לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי בדעת רוב שדחה את תביעת הגירושין של הבעל. ביה"ד מנמק את החלטתו בכך שהצדדים התחייבו בהסכם ממון לא להתגרש, ולאישה תהיה תועלת מכך אם הבעל ימות בחייה.

בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו טען ב"כ הבעל שכל חברי ביה"ד האזורי הסכימו שמדובר בנישואין על הנייר בלבד שיש לסיימם, וגם הסכמת בני הזוג היתה שמצב הפירוד ימשך לפרק זמן מוגבל ולאחר מכן בני הזוג יתגרשו.

ב"כ האישה טען מנגד שהבעל עזב את אשתו עוד קודם שנוסח ההסכם, ותנאי ההסכם הם מה שקיבלה האישה בתמורה להסכמתה למצב הפירוד.

מעיון בהסכם הממון עולה שאכן מדובר בהסכם לא מצוי בו ישנו הסדר פירוד מלא שכולל את כל ענייני הרכוש חוץ ממספר דברים שיוכרו כמשותפים, אך מאידך לכל אורך ההסכם בני הזוג מוזכרים כאיש ואישה, וזכויותיהם שמכח ההסכם הם מתוקף היותם איש ואישה פרודים. לכן תביעת הבעל היא בעצם תביעה מהאישה לוותר על זכויותיה מכח ההסכם ולגרום לה להפסד ממון.

לכן על אף שההסכם לא אושר על ידנו, יש לתוקפו נפק"מ לנד"ד האם יש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל או לא. בפסה"ד של ביה"ד האזורי נכתב שיש להסכם תוקף מדין סיטומתא שמועילה גם בדבר שלא בא לעולם כמבואר בפסקי הדין [ראה ח"ד עמ' 193 וח"ה עמ' 317], אך ההסכם תלוי בעובדת היותם של בני הזוג נשואים, ומנא לן שהאישה יכולה לכפות על הבעל את המשך הנישואין, גם אם נניח כדעת הרוב שהיתה התחייבות חוזית לא להתגרש, הא התחייבות כזו היא קניין דברים בעלמא כמו שפסק הרמב"ם בהל' מכירה (פ"ה הי"א) וכדאיתא באחרונים [עיין ב"ש סי' קלד ס"ק ז סמ"ע סי' קצה ס"ק טז וש"ך יו"ד סי' רנח ס"ק כב]. אך יש לומר שבגלל שלמצב שהם נשואים יש משמעות ממונית מצד האישה, אז הבעל השתעבד לא לגרשה כדי שזכויותיה ישמרו.

ובעניין זה האריכו הפוסקים. עיין דברי גאונים כלל מא אות ז' שהביא פלוגתת הפוסקים האם מהני התחייבות לא לעשות, כמו שלא אירש מאבא או שלא אקח קנס או רווח שמגיע לי. דלכאורה הוי קנין דברים בעלמא, אך הביא מכמה פוסקים שכאשר כתב לשון חיוב, אני מחייב את עצמי לא לרשת או לא לקחת, הדבר מחייב את גופו ומהני כמו שכתב השו"ע בסי' ס ס"ו לגבי מחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם.

אמנם בנד"ד הנוסח שנכתב בהסכם הוא "והצדדים גמרו בדעתם להיפרד זמ"ז, אך להישאר נשואים". ובהמשך "הצדדים מסכימים לא להתגרש ולחיות בנפרד זמ"ז", ולכן היות והצדדים לא השתמשו בלשון חיוב, ההתחייבות לא מהניא.

ובעניין זה עיין גם במה שכתב בספר יפה ענף אות ק"ס בשם הפוסקים דלא מהני התחייבות לא לבנות אפילו בקיבל קניין וכתב שטר כהוגן וכתיקון חז"ל, ואפילו למ"ד שקניין אתן מהני. ועיין גם בספר כתונת יוסף אות ק ענף קד שהביא בשם הרש"ך שכתב דלא מהני לשון חיוב אלא דווקא באתן ולא ב"למכור". וק"ו בנידוננו שיש את כל הגריעותות הללו, שההתחייבות היתה בלשון שלילה, ושהקשר להתחייבות הממונית הוא קשר עקיף.

זאת ועוד, שגם אם ההתחייבות היתה נעשית באופן המועיל יש לומר שלא מהניא, משום שהצדדים התחייבו להישאר פרודים ולא להתגרש, מה שעלול לגרום לאיסורים חמורים, ובהתחייבות לעשות איסור פליגי הפוסקים אי מהני כדאיתא בחו"מ בסי' רח.

וכל מה שכתבתי הוא רק בכל מה שנוגע למעשה הגרושין, שכאמור ההסכם בין הצדדים לא יכול למנוע מהבעל לגרש את האישה, אבל מאידך יש לומר שבכל מה שנוגע להתחייבות הממונית, ההסכם מחייב, ולכן גם אם הצדדים יתגרשו הבעל ורכושו יהיו משועבדים להתחייבויותיו לפי ההסכם, בחייו ולאחר מותו.

וכראיה לדבר אפשר להביא את מה שכתב בספר אזן אהרן (סי מא):

"מי שקיבל בקניין לגרש את אשתו ומכר לה חנות בעד סכי כתובתה ונתחרט ואינו רוצה לגרשה המכירה קיימת. וגדולה מזו אפילו קיבל בקנין לגרש ופרוע לה את כתובתה ונתחרט מלגרש מחויב לפרוע לה את כתובתה כמ"ש הרשב"ץ ח"א סי' צד וגו' ותקרע הכתובה הראשונה ויכתוב לה כתובה שניה מנה ויהיה הממון בידה כנכסי מלוג, ונ"ל שאין הבעל אוכל פירות וגו'."

ולמרות שיש חולקים וסוברים שתחולת ההסכם היא אחרי הגט. עיין בשו"ת ישמח לבב (אבה"ע סי' כג):

"איש וביתו שנתקשרו על הגירושין בקנין ושבועה חמורה שהאשה מחלה בכתובה כולה או מקצתה, והבעל חייב עצמו לגרשה לזמן שהתנו ביניהם, ושוב עשו שלום ביניהם, אם צריך לחדש לה כתובה אחרת.

המנהג הפשוט ודבר המצוי שהאיש והאשה מתוך קטטה מתקשרים בקנין ושבועה חמורה להפריד זיווגם, שקונים מיד האשה למחול במקצת הכתובה או בכולה בעד מה שנתפשרו ביניהם, ובה שעתא קונים מיד הבעל לתת לה גט לזמן המיועד ביניהם, ואח"כ הוא מחזירה ועושים שלום ביניהם ואין חוששים לחדש כתובה אחרת, וזה לכאורה נגד הדין המובא בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סי"ג.

ונראה דטעם המנהג הוא דכיון שקונים מיד הבעל ג"כ לגרש לזמן פלוני והכל נעשה בפעם אחת, כאלו התנה בפירוש שאינה מוחלת אלא ע"מ להתגרש דאל"כ שמא יחזור בו הבעל מלגרש ונמצאת העלובה הזאת קרחת מכאן ומכאן, ואומדנא דמוכח ואנן סהדי שלא נעשית המחילה אלא ע"מ להתגרש באופן שאין הכתובה מתבטלת עד שעת גרושין שאבדה תקות השלום. תדע שהרי מעולם אין קורעין הכתובה באותה שעה שקונים מידם על זה, שכל זה מורה באצבע שעדיין היא כתובה גמורה כאשר בתחילה וכ"ע יודו דלא בעי לחדש כתובה אחרת. זה נראה פשוט וברור בטעם המנהג..."

ועיין שם שהוסיף הרב המחבר שיש מקרים שישנה כוונה להחיל את ההסכם לפני הגט:

"ובזה ניחא ג"כ דלא תקשי ממ"ש הרבנים שבעת המאורות הגדולים שהובאו דבריהם בס' שופריה דיעקב סי' מ' בנדון דידהו שמתה האשה קודם הגרושין וכתבו ז"ל, דכיון שנתבטלה כתובה הראשונה ואם החזירה היה צריכים לחדש כתובה אחרת ממי' פקעה זכות יורשיה כפה"ת והבעל יורש את הכל שאין הירושה נפקעת אלא בגרושין גמורים. הרי שכתבו דצריך לחדש כתובה אחרת, דלפמ"ש לא קרב זא"ז מתרי טעמי, חדא דהתם מיירי כשהבעל זקף עליו כל סכי הכתובה בשטר לפרוע לזמנים מחולפים, וא"כ מלבד מ"ש ה' בספר הבהיר בק"ש שם דזקיפה הויה כפרעון ונתבטלה כתובה הראשונה, עוד בה דבאותו נדון קרוב לודאי שקרעו כתובה הראשונה כיון שהבעל זקף עליו כל סכי הכתובה ולא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה, וגם האשה סמוך לבה ואינה חוששת לקריעת הכתובה, מה שאין כן במוחלת כמ"ש. שנית המתבונן בדברי הרבנים בלשון השאלה והתשובה עיניו יחזו דמיירי התם כשבטלו כתובה הראשונה בפועל וע"י שובר שכתבה לו האשה שלא נשאר לה נגדו שום תביעה מפאת הכתובה וכל תנאיה מלבד חיוב המזונות שאם העביר המועד ולא פרע בזמנו יתנכה כל מה שנתן לה מהמזונות, יעו"ש שמבואר כל זה להדיא"

ובעניין זה עיין גם במש"כ בספר משפטים ישרים [למלאך רפאל] בחלק ב סימן רסב:

"בנידון שהביא שם אשה אחת התקוטטה עם בעלה ומחלה בכתובתה בקנין הראוי רק שיגרשה ושוב עשו שלום ויום מיומים הוציא שטר המחילה ורצה לפוטרה בלא כתובה על סמך המחילה נראה שאין במחילה ההיא ממש דלא מחלה אלא אם יגרשנה סמוך למחילה דאנן סהדי דלא מחלה לעולם דלא מחלה אלא אם לא עשו שלום והו"ל כמוכר נכסיו לעלות לארץ ישראל וכיוצא דגילוי דעת כלשהוא מהני בהם כתנאי."

ומענין לענין באותו ענין, עיין במש"כ בשו"ת שושנים לדוד [צאבח]:

"אשה שנתפשרה בגין כתובתה והתחייבו הצדדים שיתגרשו כעבור 30 יום ואחרי 10 חדשים הגיעה עת פקודת האשה ותגוע ותאסף אל עמה וחופשה לא ניתן לה שהוא גט כריתות ובא אביה שהוא יורשה לפי התקנה [כמתחייב מהכתובה כמנהג המגורשים] ותבע לחלוק בכל מה שיש לבעלה תחת כיפת השמים מאחר והגט לא ניתן לה בזמן המוגבל ולא אח"כ א"כ נתבטלה אותה מחילה וחזר שטר כתובתה לאיתנו ועיין שם שכתב המחבר באריכות שהו"ל כמחילה על תנאי דהיינו אם יגרשנה לסוף 30 יום המחילה קיימת ואם לאו המחילה לא קיימת."

ועיין גם בספר ויאמר יצחק ובספר נופת צופים ועוד שדנו באריכות בענין. ובין היתר יש פוסקים שדנו בהיבט הנוסף של העניין הזה, האם יש צורך אחרי מחילת כתובה וחזרה לשלום בית בחידוש כתובה.

העולה מהמקובץ שיש מקום לומר שגם כאשר נעשה הסכם בקניין שכלל ענייני ממון והסכמה על גירושין, והצדדים לא התגרשו, החלק הממוני בהסכם קיים. ומזה נלמד לנד"ד שהצדדים התחייבו בהסכם לא להתגרש ולקיים התחייבויות ממוניות מסוימות, שגם אם המצב ישתנה והצדדים יתגרשו, ההתחייבויות הממוניות יעמדו בעינן. ונראה שגם החולקים במקרה שבני זוג עשו הסכם גירושין והסכם ממון, יודו שבמקרה דנן החלק הממוני בהסכם קיים, משום שכל הסברא של אותם פוסקים היא שכאשר נערך הסכם גירושין והסכם ממון יש אומדנא דמוכח דהא בהא תליא, אבל בנד"ד אדרבא אפכא מסתברא שכן כל המטרה בכך שבני הזוג ישארו נשואים היא ממונית כדי שהאישה תקבל תשלומים לאחר איו"ש של הבעל, ואם נקבע כי ההתחייבויות של הבעל בתוקף, לא תהיה עוד סיבה להמשיך להשאיר את בני הזוג נשואים, שכן כאמור ההסכמה על המשך הנישואין גם היא היתה עניין כלכלי גרידא.

לאור האמור מוחלט כי יש לקבל את הערעור ולפסוק כי על הצדדים להתגרש. עם זאת על ביה"ד האזורי לעכב את הגירושין עד שהבעל יסכים לחתום עם האישה על הסכם ממון חדש שישמֵר את כל זכויותיה שבהסכם הממון הנוכחי בחייו ולאחר איו"ש. ביה"ד יוודא כי ההסכם החדש נעשה בצורה כזו שמבטחת את זכויותיה של האישה גם מול צדדים אחרים כמו חברת החשמל וכדומה. כמו כן אם יראה לביה"ד כי לא יהיה ניתן לממש את חלק מסעיפי ההסכם כנגד צד ג', אז יוודא ביה"ד כי ההסכם יחייב את הבעל לשלם כל פרוטה שהיה מוטל על צד ג' לשלם לפי ההסכם, וביה"ד אף ידרוש ערובות לכך.

הרב ציון אלגרבלי, דיין
אני מצטרף למסקנת כבוד עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א לקבלת הערעור ולפסיקה שעל הצדדים להתגרש ולעריכת הסכם ממון חדש ע"י ביה"ד שיבטיח את זכויותיה של האשה מול כל גורם.

הרב אברהם שרמן, דיין
לדעתי, עפ"י הדין אי אפשר להתחייב שלא להתגרש וכפי מסקנת עמיתי הרבנים שליט"א. מאידך, לדעתי, ענייני הממון הקשורים בנישואין, אינם בתוקף מיד עם הגירושין לפי שכל תוקפם הוא רק מכח חיובי הנישואין וברגע שהנישואין פקעו, הרי שגם הענינים הממוניים שבאים מכוחם בטלים. וע"כ האשה חייבת לקבל ג"פ מן הנימוקים שכ' כב' הרב אלגרבלי נר"ו, וגם הענינים הכספיים התלויים בנישואין כגון קצבת שארים וטענות ירושה בטלים דנפל עוזר כשל עזור.

הרב ציון בוארון, דיין
לסיכום, פוסקים כדעת הרוב וכדלהלן:
האשה חייבת לקבל ג"פ. מאידך עניני הממון המגיעים לאשה מכח זכויות נישואין ישארו בתוקף, וע"כ ביה"ד יערוך הסכם חדש אשר יבטיח זכויות האשה מול כל גורם.
ניתן ביום כ"ט בניסן התשע"א
(03/05/2011)