בפנינו תביעות הדדיות של האשה והבעל, האחד כנגד משנהו.

תביעות האשה לשלום בית, להשלמת מזונות אשה ולהשארת הצו למדורה הספציפי בדירת הצדדים על כנו – מחד גיסא, ותביעות הבעל לגירושין ולהסרת הצו למדור ספציפי – מאידך גיסא.

נקדים ונציין כי זה שנים רבות שהצדדים מתדיינים הן בביהמ"ש לענייני משפחה (החל מ- 9/04) והן בביה"ד הרבני (החל מ- 19.12.07). ביה"ד דנן קיים דיונים ארוכים וממצים בעניינם של הצדדים ופעל לגיבוש הסכמות בין הצדדים, אך ללא הצלחה.

עובדות והליכים
להלן נסקור את השתלשלות העניינים בתיק הצדדים.

הצדדים נשואים זל"ז משנת 71 ומנישואיהם נולדה להם בת יחידה. הבעל כיום כבן 72 והאשה כבת 63.

ב-19.9.04 הגישה האשה בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תמ"ש 12040/04). בבקשה זו כותבת האשה "בתאריך 10.9.04 בעלי חזר מטיול בחו"ל עם המאהבת שלו לאחר שנודע לו שאני יודעת שהוא בוגד בי ולאחר שהודעתי לו על רצוני להתגרש ממנו – איבד את קור רוחו והתנהג כלפי באלימות וגרם לי חבלות גופניות. לאחר מכן בשיחה טלפונית איים שיחסל אותי ואת אחותי ואף אחד לא יוכל לעזור לנו. בעלי התנהג באלימות בעבר. באחת הפעמים דחף אותי במדרגות והפיל אותי על גבי וגרם לי חבלות בגב ובנס לא נשארתי נכה. מאז אתמול אני חוששת לחיי ואין לי ספק שהוא ינסה לממש את איומיו".

בסעיף "נסיבות הבקשה" מציינת האשה עוד כי "המשיב נהג באלימות ... ביום 10.9.04 ובמשך כל שנות הנישואין" ובסעיף "בנסיבות המתוארות להלן" היא כותבת: "מאחר וביקשתי להתגרש לאחר שנים קשות של סבל, אלימות ודיקטטורה, המשיב חמום מוח ואינו שולט במעשיו ברגע של כעס".

ואכן – ביום זה הוציאה השופטת ש. גולן צו הגנה כנגד הבעל.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים וב"כ ביום 4.10.04 טענה האשה לפרוטוקול בית המשפט – "המשיב עמד על שלו, הוא תפס אותי, ניער אותי והשליך אותי על המיטה. חוץ ממני וממנו לא נכח אדם נוסף בחדר ... המשיב הצליח להחזיק אותי בשתי הידיים שלו. לאחר מכן הוא התקשר למשטרה... אני פוחדת ממנו. המשיב הינו אדם אלים. אני אמרתי לו שנסגור את הדברים ביננו... אני תמיד רציתי להתגרש ממנו אבל פחדתי ממנו ... יש לי בעיה כלכלית כל הזמן אני חוששת לחיי... אני ניסיתי למצא פתרון. אני לא רואה שום דרך שהענין נגמר. ולכן בקשתי מספר פעמים שנסיים את זה בינינו... הייתי מוכנה להיות קרבן כל השנים. היום גם מבחינה כספית אני חושבת שהוא מבזבז את כל הכספים עליה. אנחנו חיים בחדרים נפרדים בערך 3 שנים אני חושבת. אני רוצה להסביר מדוע אנחנו בחדרים נפרדים יש כאן בעיה רפואית".

בתום הדיון הנ"ל נתנה השופטת גולן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים להפרדה פיזית ביניהם באופן שהבעל יתגורר במפלס השני של הבית בעוד האשה תתגורר במפלס השלישי, תוך חלוקת זמנים לשימוש הצדדים במקלחת, חדר הכביסה וכיו"ב.

ביום 26.9.04 הגישה האשה תביעה למזונות כנגד הבעל בתמ"ש 12014/04. ביום זה הגישה האשה תביעה נוספת ובה עתרה לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו הינה הבעלים של מחצית הזכויות והרכוש הרשום ע"ש הנתבע ו/או המוחזק על ידו לרבות בזכויות הפנסיה, זכויות לפיצויים וכספים" (תובענה בתמ"ש 12042/04).

בית המשפט קיים דיונים רבים, לרבות דיוני הוכחות, חקירות הצדדים ושמיעת עדים בנושאים הנ"ל.

בהחלטת בית המשפט מיום 24.2.05 קבעה השופטת גולן: "יתכן שמן הראוי היה שהצדדים דרכם תיפרד במיוחד לאור האמור בתמ"ש 12040/04". עוד הוסיפה כי – "יתכן שיטיבו הצדדים אם יגיעו להסדר מבלי שבית המשפט יאלץ להיכנס לטענות של ב"כ הצדדים באשר לדיווחים או אי דיווחים לרשויות המס. עוד אציין כי בשלב זה לא התרשמתי מהחומר המצוי בתיק בית המשפט כי האשה מצויה בפני שוקת שבורה ... בית המשפט לא מוצא מקום לפסוק מזונות זמניים עבור האשה".

בהחלטת בית המשפט מיום 25.12.05 נקבע כי "החל מהיום נדחית תביעת המזונות של האשה. ... בכל הנוגע לתמ"ש 12042/04 שעניינה תביעה רכושית מוסכם כי החל מה- 1.1.06 יעביר מר פלוני לגב' פלונית מחצית מתשלומי הפנסיה אשר הוא מקבל לידיו". עוד נפסק בהחלטה הנ"ל "מובהר לצדדים כי לאור העובדה שאין עוד חיובים בעניין מזונות האשה משמקבלת זו מחצית מהפנסיה שמקבל הבעל הרי שעל הצדדים להסדיר את נושא הוצאות הבית ותשלומי המשכנתא במסגרת ההליכים הרכושיים ביניהם ולא במסגרת תביעת המזונות".

ביום 22.5.2006 הגישו הצדדים לביהמ"ש רשימת מוסכמות ופלוגתאות כשבין היתר הוסכם כי "מועד הפירוד בין בני הזוג – תחילת הסכסוך – בשנת 2004". בין יתר הפלוגתאות שצויינו בהודעתם המוסכמת של ב"כ הצדדים ביום הנ"ל נכתב (בסעיף 14) "ההכרח במכירת הנכס ופירוק השיתוף בדירה". ועל כך הוסיפו כי "לעניין פלוגתא זו מבוקש להבהיר כדלקמן: "התובעת סבורה כי אין מקום לפלוגתא זו מאחר ואין תביעה לפירוק השיתוף בדירה בין הצדדים. הנתבע סבור כי במסגרת המחלוקות הרכושיות בין הצדדים יש לדון ולהחליט גם בעניין זה".

בתצהיר שהוגש לביהמ"ש ביום 15.10.2006 מסר הבעל כי האשה מנהלת מספר שנים עסקי קוסמטיקה ומעלימה במופגן את הכנסותיה. עוד הצהיר כי התובעת סירבה לעזור לו כלכלית ולא שיתפה אותו בהכנסותיה עד שכרע תחת הנטל הכלכלי. לדבריו "רק כשהגיעה משאית לפנות את חפצינו מהבית נעתרה ... ושיחררנו כספים שעיקלה לצורך תשלומי המשכנתא".

עוד הוסיף כי הודעת הפיטורין שהציגה האשה מיום 15.8.04 מפוברקת ונועדה להסתיר את הכנסותיה הגבוהות.

ב-7.2.07 הסכימו ב"כ הצדדים (לפרוטוקול בית המשפט מיום זה) כי לאור המחלוקת בין הצדדים ביחס לשווי ביתם של הצדדים "אנו מסכימים לפנות לשמאי ... שיתן לנו הערכת שווי הבית למימוש מהיר ומימוש רגיל... עלות השמאי תכוסה בחלקים שווים ע"י הצדדים...". ואכן בהחלטת בית המשפט מיום זה מונה השמאי יוסי אגסי לעריכת השמאות לבית הצדדים.

ביום 22.10.07 הגיש הבעל את תביעתו לבית המשפט (בתמ"ש 12043/4) במסגרתה תבע לפרק את השיתוף בבית מגורי הצדדים שברחוב מצדה 24 באשדוד.

מנגד, בתאריך 19.12.07 הגישה האשה לביה"ד באמצעות ב"כ עו"ד גיל שחף כתב תביעה לשלום בית. בתביעתה כתבה כי ידעה חיים קשים לצידו של הנתבע מבחינה כלכלית ומשאר בחינות, וכי הנתבע הנהיג בבית משטר צבאי, היה מתרגז כשהדברים לא התנהלו לרוחו ואף נהג כלפיה באלימות אלא שעל אף האמור, מעולם לא פסקה לאהוב את בעלה.

בתביעתה ציינה, שכשנתיים לפני תאריך התביעה הנ"ל, הפסיק הבעל לשלם את הוצאות הבית והיא נאלצה לפנות להליכים משפטיים כנגד בעלה בבית המשפט לענייני משפחה. לדבריה, לא דובר שם על פרידה ועל אף שנתגלה לה במהלך הדיונים שהבעל מנהל חיים כפולים, גם עמה וגם עם אשה אחרת, מכל מקום נאלצה בדלית ברירה לקבל על עצמה את המציאות הזו אשר נכפתה עליה שלא בטובתה.

בסיכום דבריה חזרה האשה על רצונה ב"שלום בית", וביקשה מביה"ד להטיל עיקול על בית מגורי הצדדים על מנת לאפשר את השבת שלום הבית על כנו.

עוד עתרה האשה לקבל מהבעל "מזונות אשה", וזאת מכיוון שהסכום שנקבע במסגרת ההליכים בביהמ"ש על פיהם תקבל האשה סך של 4000 ₪ – מחצית מהפנסיה שהבעל מקבל ממקום עבודתו – אינו מספיק לצרכיה וזאת לאור העובדה שאינה עובדת ולאור העובדה שמתוך הסכום הנ"ל היא משלמת 3000 ₪ דמי משכנתא. לדבריה הם חיו ברמה גבוהה ועל כן הינה זכאית על פי דין להשלמת מזונותיה על פי רמת החיים לה הורגלה.

בתאריך י"ד בטבת תשס"ח – 23.12.07 נעתר ביה"ד לבקשת האשה לקבלת "צו למדור ספציפי" על דירת בני הזוג, ועיקל את הדירה כדי למנוע את מכירתה עד לבירור התביעה.

ביום י"ב אדר א' תשס"ח- 18.2.08 התקיים דיון בו העלו הצדדים את טענותיהם בביה"ד. הבעל טען כי אין בין הצדדים חיי אישות כבר משנת 2000 וזאת למעט מקרים בודדים, כשלדבריו מאז ומעולם הם לא חיו טוב יחדיו.

האשה מאידך טענה להיפך, וכדבריה הנ"ל.

ביה"ד הפנה את הצדדים לייעוץ אצל עו"ס ביה"ד, והורה לאשה להשתדל לשכנע את בעלה לשוב לביתם, לחיק המשפחה.

ביום כ"ה ניסן תשס"ח – 30.04.08 הגישה עו"ס ביה"ד את חוות דעתה, וציינה כי לדברי הבעל "מערכת היחסים עם אשתו מעולם לא היתה מספקת מבחינתו, הוא תמיד חש דחוי ולא מוערך ע"י פלונית". גם האשה אמרה "שמערכת היחסים בינה לבין פלוני לא היתה מספקת". בהמשך הדו"ח מציינת העו"ס לפערים הגדולים בין בני הזוג בענין הגיל, המוצא, רמת ההשכלה וכו' אשר לדברי שניהם גרמו להעמקת המשבר בנישואיהם.

לסיכום כתבה העו"ס "במצב שכזה בו אין מוטיבציה ורצון להשקיע בשינוי ולו מצד אחד הרי ששום טיפול לא ישא פרי, מה גם שאם נכונות טענות הצדדים למניעים נסתרים הרי שהם צריכים להבין שאין זה בריא ונכון לשום מסגרת נשואין והדבר רק עלול ליצור תסבוכות ובעיות נוספות בעתיד".

לאור זאת קבעה העו"ס במסקנתה: "לא התרשמתי שיש סיכוי ממשי לשלום בית".

ביום ל' ניסן תשס"ח – 5.5.08 התקיים דיון נוסף בביה"ד בו ציין ב"כ הבעל שהאשה מרוויחה הרבה כסף ושיש לאשה עסק הרשום ע"ש הבת. עוד הציג בפני ביה"ד צ'קים החתומים על ידי האשה כמו גם, מסמכים מהם עולה שהאשה שוכרת רכב יקר מדי חודש.

לדבריו, האשה אינה רוצה כלל את בעלה אלא רק את כספו ואת הבית.

בכתב הבקשה שהגיש ב"כ הבעל לביה"ד בסמיכות לדיון הנ"ל, ציין כי הצדדים כבר רבו לפני כשלוש וחצי שנים, עת תבעה האשה להוציא כנגד הבעל צו הרחקה בביהמ"ש לענייני משפחה.

לדבריו, כבר במסגרת תביעה זו הביעה האשה את רצונה להתגרש מהבעל וביהמ"ש אף מינה שמאי מטעמו שיקבע את שוויו של הבית כצעד מקדים לפירוק הרכוש, ורק בסמיכות לתביעת הבעל לפירוק השיתוף "נזכרה" האשה לתבוע שלום בית בביה"ד. לטענתו, הם דיברו ביניהם עוד בזמן הדיונים בביהמ"ש על גירושין וכל תביעתה של האשה לשלום בית היא שקרית ומגמתית.

בהמשך התקיימו עוד דיונים בהם המליץ ביה"ד לצדדים לגבש הסכם ואף הוצע לצדדים ביום כ' חשון תשס"ט – 18.11.08 "הסכם גירושין" אולם בני הזוג לא הגיעו לכלל הסכמה בעניין.

במחצית שנת 2009 הגיש הבעל תביעת "גירושין" כנגד האשה.

לטענת הבעל באמצעות ב"כ יש לחייב את האשה בגט בגלל הטעמים דלהלן:

א. בחודש ספטמבר 2004 הוציאה האשה את הבעל מבית הצדדים באמצעות "צו הגנה" מטעם ביהמ"ש לענייני משפחה תוך הצגת טיעוני שווא על אלימות שכביכול נקט הבעל כנגדה. ה"צו" הוסר בהסכמת הצדדים לאחר כחודש ימים. בכתב התביעה הנ"ל לביהמ"ש הצהירה האשה כי רצונה בגירושין.

בדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 4.10.04 (כפי שמובא בפרוטוקול בית המשפט מיום זה) סיפרה האשה על מהלך חייה עם הבעל, על בגידתו של הבעל ועל נסיעתו לחו"ל ללא ידיעתה, כשעל רקע ויכוח בעניין זה התנהג הבעל כלפיה באלימות אשר בעטיה נאלצה להגיש כנגדו תביעה ל"צו הגנה" בביהמ"ש. במהלך הדיון אמרה האשה כי "המשיב הינו אדם אלים", "אני תמיד רציתי להתגרש אבל פחדתי ממנו","ביקשתי מספר פעמים שנסיים את זה בינינו".

ימים ספורים לאחר הדיון הנ"ל תבעה האשה בביהמ"ש את מזונותיה ובמסגרת תביעת רכוש תבעה גם את מחצית הפנסיה לה זכאי הבעל ממקום עבודתו בחב' "[...]". האשה קבלה בפס"ד של ביהמ"ש 50% מסך הפנסיה של הבעל בתמורה ל"ויתור" על תביעת המזונות (לאחר 6 שנים ממתן פס"ד הראשון תיקן ביהמ"ש את הכרעתו וקבע כי האשה תקבל רק 42% מהפנסיה בהתאם לשנות הנישואין והזכויות המוקנות לאשה ע"פ החוק).

בדיונים שהתקיימו בביהמ"ש בנושא זה הצהירה האשה כי רצונה בגירושין וכתוצאה מכך יזם ביהמ"ש את "פירוק השיתוף בדירה" ואף מינה לצורך כך שמאי מקרקעין שישום את דירת הצדדים.

לדברי ב"כ הבעל מכל הנ"ל מוכח כי תביעת שלום הבית של האשה אינה אלא מן הפה לחוץ, וכל מגמתה היא אך ורק לשמור על שלימות הבית המשותף והשארתו לשימושה הבלעדי. ב"כ הבעל מציין את חוות הדעת של ביהמ"ש בנוגע לאי אמינותה של האשה, ומציין, כי גם התנהלותה של האשה בדיוני ביה"ד והסתרת המידע מביה"ד בדבר תביעת המזונות שהוגשה לביהמ"ש מוכיחים את חוסר אמינותה של האשה.

ב. ב"כ הבעל הביא מכתבים ושאר מסמכים מהם עולה כי הצדדים מאז ומעולם לא חיו יחד בשלום. יעויין בפרוטוקול הדיון מיום ד' שבט – 19.01.2010 בו סיפר הבעל על מהלך חייהם המשותף כשלטענתו הוא זה שכיבס ובישל לבד. גם חיי האישות בין הצדדים היו מתקיימים לטענת הבעל רק כתגמול שניתן לו ואך ורק לאחר שהיה מבצע את הוראותיה ודרישותיה של האשה במדויק.

ג. בני הזוג אינם חיים יחד כ"בעל ואשה" על כל המשתמע מכך זמן רב.

ב"כ הבעל מפנה לפרוטוקול הדיון מביהמ"ש מיום 04.10.04 בו מודה האשה כי משנת 2001 הם חיים בחדרים נפרדים. ולפיכך עליהם להתגרש במהירות.

ד. הבעל "מואס" באשתו בגלל המריבות והמרורים שהאכילתו, לטענתו, ובגלל הסירחונות של החתולים שהביאה לביתם המשותף, כמו גם עקב התעקשותה של האשה לעשן בחדר השינה.

לאור הנימוקים הנ"ל מבקש הבעל שביה"ד יחייב את האשה לקבל את גיטה וידחה את תביעתה ל"שלום בית".

עוד דורש הבעל לדחות את תביעת המזונות בגלל הנימוקים הנ"ל ולאור מצבו הכלכלי הקשה מפאת חובותיו והוצאותיו ולאור העובדה שהאשה מרויחה כסף ומעשה ידיה לבעלה. עוד הוא מציין, שהאשה מקבלת מחצית מדמי הפנסיה שלו, וכבר אמר על כך ביהמ"ש כי האשה אינה יכולה לקבל גם מזונות מהבעל וגם את מחצית דמי הפנסיה שלו ובפרט שכבר הוכרע ע"פ בחירתה של האשה שהיא תקבל את המחצית מדמי הפנסיה של בעלה. עוד הוסיף כי האשה תבעה מזונות בביהמ"ש ואינה יכולה לתבוע זאת מביה"ד לאחר מה שנפסק לה בביהמ"ש.

עוד עתר הבעל לבטל מיידית את הצו למדור ספציפי שניתן לאשה ע"י ביה"ד וזאת לאור הנימוקים הנ"ל.

לעומתו הפנתה האשה בביה"ד את קריאתה לבעלה, "שוב הביתה!". בדיוני ביה"ד היא שבה והבהירה כי קריאתה אליו הינה מ"עומק הלב", וכי הינה חפצה באמת ובתמים ב"שלום בית". לאור זאת טענה האשה שהיא זכאית לסעדים מבית הדין אשר יסייעו לה לקדם את שלום הבית, ולשמר את מלא זכויותיה הנובעים מקשר הנישואין.

לטענתה, וע"פ הודאת הבעל והעדויות שהושמעו בביה"ד (לרבות עדותה של הגב' [...] עצמה) הבעל מנהל קשרים רומנטיים עם מאהבת בשם גב' א', וכל עוד הוא מנהל קשרים עם אשה זרה אין הוא יכול לתבוע גירושין ובפרט שבמצב דברים זה אין אפשרות לבחון את עניין שלום הבית באופן כן ואמיתי. ב"כ האשה מצטט מפס"ד של בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 21-1 – 0960 בהרכב הרבנים: הרב שלמה בן שמעון, הרב זלמן נחמיה גולדברג, והרב עזרא בר שלום שליט"א, בו פסק ביה"ד כי באופן זה גם אם האשה יודעת שהבעל לא יחזור אליה אין לחייב אותה בגט "ולא משום שהלך הבעל לרעות בשדות זרים יגיע לו זכות לחייב את האשה בגט".

לטענת האשה, לבעל אין כל עילה לגירושין וכל הסיבה לרצונו בגירושין הוא קשריו האינטימיים עם המאהבת.

האשה מבקשת כי ביה"ד יעמוד בהחלטתו הקודמת ויותיר את הצו למדור ספציפי על כנו. עוד מוסיפה האשה ותובעת תוספת לדמי "מזונות", היות שכיום אין לה כל הכנסה ואין באפשרותה לממן את מדורה כאשר היא זו שמשלמת את כל דמי המשכנתא על בית המגורים.

בהודעת הבעל לביה"ד מיום 10.1.10 כותב הבעל – "הסחבת בדיונים מ- 11/07 מקורם בעו"ד שחף אשר מנסה בכל דרך אפשרית לדחות דיונים עוד ועוד... התרעתי בהרבה מהדיונים כי זו משימתו ומשאלת ליבה של אשתי ש"אעלם" מהעולם בטרם יהיו פסקי דין. סיבה נוספת לסחבת – הצהרותיו של עו"ד שחף אשר פותח בכל דיון בסיסמאות חסרות שחר כאילו יש הידברויות על שלום בית. "יש התחלה חדשה", "הוא אוהב אותה" ... הדברים נאמרים על דעתו האישית בלבד כטקטיקה להשגת דיונים נוספים ... . ההיפך הגמור הוא הנכון. יש בינינו טינה תהומית שאינה ניתנת לאיחוי ואין דרך חזרה מממנה וכל רצונה לשלום בית אינו נכון אלא שקרי ומכוון".

עוד צירף הבעל בהודעתו הנ"ל מכתב שנתן לאשתו ביום 6.12.98 ממנו עולה תיאור של מערכת יחסים עכורה בין הצדדים. בין היתר כתב הבעל "כידוע לך שלמעלה משנתיים מערכת היחסים בינינו ובבית אינם תקינים ובלתי נסבלים. הדברים אמורים לגבי תפקודך והיעדרותך מהבית ...בכל פעם שמתעורר איזה ויכוח זה נגמר עם איזה קללה... הגיעו מים עד נפש והגעתי למסקנה שאני לא יכול יותר... זה החודש השני שהבנק שלי מחזיר תשלומים של המשכנתא... העובדה שלמעלה משנתיים אינך מבשלת, אינך מגהצת, אינך מנקה ואת הבית...".

הבעל צירף מכתב נוסף (בחקירתו בביה"ד ביום 19.1.10) וזאת משנת 1991 בו מודה האשה כי שיקרה שכביכול מצאה ראיות שבגד בה וז"ל "כל ההוכחות שהיו לי היו שקרים מתחילת הפרשה... וזו המצאה שלי לאחוז באיזה שהיא סיבה לאיים עליך בגירושין ולהוציא ממך מה שיותר רכוש בעת חלוקת הרכוש המשותף...". יצויין כי הבעל וב"כ דחו את טענת האשה שכאילו הבעל איים עליה לכתוב את המכתב הנ"ל.

נציין עוד כי הבעל ע"פ הודאתו חזר פעמיים אל ביתו בשנים 2005 ו-2006 לתקופות קצרות בהם קיים יחסי אישות עם האשה.

כמו כן, חזר הבעל לגור בבית הצדדים מחודש 3/2008 ועד חודש 7/2009.

מיום 15.7.2009 עזב הבעל את בית הצדדים ועבר להתגורר עם הגב' א'.

דיון והכרעה
לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאחר העיון בבקשות של ב"כ הצדדים ובכל החומר הרב שבתיק (כולל הפרוטוקולים וההחלטות של בית המשפט) לרבות סיכומי ב"כ הצדדים מחליט ביה"ד בזאת כדלהלן:

בריש מילין נקדים ונאמר כי אחר עיון רב ושיקול דעת מעמיק מתרשם ביה"ד פה אחד כי על אף טענות הצדדים וב"כ לגירושין מחד גיסא ולשלום בית מאידך גיסא, הרי שאבן המחלוקת בין הצדדים הוא הבית של הצדדים, ולא תביעת הגירושין של הבעל (אשר חי את חייו עם אשה אחרת גם ללא הגט אותו הוא תובע) ותביעת שלום הבית של האשה (אשר חיה בגפה ובנפרד מבעלה שנים רבות קודם להגשת תביעתה לשלום בית).

בנידון דידן עלינו להכריע אם תביעת שלום הבית של האשה כנה ואם אין בה משום הערמה אשר מגמתה לזכותה בבית שלם ולהנציח את חיי הפירוד והעויינות בין הצדדים (יעויין מאמרו של הרב אטלס זצ"ל בשורת הדין כרך ה' מחד גיסא, ובמאמרו של הגר"א לביא סי' מ"א מאידך גיסא).

עוד נקדים כי ביה"ד דנן ער לגישות השונות בפסיקה ביחס לשאלת המדור הספציפי במקרה בו נראה לביה"ד כי הנישואין "מתו", ובפרט כאשר הבעל הוא זה שהלך לרעות בשדות זרים, ובגד באשת נעוריו.

זאת ועוד, נציין עוד כי בנ"ד בחרה האשה להגיש את תביעותיה הרכושיות והממוניות בבית המשפט ורק לבסוף נאחזה בקרנות המזבח של המדור הספציפי בביה"ד.

ביה"ד מתרשם כי בנידון דידן גבה טורא בין הצדדים וכי אין כל סיכוי להשבת שלום ביתם של הצדדים על כנו. נחרצותו של הבעל בהתנגדותו החד-משמעית לכל ניסיון של שלום בית והצהרתו הברורה בפני ביה"ד כי אין לו שום זיק כלפי רעייתו מחד, והודאתו בדבר מערכת יחסים עם הגב' א' מאידך, מחזקים את התרשמות ביה"ד כי על הצדדים לגבש הסכם גירושין בהקדם האפשרי.

כנזכר לעיל גם עו"ס ביה"ד כתבה לביה"ד "לא התרשמתי שיש סיכוי ממשי לשלום בית".

אמנם האשה הצהירה בפני ביה"ד כי הינה חפצה בשלום בית, אולם מהעיון בחומר שבתיק עולה כי יש מקום לומר כדברי הבעל שהאשה אינה רוצה באמת ובתמים בשלום בית כי אם בבית שלם. בבקשת האשה לצו ההרחקה שהוצא נגד הבעל עוד בספטמבר 2004 כתבה האשה "המשיב חמום מוח ואינו שולט במעשיו ברגע של כעס", "המשיב נהג באלימות... במשך כל שנות הנישואין "מאחר שבקשתי להתגרש לאחר שנים קשות של סבל אלימות ודיקטטורה". ועל אף שביה"ד שוכנע כי הרקע לאירוע הספציפי סביב צו ההרחקה הינו מעשה הבגידה של הבעל, אולם מהנ"ל עולה החשש כי האשה אינה רוצה באמת ובתמים שלום בית, ועובדת בגידתו של הבעל רק מחזקת את הקביעה הזו ואת הצורך לרחק בין הצדדים בהקדם האפשרי.

כתב התביעה שהגישה האשה מתאר מערכת יחסים עכורה, שתלטנות כספית של הבעל, כעס, רוגז ואלימות מצד הבעל.

במצב דברים זה אמירות האשה על כך שלא חדלה לאהוב את בעלה אומרות דרשני.

אין ספק כי קשה מאוד להאמין לאשה לאור הניכור הקשה העולה מכתבי ביה"ד ובית המשפט אודות מערכת היחסים הזוגית. לכך יש להוסיף גם את "הסכם ההפרדה" שערכו הצדדים, את שנות הפירוד הרבות ואת חוו"ד של עו"ס ביה"ד.

זאת ועוד, חוסר שיתוף הפעולה הנדרש של האשה עם רו"ח א. אוליאל אשר מונה על ידי ביה"ד לסייע לייצב את מצבו הכלכלי של הבעל מחזק את החשש הכבד אודות כנות תביעתה של האשה לשלו"ב.

לעניין זה נציין כי על אף הפצרות חוזרות ונשנות במספר החלטות של ביה"ד בהתאם להסכמתה של האשה לפעול לפתרון הבעיות הכלכליות של המשפחה ולהכנת תכנית הבראה והסדר פרעון החובות של המשפחה לרבות הסכמה למימון ההליכים הנ"ל הרי שבפועל לא היה כל שיתוף פעולה מצד האשה וכלשונו של רואה החשבון במכתבו לביה"ד מיום 3.6.2009 "אבקש להודיע לכבוד ביה"ד שאני מפסיק את עבודתי בתיק היות ולא היה שיתוף פעולה מצד האשה" (יעויין בזה החלטות ביה"ד מיום 14.1.09 ומיום 19.4.09 ומיום 8.6.09 ומיום 31.12.09 ועוד).

אשה שחפצה כל כך בשלו"ב תעשה כל אשר לאל ידה לתת כתף תומכת לבעל המתמודד עם חובות כבדים (גם אם נעשו לטענתה כתוצאה מהתנהלות רשלנית של הבעל).

והנה – תחת זאת פעלה האשה בערכאות השונות לתבוע מזונות מופרזים מהבעל תוך שהיא מעלימה מביה"ד, משמיטה ומסתירה נתונים רלוונטיים אודות עבודתה, השתכרותה, הכרעת בית המשפט בעניינה וכו'.

למותר לציין כי גם בית המשפט העיר על דבר אמינותה של האשה ועל התנהלותה המשפטית.

לעניין זה נצטט מפסק דינה המקיף של השופטת גולן בעניינם של הצדדים מיום 4.1.2010 בתביעה הרכושית בתמ"ש 012042/04, וזה לשונה: "ביחס לעבודת האשה בעסק ..., אופן ומשך העסקתה וכו' השיבה התובעת תשובות מתחמקות וכלליות. השימוש במילים "לא חושבת", "יכול להיות", "אני לא יודעת", "אין לי מושג", "לא זוכרת", "הכל יתכן לא זוכרת", "לא ראיתי", "לא שמתי לב" "אני לא מבינה בזה כלום" לאורך עדותה של התובעת ובמענה למרבית השאלות שהופנו אליה מעלה כי גרסתה אינה עקבית ואינה אמינה וכי התובעת בחרה להתחמק ממתן תשובות והסברים במסגרת חקירתה הנגדית" (עמוד 26 לפסה"ד).

כמו-כן, בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט ב-19.11.07 אומרת האשה מפורשות כתשובה לשאלה על רמת הכנסתו של בעלה כי זו "שאלה מצויינת, אני לא יודעת. בגלל זה כנראה אני מתגרשת".

מעבר לכך גם עצם עניין פירוק השיתוף, אשר נידון עוד בשנת 2007 בבית המשפט לענייני משפחה ובו כבר הסכימו ב"כ הצדדים בשם הצדדים בתאריך 07.02.07 על מינוי שמאי שיבדוק את הערכת שווי הבית לצורך חלוקת הנכס – מוכיח כי פני הצדדים היו לגירושין.

בנסיבות האמורות הרי שביה"ד דוחה את מצג השווא ואת הרושם שניסו האשה וב"כ להציג בפני ביה"ד כאילו מדובר במשפחה למופת ובמערכת יחסים זוגית בריאה ותקינה. אמירותיו של ב"כ האשה כגון: "הבעל חזר לחיקה של אשתו", "התחלה יפה של שלום בית", "השניים מנהלים חיי זוגיות נהדרת", "האשה עושה הכל למען שלום בית" ועוד אינן נתמכות כלל וכלל במציאות אשר נבחנה על ידי ביה"ד.

אם כן, לתביעת הגירושין של הבעל יש לכאורה בסיס עפ"י דברי רבינו ירוחם ב"מישרים" נתיב כ"ג ח"ח שכאשר שני הצדדים אינם מעוניינים זב"ז על ביה"ד לכפות על גירושין. ואף שבתי הדין לא נהגו בכגון דא על כפיה (עיין בפד"ר י"ג עמ' 266 ואילך שנידון זה תלוי במחלוקת ראשונים) אולם מנהג בתי הדין לפסוק כרבינו ירוחם לעניין חיוב גט (עיין פד"ר ז' עמ' 112, פד"ר י"א עמ' 95, ובפד"ר י"ג שם). וכאשר ניכר ששני הצדדים אינם מעוניינים בשלום בית יש לחייב את הצד המעכב את הגט בגירושין.

אלא שעל אף האמור יתכן שדברי האשה כיום לפיהם הינה חפצה בשלום בית הינם כנים, ובפרט שבגילה המבוגר אכן יתכן שלאחר חשבון נפש שערכה האשה עם עצמה הגיעה למסקנה באמת ובתמים כי על אף משקעי העבר עדיפים לה חיי שלום בית מאשר לחיות את שארית חייה בגפה.

מכל מקום מה שברור הוא, כי מהחומר הרב שנצבר בתיק בנוגע ליחסי הצדדים בעבר עולה, כי בני הזוג לא חיו טוב במשך כל השנים, ויש ספק רב אם אכן בני הזוג יכולים ומסוגלים לחיות יחדיו בהרמוניה זוגית ככל בני זוג. בדרך כלל, במקרים כגון אלו יש לעשות ניסיון של שלום בית בלווי מקצועי ולבחון את אופן התנהלותם של בני הזוג (כפי שציינה עו"ס ביה"ד בחוות דעתה), אולם בנידוננו הבעל קבע עובדות בשטח באשר הינו חי כבר עם אשה זרה, ואשר על כן לא ניתן לעשות ניסיון כן ואמיתי לבחינת שלום הבית בין הצדדים ולא ניתן לבדוק את אופן התנהלותם של בני הזוג. ויש מקום לומר כי לולי בגידת הבעל – יתכן כי על אף משקעי העבר היה מקום לבחינת האפשרות להשבת שלום הבית.

ביה"ד דוחה את עמדת ב"כ הבעל כאילו הקשר הזוגי בין הבעל לגב' א' החל רק לאחר שהבעל "נזרק" מהבית כטענתו. הבעל הודה בעדותו לביה"ד שהקשר החל עוד קודם לכך. ביה"ד רואה בחומרה רבה יציאה של גבר נשוי לטיול משותף עם אשה זרה. גם אם נקבל את עמדת הבעל וב"כ כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה גרועה לאורך השנים, הרי שאין בכך כל היתר, הכשר או מתן לגיטימציה לנהל מערכת יחסים זוגית עם אשה זרה בטרם הסדיר את סיום מערכת הנישואין עם אשת חיקו כדמו"י. עמדת הבעל לפיה אין עוד תוחלת לנישואין אינה מכשירה את הדרך לבגידה, ודי למבין.

ונראה, כי בנידון מורכב זה, אזי מצד אחד יש לקבל את טענתה של האשה על רצונה בשלום בית כיון שיש מקום לבדיקה מקצועית נוספת של ענין זה, ועל אף שיש אומדנא שאין האשה רוצה באמת שלום בית, יש לומר שאין זו אומדנא ברורה כעדים, ועל כן אין לחייבה בגט. [ועוד נראה, שבנידוננו העילה המרכזית לגירושין היא בגידתו של הבעל שגרמה לה לחשוב על גירושין כפי שהצהירה בביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד בתאריך 12.9.04 על תקיפת בעלה "לאחר שהודעתי לו על רצוני להתגרש ממנו וכו' והתנהג כלפי באלימות וכו'". ובזה יש לומר שאין לחייב את האשה לקבל גט כשהבעל גרם לכך שתשנא אותו. עיין פד"ר י"ג, שם; שורת הדין ה', עמ' קנ"א. ואולם אם מפני טעם זה לחוד היה מן הראוי לדון על כך בכובד ראש כיון שיש לדחות את הראיה עליה מתבססים בפד"ר שם. מכל מקום בנידוננו א"צ לדון בכך כיון שאין לחייבה בגט מחמת הטעם הראשון].

ואולם – על אף האמור כי לא ניתן לחייב את האשה בגט לאור בגידתו של הבעל ולאור דרישתה להשיב את שלום ביתה על כנו – הרי שביחס לצו למדור ספציפי שהוצא יש לומר כי לביה"ד קיים ספק רב בדבר כנות תביעת שלום הבית של האשה לאור הצהרותיה בעבר, כמו גם ספק רב באפשרות הריאלית ובסיכוי להשיב את "שלום הבית" של הצדדים וזאת לאור מערכת היחסים העכורה והטעונה בעבר ובהווה. נוסיף כי גם בדיון שהתקיים ביום ג' תמוז תש"ע – 15.06.10 נחקרה האשה וניתן היה להבין מדבריה כי עיקר חפצה ורצונה הינו הבית והמדור ולאו דוקא שלום בית עם בעלה.

יעויין בפרוטוקול הדיון הנ"ל שורה 91 שם שואל ביה"ד את האשה – אפשר להציע שהוא יתן לך מזונות. ותיפרדו. על כך עונה האשה : "אם אחיה בבית ואקבל מזונות אני מוכנה ואני בטוחה שהוא יחזור לבית".

ועל כן נראה כי מספק אין להמשיך לתת לאשה צו ל"מדור ספציפי" ויש לדחות את תביעתה ל"מזונות" כיון שהבעל נחשב ל"מוחזק" והמוציא מחבירו עליו הראייה, וכדלהלן.

כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א בפסקי דין רבניים חלק ו' עמ' 15 בזה"ל:

"מכל זה נראה דאי אפשר לחייב את הבעל ולהוציא ממנו מזונות כשאשתו מסרבת להשלים עמו, וכן מורין בבי"ד לא לפסוק מזונות לכל אשה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה". ועיין עוד בפד"ר ח', עמ' 201, 325. ונראה בפשיטות, שהוא הדין כשהאשה מסכימה לחיות עמו חיי אישות ואינה רוצה לחיות עמו כאשה לכל דבר. שהרי בחידושי הריטב"א כתובות דף ק"ג ע"א כתב וז"ל:

"והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה,שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו, וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם, ואפילו לדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות אישות הי"ב) שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה. ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו, ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת עמו בבית אלא שמצערתו מתשמיש והא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות, וכן דעת רבותי."

ובשו"ע אהע"ז סי' ע' סי"ב וברמ"א שם נפסק כדברי הריטב"א. ובפד"ר חלק י"ז עמ' 44 כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א וז"ל:

"שהרמ"א פסק ... כהריטב"א שאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו, אולם נראה שזה מדין אחר וכמ"ש הריטב"א "אין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו" וכ"כ הח"מ והב"ש "כי היא משועבדת לעמוד תמיד לפניו ולשמש אותו ולאכול עמו על שולחנו" משמע, שזה מדין חיבה וקריבת הדעת והלב נגעו בזה." [ובאמת נראה שכן הבין ה"בית יעקב" בסימן ע"ז ס"ב את דברי הריטב"א. יע"ש] ועפ"ז פסק שם הגריש"א שבמקרה שאין לבעל גבו"א ואין בין בני הזוג שום קשר של חיי אישות והאשה עומדת על דרישתה לגט מובן שאי אפשר לדרוש מן האשה שתעמוד לפניו לסעוד יחד על שולחן אחד בכדי שיתקרבו הלבבות".

ויש לשאול, אם סיבת ההפסד למזונות הוא מצד חסרון החיבה וקירוב הדעת והלב שבין הבעל לאשה, היאך כתב הריטב"א את דבריו "אפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה", והרי אין לך חסרון של חיבה וקירוב הדעת יותר גדול מאשר במורדת גמורה מחיי אישות.

והתשובה על כך פשוטה, דלדעת הריטב"א לעניין "מזונות" יש חילוק בין מורדת האומרת "מאיס עלי" לבין מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", שלגבי מורדת האומרת בעינא ומצערנא ליה כתב הריטב"א בכתובות דף ס"ג ע"ב שבתוך ד' שבועות שלא הפסידה את כתובתה לא הפסידה האשה את מזונותיה, אבל לגבי מורדת האומרת "מאיס עלי" כתב הריטב"א שם בדף ס"ד ע"א שאין לאשה מזונות מיד כשמרדה בו. וטעם החילוק בזה הוא, מורדת דבעינא ומצערנא ליה אינה מעוניינת בניתוק חיי האישות מבעלה, אולם אשה מורדת המואסת בבעלה מעוניינת בניתוק חיי האישות מבעלה ובכך מפסדת מיד את מזונותיה. ובזה חידש הריטב"א שגם כאשר האשה מעוניינת בניתוק חלקי של חיי האישות מבעלה, היינו, כשמורדת בו ממלאכות של חיבה המקרבות את הדעת והלב בינה לבין בעלה, אין לה מזונות, אפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, היינו, מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" שכאמור אינה מעוניינת בניתוק חיי האישות מבעלה.

וכן מדוייק בדברי הריטב"א שכתב "ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת בבית שמצערתו מתשמיש, והא קנסינן לה לההיא מורדת". והיינו שרוצה לצער את בעלה אולם אינה מעוניינת בניתוק יחסיה עמו, ובזה אינה מפסדת את מזונותיה מן הדין אלא שיש "לקנסה" מחמת מרידתה לאחר ד' שבועות של הכרזה שמפסדת את כתובתה.

[הערה: לכאורה ניתן היה לפרש את דברי הריטב"א באופן אחר, דהנה הריטב"א שם בתחילת דבריו כתב לפטור את הבעל מלשלם מזונות לאשתו מפני "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו" ובהמשך כתב "ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה, דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו". משמע שהריטב"א בתחילת דבריו התכוין לפטור את הבעל מלשלם דמי מזונות מלאים אולם הצריך לשלם לאשה דמי מזונות כפי ברכת הבית. ועל כרחך כוונת דברי הריטב"א במה שכתב לפטור את הבעל מדמי מזונות מלאים מפני "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו" היא, שאופן וצורת תשלום המזונות של הבעל כלפי אשתו הינה בדרך של אכילת האשה עם בעלה בשולחן אחד, ועל כן כשהולכת מן הבית מפסדת את דמי המזונות כפי ברכת הבית. ואין כוונת הריטב"א לפטור את הבעל מחובת המזונות שלו כלפי אשתו בגלל שהיא לא נמצאת עמו על שולחנו, וכן פסק לדינא בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ב. על פי זה לכאורה ניתן היה לפרש את המשך דברי הריטב"א כהוספת נדבך על מה שכתב לעיל, שלא רק שאופן וצורת תשלום המזונות הינה בדרך של אכילת האשה עם בעלה בשולחן אחד יחדיו, אלא גם שמהות ועצם חוב מזונות של הבעל כלפי אשתו הינה בדרך של אכילת האשה עם בעלה בשולחן אחד יחדיו מפני שחוב מזונות אינו כשאר חוב ממון אלא חיוב של אישות כמ"ש הפרישה בחו"מ סי' צ"ז ס"ק מ"א "חייבו התורה או חכמים להיות אשתו כגופו, דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו", ובסמ"ע שם ס"ק נ"ז כתב "מפני שהתורה לא חייבתו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו, ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו", דהיינו, שתהא האשה אוכלת ושותה עם בעלה כפי שהוא אוכל ושותה. ואם אינה רוצה להיות עמו יחדיו (בלי טענה מוצדקת) חסר במהות חיוב המזונות . ועיין שורת הדין ו', עמ' ש"כ. ולפי זה דינו של הריטב"א אינו אלא כאשר האשה אינה אוכלת עם בעלה בשולחן אחד ולא כשאינה עושה לבעלה דברים של חיבה וקירוב הדעת והלב.

אולם מדברי הח"מ והב"ש הנ"ל שכתבו הטעם שאין לחייבו במזונות כיון שהיא משועבדת לעמוד תמיד לפניו ולשמש אותו ולאכול עמו על שולחנו נראה, שאין כאן גדר בחיוב המזונות כי אם פטור של הבעל בחוב של מזונות אשתו כאשר אינה מקיימת את שעבודה לעמוד לפניו ולשמשו ולאכול עמו על שולחנו, וכפי שכתב הגרי"ש אלישיב דמדין חיבה וקריבת הדעת והלב נגעו בזה]

וכיון שדברי הריטב"א שהבעל יכול לדרוש מאשתו שתהיה עמו לעמוד לפניו ולשמשו במלאכות הם מדין "חיבה וקריבת הדעת והלב", נראה בפשיטות שיכול לתבוע אותה שתהיה עמו ותישן עמו בחדר אחד [עיין שו"ע הרב הל' סוכה סי' תרל"ט ס"ט שכתב וז"ל: "ואפילו אם אשתו אינה טהורה מכל מקום שייך שמחה כשבעלה מתייחד עמה בחדר אחד" ומקורו מהדרכי משה והט"ז שם] ושאר דברים המקרבים את הלב בהן הינה משועבדת לו.

ויצויין, כי מדברי ה"כתב סופר" בתשו' אבהע"ז סי' ק"ב נראה קצת שיש דין "מורדת" אף כשאינה מונעת את בעלה מתשמיש כי אם מחיבוק ונישוק וכדו', עיי"ש היטב ובעזר משפט סי' ט'.

ובאוצר הפוסקים סי' ע"ז סעיף ב' ס"ק י"ב אות ד' הובאו דברי הראבי"ה בתשובות וביאורי סוגיות סי' תתקצ"ד, אשר מדבריו נראה, שמשום מניעת "יחוד" גם כן נחשבת האשה כ"מורדת".

על פי זה לכאורה נראה, שכאשר האשה אינה דרה עם בעלה בחדר אחד נחשב הדבר כ"מרידה" עכ"פ לפוטרו ממזונות שבזה מפסדת גם כשאין מרידה גמורה כי אם מרידה חלקית הגורמת לחוסר חיבה וקירוב הדעת כפי שנתבאר. וגם אם נאמר שבגלל אי רצונה של האשה להיות בחדר אחד עם בעלה אינה מפסדת את מזונותיה, מ"מ ברור הדבר שמגורי הצדדים בחדרים נפרדים במשך שנים מהווים הוכחה לכלל מערכת היחסים הקלוקלת בין בני הזוג ואשר מעידים ללא ספק כי גם יחסי האישות ביניהם לא היו תקינים כלל וכלל וכפי שטען הבעל שהאשה הייתה מציבה לו תנאים לפני יחסי אישות וכשלא עשה את רצונה היא סרבה לקיים עמו יחסי אישות.

ולפי הנראה מדברי הראשונים אין האשה מפסדת בזה מזונות מדין "מורדת", דבזה אינה מפסידה מזונותיה רק כאשר הבעל תובע אותה שתחיה עמו בחיבה וקירוב הדעת והיא אינה מסכימה לכך, אלא חיובו של הבעל במזונות אשתו יסודו בקשר הכללי של האישות עמה שלכן היא גם אוכלת עמו, וממילא החיוב מותנה ברצונה של האשה לחיות עמו בחיבה וקירוב הדעת, ולא כשאינה רוצה לחיות עמו בצורה של חיבה וקירוב דעת. עיין פד"ר ו', 53. עזר משפט סי' ז' עמ' ס"ג טור ג'. [יש לפלפל בזה בדעת הרא"ש בכתובות בסוגיא דמורדת שכתב שיש לפטור את הבעל ממזונות אשתו המורדת מדין קנס, ועיין בשו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן נ"א שכתב וז"ל: "ומ"ש ידידי נ"י בסוף דבריו די"ל דאף אם שקר בפיה ומפקעת עצמה שלא כדין מ"מ מדינא יש לה מזונות עד הגרושין, אלא דבמורדת קנסוה רבנן, ומש"ה עכ"פ אלים להב"ד טענתה ע"י חזקה דהעזה דאינה מעיזה לאמתלא טובה שלא לשווייה כמורדת ושלא לקנסה, וממילא יש לה מזונות, מסתברים דבריו". ונראה לכאורה שלא כדברינו. אולם הרבה אחרונים הבינו שאין דין זה דוקא במורדת]

על פי זה בנידוננו בו בני הזוג אינם חיים באהבה וחיבה יחד ואף ישנים בחדרים נפרדים כבר משנת 2001 ומזה שהאשה לא באה לביה"ד על אף שנים רבות של פירוד לבקש לשפר את יחסיה עם בעלה ולחיות עמו בחדר אחד כדרך כל הארץ, נראה, שגם האשה היתה חפצה להתנתק מבעלה עכ"פ בעניין זה ולא היתה מעוניינת לחיות עמו חיים משותפים ותקינים של בעל ואשה ומזה גם מוכח כי יחסי האישות בין בני הזוג לא היו תקינים. ואין ספק שאם הצדדים היו מגיעים יחדיו לביה"ד בשנים שעברו הבעל היה נפטר ממזונות באופן זה.

אלא שהאשה טוענת כי הינה רוצה כיום בשלום בית. ונראה בזה, כי לאור היחסים הלא תקינים ביניהם בעבר ולאור התנהלות האשה בתביעתה כאשר בביהמ"ש היא דיברה על גירושין ומיד בסמוך לכך בתביעתה בביה"ד דיברה על שלום בית והסתירה בערמומיות את דבר התנהלות הדיונים בביהמ"ש, ואף בביהמ"ש קבלו על כך, נראה כי יש להתייחס בספקנות גדולה לדברי האשה על רצונה של האשה לחזור לבעלה ויתכן מאוד כי היא אינה רוצה בבעלה באמת ואין להאמינה על כך.

והנה, בעיקרון כאשר היתה מרידה מצד האשה וכתוצאה מכך הבעל הלך לאשה אחרת, ולאחר זמן באה האשה ואומרת כי היא מעוניינת לחזור לבעלה, ניתן לדמותו לאשה שמרדה מחיי אישות וחזרה בה בזמן שאין אפשרות לחיי אישות מפאת מחלתה או מחלתו של הבעל, שהרי גם האשה מבינה שהבעל לא יחזור אליה בגלל שחי עם אשה אחרת, ובספר נתיבות המשפט נתיב כ"ג ח"ח דף רי"ב כתב וז"ל:

"ובמרדכי ובהגהות אשר"י כתוב, שפסק ראבי"ה דאשה המורדת על בעלה ושוב חלתה, אף על פי שמחמת אונס החולי אינה שבה לבעלה, אפילו הכי אבדה מזונותיה ... ודבריו סתומים וצריכין בירור ... מהי כוונתו לומר, שאף על פי שחזרה בה אלא שמחמת אונס החולי ... אינה יכולה לסבול תשמיש, מכל מקום איבדה מזונותיה, זה דבר תימה שאין הדעת סובלתו, דכיון שחזרה בה אמאי אין לה מזונות, והוה לה כשאר נשים חולות שאינן ראויות לתשמיש דהבעל חייב במזונותיהן ...".

ובעזר משפט סי' ט' ע"מ ע"ז כתב על כך וז"ל:

"ואם כי כנראה, הראבי"ה אינו סובר כך, משום שדעתו היא שיש מקום לחשוד בה שהחזרה אינה כנה, הואיל וקודם לכן היתה המרידה למעשה, ועכשיו רק דבורים בעלמא היא מדברת, ויש מקום להניח שהיא מדברת כך מפני שבין כך אין אפשרות לחיי אישות אולם פשוט הדבר שזהו רק במורדת גמורה מתוך זדון, בלי כל טענה, אבל בנידון דידן, שגם בתקופה טרם שנודעה הסכנה, היתה המרידה, כאמור, בטענה טובה ואם כן, עכשיו למה נחשוד בה שהיא רק מערמת ואינה כנה בדבריה. ועיין בספר תורת אמת למהר"א ששון שאלה קפ"ו".

והוא הדין כשהבעל הלך לאשה אחרת ניתן לומר כי האשה אינה כנה ורק דבורים בעלמא היא מדברת. [אין אנו באים לקבוע בזה מסמרות דהדבר פשוט הוא שעל ביה"ד לבדוק היטב את דברי האשה ואין בזה לדיין אלא מה שעיניו רואות.]

והנה ניתן היה לומר כי הפירוש בדברי הראבי"ה הוא, שכיון שהאשה מרדה בפועל בבעלה, אזי עד שלא חזרה בפועל אליו אין רצון האשה לשוב לבעלה נחשב כחזרה. וממילא אין זה שייך לעניינינו שהאשה אומרת כי היא רוצה לחזור בפועל והבעל אינו מסכים בגלל שהינו חי עם אשה אחרת.

אולם עיין באבני מילואים סי' ע"ז ס"ק י"ב שהביא את דברי הראבי"ה, ובהגהות הריא"ז ענזיל על האבני מילואים כתב בדעתו, דאין פוחתין לה את כתובתה אבל מזונות אין לה עד שתשוב אליו בפועל, וכ"כ בפד"ר כרך ח' עמ' 60, עיין באוצר הפוסקים אעה"ז סי' ע"ז סי"ב ס"ק נ"ו אות ט'. וצריך ביאור מה החילוק בזה.

ולפי המבואר בעזר משפט כי סברת הראבי"ה היא, שיש לחשוד באשה שחזרתה אינה כנה וכי הינה מדברת אך דיבורים בעלמא, אזי לענין כתובה שהאשה מפסדת מצד קנס על מרידתה אין לקונסה מספק אבל לענין מזונות שהאשה מפסדת מן הדין מחמת שאינה רוצה בבעלה כפי שנתבאר לעיל, אזי כאשר יש לחוש שחזרתה אינה כנה מפסידה האשה את מזונותיה עכ"פ מספק על פי הכלל ש"המוציא מחבירו עליו הראיה".

אלא שבנידוננו הבעל חזר לבית כמה פעמים בגלל סכסוך עם האשה האחרת, והאשה אמרה לו שיחזור אליה. אם כן דברי האשה לבעל לא היו רק בגדר "דיבורים בעלמא". אולם כפי האמור לעיל לאור הזמן הארוך שבני הזוג חיו בחדרים נפרדים זמן רב עוד לפני שהתנהלו הדיונים בביה"ד הרי שכפי הנראה מרידה זו נעשתה ברצון במשך שנים רבות, ואין נפ"מ אם מרידה זו נעשתה ברצון שני הצדדים, ולאור הנסיבות בהן האשה לא הודתה כי גם התנהגותה כלפי בעלה לא היתה נכונה ובכך יתכן כי היתה מפייסת את בעלה, ולאור התנהלותה המשפטית של האשה, נראה כי יש מקום רב להסתפק בכוונתה ובכנות רצונה של האשה לחזור לבעלה. ואכן יש לבעל סיבות מוצדקות לא להאמין לאשה שיחולו שינויים בבית אם יחזור אליה. [עיין ישכיל עבדי ח"ה סי' ס"ה. אוצר הפוסקים אבהע"ז סי' ע"ז ס"ק י"ב אות ט"ו.]

ובנוסף נראה, כי גם אם האשה מתכוונת ברצינות, ובתום לב לפעול להשבת שלום ביתה – הרי שלאור היחסים הלא תקינים ביניהם בעבר (במשך שנים רבות) קיים ספק רב אם ניתן לתקן זאת מכאן ולהבא. עיין פד"ר חלק ט' עמ' 68.

כמו כן, יש קצת אומדנא שהאשה אינה חפצה בשלום בית אלא בבית ומזונות, כאשר יש לבעל אשה אחרת, דבר הגורם לחוסר רצון בשלום בית, ובצדק. מפני שבן זוג אשר רעהו בגד בו בדרך כלל מואס בו, עיין רמ"א אהע"ז סי' קי"ז ס"א. ועיין שורת הדין כרך ה'.

וכיון שכן, הרי קיי"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה והלא הבעל נחשב כמוחזק במזונות שהרי האשה באה להוציא ממון מבעלה [עיין כתובות צ"ז ע"ב].

ואף לענין הדירה לכל היותר האשה אינה נחשבת כי אם לשוכרת על הדירה (בחלקו של הבעל) [עיין בספר בית יעקב אהע"ז סי' צ' סט"ו] וכשיש לנו ספק בחיוב מדור בדרך כלל הבעל הינו המוחזק על המדור כיון שהינו הבעלים על הדירה כמו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' שי"ב סט"ו-סט"ז. והאשה נחשבת כ"מוציאה", ועליה מוטלת חובת הראיה.

עוד נראה בזה, דהנה ידועה שיטת הרא"ם שבזמן הזה שהבעל אינו יכול לגרש את אשתו בעל כרחה בגלל חרם דרבינו גרשום, אם אינה מסכימה להתגרש רשאי להשליש בביה"ד גט ודמי כתובה ובכך הרי הוא נפטר ממזונות וכן הורה בנחל יצחק סוף ח"א, דמספק אין להוציא מהבעל מזונות. ורוב הפוסקים חולקים על הרא"ם, וכן קי"ל לדינא. ובאוסף פסקי דין של הרבנות הראשית עמ' נ"ד, נ"ה פסקו הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הרצוג, הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל, והגר"י קלמס וז"ל:

"ידועה היא שיטת הרב אליהו מזרחי ז"ל שאף בזה"ז אם הבעל משליש גט וכתובה הוא נפטר ממזונות, והגאון האמתי ר' יצחק אלחנן בסוף ספרו נחל יצחק, ח"א, מכריע שאם הבעל השליש גט וכתובה אין להוציא מזונות ממנו, דקשה להוציא מן המוחזק, אע"פ שרוב הפוסקים חולקים על הרא"מ יעוי"ש, ואמנם אין אנחנו עושים כהרא"ם ז"ל וחלילה לנו לעשות כן, ואם כך נפסוק נחריב ח"ו את חיי המשפחה בישראל, ומנהגנו עושה תקנת ב"ד והקהלות ואין לזוז ממנו, אעפ"כ במקרה שהב"ד ברור לו שהיא אשמה בהפרעת חיים של שלום, (אף שאין הדין מחייבה לקבלת גט), ושאין תקוה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו, כגון דא אפשר להסתמך על שיטה זו בצירוף פצויים שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה, אך מובן שהדבר צריך מתינות וזהירות ועיון גדול בכל מקרה ומקרה לפי המצב והמסיבות. וראה במקרה זה שלפנינו, אעפ"י שאין יסוד לאסור אשה זו על בעלה מן הדין, מכ"מ דעתו של ביה"ד מתישבת עליו שהבעל צודק בזה שלבו נוקפו ושהיא גרמה לכך, ומכיון שכך, כדאיים הם הפוסקים כהרא"מ להכריע לטובת הבעל שהוא המוחזק בממונו, ובפרט שנותנים לה פצויים, והיינו לפסוק שכיון שמשליש גט וכתובה והפצויים שקבעו בי"ד נפטר ממזונותיה".

ונראה כי גם בנידוננו, היות וכפי הנראה גם הבעל וגם האשה אשמים בהפרעת שלום הבית ביניהם ולשני הצדדים יש חלק בלתי מבוטל במצבם הזוגי הגרוע, אזי יש לסמוך על דברי הרא"ם בזה לפטור את הבעל ממזונות אשתו על ידי שישליש את גיטה. ובנידוננו אין צורך בהשלשת כתובה היות והאשה קיבלה ממון על פי חוק יחסי ממון שלא על פי דין תורה ועל כן אין לחייבו גם את דמי הכתובה. ואמנם ישנם דעות שדברי הרא"ם נאמרו רק לאחר השלשת גט עיין בנחל יצחק סוף ח"א ובפד"ר ח"א עמ' 197 ח"ב עמ' 297, אולם לפי דעת רוב הפוסקים דבריו של הרא"ם נאמרו גם ללא השלשת גט. עיין לב אריה סי' כ"א ואכמ"ל.

למעלה מן הצורך מציין ביה"ד בזאת כי גם אם לאשה היה מגיע מזונות בנידוננו נראה כי הבעל פטור מלשלם תוספת מזונות מהטעמים דלהלן:

בתאריך 19.11.07, נחקרה האשה בביהמ"ש וסיפרה שקיבלה משכורת של 3,500 ₪ בחודשים ספטמבר 2006 עד אוקטובר 2007, [היא סיפרה זאת רק לאחר שנחקרה על כך בבית המשפט]. בחקירה הנ"ל סיפרה גם על כך שהיא שוכרת רכב בתשלום חודשי של מעל 2,000 ₪ לחודש. [בשנת 2004 שילמה כ-5500 ₪ לחודש] ומכאן נראה שמרויחה הרבה כסף לחודש ומעלימה מעיני הבעל ולכן מרשה לעצמה לשכור רכב בסכום הנזכר.

כמו-כן, הוצג לפנינו חומר הראיות אשר הוצג בחקירת האשה בביהמ"ש ממנו עולה שהאשה הרוויחה הרבה כסף והעלימה זאת מפני הבעל, ונציין בזאת את דברי ביהמ"ש בפסק הדין שניתן בעניינם של בני הזוג ביום 04.01.2010 בו נכתב בזה"ל: "למעלה מן הצורך יצויין, כי בכל הנוגע למעמדה של התובעת בעסק ולמערכת היחסים שבין התובעת לאחותה בעלת העסק הרי שרב הנסתר על הגלוי, במהלך עדותה של התובעת הועלו תמיהות והתגלו סתירות".

כעין זה הביע ביהמ"ש את מורת רוחו ביחס להתנהלותה של האשה במקומות נוספים בפסקי הדין בעניינם של בני הזוג. על כן נראה כי הבעל יכול לומר במקרה דנן "צאי מעשה ידיך למזונותיך".

זאת ועוד, לדברי ב"כ האשה, הבעל מרוויח כיום 4,000 ₪ – מחצית מהפנסיה ו-2,400 ₪ קצבת זקנה כשמוטל עליו לשלם 200,000 ₪ חובות, [יעויין פרוטוקול ל' ניסן סח' שורות 8 ו-16], ולדברי ב"כ הבעל בכתב התביעה החובות מסתכמים בסכום גדול ממה שהוזכר, על כן נראה, שאין לחייב את הבעל במזונות בסכום יותר גדול ממה שמשלם היום כשעיקר נטל החובות מוטל עליו, [יעויין להלן בנושא "המדור הספציפי"].

ובנוגע למדור, אילו היתה הדירה רק בבעלותו של הבעל, אזי גם אם היה מגיע לאשה מדור, בנידוננו יכול הבעל למכור את הדירה בגלל הטעמים דלהלן:

הדירה משתרעת על שטח של כ-240 מ"ר, שכפי הנראה אין האשה זקוקה להם, (ואשר לטענת הבעל האשה כלל אינה מתגוררת בה אלא לעיתים רחוקות ע"פ העולה מחיובי החשמל והמים האחרונים) ועל כן אף שמבחינת ההלכה חייב הבעל במדור אשתו וקי"ל ש"עולה עמו ואינו יורדת עמו". ואין הבעל יכול להוציא את אשתו מדירה יפה לרעה, ולכאורה זה כולל אף דירה קטנה יותר. עיין פד"ר ח' עמ' 202 ואילך. אולם, כפי שנראה מהחומר שהוגש לביה"ד כיוון שהדירה הגדולה אינה משמשת רק למדורה של האשה אלא חלק מהדירה משמש כמחסן לחפצים שונים ומדור לבעלי חיים יש לומר שאין זה נחשב ל"יורדת עמו". ובפרט במצב בו שרוי הבעל בו רובץ עליו חוב של משכנתא בסך גבוה ועוד חובות לבנקים, נראה כי אין מקום לחייב את הבעל להשאיר את הדירה לגמרי בידי האשה ולשלם חובות בזמן שיכולים לגור בדירה גדולה ויפה ללא חובות. שהרי לאחר מכירת הדירה תוכל האשה לקנות דירה, ולהתפרנס לגמרי מסכום הפנסיה שבידה ולא לשלם יותר עבור המשכנתא.

[יש לעיין בסברא זו אם יוכל בעל להוריד את אשתו מרמת דיור שהורגלה עד כה בגלל חובות. שאף אם עד היום הסכים לגור בדירה גדולה עם חובות יכול לטעון שאינו רוצה יותר בכך. וצ"ע].

זאת ועוד, חובת המדור מחייבת את הבעל במדור הראוי לה לפי כבודה, אך כשבעלה אינו עימה [מאיזו סיבה שהיא], המדור יכול להיות קטן יותר, כמ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' תתקכ"ג, הביאו הרמ"א אהע"ז סי' צ"ד ס"א, ועיי"ש בחלקת מחוקק סק"ה ובט"ז סק"א ומקורו בירושלמי כתובות פרק י"ב ה"ג, שכאשר בעלה נמצא במדינת הים אינו מחויב לתת את המדור שנתן כשנמצא עימה.

לאור הטעמים הנ"ל, אילו היתה הדירה רק בבעלותו של הבעל, אזי גם אם היה מגיע לאשה מדור, הבעל אינו מחויב ליתן לה את המדור שגרה בו כיום, ויכול לתת לה מדור יותר קטן. אלא שעכ"פ מחוייב היה לדאוג לה למדור באותה העיר בה גרה עד היום. [ויש לדון לגבי העברת דירה לעיר אחרת].

אולם, כיוון שהדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, הרי שאילו היה ביה"ד מקבל את דברי האשה אודות רצונה ב"שלום בית" ומשוכנע בכנותם, ורואה שיש אכן סיכוי להשבת שלום הבית אזי כיוון שהדירה רשומה ע"ש שני הצדדים הם נחשבים לשותפים, ובשו"ע חו"מ סי' קע"ו סט"ו נפסק "השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק אם הגיע הזמן" והוא הדין כשלא התנו אבל ידוע זמן השותפות. עיין שורת הדין ה' עמ' קע"ה ואילך. וכשביה"ד רואה סיכוי מסוים לשלום בית אין לפנות את הצדדים מהדירה כיון שעל דעת כן נשתתפו ביניהם, [אא"כ יש חובות רבים שרובצים על בני הזוג שמקשים באופן משמעותי על זרם החיים שבאופן זה נראה שיש אומדנא ברורה שעל דעת זה לא נשתתפו].

אולם לאור כך שבני הזוג לא חיו טוב במשך כל השנים, ויש ספק רב אם אכן בני הזוג יכולים ומסוגלים לחיות יחד בהרמוניה ומכיון שביה"ד סבור כי אין סיכוי לשלום-בית בין הצדדים, הרי שעל אף שהאשה חוזרת על רצונה בשלום בית, אזי יש אומדנא שעל דעת זה לא נשתתפו. ואף אם אומדנא זו אינה אלא ספק, כיוון שאין הדבר ברור שנשתתפו עד סוף זמן הנישואין בפועל או עד ששני הצדדים לא ירצו בשלום בית, הרי זה בודאות לא נחשב כידוע זמן השותפות. עיין פד"ר ט"ז עמ' 307 . שורת הדין י"ג, עמ' קי"א.

לסיכום, כיוון שאין סיכוי לשלום בית, ויש ספק בדבר כנותה של האשה שיתכן כי היא אינה רוצה בשלום בית וכפי שהצהירה בבית המשפט, וגם אם היא רוצה בשלום בית לאור יחסי בני הזוג בעבר נראה שגם אם יחזרו לחיות תחת קורת גג אחת אין סיכוי שיחיו ביחד כפי שבני זוג צריכים לחיות, נראה שאין לחייב את הבעל במדור ובמזונות ומתקבלת בקשת הבעל להוריד את הצו שניתן לאשה ל"מדור ספציפי" כדי שהצדדים יוכלו למכור את הדירה ולחלוק את תמורתה בחלקים שווים כמקובל.

למעלה מן הצורך נציין לסעיף 25 בסיכומי ב"כ הבעל אשר צירף מסמכים אודות צריכת המים והחשמל בתקופה האחרונה מהם עולה האפשרות שהאשה אינה מתגוררת בקביעות בבית המדובר.

בנוגע לרצון הבעל למכור את הדירה לגורם שלישי, ביה"ד מציין שזכותו של הבעל לטעון כך, כפי שפסק השו"ע בחו"מ סי' קע"א ס"א וס"ט, ובסי' ס"ו סמ"א, שגם בשותפות שנוצרה ע"י קניה אפשר לומר גוד או אגוד, ובנידוננו גם לפי"ד הר"י מיגאש הסובר שבשותפות שנוצרה ע"י קניה לא אמרינן גוד או אגוד, כיון שהשותפות נוצרה לצורך הנשואין והחיים המשותפים, כשנתבטלה הסיבה לשותפות, נתבטלה ג"כ השותפות. [ישנן עוד סיבות לכך ואין כאן המקום להאריך].

ונחלקו השו"ע והרמ"א אם יכול לומר גוד או אגוד כשאין לו מעות ורוצה למכור לאחר, השו"ע בסי' קע"א ס"ו פסק כדברי הרמב"ם שיכול לומר בכגון דא גוד או אגוד. [לדעת הב"י גם הרא"ש לא פליג בזה] והרמ"א פסק כהרא"ש. ובזוג בני עדות המזרח פסקינן כהב"י, אא"כ הבעל עשיר שיכול לקנות את הדירה בעצמו שאז גם לפי הרמב"ם והשו"ע אינו יכול לומר גוד או אגוד כמ"ש הנתיבות סי' קע"א סק"ט אולם אם האשה תרצה לקנות את הדירה עפ"י הערכת שמאי תתקבל טענתה [כמ"ש הב"י בדעת הרא"ש].

מעבר לאמור, ביה"ד רואה לנכון לציין כי עולה הרושם שהיה כאן ניסיון מצד האשה וב"כ לעמעם את העובדה כי במסגרת ההליכים שנקטה נגד הנתבע בביהמ"ש היא הגישה גם תביעת מזונות נגדו . בהליך זה קבעה השופטת גולן בהחלטתה מיום ט"ו אדר א' תשס"ה "לא מצאתי מקום ... להורות על חיוב הנתבע במזונות זמניים של התובעת" ובהמשך "לא התרשמתי מהחומר המצוי בתיק ביהמ"ש כי האשה מצויה בפני שוקת שבורה".

ובהחלטתה מיום 25.12.05, מוסיפה השופטת גולן וקובעת כי – "מובהר לצדדים כי לאור העובדה שאין עוד חיובים בעניין מזונות האשה משמקבלת זו מחצית מהפנסיה שמקבל הבעל הרי שעל הצדדים להסדיר את נושא הוצאות הבית ותשלומי המשכנתא במסגרת ההליכים הרכושיים ביניהם ולא במסגרת תביעת המזונות".

ואמנם, ב"כ האשה בכתב התביעה שהגיש בתאריך 19.12.07 כתב בסעיף 5 בזה"ל "לפני כשנתיים לערך הבעל חדל לשלם את כל הוצאות אחזקת הבית, ובעצם זנח את האשה, בדלית ברירה האשה נאלצה לפנות בהליכים משפטיים כנגד בעלה בבית המשפט לענייני משפחה", ואולם למצער לא הזכיר ב"כ האשה דבר הגשת תביעת מזונות האשה כנגד הבעל. גם בדיונים שהתקיימו בביה"ד ניסו האשה וב"כ להעלים זאת, דבר שעורר את ב"כ הבעל כנגדם והטיל ספק בכנות טענותיה בכלל, ובדבר כנות רצונה של האשה בשלום בית, בפרט.

וכבר פסק הרמ"א בחו"מ סי' כ"ו ס"א שהתובע בערכאות והפסיד בתביעתו וחזר לתבוע לפני דייני ישראל אין נזקקין לו. וא"כ יש מקום לומר כי אין לביה"ד להזדקק לתביעתה של האשה בדבר המזונות.

ואף שהתובעת משכה את תביעתה למזונות, אולם זאת לאחר שביהמ"ש הבהיר לה שתביעת מזונות אינה יכולה לעמוד במקביל לתשלום מחצית מהפנסיה החודשית כאלמנט רכושי, ולכן בחרה התובעת להתמקד בתביעתה לתשלום מחצית הפנסיה, כיון שחשבה שבתביעתה זו ירווח לה. ובהחלטה שם כותבת השופטת גולן שעל הצדדים להסדיר את נושא הוצאות הבית ותשלומי המשכנתא במסגרת ההליכים הרכושיים ביניהם ולא במסגרת תביעת המזונות. ועל כן לכאורה אין לביה"ד לעסוק בתביעה זו לאחר שהוגשה התביעה בביהמ"ש בו הושגו ההסכמות הנ"ל. ועיין בפד"ר י"ג עמ' 278 ואילך.

אולם כל זה לעניין תביעת המזונות, אבל לעניין תביעת המדור שלא תבעה האשה מעולם בביהמ"ש, על ביה"ד מוטל לדון בעניין, עיין שורת הדין ח' עמ' קט"ז.

אולם גם לעניין תביעת המזונות, אין הדבר ברור שביה"ד לא יטפל בתביעה כיון שכבר נפסקה בביהמ"ש, שהרי להלכה הנזכרת שמי שהלך לערכאות אין ביה"ד נזקק לו, יש שני טעמים: א. משום שהוי כקיבל עליו קרוב או פסול, ואף שקיבל עליו דין ערכאות, פסק הרמ"א בחו"מ סי' כ"ב ס"ב שאם כבר דנו לפניו אין יכול התובע לחזור בו. ב. משום קנס, והנתיבות המשפט בסי' כ"ו [סק"ב] הכריע שעיקר הטעם הוא משום קנס. ובפד"ר י"ג עמ' 277 מציין הגרא"י וולדינברג זצ"ל שבפוסקים נראה שהעיקר כטעם הראשון. אולם לפי הש"ך סי' כ"ב ס"ק ט"ו הטעם הראשון אינו נכון לדינא.

ונפ"מ בנידוננו, שאם טעם ההלכה הנ"ל הוא כהטעם הראשון, הרי ודאי שהאשה בתביעתה למזונות קיבלה עליה את פסקי ביהמ"ש. אולם לפי הטעם השני שהוא משום קנס, יש לומר שבנידוננו שהאשה תבעה בביהמ"ש באמצעות בא כוחה ובעצתו מחמת שהדבר אצלה כהיתר ולא מפני רצונה להרים יד בתורת משה במזיד, אין מקום לקנסה, וכסברא זו כתב מרן הגר"ע יוסף בפד"ר י"ג ע"מ 276, ועיין עוד באריכות בשורת הדין ח' ע"מ ק"ב-ק"כ, וכן י"ל שהקנס הוא שאין בי"ד נזקקין לדון בתביעה, אולם לאחר שדנו ויודעים להיכן הדין נוטה צריכים לפסוק כדין, עיין פד"ר י"ג עמ' 280. על כן נדרשנו לדון בעניין תביעת המזונות והמדור.

המורם מכל האמור
א. ביה"ד דוחה את תביעתו של הבעל לגירושין, וזאת לאור דרישתה של האשה לפעול להשבת שלום ביתה ולאור העובדה שבמצב הדברים הנוכחי בו הבעל חי עם אשה אחרת – לא ניתן לבחון כדבעי את הסיכוי להשבת שלום ביתם של הצדדים על כנו, והוא הוא אשר נתן אצבע בין שיניו, בכך שהלך לרעות בשדות זרים תוך בגידה באשת נעוריו.

ב. תביעת האשה לשלום בית נדחית לאור הספק בכנות תביעתה של האשה, ולאור העובדה שגם אם נניח כי כנים דבריה – ביה"ד מתרשם כי ספק רב אם ניתן לאחות את הקרעים בין בני הזוג לאחר מערכת יחסים עכורה ומשברית המשתרעת על פני שנים רבות של תביעות משפטיות ופירוד רגשי, ובפרט לאור העובדה כי גם כשבני הזוג חיו תחת קורת גג אחת הם חיו ביחד ולחוד בחדרים נפרדים בעויינות מופגנת עד אחרון הגדיל בדמות בגידתו של הבעל באשת נעוריו.

ג. לאור האמור, ביה"ד ממליץ לצדדים לגבש הסכם גירושין הוגן וכולל כדי לפתוח פתח תקווה לחיים טובים יותר לשני הצדדים.

ד. תביעת השלמת המזונות של האשה נדחית היות ולאור מערכת היחסים המתוארת בגוף פסק הדין ולאור הספק בכנות תביעתה של האשה הרי שבכה"ג פטור הבעל ממזונותיה.

לכך יש להוסיף את שיטת הרא"ם המבוארת באבהע"ז סי' ע"ז ובנו"כ שבנסיבות הנ"ל שהבעל רוצה להתגרש – ניתן לפטור את הבעל ממזונות האשה וקי"ל שבכה"ג שלאשה יש חלק לא מבוטל בביטול שלום הבית ניתן לסמוך על שיטה זו.

מעבר לאמור, ביה"ד התרשם כי לאשה יש די כסף לפרנסתה וכי היא מעלימה את הכנסותיה האמיתיים מבעלה. וכגון דא יכול הבעל לומר לאשה "צאי מעשה ידייך במזונותייך".

נשוב ונציין כי גם בית המשפט אמר את דברו בכל הנוגע ליושרה ולהתנהלותה של האשה, בענין.

נוסיף ונציין כי ע"פ החומר בתיק ביה"ד, לבעל יש חובות רבים ואשר על כן לא ניתן לחייבו מעבר לקביעת בית המשפט ולחיובים הקיימים כיום, לפיהם זוכה האשה מידי חודש ב-42% מדמי הפנסיה של הבעל.

זאת ועוד, בית המשפט דחה כבר את תביעת המזונות של האשה וביה"ד רואה בתביעה הממוחזרת ניצול לרעה של הליכי משפט שלא בתום לב ויעויין בזה בשו"ע חו"מ ריש סי' כו', ואכמ"ל.

ו. ביה"ד מורה בזאת על ביטול הצו למדור ספציפי אשר ניתן בתיק זה, ואולם – לשם מיצוי ההליכים לגיבושו של הסכם גירושין הוגן וכולל בין הצדדים מחליט ביה"ד כי החלטה זו תיכנס לתוקף רק בתום חודש ממועד פס"ד זה.

הנימוקים לסעיף זה הינם – הספק בכנות תביעתה של האשה כמו גם בסיכויים להשבת שלום ביתם דבכה"ג אין לחייב את הבעל במדור.

זאת ועוד, הדירה שבנדון גדולה ביותר ולאור חובותיו הגדולים של הבעל ולאור העובדה שאינו דר עמה – הרי ודאי שאין לחייבו במדור ספציפי זה.

גם מדיני השותפות י"ל שבנ"ד קיימת אומדנא ברורה שלא השתתפו אדעתא דהכי שהאשה תגור בגפה בדירה בעוד הבעל ייאנק תחת עול חובותיו, (יעויין בגוף פסק הדין מ"ש בזה) ואפילו את"ל דמידי ספקא לא נפקא הרי עכ"פ לא חשיב כידוע זמן השותפות.

ניתן ביום י"ט חשון התשע"ב
(16/11/2011)

פקודות לטבלה: לפסקי דין (יש להוריד את מעברי השורות)