בפני ביה"ד ערעור על פס"ד ביה"ד האזורי בנתניה בתיק 289477/1 מיום כ"א בטבת התשע"א 28/12/2010, ובו פסק:

"לאור כל מה שכתבנו והארכנו לעיל, יש לקבוע:

א ) חיי הצדדים מזה זמן רב הם חיי צער ושניהם סובלים ממערכת הנישואין שהפכה לדרך ללא מוצא.

ב ) מתווכי השלום הגיעו למסקנה שאין אפשרות להשכין שלום ביניהם.

ג ) אין ספק שגירושי הצדדים יוכלו להביא להרגעת המתח ביניהם ויוכלו להביא לשינוי היחסים בין האב לבתו והאם לבנה.

ד ) לפיכך, מקבלים תביעת הבעל לגירושין, ודוחים תביעת האשה לשלום בית ועל הצדדים להתגרש זה מזו.

ה ) קובעים מועד לסידור גט פיטורין ל-כ"ט שבט תשע"א, 03/02/11 שעה 09:00.

על המזכירות להודיע לצדדים על הנצרך לחקירת שמות, ועל הצדדים להביא הדברים הנצרכים במועד זה."

להלן טענת ב"כ המערערת כמשתקף מהפרוטוקול:

ב"כ המערערת: הוכחות וראיות לא הובאו בפני בית הדין האזורי. למרות שחברי טען שיש לו ראיות ועדויות למכביר, ובמקומם הביא המשיב רק את בן דודו כעד. וכנגד זאת טענו שאנו מתנגדים לעדות של קרוב משפחה. גם בהנחה שזה קביל, אותו קרוב משפחה העיד שהיה נוכח בכמה מקרים בהם הצדדים רבו. בית הדין האזורי בעמ' 8 לפסק דינו סעיף ז' – פסקה אחרונה, מחזק את דבריי. בעמ' 5 לפסק הדין, מציין בית הדין שאין להטיל אשם קטגורי על אחד מן הצדדים. ומסקנת בית הדין, אמנם נוקט ביה"ד לשון המלצה ולא חיוב גט, ובהמשך על הצדדים להתגרש זה מזה. בתיק אחר נדרש בית הדין הגדול להבחנה בין חיוב להמלצה, ובית הדין הגדול קיבל דעת המיעוט שם שיש רק המלצה ולא חיוב לגט. הבעל הפר המלצות פקידת הסעד וכן של ד"ר שוורץ אליו פנו הצדדים, והבעל לא שיתף פעולה. לקוחתי טוענת שהיו קשיים ועליות ומורדות, שלא היו שונים מכל זוג נורמטיבי. הצדדים מעולם לא פנו למשטרה, ולא לגורמים ממשלתיים. הבעל עצמו כתב לאשה מכתב אהבה. מה שטוען שלא היו יחסי אישות בין הצדדים, מרשתי טענה כנגד זה שקודם להגשת התביעה, היו ביניהם יחסי אישות. העלה הבעל איזו טענה על תחתונים ועל זריקת טבעת נישואין, גם אם זה היה, סבר וקיבל הבעל. התייחסות לדברי הגאון פלאג'י, בדבר פרידה של שמונה עשר חודש, אם כן אין צורך כלל שצדדים יפנו לבית הדין הרבני, שהרי עצם הפירוד גורם לחיוב בגט. בית הדין האזורי בעמוד 12 לפסק דינו, מבאר שאין מדובר על כפיה בשוטים, אלא בדיבור עד שיתרצה. בתיק 1750-21-1 ניתן פסק דין שאם פירוד נגרם בעקבות שלבעל אחרת, אין בה כדי לחייב בגט. אם כן גם במקרה שאשה נאלצה לתבוע בבית המשפט, אין לחייבה לקבל גט.

באשר לטענה שהמשיב רועה בשדה זרה, מציג תסקיר פקידת סעד משנת 2009, בו צוין שלבעל אשה אוסטרלית... אימתתי ועימתתי עם מרשתי, והתברר שאכן לבעל היתה אחרת, אולם סולחת לו.

בפסק דין שניתן בתיק אחר, מצוטט ה"דברי מלכיאל", שלא ניתן לחייב גירושין, כשבעל עזב את הבית.

מצטט מתוך תיק 1750-21-1 שלא ניתן לחייב בגט, רק כשיש עילות גירושין.

מרשתי סובלת מן המצב, ולא מכך שלבעל אחרת. בהתאם לרמב"ם ניתן לגרש רק שמצא בה ערוות דבר. דבר שלא קרה במקרנו. בכל מקרה ניתן לאחות את הקרע שבין הצדדים. יש במשפחה שני ילדים בגירים שלהם צער. הצער שלעצמו אינו סיבה לקבל את תביעת הבעל. מבחינה ראייתית, כשל הבעל בהבאת ראיות ועדים ולמרות שהתבסס על התכתבויות שניתנו בעידנא דריתחא. מדובר בבני זוג נורמטיביים. הבעל לא שיתף פעולה עם המומחה. סבל צריך להוכיח בעילות ומעשים, וזאת חברי לא עשה. חברי מנסה ליצור יש מאין. לא היה סבל.

לעומתו, טוען המשיב, כמשתקף בין היתר מהפרוטוקול:

בית דין קמא לא עשה מלאכתו קלה. במשך שנתיים התקיימו דיונים. בית הדין האזורי ביקש לקבל תסקיר. והצדדים נשאלו ונחקרו, ובנוסף לכך העיד גם קרוב המשפחה. פסק הדין נשוא הערעור מתבסס על הודאות הצדדים. אגב התביעה הוגשה בשנת 2007, והצגתי בפני חברי שקיבלתי שכ"ט עוד בשנת 2001, והבעל המתין עם תביעתו. טען חברי שהאשה גזרה בגדים של הבעל לפני שמונה שנים. היא הנותנת ומתארת את הסבל של הבעל במשך שמונה שנים.

האשה עצמה ציינה באינטרנט שמבקשת להתגרש. כמו כן בית הדין התבסס גם על חו"ד מי שמונה על ידי בית הדין.

בעמוד 5 לפסק הדין, מציין בית הדין שקיים נתק בין הצדדים . מאז מתן פסק הדין, האשה לא פנתה כלל למעט תביעתה לבית המשפט.

בעמודים 6-7 לפסק הדין, מצטט בית הדין את דבריה של האשה, ומוזכר גם הרמת הסכין על ידי האשה.

ב"כ המערערת: שקר וכזב. לא הוכח.

עמו' 6-7 לפסק הדין מציין בית הדין שאין נחת בין הצדדים, ומצוין גזירת הבגדים על ידי האשה.

בעמוד 8 לפסק הדין מציין בית הדין שגם הסבריה של האשה על גזירת הבגדים, אין בה ממש. באותו עמוד בפסקה האחרונה קיימת התיחסות להתכתבות בדואר האלקטרוני

מפנה לעמ' 9 ולעמוד 10 לפסק הדין פסקה שלישית. שהאשה ביקשה להתגרש עד איום בהתאבדות.

בית הדין מגיע למסקנה שניתן להתבסס על ר' חיים פלאגי'. בית הדין ראה שיש פרוד של שנתיים בין הצדדים, ולא ניתן לחזור.

האשה כתבה לבעל באמצעות הודעות דואר אלקטרונית, שתמתין וכן הוכחנו שביקשה לזרוק את חפציו האישיים.

המשיב: יש לי חברות. חצי שנה אחר שעזב את הבית, קיימתי יחסים עם נשים אחרות.

לאחר העיון נראה בנידוננו שהחיים המשותפים עלו על שרטון ובכללית מצטיירת התמונה שנסתם הגולל על אפשרות ליישור ההדורים בין הצדדים באופן שלא ניתן לאחות הקרע, ויש לשים קץ למצב של לא שלום ולא גרושין, בשים לב שהצדדים חיים בפירוד רבות בשנים. ובכה"ג בוודאי שאין איסור לגרש אפילו אשה ראשונה ובפרט שנראה שהבעל מואס באשתו וזוגיות הצדדים מתדרדרת מהפח אל הפחת והתמשכות המצב הזה משליך שלילית על יחסי הורים וילדים.

עיין פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בספרו אגרות משה חלק ד' יורה דעה סימן ט"ז אות ב' וזה לשונו:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא לצריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

ועיין בספר ארעא דישראל עמוד 34 כתב בהתיחס למחלוקת ב"ש וב"ה בדין לא יגרש אדם אשתו ראשונה שהאיסור שלא יגרש אשה ראשונה הוא מצד עצה טובה וז"ל:

דאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאפילו לב"ש דאמרי לא יגרש עצה טובה קמ"ל ולא שהוא מוזהר על זה דלא מצאנו בשום מקום שיהיה מוזהר האדם שלא לגרש את אשתו אפילו מדרבנן וראיה לדבר מדהוצרך רגמ"ה לתקן שלא יגרש וכו'.

לא אכחד שישנם הרבה פוסקים הסוברים אחרת עיין שו"ת שואל ונשאל ושו"ת שמחת כהן ושו"ת דבר משפט הסוברים שיש לאסור לגרש אשה ראשונה. וכמו כן עיין שו"ת איש מצליח שאסף כעמיר גורנה כל השיטות. מכל מקום נראה שבכה"ג שפרודים עידן ועידנים שיש להפריד ביניהם ואין איסור לגרש אשה ראשונה, שבלא"ה אין זוגיות ביניהם. ומה שצריך ערות דבר נראה שהמדובר כשחיים ביחד. ובפרט שכאמור ישנם הסוברים שרק מצד עצה טובה אין לגרש אשה ראשונה שאז בוודאי שיש לייעץ לצדדים להתגרש היות ובטלו התנאים המינימליים לקיום תא משפחתי מלוכד.

כמו כן יש להניח שמאחר ולדברי האשה הבעל חי בשדה זרות, שהבעל מואס באשתו. עיין תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז עמוד א "ולמה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו", בבחינת "אשת נעורים כי תמאס". ובוודאי מהראוי להתריע על כך כמאמר הנביא ישעיהו פרק נד: וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס. וכן מלאכי פרק ב:

יד) וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְקֹוָק הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ:

(טו) וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד:

יחד עם זאת, לא ניתן להתכחש לאמת המרה שיש לשים קץ למצב הזה כשיש פירוד ממושך ובפרט שביה"ד האזורי השתכנע שיש חיי צער לשני הצדדים בקיום נישואין אלה ובית הדין לא מתערב בקביעה עובדתית רק במצב חריג ביותר וזאת במכירם ויודעם זמן רב בדיונים שהתנהלו בפניו ומההתכתבות האשה לבעלה.

לאור האמור יש לדחות הערעור וביה"ד האזורי יבדוק אפשרות להביא הצדדים להסכם גירושין תוך מתן פיצוי וכתובה לאשה ברוח דברי שו"ת תעלומות לב דיני גטין סימן א, וזאת לפני מתן הגט.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

נשוא הערעור הוא תביעת האשה לשלום בית ותביעת הבעל לגירושין. כב' ביה"ד האזורי קיבל את תביעת הבעל לאחר שקבע ששני הצדדים סובלים ממערכת הנישואין ואין אפשרות לשלום בית, בלא לקבוע בשל מי האשם, מתוך הנחה שגירושי הצדדים "יוכלו להביא להרגעת המתח ביניהם" ולא נראה שניתן לגשר בין הצדדים.

ביה"ד אמנם קובע שאין עילות ברורות לחיוב בגט, אבל בגלל הצטברות כל הדברים הקטנים כשלעצמם, הם הביאו למצב שאין תקוה לשלום, ועל כן פסק ביה"ד האזורי כי מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל.

ועתה נחזי:

הבעל הוא זה שעזב את הבית. לדבריו רק חצי שנה אחר שעזב את הבית התחיל לקיים יחסים עם נשים אחרות. האשה טוענת שהיא שמעה מבתה שעוד לפני כן בעלה כבר קיים יחסים עם נשים אחרות, אבל מכל מקום ולמרות הכול רצונה בשלום.

אין המקרה שלפנינו דומה למקרה של ר' חיים פלאג'י. שם דן במקום שעיכוב הגט בא "כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות". ואילו בנדון שלפנינו לא הורעה טענת האשה כי היא אכן באמת ובתמים חפצה בשלום.

אף אין המקרה שלפנינו דומה לנדון של האגרות משה, שאין נראה שהאשה באה לעכב מחמת טענת ממון. ובודאי אינו דומה לדינו של רבינו ירוחם.

יותר דומה הנדון לתשובתו של הדברי מלכיאל ח"ג סי' קמד, באחד שנשא אשה ומאוסה בעיניו וברח ממנה והחל לצאת לתרבות רעה, והאריך שם הדברי מלכיאל שאין להתיר לגרש בעל כורחה או לישא אשה שניה אף אם יש חשש שיצא לתרבות רעה, "ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכפותה על זה לקבל גט וחלילה לנו לסייע עוברי עברה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תילה".

בנידון שלפנינו אף אם אין חדר"ג יש שבועה ומנהג ויש להעמיד הדת על תילה ואין לחייב אשה להתגרש כל עוד לא ניתן לתלות אשמה בה, וראה בזה יביע אומר חלק ה אבן העזר סי' א..

מכל מקום אין תועלת בפסק דין לשלום בית.

פס"ד שכזה לא יפתור את המצב העגום שאליו הגיעו הצדדים. וכפי שתואר ע"י ביה"ד האזורי. ואף שיש מקום ונראה לקבל טענת ב"כ האשה כי הבעל תרם הרבה לניכור בכך שלא קיים החלטות ביה"ד שאימצו המלצות תסקירים, אין ביה"ד נותן עונשים, גם אם הבעל החל לקיים יחסים עם נשים אחרות ואפילו אם עשה כן לפני הפירוד.

יש מקום לפסוק כדברי התעלומות לב אבן העזר ע"ב סי' א' שיש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס את האשה במתן דמים.

על כן נראה שאין לדחות תביעת שלום הבית של האשה, ובודאי לא לקבל תביעת הבעל אלא רק אם יציע לה תשלום הוגן (ועיין דברי מלכיאל הנ"ל), ובאם כתובתה מועטה יוסיף לה אף מעל כתובתה ושלא תהא בת ישראל קלה להוציאה כי אז יש מקום ללחוץ עליה לקבל גט.

גובה הפיצוי והתשלום יקבע ע"י כב' ביה"ד האזורי.

אין מקום לחייב את האשה בקבלת גט לפני תשלום הכתובה.

בית הדין האזורי דחה את תביעת שלום הבית אמנם לא חייב בגט אבל קיבל את תביעת הבעל לגירושין.

בית הדין לא התייחס לעניין פיצויים וכתובה.

נראה שלעניין נושא זה יש לקבל את הערעור.

הלכה שאין לסדר גט קודם תשלום הכתובה, פרט למקרה שהאשה חייבת בקבלת גט ואין בידי הבעל לשלם וכפי שיבואר להלן.

על כן קבצתי בקיצור את דברי הפוסקים בעניין תשלום כתובה לפני הגט.

זאת מלבד הכתוב בסדרי הגט שאין לסדר גט קודם תשלום הכתובה או מחילתה. בעניין זה עיין בהרחבה במאמר הרב מנשה קליין (בעל שו"ת משנה הלכות) ועו"ד הרב שמעון יעקבי, "מתן גט והסדרי ממון – מה קודם", תחומין כב 157 (תשס"ב). ולא העתקתי משם והרוצה יעיין שם וימצא כדי מידתו.

שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רנד:

"שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה כן מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובה. והביא ראיה ממה ששנינו (כתובו' פ"ד דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה. אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. הרי גיטה וכתובתה אבל שלא בכתובתה אינו רשאי. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו."

וכן כתב בשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רכג:

"הגאון ז"ל כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם לא יפרע לה כתובתה. וכן נמצא בתשובה לרי"ף ז"ל. והביא ראיה ממה ששנינו (כתובו' נ"א ע"א) לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי דוקא הרי גיטה וכתובתה. אבל שלא בכתובה אינו רשאי. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו עכ"ל התשובה. ויש לי ראיה לזה מדאמרי' נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (ס"ג ע"ב) וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (נ"ח ע"א) וכן מעובדא דר' יוסי הגלילי דירושלמי שהית' אשתו רעה ור' אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה כדאיתא בפ' אלמנה נזונת (ה"ג) ובויקרא רבה בפרשת בהר סיני. וב"ר בפסוק אעשה לו עזר כנגדו מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא א"כ פורע אותה. וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (מ"א ע"ב)."

אמנם על שתי תשובות אלו כתב בית יוסף אבן העזר סימן קיט: "ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז", וציין לשו"ת הרא"ש כלל מב סימן א "נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה; והנמצא אתו יתן, והמותר כאשר תשיג ידו". יש להעיר על כך כי הנידון ברא"ש הוא במקום שיש חיוב מן הדין לגרש. וכן ציין הב"י לשו"ת ריב"ש סי' צא שיכול לגרש ואח"כ לתבוע כתובה, ואף כאן יש להעיר שדבריו אמורים במקום שהיה מותר לבעל לשאת אשה שניה והיא אינה רוצה להתגרש, שאין היא יכולה לבקש כתובה בלא גט, או במקום שמותר לו לשאת אחרת והיא תובעת גט.

וכדברי הב"י פסק רמ"א קיט ו.

וכתב בחלקת מחוקק קיט ס"ק ה שאין לפסוק כרמ"א:

"ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה - אין דין זה מוסכם דהא הרשב"א סי' אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב ...אפש' לומ' דלא כ"כ הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול וכיוצא אבל במוציא לרצונו אפש' דמודה להרשב"א. ומיהו מדברי הריב"ש סי' צ"א משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואינ' יכולה לעכב הגט עד שתהי' הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה

בית שמואל סימן קיט ס"ק ו מחלק בין אם יש חיוב בגט:

ואפי' אין לו לשלם - בתשובת רשב"א ...ובח"מ כתב מתשובה זו מבואר לא כפסק רמ"א וי"ל הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה אף הרשב"א מודה בזה אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש כמו בלקתה דאין ראוי לגרש ...וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש ובתשובת הרא"ש מבואר כמ"ש הרב רמ"א דהא כתב אפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה ש"מ היכא דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל פרעון הכתובה וכ"פ הריב"ש.

פרי חדש קיט לסעיף ו הביא ראיות התשב"ץ דלעיל וכתב:

ואני תמה על הרב המחבר, שמאחר שהרשב"א בשם הרי"ף בתשובה כתב שאינו יכול לגרש אא"כ יש לו לשלם הכתובה, ושכן שמע מהגאון, וכן נמצא בתשובת הגאונים (סי' קפא), וגם הרשב"ץ הסכים עמהם, ולא נמצא שום פוסק חולק עליהם בהדיא זולת משמעות הריב"ש, א"כ מנין לו לחלוק עליהם, ולכן אני אומר שקבלת הגאונים תכריע, ודלא כההגהה שנמשך אחר דברי הריב"ש, דליתא. וגם הגאון מהריק"ש פסק כתשובת הרשב"א וכדכתיבנא.

וכן נראה מהפתחי תשובה קיט ס"ק ה שהסכים עם הפרי חדש.

שו"ת רדב"ז חלק א סימן תמה, כותב שכך תיקנו הראשונים:

שאלת ממני אודיעך דעתי על אשה שאוכלת חלב ודם ואינה מדקדקת במצות אם תצא בלא כתובה. תשובה... תבוא מארה לאיש שרואה שאשתו עוברת על גופי תורה ואינו מחזירה ואם אין יכול להחזירה ואינו מגרשה ...ועל זה נאמר גרש לץ ויצא קלון וגו' ואומר אני כי בכגון זו לא תקנו הראשונים שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נותן לה כתובתה אלא זורק לה גטה וישאר כתובתה עליו חוב ואם אין לו מסדרין עליו וכן אני אומר בכל אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה והוא רוצה לקיים מצות פריה ורביה זורק לה גטה וישאר עליו הכתובה חוב ובזה ראוי לדון דבמקום דאיכא איסורא לא תקינו רבנן. והנל"ד כתבתי.

והרדב"ז חזר על כך בכמה תשובות. שו"ת רדב"ז חלק א סימן קעח:

"ואף על גב דתקנו הגאונים שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נותן לה כתובתה בכה"ג לא תקינו שיהיה זה עובר על שבועתו מפני תקנתם הילכך אין כאן אונס. ומיהו מפני תקנת הגאונים ראוי להשתדל שיתחרט על שבועתו השנייה ויתירוה לו".

ובשו"ת רדב"ז חלק א סימן תנח:

"שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה וכתובתה מרובה ואין לו מה תקנה יעשה לקיים מצות פריה ורביה לפי שיש עליו שבועה בכתובה כמנהג המדינה.

תשובה ...ואם לא תרצה להיות אצלו בצרה מגרש אותה ונותן לה כל מה שיש בידו והשאר מסדרים עליו כדין שאר בעלי חובות דעלמא ...ואין מתירין אותו לישא אשה עד שיגרשנה ויתן לה מה שנמצא בידו ויסדרו אותו מפני תנאי כתובתה ואף על גב דתקנו הגאונים ז"ל שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ יתן לה כתובתה הנ"מ בעל כרחה אבל הכא היא רוצה להתגרש שאינה רוצה לעמוד עם צרה והוא רוצה לקיים מצות פריה ורביה. הנלד"כ".

ושוב חזר על כך בשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקסו:

"במי שרוצה לגרש אלא שאין לו לפרוע כתובה לכ"ע אין כופין אותו שישכיר עצמו אלא מגרש וישאר עליו הכתובה חוב. הילכך בנ"ד כיון שראובן הוא ודאי עני ורוצה לגרש אין כופין אותו לעשות מלאכה כלל ואפילו שאינה בזויה. גם אין מוסיפין על כתובתה שאין זה מורד על אשתו כיון שרוצה לגרש אלא שאין יכול מפני התקנה שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ יתן לה כתובה שהרי מדין התלמוד יכול לזרוק לה גיטה ותהיה מגורשת ויפטר ממזונותיה ומתשמישה ולא יהיה מורד. וקרוב אני לומר שלא היתה התקנה אלא למי שנתברר שהוא ודאי עני ויש לו אשה רעה אין אדם דר עם נחש בכפיפה ויגרש ויהיה הכתובה עליו חוב ואין ראוי לגלות דבר זה שלא ילמדו בני אדם לטעון שהוא עני ואין יכול לזון את אשתו ורוצה לגרשה ושמא עיניו נתן באחרת ונמצאו בנות ישראל יוצאות בלא כתובה ומתבטלת תקנת חז"ל דאמרו משום חינא".

ובשו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן א הביא שכן נהגו בארצות המערב ובמרוקו:

"וע' בשו"ת כרם חמר (חאה"ע סי' צט), שהביא מתשו' מהר"י בן צור, שאם האשה חייבת להתגרש א"צ לפרוע כתובתה מיד, אלא תתגרש ותשאר הכתובה חוב עליו, אבל בכל שאר גירושין לא יגרש עד שיפרע לה כל סכי כתובתה במושלם. ע"ש. וכ"ה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סי' כח וקלה, וח"ב סי' כ). וכ"ה בשו"ת ישמח לבב (חאה"ע סי' כה) שהמנהג פשוט בארצות המערב, שהבא לגרש את אשתו: בלי שום טענה, אינו יכול לגרשה עד שיפרע לה כל סכי כתובתה משלם. והמנהג מיוסד ע"פ המהר"י בן צור וכמ"ש בתשו' הנז'. וכן המנהג בפאס כמ"ש מהר"ש בן צור הובא בס' כרם חמר הנ"ל. ע"ש. ובסו"ד הביא שכ"כ הדבר שמואל עמאר (חאה"ע סי' כח) בשם הרה"ג ר' רפאל מאמאן שכן המנהג פשוט בפאס וצפרו שאין האיש רשאי לגרש את אשתו אא"כ יפרע לה תחלה כל סכי כתובתה. ע"ש. (וכ"כ בשו"ת מקוה המים חאה"ע סי' סד). ונמצינו למדים שכן המנהג פשוט בארצות המערב לגרשה בעל כרחה בלי שום סיבה, ורק שצריך לפרוע לה כתובתה במזומנים. וכן שאלנו לרבני מרוקו שעלו מהתם להכא בשנים האחרונות, על מנהגם בזה בארצות המערב, וענו ואמרו שמעולם לא נהגו איסור לגרש בעל כרחה, ושהמנהג הפשוט בארצותיהם שמיד שהבעל משליש בקופת ביה"ד סכי כתובתה, פוטרים אותו מכל חיוביו, שאר כסות ועונה, ומגרשים את האשה".

ועיין שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן ב ד"ה י) שהביא חבל אחרונים: גט פשוט, מהריק"ש גט מקושר –

"יש לחוש לכל הגדולים, הרי"ף והגאונים והרשב"א והרשב"ץ שכולם הסכימו שאינו רשאי לגרש וכו' כי מי יערב את לבו לעשות מעשה לכתחלה נגד סברת כל הגדולים האלה, והכי נקטינן להחמיר כוותייהו, בדין זה. ומיהו אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שחייב להוציאה מן הדין, והיא אינה רוצה להתגרש, ואין לו לפרוע כתובתה...". ועוד אחרונים.

ועיין שו"ת צמח צדק לובביץ אבן העזר סי' ז שהאריך בנדון ואף הוא פסק שאין יכול לגרש בלא לשלם כתובה, והביא ראיות לכך, ושם שאם גירש בדיעבד מחלוקת אם חייב במזונותיה. אא"כ חייב מן הדין ואין לו לשלם.

אמנם מצינו הסוברים שיכול לגרש ולשלם כתובה אח"כ:

שו"ת משפטים ישרים חלק ב סימן סט

"שאלה מי שמגרש את אשתו אינו חייב לפרוע כתובה קודם כמ"ש במקום אחר באורך ומצאתי ראיה ממסכת פסחים דף קי"ג ויש אומרים אף המגרש אשתו פעם ראשונה וב' וכו' זמנין דכתובתה מרובה עכ"ל. ר"ל שגרשה ולא היה לו במה לפרוע והיא דוחקתו אחר הגירושין ורוצה להחזירה בשביל כתובה ואם איתא שהרוצה לגרש דלא יגרש עד שיפרע כתובתה מתחלה לא היתה מתגרשת עד שתקבל כתובתה ולא היה יכול לגרש ואף שיש לדחות האמת יורה דרכו.

מכל האמור נראה שיש לפסוק כפרי חדש ועוד שכתבו שאין לערוך גט לפני סידור עניין הכתובה: "יש לחוש לכל הגדולים, הרי"ף והגאונים והרשב"א והרשב"ץ שכולם הסכימו שאינו רשאי לגרש כי מי יערב את לבו לעשות מעשה לכתחלה נגד סברת כל הגדולים האלה, והכי נקטינן להחמיר כוותייהו, בדין זה".

פרט לנ"ל אין לסדר גט אלא בשני תנאים:

א) מקום שיש חיוב מהדין לגרש.
ב) "שנתברר שהוא ודאי עני, ויש לו אשה רעה אין אדם דר עם נחש בכפיפה"
ורק בתנאים אלו יגרש מיד והכתובה תהיה עליו כחוב.

מסקנת הדברים:

לא ניתן לחייב את האשה בקבלת גט, אלא רק לאחר שיציעו לה תשלום הוגן על דעת בית הדין והכתובה תיפרע במלואה.

הרב חיים שלמה שאנן - דיין

לא הבנתי את דברי חברי הגרח"ש שאנן. בעוד שהאריך להוכיח שאין כל סיכוי לשלו"ב והביא גם את דברי הגר"ח פלאג'י והאגר"מ שיש צורך להתגרש במקרה כגון זה ואחר כל זאת למסקנה כותב שאין לדחות תביעת האשה לשלו"ב. אתמהה!

בסיכום, לדעתי יש לאמץ את קביעת ביה"ד האזורי בו מקבלים תביעת הבעל לגירושין ודוחים את תביעת האשה לשלום, ומצטרף לדעתו של הגר"צ אלגרבלי.

הרב ציון בוארון - דיין

בסיכום, דוחים בזה את הערעור.

לדעת הרוב לא ניתן לחייב לפני שהאשה תקבל פיצוי הוגן וכתובה, וסכום הפיצוי יקבע ע"פ ביה"ד האזורי.

ניתן ביום כ"א בטבת התשע"ב
(16/01/2012)