התביעה שבפנינו היא לביטול סעיף בהסכם גירושין שניתן בהסכמה ונתקבל בקאג"ס.

מדובר בבני זוג שהתגרשו ב-כ"ז בשבט התשס"ח (03/02/2008). בו ביום נכתב ונחתם הסכם גירושין ונעשה סידור הגט.

בסעיף ב' להסכם הגירושין נכתב:

"הצדדים מסכימים לסילוק כל התביעות ההדדיות הקיימות ביניהם בביה"ד זה וביהמ"ש, הבעל ישלם לאשה לאחר הגט סך 1,350 ש"ח לחודש מדי חודש בחודשו, בכל 04 לכל חודש, לכל ימי חייה. ודין חוב זה לצורך גבייתו כדין מזונות."

עתה עותר הבעל בפני ביה"ד לביטול סעיף זה מכמה טעמים. מנגד, האשה מתנגדת.

הטענות
טענות הבעל הם כי עקב שינוי נסיבות מהותיות הנובע מכך כי עם חלוף הזמן, גילו הגבוה (כבן שמונים) של המבקש, מצב בריאותי, הוצאות שגדלו והכנסות שלא נשתנו, הביאו את המבקש למצב בלתי אפשרי שבו הוא הגיע לעוני משווע ואין לו די למחייתו.

טרם שנבוא לדון בטענות הצדדים, נציין את הקשיים בביטול הסכם גירושין.

הסכם גירושין ככלל לא ניתן להפרדה לחלקים, שכן טבעו של הסכם גירושין הוא שכל סעיפיו קשורים זה בזה. כגון פעמים יוותר אחד מן הצדדים על רכוש כדי להבטיח את משמורת הילדים שתהיה אצלו, או שאחד מן הצדדים מוותר על רכוש כדי לגמור את כל התיק כי לא בעי למיקם בדינא ודיינא.

אין ספק כי עיקרו של הסכם גירושין הוא גירושין וממון, ומיד עם סידור הגט מתבצע חלקו העיקרי של ההסכם. ומשכך כמעט שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, אלא אם כן היתה הטעיה של אחד הצדדים בזמן עריכת ההסכם.

ולכאורה די בטענה זו כדי לדחות את בקשת התובע, שהרי רצונו היה להתגרש, וזאת מאחר שהכיר אשה אחרת, וחי עמה שנים רבות בעודו נשוי. אם כן משהסכימה האשה לקבל את גטה וקיבל המבקש את מבוקשו, שוב לא יכול לחזור בו מלקיים את חלקו בהסכם.

עוד פן אשר בגללו קשה לבטל הסכם, שהרי על ההסכם נעשה קנין בפני בית הדין.

ידועה שיטתו של הרב שלמה קלוגר בשו"ת "טוב טעם" וכן דעת מהרי"ט [קידושין דף יד ד"ה והא דכתבו תוספות] וכן דעת הרב יוסף אנג'אל ["בית האוצר" ח"ב דף יט] שכתבו שחלק משמעותי מהקנין הוא גמירות דעת, דהיינו החלטה סופית ומוחלטת לבצע את מעשה הקנין. וכל מעשי הקנין השונים הם רק מביעים את גמירות הדעת של הצדדים. והסיבה שיש סוגי קנין שונים היא כיון שלגבי כל סוג של דברים יש דרך מקובלת להביא את גמירות הדעת לקנותם.

וכוונת הדברים של גמירות דעת – דהיינו חשב, שקל, הבין ועשה זאת בישוב הדעת והגיע להחלטה להסכים ולקיים הסכם זה. ולכן שוב לא יכול לחזור בו ולטעון טענות אשר היו ידועות לו בזמן עריכת וחתימת ההסכם.

גם בפסיקה האזרחית על ידי כב' השופט צבי ויצמן (תמ"ש 3351/07) בסעיף 16 נכתב פן זה:

"משמעות אישורם של הסכמי ממון וגירושין על ידי בית משפט.

אם עיקר מטרת אישורו ומתן תוקף של פסק דין להסכם בהליכים אזרחיים רגילים הינה ליצור מניעות מן הצדדים לחזור ממנו ולאפשר את מימושו בהליכי הוצל"פ הרי שלאישורו של הסכם גירושין, אשר ההליך הנוגע לו הוסדר ע"י המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן- חוק יחסי ממון).

מטרה נוספת והיא – להבטיח כי תהא גמירות דעת לצדדים וכי עריכתו לא תהא מחמת לחץ או השפעה בלתי הוגנת מכל סוג שהוא.

נקודת האיזון להבטחת האינטרסים של הצדדים, שנועדה להגן על החלש, מתבטאת בתנאים המוקדמים הצורניים, שמעמיד החוק כתנאי לתוקפו של ההסכם. תנאים אלה כוללים את דרישת הכתב ואת הצורך באישורו של הסכם ממון על ידי רושם הנישואין או בית המשפט.

התנאים הצורניים נועדו להבטיח, כי מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין בעל ואישה לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה.

חובת אישורו של הסכם גירושין בבית המשפט בנוכחות הצדדים הינה, איפוא, בעלת משמעות רבה, נוכח גמירות דעתם של הצדדים המובטחת במנגנון אישור ההסכם."

לגופן של הטענות
המבקש עותר לבטל סעיף ב' בהסכם הגירושין ממספר טעמים:
(א) מצבו הכלכלי של המבקש. טוען המבקש כי הכנסותיו לא השתנו, ומנגד כוח הקניה של הכנסותיו ירד עקב יוקר המחיה בארץ.
(ב) הוצאות בעבור שכר הדירה שלו כ-2,400 ₪ אשר לא היו לו כאשר הוא חתם על הסכם הגירושין.
(ג) תרופות אשר הוא נצרך לקנותם ואינם בסל הבריאות.
(ד) כמו כן, יוקר הכלכלה של קניית המזון.
(ה) לאור המסמכים הרפואיים וסיכומי המחלה עולה כי המבקש סובל ממחלות רבות, ולא רק בגלל עיוורונו אלא סובל הוא גם ממחלת לב ומתאשפז לעיתים קרובות.

ומנגד, טוענת המשיבה כי א) כאשר הצדדים התגרשו הבעל קיבל מחצית מזכויות הדירה שהיתה נמצאת על הקרקע אשר היתה ברשותם. ולאמִתו של דבר, המבקש עם הפילגש שלו קנו את מחצית הדירה אשר היתה רשומה על שם המשיבה. כך שהמשיב יש בידו בית שיש לו זכויות במחציתו של הבית. זכויות המבקש מסתכמות בכ-1,100,000 ש"ח.

אלא שהמבקש החליט להעביר את חלקו בדירה על שם פלגשו במתנה, העברה ללא תמורה, וזאת כדי שלא יוכלו להטיל עיקול על חלקו. ועתה מלין כי אין בידו כסף לשכירות [הוצג חוזה העברה מהמבקש לפילגש שלו].

היוצא כי ביד המבקש ממון רב ואף שהעבירה לפילגש, מכל מקום זאת עשה מרצונו הטוב ועליו לשאת בתוצאותיו וכי לא ידע שאם יתן "מתנה" יצטרך לשכור בית ולחפש היכן לגור? היתכן כי אדם יבריח נכסים על מנת שלא לשלם חובות, לכן "ישתה בעציצו" וישלם חובותיו.

ב) טענה כי הכנסותיו לא השתנו וכח הקניה ירד.

הטענה כי הכנסותיו לא השתנו וכח הקניה ירד, זו אינה טענה. העובדה שכח הקניה ירד במעט, זה דבר צפוי וידוע בארץ שנים רבות וטענה זו היתה ידועה למבקש. אלא שטוען כי מורידים לו סך של 1,600 ש"ח כל חודש מעיקול שהאשה הטילה על הפנסיה המשולמת לבעל.

גם זו אינה טענה. הרי חוב זה נוצר עקב אי תשלום כספים שהבעל חויב בפס"ד הגירושין הנידון בפנינו. ומשלא שילמם שנים רבות צבר חוב זה בהוצל"פ ועתה עותר לבטלם. טענה זו לא תתקבל. לוּ היה משלם חובותיו בזמנו לא היה מגיע למצב זה של עיקול של 1,600 ש"ח מכספי הפנסיה שלו.

טוען הבעל כי הכנסותיו הן בסך 5,499 ש"ח. מסכום זה טוען כי יורד לו עיקול על סך 1,600 ש"ח ושכירות על סך 2,400 ש"ח. וכן צריך לשלם לאשה על פי ההסכם 1,350 ש"ח + תרופות סך 600 ש"ח ועוד 1,500 ש"ח למזונותיו, כך שלא נשאר לו כסף למחייתו.

על זה יש לה**שיב. דמי שכירות אין להחשיב שהרי היה בידו מחצית הדירה והוא העביר ללא תמורה לפילגשו [אא"כ ההעברה היתה פורמאלית על מנת שלא יטילו עיקול עליה]. יבקש מפילגשו שגם היא תעביר לו את מחצית הדירה בחזרה אליו, שהרי הוא העביר לה מתנה, ללא תמורה. וכן תשלום 1,600 ש"ח שלא שילם על פי ההסכם. גם סכום זה לא ניתן להחשיב שהרי ממון זה היה בידו ובזבזו. לכן אם הכנסות הבעל הם על סך 5,499 ש"ח, מסכום זה עליו לשלם 1,350 ש"ח עבור גרושתו ע"פ ההסכם. נשאר בידו 3,200 עבור מזונותיו ותרופות, סכום זה ודאי הינו סכום סביר לאדם בודד. יש להביא בחשבון שהיה בידו מדור [היתה בידו דירה שהעבירה לפילגשו ללא תמורה וידועה בציבור שלו].

המבקש הודה כי הכנסותיו לא נשתנו אלא שבמו ידיו לא שילם חובותיו למזונות אשתו על פי ההסכם בזמנו עד שצבר חוב הוצל"פ, ובידו העביר ללא תמורה את מחצת הדירה אשר היתה בידו.

היוצא שמצבו הכלכלי של המבקש לא נשתנה. ואם נשתנה במעט בגלל יוקר המחיה, הרי זה דבר צפוי ושכיח ועליו היה להתנות, ומשלא התנה הרי נשאר חיובו עליו.

דין זה דדבר השכיח היה עליו להתנות כן מבואר ברמב"ם ובתשובת הרדב"ז. והנה לך הדברים כפי שהובאו בפד"ר י"א עמוד 215-216 ע"י הגאונים ש. טנא זצ"ל, א' הורוביץ זצ"ל ונ. בן שמעון שליט"א. וז"ל:

"ומאחר ולא התנה עליו לשלם ואין כאן דין המוציא מחבירו עליו הראיה, או אין הולכין הממון אחר הרוב, וכדכתב הרמב"ם בכעין זה (פרק י"א מהלכות מכירה ה"ה) וז"ל:

"המוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהיה חייב לשלם. אפילו בא עכו"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם. אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה. או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה. או שבאה זועה והשחיתה אותה. הרי זה פטור. שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה. וכל אונס שאינו מצוי אינו בכלל התנאי הזה."

ובהלכה ו' כתב:
"והוא הדין לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועין שבכללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בשעת שהתנה". ע"כ.

בדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים אם בעינא אונס גדול שלא שכיח לגמרי או מספיק אפילו בשכיח ולא שכיח.

מרן ה"בית יוסף" בתשובותיו לאבה"ע קמ"ד, ומהר"מ אלשיך סימן ס' ו"מקור ברוך" סימן נ"א, וכן ה"כנסת הגדולה" בחושן משפט סימן רצ"ה אות ט"ל כתב דכן הבינו הרד"ך, והריב"ש סימן ר"ן, "פני משה, ועוד, בדעת הרמב"ם דדוקא אונס שלא שכיח כלל וכדדייק הרמב"ם בלשונו הטהור: "אונס שלא מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא."

ואמנם יש שביארו דעתו שאף באונס דשכיח ולא שכיח אינו נכלל בתנאי ואף אם לא התנה בפירוש כן והובאו דבריהם בשו"ת "בעי חיי", חו"מ סימן קנ"א, והם מהר"י אדרבי סימן פ"א, מהר"ש יונה סימן מ'.

ומכל מקום בנידוננו ברור שהיה לו להתנות ומאחר והתחייב בצורה כללית, סתמו כפירושו, וכדאיתא בתשובות הרדב"ז סימן תש"ו בראובן שנתן לשמעון בכתב ידו שמתחייב לו מעכשיו סך מסויים, אם ישאר בידו האלחזאס של המלך ונשאר בידו אלא שהעלו במחיר וצריך לשלם. וכשבא שמעון לתובעו רוצה לפטור עצמו מ-ג' טעמים... ועוד שלא היה בדעתו אלא אם ישאר עליו כמו שהיה בתחילה בלא תוספת, והשיב וז"ל:

"... ולענין מה שטען שלא היה בדעתו אלא אם כן ישאר האלחזמס כמו שהיה בתחילה בזה איני רואה את דבריו כיון דמילתא דשכיחא היא דמוסיפים... וכיון דמילתא דשכיחא הוה ליה לאתנויי בפירוש וכיון דלא פירש אין שומעין לו."

הרי דס"ל בפירוש דכיון שלא התנה התחייב לשלם גם באופן זה שהוא שכיח. ולכן גם בנידון דידן שכיח וגם שכיח כי יוקר המחיה בארץ עולה.

ובאמת שאצלנו יש טעם נוסף לחייבו, אף שלא נכתב בפירוש, עפ"י מה שכתבו התוס' ב"ק ק"י, ע"ב, ד"ה "דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה".

"... וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקניה ליה אדעתא דהכי..."

ועיין עוד בתוס' (כתובות מ"ז), שבמקום שלא רק הוא עצמו קובע את הדבר אין שייך לומר אדעתא דהכי לא עשיתי.

אמנם המהר"ש יונה סימן מ' כתב לפרש בדברי התוס' רק היכא שבא להוציא, אזי מתחשבים בדעת השני. אבל כשבא להחזיק, אף שיש דעה אחרת, אמרינן אומדנא. ואולם ה"מהר"י הלוי" הובאו דברי ב"משנה למלך" (פ"ו מהל' זכיה) חולק עליו ועיין "נודע ביהודה" מהדורא קמא יו"ד סימן ס"ט, וב"שב יעקב" אבה"ע כ"ו, "שואל ומשיב" קמא, ח"א סימן קצ"ז."
וא"כ גם בנידון דידן התשלום שהתחייב הגרוש [המבקש] לשלם לגרושתו [המשיבה] לא היה מדין צדקה כפי שיבואר לקמן שזה תלוי בדעת עצמו בלבד, אלא זה היה חלק מכל ההסכמות הרכושיות, ולכן לא יכול לומר "אדעתא דהכי לא התחייבתי".

ג) מצבו הרפואי של המבקש.
טוען ב"כ המבקשת כי מרשו הינו כבר בן שמונים שנה ואינו מסוגל לעבוד וסובל ממחלות רבות ולא רק מעיוורון, אלא סובל גם ממחלת לב ובעיות וליקויים בתחום האורתופדי. טענה זו אינה מובנת. הרי הגם שהוא חולה, הרי זה לא משפיע על אשר הוא מקבל מקבצת פנסיה ומל"ל. הרי לא מדובר באדם שצריך לעבוד. כל הכנסותיו הינם כפי שהיו מאז ומתמיד, בין אם הוא עובד או בין שהוא חולה.

מלבד זאת, טוען ב"כ האשה כי כבר בכתב הגנתו שהוגש בשנת 1999 ע"י המבקש עצמו כתב כי: "הנתבע הינו פנסיונר כבן שבעים שנה ואינו מסוגל לבצע עבודות פיזיות".

כמו כן, הטענה כי הוא כבד ראיה – הרי כבר משנת 2004 הוגש אישור עיוור.

ד) טענת בדבר סעיף ב' להסכם אשר מחייב את הבעל על סך 1,350 ש"ח.
לטענת המבקש, מדובר בסעיף אשר מגלם בתוכו חיוב מזונות בלבד ולא חיובים חוזיים. ובאופן טבעי כאשר המשיבה הסכימה כי החוב הוא חוב מזונות שהוא אינו חיוב סופי מאופיו ועשיו להשתנות היא לקחה על עצמה את הסיכון כי ניתן לשנות את החיוב עקב שינוי נסיבות.

עוד טוען ב"כ המבקש כי טיעוניו של ב"כ האשה אינם רלוונטיים לגבי ההיסטוריה של התיק כאשר המשיבה היתה מיוצגת והסכימה כי החוב יוגדר כחוב מזונות. ממילא היא ידעה או חזקה עליה כי ידעה כי עם שינוי מצב כלכלי או פיזי, האיזון הכלכלי מהיום שבו חתם הסכם הגירושין ואישורו, הרי שחיוב המזונות עלול להשתנות או להתבטל. וב"מגיד משנה" נכתב כך:

"זה ברור שכל זמן שהיא מגורשת גמורה אין בעלה חייב במזונותיה."

ולכן טוען ב"כ המבקש כי המזונות לגרושה הוא מדין צדקה. לדבריו, על פי ההלכה תשלום מסוג זה למזונות אשה אינם ניתנים לכפיה. סיפוק המזונות לאשה גרושה הוא אפוא בגדר מצוה שאינם מגיעים כדי מקור משפטי המחייב את בית הדין.

תחילה יש להעיר לב"כ הגרוש כי סתרה עצמה. שהרי בדיון שהתקיים ב-י"ח כסלו תשע"ב (14/12/11), טענה בשורות 11-14 כי סעיף ב' המדבר על מזונות אשה הוא סעיף חוזי:

"פנה אלי הגרוש, ושטח בפני את הענין שהוא הסכים לכך שהוא ישלם מזונות לכל ימי חייה של אשה, כאשר למעשה, עקב מצב דרסטי של שינוי נסיבות ואפרט, הוא איננו יכול לעמוד בכך, הוא פנה למשרדנו שנפנה אליכם בבקשה מתאימה, כדי לשחררו מסעיף הסכמי שאיננו הלכה אלא דין חוזי אני מדבר על סעיף חוזי, הוא אינו יכול לעמוד בו לכן פנה אל ביה"ד שאישר את ההסכם."

ובשנית שוב חזרה על דבריה [שורות 105-112]:

"יש קשר כל עוד הוא יכול לשלם, הוא סעיף חוזי ממוני, כל עוד הוא יכול לעמוד בזה, הוא יכול לעמוד בזה, עשה הסכם זה לא לעולם ועד, זה סעיף חוזי.

ביה"ד: גם אם זה חוזי, זה קיבל תוקף של פס"ד.

ב"כ הגרוש: הסיכום זה, לא בא לקפח את האשה בא להטיב איתה, כל שהוא יכול לעמוד בסעיף ההסכמי, [הסכם] זה לא קשור לסעיף הרכושי, כי האשה לא תבעה מאז כל דבר אחר.

בפועל מודיע הבעל שלא יכול לעמוד בזה."

ואילו בסיכומים שהגישה לבית הדין כותבת ב"כ המבקש (הגרוש) בסעיף 217 כתבה:

"מאחר והתשלום הוגדר כתשלום מזונות, הרי שאין הוא חיוב חוזי מכח היותו חיוב על המזונות."

כיצד תסביר דבריה – סעיף ב' הוא מזונות מדין צדקה או חיוב חוזי?

עוד יש לשאול מדוע בית הדין יפסוק לאשה מזונות לאחר גירושיה אחר שהבית המשותף נמכר וחולק בחלקים שווים וכל אחד קיבל כ-500,000 ש"ח. כמו כן, האשה נשארה עם זכויותיה הרשומים על שמה כמו שהבעל נשאר עם זכויותיו. א"כ מדוע בית הדין יפסוק מזונות מדין צדקה.

אולם אם נעיין בדיוני בית הדין בפרוטוקולים, מיד נבין מה מהותו של סעיף זה. הרי מדובר בבעל שנתן עינו באשה אחרת. עד להיום היא ידועה בציבור שלו. האשה לא רצתה להתגרש. נכון שהאשה עזבה את הבית אבל טעמה עמה, הרי לא יכלה להשאר בבית ובעלה רועה בשדות זרים. בין הצדדים התנהלו תביעות בביה"ד ומחוץ לביה"ד.

הוגשה תביעה לפירוק שיתוף בדירה ואף ניתנה החלטה על ידי בית הדין כי הדירה תחולק 60% לאשה ו-40% לבעלה. היו שתי תביעות מזונות. האחת ב-27/06/99, והשניה ב-24/08/06.

בתביעות אלו חויב הבעל במזונות, גם במזונות העבר וגם במזונות מיום הפסיקה, מאחר והצדדים היו פרודים זמן רב. הבעל חי לו עם אשה אחרת [ידועה בציבור שלו] ולא היה סיכוי כי הצדדים יחזור לחיות יחד.

בית הדין ניהל משא ומתן בין הצדדים על מנת לסלק את כל התביעות שהיו בין הצדדים:

הסדרת חוב העבר שעמד על פרעון מיידי לפריסה נוחה שאיננו שנוי במחלוקת.

הסרת העיקולים בכפוף להסכמות.

אי גביית זכויות רכושיות המגיעות לאשה על פי חוק איזון משאבים זכויות ב"מבטחים".

ויתור האשה על כתובתה ותוספת כתובה שהיתה זכאית להם מאחר והבעל הלך לרעות בשדות זרים.

ויתור המשיבה על פיצוי שהיתה זכאית לו משהוכח כי המבקש נטש אותה וחי עם פילגשו.

עיין פרוטוקול מתאריך 03/02/08 שבו הבעל מציע לשלם 1,200 ש"ח לכל ימי חייה של האשה ובזה יסתיים כל התיק. אולם האשה תבעה 1,500 ש"ח ובית הדין הביא את הצדדים לפשרה של 1,350 ש"ח.

אם כן סעיף ב' אינו מדבר על מזונות, אלא על תשלום קבוע עבור כל תביעותיה של האשה כמפורט לעיל ועבור הסכמתה להתגרש.

צר לנו כי ב"כ הגרוש לא הבינה את אשר נכתב בסעיף ב' וז"ל:

"הצדדים מסכימים לסילוק כל התביעות ההדיות הקיימות ביניהם לכב' ביה"ד זה וביהמ"ש, כי הבעל ישלם לאשה לאחר הגט סך 1,350 ש"ח לחודש מדי חודש בחודשו, בכל 04 לכל חודש, לכל ימי חייה. ודין חוב זה לצורך גבייתו כדין מזונות."

כוונת הסעיף פשוטה למדי. סכום זה הוא לסילוק כל התביעות הרכושיות. אולם בית הדין נתן לו כח של גביה כדי לגבות חוב זה כדין גביית חוב מזונות. וכידוע שיש יתרונות בגבייתו בהוצל"פ של חוב מזונות מאשר חוב אחר. והוא שכתוב "ודין חוב זה לצורך גבייתו כדין מזונות", בכף הדמיון. לוּ חוב זה היה חוב מזונות גרידא, מדוע בית הדין צריך להוסיף ולכתוב חוב זה לצורך גבייתו כדין מזונות.

נבהיר כי הסעיף המדבר על מזונות בהסכם הוא סעיף ה' ובו נכתב:

"חוב המזונות שנפסק בתאריך 24/05/2007 וחייב במזונות את הבעל מתאריך 24/08/2006 מתחייב הבעל לשלמו בתשלומים לשיעורין כפי שיוסכם ע"י ב"כ הצדדים, ולא יותר מ-500 ש"ח לחודש".

בדין מסדרין לבעל חוב
אלא דעדיין יש לעיין ממ"ש מר"ן (סי' צ"ז סעיף כ"ג):

"כשגיע זמן פרעון ובא לגבות חוב, מסדרין לבעל חובו, כיצד אומרים ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת... ונותנים לו מהכל מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חודש... ומטה ומצע..."

וא"כ לכאורה לדברי ב"כ הגרוש האומרת כי המבקש [הגרוש] רעב ללחם, א"כ צריך אולי לסדר לו מזון ל-30 יום.

הנה בנידון דידן לא שייכת טענה זו. ביום הגירושין קיבל הבעל מחצית מדירת הצדדים.

ובדיון שהתקיים ב-י"ח בכסלו התשע"ב (14/12/11), נשאל הבעל מה עשה עם מחצית מהדירה שקיבל, ועל כך השיב:

"ביה"ד: אתה קיבלת את החצי דירה.
הבעל: לא אני קניתי מי שקנה קנה.
ביה"ד: מי קנה?
בעל: הדירה היתה של שם שנינו.
ביה"ד: איפה ה חצי דירה שלך?
הבעל: מכרתי אותו בחצי מליון.
ביה"ד: איפה החוזה?
הבעל: נעלם.
ביה"ד: איפה החצי מליון?
הבעל: הלך לחמשה עורכי דין.
ב"כ האשה: מוסר לביה"ד חוזה הדירה.
ביה"ד: אנחנו רואים שכתוב כאן שהוא מסר את הדירה מתנה. אנחנו נוציא פס"ד לפי החומר שבתיק."

הנה בתחילה טען כי מכר את חלקו בדירה בחצי מיליון. וכשנשאל היכן החוזה טען שאבד לו. כאשר נשאל היכן החצי מיליון ענה "הלך לחמישה עורכי דין". מיד כאשר ב"כ האשה הגיש לביה"ד את חוזה המכירה, התברר כי הבעל העביר את חלקו ללא תמורה במתנה לידועה בציבור שלו.

א"כ דינו של בעל זה לענין הדירה כדין מי שהוחזק כפרן שאינו נאמן. וכמו שכתב מר"ן (סימן ע"ט סעיף ו'):

"וכן אם טען לא היו דברים מעולם והוציא המלוה שטר בעדים שהלווהו, הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע אפילו אם אין נאמנות בשטר."

אם כן בנידון דידן שהרי מלכתחילה אמר שקיבל חצי מליון ואח"כ אמר שבזבז את הכסף על חמשה עורכי דין. אולם מיד הוציא ב"כ האשה את החוזה שבו כתוב כי העביר לפילגשו את חלקו בדירה ללא תמורה. הרי שהמבקש הוחזק כפרן ושוב לא יכול לומר שבזבז את הכסף, שהרי השטר מוכיח שהעביר את חלקו לא תמורה לידועה בציבור, וזאת עשה על מנת שלא יוכלו לעקל את חלקו בדירה בהוצל"פ בגלל חובות שהוא חב לגרושתו.

אם כן אינו אלא כהא שאמרו בגמ' (כתובות פו) "תולה מעותיו בעובד כוכבים", והוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן. ולכן ודאי שאין מדובר באדם שרעב ללחם ולא שייך בכלל דין מסדרין לבעל חוב.

סוף דבר: תביעת המשיב [הגרוש] נדחית.

הנלע"ד כתבתי, וצרו יצילנו משגיאות אמן.
הרב מיכאל עמוס – אב"ד

אנו מצטרפים לפסק דינו המנומק של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א.


ניתן ביום ט"ז באייר התשע"ב (08/05/2012)