א. ביום ג' אב תש"ע 14/7/10 נתן ביה"ד בנידון זה פס"ד לגירושין ופס"ד חלקי בענייני הרכוש, וביום ח' תמוז תשע"א 10/7/11 ניתנה החלטה לחייב את הבעל ליתן ג"פ לאשתו, וניתנו הוראות נוספות בענייני הרכוש.

ב. לצורך הכרעה בענייני הרכוש מינה ביה"ד את השמאי מר משה רוזנר להעריך את שווי דירות הצדדים, האחת [מקום א'] והשנייה [מקום ב'].

כמו"כ מינה ביה"ד את רו"ח ישינסקי לערוך את איזון המשאבים שצברו הצדדים מיום הנישואין 29/11/00 ועד למועד הקובע ביום 31/12/09.

ג. בפס"ד הנ"ל מיום 14/7/10 אות י"ח קבע ביה"ד: "ייקבע מועד לדיון לצורך בירור דרישת הבעל לחלוקה ביחס של 40%–60% בשווי הדירות."

יש לציין שבשלב מוקדם למתן פס"ד הנ"ל, קיים ביה"ד הליך גישור והציע לצדדים לגבש הסכם בכל הנושאים המוסכמים, ולהשאיר ההכרעה בעניין חלוקת שווי הדירות בידי ביה"ד, אם יחולקו בשווה או ביחס של 40–60 לטובת הבעל (ראה פרוטוקול הדיון מיום 22/6/10 שורות 102–112 ושורות 119–129).

ב"כ האשה נתנה ביום 4/7/10 הסכמתה להצעת ביה"ד, אולם בפועל הצדדים לא הגיעו להסכם גירושין. בשלב מאוחר יותר הצהיר ב"כ המבקש שהצעתו לחלוקה של 40–60 בשווי הדירות הייתה רק במסגרת הסכם כולל, ובהעדר הסכם מבקש שחלקו של המבקש בדירות יעמוד על כ־70% (ראה פרוטוקול מיום 15/11/11 שורות 6–7).

בתגובה לכך גם ב"כ האשה הצהיר לפרוטוקול, שהסכמתם לבחון חלוקה של 40–60 הייתה "כחלק מהסכם כולל וכיום אין הסכם" (שורות 42–43).

ד. בעקבות ההחלטה לחיוב גט מיום ח' תמוז תשע"א 10/7/11, הצדדים התגרשו ביום ט' אלול תשע"א 8/9/11, וביה"ד המשיך לדון בענייני הרכוש. ביום 15/11/11 נשמעו טענות הצדדים לגופם לעניין חלוקת הרכוש.

בדיון ביום י"ד שבט 7/2/11 נשמעו הורי הצדדים בעניין ההסכמות שהיו ביניהם לפני הנישואין לגבי הסיוע שיתנו לצדדים למימון החתונה ורכישת דירה, ועל אופן קיום הסכמות אלה בפועל.

ה. באי־כוח הצדדים הודיעו לביה"ד שהם העבירו לאקטואר את כל המידע שבידם לצורך ביצוע איזון המשאבים, אולם האקטואר טרם הגיש חוו"ד לביה"ד.

השמאי מר רוזנר העריך פעמיים את שווי דירות הצדדים. פעם ראשונה נכון ליום 25.8.10. בגין הזמן שחלף מאז והשינויים שחלו בשוק הדירות, ובגין טענת המבקש שהשוכרים שגרו בדירה ב[מקום ב'] גרמו לה נזקים וערכה פחת, בחן השמאי רוזנר את הדירה ב[מקום ב'] שנית במצבה הנוכחי אחר עזיבת השוכרים והעריך את שווי הדירה ב 1,760,000 ש"ח נכון ליום 15.1.12.

את הדירה ב[מקום א'] העריך השמאי נכון לאותו מועד בסך של 1,985,000 ש"ח, כך שההפרש בין שווי הדירות עומד על סך 225,000 ש"ח.

ו. הסיכומים של ב"כ המבקש התקבלו ביום 21/2/12 והסיכומים של ב"כ האשה התקבלו ביום 5/3/12.

ז. השאלה העומדת להכרעה לפני ביה"ד היא, האם איזון המשאבים בנידון זה יעשה כמקובל ברוב המקרים בחלוקה שווה, או שמא ישנן כאן נסיבות מיוחדות שבגינן מכוח ההלכה או החוק יש לבצע חלוקה לא שוויונית לטובת המבקש.

ח. הנימוקים העיקריים לחלוקה לא שווה, שהעלו באי כוח המבקש בדיונים לפנינו ובסיכומים שהוגשו הם:

(1) הואיל ורוב מקורות המימון לדירה היו מכספים שהבעל קיבל מהוריו, ומכספי ירושה מהדודה הגב' [ו'] ז"ל ומכספים שלו, לפיכך יש לחלק הדירה לפי השקעה ולא לפי הרישום בטאבו (ראה עמוד 3 לסיכומים).

(2) גם אם ביה"ד סבור שבעיקרון יש לחלק הדירה לפי הרישום בטאבו, ומה שהבעל שילם יותר נחשב כמתנה לאשה, בנידון זה יש להתייחס לאשה כמורדת שמפסידה מתנותיה.

ט. ביה"ד בחן בדיונים שהתקיימו את טענות הצדדים וב"כ, וחקר אותם ואת אבי הבעל ואם האשה שהופיעו לפנינו. כמו"כ בחן ביה"ד את מסמכי רכישת הדירות ותדפיסי הבנק ומסמכי המשכנתא, ועוד מסמכים שהוגשו במהלך הדיונים ואלה שצורפו לסיכומים.

מהנתונים העובדתיים שנחשפו לפנינו עולה התמונה הבאה:

(1) [מקום א'] נרכשה ביום 2/11/00 כשלשה שבועות לפני נישואי הצדדים ביום 23/11/00.

(2) בסעיף 5 לחוזה המכר נקבע מחיר הדירה ע"ס 237,500 $ לפי שער דולר של כ־4.1 ש"ח לדולר. 20,000 $ שולמו במועד חתימת החוזה, ו־95,000 דולר נוספים היה צריך לשלם עד ליום 16/11/00, כשבוע לפני החתונה. יתרת התשלום בסך 122,500 דולר נקבעה לתשלום עד ליום 30/11/00 כשבוע אחר החתונה, כאשר הובהר למוכרים ש־70,000 $ מתוכם ישולמו מכספי המשכנתא, ואם יהיה עיכוב בקבלת המשכנתא יוכלו הקונים לדחות התשלום עד ליום 15/12/00 (ראה סעיף 5.3 להסכם).

(3) מדף פירוט התשלומים ותדפיסי הבנק שהגיש המבקש עולה שתשלום ראשון לרכישת הדירה ביום 2/11/00 בוצע באופן שהבעל שילם 5,000 דולר והאשה שילמה 15,000 דולר.

תשלום שני בוצע ביום 14/11/00 בשני צ'קים שנמשכו מחשבון הבעל בבנק [...]. צ'ק מס' [...] בסך 101,830 וצ'ק מס' [...] בסך 89,000 ש"ח סה"כ 390,830 ש"ח.

תשלום שלישי בוצע מכספי המשכנתא שהתקבלו מבנק לאומי למשכנתאות בשתי המחאות בנקאיות בסך 144,500 ש"ח כל אחת לפקודת המוכרים [...]. בגין תשלום המשכנתא התקבלה ביום 16/11/00 חשבונית 0212 מעו"ד [ש'] על חשבון רכישת הדירה בסך 289,000 ש"ח.

תשלום רביעי בוצע ביום 19/11/00 בצ'ק מס' [...] מחשבון האשה בבנק הפועלים ע"ס 205,611 ש"ח וצ'ק נוסף מס' [...] מחשבון הבעל בבנק [...] בסך 8,831 ש"ח ובגין תשלום זה ניתנה קבלה בחשבונית 0214 מעו"ד [ש'] ע"ס כולל של 214,442 ש"ח.

מסיכום פירוט תשלומים הנ"ל עולה שכל התמורה לרכישת הדירה שולמה לפני החתונה ביום 23/11/00, כאשר מחשבון הבעל שולם סך של 420,204 ש"ח ומחשבון האשה סך של 267,231 ש"ח, וכספי המשכנתא בסך של 289,000 שהשלימו את כל תשלום עלות הדירה בסך של 876,432 ש"ח.

הואיל וכספי המשכנתא נזקפים לזכותם של שני הצדדים בשווה, הרי שבמועד הרכישה מימנה האשה כ־42% משווי [מקום א'] והבעל מימן כ־58% משווי הרכישה, ולא כפי שחישב ב"כ האשה בסיכומיו בסעיף ב.11.

בפועל הדירה נרשמה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים. הואיל והצדדים לא עשו הסכם ממון לפני הנישואין הרי ודאי כוונתם הייתה לשיתוף מלא ושווה.

י. טענות ב"כ האשה בחלק השני לסיכומיו סעיפים 25–31,על שכביכול הבעל לא התכוון ברישום הדירה בטאבו בחלקים שווים, להקנות לאשה מחצית הדירה, והתכוון רק: "לכבד את האשה ולא להיראות קטנוני בעיניה ברישום לפי אחוז מימון הדירות בחלקה היחסי של האשה", אין להם על מה להישען.

מעשים בכל יום שבני זוג מתחתנים, וכורתים ברית לחיים משותפים כאשר כל אחד מביא לנישואין את כישוריו האישיים ואת יכולתו הכלכלית ואת סיוע הוריו. בדרך כלל, כאשר בני זוג רוכשים דירה לפני הנישואין, הם אינם מדקדקים בחישוב השקעתם ברכישת הדירה, ורושמים הדירה בחלקים שווים ולכך מתכוונים.

מי שנכנס למערכת הנישואין כשותפות עסקית, ורוצה להבטיח את השקעתו למקרה של פרידה, דואג לערוך הסכם ממון קודם הנישואין ובו מביע את רצונו באיזה אופן יתחלקו הנכסים במקרה של פרידה.

ב"כ המבקש בסיכומיו מציין בסעיף 29 לפד"ר טז ע' 353, שם קבעו לחלק הדירה ע"פ ההשקעה. אולם כידוע גם לב"כ האשה, רובם ככולם של פסקי הדין שפורסמו בפד"רים נקטו, שהרישום בטאבו קובע את הבעלות ומתחלקים בתמורה מהנכס בהתאם לרישום בטאבו. אפילו כאשר הפער בהשקעה בין הצדדים הוא גדול מאוד, ואפילו כאשר צד אחד מימן את כל הדירה שנרשמה ע"ש שני הצדדים. כל שכן בנידון זה כאשר הפער במקורות המימון של הצדדים במועד הרכישה הוא רק 8% לטובת הבעל.

פרט לכך, הנידון בפד"ר טז אינו דומה לנידון זה. שם מדובר היה בדירה שנרכשה לאחר הנישואין, והיה ספק על מקור הכספים שהיו בידי האשה ומהם שילמה את מחצית הדירה, האם כספים אלה היו שלה, או בהיותה נושאת ונותנת בתוך הבית גם כספים אלה שייכים לבעל.

בכך דנו שם אם הרישום בטאבו מהווה הוכחה לבעלות. בהקשר לכך הביאו שם דעת הרשב"א שהואיל והדרך לרשום נכס במהלך הנישואין ע"ש האשה מטעמים שונים, לכן אפילו במעות גלויים שהיו לאשה לא קנתה, אולם הוסיפו שם שלדעתם "מסתבר שבזמן הזה שהדרך לכתוב מחצית הדירה ע"ש האשה גם לדעת הרא"ש הכל שייך לבעל."

כאמור, כל זה בנכס שנקנה במהלך הנישואין, ויש ספק על מקורות המימון שבידי האשה, אם הם שלה כשנושאת ונותנת בתוך הבית.

משא"כ בנידון זה כאשר ברור כשמש שהדירה נרכשה לפני הנישואין והתמורה כולה שולמה לפני הנישואין, ומקורות המימון של האשה היו שלה מלפני הנישואין ויצאו מחשבון הבנק שלה, אין ספק שהרישום מהווה ראיה לבעלות.

אפילו כאשר נכס נקנה במהלך הנישואין, והאשה אינה נושאת ונותנת בתוך הבית אלא כבנידון זה עובדת בשירות המדינה מחוץ למשק הבית, ומשתכרת בחלק משנות הנישואין אף יותר מהבעל, אזי הנכסים שירשמו על שמה בחזקתה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

כך פסק הרמ"א בחו"מ סימן ס"ב כדעת הרשב"א:

"לא הייתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות כתובים על שמה הם שלה, היו כתובים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות של שניהם."

בפרט כאשר הרישום בטאבו כיום עדיף על שטרות שהיו בזמן חז"ל שהיו בגדר שטרי ראיה על עסקה שנעשתה, ולאחר שלוש שנים של חזקה אם אבד השטר היה הקונה נזקק לטעון שטר היה לי ואבד. לעומת זאת לשכת רישום המקרקעין כיום היא רשות שלטונית, ואיש אינו יכול לערער על הרישום בטאבו והוא מחייב לכל דבר ועניין גם ללא חזקה בפועל בנכס.

בנסיבות כאלה ודאי שמחובת המבקש להגדיר את חלקיו בנכס לעשות זאת, והבא לטעון כנגד הרישום ידו על התחתונה ועליו הראיה. לא ניתן היום לומר שהרגילות היא גם לפני הנישואין לרשום מחצית דירה ע"ש האשה או הבעל, מבלי שהשתתפו במימון הרכישה, רק בגלל אי נעימות או כבוד, הואיל ואין זו בושה כיום לעשות הסכם ממון. בפרט כאשר הורי הצדדים מסכימים ביניהם ב"ווֹרְט", אם צד אחד יממן את כל הדירה או ישתתפו חצי־חצי במימון הרכישה, ודאי שכאשר הכול יודעים שהרישום בטאבו מחייב, הצד הנותן יותר למימון הרכישה מתכוון למתנה גמורה, שאל"כ השידוך לא ייצא לפועל, ובהתאם לכך נעשה הרישום בטאבו.

לעניין זה ראה פס"ד של הגר"ש דיכובסקי שליט"א בפד"ר י"א ע' 121 שם כתב:

"רישום בטאבו מהווה מעשה קנין, גם אם ניתנו כל הכספים ע"י הורי האשה בלבד, כיון שנרשמה הדירה ע"ש שני בני הזוג... כי לא הייתה כאן הודעה לעדים שהרישום אינו משקף את הבעלות."

ושם בעמוד 122:

"... אין לראות את רישום מחצית הדירה ע"ש החתן כרישום של כבוד בלבד אלא כמתנה גמורה שהיא חלק מהסכם בין הצדדים וכתמורה להסכמת החתן לנישואין."

ראה עוד פד"ר א' ע' 283; פד"ר ו' ע' 257 ואילך; פד"ר כרך י"ג ע' 144 ואילך; ועוד.

יא. פירעון מוקדם של המשכנתא.

(1) באי כוח הבעל טענו לפנינו ובסיכומים שהוגשו שהמבקש ביצע פירעון מוקדם של חלק גדול מחוב המשכנתא, מכספים שקיבל בהלוואה מאביו ומכספי ירושה שקיבל מהדודה שלו, [ו'] ז"ל.

מהמסמכים שצירף המבקש לתיק עולה שהמבקש קיבל מעיזבון דודתו סך של 72,975 ש"ח ביום 19/10/01 וסך של 35,740 ש"ח ביום 7/5/02.

(2) בסעיף 19 לסיכומים מציין ב"כ האשה שהמנה הראשונה שהתקבלה מהעיזבון הועברה לבנק לכיסוי המשכנתא בחודש 12/2001, והמנה השניה הועברה לכיסוי המשכנתא במאי 2002.

מתדפיסי בנק לאומי למשכנתאות שצורפו לתיק עולה שבדצמבר 2001 נפרע סך של 103,315.95 ש"ח כאשר המנה הראשונה מהעיזבון הייתה בסך של 72,975 ש"ח בלבד.

מתדפיס הבנק ליום 31/12/02 עולה שבפברואר 2002 נפרע מהמשכנתא סך 123,329 ש"ח כאשר לדברי הבעל 109,000 ש"ח מתוכם באו מיתרת כספי ההלוואה שקיבל מאביו.

ובחודש מאי 2002 נפרע סך 44,935 ש"ח כאשר מתוכם 35,470 ש"ח באו מהמנה השנייה שקיבל הבעל מעיזבון דודתו.

(3) האשה צירפה לסיכומיה העתק מכתבה לבנק לאומי למשכנתאות מיום 14/11/01 ובו מודיעה בשמה ובשם בעלה, על רצונם לפרוע פירעון מוקדם של ההלוואה בסכום חלקי של 100,000 ש"ח. כמו"כ צורף מסמך הבנק מיום 18/6/02 המאשר שהצדדים סילקו באופן סופי את ההלוואה שהסכום המקורי שלה היה 289,000 ש"ח.

(4) אמנם נכון שע"פ חוק יחסי ממון כספי ירושה אינם בני איזון, אולם כל זאת כאשר מקבל הירושה לא מערבב את כספי הירושה בחשבון משותף או בנכס משותף, ומחזיק אותם בנפרד מכספים משותפים. כאשר מקבל הירושה מערב הכספים שקיבל בירושה בחשבון משותף או בנכס משותף, הריהו מגלה דעתו שהוא רואה בכספים אלה כנכס משותף.

הצדדים בנידון זה פעלו תוך שיתוף פעולה מלא בכל הנוגע לפירעון המוקדם של המשכנתא משיקולים כלכליים שהיו להם באותו מועד.

הפניה לבנק לפירעון מוקדם נעשתה ע"י האשה בשמה ובשם בעלה, הבעל בחר לשלם בכספים שקיבל מאביו ובכספי הירושה את המשכנתא מרצונו החופשי. יש לציין שהבעל בחר לעשות שימוש בכספי הירושה לפני השימוש ביתרת כספי ההלוואה מאביו בסך 109,000 ש"ח שנותרו בידו מאז שקיבלם מאביו במאי 2000. סביר להניח שהיו לכך שיקולים כלכליים שהנחו אותם באילו כספים להשתמש קודם.

סילוק סופי של המשכנתא לדירה ב[מקום ב'] היה במאי 2002. ביום 31/5/05 שלוש שנים בלבד לאחר מכן כבר חתמו הצדדים על חוזה הרכישה של הדירה ב[מקום א'], כאשר באותו מועד היה בידם הון עצמי לתשלום ראשון לקבלן, ועד למאי 2006 העבירו לקבלן סך של 400 אלף ש"ח. בנוסף לכך הרשו הצדדים לעצמם לצורך מימון הרכישה, לקחת משכנתא בסך של 850,000 ש"ח והתחייבו להחזר חודשי של כ־7,000 ש"ח.

(5) התנהלות הצדדים מלמדת שהיו להם שיקולים כלכליים משותפים, ובגינם החליטו שעדיף לסלק את כל המשכנתא בדירה ב[מקום ב'], להתחיל לחסוך יחד, ובהמשך לקנות את הדירה ב[מקום א'] עבורה לקחו משכנתא כמעט פי שלוש ממה שלקחו עבור הדירה ב[מקום ב'], ולחשוב שיוכלו לעמוד בהחזר חודשי של כ־7,000 ש"ח שיבואו מדמי השכירות של הדירה ב[מקום ב'] בסך של כ־4,000 ש"ח והשלמת הסכום מהכנסותיהם.

התנהלות זו הינה נורמטיבית לבני זוג הבונים את עתידם הכלכלי ביחד, כאמור ב"שטר תנאים" המצוי: "ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, רק ישלטו בנכסיהון שווה בשווה", אלא שאיתרע מזלם ואת הסיפא של המשפט האומר: "וידורו באהבה ואחוה בשלום ורעות" לא זכו לקיים, והם התגרשו ונדרשים לחלק את הרכוש שנצבר להם.

בנסיבות אלה ע"פ החוק הייתה כאן כוונת שיתוף מלא גם בכספים שקיבל מאביו ובירושה. פירעון מוקדם של משכנתא הרובצת על נכס הרשום בחלקים שווים, מלמדת על גילוי דעת מפורש לכלול כספים אלה ברכוש המשותף ולא להוציאם מכלל הנכסים שהינם בני איזון.

אילו רצה הבעל שמבחינתו ראה עצמו מחויב להשיב ההלוואה שלקח מאביו, הרי יכול היה להשיב לאביו את יתרת הכספים שנותרו לדבריו מכספי ההלוואה בסך 109,000 ש"ח, הואיל וכבר לא נדרשו למימון הדירה. כמו"כ יכול היה להשיב ההלוואה מכספי הירושה שקיבל.

פירעון המשכנתא בכספים אלה מלמדת שהבעל לא ראה עצמו מחויב בפירעון ההלוואה מאביו, או שהיו לו שיקולים כלכליים לכלול כספים אלה בנכס משותף. לפיכך אין בפירעון המוקדם של המשכנתא סיבה לאיזון לא שווה בדירה שנרשמה בחלקים שווים.

מבחינה הלכתית הרישום בטאבו כאמור קובע את הבעלות. העובדה שהבעל בחר לבצע פירעון מוקדם של המשכנתא מכספים שקיבל מאביו או בירושה מדודתו, אינה נותנת לו העדפה בחלוקת התמורה של אותה דירה.

המשכנתא נלקחה מהבנק ע"י שני הצדדים בשווה והם היו מחויבים כלפי הבנק, שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד על כל סכום ההלוואה.

פירעון המשכנתא מכספים שלא היו משותפים יכולה להיחשב מבחינת הבעל, כפירעון חובו לבנק משיקוליו שלו ולא כפירעון חוב של אשתו לבנק.

אין בפירעון החוב של האשה לבנק, כדי לשנות את החלקים היחסיים שלהם בדירה כפי שנרשמו בטאבו.

הבעל לא התכוון בפירעון המשכנתא, לרכוש מהאשה חלק ממחצית הדירה שנרשמה על שמה, אלא רק לפרוע את חובה לבנק, בעודו יודע שזה לא ישפיע כלל על רישום החלקים בדירה על שמם.

אם פורע חובו של חבירו הריהו כמבריח ארי, ק"ו בבעל הפורע חוב אשתו שאינו יכול לדרוש תמורה לכך. עיין שו"ע אה"ע סי' ע' סעיף ח' שם נפסק: "עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו."

עיין פד"ר כרך י"ג ע' 146 בנידון דומה שכתבו:
"ובנידון דידן הבעל מודה שהדירה נרכשה גם בכספי המשכנתא... ואע"פ שהבעל פרע את החוב לבדו, הרי הוא כפורע חוב של חבירו אבל אין זה מגרע בכסף שקיבלה (במשכנתא) ובחלק שקנו בזה את הדירה שזה שלה."

יב. הלוואת האב לבעל.

(1) בדיונים לפנינו ובסיכומי ב"כ הבעל סעיפים 1–6 טענו,שהמקור הראשוני למימון הדירה ב[מקום ב'] היה מכספי ההלוואה שקיבל הבעל מאביו ביום 12/5/00 בסך של 550,000 ש"ח.

ב"כ הבעל מבקש להחזיר ההלוואה לאב ע"פ תנאי ההלוואה לבן בהם נקבע, שהבן יחזיר כספים אלה לאב או בצאתו לגמלאות או מידית לדרישת אחד ההורים, כאשר סכום ההלוואה צמוד למדד ובתוספת ריבית שנתית של 5%. לטענת ב"כ המבקש הסכום להחזר נכון ליום 23/10/11 עומד ע"ס 1,250,330 ש"ח.

בסעיף 39 לסיכומיו מבקש ב"כ הבעל: "להוציא מהאיזון את כספי ההלוואה שהושקעו בדירה ב[מקום ב'] ולהחזירם לבעל."

(2) הבעל צירף תדפיס מחשבון הבנק שלו ב[...] המכיל את פירוט הפעולות בחשבון מיום 1/3/00 ועד 21/7/00 ממנו עולים הנתונים הבאים.

ביום 1/3/00 נכנסה משכורת הבעל [...] בסך 6,223 ש"ח, וביום 2/3/00 ביצע רכישת ני"ע בסך 5642 ש"ח. ביום 1/4/00 נכנסה משכורתו בסך 6631 ש"ח, וביום 4/4/00 ביצע רכישת ני"ע בסך 6037 ש"ח. ביום 1/5/00 נכנסה משכורתו בסך 6009 ש"ח. ביום 4/5/00 בוצעה העברה לחשבונו בסך של 550,000 ש"ח ובו ביום בוצעה רכישת שלשה ניירות ערך שונים בסך כולל של 556,600 ש"ח. ביום 1/6/00 נכנסה משכורתו בסך 6171 ש"ח, ובוצעה רכישת ני"ע בסך 5,307 ש"ח. ביום 1/7/00 נכנסה משכורתו בסך 8123 ש"ח ובוצעה ביום 3/7 רכישת ני"ע בסך של 7302 ש"ח.

ביום 16/7/00 בוצעה מכירת ני"ע בסך כולל של 568,900 והופקד בפיקדון סך של 568,200 ש"ח.

מה נעשה בכספים אלה ממועד זה ואילך עד לרכישת הדירה ביום 2/11/00 לא ידוע, הואיל ואין תדפיס המפרט את הפעולות שנעשו בחשבון מיום 16/7/00 ואילך.

בתדפיס בנק נוסף שצירף הבעל להוכחת העברת התשלומים לרכישת הדירה ב[מקום ב'], מפורטות הפעולות בחשבון הבנק ב[...] לתקופה מיום 1.11.00 ועד ליום 28.12.00.

ביום 1.11.00 הופקדה משכורת בסך 6685 ש"ח וביום 2.11.00 בוצעה מכירה של ני"ע בסך 25,004 ש"ח.

ביום 14.11.00 בוצע פירעון מהפיקדון בסך 400,000 ש"ח לצורך מימון התשלומים לדירה ב[מקום ב'].

ביום 3.12.00 בוצעה רכישת ני"ע בסך 25,184 ש"ח, וביום 10.12.00 נרכשו ני"ע בסך 32,012 ש"ח כנגד הפקדת צ'קים בסך 32,000 ש"ח. ביום 21.12.00 בוצעה מכירת ני"ע בסך 57,370 וקניית ני"ע בסך 59,412 ש"ח.

סביר להניח שהבעל המשיך באותו דפוס התנהגות של רכישת ני"ע מכספי משכורתו עד למועד רכישת הדירה ב[מקום ב'] וגם לאחר הרכישה כמפורט בתדפיס הנ"ל לתקופה מיום 1.11.00–28.12.00.

העולה מהפעולות בחשבון ב[...], שהבעל נהג בכספים שאביו העביר לחשבונו, כפי שנהג בכל כספי המשכורות שקיבל אז וקנה ומכר ני"ע בהתאם לשיקול דעתו בלבד.

(3) במועד העברת הכסף לחשבון הבעל הצדדים עדיין לא הכירו. לאחר תקופה מסוימת הכירו הצדדים והחליטו להתחתן.

ביום הווֹרְט בספטמבר 2000,ההורים סיכמו בינהם על הסיוע שכ"א מהם ייתן לזוג הצעיר למימון הוצאות החתונה ורכישת דירה.

(4) בדיון ביום 15/11/11 לאחר שהוצג העתק שטר ההלוואה בין הבעל לאביו שהוגש לאקטואר, נשאל הבעל האם הוריו ביקשו ממנו להחזיר ההלוואה, והבעל השיב: "אבי הביא לי את הכסף הזה כדי שאני אקנה את הדירה". שוב נשאל הבעל, לאור האמור בהסכם ההלוואה שמועד הפירעון יהיה בצאת האב לגמלאות או ע"פ דרישת אחד ההורים, האם נדרש להחזיר הכסף ושוב השיב: "אבא עדיין לא דרש את הכסף הזה, הוא אמר לי לקחת את הכסף הזה למימון הדירה" (שורות 261–266).

(5) בדיון ביום 7/2/12 הופיע אבי הבעל ונחקר ע"י ביה"ד על התנאים שסוכמו ב"ווֹרְט". (ראה פרוטוקול הדיון).

האב נשאל לאור שטר ההלוואה שהוגש האם דרש להחזיר הכסף, ותשובתו הייתה: "לא, רק כשהגירושין התחילו לעלות שאלתי מה עם ההלוואה שלי..." (שורה 202).

כאשר נשאל מה עשה בנו עם הכסף שנתן לו השיב האב: "נתתי 550,000 ש"ח מתוכם הוא שילם 441,000 ש"ח להוצאות הרכישה, נשאר 109,000 ש"ח שהוא ניצל אותו בחודש פברואר 2002 כשהוא שילם תשלום חד פעמי לאחד מתשלומי המשכנתא."

ביה"ד העיר לאב שמיד עם קבלת הכסף רכש הבן בכל הסכום ני"ע ולקח סיכון שיהיו גם הפסדים.

אבי הבעל נשאל: "כמה אתם התחייבתם בווֹרְט" והשיב 550,000 ש"ח. ושוב נשאל "אמרת את זה בווֹרְט" והשיב "כן". ביה"ד העיר לו "א"כ זו לא הלוואה" (שורות 228–232).

אבי הבעל אישר שבמועד העברת הכסף לבן האשה לא הייתה בתמונה, ובמועד הווֹרְט לא אמר להורי האשה שהתחייבותו בסך 550,000 ש"ח,הינם כספי ההלוואה שנתן לבן ושהוא מתכוון לדרוש אותם חזרה.

ביה"ד העיר לאבי הבעל אם הסכום שהתחייב בווֹרְט הינו אותם 550,000 ש"ח שנתן בהלוואה לבנו ומצפה לקבלם חזרה, הרי שלא נתן כלום כסיוע כלכלי לזוג לחתונה ולרכישת דירה, והטעה את הורי האשה שסברו שהוא נושא אתם בעול הוצאות החתונה ורכישת דירה לזוג.

תגובת אבי הבעל הייתה שכאשר שמע שהורי האשה התחייבו בנוסף ל־65,000$ עבור רכישת דירה ומחצית מהוצאות החתונה, גם התחייבו להעביר לאשה מחצית דירה מירושת הסבתא נחה דעתו.

עולה מהאמור, האשה לא הייתה צד להסכם ההלוואה שעשה הבעל עם אביו, והתחייבותו של הבעל כלפי אביו, אינה מחייבת את האשה שעדיין לא הכיר במועד ההלוואה.

האמור בהסכם ההלוואה שהחוב יחול על יורשי הבן ובת זוגתו, מחייב רק את הבן, ולא את האשה שלא הייתה צד להסכם ולא חתמה עליו בשום מועד, גם לא אחר הנישואין.

אבי הבעל הודה שהתחייב כלפי הורי האשה לסייע לזוג בסך של 550,000 ש"ח, והוא לא יכול היה להמיר התחייבות זו במתן הלוואה נושאת הצמדה וריבית דריבית, שהאשה והוריה לא ידעו עליה כלל.

אילו ידעו הורי האשה שכוונת אבי הבעל לתת רק הלוואה נושאת הצמדה וריבית, היו ודאי מעדיפים לקחת משכנתא בתנאי פירעון יותר טובים, ואולי השידוך כלל לא היה יוצא לפועל.

הבעל הודה בפנינו שאביו אמר לו לקחת הכסף שהלווה לו לצורך רכישת הדירה, והאב הודה שאחר ששמע את התחייבות הורי האשה נחה דעתו. דהיינו ממועד הווֹרְט ואילך הפכה ההלוואה למענק וסיוע לזוג למימון החתונה ורכישת דירה. (ראה שורות 255–260 ושורה 270).

כאמור לעיל בכספים שקיבל הבן מהאב רכש ני"ע, וכחצי שנה אח"כ במועד רכישת הדירה נמכרו הני"ע לצורך ביצוע התשלומים לרכישת הדירה בהתאם לתנאי התשלום שנקבעו.

מבחינת האשה והוריה לא הייתה כאן כל הלוואה, והכספים שיצאו מחשבון הבעל למימון רכישת הדירה, גם אם היו אלה כספים שבמקורם באו מהכספים שהעביר האב לבן, הרי היה בכך מילוי התחייבות אבי הבעל כלפי הורי האשה ב"ווֹרְט", ובשום אופן לא בגדר הלוואה.

(6) ע"פ המפורט לעיל בסעיף ט'3, סך כל התשלומים שיצאו מחשבון הבעל עבור רכישת הדירה מסתכמים בסך של 420,204 ש"ח.

גם ע"פ דברי האב הסתכמו תשלומים אלה כולל ההוצאות הנלוות לרכישה בסך של 440,000 ש"ח, ונותרו בידי הבן מכספי ההלוואה סך של 110,000 ש"ח בהם עשה שימוש רק בפברואר 2002 לפירעון מוקדם של המשכנתא.

בסכום ששולם מחשבון הבעל היו גם כל משכורותיו של הבעל שהופקדו בחשבונו לפני קבלת הלוואה ולאחריה עד מועד רכישת הדירה, כך שהכספים שיצאו מחשבון הבעל למימון הרכישה לא היו כולם מהכספים שהאב העביר לבן.

(7) אילו רצה האב בפירעון ההלוואה יכול היה לדרוש מהבן את החזר הסך של 110,000 ש"ח שנותרו בידו, ולא נדרשו כלל לצורך רכישת הדירה, הואיל וכל התמורה שולמה עוד לפני החתונה. אילו רצה האב להבטיח את פירעון ההלוואה, מדוע לא ביקש האב לרשום הערת אזהרה על הדירה לצורך כך.

אילו סבור היה הבעל שהוא נותר חייב להשיב לאביו את כספי ההלוואה, הרי ודאי היה מחזיר לו את הסך של 110,000 ש"ח שנותרו בידו, וגם מעביר לו את כספי הירושה שקיבל מדודתו, ולא עושה שימוש בכספים אלה לפירעון מוקדם של המשכנתא.

בפרט שע"פ הסכם ההלוואה, את החוב לאביו היה צריך לפרוע לפי דרישת אביו ואפילו בתשלום אחד, ואילו את חוב המשכנתא ניתן להחזיר בתשלומים חודשיים ע"פ התנאים שנקבעו במועד קבלת המשכנתא.

ניתוח הנתונים הנ"ל והתנהלות הבעל ואביו מובילים למסקנה שהסך של 550,000 ש"ח שהעביר האב לחשבון הבן במאי 2000 כהלוואה לדבריו, במועד הווֹרְט בספטמבר 2000 הפכו למענק לזוג, בהתאם להתחייבות אבי הבעל להורי האשה (ראה שורות 270–271).

רוצה לומר: כאילו אמר האב לבנו קח את כספי ההלוואה ותפרע בהם את ההתחייבות שלי כלפי הורי האשה בווֹרְט (ראה שורות 257–258).

בהתאם לאמור, מובן למה הבעל לא חשב להחזיר לאביו את הסך של 110,000 ש"ח שנותרו בידו למרות שלא נדרשו למימון הרכישה, ומדוע לא עשה שימוש בכספי הירושה לפירעון ההלוואה מאביו, הואיל והיה ברור לו שממועד הווֹרְט ואילך פקע חיובו להחזר ההלוואה.

אם ישנן עדיין טענות לאב כלפי בנו, על כך שלא השיב לו את הכספים שנותרו בידו, או על כך שאינו פורע ההלוואה כולה, עליו להפנות טענות אלה כלפי בנו בלבד.

אין לאב כלפי האשה כל זכות עמידה בדרישה להחזר הלוואה שמעולם לא קיבלה ולא ידעה על קיומה.

עובדה היא שבכתב התביעה של הבעל לגירושין בה כרך את ענייני הרכוש, לא ציין את ההלוואה מהאב כחוב משותף שיש לפרעו קודם לאיזון המשאבים בשווה, למרות שכתב התביעה נערך ע"י ב"כ הבעל עו"ד ליבוביץ באופן מפורט.

הדרישה לאיזון לא שווה עלתה, רק אחר שנערך הסכם העקרונות ביום 15/3/10.

לאור האמור, הדרישה בסיכומי ב"כ המבקש להעמיד פירעון ההלוואה בתוספת הצמדה וריבית קצוצה של 5% נכון לשוויה ביום 23/10/11 ע"ס 1,250,330 ש"ח אין לה על מה שתישען.

בהתאם לאמור אין צורך להתייחס לכל האמור בפרק ג' לסיכומי ב"כ המבקש סעיפים 52–39.

ביה"ד תמה על ב"כ הבעל שהעלה בסיכומיו דרישת הבעל לחיוב ריבית קצוצה האסורה מדין תורה, כאשר הוא יודע שביה"ד לא מאשר אפילו בהסכם גירושין חיוב ריבית על פיגור בתשלום מזונות למרות שזה בהסכמה. כ"ש וק"ו בנידון זה בו לא הייתה האשה צד להסכם שעשה האב עם בנו ומעולם לא הסכימה להלוואה וודאי לא לחיוב ריבית.

יג. הדירה ב[מקום א'].

(1) הסכם רכישת הדירה ב[מקום א'] נערך ביום 31/5/05, ומחיר הדירה נקבע ל־1,254,000 ש"ח כאשר היה עליהם לשלם במועד חתימת ההסכם סך של 188,000 ש"ח, וסך של 850,000 ש"ח ביום 30/6/05, ותשלום שלישי בסך של 90,500 ש"ח.

הצדדים שילמו עד מאי 2006 סך של 400,000 ש"ח והיתרה בסך של 850,000 ש"ח נלקחה במשכנתא.

(2) הבעל טען בפנינו ובסיכומיו שמתוך 400 אלף ש"ח ששולמו על ידם לקבלן, 300 אלף ש"ח באו מחסכונות של משכורותיו מיוני 2002 בו סיימו לשלם המשכנתא עבור הדירה ב[מקום ב'] ועד מאי 2006. לדברי הבעל חסך בתקופה זו מכספו סך של 300 אלף ש"ח.

הבעל טוען שמשכורתו הייתה פי שלוש משל האשה באותם שנים, ולכן רק רבע מ־400 אלף ש"ח שנחסכו באותם שנים באו ממקורות האשה, ו־300 אלף ש"ח יש לזקוף לזכותו.

כמו"כ טוען הבעל שרוב תשלומי המשכנתא צריכים להיזקף לזכותו, הואיל והמשכנתא נפרעה מדמי שכ"ד שקיבלו על הדירה ב[מקום ב'] בסך של 4100 ש"ח, וכספי השכירות בהיותם פירות מהדירה ב[מקום ב'] צריכים להתחלק בהתאם לחלקו בדירה שהינו לטענתו כ־74% מערכה. בנוסף לכך לדבריו פדו קרנות שהיו על שמו לצורך מימון רכישה זו, ולכן לטענת הבעל גם בדירה זו יש לחלק התמורה ביחס של 30%–70% לטובת הבעל.

(3) יש לציין שבכתב התביעה לגירושין שנערך ע"י ב"כ עו"ד ליבוביץ, לא העלה הבעל כל תביעה לחלוקת הדירות באופן לא שווה. גם בהצעה להסכם הגירושין שערך הבעל והוגש לצד השני בדיון לפנינו ביום 21/6/10 נקבע על ידו בהסכם שהתמורה מהדירות תתחלק ביחס של 40–60 לטובת הבעל.

רק בדיון ביום 15/11/11 בהעדר הסכם העלו ב"כ הבעל דרישתם לחלוקה ביחס של 30%–70% לטובת הבעל.

(4) האשה וב"כ טענו שהדירה ב[מקום א'] נרכשה מחסכונות משותפים ומכספי משכנתא ונרשמה ע"ש שניהם בחלקים שווים ואין מקום לדרישה לחלוקת תמורתה שלא בשווה.

(5) כפי שהארכנו לעיל סעיף י' ביחס לדירה ב[מקום ב'], רישום הבעלות בטאבו קובע את הבעלות. בפרט שדירה זו ב[מקום א'] נרכשה במהלך הנישואין מכספים שחסכו הצדדים בחשבון משותף, ומכספי משכנתא שלקחו ללא התערבות ההורים.

במישור העקרוני אין משמעות לגובה המשכורת של כל אחד מהצדדים הואיל והכספים נכנסו לחשבון משותף, והדירה נרכשה במשותף בחלקים שווים, הרי שגם אם טענות הבעל היו נכונות, הבעלות בדירה תהא בהתאם לרישום חצי חצי.

(6) לגופם של דברים הבעל גם לא הוכיח טענותיו שבאותה תקופה הרוויח פי שלוש מהאשה ולא המציא תלושי שכר שלו ושל האשה ע"מ להוכיח טענותיו.

אדרבה הבעל עצמו בכתב התביעה שהגיש ע"י ב"כ עו"ד ליבוביץ ביום 15.12.09 ציין בסעיף 22 "הכנסתה של הנתבעת עומדת על כ־11,000 ש"ח נטו, והיא נהנית מהפרשות סוציאליות, מביטוחים ומפנסיה ככל עובדי המדינה."

כמו"כ מתדפיס הבנק מיום 30/3/04 עולה, כי ביום 1/3/04 הופקדה משכורת האשה כעובדת מדינה בסך 13,774 ש"ח ומשכורת הבעל ממקום עבודתו [...] בע"מ בסך 10,934 ש"ח.

מתדפיס בנק [...] שצירפה האשה לסיכומים עולה כי נכון ליום 5/5/05 היה שווי תיק ניירות ערך בבנק [...] מס' חשבון [...] בסך של 373,769 ש"ח, ונכון ליום 31/12/04 היה בחשבון המשותף של הצדדים בבנק [...] מס' חשבון 501018 סך של 311,929 ש"ח.

האשה החלה לעבוד בשירות המדינה ב 2002. בתדפיס תיק ניירות ערך בחשבון המשותף בבנק [...] 501018 צוין שביום 31/12/03 הייתה היתרה 135,514 ש"ח, וביום 31/12/04 הייתה היתרה 311,923 ש"ח. דהיינו במהלך שנה אחת בלבד צברו בתיק זה בלבד 176,408 ש"ח.

מתדפיס חשבון עו"ש בבנק [...] שמספרו 107280, לתקופה שמיום 1/4/05 ועד 21/6/05 בסה"כ 80 יום, מפורטות פעולות רבות של קניה ומכירה של ני"ע בתיק ני"ע, בסכומים ניכרים עיי"ש.

כמו"כ מפורטות העברות לחשבון זה ביום 1/4/05 הפקדה של 10,000 ש"ח, ביום 2/5 הפקדה של 7,000 ש"ח ביום 8/5 ניצלה האשה זכאותה להלוואות [...] בסך של 24,000 ש"ח, ביום 10/5 הופקד לחשבון סך 26,000 ש"ח.

העולה מהאמור שבמועד רכישת הדירה ב[מקום א'] ביום 31/5/05,היו לצדדים בתיק ני"ע סכומים ניכרים מאוד שנצברו ממשכורות של שניהם ומפעילותם בקניית ומכירת ני"ע.

במועד החתימה על חוזה הרכישה ב[מקום א'] 31/5/05,בוצעה מכירת ני"ע בבנק [...] ושוחררו כספים שהיו בפיקדון פר"י כך שביום 5/6/05 הייתה יתרת העו"ש בסך 198,360 ש"ח, ובו ביום בוצעה העברה ע"ס 178,000 ש"ח, כאשר לצידה צוין "העברה לעצמי לטובת [פלוני]". כנראה שימשה העברה זו לכיסוי תשלום ראשון של רכישת הדירה ב[מקום א'] שעמד ע"ס 188,000 ש"ח. יש לציין שהצדדים לא המציאו קבלות על ביצוע תשלומי הרכישה ב[מקום א'], ומאילו חשבונות נמשכו הכספים, כפי שהגישו ביחס לדירה ב[מקום ב'].

(7) עוד נציין שהאשה טענה שבמהלך הנישואין פוטר הבעל מכעשרה מקומות עבודה ובכל פעם שפוטר בכתה, למרות שקיבל פיצויים וכספי הסתגלות שנכנסו לקופה המשותפת, ושימשו לפירעון המשכנתא.

הבעל עצמו בכתב תביעתו לגירושין סעיף 18 ציין שבמועד הגשת התביעה אינו עובד ומחפש עבודה, כך שבפועל היו תקופות שרק האשה עבדה, והיו תקופות שהשתכרה יותר מהבעל.

הבן הראשון נולד לצדדים בשנת 2005 אחר חמש שנות נישואין כך שיכלו לחסוך יותר בשנים אלה.

בתדפיסי הבנק שהוגשו רוב הפעולות הינן בקניה ומכירת ני"ע ומעט מאוד פעולות אישיות. התנהלות זו מחזקת את דברי אם האשה לפנינו, שהייתה רגילה לבוא בידיים מלאות לביתה ולסייע לזוג בכלכלה השוטפת.

זאת ועוד מאז השכירו הצדדים הדירה ב[מקום ב'], ועד שקיבלו הדירה ב[מקום א'] ועברו אליה, הם גרו במשך חצי שנה אצל הורי האשה, כאשר כל מחסורם על הורי האשה, וכל משכורותיהם נחסכו לטובת עצמם.

דוגמא נוספת והוכחה לסיוע הורי האשה במהלך הנישואין, יש בתדפיס חשבון הבנק המשותף ב[...] אליו העבירה אם האשה ביום 1/2/02 סך של 15,000 ש"ח.

אילו היו מוגשים תדפיסי בנק נוספים היה ניתן להשלים התמונה עוד יותר. אולם מניתוח הנתונים בתדפיסים שהוגשו, עולה תמונה ברורה של בני זוג שעבדו יחד וחסכו כספים רבים שאפשרו להם לרכוש דירה נוספת ב[מקום א'].

הבעל לא הוכיח כלל שהרוויח יותר מאז שהאשה החלה לעבוד בשירות המדינה, אלא אדרבה היו תקופות כפי שציינו שהיא הרוויחה יותר, וכפי שהצהירה האשה מאז החלה לעבוד בשירות המדינה משכורותיהם יחד הגיעו לממוצע של 24,000 בחודש.

(8) עוד יש לציין שלעומת הסיוע של הורי האשה במהלך שנות הנישואין, ובסמוך לרכישת הדירה במגורים אצלם למשך חצי שנה. הורי הבעל לא היו מעורבים כלל ברכישת הדירה ב[מקום א'], ואבי הבעל הודה בפנינו שלא ידע שבנו רכש דירה נוספת ב[מקום א'].

הוכחה לנתק ולחוסר הסיוע של האב לבן, המציאה האשה במסמך מיום 14/7/05 בסמוך לרכישת הדירה ב[מקום א'], בו פנה האב לבן בכתב וביקשו להעביר את קו הפלא־פון 050־5911794 על שמו, תוך ציון ש"במידה ועד 30/8/05 לא תעביר את הקו על שמך וכן את אמצעי התשלום ינותק הקו". אבי הבעל אישור בפנינו שהעביר מסמך זה לבנו, כמו שאישר שראה לנכון לדרוש מבנו הצמדה וריבית דריבית של 5% על ההלוואה שנתן לו.

(9) העולה מהאמור שאין כל בסיס לדרישת הבעל לחלוקה לא שווה בשווי הדירה ב[מקום א'].

הבעל עצמו בכתב תביעתו לגירושין שהוגש ע"י ב"כ עו"ד ליבוביץ ביקש בסעיף 69–ט': "להורות כי דירת המגורים ב[מקום א'] תימכר ותמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם."

גם לאחר שהחליף הבעל ב"כ, הדרישה לאיזון לא שווה בדירה לא עלתה רק אחר שגובש הסכם העקרונות ביום 15/3/10, ולכך כבר התייחסנו בהרחבה.

(10) הבעל דרש שדמי השכירות שקיבלו מהדירה ב[מקום ב'] יחושבו בהתאם להשקעתם בדירה, וממילא יגדל חלקו בדירה ב[מקום א'] אליה הועברו דמי השכירות לתשלום המשכנתא. על כך נשיב.

נפסק בשו"ע חו"מ סימן קע"ו הלכות שותפים סעיף ה':

"השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלוש מאות, ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו השכר או הפחת בינהם בשווה לפי מניינם לא לפי המעות... ואם התנו בינהם הכל לפי תנאם בין בריוח בין בהפסד".

וכתב שם הסמ"ע ס"ק ט"ו:

"... אלא כל הדומה לו דהיינו סחורה שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה יחד דאז חלק המועט נתערב בהמרובה ושווה לו."

דירה ודאי הווי דבר שאינו עומד לחלק אלא למכרה כיחידה אחת, ולכן הרווח או ההפסד מתחלק בין השותפים בשווה למרות שהשקעתם לא הייתה שווה.

בעיר שושן ביאר הטעם שחולקים בשווה בגלל שהיה להם להתנות שיחלקו הרווח וההפסד לפי מעותיהם –

"ומדלא אתנו אנו אומרם דהאי דהטיל הרבה ידע בזה שהטיל מעט שהוא חריף טפי, והיה דעתו ליתן לו חצי הרווח אף דלא הניח הרבה כמוהו וכן להפך בהפסד, ומדלא התנה ודאי גמר ושיעבד נפשו בעל המעט להיות לו חלק בהפסד כמו שהוא למרובה, מאיזה טעם שהיה בדעתו..."

לפי טעם העיר שושן גם בדברים שניתנים לחלוקה כמו סחורה או פירות שאינם מחוברים וניתן לחלקם יהיה הדין כך, מצד הסברא שלא עשו בינהם הסכם שהרווחים וההפסד יתחלקו לפי היחס בהשקעה.

כל זה מדובר בשותפים רגילים שהם זרים זה לזה, כ"ש וק"ו כאשר מדובר בבני זוג שקנו נכס יחד ורשמו אותו בחלקים שווים בטאבו, ודאי שכוונתם הייתה לשיתוף מלא ולחלוקה שווה בתמורה, גם אם השקעתם לא הייתה שווה.

בפרט שכאמור לעיל נפסק בפד"ר רבים, שגם כאשר הבעל שילם יותר מהאשה ברכישת הדירה, הרי הרישום הינו ראיה שהבעל נתן ההפרש במתנה לאשה.

כידוע הבעל אינו אוכל פירות במתנה שנתן לאשתו, שהנותן בעין יפה נותן. עיין אה"ע סימן פ"ה סעיף ז':

"וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות... והפירות שיוצאים לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג..."

הרי מפורש שדמי השכירות מהדירה ב[מקום ב'] הינם פירות נכסי מלוג גם בחלק שנתן הבעל לאשה במתנה, והרווחים מהנכס המשותף שייכים לצדדים במידה שווה, ובכך ששילמו בכספים אלה את המשכנתא לדירה ב[מקום א'], הפכו כספים אלה של האשה לנכסי מלוג חדשים.

העולה מהאמור שהן מצד היותם שותפים בנכס ב[מקום ב'] הרווחים מתחלקים בשווה, והן אם נתייחס לחלק העודף שנתן הבעל לרכישת הדירה כמתנה שנתן לאשה, הרי שאינו אוכל פירות והרווחים הפכו לקרן חדשה של האשה שהושקעה בדירה ב[מקום א'].

יש לציין שהצדדים לא ציינו מתי וכיצד קיבלו את דמי השכירות, ולאיזה חשבון בנק נכנסו כספים אלה, ומתי וכיצד שילמו בהם את המשכנתא. מצד אחר, ב"כ הבעל צירף לסיכומיו תדפיס בנק [...] לתקופה מיום 1.11.06–15.12.06 וממנו עולה, שהוראת הקבע לתשלום המשכנתא לדירה ב[מקום א'] שולמה מהחשבון בבנק [...] אליו נכנסה משכורת האשה בכל ראשון לחודש, והמשכנתא שולמה ב15 לחודש. בתדפיס הנ"ל מופיע חיוב משכנתא בסך 6,503 ש"ח ביום 15.11.06. כך שבפועל דווקא משכורת האשה הייתה הערובה לפירעון המשכנתא בכל חודש.

יד. טענת מורדת.

(1) ב"כ הבעל בסיכומיו תחת הכותרת "מורדת מפסידה מתנותיה" סעיפים 32–37 טען שגם אם ביה"ד יסבור שמחלקים הדירה לפי הרישום בטאבו, "הרי העובדה שהאשה הגישה תביעת גירושין עצמאית... ולאחר שב"כ האשה טען כי "שניהם מאוסים אחד על השני ויש מאיסות הדדית"... נמצא שתביעת האשה לגירושין עמדה בפני עצמה והאשה היא מורדת דמאיס עלי... לאור זאת יטען אברהם כי אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ועליה להחזיר מתנותיה."

ב"כ האשה מבסס טענת המרידה ע"כ שכאשר נשאלה האשה בדיון ביום 7/2/12, אם אמרה לפסיכולוגית שלה שהיא תייבש את הבעל, השיבה האשה "לא זוכרת שאמרתי" ולא הכחישה זאת, מאידך עו"ד שדמי בסיכומיו עמוד 4 כתב: "הפסיכולוגית הנחתה אותה לייבש את האיש מינית."

(2) יש לציין שבתביעת הבעל לגירושין שהגיש ביום 15/12/09 ע"י ב"כ עו"ד ליבוביץ העלה הבעל באופן מפורט את עילותיו לגירושין וביקש לחייב האשה לקבל ג"פ בגין היותה עוברת על דת משה, נהגה באלימות כלפיו והגישה נגדו תלונות במשטרה. ראה שם סעיפים 5–15 לכתב התביעה.

הבעל לא הזכיר במילה אחת טענת מורדת או טענה שהאשה מנעה ממנו חיי אישות, לא ייתכן שבעל המגיש תביעת גירושין ואשתו מונעת ממנו חיי אישות שלא יעלה טענה זו בכתב התביעה כעילת גירושין מובהקת. חיי אישות הינן מהשעבודים העיקריים שיש בחיי הנישואין, וכאשר ישנה פגיעה במילוי חובה זו, הטענה עולה מאליה כטענה ראשונית ועיקרית. לא ייתכן שהבעל שכח להעלות בכתב התביעה טענה כה יסודית.

גם אם היה נכון שהאשה התבטאה "אני אייבש אותו" או שהפסכולוגית הנחתה אותה ל"ייבש אותו" הבעל מעולם לא טען שהאשה עשתה זאת ובוודאי לא הוכיח זאת.

עובדה היא שהבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין, והאשה הסכימה מיד בדיון הראשון להתגרש.

האשה הגישה תביעה עצמאית לגירושין רק אחר שכל ניסיונות הגישור כשלו, והבעל חזר בו מהסכם העקרונות מיום 15/3/10, וביקש לסיים את כל ענייני הרכוש לפני סידור הגט.

ב"כ האשה אכן ביקש לחייב הבעל בגט, ע"פ דעת רבינו ירוחם בגלל ששני הצדדים מואסים זה בזה, אולם מה ראיה יש בכך לטענת מורדת.

האם עצם הגשת תביעת גירושין בטענת מאיסות היא מרידה? אתמהה!

(3) ב"כ האשה הוסיף וטען בסעיף 34 לסיכומים שהרחקת הבעל מהדירה בצו הרחקה מהוה מרידה בבעל. לדבריו "ביהמ"ש כמו המשטרה נתנו צו הגנה ליתר בטחון והתיק במשטרה נסגר מחוסר ראיות."

ב"כ הבעל מתעלם מכך שצו ההרחקה הוארך עד להחלטה אחרת, דהיינו ביהמ"ש קיבל טענות האשה על חשש לאלימות.

התיק במשטרה נסגר כאמור במסמך המשטרה מיום 8/9/11 סעיף 3 –ב: "לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדתך לדין". אולם כאמור שם בסעיף 4 ב. הרישום "יישאר ברישומיה הפנימיים של המשטרה המנוהלים לצרכיה מכוח סעיף 1 (ג) לחוק."

(4) לגופם של דברים הבעל לא העלה כלל טענת מורדת, וגם כאשר העלה טענה זו בשלב מאוחר בדיונים לא הוכיח כלל את טענתו.

גם אם הייתה זו טענה נכונה האשה לא הייתה מפסידה מתנות, הואיל וצריכים להתקיים מספר תנאים של התראה והכרזה של האשה כמורדת כדי שתפסיד מתנותיה.

עיין פד"ר כרך י"א עמוד 253 ואילך פסק ביה"ד הרבני בת"א בהרכב הגרח"ג צימבליסט אב"ד הגר"ע אזולאי זצ"ל והגר"ש דיכובסקי שליט"א תיק 2533/לט, שדנו בזה והביאו שם ע' 255 דברי הטור אה"ע בסימן פ"ה בשם הרמ"ה, שאין המורדת מפסידה מתנות אלא אחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה. וכן דעת הרב המגיד פי"ד מאישות הלכה ט'–י' שכתב בדעת הרשב"א:

"זהו דין המורדת לאחר ד' שבתות והמלכה שניה, הפסידה כל כתובתה עיקר ותוספת ומה שנתן לה הבעל."

וביארו שם ע' 256 דעת הטור והרמ"ה שהפסד מתנות במורדת הוא מדין קנס, כשם שקנסו אותה להפסיד הכתובה, ולכן רק אחרי התראה והכרזות שכותבין עליה אגרת מרד וקונסים אותה בהפסד הכתובה, קונסים אותה גם להפסיד המתנות.

אף שיש בזה מחלוקת ראשונים, כאשר האשה מוחזקת במתנות יכולה לומר קים לי כאותם ראשונים שכל זמן שלא הפסדתי הכתובה לא הפסדתי המתנות.

לפיכך הסיקו שם באותו נידון ע' 258:

"לפי"ז בנידון דידן שהאשה טרם הוכרזה כמורדת ועדיין לא הפסידה כתובה, היא אינה חייבת להחזיר לבעלה חצי הדירה שנתן לה במתנה שהואיל וזה רשום על שמה הרי היא המוחזקת בה ותוכל לומר קים לי ואין להוציא ממנה."

ושם הסבירו יסוד הדין של הרמ"ה והטור, הואיל ומטרת ההתראה וההכרזה הינה לאלץ האשה לשוב ממרדה ולחזור לבעלה, כאמור בשו"ע אה"ע סימן ע"ז: "הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת". א"כ כאשר גם הבעל אינו רוצה באשה וחפץ בגירושין אין להכריז על האשה כמורדת.

וכבר כתב כן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ו' עמוד 13:

"מזה נראה דבמקום דלא הפסידה כל כתובתה הבעל חייב במזונותיה, ולפי"ז יש לדון במקרה והאשה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה והבעל גם הוא לא רוצה אותה – בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה, שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה עי"ז לחזור להשלים איתו, בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה."

לאור האמור בנידון זה הבעל לא הגיש בקשה להכרזת האשה כמורדת, ולא הוכיח טענתו בעניין כלל.

גם אם היה מגיש בקשה להכרזת האשה כמורדת, הואיל והבעל תבע גירושין ומאס מצד עצמו באשה, והאשה חפצה אף היא בגירושין, אין טעם להכרזת האשה כמורדת וממילא לא הפסידה האשה מתנותיה.

טו. הרכב ותכולת הדירה.

(1) הצדדים רכשו רכב יונדאי 2001 מהורי האשה ביום 14/12/06 ושילמו עבורו 47,00 ש"ח מכספים משותפים שהיו להם בבנק [...].

הרכב נשאר בידי האשה מאז נפרדו ולפיכך יש לאזן את שווי הרכב ע"פ מחירון לוי יצחק ביום הקובע 31/12/09.

(2) ב"כ הבעל צירף לסיכומים נספח ג' ובו תכולת המטלטלין שיש לחלק בין הצדדים. הרשימה כוללת מטלטלין המיועדים לשימוש הילדים שאין לכלול במסגרת האיזון.

מן הראוי שכל צד יכין שתי רשימות כהצעה לחלוקת המטלטלין ויאפשר לצד השני לבחור אחת מהם.

טז. דרישת המבקש לקבל הדירה ב[מקום א'].

(1) כאמור לעיל הצדדים התגרשו ביום ט' אלול תשע"א 8/9/11, והאשה והילדים נשארו לגור בדירה ב[מקום א'].

הדירה ב[מקום ב'] ג' פונתה מהדיירים שגרו בה בשכירות מכוח הוראת ביה"ד בהחלטה מיום ח' תמוז תשע"א 10.7.11.

ראוי לציין, אחר שביה"ד בצו מיום 17.4.11 אפשר לאשה להאריך את חוזה השכירות עם השוכרים, ביקש ב"כ הבעל לבטל הצו בטענה שהבעל נע ונד ורוצה לחזור לדירה אחר פינויה.

ראה גם הודעת ב"כ הבעל לב"כ האשה ביום 26.4.11 בה מבקש "שמרשו ישוב לדירה ב[מקום ב'] ולא יכתת רגליו כעני בפתח."

בדיונים לפנינו חזרו הבעל לשעבר וב"כ כמה פעמים על דרישתם שבמסגרת חלוקת הרכוש, האשה והילדים יפנו הדירה ב[מקום א'] והוא יחזור לגור בדירה זו.

המבקש חזר מספר פעמים וציין שביה"ד הבטיח לו שהוא יגור בדירה ב[מקום א'], והוא מבקש לממש הבטחה זו של ביה"ד.

ב"כ המבקש בסעיף 64 לסיכומיו ציין את המקור להבטחת ביה"ד בפרוטוקול מיום ט' אדר תש"ע שורה 7 שם נאמר: "אתה נשאר בדירה אתה מובטח."

(2) ביה"ד תמה הכיצד מנסה המבקש לעשות שימוש באמירה שנאמרה במסגרת הליך גישור להסכם גירושין, לצורך השפעה על שיקול דעת ביה"ד במסגרת הליך לצורך מתן החלטה שיפוטית בחלוקת הרכוש. האם סבור המבקש שביה"ד מוסמך להבטיח הבטחות לטובת צד אחד בלא הסכמת צד שני?!

(3) המבקש וב"כ תולשים דברים מהקשרם ומבקשים לעשות בהם שימוש לא ראוי. להשלמת הדברים נביא אותם במלואם בהקשר המלא בו נאמרו.

בדיון שנקבע ליום כ"ז שבט תש"ע 11/2/10 הופיעה האשה וב"כ, והבעל וב"כ לא הופיעו. בשורות 4–6 לפרוטוקול נאמר: " ביה"ד הבהיר לאשה וב"כ כי במצב הנוכחי בו ישנו ויכוח מי יישאר בדירה ב[מקום א'], וכאשר הצדדים עדיין לא הגיעו להסכם גירושין ע"פ הודעת ב"כ הבעל, ביה"ד לא יוכל לסדר גט פיטורין. ביה"ד המליץ לאשה וב"כ כי בנסיבות אלה מוטב שהיא תמצא פתרון אחר לנושא המגורים ב[מקום א']."

שם בשורה 9 נאמר: "האשה וב"כ ביקשו לקיים התייעצות ולאחר מכן חזרו והודיעו לביה"ד שהם מקבלים את הצעת ביה"ד בכפוף לכך שיקבע מועד מוקדם לס"ג."

בהתאם לאמור ניתנה החלטה באותו יום בה נאמר בסעיף א': " לאור הודעת האשה וב"כ כי היא מסכימה להישאר מחוץ לבית על מנת לאפשר את סידור הגט, קובעים מועד לק"ש וס"ג ליום שלישי ט' אדר תש"ע 23/2/10."

בפרוטוקול הדיון מיום ט' אדר תש"ע נאמר בשורה 6 (שורה אחת לפני הציטוט עליו נשען המבקש) מפי ביה"ד:

"אנחנו שירתנו את האינטרס של הבעל. כיון שהאשה הגיעה הסברנו לה שהיה כדאי לסיים את המחלוקת מי יצא מהדירה, והיא הסכימה לצאת מהדירה, אתה נשאר בדירה, אתה מובטח בתכלס' אפשר להתקדם". זהו הציטוט המלא.

תגובת הבעל הייתה בשורות 9–4 לפרוטוקול: "אני לא רוצה לחיות עם האשה הזו... אני רוצה להתגרש אבל אני מבקש קודם להסדיר את העניינים הרכושיים ושל הילדים. אני מפחד שאם היא תקבל את הגט היא תעכב אותי בכל העניינים האחרים, הרכוש הילדים... עד שהדברים לא יסודרו אני לא יכול לתת לה את הגט."

לאחר הדיון הנ"ל התקיים דיון בביהמ"ש ביום 11.3.10 לגבי המשך תוקפו של צו ההרחקה שניתן כנגד הבעל ונקבע שם: "הצו יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת."

בסמוך לאותו מועד חזרו האשה והילדים לדירה ב[מקום א'] ומאז נשארו לגור שם.

הדברים מדברים בעד עצמם. האמירה החלקית שמצטט המבקש וב"כ נאמרה בהקשר המלא שלה, על רקע הסכמת האשה לעזוב הדירה ב[מקום א'] בכפוף לסידור גט מוקדם.

הבעל סירב לסידור הגט ועברה יותר משנה וחצי עד שהגט סודר ביום ט' אלול תשע"א 8/9/11.

הסכמת האשה ואמירת ביה"ד בוטלו מאז סירב הבעל לסידור הגט, ואין כל משמעות לאותה הסכמה כאשר באים אנו כיום להכריע, מה צודק יותר וראוי יותר לעשות באופן חלוקת הדירות.

הבעל בחר לצטט באופן חלקי מהאמור בפרוטוקול מיום 23.2.10, והתעלם כביכול מהאמור בפרוטוקול הדיון שלאחר מכן מיום 15.3.10, בו קיים ביה"ד הליך גישור והביא הצדדים ובאי כוחם לגיבוש עקרונות להסכם גירושין. ב"כ הצדדים היו אמורים לערוך הסכם גירושין מלא ומפורט ע"פ העקרונות שגובשו בעזרת ביה"ד.

בסעיף ה' לעקרונות שהתגבשו נאמר: "מוסכם בין הצדדים שהדירה ב[מקום א'] תעבור לבעלותו הבלעדית של הבעל, והדירה ב[מקום ב'] תעבור לבעלותה הבלעדית של האשה.

האשה תפנה את הדירה ב[מקום א'] עד כ"ח ניסן תש"ע, ובהתאם יבוצע הסג"פ לא יאוחר ממועד זה."

הבעל בחר להתעלם מהאמור במפורש בעקרונות להסכם להם הסכימה האשה, הואיל והוא מודע לכך שהוא זה שחזר בו וסירב לסידור הגט באותו מועד, בטענה שרוצה להסדיר קודם את כל ענייני הרכוש.

הבעל אינו יכול לקבל היום את מה שהוסכם אז בעזרת ביה"ד, כאשר לא השכיל למלא אחר הצעת ביה"ד, ואין לו להלין אלא על עצמו. אילו השכיל הבעל למלא אחר הצעת ביה"ד היה בא על סיפוקו ומקבל הדירה ב[מקום א'].

ההסבר הנוסף לכך שהבעל בחר להתעלם מהאמור במפורש בעקרונות להסכם הוא, משום שאינו רוצה להיזכר שעד לאותו שלב הוא הסכים לאיזון מלא ושווה בכל הנכסים, ורק אחר אותו מועד העלה טענותיו לדרישתו לאיזון לא שווה. ראה עוד לעניין זה פרוטוקול הדיון מיום 11/7/10 שורות 42–44, והחלטה מיום 15/3/10 ומיום 2/6/11.

(4) נימוק נוסף להעדפת המבקש את הדירה ב[מקום א'] מציין ב"כ בסעיף 3 לסיכומיו:

"[פלוני] עומד ע"כ כי הוא יחזור לדירה ב[מקום א'], שם קהילתו לדבריו האשה הוציאה לו שם רע בשכונה ודווקא אם יחזור לדירה זו ישוקם שמו הטוב."

על כך נאמר: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". לא המגורים בדירה זו דווקא ישקמו את שמו הטוב. אין כל מניעה שהמבקש יחזור לגור ב[מקום א'] בדירה אחרת במיקום בו יבחר בסמיכות גדולה יותר לביהכנ"ס בו התפלל, או בסמיכות גדולה יותר למקום מגורי יתר חברי הקהילה, וחשוב מכל שיהיה גם קרוב לילדיו עמם לא היה לו כל קשר זמן רב מאוד, ולדברי האשה בשנתיים האחרונות פגש אותם רק פעמים ספורות במרכז קשר.

יש למבקש האפשרות להחליט מה עדיף לו לעשות מבחינה כלכלית, אם למכור הדירה ב[מקום ב'] ולקנות דירה חלופית המתאימה לצרכיו ב[מקום א'], או להמשיך להשכיר הדירה ב[מקום ב'] כפי שעשו עד למועד פינויה, ולשכור דירה חלופית המתאימה לצרכיו ב[מקום א'].

(5) ביחס לאמור בסעיפים 65–69 לסיכומי המבקש. מעולם ביה"ד לא התערב, ולא הביע עמדה ביחס לשיקולים שעמדו לפני הערכאה שהרחיקה את הבעל בצו הרחקה מהבית. מבחינת ביה"ד אין האשה בגדר "יצא חוטא נשכר".

גם אם הבעל לא היה מורחק מהבית, וגם אם זו לא הייתה דירה שהאשה והילדים גרים בה מזה כשש שנים, ובשנתיים האחרונות גרים בה לבדם – בנסיבות שלפנינו כאשר יש לצדדים שתי דירות שניתן לאזן בניהם בלא צורך למכרם, והאשה והילדים גרים באחת מהם, הרי הצדק והיושר מחייבים להשאיר האשה והילדים במקומם ובסמוך למקום לימודם ולא לדרוש מהם לפנות הדירה ולחפש דירה חלופית רק כדי לספק את רצונו האובססיבי של המבקש לגור בדירה זו דווקא.

ב"כ המבקש הציע להטיל גורל בין הצדדים וע"פ הגורל יקבע מי מהם יגור בדירה ב[מקום א']. להצעה זו קורא ב"כ המבקש "הצעה הגיונית", ולדעת ביה"ד זו הצעה מגונה.

המבקש מעדיף שהגורל יקבע, כאשר יש גם 50% סבירות שיפסיד ע"פ הגורל, מאשר ששיקולי תועלת וטובת העניין יכריעו בשאלה זו.

האשה והילדים גרים בדירה הרשומה 50% על שמה, והיא נחשבת לפחות כבר־מצרא לגבי ה־50% הרשומים ע"ש המבקש. משום "ועשית הישר והטוב" יש להשאיר האשה והילדים בדירה ב[מקום א'], ולאפשר לה לבצע האיזון בין הדירות בתשלום ההפרש בין שווי הדירות ע"פ הערכת השמאי שבוצעה לשתי הדירות הנ"ל (עיין רמב"ם הלכות שכנים פרק י"ב ושו"ע חו"מ סימן קע"ה הלכות מצרנות).

עו"ד שדמי בסיכום שלו בעמוד 7 לסיכומיו מבקש: "להורות... שהדירות תזקפנה באופן שהדירה ב[מקום א'] תיזקף לבעלות האיש, או לחילופין לפסוק על מכר הדירות וחלוקת תמורתן."

משמעות ההצעה היא – או שהמבקש יקבל הדירה ב[מקום א'], או שגם לי גם לך לא יהיה. דהיינו עדיפה למבקש האפשרות ששניהם לא יגורו בדירה ב[מקום א'], מאשר האפשרות שהאשה והילדים ימשיכו לגור בדירה בה התרגלו ועם השכנים המוכרים להם.

מכירת שתי הדירות כרוכה בנזק עצום לשני הצדדים, בהוצאות הכרוכות במכירת דירה ורכישת דירה חלופית, בטרחה מרובה הכרוכה במעבר ובאכלוס דירה ועוד.

ע"פ הערכת ב"כ המבקש בטבלה שהכין בסוף סיכומיו, העלויות הכרוכות במכירת הדירה ב[מקום ב'] בגין דמי תיווך ושכ"ט עו"ד מסתכמים בסך של 58,432 ש"ח, ועבור רכישת דירה חלופית יהיו עלויות נוספות בסך 149,662 ש"ח.

האם המבקש מעדיף לקיים "תמות נפשי עם פלישתים" מאשר לעשות טוב לילדיו ולאם ילדיו?!

ביה"ד רואה את טובתו של המבקש יותר ממה שהוא בעצמו רואה, לפיכך ביה"ד אינו מקבל הצעות אלה הכרוכות בנזקים מיותרים, ובפגיעה בטובת האשה והילדים.

נראה לביה"ד שהעלויות הכרוכות בשיפוץ הדירה ב[מקום ב'] קטנות בהרבה מהעלויות הכרוכות במכירת הדירה ב[מקום ב'] בלבד, להם ציין ב"כ המבקש בטבלה הנ"ל.

מה היגיון יש במכירת שתי הדירות וחלוקת תמורתן, כאשר כל אחד מהצדדים רוצה שתהא בבעלותו אחת הדירות, ואפוכי מטרתא למה לי?!

יש לציין שגם סעיף 39 לחוק המקרקעין קובע: "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין."

(6) ביחס לאפשרות שהמבקש יגור בדירה ב[מקום ב'] כתב עו"ד שדמי בעמוד 5 לסיכומיו: "באם תשמע הטענה שרשאי האיש להתגורר בדירה ב[מקום ב'], ייאמר מיד כי הדירה נהרסה מן המסד ועד הטפחות."

הנייר סובל כל דבר, השמאי ביקר בדירה ב[מקום ב'] לצורך עדכון השומה בגלל טענות המבקש על נזקים שנגרמו בתקופת השכירות והעריך אותה נכון ליום 15/1/12 כפי שהיא במצבה הנוכחי.

השמאי רשם בפרק ג' לדו"ח תחת הכותרת: "תיאור הגימור": "במועד הביקור הדירה עמדה ריקה לאחר עזיבת שוכר". – ראה שם תיאור הדירה הכולל ריצוף פרקט בכל הדירה וארבעה מזגנים עיליים מפוצלים וכו'.

בפרק ד' תחת הכותרת "כללי" כתב השמאי: "יש צורך בתיקוני נגרות וקרמיקה, בשני חדרי שינה יש ארונות קיר קבועים הזקוקים לתיקון – יש לבצע תיקונים בקירות תיקוני אטימה, להשלים אריחי קרמיקה חסרים ותיקון ארונות מטבח וצבע כללי."

בסוף פרק זה כתב השמאי: "השבת הדירה למצב שמיש מחייבת אטימת חורים בקירות צבע כללי תיקוני נגרות תיקוני חיפוי ונקיון כללי". בהשוואה לאמור בתיאור הדירה בדו"ח הקודם מיום 25.8.10, ההבדלים לא גדולים.

השמאי כלל בשיקולים וגורמים להערכה בסעיף 7.5 לחוו"ד את "מצבה הפיזי המצריך טיפול להשבת המצב לקדמותו" והעריך אותה בסך של 1,760,000 ש"ח.

העולה מהאמור שהמבקש יכול לבחור בין האפשרות למכור הדירה במצבה הנוכחי בהתאם לשוויה כיום כפי שהיא, או לשפץ הדירה בהשקעה סבירה, ולהשכירה לאחרים או לגור בה בעצמו.

יש לציין שבדיון ביום כ"ו סיון תשע"א 28/6/11 עלה נושא מקום מגוריו של הבעל כמה פעמים ובשורה 192 לפרוטוקול אמר ביה"ד: "... אם תסכימו ניתן החלטה לפנות את השוכרים מהדירה ב[מקום ב'] והבעל יכנס לגור בדירה...". תשובת עו"ד שדמי בשורה 196 הייתה "אני חושב שהתשובה להצעה היא חיובית". שוב חזר ביה"ד בשורה 202 ושאל: "תיתנו לנו תשובה לגבי השוכרים", ועו"ד שדמי השיב: "התשובה חיובית אנחנו מסכימים" (שורה 203).

(7) בהחלטה מיום ח' תמוז תשע"א 10/7/11 באות י"א ציין ביה"ד את הסכמת הבעל וב"כ עו"ד שדמי לפינוי השוכרים מהדירה ב[מקום ב'] ובהתאם לכך נקבע בסעיף י"ב: "בנסיבות אלה כאשר אפשר להתחיל לבצע בפועל את חלוקת הרכוש, כאשר כבר בשלב זה לכל אחד מהצדדים תהא דירת מגורים, אין כל הצדקה לעיכוב בסידור הגט עד לסיום איזון המשאבים."

ובסעיף י"ד 2, נקבע: "בהתאם להוראת ביה"ד בצו להארכת חוזה השכירות, על האשה להודיע מידית לשוכרים את הדירה ב[מקום ב'] על סיום חוזה השכירות, ולדרוש מהם את פינוי הדירה בהקדם האפשרי ולא יאוחר משישים יום מהיום.

השוכרים ישלמו שכ"ד וכל התשלומים החלים על הדירה עד ליום פינויה על ידם. עם פינוי הדירה ע"י השוכרים יקבל הבעל את החזקה בדירה ב[מקום ב'], וישא בכל התשלומים החלים על הדירה מיום זה ואילך, והאשה תישא בכל התשלומים השוטפים החלים על הדירה ב[מקום א']..."

ראה שם הוראות נוספות לגבי האיזון בין שתי הדירות, בהתייחס לתשלומי המשכנתא על הדירה ב[מקום א'].

(8) השוכרים פינו הדירה ב[מקום ב'] ובדיון ביום 15/11/11 כאשר עו"ד שדמי ציין לפרוטוקול בשורה 148 שהמבקש עדיין מחוץ לבית, העיר לו ביה"ד "שיגור ב[מקום ב'], אתה הסכמת שניתן צו פינוי כדי שהוא יגור ב[מקום ב'], אמרת בפנינו שאתה מקבל הצעת ביה"ד."

יז. לאור כל האמור ובהמשך להחלטה מיום ח' תמוז תשע"א 10/7/11, ומשום "ועשית הישר והטוב" מחליט ביה"ד:

(1) להורות על חלוקת הדירות בעין, באופן שהדירה ב[מקום א'] תעבור לבעלות האשה, והדירה ב[מקום ב'] תעבור לבעלות המבקש, בכפוף לביצוע תשלומי האיזון בין הדירות בהתאם להערכת השמאי רוזנר מיום 15/1/12.

(2) תשלומי המשכנתא ששילמה האשה לבדה בגין חלקו של הבעל בדירה מהמועד הקובע 31.12.09 ואילך יקוזזו מדמי האיזון בין שווי שתי הדירות – בהתאם להחלטת ביה"ד מיום ח' תמוז תשע"א 10.7.11 סעיף י"ד 2.

(3) המבקש יהא רשאי למכור הדירה ב[מקום ב'] ללא כל התערבות של האשה בהליכי המכירה וע"פ שיקול דעתו בלבד.

(4) במקרה שהדירה ב[מקום ב'] תימכר במחיר הגבוה מהערכת השמאי, לא יהא לאשה כל חלק בתמורה הנוספת להערכת השמאי, והאיזון בין הדירות ייעשה ע"פ הערכת השמאי בלבד.

(5) המבקש יהא רשאי לשפץ את הדירה ב[מקום ב'] ע"פ שיקול דעתו בלבד, לגור בה בעצמו או להשכירה לאחרים ללא כל התערבות של האשה, וכל דמי השכירות שיתקבלו יהיו שייכים למבקש בלבד לעשות בהם כרצונו.

(6) הצדדים יחתמו על ייפויי כוח בלתי חוזרים לצורך העברת הבעלות של כל דירה לאחד הצדדים, בכפוף לביצוע האיזון ולמילוי אחר הוראות ביה"ד בעניין. ייפויי הכוח ישמרו בנאמנות אצל באי כוח הצדדים.

(7) רכב היונדאי שנת 2001 ייכלל באיזון המשאבים בהתאם לשוויו ע"פ מחירון לוי יצחק ביום הקובע 31/12/09.

(8) כל צד יערוך הצעה לחלוקת המיטלטלין בשתי רשימות, ויאפשר לצד השני לבחור אחת מהרשימות.

(9) רו"ח ישינסקי יסיים את עריכת דו"ח איזון המשאבים בהתאם להוראות ביה"ד, כאשר שווי הדירות יהיה בהתאם להערכת השמאי מיום 15/1/12 בלבד.

(10) לאחר שדו"ח איזון המשאבים יאושר כדו"ח סופי ויינתן לו תוקף פס"ד, יחליט ביה"ד על האיזונים והקיזוזים הנדרשים.

ניתן ביום כ"ח באדר התשע"ב (22/03/2012).