המערערת [פלונית] גויירה ע"י ביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע ביום י"א בתמוז תשנ"ה 9.7.95.

בביה"ד בבאר שבע ניתנו שתי החלטות לאחר שהושמעו טענות ועדויות כנגד תקפו של הגיור.

החלטה ראשונה ביום י"א באדר ב' תשס"ח 18.3.08. באותה החלטה קבע ביה"ד בדעת רוב שהטיפול שלו בתיק אינו מכח תביעת ארגון יד לאחים אלא משום שעל פי תקנות הדיון יש סמכות לביה"ד אם חושש שטעה בפסק דינו לקיים דיון מחדש. האשה הוזמנה לדיון ראשון ליום כ"א באייר תשס"ז 9.5.07 ולא התייצבה. אח"כ הוזמנה האשה ליום י"ט בסיון תשס"ז ולא הופיעה ומשום כך שמע ביה"ד את העדה שהעידה על אמונתה של האשה [פלונית] במשיחיות של אותו האיש.

האשה הוזמנה בשלישית ליום 31.10.07, וכמה ימים לפני הדיון הגיעה בקשת דחיה מאת ב"כ האשה. ב"כ האשה הוזמן לדיון למועד רביעי ליום ה' באדר ב' תשס"ח 12.3.08, ובו טען כי האשה לא קיבלה את ההזמנות לשני המועדים הראשונים ומשום כך לא היה רשאי ביה"ד לקבל את העדויות כמו כן טען שלארגון יד לאחים אין מעמד של תובע ואינו יכול לחייב את הנתבעת להופיע לדיון.

ביה"ד בהחלטתו הנ"ל מיום י"א באדר ב' תשס"ח קיבל את הטענות וקבע כי יד לאחים אינו בעל מעמד של תובע והתיק הפך מיום א' באלול תשס"ז לתיק שביוזמתו – לבדוק אם חלה טעות בפסק דינו וניתנה על כך החלטה ביום א' באלול תשס"ז.

בהמשך כותב ביה"ד כי האשה קבלה שתי החלטות, האחת מיום כ"א באייר תשס"ז 9.5.07 והשניה מיום א' באלול תשס"ז, וידעה מהחלטות אלו שביה"ד דן מכח זכותו לעיין בפסק דינו כשיש לו חשש שטעה, והיא לא הופיעה לדיונים שנקבעו אח"כ בטיעונים פורמלים גרידא, ולכן יש מקום להקפיא את פסה"ד לגיור עד לברור וכן לרשום את האשה והילדים שנולדו לה לאחר הגיור כמעוכבי נשואין עד לברור. החותמים על ההחלטה הם הדיינים שנתנו את פסק הדין לגיור בחודש תמוז תשנ"ה.

ההחלטה השניה של ביה"ד האזורי ניתנה לאחר דיון מקיף, חקירת האשה [פלונית] וכן שמיעה חוזרת של העדות. הדיון נערך ביום כ"ב באלול תשס"ח 22.9.08. ההחלטה השניה ניתנה ביום כ"ב בטבת תשס"ט 18.1.09 ובכותרת צוין שזהו "פסק הדין".

ההרכב שנתן את פסק הדין כולל אחד מדייני הגיור ושני דיינים חדשים.

ביה"ד קובע כי סמכותו לבטל פס"ד שניתן ע"י הרכב אחר נשענת מבחינה הלכתית על פרשנותו בתקנות הדיון תקנה קכח שהוא פרוש מרחיב, ואין הכוונה בתקנות שרק אותו הרכב רשאי לדון מחדש אלא גם הרכב אחר אם יש לו חשש שטעה והסמכות היא לבי"ד כמוסד שיפוטי בכל הרכב שיהא.

למרות הנ"ל, עשה ביה"ד האזורי מאמצים גדולים לקבוע דיון בו ישבו דייני ההרכב המקורי של הגיור אולם האשה טירפדה זאת ע"י העדרותה או בקשות דחיה שלה.

ביה"ד מצטט פסיקת בג"ץ שרשות שיפוטית מכל סוג שהוא רשאית לבטל כל החלטה שיצאה מלפניה אם התברר שהושגה ע"י מעשה מרמה. בהחלטת בג"ץ נאמר כי בית דין שעשה גיור מוסמך לבטלו אם מצא שהושג בדרכי מרמה. עוד נאמר שם כי גר הבא מדת אחרת אין לראותו כגר אמיתי אלא אם זנח את עיקרי אמונתו הקודמת... האמונה בישו המשיח עומדת בנגוד מוחלט לעיקרי האמונה היהודית בדבר יחוד אלוקים וסותרת את אשר קבלו על עצמם כמועמדים לגיור.

ביה"ד קובע כי הגיור שנעשה לאשה [פלונית] בשנת תשנ"ה בטל. הנמוק של ביה"ד הוא כי לשאלות הישירות שהפנה אליה ביה"ד אם היא מאמינה בישו והאם האמינה בו בזמן הגיור השיבה תשובות מתחמקות. כגון: "אני האמנתי במה שבי"ד אמר (יג עיקרים) באם יש לכם סמכות לשאול אותי (על אמונתי בישו) מה השאלה הזאת (על אמונתה בישו) לא שאלו אותי בזמן הגיור". לשאלה אם היא מדברת בחוג המשפחה על אותו האיש פנתה "אני מדברת במשפחה על כל מיני דברים".

ניתנו לה כל האפשרויות להכחיש את אמונתה בישו ולא ניצלה ולא הכחישה. ביה"ד רואה זאת כברור שהיא מאמינה באותו האיש. (יש להעיר כי מה שאמרה אני מאמינה במה שבי"ד אמר דהיינו י"ג עיקרים, יתכן שלפי דעותיה אין סתירה בין י"ג עיקרים לבין האמונה באותו האיש כשם שלפי דעותיה אין סתירה בין קיום תרי"ג מצוות והתפילות לבין האמונה באותו האיש).

ביה"ד מסתמך על דברי הסמ"ע חו"מ סימן טו סק יג והש"ך שם ס"ק ה' "וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכלו לפסוק כאילו השיב לו ונתברר השקר".

ביה"ד האזורי קובע שע"ס האמור נתברר כי האשה הטעתה את ביה"ד האזורי המגייר וכאשר יש ברור כזה הרי מבחינת ההלכה יכול גם בי"ד אחר לבטל דברי בי"ד הראשון (המגייר) שהרי יש כאן עובדות חדשות שלא היו לפני ביה"ד המגייר.

בפנינו הוסיפה האשה בהודאה מפורשת שהיא מאמינה בישו וגם בזמן הגיור האמינה בו. היא טענה להגנתה שגם יהודים מאנשי חב"ד מאמינים במשיח שאיננו חי. ביה"ד בדק שהיא מאמינה בישו כנולד מרוח הקדש וכבעל יכולת לשנות הבריאה וכן הוראות של התורה. נמצא שהיא מאמינה באמונת השילוש ואוחזת בדתה הקודמת.

אין ספק שלגבי עצמה היא נאמנת. מכח "שויא אנפשה חתיכה דאיסורא" וכפי שנקבע בגמ' לגבי האומר נתגיירתי ביני לבין עצמי "שנאמן אתה לפסול עצמך", אולם לגבי הבנים שנולדו לאחר הגיור ולגבי התינוק שטבל אתה יחד בזמן הגיור יש מקום לדיון.

ונראה שיש אומדנא מלבד הודאתה של האשה – אומדנא שביה"ד האזורי התבסס עליה.

א. בתיק הגיור המקורי אמרה בפני בי"ד ברוב הדיונים שהיא אוהבת את העם ואת הארץ וביה"ד השיב לה שלא די בכך אלא צריך לקבל האמונה והמצוות.

רק בדיון אחרון אמרה שמקבלת י"ג עיקרים ומלכות שמים.

ב. עדות האשה חברתה בביה"ד.

ג. עדות אנשי "יד לאחים" שיש חבורה של נשים כאלו בבאר שבע ובקרית גת והודאת האשה בפנינו שיש לה קשר עם נשים שמאמינות כמוה – גם יהודיות וגם נכריות כאחד.

ד. לאשה יש חזקת נכרית ודי בהיווצרות ספק כדי לפוסלה.

ה. בעדות האב בפנינו אמר תחילה שבזמן הגיור האמינה בישו ואח"כ גמגם בדבר, באופן שהאם פוסלת את גיוריה מדין שויא אנפשיה נאמן האב לפסול את בנו בכל הדינים שחלים על האם. עיין שערי יושר ש"ו כי"ג בבאור הרמב"ן והרמב"ם.

ו. החקירות של ביה"ד האזורי עדיפים מהודאתה בפנינו. כי שם רצתה האשה להתחמק ולא להשיב ונאחזה בטענות שאין לבי"ד סמכות לשאול על אמונתה. לכן יש לראות בזה כאומדנא גדולה על תרמיתה ולא מכח הודאת בע"ד לבי"ד.

לכן בצרוף כל הנ"ל, יש לראות בכל אומדנא שיוצרת לפחות ספק שלא מכח הודאת בע"ד. הספק שנוצר ע"ס האומדנא ובצרוף חזקת נכרית מכוחו לפסול גם את הילדים הנ"ל. אמנם יש לטעון שחזקת נכרית הורעתה עם הטבילה. לפיכך גיורם מוטל בספק ותעודת הגיור שלהם בטלה. גם התינוק שטבל עם אמו גיורו מוטל בספק שהרי הוטבל ע"ד אמו שלא היתה לה כוונת גיור ודאית.

הרב חגי איזירר

לאחר עיון במ"ש עמיתי הרה"ג חגי איזירר, נראה לי שרק בנוגע לאם יש לבטל תעודת גיור מדין שויא אנפשא חתיכה דאיסורה, שלאור דבריה של המערערת יוצא שגם בזמן הגיור האמינה באמונות נוצריות, כלומר באמונה שישו הוא בן אלקים ומשיח ובכוח לברוא כבורא עולם, וכן האמינה באמונת השילוש באופן שאמונתה היא בהכחשה גמורה לאמונת היהדות. כך שלדבריה יוצא שגרותה לא קבילה, וזאת כאשר מדובר בנוגע לגרותה של המבקשת.

באשר לילדיה שנולדו לה לאחר גיורה, אין לאם נאמנות לפוסלם וכן אביה שלא ידע מה שבלבה של האם בזמן הגיור לא יכול לפוסלם, ואין דין יכיר מספק רק כשיש לו וודאות לאב לאור הנתונים שהיו בפניו.

כמו כן בנוגע לאומדנות שהזכיר חברי, מכיוון שהנסיבות שהאומדנות האלו נוצרו לא בזמן הגיור אלא לאחר מכן, אינם מהוות אומדנא לזמן הגיור ורק כשהאומדנא היתה בזמן הגיור בפועל בלב כל אדם שיש להטיל ספק בגיור. וכן יש לדון כשבסמיכות לגיור חזרה לסורה אם יש להשליך התנהגותה על הליך הגיור. ובאשר למה שטען בעלה נגדה, המדובר לא בזמן מעשה הגיור ויתכן שהיא קבלה עול מצוות בזמן מעשה הגיור, ומה גם שיש סוברים דברים שבלב אינם דברים וגילוי דעת שלא היה בסמוך ממש לגיור לא מבטל הגיור. ומה גם שאין שום עדות שבזמן הגיור היה גילוי דעת כלשהו גם לדברי בעלה, ומה גם שבעלה גמגם בדבר. וכן ידוע שיש סוברים שדברים שבלב אינם דברים ביחס למה שנטען שיש סבירות שהאשה בלבבה האמינה באמונות נוצריות בסתירה ובניגוד לקבלת עול מצוות בפיה בזמן הגיור, ועיין שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן קיא. יחד עם זאת, אם יש אומדנא בלב כל אדם בזמן הגיור, יש מקום לדון להטיל ספק בגיור.

ובאשר לתינוק שהתגייר בזמן גיורה, כל זמן שלא הוכח בוודאות שביה"ד הוטעה בזמן הגיור אין להטיל בו דופי. יצויין כי מה שכתבתי הוא רק בנוגע למשפחה הנוכחית ובנסיבות הנוכחיות שהבנים שומרים מצוות ואין להסיק ממנו שום מסקנא בנוגע למקרה אחר.

יחד עם האמור לעיל, ביה"ד ממליץ לביה"ד האזורי להזמין את הילדים ולשכנעם לגיור לחומרא.

הרב ציון אלגרבלי

לענ"ד נראה שלגבי האמא בעצמה יש כאן שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, ולחומרא נקטינן שהיא אינה יהודיה. אין ספק כי אמונתה המשיחית סותרת את קבלת עול המצוות הן מהבחינה העיקרונית והן מהבחינה המעשית, ולפי דבריה אין הגיור שלה תופס, וע"פ דבריה התברר למפרע שהוא היה גיור בטעות.

אולם לגבי הילדים נראה לענ"ד שחל כאן הכלל של אי אתה נאמן לפסול את בניך והם נשארים בחזקת יהדותם. אין ספק שהם הוחזקו בחזקת ישראל וא"א לפסול את חזקתם אלא בעדות כשרה של שני עדים וכמו שאומרת הגמ' בקידושין ס"ו שפסולו בשנים לגבי קהל וכן ה"ה לגבי יהדותם. מה שכתב ידידי הגר"ח איזירר שליט"א שהם בספק יהדות בגלל שיש אומדנא לא נראים בעיני. יש לי ספק על עצם חוזקם של האומדנות, חלק מהם גם התעוררו בתקופה שלאחר הגיור ואין כמעט אומדנא על שעת הגיור. אולם לענ"ד אין צורך לנתח את האומדנות כי ברור לענ"ד שכל האומדנות האלה יכולות להועיל אולי במקום שלא בעינן עדות גמורה, אבל במקום שבעינן עדות הרי כשם שבודאי לא ניתן להוציא ממון ע"י אומדנות כאלה בודאי שגם אינם יכולים להוציא אדם מחזקת יהדותו.

א"א גם לפוסלם מדין יכיר כי בדברי האב לא היתה אמירה ברורה. הדברים המעורפלים שאמר שלא ידע מספיק על אמונתה אינם יכולים להחשב בכלל כיכיר. בנוסף לזה כל יכיר בנוי על ידיעה ברורה שלו והוא בעצמו לא ידע ולא יכול היה לדעת על כנות גיורה (ויעויין בדברי רע"א המובאים בפ"ת סי' ד' סקכ"ט בעניין יכיר שאינו ברור שאינו יכיר וק"ו לנידון דידן).

בנוסף לזה אם יכול להתעורר ספק הרי זה לגבי הילדים שנולדו לאחר הגיור אבל לגבי אותו תינוק שטבל עמה אין שום ספק כי כמוהו כגר קטן שהובא ע"י אביו ולא הבנתי למה כתב ידידי הגר"ח איזירר שגם התינוק בספק.

אינני מסכים גם לדברי ידידי הגר"צ אלגרבלי שליט"א שיש להחזיר את התיק לביה"ד האזורי להחלטה בעניין הילדים כי כיום לא נראה לי שניתן לברר את הדבר ובכל מקרה רצוי שגמר הדבר יהיה בפני ביה"ד הגדול.

על כן נראה לענ"ד שהילדים נשארים בחזקתם. אעפ"כ וכדי למנוע לזות שפתים הייתי ממליץ שהילדים יקבלו עליהם שוב עול מצוות ויטבלו בפני בי"ד (אין צורך בהטפת דם ברית). לפי מה שאמר האב הרי הילדים הינם שומרי מצוות ורצוי מאד שיעשו כן.

(-) בנימין בארי


השלמה לפס"ד.
אחרי כתיבת הפס"ד ע"י שלשת חברי ביה"ד ראיתי שחברי לא שתו לבם לסעיף ד' בנמוקי שם כתוב "בעדות האב בפנינו אמר תחילה שבזמן הגיור האמינה (המערערת) באותו האיש ואחר כך (כשנשאל פעם חוזרת) גמגם בדבר". הפרוטוקול אינו מדוייק בנדון. כאשר האם פוסלת את גיורה מדין שויא אנפשיה נאמן האב לפסול את בנו בכל הדינים שחלים על האם. עיין שערי יושר שער ו' סימן יג בבאור הרמב"ם והרמב"ן. קיצרתי בדברי ומשום כך לא עמדו חברי על משמעותם וחשיבותם.

האב אינו נאמן לפסול את גיורה של אשתו וממילא לכאורה אינו נאמן לפסול את הילדים שנולדו לה אחרי כן. פסלות הילדים נובעת רק מפסלותה וכיון שאינו נאמן לפוסלה ממילא אינו נאמן לפסול ילדיה. אבל כאן כאשר היא כבר פסלה את עצמה (בדיון קודם) מדין שויא אנפשיה חד"א נאמן גם האב לפסול את ילדיו ממנה באותם דינים שחלו עליה כשפסלה את עצמה.

דבר זה למדנו מתורתו של הר"ש שקאפ. בשערי יושר שער ו' פרק י"ג מביא קושיית הראשונים ביבמות מז א, כיצד יש הו"א שבאומר נתגיירתי ביני לבין עצי יפסול את בניו הרי גוי שבא על בת ישראל והוליד הבן או הבת כשרים לקהל.

מובא בנמוק"י שם תירוץ "דמיירי בגר וגיורת ושניהם היו טוענים כן הרי בניהם עובדי כוכבים גמורים".

שואל הגר"ש: "והנה לא בארו מה נפ"מ בטענת האם אם הוא נאמן מטעם יכיר לומר שהבן הן נכרית לא תועיל הכחשתה".

בישוב הענין מביא דברי הרמב"ן ביבמות שם בשם הראב"ד שכתב שבסוגיא ביבמות מדובר בגר וגיורת שבאו לפני ר"י והיו מוחזקים לנו בישראל מעליא.

ע"ז שואל הרמב"ן:

"...וקשיא לי שהרי לדבריו הכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול את בנה ולמה היה צ"ל לדבריך נכרי אתה. וא"ת הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה – ובלא כיוון שהבן נפסל בדבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה היתה במקום שפוסל את אמו כדאמרינן לענין יכיר ואינו נאמן על בנו גדול – ולא קשיא: דכיון דאמר נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו והוא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי והרי עדותם מצטרפת לפסול הכל."

דברי הרמב"ן תמוהים, שמשמע מדבריו שעל עצמה יש לה נאמנות גמורה באין לה בנים ומנין לה נאמנות גמורה, הרי אדם קרוב אצל עצמו. ואכן נראה ברמב"ן שזו נאמנות גמורה שאל"כ מדוע ביש לה בנים אינה נאמנת לפסול גם את עצמה. הרי באומר נתגיירתי ביני לבין עצמי שאינו נאמן לפסול בנו גדול מ"מ את עצמו נאמן מדין שאחד"א. אלא ע"כ שמדובר כאן בנאמנות גמורה ולכן לא שייך לחלק בינה לבין בנה.

בהמשך מפרש הגר"ש שקאפ את הרמב"ן ע"ס דברי הרמב"ם פט"ו מאיסו"ב הל' ט"ז שכתב:

"והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו".

הגר"ש מבאר את דברי הרמב"ם:

"דבאומר על עצמו שהוא ממזר ועי"ז פוסל את בנו לומר שהוא ג"כ ממזר מחמת שנולד מן הממזר כיוןש אינו נאמן על עצמו בנאמנות גמורה כ"כ אינו יכול לפסול את בנו. כמו שאינו נאמן על בנו כשיש לו בני בנים דבכה"ג לכו"ע לא פלגינן נאמנות משום כזה הוי תרתי דסתרי (לפי שהפסולים של השנים אינם פסולים נפרדים ועצמאיים אלא פסול האחד נובע מחברו ח.א) וכמו שפסק בשו"ע חו"מ רעט שהאומר על בנו שהוא עבד אינו נאמן רק כשאינו פוסל את אמו אבל אם פוסל את אמו אינו נאמן כלל... אכן כיון דנאמן על עצמו להחמיר מדין שויא אנפיה חד"א לפי מידה זו יהיה נאמן גם על בנו ויהיה הבן כמוהו אסור בבת ישראל ובממזרת דלענין זה מהני עדותו מדין יכיר כיון דלדין זה לא יהיה סתירה. ומשו"ב כשאומר על בנו שהוא ממזר יהיה הדין שהוא ממזר ודאי ומותר בממזרת אבל כשבא לפסול את בנו מחמת שהוא (האב בעצמו) ממזר אינו נאמן לדינא רק כפי הדין שנאמן על עצמו להחמיר... ועל פי זה באומר על בנו שהוא נכרי מחמת שנולד מן הנכרית שהוא נאמן על בנו רק אם אין האם לפנינו, אבל אם האם לפנינו ואינו נאמן לפוסלה אינו נאמן גם על בנו. אבל אם האם אומרת ג"כ על עצמה שהיא נכרית בנאמנות על עצמה להחמיר מדין שוויא אנפשיא חד"א אז יהיה נאמן האב לפסול את בנו להיות כדין האם להחמיר". עד כאן דברי הגר"ש ב"שערי יושר".

ה"ה ג"כ בענייננו שהאם נאמנת להחמיר לאסור עצמה בבר ישראל מדין שאחד"א ואח"כ כשבא האב שאומר שבשעת הגיור ידע שכך האמינה (באותו האיש) – א"כ גם הוא נאמן לאסור הבנים בבת ישראל ואינו נאמן להתירם בנכרית.

לאחר העיון בתשובת חברי להערה זו אני מקבל תשובתם שבנויה על כך שה"יכיר" של האב אינו ודאי. אולם לגבי הטענה שהאומדנות נוצרו זמן רב אחרי הגיור והילדים הוחזקו ביהדות כפי שטוענים חברי, י"ל שהביטויים של האשה בפני ביה"ד המגייר היו צריכים לעורר ספק ועל ביה"ד היה לדעת שהיא היתה נוצרית ויש לשאול אותה אם היא מאמינה עדיין באותו האיש.

בית הדין האזורי קיים בשנים תשנד-תשנה ארבעה דיונים לקראת הגיור. יש להטיל ריעותא בעבודת ביה"ד שלא נעשתה כהלכה:

א. בכל הדיונים הצהירה המתגיירת ובעלה שהבן הגדול לומד בבי"ס חילוני. ביה"ד העיר שהדבר אינו מתאים להליך של גיור ולמרות שהדבר לא תוקן עד שעת הגיור היא גויירה. דבר זה מוכיח שאין כוונתה לקבלת מצות כנה כי הילד הוא חלק מהווייתם וכיצד ישכנעו אותנו שהוא רוצה לקבל מצוות בכנות והחינוך של הילד יעשה בחינוך לא דתי.

ב. בדיון הראשון י"ד תמוז תשנ"ד ובדיון השני ח' שבט תשנה הצהירה המבקשת שרצונה להתגייר הוא משום שהיא נשואה (אזרחית) ליהודי וכי היא קשורה לעם ולארץ. בדיון השני עדיין הם לא שומרים שבת, פותחים את הטלביזיה לעיתים.

ג. בדיון האחרון לפני קבלת מצוות המבקשת מצהירה "אני נשואה ליהודי ורוצה את ארץ ישראל והעם והיהדות". אלו הם ביטויים המעוררים ספק על כוונה לקבל מצוות.

ד. בשום דיון לא נשאלת האשה כלל על אמונתה ודתה לפני שנישאה ליהודי. היא הודיעה באחד הדיונים ששני הוריה לא יהודים וא"כ אין כאן שורש יהודי, וביה"ד לא שואל כיצד נעור בה הרצון להתגייר. לו שאל אותה היה יודע שהיתה נוצרית בעבר, ואם היה שואל אותה אם מאמינה באותו האיש, לא היתה מכחישה כי כך מחייבת אמונתה.

לאור הנ"ל אין כאן גיור ודאי שיעיקר את חזקת נכריה שהוחזקה בפני בי"ד.

כיוון שיש ריעותא בעבודת ביה"ד, לכן גם מה שהוחזקו בשמירת מצוות לא יוצר "הוחזק" כי אנחנו יודעים ש"ההוחזק"" בנוי על עשיית בי"ד שיש בה ריעותא וספק.

הדין דומה לדין שנתבאר ברמב"ם אסו"ב פרקים י"ג הל' ט ושו"ע שמי שהוחזק כנכרי לפנינו ואח"כ הוחזק בשמירת מצוות וטוען שנתגייר בבי"ד הרי הוא בחזקת גר צדק אבל אין משיאין לו אשה עד שיביא שני עדים בפני מי נתגייר – הערת ידידי הגר"א שרמן שליט"א. כאן גרוע יותר כי אנו יודעים שביה"ד לא קיים את ההלכה של ברור נכון של בניית קבלת המצוות ויש ספק בקבלת המצוות. ספק שראוי להתעורר למקרא הפרוטוקולים של הדיונים. וא"כ אין כאן עדות על כשרות מעשה הגיור. לכן היות שהוחזקו כנכרים אין משיאין להם אשה.

הגר"א שרמן הוסיף, שביה"ד לא קיים ג"כ את ההלכה ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה ומאריכין בדבר זה, ואע"פ שבענין עונש המצוות אין מאריכין מ"מ בענין יחוד השם אכן חובה להאריך. ואע"פ שאין הודעת מצוות מעכבת, מ"מ זה מצטרף להוכחות האחרות שביה"ד המגייר לא פעל לפי סדר הדין, ואין לפניו הוכחה שקבלה עליה המצוות בכנות.

עיינתי שוב בענין גב' [פלונית].

נכון הדבר שהנאמנות שלה על תקופת הגיור ועל העבר בכלל היא מדין שויא אנפשה. אבל כשאומרת היום שהיא מאמינה באותו האיש, הרי זו כפירה לפנינו ולא מגדר נאמנות. נמצא שאשה זו הוחזקה כנכרית לפני הליך הגיור וכיום לאחר הצהרותיה בבית דיננו היא בגדר מוחזקת שאינה שומרת תורה ואינה בגדר מאמינה.

האשה נתגיירה לפי הצהרתה בבית דין כי אוהבת את העם והארץ ורוצה להינשא כדמו"י למי שנשואה לו אזרחית. בנשאת לשם אישות נפסק ברמב"ם שאם חזרה לסורה, אין מקרבין. אמנם ביארו האחרונים שאם חזרה לסורה לאחר זמן רב ובינתיים היתה בחזקת שומרת תורה הגיור כשר גם לענין נישואין. אבל בנדון דידן שיש לה חזקת נכרית וביה"ד שגייר לא חקר כדין את כנות קבלת מצוות ולכן החזקה דהשתא והחזקה דמעיקרא ובספק בעבודת ביה"ד גורמת שהחזקה דהשתא יכולה לעקור את הגיור.

הרב חגי איזירר

ניתן ביום ל' באדר א התשע"א
(06/03/2011)