לפנינו עניינם של בני זוג שנישאו בתאריך 24/5/07 והתגרשו ב-24/3/09. לצדדים בת משותפת.

הבעל לשעבר פתח תיק גירושין וחלוקת רכוש ב-11/9/08, וכן פתח תיק החזקת ילדים והסדרי ראיה ב-4/11/08.

האישה פתחה תיק כתובה/פיצוי גירושין ב-17/11/2011.

טענות הצדדים והליכי בית הדין
נימוקי הבעל להתגרש מאשתו היו כדלקמן: האמון בין הצדדים הופר מאחר שהאישה שכרה חוקר לעקוב אחריו. האישה לא מתפקדת בבית; אין ניקיון ואין בישולים. האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד הבעל עקב אלימות וגרמה להוצאות הבעל מהבית בצו הרחקה וכן שהבעל היה עצור בגינה של האישה מ-5-28/9/2008.

כבר מן הדיון הראשון הסכימה האישה להתגרש, אך טענה שהייתה אלימות קשה של הבעל כנגדה לאורך כל תקופת הנישואין. בדיון שהתקיים ב-י"ג כסלו תשס"ט 10/12/08 טענה האישה שהבעל הטיח את ראשה בקיר וגלגל אותה במדרגות במהלך ההריון, וכן שהכה אותה כאשר התינוקת הייתה על הידיים ומצבה הנפשי מאוד קשה.

בדיון שהתקיים ב-ב' חשון תש"ע 20/10/09 – שוב חזרה האישה וב"כ והעלתה את טענתה המרכזית שהנישואין הסתיימו על רקע מסכת אלימות קשה. נטען כי לאחר הכרעת הדין בביהמ"ש תהיה אפשרות לביה"ד להכריע לעניין הכתובה. ב"כ הבעל: "ואם הוא לא יורשע, מצבם (של האישה) יהיה רע מאוד".

העולה מדיון זה באופן ברור כי בסוגיית הכתובה שני הצדדים "תלו את יהבם" בהכרעת הדין בבית המשפט.

בהחלטת ביה"ד מ-י"ג כסלו תשס"ט נכתב כדלקמן: בתיק שלפנינו הגיש הבעל תביעת גירושין נגד אשתו כאשר האישה טוענת כלפי הבעל טענות קשות של אלימות והעולה מן הדיון שהיה בפנינו הוא כי שני הצדדים רוצים להתגרש.

הצדדים התגרשו ב-כ"ח אדר תשס"ט 24/3/09 ובהסכם הגירושין מהתאריך הנ"ל הוחלט שביה"ד ידון לאחר הגט בתביעות העומדות לפניו כולל כתובה.

בתאריך ג' שבט תש"ע 18/1/2010 התקיים דיון ולאור האמור בדיון ובסיכומים החליט ביה"ד ביחס לענייני הרכוש של הצדדים, כולל דירה ומכונית.

כמו כן החליט ביה"ד כדלקמן: הצדדים יידעו את ביה"ד בעניין ההתקדמות בתיק הפלילי ולאחר קבלת החומר הרלוונטי ממסקנות התיק הפלילי ולבקשת אחד הצדדים, יוזמנו לדיון ביחס לכתובה ומזונות העבר של האישה.

בתאריך 27/11/2011 נתן ביהמ"ש את גזר הדין בעניין האלימות. יש לציין שהוגשו שני כתבי אישום. בכתב האישום המקורי, נטענו כלפי הבעל לשעבר טענות קשות ורבות על אלימות לאורך תקופת הנישואין, כולל איומים שיהרוג וישרוף אותה וכפי שאף נכתב בגזר הדין: "כתב האישום המקורי בטרם תיקונו גולל מסכת חמורה של אירועי אלימות כלפי המתלוננת במועדים שונים בתקופת נישואיהם ובמסגרת הראיות החלקיות שהובאו במהלך פרשת התביעה, נחשף ביהמ"ש לגרסת המתלוננת בדבר גילויי האלימות הקשה של הנאשם כנגדה במטרה להתעלל במתלוננת בגופה ובנפשה".

במסגרת הסדר טיעון, הוגש כתב אישום מתוקן ובהם הודה הנאשם – הבעל לשעבר, בשני מקרי אלימות: ב-5/6/08 – הבעל חנק את האישה בצווארה וכתוצאה מכך נגרמו לאישה חבלות, וב-31/8/08 – היכה את האישה בגופה בעט בה וסטר על פניה, המתלוננת חשה סחרחורת ונפלה וכתוצאה מהאירוע נגרמו למתלוננת חבלות בדמות שטפי דם, נפיחות והמטומות באגן ובמותן שמאל, בגב התחתון ובגפיים שהינן חבלות של ממש.

במהלך הדיון שהתקיים בביהמ"ש הודה הבעל בעבירות המיוחסות לו והביע חרטה כנה ואמיתית ואף התנצל כלפי מי שפגע בו.

יש לציין שהסדר הטיעון השולל מאסר בפועל ונותן לביהמ"ש שיקול דעת בעניין הפיצוי הכספי – נערך בהסכמת שני הצדדים וכפי האמור בחלטה הנ"ל בסעיף 4 – שאף האישה אשר התגרשה מהנאשם, רוצה בהסדר ומבקשת לסיים את ההליך כנגד הנאשם, אף בשל טובת בתם הקטינה.

לאחר קבלת גזר הדין מביהמ"ש, התקיים ב-י"ב שבט תשע"ב 5/2/2012 דיון בביה"ד, ביחס לסוגיית הכתובה ומזונות האישה עד הגט. האישה חזרה על טענותיה שהייתה אלימות קשה מאוד, התעללות פיזית כל ההיריון וכאשר התינוקת הייתה בת כמה שבועות. כמו כן טענה האישה, ששכנעה את השופט להקל בעונש עקב רחמים על אבי הבת.

הבעל לשעבר טען כי האישה הלכה והמציאה דברים בביהמ"ש על אלימות שלא הייתה, היו גם חבלות ממנה (מהאישה), "קולי לא נשמע בביהמ"ש".

לאחר הדיון הנ"ל הוגשו סיכומים של שני הצדדים.

סיכומי הבעל
בסיכומי הבעל לשעבר נטען בין השאר כי הצדדים היו נשואים זמן קצר בלבד של כשנה וחצי, ובפועל היו ביחד תקופה קצרה מזו וזאת עקב הגשת התלונה של האישה כנגד הבעל במשטרת ישראל.

רוב האשמות החמורות כנגד הבעל בגין אלימות נמחקו והבעל הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות פחותות בהרבה מתלונותיה של האישה בגין מעשים שיוחסו לו בשני אירועים בלבד.

האישה שלדבריה חוותה אלימות קשה ובכל זאת לא הגישה תביעת גירושין מצדה על מנת לזכות בהישגים ממוניים – כתובה.

מאחר והאישה הייתה חפצה להתגרש לא פחות מהבעל על כן לא זכאית לכתובה.

האישה לא זכאית למזונות אישה וזאת עקב רמת חיים נמוכה שאליה הורגלו ועול הפרנסה שהיה בהסכמה על כתפי האישה וזאת עקב שהבעל היה סטודנט ובלימודים ואימו סייעה בכלכלת הצדדים.

האישה לא תבעה מזונות בזמן אמת וכעבור 3 שנים לאחר הגירושין נזכרת לתבוע מזונות שאותם כלל לא תבעה.

סכום הכתובה, 180,000 ₪, הינו בלתי סביר וזאת עקב הנישואין הקצרים, הבעל היה סטודנט ואימו סייעה לצדדים והאישה הייתה המפרנסת באותה תקופה.

האישה הודתה שלאחר שהפסיקה את עבודתה קיבלה דמי אבטלה וא"כ פסיקת מזונות ייחשב כשילוש התשלום.

לבעל הוצאות חודשיות כבדות בגין מזונות הילדה, פיצוי שנקבע בביהמ"ש הוצאות שכירות דירה והחזר הלוואות.

האישה קיבלה את כתובתה באמצעות הפיצוי שנפסק לה בביהמ"ש בסך 20,000 ₪ וזאת מאחר וביה"ד פסק בתיק אחר שבני זוג שנישאו לזמן קצר והאישה טענה על אלימות מצד בעלה קיבלה מסך הכתובה של 500,000 ₪ את הסך של 100,000 ₪, כלומר חמישית מסך הכתובה ולפי זה, אף בתיק זה 1/5 מ-180,000 ₪ הינו 36,000 ₪ ובקיזוז הפיצוי בסך 20,000 ₪ וכן 6,500 ₪ בגין רכב שנמכר על ידי האישה, בפועל האישה קיבלה את כתובתה.

סיכומי האשה
בסיכומי האישה נטען בין השאר כי האישה חוזרת על טענותיה על אלימות של הבעל לאורך הנישואין ושהבעל הורשע במסגרת עסקת טיעון על פי הודאתו בעובדות בכתב האישום המתוקן.

האישה זכאית למלוא הכתובה בסך 180,000 ₪ וזאת עקב אלימותו הקשה ויוצאת דופן של הבעל כלפיה – אלימות שהוכחה כאשר הבעל הורשע בדין.

לכתב התביעה בביהמ"ש צורפו תמונות המלמדות על חבלות שנגרמו לאישה וכן תעודות רפואיות ושורה ארוכה של עדי תביעה כנגד הבעל.

מעבר לסבל הגופני הקשה סבלה האישה מסבל נפשי שאף עולה על הסבל הגופני שחוותה.

הכתובה בסך 180,000 ₪ הינה כתובה סבירה ולא מוגזמת – לבעל יש דירה ללא משכנתא ויוכל לפרוע את סכום הכתובה במלואו מהדירה, מעבר לכך, שהבעל הינו מהנדס אקדמאי שמשתכר היטב.

עקב גילויי האלימות והעובדה שיצאה מהנישואין חסרת כל ומטופלת בתינוקת, האישה זכאית לפיצוי כתובה מעבר לתוספת כתובה.

ביהמ"ש לא השית על הבעל עונש חמור עקב השתדלות האישה ורחמיה על אבי בתם המשותפת ואף לביהמ"ש הייתה התלבטות לא פשוטה אם לאמץ הסדר הטיעון.

נישואי הצדדים באו אל קיצם רק בשל אלימותו הקשה של הבעל.

האישה יצאה ממערכת הנישואין פגועה בגופה ובנפשה ואין כל קשר בין הפיצוי הפלילי (20,000 ₪) לבין זכאותה של האישה לכתובתה, שהרי הפיצוי הפלילי בא לפצות את האישה על הנזק הנפשי שנגרם לה ועל ניהול ההליך הפלילי ואין מאומה בינו לבין ההתחייבות הממונית המפורטת לה התחייב הבעל בשטר הכתובה.

ביחס למזונות האישה עד הגט – האישה דרשה את מזונותיה מתחילת הדרך מ-5/1/09 ובהחלטת ביה"ד מ-22/10/09 נקבע, שרק לאחר סיום ההליך הפלילי, ידון ביה"ד בסוגיית מזונות העבר של האישה.

למרות שהבעל לא עבד היו לו חסכונות ומהם ניתן היה לשלם את חיובו למזונות אישה.

האישה לא קיבלה דמי אבטלה אלא גמלת הבטחת הכנסה בסך של 1163 ₪ לחודש.

האישה תובעת בגין כל חודש מזונות בסך 2,500 ₪ ובסה"כ בגין 7 חודשים 8/08-3/09 17,500 ₪.

דיון והכרעה
לאחר העיון בכל החומר שבתיק, מסקנתנו הינה ברורה, שהבעל נקט בגילויי אלימות כלפי אשתו. בין אם נאמץ את כתב האישום המקורי שבו מצוינים גילויי אלימות קשים לאורך תקופה ארוכה ובין את כתב האישום המתוקן, אין ספק שמדובר בבעל שהתנהג באלימות כלפי אשתו ועזיבתה את הבית וכן הוצאת צו ההרחקה כנגד הבעל היו מוצדקים ועל כן האישה זכאית לכתובה ולתוספת כתובה בסך של 180,000 ₪ + 200 זוז.

יש לציין שאף במסגרת הדיונים בביה"ד, הבעל כלל לא הכחיש שהיה אלים כלפי אשתו. בדיון האחרון (לאחר פסה"ד מביהמ"ש) אמנם טען שלא נקט אלימות אך ב-"אותה נשימה" אמר שאף האישה נקטה אלימות כלפיו, וא"כ יש אף כאן כעין הודאה שהוא היה אלים כלפי אשתו אלא שלדבריו אף האישה הייתה אלימה כלפיו, טענה שכלל לא הועלתה בכל הדיונים שהתנהלו בבית הדין וכן בסיכומים. כמו כן, הבעל הודה בבית המשפט בגין המעשים המיוחסים לו ואף התחרט והתנצל.

לאור האמור – טענות הבעל כפי שהובאו בסיכומים שהיו נישואין קצרים בלבד ושאף האישה רצתה להתגרש אין להם על מה להתבסס שהרי אף הם היו נישואין לזמן קצר הרבה יותר, מאחר והתברר שהגירושין היו בעטיו של הבעל, על כן, זכות האישה לכתובה בעינה עומדת וכפי שיובא בנימוקים דלהלן.

מובא בטור (אבן העזר סי' קי"ח) –

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

העולה מהטור, שהזכאות או אי הזכאות של האישה לכתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי מהצדדים נגרמו הגירושין. אם הגירושין היו ביוזמת ובעטיה של האישה – הפסידה כתובתה. ואם הגירושין היו ביוזמת ובעטיו של הבעל – לא הפסידה כתובתה. וכן מובא בחזון איש (אה"ע סי' סט' ס"ק כ"ב). במקרה שלפנינו, הבעל פתח תיק גירושין ולכאורה הגירושין נבעו ממנו. אמנם הבעל טען שהגירושין נבעו מהתנהגותה של האישה ובכל מקרה, האישה הביעה את הסכמתה להתגרש כבר מהדיון הראשון, אך דינם של טענות אלו להידחות. האישה אמנם הסכימה מתחילת הדיונים להתגרש, אולם, נימוקה עמה – אלימות הבעל, ועל כן אף אם האישה הייתה פותחת תיק גירושין ויוזמת את הגירושין, מאחר ואלימותו של הבעל הוכחה, נחשב הדבר "שיצאו הגירושין ממנו" – ועל כן האישה זכאית למלוא כתובתה ותוספת כתובתה.

יש לציין, שאף אם היה לנו ספק בעניין אלימות הבעל, בכל זאת האישה לא הייתה מפסידה כתובתה ותוספת כתובתה: עיין בפד"ר ח"ג ע"מ 163-164 ביה"ד הגדול מהרכב הרה"ג: בן מנחם, עדס וזולטי, ביחס למי נחשב כמוחזק בכתובה. לדעת הנתיבות משפט על רבנו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג וז"ל: "ואפשר עוד שאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי". וכ"כ הבית שמואל סי' קנד. אמנם הבית מאיר (שם) חולק וסובר שהבעל הוא המוחזק בממון ולא האישה וידו על העליונה, אך עיין שם בפד"ר שאף לדעת הבית מאיר – הבעל מוחזק במקום שיש מחלוקת הפוסקים, כי הבעל יכול לומר קים לי כדעה שאינני חייב בכתובה. אך במקום שיש ספק בקביעת העובדה אם היא מורדת או לא, בזה אף הבית מאיר יודה שמספק לא הפסידה כתובתה שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהאישה מורדת והרי זה כאומר – הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם.

במקרה שלפנינו, אף אם נניח שיש ספק באם הייתה אלימות, הרי זה ספק בקביעת העובדה ולא ספק במחלוקת הפוסקים, ואם כן חיובו של הבעל בכתובה הוא ודאי ושאלת האלימות הינה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.

כל הנ"ל כאמור במקום שיש ספק באם הבעל היה אלים, אך במקרה שלפנינו אין ספק באלימות הבעל, אמנם יש ספק בתדירות האלימות, האם מספר רב של פעמים או מספר מועט, אך אין בכך לערער על חומרת העניין וטענת האלימות בעינה עומדת.

במקרה שלפנינו יש מקום לחייב בכתובה ובתוספת כתובה מסיבה נוספת. אפילו אם נקבל את טענת הבעל שהגט התבצע עקב התנהגות והתנהלות האישה שהוציאה נגדו צו הרחקה ובכך גרמה לביצוע הגט ואם כן אין מקום לחייבו בתוספת כתובה, כי לא כתב והתחייב בתוספת כתובה על דעת שיאלץ לגרשה –יש לדחות זאת, וכדלהלן.

ישנה מחלוקת הפוסקים במקום שהבעל נותן את הגט לאלתר שלא ברצונו ובכפיה עקב תביעת האישה, אם הוא חייב לשלם לאישה תוספת כתובה. בתוספות יבמות ס"ה, ב' ד"ה "כי", הביא בשם ר"ח: "דכל הנך שכופין מחמתה, דוקא מנה מאתיים אית לה (עיקר כתובה) אבל התוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה... ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה ויש לה אף תוספת כתובה".

במקרה שלפנינו, אם נאמר שהגט נגרם בעטיה של האישה שיזמה את הגירושין והבעל נאלץ להתגרש, היה מקום לפטור את הבעל מתוספת כתובה. כי יכול לומר 'קים לי' כדעה הפוטרת אותי שלא התחייבתי על דעת לגרש שלא ברצוני. אך עיין פד"ר חי"א ע"מ 211 מביה"ד תל אביב, בהרכב הרה"ג: א.גולדשמידט, ש.ש. קרליץ, י. בבליקי, שבמקום שהדרישה של האישה לגט היא עקב דבר יסודי בנישואין, שהנישואין היו בתחילה על דעת כך, כגון חיי אישות, אין לומר שהבעל לא התחייב בתוספת על דעת שהאישה תדרוש גט, כי הבעל ידע שהאישה נישאת לו על דעת חיי אישות וכשלא יהיו חיי אישות יש להניח שתדרוש גט ועל דעת כן התחייב ולכן חייב בתוספת.

אומנם מובא בבית שמואל (אה"ע סי' קנד ס"ק יט') בשם הרשב"א והרא"ש (בתשובה) שאף אם הסיבה לגירושין היא חוסר בחיי אישות ובעטיו של הבעל, פטור מתוספת כתובה. אך עיין שם בפד"ר שמביא חילוק עקרוני בין אם הבעל לא ממלא חובותיו לאשתו – עונה או מזונות – עקב מחלתו של הבעל, חוסר יכולתו משמים, לבין אם לא ממלא חובותיו עקב חוסר רצונו, שבמקרה זה – הדרישה לגט היא כ"באה מחמתו" – שהוא גרם לגירושין ולא עקב דרישת האישה ולכן חייב בתוספת כתובה. ואם כן, אף במקרה שלפנינו שאפילו אם נאמר שהאישה יזמה את הגירושין, הרי זה נבע מאלימות הבעל שאיננה "מחלה משמים" והיה בידיו להתנהג ככל אדם, ועל כן – לכל הדעות נחשב כמגרש מרצונו ולא עקב בקשת האישה וחייב אף בתוספת כתובה.

בעיקר הדין בעל המכה את אשתו – מובא ברמב"ן (בתשובות המיוחסות) סי' קב:

"אין לבעל להכות ולענות את אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער... ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר – הגר... שאפילו על שאר דברים, כשאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה, כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, רצה לומר שמתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון שהיא גרמה שלא כל כמיניה להחזיקה כפרוצה".

וברמ"א (אה"ע סי' קנד סע' ג'):

"איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל בכך יש ביד ביה"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו ואם אינו ציית לדברי ביה"ד יש אומרים שכופין אותו להוציא."

במקרה שלפנינו, לא נזקקנו לדון בחיוב או בכפיה לגט עקב אלימות הבעל, וזאת מאחר והבעל בעצמו הגיש את תביעת הגירושין ושני הצדדים התגרשו בהסכמה, וביחס לחיוב הכתובה מובא ברמב"ן שיוציא וייתן כתובה, וכפי שראינו לעיל – מאחר והגירושין "יצאו ממנו" – חייב אף בתוספת כתובה. אמנם מובא ברמ"א (שם) ביחס לדין כפיה – שאין כופים את הבעל אלא אם כן התרו בו קודם בבחינת "אין עונשים אלא אם כן מזהירים", כל זה, במקום שהבעל או האישה מוחזקים ורוצים להפסידם, שללא התראה אינם מפסידים, כגון, להתרות בבעל לפני שיוציאו ממנו את אשתו או להתרות באישה לפני שיוציאו ממנה את הכתובה. אך במקרה שלפנינו, הבעל התחייב בכתובה כבר מתחילת הנישואין ועד הגירושין החיוב נותר בעינו ואף ללא התראה הבעל חייב בכתובה על כן אין מקום להתראה.

העולה מכל הנ"ל, מאחר והוברר שהבעל התנהג באלימות קשה כלפי אשתו והורשע בביהמ"ש והבעל הודה בביהמ"ש באלימות והתנצל על כך ואף בביה"ד לא הכחיש כלל את עניין האלימות ואף בדיון האחרון, מצד אחד אמר שלא היה אלים ובאותה נשימה אמר שאף האישה הייתה אלימה ובכך למעשה הודה שהיה אלים ורק תירץ שאף אשתו הייתה אלימה, טענה שלא נטענה כלל לפני כן, על כן, אין ספק שהבעל היה אלים כלפי אשתו וחייב לשלם כתובה ותוספת כתובה ועל הבעל לשלם לאישה סך של 180,500 ₪.

ביחס לתביעת האישה למזונות אישה עד הגט בסך 17,500 ₪. ביה"ד דוחה תביעה זאת מהטעמים הבאים.

לדעות מסוימות, מטרת הכתובה וייעודה, לאפשר לאישה לשקם את חייה במשך שנה לאחר הגירושין. הסכום שנפסק לאישה בגין כתובה, הינו גבוהה מאוד והרבה יותר ממה שצריכה לשיקום חייה למשך שנה ועל כן מגולם בסכום שנפסק אף חיוב הבעל למזונות אשתו כשהיו נישואין.

לדברי הבעל, האישה עבדה או קיבלה דמי אבטלה. לדברי הבעל שלא הוכחשו, הייתה הסכמה לכאורה בין בני הזוג שהבעל ילמד ולא יפרנס והאישה תפרנס את הבית.

סיכום
לפנינו בני זוג שהתגרשו ובהסכם הגירושין הוסכם שכל עניני הרכוש כולל הכתובה יידונו לאחר הגט. ביה"ד נתן את החלטתו בחלק מענייני הרכוש וכיום נותרו להכרעה בקשות האשה לעניין כתובה ותוספת כתובה, וכן תביעה למזונות אישה ע"ס 17,500 ₪.

לאחר העיון בכל החומר שבתיק ועל סמך הנימוקים דלעיל, מסקנתנו היא שהאישה זכאית למלוא תשלום הכתובה אך אינה זכאית למזונות אישה מעבר לכך.

בתיק שלפנינו, הבעל פתח את תיק הגירושין והיה נחוש להתגרש כבר מהדיון הראשון. אף האישה הביעה את רצונה להתגרש, אך לדבריה עקב אלימותו המתמשכת של הבעל כלפיה בחלק גדול מתקופת הנישואין. הבעל לאורך כל הדיונים כלל לא הכחיש את טענות האשה לאלימות. בדיון האחרון אמנם טען שלא היה אלים כלפי אשתו אך ב"אותה נשימה" טען שאף האשה היתה אלימה כלפיו. משמעות הדברים – הודאה של הבעל באלימות. הבעל הודה באלימות בביהמ"ש ואף התנצל על כך. כתב האישום המקורי שהוגש בביהמ"ש הינו חמור ורצוף מקרי אלימות קשים. אף כתב האישום המתוקן מעיד על אלימות הבעל וביהמ"ש בגזר דינו לא מטיל ספק או פקפוק באלימות הבעל.

מכל הנ"ל, אין ספק שאכן הבעל היה אלים כלפי אשתו וזאת היתה הסיבה המרכזית שבעטיה האישה התגרשה מבעלה.

על כן, ולאור כל הנימוקים דלעיל, הבעל חייב לשלם לאישה את סך כל הכתובה ותוספת הכתובה סה"כ 180,500 ₪.

ניתן ביום י"א באייר התשע"ב
(03/05/2012)