הנדון שלפנינו הוא בבעל שהתחייב לאשתו בכתובתה סכום של מיליון ש"ח. בני הזוג התגרשו. האשה לא ויתרה על כתובתה, והיא תבעה לקבל אותה במלואה. ביום עריכת הגט הודיע הבעל בפני בית הדין, כי יוכיח מאוחר יותר שהאשה ויתרה בעבר על כתובתה, אולם למעשה הבעל לא הוכיח זאת.

ביה"ד האזורי פטר את הבעל מתשלום תוספת הכתובה, וזאת משום שסבר שהסכום שנכתב בכתובה הוא בגדר "אסמכתא". עם זאת, חייב אותו בית הדין בתשלום בסך 200,000 ש"ח כ"פיצוי על הכתובה", ועל כך מערערים שני הצדדים.

א. התחייבות לתשלום כתובה בסכום שבנדון מחייבת
נקדים, בעניין כתובה היא בגדר "מוגזמת", שהגדרתה תובא להלן, ככבר כתבתי בפד"ר טו עמ' 218 – 223 וכן ב"עיונים במשפט" אבן העזר חלק א עמ' ריד – רלב שאינה מחייבת.

אם השאלה, האם ביכולת הבעל לשלם – התשובה היא חיובית. לפי החומר שבידינו, בתקופת הנישואין רכוש הבעל הוערך בכמיליון וארבע מאות אלף ש"ח; לבעל אלו נישואיו השניים; הבעל הינו והיה בזמן הנשואין רופא שניים ותיק שהתמחותו בהשתלות שיניים, ויש לו שתי מרפאות – בירושלים ובתל אביב באיזורים יוקרתיים.

ב. האם יש בהתחייבות כתובה משום "אסמכתא"?
אם השאלה, האם הבעל חשב בעת שחתם על הכתובה כי ייאלץ לשלם סכום שכזה – התשובה היא שלילית. אין חולק שמדובר בסכום שאינו נמוך כלל ועיקר והוא מעמסה גדולה וכבדה על בעל בסדר גודל של יכולת הבעל הנדון.

השאלה בלשון רבותינו היא, האם יש בהתחייבות זו משום "אסמכתא", ואם כן – הרי אסמכתא ככלל אינה מחייבת.

נקדים, כי הטעם שנתנו לכך שאסמכתא אינה קונה הוא הן משום שהמתחייב לא באמת גמר את דעתו על התחייבות, וכי מצדו הוא חשב כי כלל לא יגיע למימושה. כפי שכותב רש"י סנהדרין כד ע"ב: "אסמכתא – היינו דבר דאינו נותן לו [המתחייב] מדעתו אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו". וכן היא משום שהמתחייב לא נתכוון בדבריו אלא ל"גוזמא" בלבד, כדברי הגמרא ב"מ קד ב: "אסמכתא... כיון דקאמר מילתא יתירה גוזמא בעלמא הוא דקגזים", ופירש רש"י ב"מ מח ב ד"ה אסמכתא: "הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו", וברמב"ם בהלכות מכירה פי"א ה"ב, מוסיף: "שהרי לא גמר בלבו להקנות". הצד השוה בין שני ההסברים הוא שבאסמכתא אין המקנה מתכוון ברצינות להקנות, והזוכה בהתחייבות יודע שאין כוונת המתחייב להתחייב.

האם לאור הנ"ל יש בכתובה משום אסמכתא?

התשובה, התחייבות הכתובה מחייבת, חתן המתחייב בכתובה על סכום שאינו נמצא בידו בשעת החופה, אין חולק שהתחייבותו תקפה ואין בה חסרון של אסמכתא, בגלל ההנחה כי לא העלה על דעתו כי אי פעם ישלם את הסכום שהתחייב.

אמנם על מקרה מעין זה קבע ביה"ד בתיק ערעור (בי"ד גדול) 1687-24-1 (התשס"ז, 2007): "קרוב לודאי, שאילו היה יודע המערער שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו וגם להכנס למאסר, לא היה מתחייב". אולם נראה שאין מקום להעלות טענה זו, שהרי מצינו מספר דוגמאות מהגמרות ומהפוסקים בהם גם כאשר הסכום בכתובה היה גבוה מעבר ליכולתו הכלכלית של החתן, הוא חויב מצד הדין לשלם את כל מלא סכומה. דוגמא לכך הם דברי המשנה נדרים פ"ט מ"ה:

"ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ארבע מאות דינרין ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה, אמר לו: רבי, שמנה מאות דינרין הניח אבא ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים?! אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה".

וכן בגמרא שם סה ע"ב, הוסיפו: "אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל". ובתוספות פירשו: "אפילו תצטרך למכור שער ראשך למזונותיך". ובדומה לכך גם בר"ן ובפירוש המשנה לרמב"ם, וכך הובא במאירי, שם: "אפילו לא ישאר לך כלום אחר נתינת הכתובה עד שתצטרך למכור שער ראשך דרך משל כדי שתאכיל אותך תתן לה". דוגמא נוספת השייכת לעניינינו הוא המסופר במסכת גיטין נח ע"א:

"אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן".

בשתי דוגמאות אלה ניתן לראות, כי הכתובה שעליה התחייב הבעל היתה גבוהה ביותר, אף מעבר ליכולתו הכלכלית, עד שלא היה לו אפילו מה לאכול, ואעפ"כ הכתובה לא נחשבה ל"מוגזמת" והוא נאלץ לעמוד בכל מלא התחייבותו בה. אין ספק שאותו אדם אשר נאלץ למכור את שער ראשו או זה אשר נאלץ לשרת את המלווה בעבור חוב הכתובה, קרוב לודאי שאילו היה יודע שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו, לא היה מתחייב.

למותר לציין בעניין זה גם את דבריו התוספות כתובות נד ב ד"ה אף על פי: "דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה".

הרי שהתוספות מעיד, שהמנהג היה שגם חתן אשר אין לו אפילו פרוטה בכיסו מתחייב בכתובה לשלם "מאה ליטרין", שודאי היה זה סכום גבוה ביותר, למרות כל זאת, התחייבותו תקפה, ואין אומרים שדבריו היו גוזמא בעלמא.

ג. מדוע אין בכתובה משום אסמכתא
כאן המקום להסביר, מדוע אין בהתחייבות בכתובה משום חסרון של אסמכתא. מספר תשובות הובאו לדבר בהקשר להסבר תוקפה של "תוספת כתובה".

(א) כיון שה"תוספת כתובה" אינה באה אלא כתמורה לנשואין ולחיבת ביאה, ולכן אין תנאי הפסול משום אסמכתא.

זאת, כפי שכותב הירושלמי מסכת כתובות פרק ה ה"א, המסביר שהחתן מתחייב על "תוספת הכתובה" כתמורה על הסכמה לנשואין וכן משום שהאשה לא תלחץ עליו להתגרש:

"רוצה הוא [החתן] ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני, עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין (וא"כ הוא כבר חתנו של פלוני) רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב עד כדון כשבעל, לא בעל… פסק מן הנישואין ולקרו' חתנו של פלוני כבר הוא, בראוי תשמיש אין בו, קניין לא הוסיף (אין לו לכאורה צורך כי הוא כבר חתנו של פלוני וכבר נהנה מתשמיש, ולא עשה קניין נוסף, אם כן למה חלה ההתחייבות) מיכן רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה, ויכולה היא? לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, אמר רבי אבין מעיקא היא ליה, הוא משבק לה".

ועי' פני יהושע כתובות קב ב:

"נמצינו למידין דאף למאי דסבר הירושלמי דאין אדם אחר יכול ל[הת]חייב במה שאינו חייב, אפ"ה בחיובא שבין איש לאשתו מחייב, דלא מיקרי דבר שאינו חייב ואף בשעת נשואין".

למדנו אם כן שתוספת כתובה באה הן משום חיבת ביאה והן משום שהחתן מסכים להתחייב כדי שהכלה תיאות להנשא לו.

(ב) תוספת כתובה באה כתשלום בעבור הביוש שהביא הבעל על האשה בעקבות הגירושין. על פי טעם זה מובן מדוע לרוב חיוב ה"תוספת כתובה" חל רק כאשר הבעל הוא זה שיוזם את הגירושין. שהרי להלכה, כאשר האשה תובעת גירושין בגלל דבר שאין ביכולתו של הבעל למונעו, אין הבעל חייב אז ב"תוספת כתובה". כדברי התוספות יבמות סה ב ד"ה כי, וכפי שכתב הגרי"ש אלישיב בערעור (בי"ד גדול) ל/172 (התשל"א, 1971), פד"ר ח' 277:

"והנה קיי"ל כר"ח והרי"ף (בס"פ הבע"י) באשה הבאה בטענה בעינא חוטרא לידא דמחייבינן לבעל לגרשה, וחייב בכתובתה מנה - מאתים, אבל תוספת לא, דאומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. ובב"ש סי' קנ"ד פסק דגם באלו שכופין אותם להוציא כגון מי שנולד לו ריח הפה, מוכה שחין, וכו' אין להן תוספת כתובה, מטעם הנ"ל."

ואולם ראה שם בדברי הגר"ש ישראלי ז"ל, החולק וכותב שלדעתו גם אם הבעל רועה זונות, אין מגיע לאשה תוספת כתובה כשהיא תובעת גט. ועי' גם פד"ר א עמ' 219 והלאה.

(ג) עוד נראה לומר, כי אף שבאופן עקרוני כל קניין אשר הוא על תנאי יש בו לכאורה משום "אסמכתא", מכל מקום הדבר נכון רק כאשר העיקר באותה ההתחייבות הוא ה"תנאי", אבל אם העיקר הוא ה"מעשה", כפי שהדבר קיים ביחס ל"תוספת כתובה", אין בכך משום אסמכתא. ראה סמ"ע רז ס"ק ו, ונתיבות המשפט, שם, ביאורים ס"ק ב. ולענייננו, אין ספק שעיקר רצונם של החתן והכלה הוא הנישואין והקמת בית בישראל, ולא על מנת לקבל את כתובה, ואדרבא, ראה בבית שמואל, קנד ס"ק ג, שבעת שקיים חשש לערמה, שמטרת הנשואין היא לשם קבלת כתובה אין תוקף לכתובתה (ועי' ירושלמי שהובא לעיל).

(ד) טעם נוסף שניתן להציע הוא, שהחתן המתחייב בכתובה בסכום גבוה, הרי הוא כאילו מכריז ומודיע כי לעולם לא יגרש את אשתו כנגד רצונה ובלא הסכמתה, לכך ולצורך זה הוא מחייב עצמו בסכום שכמעט ולא ניתן לעמוד בו. חיוב זה מהווה כבטוחה שלא יגרשנה מסיבה שימצא אחרת נאה הימנה, וכיוצא בזה.

(ה) לטעמים אלו יש להוסיף, שההתחייבות בכתובה נעשית על ידי קניין, שאליו נוסף ונכתב "דלא כאסמכתא". בכך למעשה מודיע כל בעל מפורשות, כי הוא מסכים בלב שלם להתחייבות "תוספת הכתובה", והיא אינה מבחינתו "גוזמא".

ד. סוגים שונים להתחייבות בכתובה
אמנם, אף שבסתם אין בכתובה משום "אסמכתא", יש להבדיל לגבי תוקפה של הכתובה בין שלושה סוגי התחייבות:

א. התחייבות לסכום גבוה במיוחד, אשר ברור לכל הצדדים הנוכחים שהבעל המתחייב לעולם לא יוכל לעמוד בהתחייבות לתשלום כה גבוה – אין זו אלא "כתובה מוגזמת" שהגדרתה תובא להלן.

ב. התחייבות לסכום שאין בידו עכשיו לשלם אך ניתן להעריך, כי במשך השנים יהיה ביכולת הבעל לשלמה, כגון כתובה שהיא בסדר גודל שווי של דירה רגילה – זו היא התחייבות מחייבת.

ג. התחייבות שהיא גבוהה אולם יש בידו לשלמה; עם זאת ברור לכל שאף אדם סביר לא מעלה בדעתו לשלם סכום כזה, והבעל מוכן היה להתחייב על כך רק משום שהיה בטוח שלא יגיע אי פעם למימוש התחייבותו – התחייבות כזו מחייבת ללא ספק, והרי היא כהתחייבות לתשלום פיצויים; ערבות; שומרים וכיוצא בזה, המחייבת למרות שברור שבעת שהתחייב לא העלה המתחייב על דעתו שיאלץ לשלמה.

ה. מקרים שבהם אין ההתחייבות חלה
(א) כשהנדון התחייבות על דבר שאין ולא יהיה ביכולתו לקיימו, לכאורה ברור שאין המתחייב באמת גומר דעתו להתחייב אי פעם בסכום זה בפועל. משום כך, גם למקבל ההתחייבות ברור מראש שההתחייבות אינה בת ביצוע אלא הגזמה בעלמא, ואם כן יש לפוטרו משום "אסמכתא". ועיין בעניין זה בספרי 'עיונים במשפט' אבן העזר ח"א סי' כד, שהארכתי בעניין כתובה מוגזמת.

(ב) במקום שבו הנוהג המקובל הוא לכתוב בהתחייבות הכתובה סכום גדול וקבוע, הרי שאז יש מקום לדון משום אסמכתא. עי' בספר הנ"ל, שמצינו לגבי כתובה שכותבים בה דברים שאינם אמת ולא נכתבו אלא לכבוד: ב"מ קד ב: "מקום שנהגו לכפול יכפול" הכתובה, וברש"י, שם: דאינו אלא "בשביל כבוד". כיוצ"ב אמרו בפרק מציאת האשה לגבי הוספת חומש שהחתן מוסיף על מה שהביאה הכלה, וכתב רש"י בפירוש השני: "ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משווים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה". ובתוס' שם הביאו ראיה לפירוש זה. ובודאי שאין החתן חייב לשלם את תוספת החומש, כמבואר בסוגיה שם, כיון שתוספת זו נכתבה לשם כבוד ולחיבובה של הכלה בלבד.

ובתשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ד סימן טז כתבו, שאם אין לו לבעל קרקע אין משלמים תוספת, שלא כתבו התוספת אלא להשביח:

"והתוספת המפורשת בכתובה שכותבין לאחר מהר ומתן וצבי והוסיף לה על כתובתה כך וכך, נהגו בישיבתנו אם יש לבעל קרקע משתלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנין לה מתוספת הזאת, תוספת התוספה היא ואין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה. וכך משפטה".

דבר דומה אנו מוצאים בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' רלב, שכתב, שלפעמים הנכתב בכתובה הוא רק כדי להשביח את הכלה בפני קרוביה, וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס.

דוגמא נוספת לכך מובאת בשו"ת שופריה דיעקב חלק א (יו"ד, אה"ע) סימן עב, לרבי יעקב בן יקותיאל בירדוגו (נולד בה"א תקמ"ו וחי בעיר מכנאס שבמרוקו), אשר קבע "מעין תקנה", שבמקרים בהם החתן היה אנוס לכתוב כתובה גדולה בגלל המנהג, אין מחייבים אותו בתוספות כתובה זו שנאלץ להתחייב בה:

"ולכאורה אין מקום לפוטרו מכלום שהרי נסתחפה שדהו. אך מצאנו לב"ד הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו בא"א רק לסיבה מהסיבות שנזכור. וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד. א' כגון שהה עם אשתו י' שנים ולא הי"ל ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא א"א על אשתו מצד התק'. ולא איתדר ליה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול. או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני ב"ד. וירצה לגרש לא' מהסי' שזכרנו שלא יתחייב לפרוע רק עי' כתו' דוקא. ונדו' מה שהכניסה לו כולו במושלם... ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף אעפ"י שאמרו בתולה כתו' ר'. אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד, כי במתנה. אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו לא יכלו לתקן שיעשו כתו' מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול, וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה דבר ערוה, לזה החמיר עליו כתו'[בה] מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין כח בנו לחייבו בתוס', שלא חייב עצמו הוא בו כ"א מפני המנהג. ע"כ דברי פי קדוש הרב זלה"ה...".

(ג) מקרה שלישי שבו יש לדון האם לא נחייב את החתן לעמוד בהתחייבותו בכתובה, יהיה אילו הובאה בפנינו עדות הטוענת לך שהחתן הוטעה בעת כתיבת הכתובה, שהכתובה אינה אלא לכבוד בעלמא ולא לגביה, מה שאין כן בנדון שלפנינו שלא הובאה כל עדות לכך.

ו. מהי הגדרתה של כתובה מוגזמת?
נראה כי כל התחייבות בסכום שאדם צופה שלא יהיה לו אותו בעתיד, שאכן ומסתבר גם שלא יהיה אין ברשותו סכום כזה, הרי זה בכלל "כתובה מוגזמת". כל שיש ספק בדבר, נטל ההוכחה הוא על כתף הבעל הטוען שהכתובה היא מוגזמת, ואין זה בכלל יד בעל השטר על התחתונה, ולא גרע מעיקר דין שטר. זאת משום, שאין חסרון מצד השטר עצמו אלא שבעל טוען שהשטר הוא בגדר "שטר אמנה או שטר פסים", שעל הטוען טענה זו נטל ההוכחה, ומה גם אם קיום שטרות רק דרבנן ומדאורייתא השטר מהני. דרך משל אם בני הזוג קנו, עומדים לקנות או אפילו רק מתכננים לקנות דירה ששווה מיליון ₪, ודאי שסכום זה אינו בגדר כתובה מוגזמת.

והנה כתובה רגילה כפי שתיקנו חז"ל היא 'מאתיים זוז', שבימי חז"ל היו אלה שווים של מזונות למשך שנה. זאת כפי שכתבו ר"ש, רא"ש ורע"ב בפירושו למשנה פאה פרק ח משנה ח, לענין צדקה, וראה תפארת ישראל שם, שלכך נתנו לבתולה מאתים זוז, שלא תצטרך לצדקה משך שנה תמימה. בהערכה כללית ניתן לאמוד שוויה של כתובה כזו בימינו בכ- 120,000 ש"ח. אולם כל זאת כאשר לא נכתב סכום אחר בכתובה. וכבר כתב שו"ת הריב"ש סימן קנג:

"וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן".

ז. הכרעה לגבי הכתובה שבנידוננו
לאור כל האמור ניתן לקבוע, כי ההתחייבות בכתובה זו היא התחייבות גמורה ומחייבת, ואין במקרה שלפנינו כל פסול משום "אסמכתא". זאת מכיון שהיה ברשותו של הבעל בעת ההתחייבות סכום הגדול מסכום הכתובה, והצפי היה שהוא יוכל לעמוד בהתחייבות מעין זו שקיבל עליו. כמו כן, הסכום שנכתב לא נבע ממנהג שנהגו במקום נשואיו, ועל כן על הבעל לעמוד בהתחייבותו בכתובה בשווי מיליון ש"ח.

אולם מאחר והאשה גילתה רצון להתפשר על סך 750,000 ש"ח, ואף שאין גילוי דעת זה מחייב אותה, עיין סמ"ע סוף סי' יז, מכל מקום יש לקבוע, כי אם הגרוש-הנתבע ישלם לאשה-תובעת 750,000 ש"ח בתוך 10 חודשים מהיום יופטר מתשלום היתרה.

הרב חיים שלמה שאנן, דיין

אני מסכים לנ"ל.
ציון בוארון, דיין

בנדון שלפנינו נדון תחילה על מה ששמענו בערעור בנושא הכתובה, אולם בסופו ניגע בנושא המרידה לפי האמור בפרוטוקולים, שלפיו יש להחזיר את התיק לבירור בביה"ד האזורי שיתן את דעתו ההלכתית לפי מה שנשמע לפניהם אודות פרידתם ואי רצונה של האשה לגור עמו תקופה ממושכת מחמת שפחדה ממנו (ראה פרוטוקול ביה"ד האזורי מתאריך כ"ז בתשרי תשס"ט עמ' 2), שלטענתה הרביץ לבתה מה שלא ניתן ביסוס ואחיזה לטענה זו בבירור בביהמ"ש.

בתיק שלפנינו, הדיון בביה"ד האזורי נגע בשאלת ה"אסמכתא" בלבד, ולאחר שהסיק ביה"ד שישנו חסרון אסמכתא בכתובה זו, פטרו את הבעל מ"תוספת כתובה" אך חייבהו ב"פיצוי כתובה", כמנהג ביה"ד. משום כך, לאחר עיון ולקיחה בחשבון של כל הנתונים ביה"ד האזורי פסק כי על הבעל לשלם לאשה סך 200,000 ש"ח עבור "דמי הכתובה", וכוונתם כנראה ל"דמי הפיצוי", כמו שכתבו קודם לכן בפסק דינם.

ידידי, הדיין הרב חיים שלמה שאנן, סתר את פסק דינם מדין אסמכתא, וקבע שמן הדין האשה זכאית לכל מלא ההתחייבות לתשלום מיליון ש"ח, אלא כיון שהסכימה להתפשר על תשלום 750,000 ש"ח, יש לקבוע סכום זה שיתקבל בין הצדדים.

לגבי דידי אין אני סבור מצד הדין כדברי הרב שאנן, לגבי "תוספת הכתובה". לדעתי, שונה המצב כיום מדין הגמרא, אשר נהגו כך רק ביחס לנדוניא. כיום נפוץ וידוע לרבים המנהג שבו רגילים רבים לכתוב ב"תוספת הכתובה" סכומים מופרזים, אשר מסכומם הגבוה ברור לכולם שאין החתנים מתכוונים בהם אלא לכבוד ולייקר בלבד. כפי שאפרט להלן, הציבור מבין שהחתן שכתב סכום מופרז זה, שם יהבו בבית הדין, אשר לעת מצוא חלילה, יקבע את ההתחייבות בכתובתו לסכום ההגיוני, וזאת בשונה מזמנים קדומים, וכפי שנהגו כך בהתאמה בנדוניא.

כל המקורות ששימשו בעבר על מנת לפטור מן הדין את הנוהגים בדומה לגבי הנדוניא, הם אשר ישמשו עבורנו מקור הלכתי לפטור באותו אופן גם את כלל "תוספות הכתובה". דהיינו, משום שלמנהגי הכתובה ישנם כללים משלהם, וכללים אלו הם המכתיבים את דיני הכתובה, הרי שגם כאשר סכום הכתובה הוא גדול ומופרז אין צורך להגיע לדין "אסמכתא", ודי לנו אם נצביע על כך שמנהג זה הוא רק "לכבוד" בלבד, ועל כן דיניו שונים בהתאם.

בזמנינו שונה ומובדל מנהג הכתובה בין האשכנזים לספרדים. האשכנזים ברובם ובעיקרם נוהגים מזמן הראבי"ה לכתוב סכום קבוע של מאתיים זקוקים כסף צרוף, ולעומתם חלק ניכר מציבור הספרדים מוסיפים בתוספת כתובה סכומים גדולים בהרבה ואף מופרזים, וברור שהם עושים זאת רק לייקר את נשותיהם.

כך גם לגבי הזוג שלפנינו, כאשר האשה אמרה, כרשום בפרוטוקול ביה"ד מתאריך כ"ז בתשרי תשס"ט עמ' 2 שורות 8-9: "ואחר כך התברר לי סכום הכתובה והיה לי הפתעה גמורה".

על עצם מנהג זה של בני עדות במציאות ספרד בימינו, כבר הביעו את דעתם שני דיינים היושבים על מדין בבתי דין האזוריים.

הדיין הרב משה אוחנונה, כתב בספר הזכרון 'גדולת מרדכי' עמוד רמט:

בזמנינו שיש נוהגים לכתוב בכתובה סכום גדול מאוד... וכל הסיבה שכותבים סכום גדול בכתובה היינו משום כבוד ויקר ולצורך הנוכחים במעמד החופה. ובאמת שהיה לי שיחה עם כמה אנשים ודברנו על זה אשר אמרתי להם ששטר כתובה היא התחייבות גמורה, והם היו תמהים על זה ואמרו שאף אחד לא מתכוון ברצינות להתחייבות, ומה גם שכותבים סכום גדול היינו לכבוד המשפחות, וגם התייעצתי עם הרה"ג שמואל שפירא אב"ד ואמר לי שדעתו הוא שאין כאן גמירות דעת בקניין, שכל מה שכתב הוא לכבוד בעלמא.

וסיים הרב אוחנונה וכתב:

לאור הנ"ל יש לפטור הבעל מדמי תוספת כתובה ובפרט שהוא מוחזק.

והדיין הרב אברהם עטייה כתב בפס"ד משנת תשס"א (בוסקילה, אות לד) וז"ל:

"יש לציין שעשיתי סקר בין מאות תלמידי חכמים ואברכים היודעים דיני חיובים והשתעבדויות, מה דעתם בשעה שהם מתחייבים על הכתובה, גם בסכומים שאפשר לכנותם כסטנדרטי, אך מחמת היותם אברכים הרי שגם סכום כזה ימוטט רגלם, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה, כי מעולם לא התכוונו להתחייב לפי הכתוב בכתובה, כי מאין יבוא להם הכסף, וכל כוונתם לכבוד. כי הרי גם הכלה יודעת שלא ניתן להמציא יש מאין, והוסיפו, כי הדבר ידוע, עד כמה לוחצים את משפחת החתן ברגעים האחרונים שלפני החופה, ואחוז לא מבוטל של חתנים אפילו אינו יודע מהו הסכום הרשום בכתובה. ומכיוון שהכל יודעים שסכום זה הוא רק לכבוד, אין הם מעוניינים להפוך את החופה לתיגרא, באומרם כי בין כך הכתובה לא תבוא לידי גבייה, שממילא, כאמור, אין ממי וממה לגבותה, וסכום זה אינו נכתב לכבוד בלבד".

והוסיף שם:

"וזאת עוד, אם המדובר בתלמידי חכמים, קל וחומר לעמך בית ישראל שלא יודיעם מה היא המשמעות של התחייבות הכתובה, ולמפורסמות לא צריך ראיה, שבוודאי אין כווונתם להתחייב".

דין זה שבו כאשר שנוהגים לכתוב סכום מופרז, אין גובים את כולו אלא רק כפי שנוהגין בשיעורו, הוא גמרא מפורשת במסכת ב"מ (קד ע"ב):

"רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, דתני רבי יוסי אומר, מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה".

הרי לנו שכבר בזמן התנאים, היו מקומות שכותבו בכתובה סכום כפול מהסכום שאותו היו מתכוונים לתת, ונקבע דינו שאין גובין בה את כל הסכום אלא רק את מחציתו, לפי שרק אותה המחצית התכוונו לתת בכתובה, כבר מעת כתיבתה.

מכוח גמרא זו פסק הרמב"ם בפרק כג מהלכות אישות הי"א, לגבי מנהגם בכתיבת כתובה מופרזת, שאין משלם את מלוא הסכום המופרז אלא רק את העיקר שאליו התכוונו להתחייב בכתובה, וז"ל:

"מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר דמיה בשליש או בחמיש או במחצה. כגון שתהיה נדוניתא מאה, וכותבין, שהכניסה לו מאה וחמישים, כדי להרבות [להתהדר] בפני העם, וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה".

וכתב המגיד משנה, שמקורו של הרמב"ם לכך הוא מכתובות (סו ע"ב) מדברי רשב"ג במשנה. וכתב שדין זה מוסכם על כל המפרשים, ושכך התבאר במסכת ב"מ (קד ע"ב) שהבאנו לעיל, וכ"כ בביאור הגר"א (סו אות לז) כדברי המ"מ. וכתב שלכן פסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג, וכן פסק הרי"ף ושאר הפוסקים, אשר ציין כמקור לכך גם את מסכת ב"מ שם: "מקום שנהגו לכפול" וכו'. וכן על סמך הגמרא בב"מ פסק גם בשו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף רמח:

"ועל עניין התוספת שאמרת אם נגבה או לאו. זה תלוי במנהג המקומות, יש שאין כותבין אלא לכבוד בעלמא, ויש שכותבין בדוקא וגובין כמלוה. וכן כל מה שאדם כותב בכתובה. וכדתניא פרק המקבל (ב"מ קד' ב') רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה. לכפול, גובה מחצה. ואמרינן התם: נהרבילאי מגבו תלתא מרימר מגבי שבחא".

מדברי הרשב"א ברור, מקומות שבמקומות שבהם מקובל שכל "תוספת הכתובה" נרשם רק לכבוד בעלמא, אזי אין היא מחייבת, גם במקרים היה מקום לדין גבייה רגיל בשטר. כל זאת מאחר שבכתיבת הכתובות קיימים מנהגים הסכום הנרשם הוא רק לכבוד ולתפארת, ואין הכוונה בו להתחייבות כספית רגילה. כך כתב הרשב"א גם בתשובה אחרת, ח"ב סימן של :

"דע שעניין הכתובה ומה שהבעל כותב לאשתו, הכל תלוי במנהג, כי יש מקומות שגובין את כל מה שיכתוב הבעל כמו שגובין מעות מלוה, ויש (נוהגין לגבות) מחציתו, ויש (נוהגין לגבות) שלישתו, הכל כמנהג המדינה, ואע"פ שכותב לה סתם, וכמו שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל (שם קד' ב') מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה".

ועל כן פסק הרשב"א למעשה במקרה הנ"ל:

"ואם כן אם יש מנהג בינכם לגבות את הכל - גובה, ואע"פ שהוסיף וכתב לה יתר כמה על מה שהכניסה לו בנדוניתה. ואם אין כותבין אלא לכבוד בעלמא אינה גובה אלא כדי מה שהכניסה לו, מלבד עיקר הכתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנה, וסוף דבר הכל כפי המנהג".

יוצא אם כן לדברי הרשב"א, שבמקומות שבהם המנהג להתייחס אל הכתובה ככל התחייבות רגילה, אזי אכן יהיה חייב לשלם במלואה. אולם, אם לפי המנהג כל ההתחייבות נועדה לכבוד – אזי לא יגבה כלום. וכך אם המנהג הוא בדרגות ביניים שבהם המנהג הוא לגבות חלקים מההתחייבות, אזי יגבה כך אותם בחלקים בלבד כפי שנהגו.

כך פסק הריטב"א מכח גמרא זו בתשובותיו סימן נג, וז"ל:

"הא ודאי דבעיניני חיוב כתובה סתם. מנהגו מילתא הוא (דבר הקובע להלכה) כדבעינן למימר הלכך אם באותה העיר ששם נכתבה הכתובה נהגו לכתוב זהוב בעד עשרה דינרים מבצלונא ושלא לגבות בעד הזהוב אלא עשרה דינרים מברצלוניאש, אין ליורשין [חיוב] לפרוע יותר, כי המתחייב שם סתם (נכתבה)על דעת המנהג מתחייב, וסתמו כפירושו, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קד' ב' שם) רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, דתניא מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה. לכפול, גובה מחצה. ואמרינן שם נהרבלאי מגבין תילתא(שליש). ומאי דמפלגינן התם בין קנו מיניה ללא קנו מיניה, מפני המנהג ההוא ,כי כשקנו ממנו היה דעתו להתחייב בכל. ומכל מקום למדו מזה שדברים אלו הם כפי המנהג".

בדרך זו פסק הריטב"א גם בתשובותיו ח"ג סימן תלג. וכן כתב התשב"ץ ח"ב סימן רצב, בין שנים עשר התקנות בעיניי הכתובה שתקנו הריב"ש והתשב"ץ, על סמך סוגיה זו בב"מ, שעל אף הסכומים שנהגו לכתוב בשטר כתובה, שהבעל נותן כך וכך לאשתו במתנה לחוד, שלא תהא נגבית לעולם, לא בגירושין ולא במיתה, משום שבמקומות אלו כתבו אותה לכבוד בעלמא, כמו שנהגו בהרבה מקומות, שאם הוציאה לו מאה כותבין מאתיים וכשהיא באה לגבות גובה רק מאה. וזה היה נהוג עוד בימי חכמי התלמוד, וכמו שאמרו בב"מ (שם), "מקום שנהגו לכפול גובה מחצה", ועל כיוצא בזה תיקנו תקנה זו, שאם דרך כבוד בעלמא כתב לה שנתן לה כך וכך, שלא תגבה אותם לעולם, בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה, לא במיתה ולא בגירושין.

הרי שהריב"ש והתשב"ץ ראו הצדקה לכך שאף שעשו "קנין" על התחייבות הבעל לתת לכלה סכום מסויים במתנה, לא יחייב אותו קניין והוא אינו אלא מדרך כבוד בלבד. וכך כתב זאת התשב"ץ במקום אחר בתשובותיו, בתור תקנה שלא תגבה תוספת. שאפילו לא ידעה הכלה מתקנה זו, יחול עליה דין מנהג שלא תגבה התוספת. וזה לשונו של התשב"ץ בתשובותיו ח"ג סימן ריט:

שאלה: "אשה שנתאלמנה בתנס והיא תובעת תוספת, אע"פ שנכתבה בכתובתה על פי תקנות קהל אלגזיר שאין לאלמנה תוספת, וטוענת בזה כי הייתה קטנה כשנשאת ולא היתה יודעת בתקנה זו".

והשיב התשב"ץ: "אין בדבריה כלום, שהתוספת אינו תנאי בי"ד כמו עיקר הכתובה שאע"פ שלא נכתב הרי הוא כאילו נכתב (כתובות נא, א), ואינו אלא מנהג, וכבר אמרו בגמ' בפרק מציאת האשה (שם סו, ב) שרשב"ג אמר הכל כמנהג המדינה, ואם מנהג המדינה ותקנה קבועה שאין לאלמנה תוספת בין לגדולה בין לקטנה אין לה תוספת, שהכל תלוי ברצון הבעל, ולא שעבד עצמו אלא על פי זאת הידיעה, ידעה היא או לא ידעה".

כלומר, לדברי התשב"ץ הקובע לעניין זה הוא "מנהג" המתחייב, ואין הדבר תלוי באשה המקבלת את חיוביו ולא בידיעתה, אלא בידיעתו של הבעל המתחייב. וכ"כ התשב"ץ ח"ב תחילת תשובה סימן רפז; ושם, ח"ג סימן ש"ג וז"ל:

"הקהל הקדוש אשר בתנס קיבלו עליהם בעניין הכתובות תקנות קהלינו זה וכו', ולפי אלו התקנות אין האשה גובה באלמנות לא תוספת ולא מתנה לחוד, ואין לה אלא עיקר כתובה מאתיים וכו'. [תשובה] וזאת האלמנה אשר באה עליה השאלה שיש לה בנודיייתא מאה כפולות, לפי מה שנהגו שם לגבות בכל כפולה עשרים ושמונה זוז, ומנהגא מילתא היא, דקיי"ל כרשב"ג דאמר פרק מציאת האשה (כתובות סו) לעניין כתובה הכל כמנהג המדינה".

וכך כתב בפרישה אהע"ז סימן סו (אות כד) בהביאו את לשון הטור, שם:

"וכשבאה לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובה לפי מנהג המדינה. כן הוא הגירסא בהגהות מיימוני (פכ"ג מהל' אישות הי"א), וכן בספרי (בספר הטור שבידי) אבן העזר בדפוס של בית יוסף. וכך פירושו: מגבין לה לפי מנהג המדינה, דיש מקומות כשכותבין מאה בכתובה, מגבין לה מאה וחצי, וכן להיפך".

ועוד הוסיף:

"דיש ספרים (בטור) גרסינן: אבל לגבות כתובה מגבין לה וכו'. והכי פירושו: אע"ג שהנושא כותב לפי המנהג, מכל מקום אינה גובה כמו שכתוב (הסכום) בכתובתה, אלא לפי מנהג המדינה, וכדפרישית".

העולה, שלפי שתי הגירסאות בטור (הגירסא השניה הובאה בהגהות והערות מכון ירושלים אות סא בשם דפוסים ישנים), הדין והתוצאה שווים, שהמנהג הוא כל כך קובע ומחייב, עד שאפילו כתוב סכום מפורש ואף סכום גבוה, אין גובין לפי הסכום המפורש הכתוב בכתובה, אלא לפי המנהג. וזאת משום שבכתובה מצוי שכותבין סכומים לכבוד בלבד (בניגוד למצב שהגדילו באופן ממשי לכבוד הכלה כגון שליש שהוא נועד ממש לגביה). ועוד הוסיף הפרישה להסביר בדרך זו את דברי הטור, שכתב "לפיכך לעולם יגבו אותה כפי המנהג", שבא להורות שהמנהג יכריע כנגד הלשון שכתוב בכתובה". וז"ל הפרישה שם אות כ:

"שלא כתב רבינו [הטור] בסמוך "מגבין לפי המנהג", אלא משום הא דמסיק וכתב דיש מקומות שנוהגין לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו וכו', [שאם מכנסת לו אלף כותבין אלף וחמש מאות], רצה לומר, אף אם אינה מכנסת לו מטבע ומיני סחורה שמרויח בהם (שבהם מתחילה נכתב אדעתא להגבות שליש יותר), אפילו הכי (במקרה שאינו מטבע וסחורה העשוי להרויח) כותבין שליש יותר בכתובה "מפני הכבוד ולמראית עין", ואין דעתה בכתובה לגבותה לאחר זמן".

הנה לנו שוב מדברי הטור כהסבר הדרישה, שישנם מצבים שבהם כותבים בכתובה סכומים יותר גבוהים מעבר ממה שבאמת היה בדעתם שיגבה בעת הגיע תשלום פרעון הכתובה, וסכומים אלה הם רק "מפני הכבוד ולמראית עין". גם מלכתחילה "אין דעתה [של האשה] בכתובה לגבותה" (לתוספת), ולכן למעשה אשה לא תקבל את מלוא הסכום שכתוב בכתובה, אלא את מה שהיה בדעתם בשעת ההתחייבות בכתובה.

על פי אותו עיקרון, כפי שאין לגבות את מלא גובה הכתובה כאשר הסכום הגבוה נכתב בה "מפני הכבוד ולמראית עין" , כך גם לא יקבע הסכום הכתוב לצד התחתון שלו, כאשר לפי המנהג אמור להיגבות בה סכום גבוה יותר ממה שנכתב, אם היתה סיבה שבגללה לא רצו להביא בפומבי את הסכום הגבוה. וכך ביאר הפרישה את דברי הטור הנוספים: "ואם ידוע שפוחתין וכותבין אלף (על אף) כשמכנסת לו אלף וחמש מאות – תגבה אלף וחמש מאות", ועל כך ממשיך וכותב הטור: "כשבאת לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין". וז"ל הפרישה על דבריו, שם:

"וממילא נמצא נמי מקומות שנוהגין בהיפוך (שלא לציין סכום הגבוה אלא הנמוך), שיש בני אדם שאינם רוצים להשביע את עצמן, וכותבים שהכניסה לו (נדוניא) פחות ממה שהכניסה לו. על אלו מנהג מקומות מסיק וכתב (הטור) דיגבו לפי המנהג... ורבינו (הטור) קיצר מלכתוב שיש מקומות שפוחתין ממה שמכניסין, משום דממילא משמע, וכמו שכתבנו."

לסיכומו של דבר נקבעה ההלכה, שאם המנהג לכתוב בכתובה סכום גבוה משום "הכבוד", סכום זה לא יקבע את החיוב האמיתי שבכתובה.

ועכשיו נראה היכן הובאו הלכות הללו בשולחן ערוך. שהרי בדיני הכתובה בסימן ס"ו, לא כתב כל פרטי הלכות אלו, אלא כתב בלשון כוללנית בסעיף יא: "וכשבאה לגבות כתובתה מגבין לה לפי מנהג המדינה", עכ"ד. וניתן לכאורה להבין שהדברים מוסבים על המכנסת לו מטבע שנוהגין להוסיף שליש, ולא על ההלכות שיגרעו או יוסיפו בתשלום הכתובה בסתירה למה שכתוב סכום מפורש.

אולם כבר הפרישה בדברי הטור, שמשם לקוחים דברי השו"ע, הכריח שלשון זה התואמת בטור ושו"ע, מוסבת על החיוב שבמנהג הסותר לסכום שכתוב במפורש, שהמכריע יהיה לפי המנהג ולא לפי הסכום הכתוב. וז"ל הפרישה (שם ס"ק כ):

"[כתב הטור] אם מכנסת לו מטבע וכו' שמוסיפין שליש וכו'. ורצה לומר, כמו שכותבין כך היא גובה כשנתאלמנה או נתגרשה. דאדעתא דהכי כתבו כן מתחילה הוספת שליש כדי להגבות כולו. ומטעם הנזכר בדרישה, שהוא מרויח בהן (שם רש"י ור"ן וירושלמי). וכן [דברי הטור] כשהכניסה לו שומא, שמקבלם בחומש פחות. רצה לומר גם כן שכן כותבין בכתובתה חומש פחות ואחר כך בזמן הגביה מגבין אותה כמו שכתוב בכתובתה."

והוסיף וכתב הדרישה:

"ועל זה לא קאי מה שכתב רבינו בסוף: 'דלעולם מגבין אותה כפי המנהג'. דבזה (שהכניסה מטבע שמוסיפין שליש), הוא פשיטא (שתגבה יותר שליש), כיון דמתחילה נכתב אדעתא להגבות שליש יותר, או חומש פחות, דמגבין אותו כמו שכתוב בכתובתה."

העולה מכל זה, שבדברי השלחן ערוך בסעיף יא, "כשבאה לגבות הכתובה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה", כוונתו היא לגבי המקרים שבהם הסכום הכתוב בכתובה שונה מהמנהג, שאז אין הולכין לפי הכתוב אלא לפי המנהג.

ואמנם בפירוש המקורות נחלקו הראשונים, כפי שכתב הלחם משנה, פכ"ג מהל' אישות הי"א:

מלשון המשנה והגמרא פרק מציאת האשה (סו ע"ב) היה נראה, דכשכותבין בכתובה שליש יותר, בעת הגביה היו גובין גם כן השליש, וזה היה נראה מלשון הירושלמי, שאמר מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף שליש? שמו חכמים דעתו של איש, שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ושמו דעתה של אשה שרוצה וכו'. משמע, דההוספה גם כן היו גובין, מדקאמר דהאיש רוצה למחול ממונו שרוצה לישא אשה הגונה לו. וכן נראה מלשון רש"י (שם סז,א) גבי גמלים דערביא, אשה גובה פורנא מהן, שכתב רש"י השליש שמוסיפין יותר.

אבל מלשון הטור (סימן ס"ו) ומלשון רבינו (הרמב"ן) לא משמע הכי, אלא שאע"פ שבכתובה כותבין כן, כשבאה לגבות פוחתין השליש ממה שכתוב בכתובה. ואין זה במשמעות דברי הירושלמי כדפרישית.

וראה רמב"ם זכיה ומתנה פ"ו שכתב:

השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין ובין מועטים... בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה וכן מעות וכן כלים... שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

ודבריו הם על פי דברי הגמרא בב"ב קמו, ב: "יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר, בין שמתה היא ובין שמת הוא, הדר הוא – סבלונות הדרי, מאכל ומשתה לא הדר. הדרא בה איהי-הדרא אפילו כישא דירקא". דהיינו, שכל שהמנהג ידוע ששלחם דרך נוי, הרי עצם הנוהג קובע את הדין, שאפילו שנתן מתנה הכל חוזר. משמעות הדברים היא, שאין אנו צריכים אפילו לדין "אומדנא". לפי שמיד לאחר מכן הובאה במשנה ובגמרא, שם, סוגית 'שכיב מרע' שציווה לתת לאחרים באופנים שאין מתנתו מתנה, ורק עליה דנה הגמרא ואומרת: "מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא". ומובנו, שבסוגיא הקודמת אף לא נזקקנו לדין אומדנא, אלא מעצם משמעות המנהג, קובע הוא אפילו את התהפכות ההקנאה במתנה, שיש להחזירה.

כך נקבעה ההלכה בשלחן ערוך אהע"ז סימן נ סעיפים ג-ה. וכן ברמב"ם פכ"ג מאישות (ובשו"ע סימן נג), לגבי אב שפסק ע"י בתו, לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה, וכן הבן לא קנה עד שיכנוס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס.

והדין נאמר בכתובות סו,א וטעמו הובא בירושלמי וברי"ף, שם.

מנהג הדיוטות
ואף שמנהג כזה הוא כמנהג הדיוטות שלא תקנו חכמים או בני העיר, הרי על כח המנהג בכתובה כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן תרס"ב (ובשינוים שם ח"ג סימן תל"ג; וראה ב"י ספ"י ס"ו):

"שכל הכותב והנושא וכו' על דעת מנהג המקום הוא כותב, וזהו שכן דרשו חכמים לשון הדיוט, כלומר עניינים והנהגות שנהגו הדיוטות מעצמן [בלי] שתקנו להם חכמים, ואף [אם] שם לא תקנום בהסכמה, והם כל אותם שאמר בבבא מציעא בריש פרק המקבל (קצ,א,ב) והם כתקנות הקבועות שתקנו חכמים."

וכסיום דבריו כתב הרשב"א גם בתשובותיו ח"ג סי' ל"ז וז"ל:

"ודבר ברור הוא דכל שהורגלו ההדיוטות לכתוב, כל מי שמקבל דבר אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי, דכל המקבל סתם על מה שנוהגין לעשות מקבל.

ועי"ש בהערה (ד), שבביה"ג חו"מ סימן מב סקל"ט משמע, שחוץ מהרמב"ם סוברים שאר השיטות, שמועיל המנהג אף אם העושה לא ידע מהמנהג, דכל העושה מו"מ או נושא אשה על דעת המנהג עושה, וגמר בלבו על דעת המנהג אף שאינו יודעו. וכעין מש"כ הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' תתקפא.

וכ"כ הרשב"א בתשובותיו המיוחסות, סימן י"ד וז"ל:

"ומכל מקום צריך אתה לדעת, כי ענייני כתובה ומתנות שאדם נותן לאשתו בשעת נישואין, תלויין במנהג, ואפילו אינו מנהג מוסכם על ידי בני העיר אלא מנהג שנהגו הדיוטות מעצמן, וכל מי שסתם, אינו כותב אלא על דעת מה שנהגו ההדיוטות."

וביסס הרשב"א דבריו אלו וכתב:

"וכדאמרינן פרק המקבל ב"מ (קד, ב) רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, דתני רבי יוסי אומר, מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה. וכ"כ הרשב"א בתשובותיו ח"ג סימן תלג שקובע גם מנהג ההדיוטות."

וכ"כ הרשב"א בתשובותיו ח"א סימן תרסב לגבי הכתובה וז"ל:

"שכל הכותב והנושא וכו' ושאר דברים כיוצא באלו על דעת מנהג המקום הוא כותב, וזהו שכן דרשו חכמים לשון הדיוט, כלומר עניינים והנהגות שנהגו הדיוטות מעצמן [בלי] שתקנו להם חכמים, ואם [אם] שם לא תקנום בהסכמה, והם כל אותם שאמר בבבא מציעא בריש פר' המקבל (קד, א-ב). "והם כתקנות הקבועות שתקנו חכמים".

וכן הריב"ש בתשובה (סימן קה) חיזק דברי הרשב"א אלו וכתב:

"גם הרשב"א ז"ל כתב באותה תשובה שהולכין אחר המנהג וכן הוא באמת. לפי שבענייני הנדוניא והכתובה לעולם הולכין אחר מנהג המדינה, כמו שכתוב בפרק התקבל (ב"מ קד,ב): מקום שנהגו לעשות כתובה וכו' לכפול גובה מחצה. וכמו שביאר זה הרמב"ם ז"ל פכ"ג מהלכות אישות (הל' יא-יב): מנהגות רבות יש בנדוניא וכו'. וכתב בסוף דבריו: וכל הדברים האלה וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה."

ובהמשך דבריו דיבר על מנהג ההדיוטות הוא כותב:

"ומבואר אמרו בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א) והביאו הרי"ף ז"ל בהלכות (ב"מ עד,א) אמר ר' הושעיא זאת אומר המנהג מבטל הלכה. ובוודאי לא במנהג שהתנו עליו בני העיר, שא"כ למה היה צריך ר' יוחנן (ב"מ פג,א, רפ"ז) בן מתיא לומר לבנו, עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת וכו'. וכי עלה על דעתו שלא יועיל תנאי שהתנו עליו בני העיר, אלא ודאי בסתם מנהג אמר כן, ואפ"ה קיי"ל כרשב"ג דאמר (שם) הכל כמנהג המדינה וכו'. וכן בעניני הנדוניא והתנאין הרגילין לעשות בה הולכין אחר המנהג אפילו לא התנו עליו בני העיר, ע"כ דברי הריב"ש."

וכ"כ הריב"ש בסימן שמ"ה. וראה גם בדבריו סוף סימן שמה סי' קעד. וכן הובא בשאלה שבשו"ת הר"י מיגאש סימן קי"ז שכתב:

"שאלה: בארץ שנהגו יושביה שכותבת האשה על בעלה כל מה שהיא מוציאה לו בנדוניא, ומשלים על זה הבעל תוספת אלף דינר ויהיה משפט הכל שוה וכו', אלא שמנהגם לכתוב בכתובות עשרת אלפים זוזים מדודים והם קצובים באלף דינרים הכתובים למעלה וכו', ולא תהינה כתובתיהן פחות מזה וכו', אז תבעה כתובתה ובקשה מבי"ד שיורידו אותה בחציו שהוא חלקה כפי המנהג הנזכר...

"תשובה: אמנם המנהג שזכרת, אינו אלא לענין מה שנתן לה בעונת הנישואין, והואיל והיה לשון המנהג שתחלוק הכתובה והנדוניא והמתנה" וכו'.

ומובנו שקיים הר"י מגאש מנהג זה. וכן בהמשך דבריו בדונו איזה אלמנה צריכה הכרזה, והבדיל וכתב: אנו צריכים בגבייה להכרזה אלא מי שגובה כתובתה משלם, אבל מי שיש לה החצי מצד המנהג שזכרת, אינה צריכה להכרזה אבל צריכא היא לשומא בלבד. ומפורש כאן שקיים הר"י מיגאש את המנהג, לגבות מחצה מהסכום שכתבו בכתובה. והיינו שדין המנהג משנה את דין השטר בסכום שכתוב בו.

האם מנהגי כתיבה הכתובה כיום "פשטו בכל המדינה"
אלא שיש לברר אודות הגבלת הרמב"ם שכתב: "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". האם אכן פשוט מנהגי כתובה אלו נחשבים כמי שפשטו ונתקבלו בכל המדינה?

נראה, כפי שהבאתי לעיל, כיון שמעידים לנו דיינים, שבדקו אצל רבים וכך השיבו להם הנשאלים, הרי די בכך כדי לקרוא למנהג זה כמנהג שפשט במדינה. ולפי זה, אותם אשר כותבים סכומים גבוהים בכתובה, דעתם היא שבית הדין – אשר הוא זה שמברר בדרך כלל את ענייני הכתובה – הוא אשר יקבע את סכום החיוב בפועל בהתאם לסכום ההגיוני שהיה אמור החתן להתחייב בו, ומה שנכתב בה היה רק לכבוד בלבד.

משום דברנו אלה, דעתי היא כי יש לקיים את פסק דינו של ביה"ד האזורי, שקבע סכום סביר שבו מסתבר שהתכוון הבעל להתחייב, ויש לקיים פסקם, אף שהם דנוהו מצד פיצוי בלבד.

האם כתובות גבוהות נחשבות ל"גוזמא"?
עוד יש לדון בנושא הנוסף, והוא ענין ה"גוזמא" שבכתובה, הנקרא בדרך כלל אסמכתא, שאליו התייחס הרב שאנן. לדעתי, בנושאים אלה יש להתבונן בכל דור ודור ובכל ענין וענין לפי מצב הדור, ולבחון האם הגיוני ומסתבר שאדם יתחייב סכומים מוגזמים. וכאשר בית דין מגיע למסקנה כי אדם סביר לא יחייב עצמו בסכומים גבוהים כאלה הנראים מופרזים, יש לנו ללכת לפי הבנת בני אדם בהתנהגותם הנורמאלית, ורק עד גבול זה בלבד תחול ההתחייבות שבכתובה, ולא מעבר לכך. אין להביא לעניין זה, כל ראיות מדורות קודמים, בין אלה המובאים מהתלמוד או המובאים מדברי הדורות הראשונים או דורות האחרונים, אלא אך ורק על פי המצב הנתון בדורנו שלנו, ולבחון היטב האם מסתבר שאנשים באמת מתכוונים להתחייב סכומים מוגזמים, או ההסתברות הברורה שאינם מתחייבים.

לאור כך, לא יועילו כל ראיות שמביא הרב שאנן מהמשניות ומהגמרות ומכל מקור אחר דומה. אלא על הדיין פשוט לפתוח את העיניים ואת ההיגיון, ולראות מהו המנהג וההתנהגות הרגילה והמקובלת כאן והיום. אין לנו "לטמון ראשנו בחול" ולהתעלם מהעובר בראשו של כל אדם סביר, ובשום שכל ודעת עלינו להתבונן, האם נראית התחייבות כזו הגיונית או לאו. כשנחפש את ההבדלים, יתכן ונמצאם בהתערערות חיי הנישואין בימינו על פני דורות קודמים, וממילא פחתה בימינו גמירות הדעת להתחייבות בת תוקף.

לגבי עקרון ה"גוזמא" העשוי להפוך כתובה כזו לבלתי מחייבת, הביאו ביה"ד ראיה נכונה וידועה, מהגמ' בב"מ (קד, ב) האומרת: "הכא כיון דאמר מילתא יתירתא, גוזמא בעלמא הוא דקגזים", וכהסברו של רש"י, "שאינו מקבל עליו דבר (התחייבות היתרה של) גוזמא, אלא (כל התחייבותו רק) כמשפט". כלומר, עד גבול שהוא גורם הפסד, נכונה התחייבותו לכסות את ההפסד, ולכן הגיוני הוא אותו חלק מההתחייבות הכוללת, שתחול עד גבול ההפסד, ולא יותר מכך, כי יותר מכך היא "גוזמא". כלומר, נראה שאנשים אינם מתכוונים בדעתם באופן אמיתי, לכן גם אם אמר (אם לא אעבוד בשדה ותופסד בכך) אשלם אלפי זוזים, ברור לנו שהיא "גוזמא", ולא יחול אותו חלק הגבוה (מעל גובה ההפסד) שנראה מוגזם. וכלל זה מהגמרא הוא יתד שלא תמוט, ואין לזוז ממנה.

לאור כך כתבו הדיינים בביה"ד האזורי, ובצדק, שכאן ההתחייבות של מיליון ש"ח נראית "גוזמא", ובפרט לאור העובדה כי בזמן הנישואין רכושו של הבעל נאמד ע"י רואה חשבון והוערך ב – 1,400,000 ש"ח בלבד, כולל נכסי דלא ניידי, ואין זה מן הדעת כי אדם יתן 2/3 מכל רכושו לתשלום כתובה בעת הגירושין, ואילו הוא ישאר בחוסר כל, ללא שום משענת כלכלית, ויצטרך לבנות את עצמו ולדאוג לעתידו הכלכלי, למזונותיו ולמדור.

דין זה שמקורו בדין שכירות, הובא ברמב"ם הלכות שכירות פ"ח הי"ג ובטור חו"מ סימן שכח, ובשו"ע שם סעיף ב.

האם ניתן לפצל את ההתחייבות בכתובה ולחייב את החלק הסביר שבה
עתה נדון האם יש לפצל את ההתחייבות אשר נחשבת כ"הגזמה", ולחייב את הבעל בתשלום החלק בכתובה אשר נראה בעיני בית הדין כהגיוני וסביר, ולפוטרו מתשלום חלק שנראה בעיניהם כמופרז, או שמא במקרה זה כל ההתחייבות כאחת בטלה, ואם בטלה מקצתה בטלה כולה.

במקרה שלפנינו, ראו הדיינים את הדין כמכלול אחד, וכיון שראוהו כמופרז שחל על דין אסמכתא, פטרוהו מההתחייבות כולה, אולם השיתו עליו תשלומים מדין "פיצוי כתובה", בכותבם ש"ביה"ד רואה מקום לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצוי כתובה כפי מנהג ביה"ד".

ברם, נראה שלא כך אמורה להיות הכרעת ההלכה, אלא אכן יש לפצל את החיוב, כך שיושמט ממנו החלק המופרז, ויישאר בהתחייבות החלק שאינו מופרז. כפי שכותב הרי"ף (שם סא,ב' בדפי הרי"ף):

"הכא גוזמא בעלמא. ומסתבר לן, דמחייב ליתן שיעור מאי דאוביר בשווי... (שיעור מה שהשאיר את השדה בורה שאינה מעובדת), דלא קאמר רבא "הויא אסמכתא ולא קני", אלא בההוא שיעורא יתירא, דהוי ליה גוזמא ולא קני, אבל שיעור מאי דאוביר בשיווי, יהיב, ובכי הא מילתא (ובדבר הזה, כלומר ובשיעור הזה) לא אמרינן אסמכא היא."

בדבריו אלו קובע הרי"ף, שאכן יש לפצל בין החלק המוגזם שבהתחייבות מעין זו, שעליו לא יחול החיוב, לבין שיעור הקרן ההגיונית שאינה מוגזמת, ושעליה תחול ההתחייבות.

והרי"ף הביא ראיה והוכיח את דבריו:

"דהא תנן (במשנה שם קד' א') "שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו", שכיון דשיעור מאי דאוביר בשיווי הוא דיהיב, שעביד נפשיה וגמר ומקני, הכא נמי לענין אלפא זוזי, מאי דאוסיף על שיעור דראויה לעשות, הוא דהוי אסמכתא ולא שעבד נפשיה, אבל שיעורא דראויה לעשות איתיה בכלל אלפא זוזי ושעבודי משתעבד בגויה ומחייב ביה, ומאי דפייש עליה אמרינן "אסמכתא" היא ולא מחייב בה."

אמנם מקור הראיה שמביא הרי"ף הוא מדין המשנה, שבמקרה שבו האדם מתחייב לשלם מתוך התחייבות את גובה ההפסד, לא נאמר במקרה של גוזמא של "אלפי זוזא" אלא רק "אשלם במיטבא", מכל מקום רואה לנכון הרי"ף להביא משם ראיה לכך שאכן מפצלים את ההתחייבות. זאת משום, שלתפיסת הרי"ף עד הסכום ההגיוני בהתחייבות יש תוקף להתחייבות, ושלכן נתן ההסבר בחיוב ההשתעבדיות במשנה, "דשיעור מאי דאוביר בשווי וכו' שעבודי משעבד נפשיה וגמר ומקני". היינו, שהכל הולך לפי הבנת שיעור ההשתעבדות ההגיוני. וזו כוונת המשנה באומרה, דעד שיעור שראויה להיעשות הוא שיעור הגיוני, וההתחייבות חלה, ואילו הסכום המופרז והלא הגיוני שמעבר לכך אינו חל.

כך מבין הרי"ף גם בסוגיא מקבילה. לפי אותו עקרון המבחין בין גובה "התחייבות הגיונית", לבין ההפרש שאינה שאינו בגדר "התחייבות הגיונית", ומביא לכך הרי"ף ראיה (ב"מ, סא ע"ב בדפי הרי"ף):

"ואשכחן לרבא גופיה כי האי גוונא, בענין ההוא שתלא (ב"מ קט' ב') דאמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא שבחא, ואמר רבא, אסמכתא היא ולא קניא. ואקשינן ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ושנינא, התם מאי דאפסיד משלם הכא נמי מאי דקא מפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה. [ומכאן השווה הרי"ף] והא נמי "דאלפא זוזי" דכוותיה, מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר, משלם, ואידך לא."

הרי שהרי"ף הבין שבמקרה זה התשלום שמושת עליו אינו מדין ההפסד אלא מדין ההתחייבות, וזאת כדברי תלמידי הרשב"א המובאים בב"י סימן שכח, שמדינא פטור על ההפסד משום שנחשב כמבטל כיסו של חבירו, האמור בירושלמי ב"מ פ"ה ה"ג לפוטרו. כן כתב הנימוקי יוסף על הרי"ף שם (ד"ה ההוא גברא) וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות, "דנהי דלא משלם כל מאי דאתני כיוון דאמר מילתא יתירתא, מכל מקום כל מאי דאפסיד ליה משלם. למיהב מאי דאפסיד בשוה שיעבודי משעבד נפשיה, גמר ומקני". והיינו שחיובו לשלם אינו נובע מדין מזיק על ההפסד אלא שכיוון שזה הגיוני שישלם את ההפסד, הרי בכך אדם גומר בלבו להשתעבד, ולכן חייב.

ברם הרא"ש חולק על הרי"ף, ולדעתו כשכתב בנוסח של "גוזמא" התבטלה כל ההתחייבות, והוא יחויב רק לפי המנהג, אף אם המנהג נוצר מכך שנהגו להתחייב בשטר. ואלו דברי הרא"ש בפסקיו ב"מ פ"ט ה"ז אחרי שהביא דברי הרי"ף הנ"ל וראיותיו כתב:

"ולא הבנתי ראיותיו, הא דאייתי ראיה ממתניתין ליתא, דבמתניתין כתב ליה התחייבות מפורשת אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואי לא כתב לא מחייב מידי. מדתלי טעמא שכן כתב לו, אבל הכא דאמר יהבינא לך אלפא זוזי, לא כוון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום, דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שיעבד עצמו ועל השאר שיעבד, אלא כל דבריו כמאן דליתנהו דמי, ואין כאן שעבוד של כלום."

ממשיך הרא"ש לחלוק על ראיית הרי"ף השנויה, וכתב:

"ומה שהביא ראיה מההיא שתלא, ליתא, דהתם בלא דברי השתלא, אף אם שתק ולא אמר כלום, דין הוא דמאי דמפסיד משלם, דלשם הכי ירד (השתלא, האריס) כדמוכח מההיא שמעתא, הלכך כיוון דגזים, כל דבריו כמאן דליתנהו דמי, והעמד על דינו כאילו לא אמר כלום, ומשלם מה שהפסיד. אבל הכא כשתסלק דבריו לא מחייב מידי."

העולה מכך, שביסוד הדברים חולק הרא"ש וסובר, שהתחייבות בלשון גוזמא בטלה לחלוטין, ולכן דנים מה דינו של המקבל דבר בלי לשון התחייבותו.

עם זאת, לעצם דינו של הרי"ף הסכים עמו הרא"ש, אף שלא מטעמו, וכתב:

"ונראה לי כדבריו ולא מטעמיה, אלא כדפרישית לעיל, שכיוון שנהגו לכתוב בו, אף אם לא כתב, מיחייב לשלם מאי דאפסיד, הלכך הכא נמי כשתסלק דבריו העמידו על דינו, וישלם מאי דאפסיד."

לענייננו, לא תועיל הסכמת הרא"ש למעשה עם דינו של הרי"ף, משום שאין לנו כיום מנהג התחייבות קבוע לסכום כספי מסוים בכתובה, וממילא לפי מהלכו של הרא"ש התחייבות בלשון גוזמא דינה להיבטל כולה, וכפי שסברו דייני ביה"ד האזורי.

אלא שבהכרעת ההלכה מחלוקת ראשונים זו, עלינו ללכת לפי כללי ההלכה שקבע הבית יוסף, ולפיה ההלכה תוכרע על פי דעת הרוב בין שלשת הפוסקים עמודי ההוראה, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. הבית יוסף בחושן משפט סי' שכח, מביא בספרו בתחילה את דברי הרי"ף דלעיל, ולאחריו כתב:

"וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שכירות (הי"ג) ואע"פ שהרא"ש (ב"מ פ"ט סימן ז') חלק על ראיות הרי"ף, כתב דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה. עי"ש המשך דבריו."

לפי דרך סידור הדברים, שעורך הבית יוסף בספרו, בהשוותו בין דברי הרמב"ם להרי"ף לאחר מכן הבאת מחלוקת הרא"ש והשלמתו לפסק הרי"ף, מורה לכאורה שלדעת הבית יוסף, הרי"ף והרמב"ם עומדים בדעה אחת. אולם אין בכך ראיה מוכרחת, שהרי הטור מן הסתם חולק על הרי"ף, וסובר כדברי אביו הרא"ש, ולכן ניסח בהלכה שהתחייבות מופרזת בטלה, וכלשון הטור: "ואם כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך אלפא זוזי, הוי אסמכתא ולא קנה, וכמו דלא כתב לו דמי, וישלם לו לפי מה שראויה לעשות". למרות זאת פתח הב"י שם דבריו וכתב: "ומה שכתב [הטור] 'וכמו דלא כתב לו דמי וישלם לו מה שראוי לעשות', כן כתב שם הרי"ף וכו'". וכיצד כותב הב"י שכן כתב הרי"ף כהטור, הרי מן הסתם חלוקים הם, שלהטור ההתחייבות בטילה, כהרא"ש, שלא ניתן לפצל את הגוזמא מכלל ההתחייבות והכל בטל, ואילו להרי"ף ההתחייבות חלה על אותו חלק שאינו גוזמא, כי היא בכלל ההתחייבות. כפי שכתב "הפלפולא חריפתא" על הרא"ש ב"מ שם (פ"ט סימן ז אות ו), שטעמו של הרי"ף, "דשיעורא דראויה לעשות (שאינה גוזמא) איתא בכלל (הלשון בהתחייבות) אלפא זוזי". וכיון שחלוקים הם איך השוום הב"י?

אלא ברור, שכל מגמת הבית יוסף בדבריו שם, היתה רק להשוות לגוף ההלכה הנוגעת למעשה, שעל כך כולם מסכימים כי במבחן התוצאה, אותו החוכר יצטרך לשלם לבעלים כפי מה שראויה היתה השדה לעשות. וכיון שזוהי כל מגמתו שם, לכן השווה גם את דברי הרמב"ם הסובר כך בהלכותיו, והוסיף שאף הרא"ש בעל פלוגתא של הרי"ף, מסכים עמו למעשה לחיוב הנ"ל שהובא בטור. לכן, אין מכאן ראיה להכרעתו כרוב הפוסקים, אם בהתחייבות שיש בה אסמכתא תופס חיובו של החלק שאינו אסמכתא.

במקום אחר בבית יוסף נראה שהוא לא הכריע בין שיטות הרי"ף והרא"ש, כפי שהוא כותב בסימן רז (בין ארבע חילוקי אסמכתא):

"וכתבו הרי"ף (ב"מ סא,ב) והרא"ש (ב"מ פ"ט ס"ז) והרמב"ם בפ"ח מהלכות שכירות (הי"ג) דאעפ"כ שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו. להרי"ף משמע דהוי מדינא, דבכלל שעבוד אלפא זוזי ישנו לשעבוד כמה היא ראויה לעשות, ולהרא"ש מטעם שנהגו לכתוב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואע"פ שלא נכתב ככתוב דמי."

ובהמשך דבריו כתב:

"בהמקבל גבי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, כתב הרי"ף (שם סא,ב) דמ"מ משלם מאי דאפסדיה, ונראה דמשום תנאה חייב, דאע"ג דלא אהני תנאה לאלפא זוזי משום דגוזמא הוא, מכל מקום אהני למאי דאפסדיה. והרא"ש כתב (שם פ"ט סי' ז) דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה, אלא משום דכיון דנהגו לכתוב וכו', אף אם לא נכתב כנכתב דמי, הלכך כשתסלק תנאו כמאן דליתיה, העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד."

על כך כותב בהמשך דבריו הבית יוסף:

"ונפקא מינה להיכא דלא רגילי למכתב אשלם במיטבא, וכתב (בלשון גוזמא) אלפא זוזי דלמאי דמשמע מהרי"ף משלם במיטבא ולהרא"ש אינו משלם כלל. עכ"ד. וכן הובא בדרישה (מהד' מכון ירושלם עמ' כח) ובפרישה סעיף י"ח ומשמע שלא הכריעו. וכן נפק"מ לעניינו בהתחייבות הכתובה בלשון הפרזה, דלרא"ש הכל בטל ולהרי"ף חל מה שאינו מופרז."

אולם האחרונים כבר דקדקו בלשון הרמב"ם, והראו שהוא סובר כדעת הרי"ף, ראה בדברי מלכיאל ח"ג סימן קנה (כמובא מספר המפתח על הרמב"ם, שם). וזאת מאחר והרמב"ם שם (פ"ח הלכות שכירות הי"ג) נקט בהתחייבות בלשון גוזמא, וכלשון הרמב"ם: "אם אוביר ולא אעבוד אתן לך מאה דינר" (וזאת במקום לשון התלמוד – 'אתן לך אלף זוזי') הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא כפי מה שהיא ראויה לעשות בלבד". ומכך שהרמב"ם לא חילק בדבריו ולא כתב שהלכה זו קיימת רק במקום שנהגו לכתוב התחייבות לשלם מה שראויה לעשות, משמע שאף במקום שלא נהגו לכתוב כך חייב לשלם זאת, והיינו בהכרח משום שסובר כהרי"ף, שבכלל התחייבותו חלה אותו חלק שאינו גוזמא ואסמכתא..

לפיכך חוזרת ועולה הטענה, כי מאחר והרי"ף והרמב"ם נוקטים בנידון באותה דעה והם הרוב כנגד הרא"ש, הרי יש לקבוע להלכה שבכל התחייבות שכלולה בה הפרזה ואסמכתא, מכל מקום חלה ממנה אותה חלק התחייבות שאינה הפרזה וגוזמא.

כך הכריע הגר"א בביאורו על השו"ע (חו"מ שכח אותיות ב-ג), וכתב: "הרא"ש הקשה על ראיית הרי"ף ע"ש, אבל ראיית הרי"ף ברורה, דאם לא כן, לא הוי ליה (לגמרא) למימר: הכא מאי אפסיד". וכן הגיה הגר"א בהגהותיו על הרא"ש ב"מ שם שכתב על הרי"ף ליתא דהתם וכו', וכתב הגר"א: "ראיית הרי"ף דא"כ לית ליה למימר מאי דאפסיד מנכינן ליה". לסיכום הגר"א הכריע שבהתחייבות שבלשון גוזמא ואסמכתא חל אותו חלק שאינו גוזמא, והרי הוא התחייבות בעלת תוקף מחייב. לפיכך גם בכתובה שיש בה הגזמה יחול כפי ערך מה שבהתחייבות שאינו הגזמה, וזאת יקבע לפי שיקולי ביה"ד בהסתברות מה הגזמה ומה אינו הגזמה.

כך נראה שנוהגים קהל הספרדים, שהתחייבות החתן בכתובה המוגזמת תהיה לפי שיקולו והכרעתו של ביה"ד, שיאמוד מאיזה סכום התחייבות מתחילה הכתובה להיות "גוזמא". ולכן, גם הכרעת ביה"ד האזורי אף אם ניתנה בתורת פיצוי, אולם נראה שהיא נובעת משיקול של סכום שאינו נראה הגזמה, ונראה כי הקביעה שהתחייבות של 200,000 ש"ח אינה התחייבות מוגזמת, בהתחשב במצבו הכלכלי הטוב של הבעל, ובהתחשב בצורך שלא למוטט את הקליניקות שהוא מחזיק בהן, או את הבסיס הכלכלי שבנה בעשרות בשנים, לכן נראה לי לקיים את פסקו של ביה"ד האזורי.

לאחר כותבי את דברי ראיתי בספר 'הגם שאול' ח"ב, מרבי שאול אבן דנאן הראב"ד ורבה של יהדות מרוקו, שכתב דברים ההולכים כמהלכנו, וגם הוא רואה בדורו הרחבת התפתחות חדשה זו של ריבוי סכום הכתובה. וזאת אני כותב מחמת שיש לדון בהתפתחות חדשה זו בדיון בפני עצמו, תוך הקבלת דינה של התחייבות "לכבוד" בלבד לדינה של הנדוניא, הידוע "כתוספת שליש" (והדברים שהובאו שם אינו מהרב הנ"ל אלא שפנו אליו בהצעת תקנה):

אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתכם לשים עין השגחתם ולהציץ בעד "המספחת" אשר "פשתה" בארצותינו (מרוקו) ומחץ מכתה תרפאו. של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ורבותינו הראשונים נוחם עדן אשר שמענו ונדעם. כי מימיהם נתנו גבול וקצבה אם מעט ואם הרבה... הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת.

"וזה כמו עשרים שנה (מימי כתיבת המחבר הנ"ל) עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם, מעצמם בלי תקנת ותיקון או ז' טובי העיר, והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים. והגביהו התוספת על הנדוניא מאה לעשרה (כלומר פי עשר מהנידוניא), ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה (כלומר פי מאה), ואחרים כתבו על אחת אלף (=כפול אלף) , ודור אחר דוד הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מליונים, או לפחות מאת אלף. עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם. כי היאומן כי יסופר. כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מנהו?- זהו שקר מוחלט."

בהמשך דבריו הוסיף וכתב:

"ובתוספת של הזמן הרע הזה נעשה ממנו כמה היזקים. האחת - כשהבעל ריקם ריקם - לגזרה שווה לא חש לסך גדול הכתוב בכתובה, ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה. וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע, אין שואלת ממנו רק הגט ויצאה חנם אין כסף.[ההיזק] השני, שאם הבעל יש לו כדי כתובתה וכל שכן פחות מכתובה, ואשתו עקרה ולא ילדה ומוכרח הוא לישא בת בנים. או שיש לה חולי המונע לידה או תשמיש וצריך הוא לגרש, הייטב בעיני ה' לתת לה כל הנמצא אצלו, וישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו?העבודה!ה' לא ציוה."

והמשיך להביא ולהסתייע מדברי "משפט וצדקה ביעקב" לר"י בן צור וכתב:

"וכבר מצינו לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה בספר מוצב"י ח"ב סימן כ"ט ול' שצעק על מנהג זה "ויחרד חרדה גדולה" וכתב [שהדין יהיה] שהדבר מסור ביד ביה"ד לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וחתומים עמו ט' רבנים מחברי ורבני [הערים] פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר גיבראלטאר."

ועוד לו [לר"י בן צור] בסימן ל' [בספר משפט וצדקה] וזה לשונו הטהור:

"אמנם שעושים הכתובה מסך גדול , כגון בסאלי שכותבים ט"ו אלף וכדומה, או בטיטואן שכותבים ח"י אלף וכדומה, מי פתי יסור הנה לאמר שעלה על הדעת החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום? ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר: שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן הרי זה לא יגבה (שם בשפה הערבית) הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם."

אכן במקרה שלפנינו נטען בדומה, אחר שהאשה אמרה שלעולם לא תגבה, ואפילו שלא ידעה כמה יכתב. לכן יש ללכת בדרכו של ר"י אבן צור, שכתב כי מה שנראה לבי"ד מהסכום שנכתב בכתובה רק לכבוד ולתפארת בעלמא , שלא יגבה.

כך הביא בספר 'הגם שאול' בשם רבי יעקב אבן צור בספר משפט וצדקה, אלו דבריו, כט' אות י':

"כשמפליגין לכתוב סך גדול בכתובה ויתר מדאי, אזי צריך לפחות כפי ערך התוספת ההיא, כי 'פחת שליש' הוא כפי מה שנוהגין להוסיף שליש בשימת הנדוניא וכו'. אבל כשהתוספת מרובה על העיקר אנן סהדי דאינו מוסיף כל כך אלא לכבוד ולתפארת, ואדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה, ולפיכך הדבר תלוי בדעת ביה"ד לפחות יותר משליש, לערך מה שנראה לבי"ד שנוסף דרך כבוד בעלמא וכנזכר למעלה. ומניתן בשנת ה' אלפים תפ"ו (קרוב לשלש מאות שנה) וחתומים רבי יעקב בן צור, ורבי עשה בירדוגו ורבי משה בן אדהאן."

עוד שם באות טו, נכתב, שאפילו נכתב בכתובה שהבעל יפרע לאשה כל מה שהחזיק על עצמו, אינו מחויב, דמעיקרא כשקונין מידו על דעת המנהג קונין מידו לשם יוהרה וכבוד בעלמא, ולא מיקרי "שהחזיק לה על עצמו", אלא הסך שראוי לבוא לידי גבייה, שהיינו "השתי שלישים" וכבר אמרנו דשליש [שמנכין] לאו דוקא, כי לא אמרו כן אלא כשכותבין על פי שומא ובתוספת שליש אבל כשמפליגין סך מופלג יש לנכות יותר כפי ווסת ההפלגות לפי ראות ב"ד כמבואר לעיל בפסק דינינו, וכל זה לא הוצרכנו לכותבו אלא להתלמד במקום אחר. ועי"ש שהסכימו לכך חכמי צפרת, וחתומים שם אותם החכמים שהביא בראשית דבריו רבי יעקב אבן צור.

עם זאת יש לציין ששם היה המנהג ברור, כמו שכתב (שם באות טז), שבזמן הזה כעני כעשיר כותבין סך גדול אפילו לא הוציאה כלום, משום כבוד בעלמא. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל, שמנהגות רבות יש בכתובה ונהרא נהרא ופשטיה. והחתום על זה הוא הדיין האמצעי בבי"ד הנ"ל רבי משה בירדוגו.

מכל מקום ראינו שהדבר יכול להיות מנותק לגמרי מהנדוניא כפי שכתב שכותבין סכום גדול אפילו לא הכניסה (שם: הוציאה) כלום. וזה מלמד ששיערו שכמה שנכתב לכבוד בעלמא, הורידו מחיוב הכתובה.

בהמשך שם אות יז, חיזק את דבריו, רבי חנינה בן זכריה, בהסתמך על דברי הרמב"ם הנ"ל:

"יש מקומות שנהגו לכתוב בכתובה הנדוניא יותר על כדי דמיו וכו'. כדי להרבות בפני העם, וכשבא לגבות הכתובה לא תגבה אלא המאה וכו'. ומכאן הוכיח: הרי בהדיא "דכפי ווסת ההפלגות- יש לנכות". ובאמת דלא מיקרי "שהחזיק לה על עצמו" אלא מה שראוי לבוא לידי גוביינא, דאדעתא דמנהגא נתחייב, ואדעתא דהכי קנינא מינה. ובשאר פרטי הפסק ראיתי חבל נביאים כולם מתנבאים דברי אלקים חיים. והרי היא זה שיטה, והלכה, והדין דין אמת לאמתו". ושם חתום עליה החכם הנ"ל רבי חנניה בן זכריה. וסיימו בקול רעם גדול וחזק כמובא לפני כל קורא דת ודין."

ושם באות שאחריו (יח) חיזק דבריו חכם נוסף: רבי יצחק אצבאן. ולשונו:

"ראה ראיתי שהאמת איתם וכל דבריהם כגחלי אש לכן באתי זנב לאריות", וחתמתי להפצרת השואל."

וכן שם באות יט חיזק את הדברים חכם נוסף, בשם רבי אברהם בן חסין , בהסתמך על דברי הרמב"ם הנ"ל, ולכן כתב:

"ואם כן, דבר ברור ופשוט הוא, שהניכוי הוא כפי ריבוי התוספת [שניתנה לריבוי לכבוד בעלמא כדלעיל] וכמו שכתבו החכמים הנזכרים למעלה. גם במה שכותבין "מה שהחזיק לה על עצמו", דבר פשוט הוא דלא מיקרי "החזיק" אלא מה שחייב לפרוע בעת פרעון כתובתה, אחר הניכוי שצריך להיות כפי התוספת [כנ"ל שניתנה לריבוי לכבוד בעלמא] ודבר זה ברור ופשוט הוא."

ובסימן ל' כתב בעל "משפט וצדקה" רבי יעקב אבן צור, שמה שהביאו ראיה מלשון הרמב"ם [על כל תוספת הכתובה שמה שכתוב לכבוד בעלמא לא יגבה, אפילו בלא קשר לנדוניא]. עם היות שלשון הרמב"ם לא מיירי בעניין כל הכתובה אלא בנדוניא לחוד, מובן הוא ממילא בהקדמתינו, שכיוון שטעם פחת השליש [שכן כתוב ברמב"ם] בנדוניא, הוא מפני העילוי [שהוסיפו לכבוד שליש ולכן יש להוריד בגביה שליש], אם כן, מהתם נילף לדידן, שכיון שטעם פחת השליש בנדוניא הוא מפני העילוי, ומנהגינו לעשות "תוספת ומתנה" כשיעור "הנדוניא" ועושים בהם "עילוי" "להשוותם עם הנדוניא", כשם שפוחתין העילוי מהנדוניא - כך גם פוחתין מהתוספת והמתנה.

עוד המשיך להסביר בהנהגה משלו כתופעה החדשה בשעתו ושנמשכה בימינו להרבות בסך הכל של הכתובה לכבוד, וכתב:

"וכבר כתבנו שכל זה הוא בכתובות הנעשות על פי השומה על הדרך הנזכרת, אמנם מעת שהתחילו קצת אנשים בפאס, לפייס את החתן או להכריחו, להוסיף יתר על המנהג ולכתוב חמשת אלפים וכדומה, נהגתי אני לכתוב בהדיא מה שהוא כפי המנהג בעיקר ותוספת. דרך משל אלף אוקיות, ומתנה אלף אוקיות, ונדוניא אלפים אוקיות, דהיינו כפי המנהג (להשוות תוספת ומתנה לנדוניא שבקטע הקודם), ואחר כך הייתי כותב: "ועוד הוסיף החתן לכבוד ולתפארת כך וכך". לישמר מן הטעות אם יבואון לידי גירושין (=שלא לגבותן בעת הגירושין)."

"...אמנם כשעושין כתובות מסך גדול, כגון בסלא שכותבין ט"ו אלף וכדומה, או בתיטוואן שכותבין ח"י אלפים (= שימת לב לקישור הסכום למזל ח"י כפי שנמשך לסימני מזל בימינו) וכדומה, מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו (של) החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום, ו"אנן סהדי" שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה."

"...ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר: שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, מאס"י תעדהו"ם פ"י אלחו"ך דלע"אלג' (אמרו לי שתוכן תרגומו : בין כה ובין כה לא יבוא לידי גביה). הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מיכווני להכי. ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם. והיא הביאה לו דרך משל אלף אוקיות וכותב לה ט"ו אלף או ח"י אלף, ויקר מקרה לגרש, האם נאמר שיפרע ט"ו אלף או ח"י אלף שיעור שאינו מצוי בעולם אלא לחד בדרא או תרי בדרא וישאר מאן דהוא שבוי כל ימיו, "כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא"? חס ושלום להעלות כן על הדעת!"

ובסיום דבריו כתב, כי אלא הדבר מסורים ביד בי"ד שיש בהם מדעת קונם, ויבחינו הם מה הוא השיעור הראוי כפי הנדון, דהיינו רק כפי ערך הנדוניא, על דרך שנתבאר, והשאר אינו אלא "לכבוד ולתפארת", וכשתתגרש מנעה ה' מכבוד, דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה.

לפיכך המשיך בדבריו וכתב ביחס ללשון הכתובה שכותבים בה: "כל מה שהחזיק על עצמו", אם לדיין יש תשובה, שהרי כתבנו שהסכום הנכתב לכבוד, לא קרינן ביה שהחזיקו על עצמו כלל, ולא החזיקו אלא על האויר, כי כל הנוטל קנין על דעת בי"ד ועל דעת המנהג הוא נוטלו.

והמשיך וכתב:

"ואי משום מילת "כל" שדרכה לבוא "לרבות".[תשובה]: איכא זימנא שבאה לרבות, ואיכא זימנא שבא להורות על קיבוץ חלקים, שכל חלק וחלק הוא חלק מהכל, וקיבוץ כל החלקים נקרא "כל". והכא איכא ארבעה חלקים, דהיינו: עיקר, ותוספת, ומתנה, ונדוניא, ועליהם אמרו "כל מה שהחזיק על עצמו". אמנם כל חד כדיניה."

"...יש גם כן בלשון הכתובה [בקירוב ללשונינו בכתובה כיום]: "וקיבל על עצמו החתן אחריות חומר כתובה דא כולה עיקר ותוספת ומתנה ונדוניא", הרי אחר שכתב מילת כולה, פירש שלא קאי על הסכומים, אלא על ארבעת חלקיה, וכל חד כדיניה."

וסיים "כללא דמלתא", שכשם שמוסיפין שליש בשומת הנדוניא [דינו ש]פוחתין שליש מכל הכתובה, כך נלמוד שכשמוסיפין שני שלישים נפחות שני שלישים, וכן אם הוסיף עשרה חלקים, דלעולם אין לנו אלא המנהג.

לסיכומו של דבר ראינו מדבריו, שאין להבדיל מדין נדוניא, שבה נוהגים להוסיף בה כ"עילוי" שליש מפחיתים אותו בחישוב הגביה בפועל בגירושין, כך גם כל סכום שנראה שבא כתוספת מחמת "לכבוד ולתפארת". וכך כתב במפורש, שאפילו לא הכניסה כלום מהנדוניא וכתבו סכום גבוה ביותר בכללות הכתובה, שמרוב שסכומו גדול שנעשה "לכבוד ולתפארת", הרי בעת הגביה לא יגבו מתוך הסכום הכולל את אותו הסכום שנראה לביה"ד שהוא גבוה, ושנועד "לכבוד ולתפארת".

לפיכך גם בכתובה שלפנינו, שנכתבה על נישואין שניים, ושסכום הכתובה קרוב לכלל נכסיו עם מרפאותיו, אין להניח שהחתן דאז באמת רצה להשאיר עצמו ללא דירה וללא מקום עבודה, והרי שרוב רובו של הסכום נראה שנועד לכבוד ולתפארת ואין לגבותו בגירושין.

עוד ראינו, שמה שנוהגין כיום ציבור גדול, בעיקר מבני עדות המזרח, לכתוב סכומים גדולים ביותר הגדול על מידת כותביהם, זהו המנהג חדש שהתחיל לפני כשלוש מאות שנה בערי מרוקו, ופסקו אותם גדולי התורה שבימיהם, שיש להשוותו למה שנהגו קודם בהוספת שליש לנדוניא, שלא לגבות אותו "העילוי", כך גם כל תוספת שנראית גבוהה מהסתברות רצון הנותנים בכתובה, רואים בו שניתן "לכבוד ולתפארת בלבד", ושזה נתנו לראות עיני ביה"ד ולהכרעתם. ומכאן גם לימינו.

לכן, לאור כל האמור לעיל, דעתי לקיים את עצם פסק הדין לחיוב בשיעור התשלום שקבעו ביה"ד האזורי בסך 200,000 ש"ח וכאמור לעיל. זאת במידה ולאחר בירור בביה"ד האזורי יוחלט שאין עליה דין מורדת, ובמידה ששניהם יחשבו מורדים יפטר מכתובה.

נושא בירור ה"מרידה" אינו תלוי לחלוטין במי מבני הזוג הוא זה שרצה להתגרש ובמי לא רצה להתגרש, אלא במי רצה להמשיך לחיות יחדיו את חיי הנישואין ובמי שלא רצה בזאת. לכן מה שהאשה טענה וחזרה וטענה שהסכימה להתגרש בכפוף לזכאותה לכתובה, אינו מציל ממרידתה, ולפיו קיימת עובדה שעזבה האשה את דירת מגוריהם המשותפת בתאריך 31/5/04. זאת עד לתאריך 23/10/06 בו חתמו הצדדים על הסכם בדבר גירושיהם, וכל אותו זמן לא מצאנו שביב ראיה לכך שהאשה רצתה לחזור לחיי הנישואין ולמגוריהם המשותפים, אלא שנחלקו ביניהם מי גרם לעזיבתה, וכדברי השופט בפס"ד מתאריך 23/7/09 בסעיף 5, בו כתב:

"כשנתיים לאחר נישואיהם נגלע בין הצדדים סכסוך כלכלי שהביא בסופו של יום לעזיבתה של התובעת את דירת מגוריהם המשותפת של הצדדים ביום 31/5/04 (להלן מועד הקרע). באשר לנסיבות התובעת חלוקים הצדדים- התובעת טוענת כי הנתבע הורה לה לעזוב את הדירה, ואילו הנתבע טוען כי התובעת עזבה את הדירה במפתיע על דעת עצמה ומבלי להודיעו, תוך שהיא נוטלת עימה את עיקר תכולת הדירה (והאשה הכחישה שנטלה מהדירה חפצים של שניהם אלא טענה שנטלה חפציה שמלפני הצדדים- עמ' 20 לפס"ד סעיף 45 לפסה"ד)."

בכל מהלך הדיונים בחלוקת הרכוש, לא ניסתה האשה לפנות לביה"ד לתת צו למדור ספציפי לאי חלוקת הדירה, ולא נאמרה מצידה מילה על רצונה להמשיך ולהתגורר עמו בדירתם המשותפת.

בבירור בביה"ד הרשום בפרוטוקול מתאריך 26/10/08, שאל ביה"ד את הבעל מדוע האשה ברחה מדירתם, והשיב שהדבר היה בגלל שגילה את רמאויותיה בניהול כספים מצידה, ודרש להפריד את חשבונותיהם. כאשר ביה"ד שאל את האשה מדוע רצית להתגרש, השיבה, שהוא זה שרצה להתגרש ממנה, והוא אף והרביץ לביתי, ומתוך פחד ממני הסכמתי לגירושין.

על פניו לגבי הגירושין, נראה כי שניהם רצו להתגרש, ולכן קיים כאן הכלל ששניהם נחשבים מורדים והאשה מפסידה בכך את כתובתה.

יתרה מכך, סיום דבריה, שפחדה לחזור אליו ולהתגורר עמו, מורים שאכן היא זו שלא רצתה לחזור לגור עמו. ואילו טענתה שזאת שפחדה לחזור להתגורר עמו, משום שהרביץ לבתה, לא הוכח בפני ביה"ד שהוא אכן היה זה שהרביץ לה.

העולה, שבמשך כשנה וחצי עזבה האשה את הדירה המשותפת ולא הביעה כל רצון לחזור ולהתגורר בה, ולטענותיה שהוא אשם בכך, לא נמצא כל בדל ראיה. ממילא נשאר שהיא זו שנפרדה מבעלה והריהי כ"מורדת", ועד מועד הגירושין או הסכם הגירושין נשארה במרידתה. לכן גם אם היה המצב שהוא זה שיזם את הגירושין בעקבות המצב שנוצר, הרי הוא עדיין בתוך מצב מרידתה שמונע ממנה את כתובתה. כמו כן עולה הטענה ששניהם מורדים אחד על משנהו. פני הדברים מראים שהעיכוב מהבעת דעתה מקודם על רצון גירושיה, היה רק כדי לזכות בתביעת הכתובה, עניין בו נלחמה בתוקף רב.

גם בפרוטוקול ביה"ד מתאריך 23/10/06, אמר הבעל, כי הוא מבקש להתגרש לאחר שמזה שנתיים וחצי הם לא חיים ביחד. לשאלת בית הדין האם האשה מעוניינת גם היא להתגרש, היא השיבה בחיוב. רק בשלב מאוחר יותר לאחר דברי הבעל על הדיונים בבית המשפט, הוסיפה האשה ואמרה שהיא לא מוותרת על הכתובה שלה שעומדת על סך מיליון ש"ח. על פניו נראה שהרצון לגירושין היה משותף לשניהם, וכי האשה לא הביעה מצידה כל רצון לשוב לחיים משותפים, אלא שנלחמה היא על כתובתה. נראה שרצונה זה שלא לחיות עם בעלה במשותף התקיים אצלה לאורך כל הדרך בה נידון עניינה בביה"ד, אלא רצון להרוויח מיליון ש"ח בלבד.

לאור כל האמור וממה שעולה מפרוטוקולי ביה"ד האזורי עולה, יש להכריע שדינה של האשה הוא כ"מורדת" שלא מגיע לה כלל כתובה, וכך היה צריך לפסוק אילו לא נאמרו דברים נוספים להרכב הדיינים שדן בעניינם. אלא שכדי לצאת ידי ספק, שמא בביה"ד האזורי 'הקרוב אל החלל' אולי יודע ידיעות נוספות שלא הובאו בפרוטוקול, לכן דעתי היא שיש להחזיר התיק לבירור ביה"ד האזורי שיודיעונו אם היו ידיעות נוספות שלא הובאו בפרוטוקול העשויות לשפוך אור אחר על נושאנו.

הרב יקותיאל כהן, דיין

עברתי על דברי חברי, הרה"ג ר' יקותיאל כהן שליט"א, והם עוררו בי התנגדות חריפה. חידוש המנהג שהומצא בפסק הדין הארוך אין לו כל מקום ויסוד בפסיקה – בחז"ל, בראשונים, באחרונים ואף לא בפוסקי זמננו. וכל בתי הדין מתייחסים לתוספת כתובה כהתחייבות של ממש, לבד אם הצדדים התפשרו, בגלל מכלול שיקולים רחב של הצדדים, וזה מה שקורה בדרך כלל. המצאת מנהגים חדשים היא דבר חמור העלולה לקעקע את יסוד ההלכה הכתובה והמסורה והנוהגת.

הכל מודים ואין חולק על כך שתוספת כתובה מחייבת כפי מה שנכתב בה (פרט למה שהוגדר לעיל כתובה מוגזמת). חז"ל אמרו לגבי חיוב כתובה, שאפילו ייאלץ הבעל למכור שער ראשו עדיין יהיה חייב בכתובה. הריב"ש שהובא ע"י חברי שיש להתחשב במנהגים בעניין הנדוניה כותב להיפך (בקטע שצוטט בדברי) לעניין תוספת כתובה, שהעני חייב לשלם את כל מה שיש לו, וכן השולחן ערוך חושן משפט סימן סא סעיף יג, פסק: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה, אין שומעין לו".

כל המקורות שהובאו ע"י חברי הם רק בענין שומה של נדוניה שעליה כבר כתב רש"י כתובות סו א, ועוד ראשונים, "ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משווים לכבוד החתן ולחבבה על בעלה", ועל כן על דרך משל, כשם ששומה של שמאי בנק למשכנתאות שונה משומה של שמאי רגיל ואין להקיש מזה על זה. וכשם שלא יעלה על הדעת להביא ראיה על אשה שטענו עליה שכבר בעת נשואיה הייתה עוברת על דת, ממה ששרו לה בעת חופתה "כלה נאה וחסודה", כך אין להקיש מהערכת נדוניה לתוספת כתובה.

נציין עוד כי לגבי השומה, שומה של אלף ₪ דינה שווה לשומה של מליון דולר, ומתייחסים אליה למחצה ולשליש כפי מה שנהוג באותו מקום.

כמו כן, השמועה שהביא בשם הרה"ג שמואל שפירא ז"ל שאין גמירות דעת, אינה מנהג!

אין חולק שבאותם מקרים הנכנסים להגדרת "כתובה מוגזמת" וכפי שכתבתי, לגביהם אין גמירות דעת, ורק באותם מקרים.

תמה אני: וכי אותו אדם שנאלץ למכור ראשו בגלל הכתובה, אין הנידון בכתובה גדולה?

עד היום לא הועלה בשום ספר, ואף לא בפד"ר ולא באחד מבתי הדין בישראל שיש כביכול מנהג לגבי תוספת כתובה שב"ד יחליט בדבר.

מה שבפועל אין הדבר שכיח, הדבר פשוט, כיון שאי ההתפשרות על הכתובה מונעת את גירושי הצדדים, לכן מעדיפים הצדדים להתפשר, אבל אם האשה תעמוד על זכויתיה, בודאי שרשאית היא.

סוף דבר אין בדברי הרה"ג יקותיאל כהן שליט"א כל יסוד ובסיס הלכתי וכל הנימוקים שכתב והמקורות שציטט אינם מן העניין.

בעניין ה"מרידה" אותה מעלה הרה"ג יקותיאל כהן שליט"א. טענה זו לא הועלתה ע"י הצדדים ולא נטענה בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול ואף לא בכתבי הטענות. כיון שכך, אין נראה מקום שביה"ד הגדול יתייחס אליה.

הרב חיים שלמה שאנן, דיין

אענה רק עניינית על תוספת דברי חברי הרה"ג חיים שלמה שאנן שליט"א.

במה שכתב שדברי הם "חידוש המנהג שהומצא בפסה"ד וכו', ואף לא בפוסקי זמנינו".

כשנלך מהמאוחר למוקדם, הרי לכל הפחות לא שמורות לי הזכויות בתור "חידוש המנהג", שהרי נאמנים דבריו של דיין ואב"ד בישראל הרה"ג משה אוחנונה שליט"א בשם הרה"ג רבי שמואל שפירא אב"ד בירושלים זצ"ל בלשונו: ואמר לי שדעתו הוא שאין כאן גמירות דעת בקניין, שכל מה שכתב הוא לכבוד בעלמא". והצטרף לדעתו הרב אוחנונה אב"ד בפ"ת. א"כ לכה"פ לא זכיתי להיות הראשון המחדש חידוש זה. וכפי שהבאתים הם נמצאים בספר הזכרון "גדולת מרדכי" עמוד רמ"ט. וכל המעוניין יקחנו משם, וא"כ גם מה שכתב "שלא נמצא בפוסקי זמנינו", הרי לכל הפחות נמצא הדבר.

גם דבריו של כבוד הרה"ג שאנן שם שכתב על דברי: "אין לו כל מקום ויסוד בפסיקה וכו' בראשונים ובאחרונים" הרי כפי שנלך מהמאוחר למוקדם, הבאתי מספר "הגם שאול" לרבי שמואל אבן דנאן בשם רבי יעקב אבן צור בספר "משפט וצדקה" בסי' כט אות טז כשכתב: בזמן הזה – כעני כעשיר – כותבין סך גדול "אפילו לא הוציאה כלום" – "משום כבוד בעלמ"א, וכבר כתב הרמב"ם ז"ל : "מנהגות רבות יש בכתובה ונהרא נהרא ופשטיה", והחתום על זה הוא רבי משה ברדוגו (דיין שם) וכתבתי על זה:

ראינו שהדבר יכול להיות מנותק לגמרי מהנדוניא, שכותבין סכום גדול אפילו לא הכניסה (שם: הוציאה) כלום, וזה מלמד ששיערו שבשיעור שנכתב לכבוד בעלמא הוציאו מחיוב הכתובה.

ובהמשך שם אות יז חיזק את דבריו רבי חנניה בן זכריה, בהסתמך על דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב ובשאר פרטי הפסק, ראיתי חבל נביאים כולם מתנבאים דברי אלקים חיים, והרי היא זה שיטה והלכה, והדין דין אמת לאמתו... וכו' עי"ש. ושם באות י"ח חיזק דבריו חכם נוסף בשם רבי יצחק אצביען, ובאות י"ט חיזק את הדברים רבי אברהם בן חסין.

וכן ראה דברי בעל "משפט וצדקה" לר"י בן צור בסימן ל, שאף שדברי הרמב"ם היו בנדוניא לחוד אולם "מהתם נילף לדידן" מתוך שהטעם לעילוי – דהיינו שהוא לכבוד בעלמא, לפיכך יפחתו מאותו טעם הן מהתוספת והן מהנדוניא.

ובהמשך הבאתי מדבריהם שפשט המנהג שכותבין סכומים עצומים בלי קשר לגובה הנדוניא, שכולו נדון "לכבוד ולתפארת" – ולא יגבוהו.

ולפיכך ברמה העקרונית כבר חידשוהו קודמי, שגם מה שרואים במנהגי הכתובות שלא קשור לנדוניא ונכתב לכבוד ותפארת אין לו דין גביה. ומקורותי בחכמי מרוקו במשך מאות שנים האחרונות. והם ראו בכך שהורחב המסה הגדולה בכתובה של "לכבוד ולתפארת", כבר במנהגי הדורות הקודמים.

וזה לי עשרות שנים באשדוד, שאני שומע מאלו שכותבים סכומים עצומים, שהמובן בין הצדדים שבסופו ביה"ד יקבע מהו הסכום ההגיוני ומהו המופרז.

דהיינו שנכתב "לכבוד ולתפארת" ובכל שנותי באשדוד שעברו אלפי מתגרשים עוד לא היה אחת שגבתה סכום של מליון ש"ח.

לכן דעתי נשארה איתנה בדברי. ועל משמרתי אעמודה.

גם מה שכתב על דברי, להוכיח נגדי ממה שנאמר בחז"ל שאפילו יאלץ למכור שער ראשך חייב בכתובה.

לדעתי כאמור, זה נאמר במקרה של הימים ההם, שלא נהגו בסכום מאוד גבוה ועצום, ומי שכתב כך ידע אז שהוא מתחייב ככל אחד אחר בחיוב גמור, ושונה הדבר בתקופתנו שרבים הנוהגים לכתוב בסכומים עצומים, מתוך המנהג של "לכבוד ולתפארת", לכן אף אחד מהם לא מתכוון למלוא הסכם הענק שרושם בכתובה, והוא מצטרף למנהג הרבים שכותבים "לכבוד ולתפארת", כמו שהתחילו כך לנהוג בתקופת חכמי מרוקו שהבאתים. ושגם לדבריהם לא היה לפני תקופתם.

לכן גם לשונו: "המצאת מנהגים חדשים היא דבר חמור העלולה לקעקע את יסוד ההלכה הכתובה והמסורה והנוהגת".

כמובן, שלפי דברי, אין כאן המצאת מנהגים חדשים, וכבר התחילו בהנהגתם הציבור בתקופת חכמי מרוקו, כפי שחכמיהם מתאוננים על כך. אבל אחרי שכך המנהג גם חכמיהם כתבו שלא נהגו לגבות את אותם סכומים הגבוהים יותר.

גם חששו של הרב שאנן שליט"א שזה עלול לקעקע את יסוד ההלכה, הר לפי דברי, יסוד ההלכה בכתובה תלוי במנהגים, וכפי שהביאו את לשון הרמב"ם שבכתובה מנהגות רבות יש בכתובה, ונהרא ונהרא כפשטיה. והכתובה היא שטר ממון, ואין לה הילה של קדושה מעבר לדיניה המיוחדים, כשטר ממון שתיקנו חז"ל לטובתה, שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, והתוספות שאנו דנין עליהן בוויכוח בין שתי הדעות, שלי ומנגד של הרב שאנן, הן תוספות ממון גרידא, שאינן קשורות אפילו לתקנות חז"ל. ועם ישראל לא יתקעקע מזה. ואדרבה יש לבודקן בהתאם למנהגות האנשים, והבנת דעתם בקנין חיובי תוספת הכתובתה.

יתרה מכך, ידועין דברי הרמא"א (סימן סו,ג) אף על עצם תקנת הכתובה עירער בעיקרון לימינו, אף שלמעשה הורה להמשיכה מצד המנהג, וכתב:

ועיין לקמן סימן קע"ז דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה, אם כן, בזמן הזה במדינות אלו (אשכנזים) שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבינו גרשום (וכמו שיתבאר לגמן סימן קי"ט), היה אפשר להקל בכתובת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות.

סברוני, "שחידושו" של הרמ"א גדול משלי, במה שהוריד את עיקר הכתובה בימינו אצל האשכנזים מתקנת חז"ל לגמרי, אלא השאירה בתורת מנהג והוראה שאין לשנות. ואף חילוק שנראה פשוט להח"מ וב"ש מדרך השוואתו של הרמ"א, שדימה הרמ"א מדין דאוריתא של מאנס את הבתולה שכתוב בה "לא יוכל לשלחה כל ימיו", והובא דינו בשו"ע סימן קע"ז שאין צריך לכתוב לה כתובה, כי לה לא הוצרך תקנת חז"ל שלא יהיה קל בעיניו לגרשה, ודימה הרמ"א מכך, למצב דין של חדר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כורחה שגם לא יצטרך לכתוב לה כתובה. וחילקו הח"מ והב"ש: ויש לומר איסור דאוריתא שאני. מכל מקום חילוק כזה פשוט לא נראה לרמ"א, מחמת שברמה העקרונית כל תקנת כתובה היתה רק למצב של קל לגרשה, ולכן כשיקשה לגרשה אין הבדל במצב, שבשניהם אין מגרשין בעל כורחה שלדעתו במצב החדש לא חל תקנת חז"ל. הרי לא נרתע הרמ"א מלכותבו, אף שהוא חידוש עצמו, ולא היה לפניו מי שכתבו, ולא ראה בכך "קיעקוע" לבית ישראל, משום שזאת בא מתוך שינויים שחלו בין הדורות. והוריד את דין עיקר הכתובה ששוב אינו מתקנת חז"ל, ויתקיים רק לכח מנהג שיש להמשיך בו.

כך לדעתי, לגבי "תוספת כתובה", שאף אינה מתקנת חז"ל, יש להתבונן בשינויים שחלו בין הדורות, ושכיום אלו שמתחייבים כיום סכומים עצומים שלא נהגו כך בדורות קודמים, כפי שכתבו חכמי מרוקו, אלא עושים מנהג זה "לכבוד ולתפארת", כך יש לדונם בתוצאה ממצב חדש זה, שאין גמירות דעת לקנין, על אותם סכומים המופרזים "לכבוד ולתפארת".

עוד יש לתת את הדעת על השינויים שחלו בתקופתנו, בריבוי המתגרשים, העומד על כשליש מהנשואים. שנותן הדבר יותר סיבה לחשיבה, שמי שכותב בכתובה מליון ₪ ואינו מיליונר, אינו מתכוון באמת בגמירות דעתו להתחייב ממש סכום ענק זה, אלא כתבו אכן "לכבוד ולתפארת".

יתכן גם, שלולי דברי הרמ"א דלעיל, כיום "שגבהו בנות ציון", והסיבות וההנעות לגירושין, יש בו "שוויון זכויות" בין גברים לנשים, היה מקום לתקן שנשים יכתבו להתחייב כתובה אם הם יגרמו לגירושין, אלא שעומדין יסוד דברי הרמ"א שכיום שבין כך וכך קשה להתגרש, שמדין התורה הגירושין רק מרצון הבעל הרי אין טעם לתקן תקנה כזאת, ונשארנו רק במנהג שנהגו הגברים לכתוב כתובה לנשותיהם.

ועכ"פ אין קשר מחשש "מקעקוע", כחשש הרב שאנן.

גם מה שכתב הרב שאנן מחו"מ סא, יג. שפסק: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא חזן הכתובה אין שומעין לו", אינו נוגע לדין זה. כמו שלא היה שומע בשינוי שומת הנדוניא ותוספתה – שהולכים ומורידים אפילו שנכתב וחזן הכתובה קרא סכום גדול יותר, כך לדעתי כיום שהתנפח סכומי הכתובה לסכומים עצומים, שאין דעת האנשים לפורען ואין להם גמירות דעת לכך, הרי שווה דינו למה שהיה בעבר לתוספת הנדוניא.

על הקטע בדבריו לעניין שומה – הרי דברי בתגובה על דבריו עד כה, עונים גם עליהם, ואין זה כשינוי הערכת שמאות בלבד, כי ההוספה שהיתה על הנדוניא שדנו אותו כבר כהתחייבות של ל"תפארת ולכבוד", ולכן אין לו דין גבייה בסכומיו העצומים הייתרים. אלא דעתם של ציבור הנישאים כפי שישומו ביה"ד במה שהיתה גמירות דעת בקניין, וכדברינו לעיל. ולכן בימינו יש להשוות ביניהם.

הרב יקותיאל כהן, דיין

נפסק כדעת הרוב: דהיינו, על הבעל לשלם לאשה מיליון ש"ח בעבור כתובתה, אולם באם ישלם בתוך 10 חודשים מהיום סך 750,000 ₪, יופטר מהיתרה.

ניתן ביום כ"ד בסיון התשע"א (26/06/2011)