א) הצדדים נישאו בשנת 91, ולהם שני ילדים: בן יליד 92 ובת ילידת 95.

ב-08/09/08 הגיש הבעל תביעת גירושין, בה נכרכו עניני חלוקת הרכוש, מזונות ומשמורת ילדים.

ב-12/10/08 הגישה האשה תביעת נגדית לשלום בית.

הבעל בכתב תביעתו תיאר את מערכת היחסים ששררה בין הצדדים במשך שנות הנישואין.

האשה בכתב הגנתה לתביעת הבעל ובתביעתה לשלום בית, השיבה לטענות הבעל ודרשה להפנות הצדדים ליעוץ זוגי ולחייב את הבעל לחזור לשלום בית.

בעת הגשת התביעה, הצדדים חיו עדיין באותו בית בחדרים נפרדים.

ב) במועד הדיון הראשון שנערך ב-י"א כסלו תשס"ט (08/12/08), הופיעו הצדדים ושטחו טענותיהם.

הבעל אמר:

"אני רוצה להתגרש, לא יכול יותר, לא רואה עצמה כאשה, לא כאֵם לילדי, מקללת אותי, אין אהבה, סתם גרים ביחד, זה לא מה שחשבתי כשהתחתנתי.

ב"ד: כמה זמן אין יחסי אישות ?

בעל: 3, 4, חודשים".

ב"כ אמרה:

"... זו אשה שמאיימת בהתאבדות, מסתגרת בחדר... אבל הגירושין האלו עומדים באויר 7 שנים".

לעומתם אמרה האשה:

"אני לא רוצה להתגרש, אנו בחדרים נפרדים כי הוא לא רוצה, אני מאד אוהבת אותו, מאד מתגעגעת אליו, היה לנו ריב והוא כועס, בכל נישואין יש ריבים, אני לא זוכרת מה היה, הצעתי לו ללכת ליועץ נישואין והסכים, ולאחר מכן כשהגענו לזה הוא התחרט, אני רוצה שלום בית, אני לא יודעת מה לעשות (בבכי) אני אוהבת אותו, אני לא חושבת שכשיש עליות וירידות בנישואין זה סיבה להתגרש".

ב"כ אמר:

"... אני מציג נספח של מכתב אהבה של הבעל מחודש אוגוסט כשהאשה היתה בחו"ל.

...

הדברים שנכתבו כאן זה לא מצות אנשים מלומדה, לפני 3 חודשים כותב לה מכתב אהבה".

בתגובה לדברים אלו אמר הבעל:

"היא היתה בניו-יורק באותו זמן, התקשרה אלי ורצתה לשמוע שאנו מאד מתגעגעים, האמת היתה שדי נהנינו שלא היתה בבית, בכתה לי בטלפון. במכתב הזה אני מדבר על הרבה דברים שהם מאד קשים ביחסים שלנו.

ב"כ הבעל: צריך לראות כל המכתב, בשורה שניה הוא כותב אני לא מתגעגע ללחץ כשאת שמה, בשורה ששית תמיד יהיה לנו...

...

היא דוחה לחלוטין המכתב, היא דוחה את מה שאני כותב, אי לאו יו והיא אומרת אם זה מה שאתה חושב אז אני רוצה החוצה, זה לא שפתאום קמתי ואמרתי שאני רוצה להתגרש".

בית הדין בהחלטתו במועד הדיון קבע כדלהלן:

א ) בית הדין ידון בשתי התביעות, תביעת שלום בית של האשה ותביעת הגירושין של הבעל, כאחת.

ב ) קובעים מועד להוכחות ליום... במועד זה יביא הבעל את הוכחותיו.

ג ) ב"ד קורא לב"כ הצדדים לשבת למו"מ".

ג) זמן קצר לאחר דיון זה, עזב הבעל את בית הצדדים ועבר לגור בבית אחר. לדבריו, הקרע בין הצדדים הועמק. הבעל טען שהיה חשוף ל"צעקות, פרובוקציה, ויכוחים ואיומים שונים", וקיווה שיציאתו מהבית תביא לרגיעה. לדבריו, האשה ערבה הילדים בסכסוך הגירושין, ולכן הילדים סירבו לקשר עם האב. לפיכך, ביקש הבעל-האב, התערבות פקידת סעד וקביעת הסדרי ראיה בינו לילדיו.

האשה הכחישה טענות הבעל על התנהגותה. לדבריה, הבעל הוא שיזם, תיכנן והוציא לפועל את עזיבת בית הצדדים, תוך הודעה למבקשת ולילדיהם שברצונו לעשות כן, ולא היה בכוחה למנוע עזיבתו.

בדיון שנקבע להוכחות הופיעו הצדדים בליווי ב"כ.

בדיון זה אמרו ב"כ שני הצדדים שדעות הצדדים קוטביות ביותר, אין ביניהם שום הדברות. הבעל רוצה בכל לבו להתגרש, ומשוכנע שתביעת האשה לשלום בית היא מהשפה ולחוץ. לעומתו, האשה מעונינת בשלום בית ומשוכנעת שהבעל לא שלם עם תביעתו לגירושין.

ב"כ הצדדים ביקשו להפנות הצדדים לפסיכולוג, כדי שיוביל להליך של טיפול וגישור כלשהו בין הצדדים.

בית הדין נענה לבקשה, והצדדים הופנו לפסיכולוג.

בבית הדין התקבל תסקיר לשכת הרווחה מיום ח' תמוז תשס"ט, 30/06/09. בתסקיר מצוטטים טענות ועמדות הצדדים. מתסקיר זה, עולה גם כן ראיית וציפיית המציאות השונה של הצדדים לגבי המשך הקשר ביניהם. האב בטוח ברצונו להתגרש. לעומתו, האֵם אינה משלימה עם פירוק חיי האישות והמשפחה. היא מעבירה מסר לאב כי היא מעונינת שישוב הביתה. אך יחד עם זאת, מתקוממת כאשר הוא נכנס לבית ללא תאום מראש.

התסקיר מדגיש את חוסר היכולת של הצדדים לתקשר ביניהם. כשהאֵם מעונינת להיות בקשר רצוף עם האב, אך האב מסרב כיום להיות בקשר עם האם ונמנע מלשוחח עמה.

המלצת התסקיר קובעת שמשמורת הילדים תהיה בידי האֵם, וכן נקבעו בו הסדרי ראיה כלליים בין האב לילדיו.

בית הדין אימץ את המלצות התסקיר ונתן להם תוקף של פסק דין.

ד) זמן קצר אחרי הגשת התסקיר ומתן התוקף להמלצותיו, הוגשה לבית הדין בקשת הבעל.

בבקשה זו, עדכן הבעל שהבן מתגורר אצלו מספר חודשים. לעומת זאת, הסדרי הראיה בין האב לבת משובשים וזאת (לטענתו) בשל הסתת האם.

תסקיר משלים שהוגש לביה"ד ב-11/09, מאשש את העובדות שמתאר הבעל, ולפיהן הבן עבר לגור עמו, והסדרי הראיה בין האב לבתו משובשים מאד. בתסקיר הועלו טענות ומענות הצדדים. בפועל נוצר דפוס, שהבן נמצא עם אביו, והאב אינו מעודד את הבן להסדרי ראיה עם האם. ולעומתו, הבת, נמצאת עם האם, אין לה כמעט קשר עם אביה ומצדדת בעמדת האם בסכסוך הגירושין.

בתסקיר המשלים לא ניתנו המלצות חדשות לענין המשמורת, ולענין פתרון לתהליך הניכור שחל בין הבן לאמו, ובין הבת לאביה.

ב-18/10/09 הוצג לבית הדין דו"ח על טיפול זוגי שניתן על ידי ד"ר ישעיהו שוורץ. להלן חלקים מהדו"ח:

"עברו מהפכים משך 18 שנה, כולל טיפולים זוגיים ופרטניים. היו תקופות רגועות והיו תקופות סוערות. לדברי [פלוני] הריבים ביניהם לוו לא פעם בהודעות אובדניות או באיום לגירושין מצידה. [פלונית] טוענת ש[פלוני] נטש הטיפולים כשלא נראה לו שדעתו מתקבלת. תבנית זו חזרה על עצמה ודלדלה את חיוניות הנישואין וזעזעה את יסודות הזוגיות עד שבשנים האחרונות הקשרים הארוטיים פסקו לגמרי. מבני האישיות של בני הזוג הוקצנו בחלוף השנים, דבר המתבטא בריחוק עד זרות בקשר ביניהם. אף ש[פלונית] מוכנה להשקיע בטיפול זוגי נוסף על מנת להגיע לשלום בית, [פלוני] נואש במפגיע מכל טיפול, והסכסוכים המרובים בשנים האחרונות, במיוחד בתקופת שיפוץ הבית גרמו לו תחושות של "נזק בלתי הפיך" בנישואין. לכן דוחה מכל וכל נסיון לשיקום הנישואין.

לזוג טענות קשות אחד נגד השני, הן בנושאים אישיים והן בנושאים כלליים ובעיקר בנושא הילדים.

...

כיון שתהליך פירוק הזוגיות מדרדר זה 4-5 שנים, והרגשות השליליים מתעצמים, ולמרות שההתנהגות המוחצנת מרוסנת יחסית, אך התקשורת לקויה. [פלונית] אינה מכירה בתוצאות התהליך והמסר כלפי [פלוני] שנכונה לשקם הזוגיות.

[פלוני] החלטי שלא לחזור לנסיונות טיפוליים שלדעתו בסופם כשלו, והריחוק הבין אישי כיום – כשנה לאחר שעזב את הבית, לא ניתן לגישור לדעתי".

בדיון שנערך שלושה ימים אח"כ, ב-ג' חשון תש"ע, 21/10/09, הוצג לצדדים דו"ח הפסיכולוג. הבעל המשיך לעמוד על תביעתו לגירושין והאשה המשיכה לדרוש שלום בית.

לשאלת בית הדין שאף שרוצה שלום בית, מכיוון שרואה שאין פרטנר מדוע עומדת על תביעה זו, ענתה האשה:

"(בבכי) אז למה לא בא אלי באהבה, למה תקע לי סכין בגב, ורץ לרבנות, הגוף שלי מתפרק, עבדתי כל הזמן בשביל הבית".

בית הדין קבע מועד נוסף להוכחות הבעל לגירושין.

בדיון שנקבע להוכחות הבעל ל-כ' שבט תש"ע, 04/02/10, נחקרה האשה על מריבות וויכוחים שהיו בין הצדדים במשך השנים. כמו כן, הופיע בן דודו של הבעל, ותיאר אוירה מתוחה, מריבות וצעקות שהיו בין הצדדים, במספר פעמים בהם ביקר בבית הצדדים. הנ"ל לא ידע הסיבות למריבות. אין מקום להאריך בביאור הדברים שנאמרו בדיון זה, מכיוון שדברים אלו הינם חיזוק לדברים שנאמרו על ידי הצדדים, הוזכרו בתסקירי לשכת הרווחה ובדו"ח הטיפול הזוגי, המורים על הסכסוכים ששררו בין הצדדים במשך השנים. אך אין בכל הדברים שנאמרו בכדי להטיל אשם קטגורי על אחד הצדדים ולפיהם הוא הגורם למריבות ולניפוץ שלום הבית.

הצדדים הגישו סיכומיהם בתביעות ההדדיות.

ה) בבואנו להוציא את פסק דיננו, יש לקבוע שאין ספק שמצב היחסים בין הצדדים כיום, הוא מצב של נתק מוחלט ללא אפשרות גישור, מכיוון שכל צד מתבצר בעמדתו. הבעל דורש גירושין והאשה דורשת שיחזור לשלום בית. הגורמים הטיפוליים הודיעו לבית הדין שאין ביכולתם לגשר על מערכת היחסים שבין הצדדים. ולפיכך עלינו לבחון איך הגיעו הצדדים למצב זה, ובעקבות כך לפסוק בתביעות ההדדיות הסותרות.

נקדים ונאמר. הסכסוך הקשה שבין הצדדים גרם ליצירת שני מחנות במשפחה: האב והבן, והאשה והבת. אין ספק שכל עוד מצב זה נמשך, הניכור ההורי גדל, כשכל צד מגייס במודע או שלא במודע, את הבן הנמצא אצלו כנגד משנהו.

חובה עלינו לבחון מערכת הנישואין כפי העולה מכתבי התביעות של הצדדים והתייחסות איש לטענת משנהו.

הבעל בכתב תביעתו טוען:

4. הבעל היה תמיד מעורה בחיי המשפחה, תוך מתן כתף לאשה בכל הקורה בבית ובטיפול בילדים, בשעה שהאשה אינה מתפקדת כראוי, ושקועה בעולמה הפנימי.

5. האֵם נתונה למצבי רוח, ורואה רק את עצמה וצרכיה בלבד, ככלל, היא אינה דואגת לצרכי הקטינים, שכן היא מקדישה להם מזמנה רק לפי נוחותה ומתנערת מחובותיה.

...

4) כשמגיע הבעל מעמל יומו, עליו לטפל בילדים כאשר כל האחריות, מעת לידת הילדים, מוטל רובה ככולה, על כתפי הבעל.

8. אט אט חש הבעל שהאשה לא מתפקדת כאשה וכאֵם, ואלמלא הוא, הילדים לא היו מטופלים. האב מגיע בערב ודואג לכביסה, ולשאר מלאכות הבית.

9. באופן זה מסייע הבעל. עושה את כל עבודות הבית ובכלל כך בהכנת אוכל, משלוח הילדים למוסדות חינוך, קניות ועוד, ומעניק חום ואהבה כנה לילדים".

האשה בכתב הגנתה מגיבה על דברים אלו:

12. בניגוד לנטען בסעיף 4 לכתב התביעה, האשה מתפקדת בבית היטב, והסתייעה בבעל רק כאשר היא חשה ברע או סבלה ממיגרנה, ו/או כאשר הוא הציע לסייע לה. יוער, כי הנתבעת סובלת מכאבי ראש חריפים (מיגרנות), ובעת שהכאבים פקדו אותה, היא אכן הסתייעה בבעל, בטיפול בקטינים. ניסיונו הנפסד של הבעל לנצל לרעה את רגישות הנתבעת חוטאת לאמת. כמן כן, יודגש, כי רגישותה של האשה הינה החריג, ואינה מלמדת, כהוא זה, על הכלל. בפועל, הנתבעת הינה אם אוהבת ואכפתית, ובמקרים בהם היא חשה ברע, או נופלת למשכב, היא מסתייעת בתובע.

...

12) הנתבעת מכחישה את טענותיו של הבעל, כאילו היא נתונה למצבי רוח. הנתבעת מודה כי לא תמיד היא מצויה מצב רוח טוב, וכי ביתר שאת בתקופה האחרונה היא נקלעה ללחצים בעקבות נסיבות חיצוניות, שיובהרו להלן, הקשורות לשיפוץ המתמשך של הבית המשותף. הנתבעת מכחישה מכל וכל את הטענה שאינה דואגת לצרכי הקטינים. הקטינים הינם בבת עינה מיום הולדתם, היא מקדישה להם מזמנה ככל שניתן, בהתחשב במטלות שלה בבית ומחוצה לו. היא בשום פנים ואופן אינה "מתנערת מחובותיה", כטענת הבעל בסעיף 5 לתביעה, אלא להיפך עושה מעל ומעבר, כדי לתרום למשק המשפחתי, הן מבחינה ערכית-רגשית, והן מבחינה חומרית.

...

23. יוער, בהתייחס לסעיף 10, כי לפני כ-5 שנים, המשפחה נסעה לאוסטרליה לבקר אצל משפחתו של הבעל, לרגל נישואי אחיו. הנתבעת סבלה מכאבי גב עזים, שהחריפו במהלך השהות באוסטרליה. כמו כן, נתגלעו מחלוקות בין הצדדים ביחס לתוכניותיהם במהלך השהות באוסטרליה. הצדדים רבו ביניהם, והטיול הבלתי מוצלח הותיר את אותותיו על הצדדים, גם לאחר שובם לישראל.

24. לאחר החזרה לישראל, כאבי הגב של הנתבעת החמירו, אך היא לא זכתה לתמיכה (גם לא רגשית), לה ציפתה מן הבעל. לאחר מכן, חברתה הטובה של הנתבעת נפטרה, מה שהשפיע יותר לרעה על מצב רוחה של הנתבעת. בשלב זה, הצדדים שבו לטיפול זוגי".

העולה מדברי הבעל שרוב מטלות ועול הבית היה מוטל עליו כשהאשה "מתנערת מחובותיה". האשה מכחישה טענה זו. אך מודה שהבעל עזר רבות בבית, ובפרט כשחשה ברע וסבלה ממיגרנות או מכאבי גב קשים. עצם ציון העובדה שהינה סובלת ממיגרנות ומכאבי גב, מעידה שהדברים לא היו חד-פעמיים או במקרים ספורים. שהרי אם כן לא היה מקום לציין הדברים, ומשמעות הדברים שהיו תקופות לא קצרות בהם עול הבית היה מוטל על הבעל. יכול מאד להיות ששני הצדדים צודקים בטענותיהם ובתיאור מערכת היחסים, אבל יתכן מאד שאצל כל אחד מהם הצטיירה צורה שונה על הקורה ביניהם בחיי נישואין. הבעל הרגיש שבעקבות חוליה של האשה ויכול להיות שגם אי תיפקודה, עול הבית מוטל עליו בלבד. לעומתו, הרגישה האשה שהיא מנהלת ומטפלת בבית בהתאם ליכולתה ואין כל פסול שהבעל יעזור לה במטלות הבית. בין כך ובין כך, הרגשות הבעל שהביאו כנראה למריבות בין הצדדים, גרמו גם לפירוד בין הצדדים, כפי ששניהם מודים בכתבי הטענות ובסיכומים.

ו) הבעל כותב עוד בסעיף 10 לכתב תביעתו:

יודגש שהאשה אינה יציבה, פורצת בבכי או אגרסיביות ועוינות ביותר את בעלה.

עוד לפני 4-5 שנים ביקשה להתגרש, והבעל עשה הכל כדי להרגיעה, ולשמור על כבודה.

לא אחת הגיעה האשה להתנהגות קיצונית ואף מסוכנת, הסתגרה בחדרה, ואף איימה בהתאבדות והבעל תמיד היה הגורם הממתן והמרגיע, עד שלאחרונה כלו כל הקיצין, בשעה שהאשה נהגה באלימות, החלה לחתוך את הביגוד של בעלה בבית ואף איימה ש"תוציא לבעל את הלב", אבל מרחמת עליו כי הוא פוחד מדם...

אפילו בענין זה עד היום בחר הבעל לא להגיש תלונה במשטרה, על מנת שלא להחריף את המצב.

לאחרונה, באיום התאבדות חוזר משהסתגרה האשה, כשיטתה הקבועה, בחדרה ואיימה להתאבד, נאלץ הבעל להזעיק את המשטרה".

על דברים אלו עונה האשה:
27. הנתבעת תחזור ותטען, כי גם כאשר "ביקשה" להתגרש מן הבעל, כטענתו, היתה זו בפועל זעקה לעזרה, לתשומת לב, ולא מתוך רצון לפרק את נישואיה לתובע. התובע, למצער, לא היה קשוב לזעקת הנתבעת לחום ואהבה, פירש זאת בצורה שונה, והדבר החמיר את המצב, לרבות הזמנת משטרה על ידו, שלא לצורך. הנתבעת תטען, כי היא מאמינה שעם טיפול מתאים, הכוונה והדרכה, התקשורת בין הצדדים תשתפר, וניתן יהיה לגשר על הפערים.

28. הנתבעת מכחישה את טענות הבעל בדבר איומים עליו. הנתבעת מכחישה כי הפעילה נגד הבעל אלימות מכל סוג שהוא. לענין חיתוך הבגדים, יצויין כי הפרשה התרחשה לפני כ-8 שנים, על רקע סירובו של הבעל לרכוש לעצמו בגדים תחתונים חדשים, והנתבעת חתכה את תחתוניו הבלויים, כדי לגרום לו, לרכוש לבנים חדשים במקומם. אולי היתה זו דרך נפסדת, אך כוונת הנתבעת היתה תמימה, ונועדה להיטיב עם התובע.

29. כמו כן, יובהר, כי טענתו של הבעל, לפיה, כפועל יוצא מן האיום של האשה ב"התאבדות" הוא נאלץ להתקשר למשטרה, אינה מדויקת, בלשון המעטה. בפועל, הנתבעת נפצעה, הואיל והיא ניסתה להעביר תפוחי אדמה, אשר הבת והבעל קילפו במטבח, למשטח נקי. הבעל סבר בשוגג כי בכוונת האשה להשליכם, והוא ניסה לעצור בעדה. הואיל והבעל הינו גדל גוף, ולא מודע לכוחו הוא אחז באשה בחוזקה, והיא נפגעה כאשר הוא הטיח אותה בדלפק של המטבח. הנתבעת ביקשה ממנו להניח לה, אך הוא שוב תפס אותה, והיא נאלצה ליטול סכין, כדי להרתיע אותו ולגרום לו להתרחק ממנה. התובע התקשר למשטרה. לאחר מכן, מן המשטרה התקשרו לביתם של הצדדים, ואז הנתבעת ענתה ואמרה כי אין צורך בשירותיהם.

הנתבעת סיפרה לאיש המשטרה את שאירע, ואז היא נשאלה אם ברצונה להגיש תלונה, וענתה בשלילה. דהיינו, האלימות היתה, אם בכלל, מצד הבעל כלפי האשה".

מתוך דברי האשה מוכח שטענות הבעל אינם דברים שבדה מליבו, דבריו שהאשה ביקשה להתגרש כנראה לא היו רק אימרות כנף מקריות 'תתגרש ממני', שהרי כבר אמרו חז"ל שכל אשה אומרת כן לבעלה, ולא היה מקום לציין אמירות אלו, ועל כרחך שאמירות אלו לוו במעשים שהשפיעו על האוירה בבית והוכיחה שכוונת האשה להתגרש. אף אם נקבל את דבריה שאמירות אלו היו כדי לעורר את הבעל. יש לשער שהן פעלו את פעולתם וגרמו לו להפנים שאכן רצונה האמיתי היה להתגרש ולא רק לעורר תשומת לב, דבר שגרם בהכרח להתדרדרות היחסים בין הצדדים.

גם הסבריה של האשה לחיתוך הבגדים ולסיבות להזמנת המשטרה, אינם סבירים.

בין כך ובין כך, מכתבי הטענות של שני הצדדים עולה, שמערכת היחסים שבין הצדדים היתה מערכת יחסים קשה. האשה מודה בסעיף 30 לכתב הגנתה, כי קיימים הבדלי מנטאליות בין הצדדים אשר מקשים על התקשורת ביניהם.

שני הצדדים מודים שהלכו ליעוץ זוגי מספר פעמים בעבר, אך היעוץ לא צלח. דברי האשה שחיי הצדדים היו בהם מעלות ומורדות, הינם הגדרה עדינה, למערכת יחסים קשה במשך שנים רבות שגרמה בפועל גם לבעל וגם לאשה לרצות להתגרש זה מזו. המריבות הרבות והסכסוכים בין הצדדים גרמו לפירוד הלבבות של שני הצדדים זה מזו. וכנראה שהשיפוצים שערכו הצדדים בביתם זמן לא רב לפני שהוגשה התביעה, גרמו לערעור נוסף של היחסים, שגרם לקרע שכנראה לא יוכל להתאחות והוא שהביא לזה שהבעל הגיש תביעת גירושין, עזב את הבית ואינו מוכן לשמוע על נסיון לחזור לשלום בית. וכתוצאה מכך מדגישים הגורמים המטפלים שאין באפשרותם לפעול לגישור.

יש לציין, שמערכת היחסים העכורה שבין הצדדים, אי-שביעות הרצון של שניהם והתלונות ההדדיות, עולים גם מההתכתבות בדואר האלקטרוני שהגישו הצדדים בסיכומיהם לתיק בית הדין, והדברים מורים על מערכת יחסים קשה, ואין כאן מקום לצטט מדברים אלו. כל בר דעת יבין שהתכתבות זו לא היתה "מכתב אהבה" כפי שניסה ב"כ האשה להציג הדברים.

ז) והנה אף שעל פי דין בתביעת גירושין, חובה על התובע להציג עילות וטענות מוצקות לתביעתו, וכשנפרט לפרטים את טענות הבעל, אין בכל אחת ואחת מהטענות, לכשעצמה, בכדי לקבוע שהם עילות לגירושין. אך מכלול טענותיו, והתמונה העולה מדברי שני הצדדים על מערכת היחסים שביניהם, מוכיחה שהצטברות כל הדברים הקטנים לכשעצמם, הביאה למצב, שלשני הצדדים אין נחת ואין מרגוע במערכת זו.

והנה בכתובות (סא, א) שנינו:

"ר' אלעזר אמר מהכא כי היא היתה אם כל חי – לחיים ניתנה ולא לצער".

הרי שהגדירה הגמרא שמהות חיי הנישואין היא שניתנה לחיים ולא לצער, ומעתה היכא שנפגעה מהות ותכלית חיי הנישואין – ששני הצדדים יחיו בנעימות זו עם זה – ושניהם חיים בצער, יש לומר שזה עצמו מהוה סיבה לגירושין.

ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' ח'):
"עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו'.

תשובה- קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב היא היתה אם כל חי בפ' אעפ"י, ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר וכו' דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש וכו', "ואעפ"י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכו'".
והנה דברי התשב"ץ הם באשה שבעלה מצערה ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה, וש"מ שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות וש"מ שמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה.

ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת "יכין ובועז" (ח"ב ס' מ"ד) בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל.

"שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והיתה מקבלת הכל אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'".

וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה. וע"ש בתשובה שכתב:

"מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'".

ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ וסיים:

"ואעפ"י שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין את המעוקות וכו'".

והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת יכין ובועז לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו וגורם לה התעללות נפשית חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת "יכין ובועז".

והנה אף שדברי התשב"ץ וה"יכין ובועז" מיירי באשה שבעלה מצערה, אין לחלק בין אם הצער בא מצד הבעל לאשתו, האשה לבעלה או ששניהם מצערים זה לזו. דעל כל פנים, המצב הוא שהחיים הינם חיי צער, ולחיים ניתנה ולא לצער.

ומעתה אחרי שמערכת היחסים שבין הצדדים הגיעה לאן שהגיעה, ואין ספק שהבעל סבל במערכת יחסים זו, ולפי דעתנו גם האשה סבלה מאד במערכת יחסים זו, וזו הסיבה לבקשותיה במשך השנים להתגרש והאיום בהתאבדות.

גם הדברים שנאמרו על ידה בדואר האלקטרוני, מורים שלא נוח לה במערכת יחסים זו.

וכשנדקדק בדבריה בדיון שנערך ב-ו' חשון תש"ע, באמירת ד"ר שוורץ, כפי שכתב בדו"ח הנוסף שלו מיום 01/02/10:

"לא מוכנה לקבל גט אלא לאחר שיסביר כל ההליך שהביא אותו לפנות לבית הדין הרבני".

ובדבריה בדיון האחרון:

"הוא לא ביקש ממני יפה, הוא אמר לי שהוא יאלץ אותי".

משמעותם היא שהאשה הפנימה שאכן עליה להתגרש וגם היא מוכנה לגירושין, אלא שנפגעה מהתנהלות הבעל שהיתה בתביעה ולא בהסכמה.

מכלול הדברים הללו מורים שאין מקום לשלום בית ויש לקבוע שעל האשה לקבל גט פיטורין.

ח) והנה מלבד כל הנ"ל, ידועים דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו "חיים ושלום" (ח"ב ס' קי"ב) וז'ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני".

מבואר מדבריו שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלו"ב, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחבירו אלא מסיבה צדדית, חובה על ביה"ד להשתדל שיתגרשו זה מזו.

ומבואר עוד מדבריו שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין על שגורם לצד השני לחטוא מחמת הפירוד ביניהם, וביאור הדברים דבשלמא כשהוא מעונין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעונין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לג"פ, מיקרי מחטיא את חבירו, ומש"כ ויש עונש מן השמים נראה לכאורה דמקורו משבת (קמט, ב) "כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה". ומשמע שהגורם לחבירו לחטוא נענש מן השמים על מה שעשה, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ. ומבואר מדבריו שיש איסור בדבר.

והגאון ר' חיים פאלאג'י כתב שבאם יארע מחלוקת בין איש ואשתו ואין תקנה לעשות שלום ימתינו עד י"ח חודש, כדי שיתברר הדבר באופן מוחלט, והוסיף עוד שאם ברור לביה"ד שאין סיכויים לשלו"ב לא צריכים להמתין אפילו ח"י חדשים. דענין הח"י חדשים הוא כדי להגיע לבירור גמור שאין סיכויים לשלום ומה שנקט זמן של י"ח חדשים, נראה לכאורה שיסוד דבריו הוא מהאמור בתקנות רבינו גרשום והובאו הדברים בשו"ת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג ס' תתרכ"ב, בד"ה צץ המטה ופרח הזדון וכו' (והובאו באנציקלופדיה תלמודית כרך י"ז ע"מ תשע"א) וז'ל:

"חרם שלא ירחיק אדם מאשתו וישהה יותר מי"ח חדשים בלא רשותה".

ומשמע שהזמן שיכול לעמוד בנפרד מבלי רשות הוא זמן י"ח חודש ולא יותר מזה. ועל כרחך הטעם משום דמשם והילך חיישינן לחטא, ולפי"ז הוא הדין בנידון דידן דלא מחכים יותר מי"ח חודש, דאחרי הזמן הזה, שוב אין לצפות יותר לשלום ויש לחשוש לחטא, ועל כן משם ואילך כתב הגר"ח פאלאג'י שיש לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני.

ובאמת מש"כ לכופם לגט עד שיאמרו רוצה אני, לכאורה לשון זה הוא כדברי הגמ' בקידושין (נ,א) ובשאר מקומות שהמחויב ליתן גט כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והיינו שבאמירת רוצה אני אף שנאמרת כך ע"י הכפייה, חשוב כעושה הדבר מרצונו, וידועים דברי הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' גירושין, אך באמת זהו חידוש גדול לומר שבכהאי גוונא כופין בשוטין, דלא מצינו דין זה בתלמוד, וכמה האריכו הראשונים והאחרונים בחשש גט מעושה כשיש טעמים חזקים לחייב בגירושין.

ועל כרחך צריכים לומר שאין כוונת הגר"ח פאלאג'י לדין כפייה הרגיל היינו כפייה בשוטים, אלא כפייה ועישוי ע"י דיבור ושכנוע עד שיתרצה, אלא שנקט בלשונו הלשון הכתוב בש"ס וסברא זו הוזכרה בפד"ר בכמה מקומות. ואולי יש לומר שבאמת הכוונה כפיה ממש, אלא שאין טעמו שכופים מדין החיוב לגרש, אלא כיוון שכתב לעיל שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין, שוב יש מקום לכפותו לקיים מצוה, וכמו שמצינו בכתובות (צא,א) שכופין לקיים את המצוות וה"נ בנידון דידן כופין לקיים המצוות שלא יגרמו הצדדים חטאים זה לזה, וצ"ע בדבר [ולמה שכתב שיש מצוה בדבר יש לפרש לדעת הפוסקים שרבינו גרשום לא גזר חרמו במקום מצוה, ה"נ בנידון דידן אין נוהג חרמו של רבינו גרשום, ועכ"פ לענין כפיית האשה כשאינה רוצה יש מקום להתיר וצ"ע].

ואולי יש לפרש דבריו באופן נוסף, דהיכא שביה"ד משוכנעים שהצדדים לא חפצים זה בזה אלא מונעים הגירושין מטעמים אחרים של שנאה וקנאה (ויש לעיין אם הגר"ח פאלאג'י אמר את דינו גם במקום ששניהם אינם מעונינים בגירושין, ועכ"פ חובה לכפותם כדי שלא יחטאו), אם כן בכהאי גוונא יש לומר דאנן סהדי דתרוויהו באמת רוצים בגירושין ואינם מעונינים להיות קשורים זה בזה, אלא שסיבה צדדית גורמת להם לומר שאינם רוצים להתגרש, והוא מפני שרוצים להציק לצד השני, ולכן אם ברור לביה"ד שרצונם האמיתי הוא להתגרש, בכהאי גוונא יש מקום לומר שנכפה לצד המסרב עד שיאמר רוצה אני, וזהו כעין טעמו של הרמב"ם בסוף פ"ב דגירושין דכתב שהיכא שהרצון הפנימי של האדם הוא לעשות כמו שציותה התורה, סגי בכפייה עד שיאמר רוצה אני, ואין כאן חסרון מפני שלא היתה הסכמה פנימית דודאי היתה, וה"נ אם לביה"ד ברור שהרצון האמיתי של הצדדים הוא להתגרש, אלא אומרים שאינם רוצים מחמת סיבה צדדית, בכהאי גוונא יש לכפותם ואפילו כפייה גמורה עד שיאמרו רוצה אני, ולא הוי בכלל גט מעושה. ועכ"פ אף שביארנו טעמו של הגר"ח פאלאג'י, לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה ואין בכוחנו לכפות כפייה גמורה את הצד המסרב לגירושין, ולהלכה למעשה יש לסמוך על דבריו רק לענין שנוכל לכפות בדברים, והיינו להשפיע על הצד המסרב להגיע להסדר ולהתגרש.

ומכיוון שבנידון דידן גם עובדי לשכת הרווחה וגם הפסיכולוג, אליו נשלחו הצדדים, קובעים שאין אפשרות לשלום בית בין הצדדים. יש לומר שבנידון דידן ינהג דינו של הגר"ח פאלאג'י.

לאור כל מה שכתבנו והארכנו לעיל, יש לקבוע:

א ) חיי הצדדים מזה זמן רב הם חיי צער ושניהם סובלים ממערכת הנישואין שהפכה לדרך ללא מוצא.

ב ) מתווכי השלום הגיעו למסקנה שאין אפשרות להשכין שלום ביניהם.

ג ) אין ספק שגירושי הצדדים יוכלו להביא להרגעת המתח ביניהם ויוכלו להביא לשינוי היחסים בין האב לבתו והאם לבנה.

ד ) לפיכך, מקבלים תביעת הבעל לגירושין, ודוחים תביעת האשה לשלום בית, ועל הצדדים להתגרש זה מזו.

ה ) קובעים מועד לסידור גט פיטורין ל-כ"ט שבט תשע"א, 03/02/11 שעה 09:00.

על המזכירות להודיע לצדדים על הנצרך לחקירת שמות, ועל הצדדים להביא הדברים הנצרכים במועד זה.

הרב שלמה שפירא – דיין

מצטרפים למסקנות.

ניתן ביום כ"א בטבת התשע"א

(28/12/2010)