לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים בתיק 853097/4 מיום כ"ד באדר תשע"ב (18.3.2012), בה החליט בית הדין:

"לאחר העיון בתגובת ב"כ האב ל"הודעה על חוסר סמכות" החלטנו:
א. דוחים את הודעת ב"כ האם על העדר סמכות בית הדין. צודק ב"כ האב במובאות שהוא מציין שיש לבית הדין סמכות נמשכת.
ב. הדיון יתקיים במועדו."

עובדות יסוד
הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום כ"ה באייר תשע"א (29.5.11), על-פי הסכם גירושין שאושר וניתן לו תוקף פס"ד ע"י בית הדין. הסכם הגירושין הסדיר את כל העניינים שהיו טעונים הכרעה עם מתן הגט, ובהם ענייני החזקת ששת הילדים הקטינים של הצדדים, מזונות הילדים וענייני הרכוש של הצדדים.

המשיב הגיש ביום 15.1.2012 לבית הדין האזורי תביעה להפחתת מזונות, תביעה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים וכן תביעה כספית ע"ס 23,353 ₪ בגין נטילת כספי שכירות הדירה במלואם וכן בגין תשלומי יתר עבור הוצאות חינוך והכל לגבי מועדים שלאחר הסכם הגירושין. בית הדין דחה, כאמור, את טענת חוסר סמכות שהעלתה המערערת, ומכאן הערעור.

טענות המערערת
לטענת ב"כ המערערת, לא התקיים בבית הדין כל דיון מהותי בעניינים שהועלו בתביעות שהוגשו לאחרונה, ומלבד מתן הגט ואישור הסכם הגירושין לא עסק ולא דן בית הדין בשום סוגיה הקשורה לצדדים. לפיכך אין לבית הדין סמכות נמשכת לדון בתביעות שהגיש המשיב לבית הדין. כמו כן נעלמה מבית הדין העובדה שבית המשפט לענייני משפחה בירושלים קנה סמכות לדון בכל הנוגע להסכם הגירושין שבין הצדדים וזאת לאור העובדה כי הוא דן במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בגופו של ההסכם, התערב בתוכנו, שינה סעיפיו וקבע קביעות לגבי תשלום המזונות ואופן גבייתם אם יפגר המשיב בתשלומם.

כמו כן שגה בית הדין האזורי בהסתמכו על ציטוט שהביא ב"כ המשיב מבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641, לפיו "ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם...)". לטענת ב"כ המערערת, כוונת הדברים היא רק למקום שבו מבקש מאן דהוא לתקוף או להשיג על הליך כשרותו מעיקרה של אישור ההסכם, ולא על שינוי או תיקון תנאיו של הסכם הגירושין. ב"כ המערערת מפנה לענין זה לבג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (פורסם באתרים משפטיים, 2008). יתרה מכך התביעות של המשיב אינן עוסקות כלל בשינוי תנאי הסכם הגירושין, שכן התביעות שהגיש המשיב הינן בעלות עילות חדשות ועצמאיות, ואינן יכולות לבוא כתביעות לשינוי סעיף זה או אחר בהסכם הגירושין.

טענות המשיב
המשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף בנימוק כי היה על המערערת להגיש בקשת רשות ערעור, שהרי החלטה על סמכות הינה החלטת ביניים המחייבת מתן רשות לערער, דבר שלא התבקש ולא התקבל. על טענה זו השיב ב"כ המערערת כי: "ברגע שבית הדין קבע שלו סמכות, זה פס"ד".

לגופו של ענין טען ב"כ המשיב כי הוסכם במפורש בין הצדדים כי בכל עת של שינוי נסיבות יפנו הצדדים לבית הדין, ועל דעת זה ניתן הגט. בנוסף, בפגישות שהתקיימו בין הצדדים בטרם הגשת התביעות לבית הדין האזורי הוסכם מפורשות שהבעל יגיש לבית הדין את טענותיו ובית הדין יכריע במחלוקות. לא זו בלבד אלא שהמערערת ביקשה את התחייבותו של המשיב שיגיש את תביעתו בפני בית הדין ולא בבית המשפט. לטענת ב"כ המשיב הדברים אף הוקלטו על ידו. ואולם, אף ללא ההסכמה האמורה הסמכות נתונה אך ורק בידי בית הדין כפי שנקבע מכבר בבג"ץ חליווה הנ"ל. גם בית הדין הגדול קבע בתיק 810958/2 פלונית נגד פלוני (21/07/2010; פורסם במאגרים משפטיים), שלבית הדין סמכות לחזור ולתקן או להפחית מזונות שנקבעו במסגרת הסכם גירושין. באשר לבג"ץ 4111/07 הנ"ל, טוען ב"כ המשיב כי שם דובר על משמורת ילדים ולא על ענייני מזונות ואישור הסכם, ואין בו כדי לתמוך בטענות המערערת.

דיון והכרעה
הערעור שלפנינו הוא על החלטת ביניים של בית הדין הרבני שענינה סמכות בית הדין לדון בתביעות שלפניו. החלטה בענין סמכות אינה יוצאת מגדרה של החלטת ביניים הזקוקה למתן רשות לערער מבית הדין הגדול (תקנה קל"ב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג). צודק ב"כ המשיב כי החלטת בית הדין נשוא הערעור אינה גומרת את הדיון באופן שלא ינתן עוד פסק דין וברי הוא שההליך מצוי בעיצומו, ועל כן היה על המערערת להגיש בקשה למתן רשות ערעור שבה תנמק מדוע אין להמתין למתן פסק דין הסופי.

אומנם, בית הדין הגדול נוהג בגמישות ולאחר קבלת תגובת הצד שכנגד מחליט הוא במקרים רבים להתיר לערער על החלטה בנושא סמכות אף בטרם מתן פסק הדן הסופי (ראו והשוו: תיק ערעור (רבני גדול) 5184-23-1 פלונית נ' פלוני, 05/05/2009, פורסם במאגרים משפטיים). אולם כל מקרה ונסיבותיו שלו. במקרה דנן טען ב"כ המשיב כי בנוסף לטענות המשפטיות שהעלה והתומכות בסמכות הנמשכת של בית הדין, הוסכם בין הצדדים במפורש ערב הגשת התביעות כי בית הדין הרבני הוא שידון בתביעות אלה ולא בית המשפט. ב"כ המשיב זכאי להוכיח טענה זו בפני בית הדין האזורי. יש להניח שאילו היתה מוגשת בקשת רשות ערעור כדין, היא היתה מועברת לתגובת ב"כ המשיב, וקיימת סבירות כי לאור טענה זו לא היינו מתירים לערער על החלטה בענין הסמכות לפחות כל עוד לא התבררה טענת ב"כ המשיב.

כמו כן, וכפי שנאמר בהזדמנויות קודמות, אי-הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים אין משמעה, כשלעצמה, ויתור על הזכות להשיג על תוכנה של ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. רק כאשר ניתן להתרשם כי היתה הסכמה או השלמה של המערער עם תוכן החלטת הביניים לא תתקבל השגתו על החלטת הביניים במסגרת ערעור על פסק הדין.

זאת ועוד: שאלת סמכות בית הדין לדון בתביעות המוגשות לאחר הסכם גירושין מצריכה בדרך כלל דיון במעמד הצדדים ולעתים אף דיון לגופו של ענין על מנת למקד את השאלות שמחלוקת. מיקוד שאלות אלו משליך על קביעת סמכותו של בית הדין:

"ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים" (פרשת חליווה, בעמ' 642; וראו לאחרונה: בג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, 18/04/2012).

במקרה דנן, כך נראה, רק לאחר ליבון מהותי של המחלוקות שבין הצדדים ניתן יהיה להגיע להכרעה מושכלת בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעות.

למעלה מן הצורך ומבלי להביע דעה לגופו של ענין, הרי קיימת אפשרות שהתביעות או חלק מהן תדחינה לגופן, דבר שעשוי לייתר את הצורך בערעור על שאלת הסמכות.

לאור נימוקים אלו, הננו מורים על החזרת העניין לבית הדין האזורי על מנת שידון גם בטענת המשיב לענין ההסכם בדבר סמכות בית הדין, וכן לדיון בתביעות לגופן. אנו מבהירים בזאת כי בשלב זה לא קבענו כי בית הדין מוסמך לדון בתביעות או בחלק מהן. נושא זה יבוא להכרעת בית הדין הגדול אם יוגש ערעור על פסה"ד הסופי.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נמחק.

ניתן ביום ט' בסיון התשע"ב
(30/05/2012)