לפני למעלה משנה נתן ביה"ד בתיק (אזורי ירושלים) 754405/1, פסק דין מנומק ברוב דעות המחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

הצדדים חיים בנפרד כשנתיים וחצי ואין להם ילדים משותפים. סירוב הבעל לתת גט לאשתו, הוא מטעמי נקמנות ו/או רצון לסחוט כספים. לאור זאת ביה"ד אף הוציא כנגד הבעל לפני כשנה צו הגבלה בדרך של מאסר עד למתן הגט.

הבעל ערער על פסק הדין, וביה"ד הגדול קיים מספר רב של דיונים. בפסה"ד שנתן ביה"ד הגדול בתיק (בי"ד גדול) 819158/3 ביום ז' בתשרי תשע"ב, הוחלט על דעת כל חברי ביה"ד:

"א. תביעת הבעל שהאשה תחזור לשלום בית נדחית.
ב. תביעת הבעל להכריז על האשה מורדת נדחית.
ג. תביעת האשה לחייב הבעל בגט מתקבלת והבעל חייב ליתן ג"פ לאשתו".

לענין כפיית הבעל על ידי מאסר נחלקו הדעות. לדעת המיעוט יש לדחות את הערעור ולהפעיל את צו המאסר כנגד הבעל. ואילו לדעת הרוב, "במידה והבעל לא יציית לפסק הדין ולא יתן גט לאשתו תוך חדשיים, ניתן לקרות לו עבריין, ולהטיל עליו הרחקות דר"ת".

ביה"ד הגדול מביא בתוך נימוקיו את פס"ד שיצא מבי"ד צדק בני ברק בחודש חשון תשע"א בחתימת הגר"נ קרליץ שליט"א ובהצטרפות הגר"י סילמן שליט"א והגרמ"מ שפרן שליט"א, וכן צירפו חתימתם בשולי פסה"ד הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א והרה"ג ר' מ"י ליפקוביץ זצ"ל.

בפסה"ד נאמר: "...וגם דעתנו כי הבעל חייב מדינא לגרש את אשתו... ומצוה ביד כל מי שיכול לסייע להתיר בת ישראל מעגינותה".

למרות פסקי הדין הללו סירב הבעל לתת את הגט לאשה.

ליום כ"ה בחשון תשע"ב נקבע מועד לסידור הגט ולדיון בענין הרחקות דר"ת. הבעל הופיע בלווית אחיו, אך סירב לתת את הגט ואף סירב להשיב לשאלות בי"ד. במקום זה הוא הגיש בקשה בכתב לפסילת ההרכב. לאחר שב"כ האשה השמיע את טיעוניו בענין צווי ההגבלה והרחקות דר"ת וטען, שהעיכוב בגט נובע משנאת הבעל את האשה, ויש לכופו לאלתר על פי דברי החזו"א, קרא הבעל לעבר האשה וב"כ: "אני אוהב אותך אני לא שונא".

ביה"ד הסביר לבעל שאין מקום עתה לבקשת פסילה, שכן למעשה הדיונים נגמרו, ופסיקת כב' ביה"ד הגדול מחייבת את כל בתי הדין האזוריים בארץ, כך שאף הרכב של בית דין אזורי אינו מוסמך לבטל את פסק הדין של ביה"ד הגדול המחייבו לתת גט.

אך גם לגופו של ענין אנו דוחים את בקשת הפסילה, שכן אין ספק שביה"ד האזורי לא טעה בפסיקתו לחייב את הבעל בגירושין, וגם בעניין צו המאסר, הסכים עמנו כב' הרה"ר לישראל שישב בראש ההרכב של ביה"ד הגדול.

הואיל והבעל מסרב לתת את הגט כפי שחייבו גם ביה"ד הגדול, והוא ממשיך לעגן את אשתו למעלה משנתיים וחצי. יש לבצע את פסק הדין של ביה"ד הגדול בענין הרחקות דר"ת.

בשו"ע אה"ע סמן קנד סעיף כא פסק:

"ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים, אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין".

והרחקות דר"ת נזכרות בספר הישר לר"ת (חלק השו"ת סימן כד) והובאו בפוסקים רבים וברמ"א (אה"ע סימן קנד סעיף כא על דברי השו"ע הנ"ל) וז"ל:

"ומכל מקום יכולין ליגזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (ש"ד בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימין זאב). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ובלבד שלא ינדו אותו".

ובלבוש, סימן קד סעיף י' כתב:

"מ"מ יכולים בית הדין להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו".

לאור האמור פסקנו:
א. הואיל והבעל מסרב לציית לפס"ד של ביה"ד הגדול, מותר לקרותו עבריין, ודינו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנא.
ב. מצוה על כל מי שיכול לסייע להתיר את האשה מעגינותה, לפיכך יש להימנע מלעשות טובה לבעל ו/או לדבר עמו ו/או לצרף אותו למנין ו/או לישא וליתן עמו ו/או לקברו. כמבואר ברמ"א.
ג. מטילים על הבעל [פלוני] צוי הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) תשנ"ה-1995 כלדהלן:

1. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) תשנ"ה-1995, סעיף 2(1), המונע ממנו לצאת את הארץ.
2. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה לפי סעיף 2(2) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995, המונע ממנו לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, התשי"ב-1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם. אולם הם יהיו תקפים לצורך שיבה לישראל. על הבעל להפקיד את דרכונו לאלתר בביה"ד האזורי בירושלים.
3. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) תשנ"ה-1995, סעיף 2(6) המונע ממנה לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק, בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

ד. על המזכירות לשלוח העתק פס"ד זה לצדדים, למנהל בתי הדין הרבניים, למשטרת הגבולות, למפקח על הבנקים למשרד הפנים וליועץ המשפטי לממשלה.
ה. מחייבים את הבעל לשלם לאשה סך 5,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סעיף זה ניתן ברוב דעות.

ניתן היום, ח' בכסלו התשע"ב
(04/12/2011)