לפנינו תביעת גירושין של הבעל בה נכרך עניינים שונים.

בהחלטת בית הדין מיום 14.12.11, הצדדים הופנו לסידור גט, בהסכמה ששאר העניינים שבמחלוקת יידונו לאחר הגט.

כיום חלוקים הצדדים בשאלת הסמכות בתיק הרכוש. בדיון האחרון נידונה שאלת הסמכות, כמפורט להלן. האשה וב"כ תובעות את שלילת סמכותו של בית הדין וקביעת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, ואילו הבעל וב"כ טוענים כי הסמכות בעניין נתונה לבית הדין הרבני.

בהחלטת בית הדין מהיום הנ"ל נקבע, כי בטרם יפסוק ביה"ד בשאלת הסמכות, על האשה להמציא בתוך 7 ימים את פסקי בג"ץ שבקשה להציג בדיון, ולהמציאם במקביל לתגובת הצד השני, שתינתן בתוך 7 ימים נוספים.

ואכן פסקי הדין והתגובה התקבלו ע"י שני הצדדים, ובית הדין עבר עליהם בעיון. סיכומי האשה התקבלו ביום 21.12.11, ואילו סיכומי הבעל התקבלו ביום 4.1.12. סיכומי האשה מזכירים טענות שעלו וכן הציגו פסק דין בג"ץ. אף בסיכומי הבעל הובאו עיקרי הטענות ואסמכתאות משפטיות.

אין חולק כי קיימת החלטה של בית הדין מיום 18.8.11, הקובעת כי בית הדין ידון בשאלת הסמכות ביום הדיון. כן אין חולק על העובדה כי קיימת החלטה של בית המשפט, עשרה ימים לאחר מכן, מיום 28.8.11, שעל הבעל להגיש כתב הגנה לאחר קביעת בית הדין בשאלת הסמכות.

כמו כן אין חולק כי התביעה הוגשה ע"י האשה בבית המשפט ביום 28.7.11, פרק זמן רב לאחר הגשת תביעת הבעל הכרוכה בבית הדין, בתאריך 29.12.10.

טרם ההכרעה נזכיר ונציין את טענות שני הצדדים.

טענות ב"כ האשה
ב"כ האשה טוענת לשלילת סמכות בית הדין בעיקר מהטעמים דלהלן:

1. תביעת הגירושין הכרוכה של הבעל שהוגשה לפני כשנה, בדצמבר 2010, ואף הבקשה וההחלטה לדחיית מועד, לא הומצאו לנתבעת. הבעל העלים זאת ממנה. משכך טוענת כי כל מטרתו היתה רק לחסום את דרכה של האשה לבית המשפט, ולכן אינה מקנה סמכות לבית הדין.

2. הבעל שלח לאשה במהלך התקופה עשרות הודעות בהן הוא מבקש שלום בית, כך שתביעתו מלכתחילה אינה כנה, שהרי לאחריה הוא ביקש שלום בית.

3. לטענתה, נטל ההוכחה לכך שהאשה ידעה על הגשת התביעה ושאר כתבי בית דין, מוטלת על הבעל.

טענות ב"כ הבעל
ב"כ הבעל (כיום קיים ייצוג אחר בתיק) טוען לסמכות בית הדין ושלילת סמכות בית המשפט בעיקר מהטעמים דלהלן:

1. תיק התביעה נפתח בבית הדין טרם שנפתח בבית המשפט. אף לאשה אין טענות בדבר המבחן המשולש שנדרש בבג"ץ לשם הקניית סמכות.

2. האשה עצמה חתמה בתצהיר בתיק התביעה בבית המשפט לעניני משפחה מיום 2.8.11, כי בחודשים האחרונים היא זוכה ליחס משפיל מהבעל. בסעיף 5, ג לכתב התביעה בענייני רכוש ומשמורת היא מציינת כי נוצרו בקיעים בחיי הנישואין. כך שהאשה עצמה מודה כי חיי הנישואין לא היו טובים.

3. כבר פרק זמן ארוך הם ישנים בחדרים נפרדים, כך שהתביעה לגירושין כנה.

4. אין חובה להמציא את הטענות לצד השני; בית הדין ממציא אותם לצד השני.

5. בקשת הבעל לדחיית דיון היתה כנה, עקב הניתוח שעבר ותקופת ההתאוששות שלאחריו.

6. לטענתו, האשה רוצה לנהל את הדיון בבית משפט כדי שתוכל לקבל זכויות בדירה שאותה רכש הבעל בשנת 2002, שנתיים טרם הנישואין.

7. הבעל בטוח שהאשה קבלה לידיה את כל התביעות לביה"ד. הבעל היה כן בתביעתו. ולדעתו, על האשה חובת ההוכחה כי היא לא קבלה את כתבי התביעות שנשלחו אליה.

8. בית הדין הוציא החלטות בעניין משמורת הילדים, הסדרי ראיה ורכוש, בהן קבע כי על הצדדים להגיש אליו מסמכים המצורפים בתצהיר. האשה לא הגישה את התצהיר המבוקש. לטענתו, לאחר החלטה של ערכאה אחת בעניין הסמכות, מנועה הערכאה השניה מלדון בעניין.

9. הבעל פירט את כתב התביעה לרכוש באופן ראוי.

כאמור בהחלטה קודמת, ב"כ האשה מודה למעשה כי בתקופת הגשת התביעה לגירושין ע"י הבעל, היא אכן חפצה להתגרש. עוד היא מודה, כי הגשת התביעה היתה בכנות, אך טוענת כי העובדה שהבעל לא הודיע לה על כך שהגיש את התביעה, הופכת את הבקשה ללא כנה.

דיון והכרעה
לאחר העיון, בית הדין סבור כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש הכרוכה בתביעת הגירושין נתונה לבית הדין הרבני, וזאת בהסתמך על הנימוקים הבאים:

התביעה נפתחה בבית הדין זמן רב טרם שנפתחה בבית המשפט לעניני משפחה.

בית הדין בדק את משלוח כתבי התביעה ושאר כתבי בית דין לאשה, ומצא כדלהלן:

ביום 29.12.10 נשלחה לאשה הזמנה לבית הדין כולל כתב תביעה, בדואר רגיל (לא בפקס או מייל וכן לא משלוח באמצעות UPS). ביום 31.3.11 נשלחה לאשה הזמנה לדיון שנדחה בדואר רגיל (אף היא לא בפקס או מייל וכן לא משלוח באמצעות UPS). ביום 31.3.11 נשלחה לאשה החלטה על דחית הדיון, אף היא נשלחה בדואר רגיל, כנ"ל.

משכך, בית הדין סבור כי אין סיבה לומר כי האשה לא קבלה את שלושת כתבי בית דין הנ"ל שנשלחו אליה מאת בית הדין, אף שנשלחו בדואר רגיל.

פסקי בג"ץ שהומצאו בסיכומי האשה, מתייחסים למקרים בהם כתב התביעה לא הומצא כלל או שהומצא באיחור, מה שאין כן בנידון דידן, שכתב התביעה הומצא ע"י בית הדין לאשה.

כיום מקובל כי בית הדין ממציא את כתב התביעה לצד השני, כך שאין להלין על אי-המצאתו לאשה ע"י התובע עצמו.

בית הדין סבור כי אם האשה טוענת כי הבעל העלים ממנה במכוון את כתבי בית דין הנ"ל, חובת ההוכחה לכך מוטלת עליה.

בענין נטל ההוכחה, על מי הוא רובץ, ראה גם פס"ד בית הדין הרבני בחיפה, תיק 765449/1 (כב' הדיינים הג"ר מימון נהרי, הג"ר יוסף יגודה ובג"ר אברהם מייזלס) שכתבו כך:

"ב"כ האשה טוענת, כי הנטל להוכיח את כנות התביעה והכריכה מוטל על הבעל וב"כ, ולא היא. לדידנו, השתכנעו בכנות התביעה והכריכה, אך ראוי לציין כי עפ"י דין נטל ההוכחה מוטל על הטוען לשלילת הסמכות לדון בתביעה שהוגשה בפני אותה ערכאה באופן טבעי מוחזק כל אדם כי תביעתו הוגשה בכנות. חזקה זו נובעת מעצם הזכות הבלתי מותנית של כל אדם לגישה לערכאות המשפטיות לרבות זו של בית הדין הרבני והמבקש להפריך חזקה זו עליו מוטל נטל ההוכחה.
ראה ע"א ברטל נ' ברטל כ"ד כ"ט (1) 810, 812, דברי השופט חיים כהן:

"כשלעצמי נראה לי שיש להעמיד תביעה המוגשת לבית הדין או לביהמ"ש בחזקת כנות בחינת אין אדם תובע ולא לו והטוען שתביעה פלונית לוקה בחוסר כנות וחוסר תום לב עליו הראיה."

על דיעה זו חזר ביהמ"ש העליון רע"א 213/77 פיינברג נ' פיינברג פ"ד לא (3) 831 וכן בע"א בנארי נ' בנארי.

הדברים הללו מתיישבים היטב גם בנדוננו בו הבעל הקדים את האשה בתביעתו לגירושין על כל התביעות הכרוכות בה ונטל ההוכחה לחוסר תוך לב מוטל על האשה וב"כ."

בנוסף, מהעולה בדיון ניתן להסיק כי בחודשים שקדמו להגשת כתב התביעה ע"י האשה לבית המשפט, מצב היחסים שבין הצדדים היה עכור, כפי שהוכיח ב"כ הבעל במסמכים שצוינו לעיל, ולאור משך הזמן הארוך בו לנו הצדדים בחדרים נפרדים. וראה בג"ץ 58/08 אשר קבע בתוך דבריו (סעיף 22):

"שלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום לב, המתבטא בהמצאה מאוחרת, צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות. בחינת תום הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה. שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה."

לאור האמור, תוך שקלול המצב העכור ששרר בין הצדדים, אין לשלול את ההנחה כי לא נעשתה על ידי הבעל כל פעולה בחיבול במזיד בהמצאת התביעות לידי האשה.

בנוסף, ב"כ האשה מודה בדיון שהתקיים, כי תביעת הבעל לגירושין היתה כנה. אף בית הדין משוכנע בכך, לאור העובדה כי למעלה משנתיים הצדדים לא קיימו יחסי אישות וישנו בחדרים נפרדים. משכך, בית הדין סבור כי אף הכריכה היתה כנה.

וידוע המובא בפסקי דין, כי כאשר התביעה כנה, מסתבר בסבירות גבוהה כי אף הכריכה היתה כנה. וראה, פס"ד בית הדין הרבני באשדוד (כב' הדיין הג"ר מאיר שלוש) תיק 31883/2 שכתבו:

"גם שאלת כנות הכריכה היא שאלה הנבחנת בנסיבות התביעה. כבר נקבע בבג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ''ד נח (5) 776, שהכרעה בשאלת כנות הכריכה תעשה על פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה, תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה, בשאלה האם הוא מבקש אך לסכל פניה לערכאה אזרחית, או שמא הוא אכן מעוניין בקיום התדיינות צודקת יעילה ומעשית בעניין הכרוך."

וידוע המובא בפסקי דין (ראה לדוגמא תיק 212327/1 בבית הדין הרבני פתח תקווה, מאת הדיינים: הרב משה אוחנונה, אב"ד. הרב דוד מלכא, דיין והרב יגאל לרר, דיין), בהם מודגשת ההלכה כי מרכז הכובד במבחן המשולש הינו בשאלת כנותה של תביעת הגירושין, וככל שנקבע כי תביעת הגירושין היא כנה, כן יפחת הצורך בבדיקת כנות הכריכה [ראה פ"ד מ"א (4) 518-520]. והביאו את דבריו של הפרופ' רוזן-צבי בספרו דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, תל-אביב 1990, עמוד 55, שכתב, כי כנות התביעה לגירושין עשויה ברוב המקרים להיות ראיה כמעט מכרעת לכנות הכריכה.

אף אם לאחר מכן הבעל פנה אל האשה בבקשות לשוב לשלום, אין בכך כדי לשלול את כנות הכריכה, שהרי בעת הגשת התביעה, מסתבר כי הבעל היה מעוניין לכרוך כדין ולסיים את כל הליך הגירושין בין כתלי בית הדין.

באשר לבקשת הבעל לדחיית הדיון, לאור מכתב השחרור שהוצג, בו הומלצה מנוחה בת 10 ימים, ולאור תיאורי הניתוח ותקופת ההחלמה ממנו, בית הדין רואה את בקשת הדחיה כסבירה בנסיבות המתוארות.

לאור האמור, בית הדין קובע כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש הכרוכה לתיק הגירושין, מסורה לבית הדין הרבני.

לאחר סידור הגט, הצדדים יהיו רשאים להגיש בקשה מתאימה לקביעת מועד לחלוקת הרכוש או בתביעת האשה לכתובתה, וייקבע מועד לדיון.

ניתן ביום י' בטבת התשע"ב
(05/01/2012)