר".

והוסיף הרמ"א בשם המרדכי (ביחס למקרה שלא אמר לו "צא" ובחצר שאינה שאינה עשויה לשכר):

"ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו". ועוד הוסיף בשם הנימוקי יוסף: "ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן".

והוסיף השו"ע שפטור זה שחצר שאינה עשויה לשכר הוא אף על פי שדרך הדר שם לשכור מקום לעצמו, זאת משום שזה נהנה וזה אינו חסר.

עוד הוסיף הרמ"א את המובא במרדכי ובנימוק"י:

"ודוקא שכבר דר בו (= אז פטור לשלם בחצר שאינה עשויה לשכר), אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם".

ועי' עוד בזה מה שכתב בשו"ת מהרשד"ם חלק חו"מ סימן תס"ג (ד"ה תשובה).

והוסיף השו"ע: "ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון".

ביחס לזה הוסיף הרמ"א הלכה חשובה:

"וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא, ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל, והגהות מיימוני פ"ג דגזילה, ועיין בת"ה סימן שי"ז)".

ועי' במחנה אפרים (הלכות גזילה, סימן יא), שם דן בענין הדר בחצר חברו שלא מדעתו, וכתב שאין לדמות זה לדין המבטל כיסו של חברו דהוי רק גרמא, משום ששם לאו ברי היזקא, שהרי יתכן וחברו לא ירוויח בכיסו, ועוד שבאותו זמן לא היה שם מי שיתן את הרויח, מה שאין כן הדר בחצר חברו (באופנים שחייב) שע"י שההוא נכנס וגר שם לא ניתן להשכיר את הבית לאחרים, וממילא בפעולתו מפסיד לחברו, וזהו ברי היזקא, וחייב מדינא דגרמי.

והוסיף וכתב:

"הרי מבואר דכל שעיכב את חברו בידיים וע"י כן הפסיד חברו, דינא דגרמי מקרי ולא גרמא בנזיקין וכו', והוא הדין במי שמוציא את חברו מביתו והוצרך לשכור בית דירה, חייב לשלם וכו'. ולפ"ז הוא הדין כשנועל את ביתו של חברו ואינו מניחו להשכיר או שגירש את חברו מביתו, דבריא היזקא דודאי חייב לשלם, כיון דנחסר חברו על ידו והוי מידי דמנכר היזקא שאינו יכול להשכירה או שצריך בית אחר".

לכאורה, ע"פ המקורות שהובאו לעיל חייבת האשה לשלם דמי שימוש לבעלה לשעבר מכח שני דינים:

א. הבעל אמר לה "צאי" (הגיש בעבר כמה בקשות ביחס לחלקו בדירה ותשלום דמי שימוש), וע"פ המובא לעיל, בכגון זה בכל מקרה חייב הדר להעלות שכר לבעל הבית (מקור הדין הוא ברבנו ירוחם, נתיב יב חלק א בשם ה"ר יונה, וכן מבואר ברשב"א ב"ק צז ב ד"ה אמר ר"פ), שהרי אין אומרים בזה את הכלל "כופין על מידת סדום", כמובא בסמ"ע שם ס"ק יד (ותשלם האשה על השימוש בחלקו בדירה).

ב. גם אילולא היה אומר לה "צאי", היתה חייבת לשלם את מגוריה בבית שאינו שלה (בחלק שאינו שלה), משום שבית זה הוא חצר העשויה להשכיר, וכ"ש ע"פ דברי הרמ"א שסתם בתים כיום עומדים להשכיר (אין נהוג שיש לאדם דירה פנויה ואינו משכירה לאחרים).

"לא היתה שוכרת במקום אחר"
באשר לטענת ב"כ הנתבעת שהנתבעת היתה אולי גרה אצל דודיה בחינם:

אמנם יש מהראשונים הסוברים שהדר בחצר חברו שלא מדעתו ואינו נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, פטור, אף על פי שהדירה עומדת להשכירה, שאין זה אלא גרמא (תוספות ב"ק כ ע"א ד"ה זה, רא"ש שם פ"ב סי' ו בשם הר"י, מרדכי שם סימן טז בשם ר' פרץ והג"א שם בשם מהרי"ח) והוי כמבטל כיסו של חברו. אולם ענין זה לא יוכל לפטור את הנתבעת שלפנינו מתשלומי השימוש בדירה, שהרי אין לנו סמך לכך שיכלה למצוא דירה בחינם (ואף בא כוחה טען זאת בדרך "אולי"), וכן משום שרוב הראשונים חולקים על כך וסוברים שבכל חצר העשויה להשכיר, הדר שם חייב, אף אם אין דרכו לשכור (רי"ף ב"ק שם, רא"ש שם, רמב"ם, גזלה ואבדה פרק ג הלכה ט, הרא"ה שם בשם כל הגאונים ורבו, נמוק"י שם בשם רמ"ה וריטב"א, אור זרוע ב"ק פ"ב סימן קכג בשם ר"ש ב"ר אברהם וראבי"ה, שו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו), שהרי אכל מחסרון הממון של חברו (ועי' אנציקלופדיה תלמודית ערך גרמא וגרמי).

שותף שגר בדירה המשותפת
ואולם, למרות כל המקורות שהובאו לעיל שיש לחייב את האשה בדמי שימוש מעת חיוב הגט שהוטל עליה, ישנו מקור נוסף שממנו עולה לכאורה שהיא פטורה מלשלם דמי שימוש עבור מגוריה בדירה המשותפת.

ברמ"א חו"מ סימן קעא סוף סעיף ח מובא אודות חלוקה בין שותפים:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אח"כ האחר לומר אשתמש גם כן זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א, סימן תתקט)".

הרי גם בנידון שלפנינו מדובר בדירה המשותפת בין שניהם, ורשאית האשה לטעון שהשתמשה בשלה, ואין לתבוע ממנה שכר עבור כך.

יש לבאר שכל המקורות שהובאו לעיל (שעולה מהם לחיוב תשלומים) הינם רק ביחס לאדם שגר בדירתו של חברו מבלי קבלת רשות, אך אינם מיוחסים לדירת השותפים, שדר שם שותף אחד לבדו (שהרי גר בחלקו ברשות).

יש לציין כי אילו היתה האשה משכירה את הדירה המשותפת באותה תקופה, היה השכר לאמצע בכל מקרה, כמובא בנתיבות המשפט שם ס"ק יב ובפת"ש שם ס"ק ט.

ברם, יש לציין כי אם היתה האשה מוציאה את בעלה מן הדירה ולא נותנת לו אפשרות לגור שם (כגון צו מניעה או צו הרחקה), היתה מחוייבת לשלם לבעל דמי שימוש, שהרי לא היה יכול לגור שם כמותה (ועי' ברא"ש ב"ק פרק ב סימן ו, וכן עי' במחנה אפרים שהובא לעיל, וכן עי' שורת הדין כרך יא עמוד ש).

לאור זאת, יש לומר שעצם העובדה שהאשה לא פינתה את הדירה, והיה הבעל לשעבר מנוע מלגור שם משום האיסור לגור עם גרושתו, הוי כאילו מנעה ממנו את המגורים שם, וממילא אין לפטור אותה מדמי שימוש מכח טענה זו.

אין מקום לטענתה של האשה כי אולי היתה גרה בחינם אצל דודיה, שהרי זו טענה שלא מתקבלת על הדעת, וכן משום שכבר הובהר והוכח לעיל כי התובע ביקש לחלק את הדירה או לשלם דמי שימוש, ומעולם האשה לא הגיבה כי היא מוכנה שהוא יגור בדירה.

מסקנה
לאור הנ"ל, יש לקבוע ברמה העקרונית כי הנתבעת פטורה מתשלום דמי שימוש בעבור התקופה שטרם הגט, אך חייבת לשלם זאת בעבור התקופה מיום הגט ואילך, קרי - מיום 7.1.07.

באשר להערכת דמי השימוש בדירה, בית הדין ממנה את השמאי מר אהרון ויסבלום [...] לשם הערכת דמי שכירות בדירה. עלות השמאות תחול על התובע. מבוקשת חוות דעתו של השמאי בתוך 30 יום.

באשר לדרישת ב"כ הנתבעת לקיום דיון הוכחות, בית הדין אינו מוצא כל צורך לכך (פרט למה שצויין לעיל), כאשר פסק הדין אינו מיוחס לנסיבות העיכוב במכירת הדירה, אלא מתייחס רק למציאות שאינה שנויה במחלוקת, שהנתבעת שהתה בבית בכל התקופה.

(-) יצחק אושינסקי, דיין

מסקנה
לאור הנ"ל, יש לקבוע ברמה העקרונית כי הנתבעת פטורה מתשלום דמי שימוש בעבור התקופה שטרם הגט, אך חייבת לשלם זאת בעבור התקופה מיום הגט ואילך, קרי - מיום 7.1.07.

באשר להערכת דמי השימוש בדירה, בית הדין ממנה את השמאי מר אהרון ויסבלום [...] לשם הערכת דמי שכירות בדירה. עלות השמאות תחול על התובע. מבוקשת חוות דעתו של השמאי בתוך 30 יום.

באשר לדרישת ב"כ הנתבעת לקיום דיון הוכחות, בית הדין אינו מוצא כל צורך לכך (פרט למה שצויין לעיל), כאשר פסק הדין אינו מיוחס לנסיבות העיכוב במכירת הדירה, אלא מתייחס רק למציאות שאינה שנויה במחלוקת, שהנתבעת שהתה בבית בכל התקופה.

ניתן ביום ג' בניסן התשע"ב
(26/03/2012)