ביום ד' תמוז תשס"ח 10.07.08 ניתן פסק דין חלקי בענייני הצדדים. נשתיירו להשלמת הדיון נושאים אחדים, בעיקר בעניין רכוש וחלוקתו וכן ענייני מזונות האשה. ב-4.01.2012 נתקיים דיון משלים ופס"ד זה בא להשלים את החסר בפסה"ד הנ"ל.

בדיון האחרון עמד ב"כ האשה על הצורך ההכרחי של האשה לקבל לבעלותה את חלקו של הבעל בדירה ותמורת זה היה נכון לוויתורים מצד האשה בזכויות הפנסיה וחסכונות הבעל. ב"כ הבעל התנגדה לכך נחרצות אולם נתנה את הסכמה והתחייבות (בקאג"ס של הבעל) שכל זכות כספית שנתגלתה או תתגלה בעתיד הרשומה ע"ש הבעל תזכה האשה במחצית מזכות זו.

בדיון הוסבר לב"כ האשה שהדרישה של האשה לקבל מעבר למחצית הדירה אינה מגובה בנימוקים הלכתיים או משפטיים, ולכן לאור התנגדות הבעל לא יוכל ביה"ד להיענות לכך. בעניין מזונות האשה לא הועלו טענות בע"פ אולם בחומר הכתוב שלפנינו מגישים שני הצדדים את עמדתם בהרחבה.

לאחר העיון בחומר שבתיק ובפרוטוקולים של הדיונים השונים, ביה"ד פוסק:

א. חיוב האשה לקבל את גיטה
ביה"ד חוזר על הפסיקה מיום 10.07.08, כי מצווה על האשה לקבל את גִטָהּ. אין מקום כלל לעכב את סדור הגט בגין עניני הרכוש או המזונות. התיק של הצדדים נמשך כ-8 שנים ללא הצדקה. ביה"ד מוצא לנכון להזכיר כי בקביעת סך הכתובה (בסך 120 אלף ₪) יש מרכיב של פיצוי. פיצוי זה הוא ע"מ להביא לסידור גט והוא פיצוי לאשה על הפסד זכותה להמשיך את נשואיה. באם מתן הגט יעוכב על ידי האשה עשוי ביה"ד להפחית את הסך של מרכיב הפיצוי.

באם האשה תעכב את הגט, עשוי ביה"ד להזדקק גם למתן צווי הגבלה.

ב. בעניין דירת הצדדים
ב"כ האשה לא השמיע כל טיעון הלכתי או משפטי נגד חלוקת הדירה או תמורתה בחלקים שווים לשני הצדדים. לפיכך ביה"ד פוסק כי דירת הצדדים תימכר למרבה במחיר והתמורה (לאחר ניכוי החובות שעל הדירה) תחולק בשווה בין הצדדים. כל צד יכול להיות שותף בהתמחרות. הביצוע של המכירה מעוכב בינתיים עד למציאת פתרון חוקי למדור לבן הצדדים שהוא עדין קטין. ב"כ האשה לא טען לעיכוב זה, אולם יתכן והוא הסתמך על הסכם שנערך בביה"ד לזכות המגורים של האשה לתקופה בה הילד בחזקתה (הסכם שלא אושר סופית).

הסדרת המדור לקטין עם אמו תהיה ע"י ביה"ד האזורי, ולעניין זה יש לקבוע את חיובי האב במדור הבן. פסק הדין למזונות הבן מבוסס עד כה על העובדה שהבן מתגורר עם אמו בדירת הצדדים. אולם מכירת הדירה מחייבת קביעת גובה תשלום המדור, ועי"כ ימצא ביה"ד את המסגרת להבטחת מדור קבוע וחוקי לבן.

בית הדין האזורי יקבע לאחר מכן את סדרי המכירה של הדירה. אם יראה צורך יהיה רשאי לחדש את המינוי של כונסי הכנסים שניתן על ידו.

ג. רכוש וכספים שנצברו בחיים המשותפים
א. שני הצדדים הצהירו בדיון כי קיים סכום בו הבעל עומד לזכות, מתקופת השיתוף, בסך 76 אלף ₪. האשה זכאית לקבל מחציתו של הסכום 38 אלף ₪. אם תבחר לקבל סכום זה אזי ינוכה סכום באותו ערך (38 אלף ₪) מסך הכתובה, בהתאם לפסק הדין מיום ז' תמוז תשס"ח 10.07.08 סעיף ה'.

ב. כל זכות כספית נוספת הרשומה ע"ש הבעל, שתתגלה על ידי האשה על יסוד הצו לגילוי מסמכים שניתן ב – 10.07.08, תזכה בה האשה במחצית מערכה. על כך נערך עם הבעל קנין התחייבות שקיבל בקאג"ס. האמור בזה כפוף לכך שהזכות שתחולק נצברה בתקופת החיים המשותפים. על כן, לכשימצאו כלל הזכויות, יקבע ביה"ד האזורי את מועד הקרע ואת קיום החלוקה כנ"ל. על הזכויות שיגיעו לאשה על יסוד האמור בסעיף זה יחול ג"כ הקיזוז מהכתובה, כפי שנפסק בפס"ד מיום 10.07.08 סעיף ה.

ג. האשה זכאית לממש את גבית הכתובה בקיזוז בסך 38 אלף ₪ עם קבלת הגט. האפשרות לגילוי סכומים נוספים בני איזון לא תעכב את גבית הכתובה, אולם, אם יתגלו כאלה, האשה תחויב להשיב את הסכומים שתזכה בהם מכח האיזון עד גובה הכתובה (120 אלף ₪).

ביה"ד האזורי יהיה המבצע של האמור לעיל. ביה"ד האזורי רשאי גם להגביל את תקופת איסוף הנתונים ע"י האשה, נוכח העובדה שהכלים לאסוף הנתונים אודות רכוש הבעל הועמדו לרשותה לפני כבר למעלה משלש שנים.

ד. מזונות האשה
מזונות האשה נפסקו על ידי ביה"ד האזורי ב – 11.12.2003 בסך 1, 750 ₪ לחודש. מזונותיה הנ"ל הוקפאו על ידי ביה"ד האזורי בתאריך 11.11.2004. האשה עתרה אל בביה"ד הגדול כנגד הקפאת ההליכים. בפס"ד "ההקפאה" של ביה"ד האזורי כותב ביה"ד כי על פי טענות הבעל יש יסוד לערער על זכות האשה למזונות בגין חומר המצביע עליה כמורדת.

ביה"ד הגדול שקבע את זכות האשה לכתובה בפס"ד מיום כ"ז אלול תשס"ז, קבע גם כי אין האשה נחשבת למורדת, ולכן ביטל ביה"ד בפס"ד מיום 10.7.08 את ההקפאה וחייב את הבעל בתשלום מזונות האשה החל ביום 11.11.2004 עד ליום השלשת הכתובה בסך 120 אלף ₪, והשאיר את קביעת גובה המזונות לביה"ד האזורי. אולם ביה"ד האזורי התעלם מפסיקת ביה"ד הגדול ולא קבע את סכום ולא חייב את הבעל אלא השאיר זאת לבוררות לאחר הגט. יתכן וביה"ד האזורי עשה כן משום שלא רצה לעכב את מתן הגט הנמשך זה מכבר.

הטענות של האשה הן, שיש להגדיל את הסכום שנפסק בשנת 2003 בסך 1, 750 ₪, משום שאינו מספיק עוד לצרכיה. הבעל מצידו טוען שהאשה עבדה בתקופה הנדונה. אולם בפס"ד בעניין ה"הקפאה" נזכר שהבעל טען "שתלך לעבוד". ביטוי זה מערער במידה חלקית את אמינות טענותיו כיום שהיא עבדה בתקופה הנדונה.

עוד טוען הבעל שהוא המשיך לשלם את הסך של 1, 750 גם אחרי ה"הקפאה" ועשה כן עד ליום 22.10.06, שאז השליש את הסך של 50 אלף ₪, שהיה גובה חיוב הכתובה לפי ביה"ד האזורי בפסק דינו מיום 18.10.06. לדעת ב"כ הבעל מכיוון שהבעל פרע חלק מהכתובה בתאריך 22.10.06, לכן הוא נפטר ממזונותיה כבר מהתחלת הפירעון. ב"כ הבעל מוסיפה וטוענת, כי למרות שגובה הכתובה נשתנה ע"י ביה"ד הגדול ועומד כיום על 120 אלף ₪, מ"מ הפטור ממזונות מתחיל מרגע הפירעון החלקי. אין צורך להרחיב ולהסביר מדוע טענה זו דחויה, ומבחינת ההלכה רק השלשת כל סך הכתובה הוא הפוטר את הבעל ממזונות אשתו.

את טענות הבעל על עבודת האשה ואת טענות האשה על הגדלת צרכי קיומה קשה מאד לברר כיום, 8-5 שנים לאחר התקופה הנדונה. לכן ביה"ד מחליט גם מתורת פשרה עפ"י סימנים בחו"מ – פשרה שביה"ד מטיל מעצמו – כי הבעל ישלם החל מהתאריך 11.11.04 סך 1, 750 ₪ לחודש עד ליום השלשת הסך של 120 אלף ₪ בקופת ביה"ד האזורי (באוקטובר 2008, תאריך מדויק ידוע לביה"ד האזורי). על סכומי המזונות לתקופה זו כפי שנקבענו לעיל לא יחולו הפרשי הצמדה או תוספות אחרות, משום שהתוספת נלקחה בחשבון הפשרה.

מהסכום שנפסק בסעיף זה רשאי ביה"ד האזורי לנכות סכומים אשר לטענת הבעל המשיך לשלם עד ליום 22.10.06, גם לאחר ההקפאה ביום 11.11.04. ביה"ד האזורי יברר את הסכום שיוכח לו כי הבעל פרע למזונות בתקופה 11.11.04 – 22.10.06 ויפחית זאת מסך המזונות שנקבעו לעיל.

ה. בעניין שכר דירה שחויבה בו האשה
לדעת ביה"ד הגדול הרי שעד להשלשת הכתובה (בתחילת תשס"ח) הייתה לאשה זכות למזונות ומדור, ועל כן אין לחייבה בתשלום שכר דירה עד להשלשת הכתובה. גם בתקופה שלאחר מכן עד להיום לא ניתנה החלטה של פירוק שיתוף ולא ניתן צו פינוי לאשה, על כן האשה הייתה זכאית להשתמש בכל הבית כדין שותפים שלא חלקו. גם אם אין לאשה זכות למזונות ומדור מ"מ השותפות הממונית בדירה הייתה קיימת כל עוד לא הורה ביה"ד על מכירת הדירה וחלוקתה.

אכן מצאנו פסיקה על פרוק שותפות ומינוי כונס נכסים שניתנה ע"י ביה"ד האזורי ביום 4.03.09, אולם במסגרת הערעור נידון גם נושא זה מחדש וניתנה הפסיקה בסעיף א' לעיל המאשרת את הפסיקה לפרוק שתוף מיום 4.03.09.

בסעיף א' לעיל נקבע עיכוב ביצוע בגין סידור מדור לילד, אך מגבלה זו מכוח החוק האזרחי המגן על זכויות הילד, ואין בכוחה לשנות את העובדה שמועד הפרוק של השותפות כבר הגיע ביום 4.03.09. על כן נראה שעל האשה לשלם מחצית מהשכר הראוי החל מהתאריך 4.03.09 עד ליום פינוי הדירה. אמנם לפי ידיעתינו לא קיים פס"ד למדור הילד כלל ופסה"ד הקיים ניתן על סמך הנתון שהילד מתגורר בדירת הצדדים.

על כן, ממחצית השכר הראוי שעל האשה לשלם יש לנכות סך 40% בגין מדור לילד. גובה השכר הראוי יקבע על ידי ביה"ד האזורי לגבי התקופה המתחילה בתאריך 4.03.09 עד לפינוי הדירה. גם הניכוי (כאמור 40%) מתייחס לתקופה זו.

ו. הוצאות משפט
אין צו להוצאות.

הרב חגי איזירר

עיינתי בדברי עמיתי, הרה"ג חגי איזירר שליט"א שהאריך, פרט והכריע כדת וכדין בכל הסוגיות העומדות על הפרק בערעור זה, והנני מצטרף לדבריו.

הרב יונה מצגר



ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג חגי איזירר ואני מצטרף לדבריו בכל הנושאים, למעט בעניין דמי שימוש.

עיין רמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר: אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א סימן תתק"ט, ח"ב קמ"א) ."

אמנם נראה שהמדובר שם בחצר שיש בה דין חלוקה, דהיינו, שכל צד יכול להשתמש בחלקו או שיכולים להשתמש ביחד, אולם בחצר שאין בה דין חלוקה ולא יכולים להתגורר ביחד, מצד פגיעה בפרטיות כל אחד או מצד היזק ראיה או בכה"ג שלא איתדר להו ביחד מחמת קטטות וכדומה וכל אחד לא יכול לגור בפינתו או ששטח הדירה בקושי מספיק לאחד מהם, לכאורה יש לחייב בדמי שימוש. זאת מאחר ובכה"ג יש לחייב בחלוקת זמנים או להשכיר לאדם שלישי, שהרי ככל שהצדדים אינם יכולים בפועל לגור יחד יכול צד אחד לכוף את רעהו להשכיר את הנכס לאחר או לחלוק חלוקה לזמן, וכמבואר בחו"מ סימן קעא סעיף ח.

ובעניין זה ראה בדברי החכמת שלמה והכסף הקדשים שם, במה שביארו את שיטת הרשב"א שהובאה ברמ"א, מתורת מחילה ומדלא מיחה תלינן שמחל. וודאי בעניין שלפנינו אין לומר כן, שהרי תבע וחזר ותבע הבעל את חלקו בבית הדין.

ומה גם שהרשב"ש חולק על הרשב"א, שיכול השותף שלא גר בדירה לדרוש תקופה מקבילה לתקופה שגר בה השותף השני.

וכן יש לדמות דין זה למה שכתוב בחושן משפט הלכות גזילה סימן שסג:

שני שותפין בבית, והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו, צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו (ב"י בשם הרשב"א) ; אבל אם לא שכר כל הבית, רק חלק השותף שהשכיר לו, אין צריך ליתן לשני כלום.

לכאורה אין הבדל בין השכיר לאחר או לעצמו, וכשם שאם השכיר לזולת השוכר משלם חלק השותף השני הוא הדין גם אם השתמש בו לבד. ואין לחלק בין אם השכיר או השתמש לבד בדירה שהייתה מועדת להשכרה לעומת נידונינו, בו הדירה לא הייתה מיועדת להשכרה או לחלוקה לזמנים, והייתה מיועדת למגורי שניהם. לכן, כל זמן שלא הייתה פסיקה לחלוקה או לשימוש בזמנים קבועים בדירה, לא שייך לחייב את האשה בדמי שימוש, ובפרט שלא הוכח שהאשה הייתה זו שאשמה בסילוקו של הבעל מהבית או בפירוק השותפות. כמו כן, הנאת האשה בשימוש בחלקו של הבעל נחשבת כהנאה בעל כורחה, מכורח הנסיבות שהייתה גרה שם לפני כן והמצב הוא טרום פסיקה בחלוקת הרכוש.

מכל מקום, מאחר והבעל עמד על דרישתו לפירוק שיתוף בדירה ולקבלת זכויות שימוש, מאחר והצדדים נפרדו דרכיהם, יש לראות זמן זה כזמן הראוי לפירוק השותפות, שכנגזרת מכך יש לחייב בדמי שימוש בדירה ולפחות לפשר בדמי השימוש, בשים לב לעובדה שהדירה מצויה בהליכים משפטיים וגובה דמי שימושה בה הוא נמוך.

לסיכום, כל זמן שהאשה זכאית למדור מהדין האישי, לא שייך לחייבה בדמי שימוש, אא"כ ביה"ד פסק פירוק שתוף מסיבות שונות. משא"כ כשלאשה לא מגיע מדור מהדין האישי, היות ובעל השליש את כתובתה והמדור מגיע לה רק מכוח השותפות, יש לחייבה בדמי שימוש מופחתים בגין מדור הילד ומשום שדמי השימוש בדירה – הנמצאת בדיונים ובהליכים משפטיים לפירוק – הם מופחתים, וביה"ד האזורי יקבע את גובה דמי השימוש המופחתים, כאמור, החל מהיום בו הושלשה כתובתה תוך קיזוז דמי המדור לילד.

הרב ציון אלגרבלי

ניתן ביום ט"ז בשבט התשע"ב
(09/02/2012)