בפנינו תביעת הבעל לגירושין, ותביעת האשה לכתובה ולמזונות. התקיימו ארבעה דיונים, ובהם נשמעו טענות הצדדים והוצגו ראיות. לאחר מכן התקבלו סיכומי הצדדים, ולהלן פסק הדין בתביעות אלו.

פירוט התביעה וטענות הצדדים
בני הזוג נשואים תשע שנים ולהם שני ילדים. לפני מספר שנים, הבעל לקה באירוע מוחי, שכתוצאה ממנו נזקק לאשפוזים וטיפולים, אך גם לאחר מכן למרות השיפור במצבו, עדיין הבעל לא החלים. אחת ההשלכות מהאירוע המוחי הייתה אובדן הזיכרון וקשיי תפקוד.

בשלב מסוים עם השיפור במצבו הרפואי, הבעל עזב את הבית, ומאז המשבר בין הצדדים בעינו. הבעל מייחס לאשה את האשמה בפירוד, ותובע להתגרש. מאידך גיסא, הנתבעת מבקשת לדחות את תביעת הגירושין, ותובעת לחייב את הבעל בדמי מזונות עבורה, ולקבוע את זכאותה לתשלום הכתובה. לטענתה, מצבו הרפואי של הבעל, הביא להחלטתו להעדיף להתגורר מחוץ לבית.

בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין ביום י"ח תמוז תש"ע (30/06/2010) טען התובע, באמצעות ב"כ, כדלהלן:

"העילה לתביעת הגירושין היא שלפני שלוש שנים הוא עבר אירוע מוחי קשה ומורכב שמחק ממנו זיכרון וכישורי כתיבה ועוד. במהלך הטיפול אשתו סירבה ליטול חלק... היא בחרה להתנער ממנו, כשהוא חזר לבית היא בקשה מהאחים שלו שיקחו אותו, וטענה שיש לה שני ילדים ואינה יכולה עם ילד קטן נוסף, והעדיפה להרחיקו מהבית, והוא עזב לבית הוריו. גם כעת גר בבית אמו. עד היום היא לא פנתה אליו לחזור. הוא השתקם, ויש הסדרי ראיה, היא נטשה אותו ברגע הקריטי לחייו. בביהמ"ש, ורק לאחרונה, היא טענה שיש לו חברה שהוא הולך איתה... ב- 14/4 היא תבעה בביהמ"ש משמורת וזה מוכיח שהיא הבינה שחיי הנישואין כבר הסתיימו. לאור זאת הבעל מבקש להתגרש, ויש לפסוק בהתאם."

להלן קטע נוסף מפרוטוקול הדיון:

"ב"כ האשה: בכתב התביעה הם מתארים כיצד התנהלו חיי הנישואין קודם לאירוע המוחי. הוא איבד זיכרון באופן טוטאלי – כך לפי האמור בכתב התביעה, והוא לא זוכר שהיא ביקרה אותו בבית החולים. בני המשפחה הכניסו לו לראש שהיא לא בסדר. האשה: כשהוא חזר לבית, הוא לא יכל לשמוע רעשים הילדים הקטנים הרעישו והיה לו מאד קשה שמרתי על הילדים שלא יפריעו לו, לא אמרתי לאחים שלו שיקחו אותו. הוא עבר לבית האמא שיהיה לו שם שקט. וגר אצל אחותו הרווקה, אחותו סייעה לו בתקופה זו של שלושת השנים. גם היו חיי אישות בינינו, והוא היה שותף לכל ענייני הבית רק לא גר בבית, הוא לא חזר מתוך מחשבה מה אחים שלו יגידו. אנו עדיין לא שלמים עם גירושין, יש סיטואציה שיש לבסס את שלום הבית. נכון שאמרתי שיש לו קשר עם אשה אחרת, אבל ניתן לשקם את הנישואין.

הבעל: נכון שיש לי קשר עם אשה אחרת, אבל הבן אמר לי שיש לה מישהו. וגם אמרת לי בטלפון.

האשה: אין לי קשר עם גבר, אולי אמרתי משהוא מתוך כעסים.

ב"כ האשה: בדיון בביהמ"ש היא אמרה עליו דברים טובים, והיא חושבת שניתן לשקם את הנישואין." עד כאן מפרוטוקול הדיון.

לאחר מכן התקיים דיון נוסף, ובהחלטה שניתנה ביום ד' טבת תשע"א (11/12/2010), כתבנו כדלהלן:

"בבית הדין התקיים דיון נוסף בתביעת הבעל לגירושין.

הבעל עומד על תביעתו להתגרש, ומייחס לאשה חוסר כנות בטענתה לשלום בית, וכן מייחס לאשה קשר עם גבר זר.

האשה הכחישה טענות אלו, וטענה כי הנסיבות הנוכחיות הן נסיבות שעדיין מאפשרות חזרה לשלום בית, וכי היא מעוניינת בכך. האשה הכחישה בתוקף קשר עם גבר זר, והבהירה כי האירוע שבגינו הבעל מצא לנכון לייחס לה בגידה, לא היה אלא נסיעה למפגש עם קבוצת ידידים, כשאחד מהם נהג ברכב שהסיע אותה.

ביחס להודעות sms שהבעל הציג בדיון והמוכיחות יחס עוין, האשה הבהירה, כי הודעות אלו נכתבו כבר לפני זמן רב, על רקע שהיה נכון בזמנו.

יצוין כי אין חולק שהבעל מצא לנכון ליצור קשר עם אשה אחרת, למרות היותו נשוי. בנסיבות אלו, על יסוד הנתונים שהוצגו בפנינו, לא ניתן לייחס לאשה העדר רצון לשלום בית. גם אם נאמרו דברים כאלו ואחרים התואמים לנסיבות שבהן לאשה טרוניה מוצדקת ביחס לקשר זה של הבעל. לא ניתן להתעלם מנסיבות אלו, ולא יהיה נכון לייחס לאשה שלילת רצון לשלום בית ולחייבה בגירושין, עקב התבטאות כזו או אחרת, או על יסוד תיאור של המצב הבעייתי במסגרת כתבי טענות שהוגשו לערכאה אחרת. על כן לא מצאנו לנכון לקבוע כי דברי האשה בבית הדין על רצונה בשלום בית, נאמרו מן השפה ולחוץ בלבד.

למרות האמור, אם הבעל יוכיח בבית הדין קשר זוגי עם גבר זר, זו תהיה עילה לחיובה בגירושין". עד כאן מההחלטה הנ"ל.

בעקבות החלטה זו, התקיים בירור בטענות הבעל, המייחס לאשה קשר עם גבר זר.

התקיים דיון נוסף שבו נשמעה עדותו של העד הנטען לקשר עם הנתבעת, והעד מסר פרטים על טיב הקשרים שבינו לבין הנתבעת. לדבריו, אלו קשרי ידידות בלבד – קשרים בעלי אופי חברתי בלבד – המתקיימים עם הנתבעת יחד עם חברים או חברות נוספים, אך לא יותר מכך.

העד השיב על שאלות אודות שלשה אירועים, וכן השיב על שאלות כלליות. האירועים נשוא העדות, היו – יציאה לבילוי כאשר העד לקח את הנתבעת ברכב, הפלגה משותפת לחו"ל, וכן אירוע שבו הוא והנתבעת צולמו יושבים יחד בשלחן אחד לבדם בפאב. האירוע האחרון צולם בידי הבעל, אך לא היה צורך לקבוע דיון לצפייה בקלטת, שכן העובדות הנטענות לא היו שנויות במחלוקת.

לדברי העד והנתבעת, בכל מפגשיהם לא הייתה התייחדות או קשר אישי. אלא שניהם שוחחו בפומבי במקומות פתוחים, ולא בהסתר, ובדרך כלל היו נוכחים גם אנשים נוספים. העד לא זכר את האירוע הראשון, אולם הנתבעת עצמה, העידה על כך בדיון אחר.

כשנשאלו הנתבעת והעד אודות הפלגתם המשותפת, טענו שניהם שבכל משך הטיול היו נוכחים איתם חברים נוספים, וכי בעת הלינה, לן העד בחדרו עם חבר – גבר, והנתבעת לנה בחדרה עם חברה שלה.

ביחס למימון ההפלגה, נשמעו שלוש גרסאות סותרות. בתחילה טענה הנתבעת שהיא מימנה את הנסיעה מכספה, וברשותה קבלות המאשרות את התשלום. אולם, כשהתבקשה להציג את הקבלות התמהמהה זמן רב, ולבסוף שינתה את גרסתה, ובהודעה שהתקבלה בבית הדין (ביום 11.8.11), טענה כי "התשלום בוצע ע"י הנתבעת במזומן, למר... שהעביר את הכספים לחברת הספנות".

העד מסר גרסה שלישית. וכך נכתב בפרוטוקול הדיון האחרון, שהתקיים בי"ט חשון תשע"ב (16/11/2011), בשורה 71: "ב"כ הבעל: אתה גם שילמת עבורה? העד: כן, והיא שילמה לי את זה בשתי תשלומים".

ביחס למפגש המצולם בפאב, העד טען שאכן באותו מעמד ישבו לבדם בשלחן, אך במשך כל הערב היה איתם זוג חברים נוסף, שעזב את המקום זמן קצר לפני מועד הצילום.

יצוין ביחס לאירועים הנ"ל, שהבעל טוען שאלו הן ראיות שהאשה בגדה בו, אך האשה השיבה והבהירה שלאחר שבעלה עזב אותה ללא הצדקה, מכאן ואילך אינה מוצאת לנכון להישאר ספונה בביתה לאורך ימים ושנים ולהימנע מחיי חברה מקובלים וכי בהתאם לכך יש לפרש את האירועים הנזכרים, אך אירועים אלו אינם מוכיחים את טענת הבגידה שהעלה התובע.

עד כאן תמצית טענות הצדדים, וכעת על בית הדין לפסוק בתביעה לגופה, על יסוד טענות הצדדים והחומר שבפנינו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו, ובהמשך להחלטה שכבר ניתנה ביום ד' טבת תשע"א (11/12/2010), אנו פוסקים שאין מקום לפסוק כי האשה חייבת בגירושין, או להורות על שלילת זכאותה לתשלום הכתובה או מזונות עבורה, וזאת על יסוד הנימוקים דלהלן.

הבחנה בין 'עוברת על דת' לעושה 'מעשה כיעור'
בעת בירור תביעה לחיוב האשה בגירושין, על יסוד קשר עם גבר זר, יתכנו הבחנות שונות. אם התבררו יחסי אישות עם גבר זר, או התברר אירוע המוגדר כ'מעשה כיעור', כפי הגדרתו בהלכה הפסוקה בשו"ע אבן העזר סי' יא, יש מקום לחיוב האשה בגירושין – חיוב שאינו מותנה בהתראה מוקדמת – ובנסיבות אלו התנהגות התובע אינה רלבנטית. לעומת זאת, ביחס להתנהגות החורגת מגדרי הצניעות, שאשה נשואה מחויבת בהם, התנהגות כזו עשויה להביא להגדרתה כ'עוברת על דת', ודינה התבאר בהלכה הפסוקה בשו"ע אבן העזר סי' קטו. בנסיבות מסוימות היא תחויב בגירושין וללא כתובה, וכמו כן התנהגות התובע היא משמעותית וטעונה בחינה, בטרם יינתן פס"ד לגירושין, וכפי שיתבאר להלן.

להבהרת ההבחנה בין 'מעשה כיעור' ל'עוברת על דת', נציין פסק דין של בית הדין הגדול שהובא בספר משפטי שאול סי' ה', שבו הגאון רבי שאול ישראלי ז"ל באר מהו המעשה אשר יכול להיכנס תחת ההגדרה של 'מעשה כיעור', וכתב כדלהלן:

"המערער העלה בפנינו טענה שהריקודים, כפי מה שהם מבוצעים, יש בהם משום מעשה כיעור, ולא רק עוברת על דת. אולם ההגדרה של כיעור, כפי שיוצא מתוך בירורה של הלכה (עיין סי' י"א בפתחי תשובה סק"ז מהישועות יעקב, עו"ש במובאות מהמבי"ט ורע"א בסק"י), הוא רק באופן שהדברים מוכיחים שבמקרה זה עצמו היה מעשה זנות. משא"כ אם המעשה עצמו אינו מוכיח על זנות באותה שעה, אלא על פריצת גדרי הצניעות, שנותן מקום לחשש שמא תזנה בעת אחרת, אין בו משום כיעור, וצדק כב' ביה"ד קמא שלא דן בדבר אלא מצד עוברת על דת."

עוד יובהר ביחס לדינה של אשה שבעלה תובע לחייב אותה בגירושין ולשלול כתובתה בטענות הנזכרות, כי חובת הראיה מוטלת עליו, ואם נשארה טענה בלבד אך ללא ראיה ממשית, אין להפסידה כתובתה, ואף אינה חייבת שבועה; עיין בית שמואל סי' קטו ס"ק יח.

במקרה הנוכחי כאמור, לא התבררו אירועים החמורים יותר מ'עוברת על דת'. לא הוכחה הטענה לקיום יחסי אישות עם גבר זר או הטענה לאירוע היכול להיחשב 'מעשה כיעור' כהגדרתו בשו"ע אבן העזר סי' יא.

כמו כן אין לשלול את זכאותה של עוברת על דת לתשלום הכתובה בהעדר התראה, כפי שנפסק בשו"ע אבן העזר סי' קט"ו סעיף ד'. יצוין ביחס לאמור בסיום ההחלטה הנזכרת שניתנה ביום ד' טבת תשע"א (11/12/2010), שגם אם היה ניתן להתייחס להחלטה זו כהתראה, הרי שלפי המבואר להלן, אין בכך נפקא מינה.

במקרה זה, אין חולק שהאשה ישבה בבית קפה לבילוי עם העד הנזכר, ללא שאדם נוסף ישב עמם באותו מעמד. ביחס לאירוע זה, יתכן שיש מקום לקבוע שאשה נשואה היושבת לבילוי בבית קפה בחברת גבר זר וללא חברת אנשים נוספים עמם, חורגת מההתנהגות המקובלת ביחס לאשה נשואה, גם בחברה שבה האשה חיה, ולדון, שבכך דינה כ'עוברת על דת'. כך גם ביחס לנסיעת הנתבעת להפלגה למשך מספר ימים, אם אכן נסעה בחברת קבוצת חברים תוך קשרי ידידות עם גבר זר שסייע בידה להסדיר נסיעה זו. למרות הגרסאות השונות כאמור, בהעדר ראיה שהנתבעת לנה עמו ביחידות בחדר משותף, בהתנהגות זו הנתבעת אינה יותר מ'עוברת על דת', מפני החריגה מהמקובל ביחס לאשה נשואה, גם בחברה שבה האשה חיה.

תביעת גירושין המבוססת על עילה הנטענת בחוסר תום לב
בפנינו בעל שעזב את אשתו ויצר קשר זוגי עם אשה אחרת, ותובע גירושין על יסוד הטענות הנזכרות לעיל. עוד בטרם נברר את ההלכה ביחס ל'עוברת על דת', המחויבת בגירושין והמפסידה כתובה, יש לפתוח בקביעה מקדמית, כדלהלן.

בעת שבפנינו תביעת גירושין המבוססת על עילת חיוב גירושין עפ"י ההלכה, עלינו לבחון ולהסיק שהתובע או התובעת, מציגים עילה זו בתום לב. אך אם התברר שעילה זו נטענת בחוסר כנות, והיא חסרת משמעות עבור התובע, וכי עילה זו מצד עצמה לא הייתה מביאה את התובע להגיש את תביעת הגירושין, ולמעשה התובע מבקש להתגרש מפני עילה אחרת שאין בה ממש עפ"י ההלכה, אך כדי שבית הדין יקבל את התביעה, מוצגת עילת חיוב גירושין שאינה כנה, התביעה תידחה, למרות שעילה זו אכן נכונה מההיבט העובדתי, למעט במקרים שיפורטו להלן.

בספר משפטים ישרים (להג"ר רפאל בירדוגו ז"ל) חלק א' סי' ז' כתב:

"כל הטוען טענה שזוכה בה בדין אלא שאנו יודעין שאין כוונתו על אותה טענה, אלא על אחרת שאינו זוכה בה בדין, אין לדון ע"פ אותה טענה. המשל בזה, כגון שטען שחבירו מזיק לו בהיזק ראייה וטען שיעשה מחיצה וכיוצא, ואנו יודעין שבודאי אין לו קפידא בהיזק ראייה ולא איכפת ליה, אלא שיש לו סיבה אחרת, נראה דאין לכופו. וראיה מהא דאיתא ביבמות ובטור אבן העזר סי' קנ"ד ס"ז בטוענת בעינא חוטרא לידא ואם מזכרת כתובה אין כופין יעו"ש, כנ"ל, וצריך ישוב." עכ"ל.

לכאורה פסיקה זו אינה ברורה, מאחר שהזכות למנוע היזק ראיה מעוגנת בהלכה, וכן ידוע שהתובע אכן ניזוק ודורש העמדת מחיצה, מדוע אין לכוף את הנתבע לבנות מחיצה המונעת את הנזק. מהו הטעם שהנתבע יפָטר מסילוק הנזק, לאחר שהתברר שלתובע סיבה אחרת לדרישתו להעמיד את המחיצה.

נראה שהביאור בהלכה זו הוא כדלהלן: כל תביעה שהתובע דורש לממש את זכותו על יסוד עילה שאם תתקבל יש בה ממש, אלא שאנו יודעים שאין כוונתו לאותה טענה אלא לטענה אחרת שאינו טוען – אם אותה תביעה המוצגת בטענה הנטענת, ראויה למחילה, כגון תביעת היזק ראיה, מאחר שאנו יודעים שהאמת היא שאותה טענה שהושמעה אינה כנה – הרי שביחס לטענה זו אנו דנים אותו כמוחל על זכותו, ובית הדין אינו יכול לפסוק בהסתמך על זכות שכבר נמחלה.

המשפטים ישרים מבסס הלכה זו על ההלכה המבוארת בסי' קנד. אין כאן מקומו לבאר פרטי הלכה זו שבשו"ע סי' קנד ס"ו, שבה נאמרו שיטות שונות, ומהן שקבעו שתביעת הכתובה רק מערערת נאמנות, ואינה מבטלת עילת תביעת גירושין. אך ראייה זו של המשפטים ישרים, מבוססת על שיטת הטור סי' קנד. לפי שיטה זו, הזכות לאכוף גירושין על יסוד הבקשה "בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה", היא ביסודה זכות הראויה להימחל. וכשהאשה תובעת את תשלום הכתובה, היא מוכיחה שהטענה להתגרש מפני זכותה ל"חוטרא לידא ומרא לקבורה", הגם שנטענה, אינה חשובה עבורה, ודינה כזכות שנמחלה.

הקביעה שהזכות ל"חוטרא לידא ומרא לקבורה" ראויה להימחל, עולה מדברי התוספות במסכת כתובות דף ע. (ד"ה יוציא), במש"כ –

"ותימה אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא... וי"ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל".

ובפני יהושע (שם) הוסיף ביאור, וכתב:

"בההיא דבאה מחמת טענה דכופין אותו משום לתא דידה, שפיר כתבו דלא תני לה בהדי הנך, דלא תימא דהכא נמי מצית למימר סבורה הייתי כו'."

בהתאם לכך מתבארים דברי המשפטים ישרים, שמשיטת הטור סי' קנד עולה, שאם תביעת הגירושין מבוססת על עילה שכבר נמחלה, והאמת שעילה אחרת מביאה להגשת התביעה, דינה של התביעה להידחות.

החולקים על הטור, נחלקו רק ביחס להנחה שבסתמא תביעת הכתובה מוכיחה מחילה על זכות, למרות שאותה זכות נטענה בפירוש, אך אם בהתאם לנסיבות ברור לבית הדין, שנטענה עילת גירושין שאינה כנה, לכו"ע אין להתחשב בה.

בדומה לזה, הרמב"ם בתשובה (מהדורת בלאו) סי' שסה התייחס לתביעת הבעל לגירושין ולשלילת הכתובה בטענה שהתובע מבקש לעלות לארץ ישראל ואשתו מסרבת, וקבע שאין לקבל את התביעה אם עילה זו אינה כנה. ז"ל הרמב"ם:

"המפורסם אצלינו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא, שמחרימים בשם על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו, שלא לעשותו זולתי ללכת להתברך בא"י לא זולת זה, ויענה הבעל אמן, ואז יכריחו האשה ללכת עמו או תצא מבלי כתובה, ככה ראינו אותם עושים. אמנם מה שאני רואה ובו אני מודה הוא זה אשר אומר לך ובו ראוי להורות כל מי שיודע ביאור אומרו צדק צדק תרדוף וביאור אומרו לא תשא שמע שוא ומה שיוצא מדבריהם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הוא כך. אי זה איש בקש לעלות לא"י והוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים, אז נחייב אשתו לעלות עמו לא"י, ואם יחסר אחד מהתנאים הללו אין לדון עליה לעלות עמו. ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה, הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע. וזה כי כל מי שמבקש עלילות להפטר מחיובו אשר נתחייב בו, כמו כובש שכר שכיר והוא העושק כמו הגזלן. ואין הבדל אצלי בין מי שמשתעבד בשכיר לאחרית היום ואח"כ יבקש עליו עלילות דברים להפסידו שכירותו, ובין מי שעושה עם אשתו ככה לשתניח לו המאוחר שלה... ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם, וראוי להשמר מזה העון ולמנוע הפועלים אותו שבור זרוע רשע ורע והצילו עשוק מיד עושקו."

ועיין בספר אוצר הפוסקים אבן העזר סי' עה סעיף ג' ס"ק כח אות יא, שהביאו פוסקים רבים שפסקו כתשובה זו של הרמב"ם.

העולה מתשובה זו ומדברי הפוסקים שהביאוה, שאין מקום לחייב גירושין על יסוד עילה זו של דרישה לעלות לארץ ישראל המוצגת בתביעת הגירושין, אלא כשבית הדין נוכח שאכן מפני עילה זו התובע מבקש להתגרש, וכי טענת התובע אינה כיסוי לעילה אחרת שלמעשה עומדת ביסוד תביעתו, עילה שאין בה ממש לחייב את הגירושין. בהתאם למבואר, הטעם הוא מפני שבנסיבות המתוארות בתשובת הרמב"ם, אנו דנים את הבעל כמי שמחל על זכותו לתבוע גירושין ושלילת כתובה על יסוד זכותו לאכוף את העליה לארץ ישראל. כאמור, הוא הדין ביחס לשאר עילות גירושין הניתנות למחילה.

במה דברים אמורים, כשהנסיבות הן במתכונת דומה לנידון שבתשובת משפטים ישרים, וכפי שכתב: "אנו יודעין שבודאי אין לו קפידא בהיזק ראייה ולא איכפת ליה, אלא שיש לו סיבה אחרת". משא"כ אם מוגשת תביעת גירושין המבוססת על כמה עילות, וכולן הן עילות כנות, אך רק אחת מהן היא עילת חיוב גירושין עפ"י ההלכה, אין מניעה שיינתן פסק דין לחיוב גירושין על יסוד עילה זו, מאחר שגם עילה זו נטענת בכנות ובתום לב. בנסיבות אלו פסק הדין לחיוב הגירושין יינתן למרות קיומן של העילות האחרות, עיין בשו"ת הרמ"א סי' לו וסי' צו, תשובות משני חכמי דורו של הרמ"א, המתייחסות לנסיבות אלו.

בהתאם לאמור, יתבארו דברי הפוסקים שכתבו ביחס לתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין על יסוד טענה המייחסת לאשה מעמד של 'עוברת על דת', שגם אם כפי הנטען על ידי התובע, אכן נעשו מעשים הנכנסים לגדר זה, אך בית הדין נוכח שאין זו העילה האמִתית שהביאה את הבעל לתבוע את הגירושין, וכי תביעה זו במתכונתה הנוכחית אינה מוגשת בתום לב, דין התביעה להידחות. עיין בספר שושנים לדוד (להג"ר דוד צבאח ז"ל) ח"ב אבן העזר סי' כד מתשובת אחד מחכמי זמנו שכתב בלשון זו: "אם הבעל הזה מיום שנשא את אשתו והיא גלוית הראש כנהוג היום בדור החדש, רק עתה לאיזה סיבה שנתקוטט עמה, עילה מצא במה לתלות עצמו באילן גדול כזה, אין שומעין לו", עכ"ל. וכעין זה בספר דובב מישרים ח"א סי' קכד סק"ב, וע"ע בספר יביע אומר ח"ג אבן העזר סי' כא.

כאמור, הטעם בהלכה זו הוא מפני שאנו מתייחסים לבעל כמי שמחל על זכותו לתבוע גירושין על יסוד טענת 'עוברת על דת'. על כן במקרה שבו הבעל תובע להתגרש לאחר שהתובע כבר מצוי בקשר זוגי עם אשה אחרת, ותביעתו מיוסדת על עילת גירושין, כגון טענת 'עוברת על דת', מאחר שלבית הדין ברור שהעילה האמִתית לרצונו בגירושין אינה כפי הנטען בדבריו, אלא מפני שהוא מבקש למסד את הקשר עם האשה הזרה, אין לקבל את טענתו. וזאת מפני שעילה זו של 'עוברת על דת' ניתנת למחילה, ובנסיבות אלו ברור לבית הדין שהבעל מחל על זכותו לאכוף גירושין ולשלול כתובה על יסוד עילה כזו.

אמנם, אם בנידון שבפנינו, הייתה מתקבלת טענת הבעל שאשתו מאסה בו וכבר אינה רוצה בו, אך למרות זאת אינה מסכימה לקבל גט, ומטעמים שאינם מוצדקים. בנסיבות אלו, למרות מצבו הנ"ל של הבעל, היה מקום לקבל את התביעה. וזאת מאחר שביחס למצב זה שהאשה אינה רוצה את בעלה, כתב הבית יוסף סי' ע"ז בשם הר"ן בתשובה סי' יג: "האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד, והפסידה כל שיש לה על הבעל". וע"ע מש"כ בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פט שאם שני בני הזוג אינם רוצים זה בזה, זו עילת חיוב גירושין ביחס לכל אחד מהם, למרות שרק אחד בלבד אשם בפירוד. בנסיבות אלו, יקבע חיוב הגירושין על יסוד עילה מוצדקת שוודאי לא נמחלה, וחיוב הגירושין לא יותנה בהעדר עילה נוספת שהביאה את התובע להגשת תביעת הגירושין.

כמובן, הוא הדין בנסיבות בהן התביעה מיוסדת על עילות אחרות שאינן ניתנות למחילה, כגון טענה שהאשה נאסרה על בעלה, או טענה לאיסור בנישואין.

משא"כ בהעדר איסור בנישואין, וכשהאשה רוצה בבעלה, אלא הבעל התובע את הגירושין, מאס באשתו ללא הצדקה, מתגורר בנפרד מאשתו ולעיתים אף גר עם אשה אחרת. כאשר עילה זו – שהיא מרידה ללא הצדקה או קשר עם אשה אחרת, הביאה את הבעל להגיש את התביעה –אינה יכולה להתקבל, אך כדי שתביעתו תתקבל, התובע מציג עילה המוכרת בהלכה, כגון כשהוא מבקש לאכוף עליה את הגירושין ולשלול את זכאותה לכתובה על יסוד עילת 'עוברת על דת' או בטענה שאינה מסכימה לעלות לארץ ישראל, וכיוצ"ב – תביעתו תידחה. מאחר וברור לבית הדין, שאין כוונתו להתגרש עקב אותה עילה הנטענת, דנים אותו כמי שמחל על זכותו להתגרש עקב עילה זו, והתביעה אינה מתקבלת.

תביעת אשה לגירושין עקב עילת 'עוברת על דת' כשהתובע לוקה באותה בעיה
מלבד האמור לעיל, בגוף הלכה זו של 'עוברת על דת', נקבעו הלכות המגבילות את זכותו של התובע, ועל יסוד הלכות אלו, יש לדחות את התביעה שבפנינו.

בשו"ע אבן העזר סי' קטו סעיף ג' נקבע שאין מקום לקבל את תביעת הבעל לדון את אשתו כעוברת על דת, בנסיבות בהן הבעל מטיל באשה דופי, באותו נושא שהוא בעצמו מקולקל בו. על כן אם הבעל אינו מוכר כאדם המקפיד על צניעות, אין מקום לטענתו שאשתו נהגה בחוסר צניעות.

בספר חלקת יעקב חלק אבן העזר סי' ו' כתב:

"אם האשה עושה מעשי פריצות ועוברת על דת יהודית בידיעת בעלה וגם ברצון בעלה (לא נדבר על פרועת ראש שכבר נעשה בעוה"ר אצל הרבה ואף גם חרדים להיתר) רק למשל אם האשה הולכת ומרקדת עם אנשים אחרים לעיני בעלה, או כשהולכת להתרחץ בתערובת יחד עם בעלה והבעל אינו מקפיד על חציפות כזה, או שארי עניני חציפות הנוהגת בהדור הפרוץ, והבעל אינו מקפיד, א"כ מהיכי תיתי נאמן לומר על שאר ענייני פריצות שאינו מתרצה לזה, ורוצה להיפטר בחדר"ג. קיצור הדבר, הדין דעוברת על דת ישראל הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי וסימן לדבר שמירת שבת וטהרת משפחה... בני"ד כיון דודאי אינה אסורה לבעלה כיון דלא הוי עדי כיעור ורק משום עוברת על דת, צריכין לידע אם כוונתו רצויה, אם לא עשתה מעשי פריצות גם בידיעתו", עכ"ל.

ועיין בפד"ר כרך ד' עמ' 363 שהביאו מדבריו.

עוד כתב שם בספר חלקת יעקב:

"כיון דבעוברת על דת יהודית ובמעשי הפריצות עדיין לא נאסרה לבעלה ורשות בידו לדור עמה, רק חז"ל נתנו לו גם רשות לגרשה כיון שהדבר נוגע לו שיכול לבוא לידי איסור. א"כ באופן שאנו יודעין שהוא אינו חושש לאיסור, מנ"ל שחז"ל נתנו לו רשות זה, ובכלל קשה לפסוק מסברות ולהתיר איסור חדר"ג החמור, שלדעת כמה מגדולי הפוסקים הוא איסור תורה גמור גם בזמן הזה."

יתירה מזו, אם הבעל בוגד באשתו וחי עם אשה אחרת, אין לקבל את טענתו לחיוב האשה בגירושין על יסוד טענה של התנהגות שאינה ראויה של האשה בקשרי ידידות עם גבר זר. עיין בתשובת הגרי"א הרצוג ז"ל (בספר היכל יצחק חלק אבן העזר סי' ט' אות ג', וכן פסקים וכתבים מהגרי"א הרצוג ז"ל ח"ז סי' קכ) ששלל חיוב האשה בגירושין בנסיבות אלו, וכתב:

"דומני שהגאונים ז"ל שפסקו שזכאי הבעל להתיר לו חדר"ג בעוברת על דת יהודית, לא כיוונו על אדם כזה שיש לחוש הרבה מאד שהעיקר אצלו שעינו נתן באחרת ועלילות היה מבקש מבתחילה. ואף לאחר הבירור שהיא בכלל עוברת על דת יהודית, יש לומר שאינה כל כך חייבת כשראתה מבעלה שהוא רועה זונות, וזלזל בעיניה ענין הצניעות, והוא שגרם". עכ"ל.

וע"ע בספר ישכיל עבדי חלק ו' חלק אבן העזר סי' ס'.

בעל שאינו גר עם אשתו התובע גירושין ושלילת כתובה בטענה שאשתו 'עוברת על דת'
מלבד האמור, מטעם נוסף אין מקום לפסוק על חיוב האשה בגירושין ושלילת הכתובה על יסוד הלכה זו של עוברת על דת, כשהאירועים נשוא התביעה, אירעו לאחר שהבעל כבר מרד באשתו ועזב את ביתו ואינו גר עמה, וזאת על פי הבהרת גדרי הלכה זו של עוברת על דת, וכדלהלן.

בפד"ר ח"א עמ' 338, בפס"ד מהרבנים הגר"י עדס ז"ל הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרי"ב ז'ולטי ז"ל בארו את יסוד הדין בעוברת על דת, וכתבו:

"עיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקילקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה", עכ"ל.

וכן כתב בספר קובץ שעורים להגאון רבי אלחנן וסרמן ז"ל עמ"ס כתובות סי' רלב ביחס להלכה זו של עוברת על דת:

"ביאור הדברים... דאינה מפסדת כתובתה מפני עבירות שהיא עושה לעצמה, אלא מפני שאינו יכול לדור עמה, ונמצא דהיא הגורמת לגירושיה... הפסד הכתובה אינו בתורת קנס מפני העבירה שעברה, אלא מדינא, מפני שאינו יכול לדור עמה בגרמתה", עכ"ל.

וכבר הארכנו בבירור הלכה זו בדרך זו, בפסק דין שנכתב בתיק אחר, והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"א סי' מט. ושם הבאנו שביחס לעוברת על דת יהודית שנהגה בפריצות, כתב הרא"ש – "משום חשד זנות הוא דמפסדא". וכתב הב"ש סי' קטו סק"א דמאחר ועשתה דבר פריצות יש חשש שמא תזנה תחתיו, דהיינו החשש ביחס לעתיד. אמנם המשנה למלך (בפ"ב מהלכות סוטה ה"א, הובא בבית מאיר ובפתחי תשובה סק"א) כתב דהחשש שמא זנתה, אך החזון איש (הלכות כתובות סי' עט ס"ק כז) הביא את דברי המשנה למלך ובאר דבריו, וז"ל – "נראה דאין לחוש שזינתה להפסידה כתובתה משום זה, אלא נראה דלא מיתדר ליה באשה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה, והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה... וכיון שיש לה תקנה לשוב למתדר עמה לא הפסידה כתובתה", עכ"ל.

אין כוונת החזון איש לחלוק על המשנה למלך, אלא לבאר דבריו, דודאי אינה מפסידה כתובתה עקב אומדנא דמוכח על מעשה זנות. שהרי אי אפשר לקבוע שנעשה מעשה כזה בלא שיש בפנינו הוכחה מספקת, ועוד – שהרי עפ"י ההלכה האשה מותרת לשוב ולדור עמו, אלא ההתנהגות בפריצות, היא הגורמת לה להיחשד. לכן יש מקום לטענת הבעל שאינו יכול לדור עמה בהיותה חשודה, וכי במעשיה קלקלה האישות ביניהם.

לפי זה, נראה שאין מקום לתבוע גירושין ושלילת כתובה על יסוד הלכה זו לאחר שהבעל כבר עזב את אשתו, ולאחר שיצר את הפירוד, מצא לנכון לטעון טענת 'עוברת על דת'. מפני שטענה זו, ביסודה, היא טענה שהאשה במעשיה הפרה את שלום הבית, כשעקב מעשים אלו כבר אינה מאפשרת לבעל להמשיך לדור עמה, כשהיא עושה מעשים המחשידים אותה במעשי פריצות.

לסיכום: תביעת גירושין על יסוד עילת 'עוברת על דת', מיוסדת על הטענה שהאשה במעשיה, היא הגורמת להפרת שלום הבית, וכי עקב כך לא ניתן לגור עמה. אין מקום לטענה זו כשקודם לכן הבעל כבר יצר את הפירוד, ולמעשה התובע במעשיו הפר את שלום הבית.

'עוברת על דת' בחברה חילונית
כל האמור לעיל להגדיר את הנתבעת כ'עוברת על דת', נכתב בהנחה שיש להגדיר את התנהגות הנתבעת כמתואר לעיל, כ'עוברת על דת'. אך גם קביעה זו טעונה בחינה נוספת.

בספר פסקים וכתבים מהגרי"א הרצוג ז"ל (ח"ז סי' קכב) קבע כי בהלכה זו, הדברים נידונים לפי מצב הדור. על כן בזמננו, אם האשה התיישבה בבית קפה לשיחה יתירה של דברי חיבה עם גבר זר, הגם שיש להצטער על כך, ויש להנחות אותה שעליה לשמור על כבודה כאשה נשואה, אך עדיין אינה בגדר של 'עוברת על דת'.

והסכים עמו בספר ישכיל עבדי חלק ו' חלק אבן העזר סי' ס', עיין שם שהאריך בנסיבות הדומות לנידון שבפנינו וקבע שהתנהגות מסוג זה הנעשית במקום ציבורי גלוי ובפרהסיא, מעידה על יחסי ידידות בלבד, ושלל את תביעת הגירושין מטעם זה, אלא במקרים חמורים יותר. ועיין עוד מש"כ בספר ישכיל עבדי חלק ה' חלק או"ח סק"ג ובספר אגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' קיד ד"ה ובגוף הדבר.

מסקנה
בפנינו תביעת הבעל לגירושין, הבעל לקה באירוע מוחי, ולאחר הליכי שיקום שטרם הושלמו, הבעל עזב את הבית ולמעשה הפירוד נוצר ביוזמת הבעל עקב מחלתו. לאחר מכן הפירוד העמיק, לאחר שהבעל מצא לנכון לבגוד באשתו ולנהל קשר זוגי עם אשה זרה. לא מצאנו מקום לטענה שהאשה כבר אינה רוצה בבעלה. בית הדין מקבל את עמדת האשה שהיא באמת ובתמים מעוניינת שהבעל ישוב לביתו ויחזור לשלום בית עמה.

כמו כן לא מצאנו עילה אחרת לחייב את האשה בגירושין. לא הוכח שהאשה בגדה כפי טענת הבעל, ואף לא הוכח 'מעשה כיעור'. ביחס לשאלה אם לדון את האשה במעשיה כ'עוברת על דת', אמנם נכון וראוי שאשה נשואה תקפיד להימנע מקשר עם גבר זר דוגמת המתואר לעיל, אך בנסיבות המקרה הנוכחי כמפורט לעיל, אין זו עילה לחיובה בגירושין או לשלילת זכאותה לתשלום הכתובה ומזונותיה. אך עלינו להבהיר לאשה כי התנהגות החורגת מהמקובל ביחס לאשה נשואה, עלולה להביא לקבלת תביעה כזו, בהתאם לנסיבות התביעה וכמפורט לעיל.

לסיום, למרות האמור, ומאחר שהצדדים בפירוד ממושך ולא עלה בידם להביא לחזרה לחיים משותפים ולשלום בית, אנו ממליצים לצדדים לנהל מו"מ במגמה להסדיר הסכם פשרה הכולל הסכמה לגירושין עם מרכיב של פיצוי לאשה כתחליף לתשלום הכתובה.

(-) הרב אוריאל לביא, אב"ד

אנו מצטרפים למסקנות הנזכרות בפסק הדין של אב ביה"ד.


בהתאם לאמור, אנו דוחים את תביעת הגירושין ואת התביעה לשלול את זכאות האשה לגבות את הסכום הנקוב בשטר הכתובה לאחר הגירושין. עם זאת, מאחר שהצדדים בפירוד ממושך ולא עלה בידם להביא לחזרה לחיים משותפים ולשלום בית, אנו ממליצים לצדדים לנהל מו"מ במגמה להסדיר הסכם פשרה הכולל הסכמה לגירושין עם מרכיב של פיצוי לאשה כתחליף לתשלום הכתובה.

ביחס לתביעת המזונות, לאור האמור, אין מקום לטענת הבעל שקיימת עילה לשלילת מזונות האשה.

ביום כ"ט בשבט תשע"א (03/02/2011) קבענו שעל הבעל לשלם לאשתו 800 שקל לחודש כהשלמה לסכום המתקבל אצלה מקצבת הנכות של הבעל. ביחס לטענה אודות רמת השתכרות האשה, אנו מקבלים את תשובת האשה שסכומי הכסף שהשתכרה היו נמוכים, וכי העבודה שהועסקה בה נמשכה חודשים ספורים בלבד. הבעל לא הוכיח ולא ביסס את טענתו כי האשה השתכרה בסכומים משמעותיים.

גם טענת הבעל על הפחתה בהשתכרותו אינה מצדיקה הפחתת מזונות. הבעל מועסק בעסק משפחתי ולא התבררה מניעה או הצדקה שלא ימשיך עבודתו במתכונת הקודמת.

על כן חיוב מזונות האשה שנקבע בהחלטה הנזכרת, יישאר ללא שינוי, וייקבע כדמי מזונות קבועים.

ניתן ביום י"א ניסן תשע"ב
(03/04/2012)