ראינו את נימוקי הדיינים הרוב והמיעוט של ביה"ד האזורי, בתיק (אזורי אשדוד) 10836/6.

נראה כי דייני בית הדין נחלקו ביניהם בעיקר בשאלה האם יש להשוות את גדרי העדויות ברועה זונות לגדרי עדויות במעשה כיעור של אשה בכדי לאוסרה על בעלה. דעת הרוב נקטה, כי במקרה של בעל 'רועה זונות' סגי באומדנא הקובעת שהבעל קיים עמן יחסי אישות, ואילו דעת המיעוט סברה כי לצורך קביעה כזו נדרשת עדות של ממש.

עוד נחלקו ביניהם הדיינים בנאמנות העדויות שנאמרו במקרה זה, כאשר דעת הרוב סבורה שנשים ופסולים נאמנים לחייב את הבעל בגט, ואילו דעת המיעוט סבורה, שבמקרה דנן לא נאמרו ע"י האשה הזרה הנשואה, [אלמונית], ואמה, אמירות המעידות על כך שהבעל, המערער, אכן קיים יחסי אישות עם אלמונית.

נוסיף לזה משלנו, ונעיר על כך שאחות המערער ואחיו לא העידו בבי"ד, ואף אם בענינים שאין רגילות להיות בהם עדים האמינו לנשים וקרובות, מי פטר אותם מחובת העדאה בבי"ד ויכול היה בי"ד לחקור אותן.

בנוסף המידע שיש לאחות ולאח אינו מידע אישי אלא מרינונים, ומאן לימא שגם בזה האמינו לפסולים. גם האם של האשה לא העידה מידיעה אישית, והיא גם לא העידה באופן ישיר על קיום יחסי אישות.

נראה שדעת הרוב בפסק הדין חידשו הדיינים, שאם אנשים ראו את הבעל עם מנאפים סגי ולא צריך עדות על זנות ממש. הטעם לדעתם זו הוא מפני שלצורך כך סגי באומדנא בלבד, או משום שעצם ההיגררות של המערער לחיי הפקרות והוללות סגי בה כדי לפגוע באשה (להלן: המשיבה). והרי על ניהול אורח חיים פסול שכזה גם המערער עצמו מודה, וניתנו לכך בבית הדין גם עדויותיהם של הגרוש של אלמונית ושל החוקר הפרטי. נמצא שבית הדין חידשו חדא מתרתי, או שעצם קיומן של יחסי ידידות קבועים והפקרות עם אשת איש, סגי בהן כדי לחייב את מערער בגט, כבעל רועה זונות, או שמא האומדנא של בית הדין די בה כדי לקבוע שבודאי קיימי המערער ואלמונית יחסי אישות.

ה'אגודה' על יבמות סי' עז, מביא מקור לדין שרועה זונות כופין אותו לגרש:

"ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא, איבעית אימא גמרא, איבעית אימא סברא. קרא, דכתיב 'אם תקח נשים על בנותי'; איבעית גמרא, דאמרינן הכא (יבמות סה ע"א) 'והוא דאפשר בסיפוקייהו', ובנידון זה כתיב 'ורועה זונות יאבד הון'; ואיבעית אימא סברא, דגרע מכל הנהו דבפרק המדיר."

הפסוק שהובא במקור מהגמרא הוא "רועה זונות יאבד הון", משלי כט, ג. נשים לב לפירוש רש"י שם: "ורועה: מחבר לו זונות". ולשון אבן עזרא שם: "ורועה: מן רעך או מענין כמרעיתם וישבעו כלו' מפרנס הזונות והעד יאבד הון".

לפי פירושו השני של האבן עזרא יתכן להעלות חידוש, שרועה זונות הוא מי שמחזיק בית בושת וע"י כך מפרנס הזונות, או כל סרסור לזונות, ולא מצאנו שגם לענין זה יחול חידושו של האגודה.

לפי פרוש רש"י מצאנו רעיון זה גם במשלי בפרק ו' פסוק כ"ו: "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם", ופירש רש"י שם: "עד ככר לחם" לידי עניו וחוסר כל טוב. ואבן עזרא שם: "עד ככר לחם" יאבד ממונו. עד שהוא צריך לשאול מן הבריות ככר לחם. א"כ לפי המקור שהאגודה קורא לו גמרא, הרי שבא ללמדנו שהמתחבר לזונות מאבד את הונו ובא עד ככר לחם ועניות. פשטות "המתחבר לזנות" היינו שהולך לקבל את ספוקו אצל זונות וע"ז הוא מוציא הון רב. יתכן גם שאורח חייו של המופקר והמתחבר לזונות הוא של בזבוז ממון.

א"כ משמע שצריך שנדע שדרכו בחבור עם זונות ושקיים אצלו הרגל לקבל את סיפוקו מזנות ולא סגי בארוע חד פעמי.

אמנם לענייננו חשוב להביא את המשך דברי האגודה וז"ל:

"ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות."

כך לשון האגודה כמובא בהגהות מרדכי, יבמות פרק הבא על יבמתו. אבל בבית יוסף, אהע"ז סימן קנד ג"כ בשם האגודה כתוב: "ודוקא שיש עדים שראו אותו עם מנאפים" והושמט "עם הארמאית כדרך המנאפים".

ברור מדבריו שצריך עדות על זנות ממש – "כדרך המנאפים". גם משמע שזנות לא בעינן עם נשים אלא גם עם זכרים וגם זכרים נכרים "ארמאי". מדובר א"כ באנשים פחותים ביותר שמכלים ממונם בעבור משכב זכור עם נכרים בגויים או קטנים. יתכן לפי"ז שמי שנכשל באשה זרה מיוחדת ולא בתור דרך חיים של הפקרות שכולן כשרות אצלו או אף זכרים כשרים אצלו לא חשיב רועה זונות.

לשון הרמ"א אהע"ז קנד הוא כלשון המובא בבית יוסף סוף סימן קנד בשם "מצאתי כתוב":

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה דיבמות)."

משמע מהב"י והרמ"א שיש לילך אחר אומדנא וסגי שראו אותו בחברת מנאפים.

ההסבר הזה הוא שדוקא לענין לאסור אשה על בעלה לא אזלינן בתר אומדנא. אפילו יש אומדנא מוכחת כגון ששמעו את האשה משמיעה קול בעת הניאוף כדרך המנאפים, אינה נאסרת. ובפוסקים יש ילפותא מ"ערות דבר" דבעינן "דבר הברור" או קינוי וסתירה, אבל בענין חיוב גט שעל הבעל אין גזירת הכתוב כזו. עוד י"ל שאין חולק על פירש"י במשלי שרועה זונות היינו שזו 'דרכו' להתחבר עמן. וכיון שזו דרכו יש בזה חומר שאין באשת איש, שאצלה המקרה קרה באופן חד פעמי. יתכן גם להסיק מלשון רמ"א שאפילו יש עדים המעידים שפעם אחת בלבד ראו אותו עם מנאפים, אבל אשתו קובלת שזו 'דרך' הנהגתו – סגי בעדות על פעם א' גם משום שרגליים לדבר, לטענת האשה, וגם מי שהוא בחברת מנאפים יש לו רגילות להמשך אחרי חברתם.

מלשון הבית יוסף בשם האגודה וכן מלשון הרמ"א נראה, שאפילו הבעל מכחיש שבא על אשה או זכור, אינו נאמן כיון שיש עדים שראו אותו עם מנאפים. נראה יותר לומר שהעדים מעידים שראו אותו עם מנאפים פעמיים ושלוש שהוחזק להיות בחברתם.

החכם צבי בשו"ת סי' קלג דן במי שבא על אשת איש וחזר בתשובה, ואשתו תובעת לכוף אותו לגט מדין 'רועה זונות', והוא מבאר שדברי האגודה אינם ענין לכאן. לדבריו, האגודה דן במי שזו 'דרכו' ומוחזק בכך וגם התרו בו ועבר על ההתראה.

הרי שהוא סובר שבעינן מוחזק בכך לא מדין האומדנא וההוכחה אלא שרק במוחזק לכך יש הסברא של "יאבד הון". לדעת האגודה גם תשובה מועילה בכך, לפני שחל דין כפיה, ובעינן גם התראה.

נראה שהיסוד שצריך 'מוחזק' הוא משום שמשמעות המושג "רועה זונות" היא שאין חטאו חטא חד פעמי. הדבר גם מסתייע מפירוש רש"י לפסוק במשלי כט פסוק ג.

נראה למסקנה, שהנדון שלפנינו יש לפטרו מדינו של האגודה כפי שהובא בהגהות מרדכי על הש"ס. שהרי לא היתה עדות שראו את המערער עם אלמונית כדרך המנאפים. אבל לשיטת הב"י בשם מ"כ ולשיטת הרמ"א, מאחר שהמערער מודה שהוא ידידה של אלמונית, שהיא אשת איש, וכי הולך עמה לקניות ואף נצפה בחברתה בשעות לילה, כשבעלה אינו בבית – הרי החובר לאשת איש הוא כחובר לזונה והוא רגיל לחבור. ראינו שהוא להוט אחרי חבור זה וגם כשהותרה וכשזה נוגע לפרנסה שלו הוא המשיך במעלליו.

בדעת המיעוט כתבו שאין כאן טענת "מאיס עלי", כי האשה אמרה שכל הסיבה שרוצה גרושין הוא משום שקשריו עם אשה זרה פוגעים בכבודה.

אולם בפועל הלא הם בפירוד שנתיים, והאשה בכעס גדול עליו. גם קי"ל שאין טענת מאיס עלי דוקא כשתאמר מאיס עלי, וגם כשאומרת שרוצה להתגרש ואינה חפצה בו ושהיא פגועה ממנו, והיא נפרדה ממנו מזה כבר שנתיים – גם דבר זה נחשב כמיאוס.

וא"כ יש כאן טענת "מאיס עלי" ואמתלא מבוררת ובצירוף הסברא של 'רועה זונות' – יש בסיס לחיוב גט.

עוד י"ל שההסתייגות של החכם צבי, היא מהדין של כפיה שחידש האגודה, אבל לעניין חיוב גט י"ל שגם החכם צבי יודה, ויתכן שגם לגרסת האגודה שבהגהת מרדכי אין צורך שיראה כדרך המנאפים אלא סגי שיראו אותו עם אשת איש כבן-חברה לה והוא חובר לזונה – לעניין חיוב סגי באומדנא כאשר מוחזק בכמה פעמים שהוא חבר לאשת איש.

עיין פד"ר כרך יב עמ' 25 ואילך פס"ד של הגר"ש ישראלי, נראה שבילוי פעמים רבות עם נשים זרות אפילו שאין עדות ביאה הוי "רועה זונות".

לאור הנ"ל נראה לדחות את הערעור.

אין צו להוצאות.
הרב חגי איזירר, אב"ד

מצטרף למסקנא לדחות את הערעור, ובשעתו בפס"ד אחר כתבתי שאומדנא לזנות מהוה ראיה גם לענין יבום וחליצה וגם לענין כתובה, ויתכן מאוד שגם לענין לאסור אשה לבעלה.

עיין בשו"ת בארות שלמה, בנידונו מה יהיה הדין כאשר אשת איש נמצאת בבית איש רע מעללים וידוע ומפורסם בעירו, ואין לו אשה זולת זו וגם נותן לה מתנות, האם על סמך זה תהיה נאסרת עליו וחייב לגרשה.

והנה בשו"ת בית יצחק על אבהע"ז חלק א' סימן לב כתב, שדעת הרא"ש שהובא בשיטה מקובצת וז"ל:

"ולי נראה דאינו קשה, דכיון דדוד שלח אחריה ונתייחד עמה בעדים אמרינן בכהאי גוונא הן הן עדי יחוד הן עידי ביאה וכו' ומסתמך עוד על המהרי"ק שהביאו הב"ש בסימן ז' ס"ק לד דלדעתו בנתייחדה לשם זנות נאסרה אפילו לבעלה ישראל ושם מבאר שכוונת הרא"ש לאסור מטעם ידיעה בלא ראייה ומכח אומדנא כמו שכתב הב"ש בסימן מב ס"ק יב דיחוד הוה ליה ידיעה ללא ראיה, ומקשה דאף דלא אסרינן על היחוד אפילו נתיחדה לשם זנות כמ"ש הב"ש בסימן יא ס"ק יא, ומ"מ בזה ששלח דוד אחריה ונתייחדה גרע טפי וס"ל דמהני ידיעה בלא ראיה לאסור אשה לבעלה כיון דמפסדת כתובתה כדיני ממונות דמי."

ובסוף דבריו כתב, וז"ל:

"ובגוף הדבר כפי הנראה לא קיימא לן כהרא"ש הנ"ל המובא בשיטה מקובצת ואין אוסרין אשה בידיעה בלא ראיה. ובכל זאת שם מביא את הכנה"ג סימן מב אות קעט בשם מהר"י אבולי דמי שהוא מוחזק ומפורסם לרשע א"צ עדות עליו ואפילו שנאמר שאין בזה הדין של איסור אשה על בעלה מ"מ עכ"פ מצוה לגרשה.

כאמור מדבריו דלאו דוקא זינתה בעדים אלא אפילו בנידון זה שאין ספק שעברו על איסור ומה גם שהוא רשע ואיש מעללים איכא אומדנא מוכחת לחשד ויש צורך בגט."

ובאשר למ"ש עמיתי הרה"ג בדבריו:

"ברור מדבריו שצריך עדות על זנות ממש – "כדרך המנאפים גם משמע שזנות לא בעינן עם נשים אלא גם עם זכרים וגם זכרים נכרים "ארמאי". מדובר א"כ באנשים פחותים ביותר שמכלים ממונם בעבור משכב זכור עם נכרים בגויים או קטנים."

עיין בספר האגודה שהגירסא היא אחרת.

"פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן... ודווקא שיש עדים שראו אותו הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות..."

וכ"כ בילקוט הסמ"ק ובשיטות קמאי, וגם לגירסא שהביא עמיתי המכוון שהיה בחברת מנאפים החיים עם זונות כמ"ש במסכת שבת על פסוק, "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערסותם" וכו', והתוועדותם הייתה לשם זנות.
באשר למ"ש עמיתי:

"נראה למסקנה שהנדון שלפנינו יש לפטרו מהאגודה כפי שהובא בהגהות מרדכי על הש"ס שהרי לא היתה עדות שראו אותו עמה בדרך המנאפים. אבל לשיטת הב"י בשם מ"כ ולשיטת הרמ"א הרי הוא מודה שהוא ידיד של אשת איש והולך עמה לקניות וגם נצפה בחברתה בשעות לילה שבעלה לא בבית והרי החובר לאשת איש הוא כחובר לזונה והוא רגיל לחבור. ראינו שהוא להוט אחרי חבור זה וגם כשהותרה וזה נוגע לפרנסה שלו הוא המשיך במעלליו."

נראה לי שאין הכרח לדבריו, שאין מחלוקת ביניהם, והמכוון בדברי האגודה המובאים במרדכי בלשון "כדרך המנאפים" לכל הגירסאות שהייתה התוועדות לשם זנות וכדומה, על רקע נסיבות המצביעות על כך.

ודון מיניה ואוקי באתרין שהוא הדין בנידוננו שיש אומדנא לזנות בעקבות הודאתו, ומה גם שהתעסקות בבילויים שונים מאבדת הון המהוה עילה לגרושין בצירוף שיש להניח שהאשה מואסת בו, ויש לדחות הערעור.
הרב ציון אלגרבלי, דיין

בסיכום: ערעור הבעל נדחה בזה.

ניתן ביום י"ד בטבת התשע"ב
(09/01/2012)