א) המבקשת הופיעה בפנינו בבקשה לאישור גירות ובבקשה להיתר להינשא לכהן.

המבקשת הציגה מעשה בית דין וז"ל:

"בד"ץ בני ברק בראשות מרן הראב"ד רבי ניסים קרליץ

הרינו לאשר בזאת כי הגברת [פלונית] ת"ז [...], התגיירה בפנינו לחומרא ביום כ"א אלול תש"ע, בטבילה וקבלת עול מצוות כדין.

ונקראה שמה בישראל [א' ל'].

וע"ז באנו על החתום

הרב...

הרב...

הרב..."

ב) בכדי לברר הדברים, יש לנו להקדים שאין זו הפעם הראשונה שהמבקשת מופיעה בבית דיננו.

ב-ב' תמוז תשס"ט (24/06/09), פתחה המבקשת תיק לבירור יהדות בבית הדין.

ב-כ"א תמוז תשס"ט (21/07/09), בעת שבית הדין היה בפגרת בתי הדין, הופיעה המבקשת בבית הדין בלוית אמה וסבתה, הציגו מסמכים להוכחת טענתה ובית הדין חקר באריכות את סבתה של המבקשת.

מכיוון שלבית הדין היה ספק לגבי אמינותה של תעודת הלידה של הסבתא, שלח בית הדין את התעודה לבדיקת מז"פ.

בית הדין קיים דיון נוסף ב-כ"ה אלול תשס"ט (14/09/09). גם בדיון זה נחקרה הסבתא ארוכות, נשאלה לגבי תולדות המשפחה, פגמים בתעודות וספקות נוספים שהועלו בבית הדין לגבי גירסתה. בדיון זה, הודתה הסבתא שלאמה קראו ארה. ואכן על פי בדיקת המז"פ השם שהיה כתוב בתעודה היה ארה, וזויף לשרה.

באותו יום הוציא בית הדין פסק דין וז"ל:

"א ) דוחים הבקשה של המבקשת לאישור יהדותה.
ב) הנימוקים מצורפים לתיק.
ג) לאור הפגמים שהתגלו בתעודה, בית הדין חושש שהתעודה הינה תעודה מזויפת. לפיכך מורה בית הדין להנהלת בתי הדין להעביר התעודה שוב לחקירת מז"פ, ע"מ לקבל חוות דעת רשמית ביחס לאמינותה."

ג) בנימוקים הנלוים לפסק הדין קבע בית הדין כדלהלן:

"א) הופיעה בפנינו המבקשת בבקשה לאישור יהדותה.

בתעודת הלידה המקורית של המבקשת נרשם ששמה [א'] בת [א'] ו[א'] וכן שאביה יהודי ואמה בולגריה.

בתעודת הלידה המקורית של האם נרשם [א'] בת ויקטור [ג'] יהודי, והאמא אנה בת ניקולאי – בולגרית.

התעודה הינה תעודה מקורית שהוצאה בעת לידתה בשנת 66.

כמו כן הופיעה בפנינו הסבתא אנה, והציגה בפנינו תעודת לידה שהוצאה באודסה בשנת 61, בתעודה נכתב שהרישום היה במשרד חוף הים בז'פרוז'ה, רישום התעודה הספציפית היה בזאקס חוף הים (ולא נזכר ז'פרוז'ה) והחותמת הינה של הארכיון באודסה, ומשמע שניתנה בארכיון ולא במקום הרישום.

תעודה זו הינה על לידה בשנת 42 כשמועד הרישום היה רק בשנת 54.

בתעודה נכתב שהאב הוא ניקולאי בן איוואן בולגרי והאם שרה בת דוד יהודיה.

ב) אנה, סבתה של המבקשת, הופיעה בפנינו ובית הדין חקר אחר יחוסה.

לדבריה אביה היה בולגרי ואמה יהודיה, לדבריה אמה שרה בת דוד נולדה בשנת 1915 באוקראינה (אינה יודעת היכן), לאם היו אחים ואחיות אך אין היא יודעת את שמם, מכיון שלדבריה לא גרה באזור בו התגוררו אמה ואחיה.

הורי הסבתא גרו בכפר בשם פריסלב אזור פרימורסקי במחוז ז'פרוז'ה באוקראינה, בכפר זה היו הרבה בולגרים, לדבריה בעת המלחמה עברו הוריה לקזחסטן ושם נולדה בשנת 42, (יש לציין שהכפר פריסלב היה בשנת 1942 תחת הכיבוש הגרמני), וכשהיתה בת שנתיים חזרו לפריסלב.

לדבריה אין מסמכים על לידתה בקזחסטן, המבקשת הגישה אישור של ראש הכפר פריסלב אישור שניתן ב-10/8/09 שבו הוא כותב שהוריה של אנה הנ"ל גרו בקזחסטן משנת 1941 – 1949, מסמך זה אינו אמין שהרי ברור שראש הכפר פריסלב לא יכול לדעת שהורי הסבתא היו בקזחסטן, הידיעה שיכולה להיות לו הינה, שהורי הסבתא לא שהו בפריסלב בשנים אלו. ומשכך אין ראיה כלשהי לדברי המבקשת שהוריה היו בקזחסטן. יש לציין עוד שהאמור באישור זה סותר לדברי הסבתא שאמרה שחזרו לפריסלב כשהיתה בת שנתיים, כלומר בשנת 44.

כמו כן, לא ניתן הסבר מספק מדוע הרישום נערך בשנת 54. שהרי רישום מקורי אינו בנמצא, רישום משנת 44 בעת שחזרו לכפר אין, לדבריה הרישום נערך בזמן שהתחילה ללמוד בשנת 50 (כפי שאמרה), ומדוע רק בשנת 54 נערך הרישום בפריסלב.

לדבריה, עברה לאודסה בשנת 61 בהיותה בת 18, והיתה קצת באודסה וקצת בפריסלב, וכשנפטרה אמה בשנת 65 עזבה סופית את פריסלב ועברה לאודסה.

בידי הסבתא לא היתה תעודת פטירה (מקורית) של אימה שרה, רק צילום תעודה משנת 89, כמו כן לא היתה בידה גם תמונה של אמה.

ג) והנה מתוך כל החומר שהוצג בפנינו והדברים שנאמרו לנו, ההוכחה על יהדותה הינה תעודת הלידה של הסבתא, תעודה שכפי האמור לעיל הינה תעודה שהוצאה באודסה בשנת 61. בתעודה נכתב שהרישום היה בשנת 54, ועוד נכתב בה שבעלת התעודה אנה נולדה לשרה בת דוד בשנת 42 באוקראינה.

חובתנו לבדוק האם תעודה זו אמינה ויש אפשרות לסמוך עליה.

הנה כפי שכתבנו לעיל פריסלב היתה תחת כיבוש הגרמני בשנות המלחמה, הגרמנים רצחו את רוב רובם של היהודים במקומות שהיו תחת כיבושם, אם אכן אמה של הסבתא היתה חיה בפריסלב בשם "שרה בת דוד" שהוא השם בתעודות, שהינו שם יהודי מובהק, אין סיכוי סביר שהיא היתה נשארת בחיים. ועל כרחך שבאם שמה של הסבתא הינו: שרה בת דוד, לא יכול להיות שהיא שהתה בפריסלב בעת הכיבוש הגרמני, ואכן גם בפנינו נטען ששרה בת דוד וניקולאי היו בקזחסטן, אך לטענתה הוגלו לשם בשל היותו של הבעל בולגרי.

בין כך ובין כך לדברי הסבתא היא נולדה בקזחסטאן, דבר זה סותר את האמור בתעודה, שנולדה בפריסלב אוקראינה, ולפיכך לדבריה האמור בתעודה אינו נכון ואיך אפשר לסמוך על הרישום שהאם יהודיה, כשהמבקשת מודה שהרישום על מקום הלידה אינו נכון.

ד) יש להוסיף עוד על פי הנוהל בברה"מ תעודה ניתנת במשרד הרישום, הנמצא במקום הלידה, גם כשהאדם רוצה לאחר זמן להחליף את התעודה או לשנות פרטים, הדבר יעשה במקום הרישום בו ניתנה התעודה תחילה (כלומר שאם הרישום היה בפריסלב, גם אם יגש אדם למשרד הרישום באודסה, התעודה לא תינתן לו על ידי משרד הרישום באודסה, אלא הם יפנו למשרד הרישום בפריסלב שם תוצא התעודה תישלח לאודסה ותינתן למבקש), הן אמת שלאחר המלחמה היה ניתן במשך זמן קצר לערוך רישום במשרד הרישום גם אם אין הוא נמצא במקום הלידה. ולכן יכול להיות שאם הסבתא נולדה בקזחסטן בעת המלחמה וחזרה אחרי המלחמה לפריסלב, היה אפשר לערוך את הרישום שם. אך הרישום בפריסלב היה בשנת 54, והתעודה המוחלפת התעודה שלפנינו הוצאה בשנת 61 באודסה, באותם שנים הנוהל היה שהתעודה תוצא על ידי המשרד בו היה הרישום המקורי, ואם כן ודאי שהתעודה שניתנה באודסה ניתנה שלא כפי הנוהל, ולפיכך אין אפשרות לסמוך עליו מכיון שמי שנותן תעודה שלא כחוק יכול לשנות פרטים ולכתוב מה שיתבקש.

הסבתא בדבריה בדיון שנערך בכ"ה אלול תשס"ט רמזה שהיה צריך לתת שוחד כדי לעבור מקום, (ואולי השוחד לא היה רק על דבר זה ?). הסבתא גם לא נתנה הסבר כלשהו מדוע הפקיד בזאגס עשה פעולה לא חוקית, כדי שהיא תקבל עבודה באודסה.

מלבד זאת לא ברור מדוע נלקחה התעודה בארכיון אודסה ולא כפי המקובל במשרד הרישום חוף הים. אין הסבר הגיוני לטענה שטענה הסבתא ולפיה התעודה משנת 54 הוחרמה במשרד הרישום וניתנה לה תעודה אחרת.

יש לציין שגם ידיעותיה ואמירותיה של הסבתא לגבי המשפחה המורחבת של אמה הינם עמומות (לא ידוע מקום לידתה, לא ידוע שם אחיה ואחיותיה), לשאלת ביה"ד את הסבתא מהיכן יודעת שהאם יהודיה, ענתה, אמי סיפרה לי, אם האם היתה יהודיה היו צריכים להיות לה תעודות בהם נרשם הלאום, ומדוע לא אמרה שכך נכתב בתעודות.

ולפיכך לא ניתן לברר דבר על משפחתה.

סוף דבר התעודה שהוצגה בפנינו הינה תעודה פגומה שאי אפשר לסמוך עליה כלל, ולפיכך אין בידינו ראיה כלשהי שיש בה בכדי לאשר את יהדותה של המבקשת.

לפיכך קובע בית הדין:

א ) דוחים הבקשה של המבקשת לאישור יהדותה.

ב ) לאור הפגמים שהתגלו בתעודה, בית הדין חושש שהתעודה הינה תעודה מזויפת. לפיכך מורה בית הדין להנהלת בתי הדין להעביר התעודה שוב לחקירת מז"פ, ע"מ לקבל חוות דעת רשמית ביחס לאמינותה."

ד) ב-22/10/09, לאחר שניתן פסק הדין הקובע שהמבקשת אינה יהודיה, ביקשה המבקשת לסגור את תיק אישור היהדות, ולהחזיר לה את התעודות והמסמכים שהציגה.

ב-17/05/10, התקבלה בבית הדין חוות דעת המז"פ במשטרת ישראל ולפיה, התעודה עברה טיפול כימי והפרטים הכתובים בתעודה אינם הפרטים שהיו כתובים בתעודה המקורית.

העולה מהאמור לעיל הוא כי המבקשת ואמה רשומות בתעודות הלידה המקוריות והמהימנות, לא יהודיות, ולפיכך הרי הן בחזקת נוכריות. מלבד זאת, טענת הסבתא ששם אמה היה שרה והיא היתה יהודיה, אינה נסמכת על ראיה כלשהי. המבקשת הציגה תעודה שזויפה כדי לאמת טענותיה.

המבקשת הציגה אישור שיקרי של ראש הכפר פריסלב. סבתה של המבקשת טוענת שאינה יודעת דבר על משפחת אמה. לפי טענותיה אמה היהודיה היתה באזור שהיה נתון תחת הכיבוש הנאצי ושמה היה שם יהודי מובהק, דבר הסותר את ההיגיון. אין ספק שעל כגון זה נאמר הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

בין כך ובין כך ודאי שרוב הנמצאים בבריה"מ הינם גויים, רוב הנמצאים בכפר פריסלב היו גויים גם לטענת הסבתא, וספק רב אם היו שם יהודים כלל, ועכ"פ ודאי בכהאי גוונא אזלינן בתר רובא, ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. ומשכך איכא רובא וחזקה דהמבקשת אינה יהודיה. לפיכך חוזר בית הדין על קביעתו בעבר שהמבקשת אינה יהודיה.

ה) ומעתה חובה עלינו לבחון, האם יש לסמוך על מעשה בית הדין שהוצג בפנינו. במעשה בית הדין נכתב שהנ"ל התגיירה לחומרא. משמעות הדברים שבית הדין שערך הליך זה, היה מסופק שמא המבקשת יהודיה, אך מכיוון שלא היה בטוח, ערך גיור לחומרא. כאן המקום לומר שעצם המושג של גיור לחומרא, הוא מושג מעורפל, שהרי ממה נפשך, אם אדם זה יהודי, אין הוא צריך לגירות כלל. ואם אינו יהודי, צריך גירות ככל כלליה ודקדוקיה – ובנידון דידן היינו טבילה עם קבלת מצוות לחומרא.

לשאלת בית הדין על סמך מה נקבעה יהדותה בבית הדין בבני ברק, אמרה המבקשת שעל סמך צילום תעודת פטירה של הסבתא, שרה. תעודה זו הוצגה בעבר גם בפנינו (והוזכרה בנימוקים). לצילום תעודה זו, כשהיא לעצמה, אין ערך ראייתי אפילו לכאורה. הסבתא הודתה בפנינו שלאמה קראו ארה. הרישום המקורי בתעודה היה ארה. ולפיכך ברור שכשאשה זו נפטרה לא היה כתוב בתעודת פטירתה שרה.

עוד אמרה שהופיעו עדים שהעידו על יהדותה של אם הסבתא שדיברה אידיש.

יש לציין שגם בפנינו רצתה המבקשת להביא עדים אלו, ובית הדין סירב לקבלם. כל היודע ומבין בטיב בירורי יהדות, אינו יכול לסמוך בדרך כלל על עדים מעולי ברה"מ המעידים על יהדות. רק במקרים מאד מאד נדירים, כשלבית הדין יש ראיות מעבר לעדים, ובית הדין בטוח שהעדים כשרים, מסתמך בית הדין על עדויות אלו לסייעתא. אבל ככלל, דרכנו להמנע משמיעת עדויות מפני שאי-אפשר לסמוך עליהם, ואכמ"ל. ועכ"פ הדברים ידועים למי שעוסקים בפועל בבירורי יהדות.

אין אנו יכולים לקבוע קטגורית על סמך אלו מסמכים (אם היו מסמכים או עדויות) קבע בית הדין בבני ברק את קביעתו. כפי שהתברר לעיל, המבקשת נקטה בדרכים שקריות להטעות את בית דיננו, ויכול להיות שגם את בית הדין בבני ברק סובבה בכחש, ולכן סמכו על דבריה שהיא יהודיה וערכו לה רק גיור לחומרא.

בין כך ובין כך, אין ספק שבית הדין אינו יכול לסמוך על המסמך, המזויף מתוכו, הקובע שהמבקשת צריכה לעבור גיור לחומרא ומתבסס על ההנחה שהיא ספק יהודיה, בעוד שהדברים ברורים שהמבקשת אינה יהודיה כלל.

ו) ואם תאמר מכיוון שהוצג בפנינו מעשה בית דין של בית דין ידוע, הרי קיימא לן שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, יש לנו לבאר גדרי הדין ולקבוע האם גם במקרה שלפנינו עלינו לומר כן ולסמוך על מעשה בית הדין, למרות הדברים הידועים לנו הסותרים את תוכנו.

והנה כל היכא שנעשה מעשה על ידי בית דין מוסמך, לא חיישינן לבי"ד טועין שעשו שלא כדין וסומכין שבית הדין הראשון עשו כדין. וכדאיתא בבבא בתרא (קלח, ב) :

"בית דין בתר בית דין לא דייקי."

ופירש רשב"ם:

"כלומר גבי חליצה ומיאונין לפיכך תיקנו אין חולצין אלא אם כן מכירין שאם אתה אומר חולצין אעפ"י שאין מכירין התם ודאי חיישינן לבי"ד טועין, שיטעו בי"ד שני לומר כי יפה הכירו בי"ד ראשון כשחלצה דבי"ד שני בתר בי"ד ראשון לא דייקי וכו'."

ומבואר מדבריו שחובת בית הדין לעשות מעשיהם באופן היותר טוב כדי שלא יהיה חשש שביה"ד השני יסמכו עליהם על דבר שלא עשוהו כדין. וכיוון שזו חובת בית הדין הראשון לא חיישינן שטעו ולא עשו חובתם. וע"ש בתוס' גירסת רש"י ביבמות שאין חוששין שבי"ד הראשון טועים. ומהאי טעמא כשמגיע לפנינו מעשה בי"ד סומכין עליהם שעשו כדין, ואין חייבים לבדוק מה ואיך בדיוק עשו.

ועיין בחידושי המאירי בב"ב שם שכתב וז"ל:

"גאוני ספרד למדו מסוגיא זו שכל שהביא שטר לפני בית דין לקיימו וכו' והביא להם מקיימי החתימות אין להם לקיים על פיהם עד שיחקרו בהם ויבדקו אחריהם ואם יש בהם שום פסול הן של קורבא הן של דבר אחר. ומ"מ אם הזכירו שמות המעידין אין צריכין לכך, הא כל שלא הזכירו לא יקבלו עדותם אא"כ הכירום שאם יאמר הבעל דין עליהם כלום לא ישגיחו הבי"ד עליהם, מצד שיאמרו שאלו כן לא היה בית דין הראשון מקבלים עדותם וכן כל כיוצא בדברים אלו."

מבואר מדבריו שחובת בית הדין העושה את המעשה השיפוטי לעשותו באופן מושלם, שלא יהיה אפשר לפקפק בו, מפני שבית דין אחר שיבא מעשה בית הדין בפניהם לא ידקדקו ויבדקו אחר בית הדין הראשון.

וכן פסק הרמב"ם (הל' עדות פ"ו ה"ה) :

"ולעולם אין בית הדין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותם שהן בקיאין ולא יטעו."

ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן א') שאחר שהביא דברי הרמב"ם שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי הוסיף"

"אבל בדבר שאנו יודעים שחתמו בו הדיינים לא בדקינן אבתרייהו כלל, ואין אנו נזקקין לקבל עדות כלל לסתור דינן במה שדנו על פי ראייתם וידיעתם, ואין מושיבין בית דין בכך, שאין לחוש שהדיינים חתמו שקר."

ומטעם זה כל מעשה בית דין שמגיע אלינו המעיד על גירושין, גירות וכו' מבית דין המוכר לנו, אנו סומכין על האמור במעשה בית הדין.

אמנם במה דברים אמורים, כשמגיע לפנינו מעשה בית דין של בית דין המוכר לנו. אך כשמגיע מעשה בית דין שכותרתו היא כותרת של בית הדין, עדיין אנחנו צריכים לדעת שאכן בית דין עשה את המעשה, וממילא ניתן לסמוך על החזקה שאין בי"ד טועין ולא נבדוק אחריהם. אבל כל עוד אין אנו יודעים שאכן בית דין עשה את הדבר, אי אפשר לסמוך על מעשה בי"ד המגיע בפנינו רק מפני הכותרת שבראשו. הדברים אמורים במעשה בית דין המגיע מחו"ל, אך במקרה שלפנינו בית הדין של הגר"נ קרליץ הינו בית דין ידוע ומוכר.

ז) אך באמת לא בכל דבר אמרינן שנסמוך על מעשה בית דין ולפעמים נחשוש לבית דין טועים, עיין ב"ב (קסד, א) בענין קיום שטר הכתוב על המחק שחיישינן לבי"ד טועין שלא יקיימו כיאות. וכן מצינו בסנהדרין (ל, א) דחיישינן לבי"ד טועין שיסברו ששנים כשרים לדון, אלמא שלא בכל ענין סמכינן על בי"ד, דלפעמים חיישינן שמתוך אי ידיעת ההלכה ינהגו שלא כדין. ועיין מש"כ בזה ב"יד רמה" (ב"ב פ' יש נוהלין אות קצ"ח).

והנה דין זה אינו דין מוחלט, דעיין ב"יד רמה" שם שכתב:

"והוא הדין לכל מילתא דשכיחא ורגילי בה דלא חיישינן בה לבי"ד טועין, אבל מילתא דלא שכיחא ולא רגילי בה רובא דבתי דינין חיישינן דילמא מיקרי וטעו."

ומבואר מדבריו שהך חזקה שאין בי"ד טועין נוהגת רק בדברים שהם עושים בתדירות ומכירים את דיניהם, אבל לגבי דברים שאינם באים בתדירות ולא שכיחי, אין חזקה זו קיימת, דגם בי"ד יכול להיות שיטעו במה שאינו נוהג אצלם תמידין כסדרן. וכן הדין בכל מקום שחיישינן שמא יטעו.

וכן כתב הרמ"ה בתשובותיו (סי' רצ"ב) וז"ל:

"ואין חוששים לב"ד טועין לאו כללא הוא דכל מידי דאיכא למיחש ביה דטעו חוששים כדאמרינן התם בסוף פרק הנושא גבי מעשה דאדרכתא הזה דלא הוה כתיב ביה ואישתמודעא דנכסי אילין דמיתנא אינון, א"ל האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא, א"ל והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר א"ל בהא אפילו רבה בר שילא טעי וכו' אלמא כל מידי דאיכא למיחש ביה חיישינן."

וברור שהוא הדין בדברים שבית הדין לא בקיאים בבירור המציאות, שלא נימא הך כללא דמאי שנא אי-ידיעת הדין מאי-ידיעת המציאות. ועיין בזה ב"אדרת אליהו" לגר"א בריש פ' משפטים במש"כ שבית הדין צריך שידע היטב גם המציאות וגם הדין בכדי שיוכל לפסוק. ולכן במקום שיש ספק אם יודעים המציאות, בי"ד בתר בי"ד דייקי.

לפי הכרתנו את העוסקים בענינים אלו, ענין בירורי יהדות הוא נושא שרב בו הפרוץ על העומד. רבים מהעוסקים בו, המומחים בעיני עצמם, אינם מכירים את המציאות וההתנהלות בברית המועצות, והם עלולים לטעות. ולפיכך בנושא זה של בירורי יהדות בי"ד בתר בי"ד דייקי, אלא אם כן ברור לדיין שהבי"ד שבירר היהדות הינו מומחה בעניינים אלו. וכבר כתבנו בענין זה במקומות אחרים, ועוד חזון למועד.

ח) והנה הרשב"א (בתשובה ח"א סימן אלף קמט) כתב לגבי שטר שנתגלתה בו ריעותא וז"ל:

"ואין לומר כאן דמסתמא כל שכתבו הדיינין בודאי היא אמרה להן כתובו אף על פי כן שלא נזכר כן בתוך השטר מדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול, וכל שכן בדיינין שאין חוששים לבית דין טועין וכדאמרינן בפרק זה בורר ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה דאמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול, אפ"ה בכאן מסתברא שאין אומרים כן דאנן סהדי דרוב הדיינין שיושבין עכשיו בדין אינן בקיאין בכך. ולפיכך יש לחוש לכך דאפילו הן עצמן טועין הן בכך וכדאיתא התם עלה דההיא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי דינא ידעי שאילו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי, הילכך בכאן יש לחוש ונשאל אותם אם יודעים אם לאו, ובכל כי הא חוששין ובודקין וחוקרין להוציא הדין לאמתו."

ומוכח מדבריו שחובה עלינו לבדוק ולברר אם בית הדין נהגו כדין, ולא אמרינן שמסתמא עשו כדין.

והרדב"ז בתשובתו שהובאה בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' כ"א) הביא דברי הרשב"א ולמד מדבריו שבזמן הזה לא אמרינן שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. וז"ל הרדב"ז בתשובתו:

"ואע"ג דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לבי"ד טועין וכי דיינו בתר דייני לא דייקי, הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדינין הילכך דייקינן בתר בית דינא, ואם בזמנו של הרשב"א ככה, כ"ש בזמנינו וכ"ש בזמנו שהדיינים היו הם יחידים."

אמנם הב"י שם (בשו"ת "אבקת רוכל" הנ"ל) חולק על דיוקו של הרדב"ז מהרשב"א וחולק על קביעתו הכוללנית והגורפת, שחזקת הדיינים נתערערה בזמנם. וכתב שם הב"י בהגהה על הרדב"ז ז"ל:

"אמר יוסף קארו לא דק, דלא אמר כך הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבנו בבית יוסף."

וכן נראה ברור מלשון הרשב"א שכתב:

"דאנן סהדי דרוב הדיינים אינן בקיאין בכך."

כלומר שבאותו דין יש ידיעה ברורה שאין הדיינים בקיאים, ואין לערער את חזקת הדיינים ביחס לשאר הלכות ודינים.

וכעין זה כתב גם הש"ך בחו"מ (סי' ל"ט סק' ל"ו) :

"דוקא בכהאי גוונא כיון דלא חתימי אלא שנים, חיישינן שטעו, אבל היכא דאיכא ודאי בית דין, קיימ"ל דלבית דין טועין לא חיישינן".

ועכ"פ נראה דכולי עלמא מודים דבמילתא דלא שכיחא, או היכא דאיתא ריעותא, לא נימא דלבית דין טועין לא חיישינן.

ט) ולפי זה יש לומר דהך חזקה אינה חזקה מוחלטת, והדבר תלוי בכל בית דין, אם יש בו תלמידי חכמים מובהקים היודעים ההלכה, וכן אם אותו בי"ד מקפיד לפעול באופן מוחלט בכפוף להלכה. דהנה אף שממה שהוכחנו החשש לטעות הוא מתוך אי-ידיעת ההלכה, אמנם כיום לצערנו ולבושתנו מצויים רבנים ובתי דין שלא מקפידים על דרישות ההלכה, לפעמים עושים זאת בשוגג ולפעמים עושים זאת במזיד ומורים היתר לעצמם בסברות שאין להם שחר (וכבר היה מעשה בבית דיננו בעניינו של רב עיר ידוע ומפורסם שהיה משיא זוגות מבלי לערוך בירור יהדות כנצרך על פי הדין ואף על פי החוק).

ודבר זה מצוי בעיקר בבתי דין בחו"ל, במקומות שאחוז ההתבוללות גבוה ויש המרשים לעצמם לוותר על עיקרי ההלכה בחושבם שעל ידי זה ימנעו כביכול התבוללות (והדבר ברור שהיכי שנעשה גיור שלא כפי שהורו חז"ל ונפסק בשו"ע, ונהגו חכמי הדורות המקובלים דור מפי דור עד משה מסיני, אין מעשה זה כלום, ואין הבדל אם אדם נישא לגוי או גויה גמורים, לנושא גוי או גויה שעשו טקס כלשהו שאין לו תוקף הלכתי).

והנה ברור שדייני בית דיננו אינם מכירים את בתי הדין והרבנים שנמצאים בכל אתר ואתר, ולכן כל היכא שמגיע לידנו מעשה בי"ד של ב"ד המוכר לנו אנו סומכים על מעשה בית הדין (והוא הדין כשאנו צריכים לשלוח ג"פ או לקבל ג"פ כדי לערוך גירושין בין בני זוג הנמצאים במקומות שונים אין אנו מסתמכים אלא על בית דין המוכר לנו). אך במקרה שמגיע מעשה בית דין מבי"ד או מרב שאינם מוכרים לנו, מנהגנו לשלוח המסמך לרבנות הראשית ועל פי בדיקותיהם אנו סומכים, באם הרב או בית הדין הינו מוכר ואמין או חלילה להיפך.

ולפיכך במקום שאין בית הדין או הרב מוכר, אין אנו יכולים לסמוך על מעשה בית הדין ששלח לנו. דאיך אפשר לומר לגביו חזקה שאין בי"ד טועין, כשהמציאות היום שמצויים בתי דין ורבנים טועים ומטעים. ומשכך לא נאמר כיום שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, וחובה עלינו לדייק ולבדוק מה נעשה ואיך נעשה, ובלי בירור גמור לא נוכל להוציא פסק דין ומעשה בית דין המאשר המסמך שנשלח אלינו. ולא עוד שבאם נעשה כן מבלי הבירור, הרי בזה אנו נעשים בי"ד טועין שכיוון שאין חזקה שהבי"ד שעשה המעשה עשאו כדין, חובה על בית הדין שמגיע הדבר לפניו לבדוק ולברר ולא לסמוך בסתמא על המסמך שהוצג בפנינו.

ועיין בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן א' ושם סימן קע"ג וח"ג סימן ט"ז) שהביא דברי הירושלמי בסנהדרין ובר"ה שהקשה "אשר הדיינים מהו שיהא צריך בי"ד", ומסקנתו שקיום בי"ד צריך קיום דהיינו לדעת שאכן בי"ד עשה את הקיום וכתב את מעשה בית הדין, ולא סמכינן שמכיוון שחתומים בי"ד שודאי בי"ד עשו את הדבר. ע"ש בסימן א' שכתב:

"דהתם שאני שאין אנו יודעים אם חתמוהו בית דין אם לא, וחיישינן לזיופא אבל בדבר שאנו יודעים שחתמו בו הדיינים לא בדקינן אבתרייהו כלל."

ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן שפ"ח) בתשובתו לר"ן גבי שליח קבלה של אשה שהביא מעשה בית דין שקרעו הגט והתירוה לינשא, ושטר מעשה הבית דין קצר מאוד ויש בו טעויות מדקדוק הלשון, המורים שאין הבי"ד יודעים בטיב גיטין וקידושין כראוי וכו' וסיים שם:

"וכגון הא איכא למיחש לבי"ד טועין, דומיא דההיא אדרכתא דכתיב בה דוכרן פתגמי וכו'."

מבואר מדבריו שהיכא שיש ריעותא המעלה ספק על דייני הבי"ד אם היו ת"ח, חיישינן לבי"ד טועין וצריכים לבדוק איך היה מהות המעשה, ולא סמכינן על החזקה שאין בי"ד טועין ולדעתו בכהאי גוונא בי"ד בתר בי"ד דייקי.

והר"ן בתשובתו לריב"ש (סי' ש"ץ) כתב:

"לפי דעתי בסתם בי"ד אין ראוי לחוש לכך, שאם באנו לחוש לא לזה בלבד אנו צריכים לחוש אלא לכמה מיני פסול שהן קרובין להזמן בגט, ולא נכשיר שום מעשה בית דין הבא לפנינו, אלא ודאי לבי"ד טועין לא חיישינן וכו', אבל דעתי שהביאם לחוש למה שחששו מפני שאפשר שהדיינים מוחזקים שאינם יודעים בטיב גיטין וקידושין כראוי, וכמו שכתב שלשונם מוכיח עליהו, וכגון זה ודאי יפה חששת".

ומדברי שניהם מוכח שאף שבסתמא אין חוששין לבי"ד טועין אם הדיינים מוחזקים שאינם יודעים, ודאי יש לחשוש שעשו שלא כדין ויש לבדוק אחריהם, ולפי זה לא שנא דיינים המוחזקים שאינם יודעים, בין שאינם יודעים הדין ובין שאינם יודעים המציאות, מדיינים היודעים ובמזיד מסברת עצמם ושלא על פי דין נוהגים קולות שלא על פי ההלכה – שודאי יש לבדוק כל מעשה לגופו ולא אמרינן לגבייהו אין חוששין לבי"ד טועין.

י) ועיין בתשובת הרא"מ (סי' ל"ה) שהביאו הב"י (סוף ס' קמ"א) ופסקה הרמ"א בסימן קמ"א ס"ל וז"ל:

"שליח הולכה שמביא הרשאה וכתוב בה שהוא שליח קבלה וכו' אבל אם השליח אומר שלא נעשה שליח קבלה מעולם הרי ההרשאה מכחשת אותו ונתבטל כל השליחות, גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה יש לחוש לכמה מיני פסולין".

ועיין ב"פתחי תשובה" (אהע"ז שם ס"ק כ"ז וס"ק כ"ח) שהביא מתשובות האחרונים מה שדנו בעובדי שמצאו ריעותות בגט ומבואר שם שדעת רוב האחרונים שהיכא שידוע שהרב או הבי"ד מסדרי הגט הינם ת"ח ובקיאים בטיב גיטין, סמכינן על חזקתם ותלינן בטעות, ובפרט אם אפשר לתלות את הטעות בסופרים ולא בדיינים. אמנם היכא שאינו ידוע שמסדר הגט בקי בטיב גיטין ובודאי היכא שידוע שאינו בקי, ודאי יש לחוש לריעותא שהתגלתה לפסול את הגט, ולא נימא שאין חוששין שמא טעו.

ועיין עוד בתשובת מהר"יט (ח"א סימן י"ב) בגוי שהביא גבינות והראה כתב הכשר על אותן גבינות, ונשאל אם יש לסמוך על תעודה זו, או שנימא שמא מכר הגבינות הכשרות במקום אחר והשאיר תעודת ההכשר בידו ואלו גבינות אחרות. ועיי'ש שהיה רב שהתיר משום דיש לסמוך שאם מכרו הגבינות הכשרות במקום אחר, הבי"ד שבאותו מקום היו לוקחים תעודת ההכשר כי היכי דלא תבוא תקלה על ידיהם שיסמכו על כתב זה במקום אחר, וכתב שם בתוך דבריו שאין לסמוך על בי"ד אחר שהיו עושים כן. ונקט מספר טעמים וכתב בתוך דבריו:

"ועוד מאן לימא לן שאותו המקום היה בו בי"ד בר סמכא שנאמר בו לבי"ד טועין לא חיישינן."

ועיין עוד בשו"ת "זקן אהרן" (לרבי אליהו הלוי) שכתב לגבי מי שהביא שטר הרשאה על גט שיש בו שיבושין וז"ל:

"ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לבי"ד טועים וסתם ספרי דדייני בקיאי כדאיתא בריש גיטין וסנהדרין ובכמה מקומות, היינו היכא דלא אתרע חזקתייהו אבל הכא דריע ליכא למסמך עלייהו".

ועיין בפ"ת (סימן קמ"ב ס"ק י"ז) שהביא תשובת "פני יהושע" (סימן ב') שכתב שטעות במידי דלא שכיח לא הופכת את המסדר למי שאינו בקי. וע"ש עוד בתשובת "פני יהושע" שכתב שבזמן הזה שמסדר על פי סדרי גיטין, לא נפסול הגט על פי ריעותות שנמצאו בו, דתלינן שודאי עשו על פי סדרי הגיטין המצויים.

ועיין בשו"ת חתם סופר (ח' אהע"ז ח"ב סימן נ"ד) מש"כ בזה, ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רנ"א אות ה') שהביא דברי ה"פני יהושע" והביא בקיאות מדברי האחרונים כדרכו. ואכמ"ל.

והנה בנידון דידן שמתוך מעשה בית הדין שהוצג בפנינו מוכח שבית הדין הנ"ל, טעה בעובדות, וכפי שהוכח בפנינו המבקשת לא בחלה בכל אמצעי להונות את בית הדין – ולפיכך אין לאשר האמור במעשה בית הדין שהרי ברור שהדברים שקריים. כמו כן, כפי שכתבנו לעיל, לענ"ד בנושא בירור יהדות, אפילו בתי דין מוסמכים הינם בחזקת שאינם בקיאים בדבר. ולכן נושא זה של בירור יהדות, צריך דיוק אחר דיוק ואפילו אחר בי"ד, ובמקרה שלפנינו לאור התנהלות המבקשת חובתנו לדייק ולברר גם לעצם נאמנותה לענין הרצון להתגייר אחרי שהוחזקה כנכרית ומנסה במשך מספר שנים לקבל היתר להינשא.

יש לציין שגם בנושא זה שינתה המבקשת גרסתה בעת שהופיעה בעבר בפנינו. בתחילה טענה שיש לה חבר חמש שנים, ואחרי זה אמרה שאין לה חבר. לאחר מכן חזרה ואמרה שיש לה חבר שבע שנים. סוף דבר – האמת אינה נר לרגליה של המבקשת, ולפיכך יש לבדוק היטב הדברים שאומרת וזאת בכדי לברר כוונתה האמיתית.

יא) הדברים שנכתבו מתייחסים באופן פרטני למקרה שלפנינו, אך מלבד זאת יש לנו לעיין האם מוטל או מותר לבתי הדין הרבניים לאשר גיורים של בתי דין פרטיים.

דהנה לבתי הדין הרבניים יש הסמכות החוקית הייחודית לדון בעניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי הארץ או תושביה: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1958, סעיף 1. כמו כן, סעיף 9 לחוק הנ"ל הקנה לבית הדין סמכות לדון בענייני המעמד האישי של אדם, אם קיבל סמכותו של בית הדין. בתקנות הדיון של בתי הדין נקבע גם אופן הטיפול בתיקי גיור, ופשוט כי גיורו של אדם רלבנטי לעניין נישואין וגירושין, ויש לבית הדין הסמכות לדון בכך. בשנים האחרונות, בפרט בעקבות העליה הגדולה מברית המועצות, עלו לארץ גויים רבים – זכאי חוק השבות וגם מי שאינם זכאים, שהצטרפו אליהם והגיעו לארץ אף באופן לא חוקי – והתרבה מספר הפונים לגיור. לאחר מספר גלגולים הקימה הממשלה את בתי הדין המיוחדים לגיור הכפופים לרבנות הראשית ולראשון לציון, והם הוסמכו מבחינה חוקית לערוך גיורים.

מלבד העולים מחבר העמים נמצאים בארץ מהגרי עבודה שאין להם קשר ליהדות. חלק מאנשים אלו מנסים לקבל אזרחות ישראלית באמצעות גירות – מעט מאד, אם בכלל, לשם שמים, והרבה מאד שלא לשם שמים. במקביל לבתי הדין המיוחדים לגיור, צצו בארץ בתי דין פרטיים העוסקים בגיור. חלק מקפידים על דרישות ההלכה וחלק פחות, ויש שאינם מקפידים כלל. ואף "בתי דין" של הקהילות הרפורמיות העורכים "גיורים" ללא קבלת מצוות וכפי שנוכח בית הדין בתיקים רבים הבאים לפניו בבני זוג הבאים להתגרש.

רבים מהמתגיירים בבתי דין פרטיים שתעודות הגיורים שלהם אינם מוכרים על ידי מדינת ישראל, באים לאישור גירותם בפני בית הדין, כשמנגד הרפורמים והקונסרבטיבים פועלים גם הם לאישור גיוריהם, דבר שהביא לפניות לבג"ץ לאשר יהדות, למי שגירותם אינה כלום.

בתי דין פרטיים עורכים גירות לבאים בפניהם, וסומכים על כך שבית הדין הרבני יאשר גירויות אלו כדי שגם הרשויות יכירו בגיורים אלו. פעילות זו הינה פעילות שיכולה לגרום לפריצת חומת הדת בענייני הגיור ולהביא להכרה כיהודים למי שאינם יהודים כלל. אין ספק שכל מי שרוצה להתגייר באמת על פי דין תורה, יש בידו לפנות לבתי הדין הרבניים או לבתי הדין המיוחדים לגיור – לערוך הגיור על פי דין ובאופן חוקי, גיור שיוכר על ידי מוסדות המדינה – דבר המבטיח שמי שאינו רוצה להיות יהודי על פי דין תורה לא יוכר כיהודי.

הן אמת, אף שענין הגירות אינו מוסדר בחוק ראשי, להבדיל מנישואין וגירושין המוסדרים על פי חוק, המקנה לבתי הדין הרבניים סמכות לעסוק בעניינים אלו. אך אותו הטעם שעמד בפני הרבנות הראשית שקבעה שרק רבנות מוסמכת ורק אחרי רישום מסודר יוכלו לערוך נישואין, הוא הדין גם ענין זה של גיור צריך להיעשות על ידי אנשים מוכרים על ידי הרבנות הראשית והגורמים המוסמכים, כדי למנוע ספיקות ובלבול בנושא זה. ולכן לא ראוי לאדם הפרטי לפנות לבית דין שאינו מוכר לערוך גיור. לא ראוי שבית הדין הפרטי יערוך גיורים הגורמים לפריצת הסדר הציבורי, באופן שיכול להביא גם לפריצת חומת הדת.

במקרים שהועלו לפני בית הדין בעבר, נוכחנו לראות גיורים שנעשו בטעות ומתוך הטעיית בית הדין. ככלל עלינו לומר, שלפי מה שהתברר לנו, אין הבדל בין אמינות, כשרות ותוקף הגיורים בבתי הדין המיוחדים לגיור לבין אלו שנעשו בבית הדין שתעודתו הוצגה בפנינו, ולכן אין כל מניעה שמי שרוצה באמת ובתמים להתגייר, ורוצה שלגיורו יהיה תוקף גם על פי חוק, יתגייר בבתי הדין האמונים וממונים על נושא זה ולא באותו בית דין.

יב) בין כך ובין כך, המבקשת הלכה ועברה הליך גיור בבית דין פרטי. בית הדין הנ"ל נענה לה וערך גיור. לא מוטל עלינו להביע דעתנו לגבי תוקפו של גיור זה. לעומת זאת, חובתנו להעמיד הדת על תילה ולפסוק בענייני הלכה לומר על האסור – אסור, ועל המותר – מותר. אין זה בכלל חובתנו לדאוג לרישום הדת במרשם האוכלוסין למי שהלך אל פני בית דין פרטי כשהייתה בפניו הבחירה לילך לפני בית דין מוסמך. אדרבא, העמדת הדת על תילה הינה שלא להזדקק לו כלל, מפני שמי שעוסק באישור גירויות אלו, יכול להביא לפגיעה חמורה בבתי הדין המוסמכים, דבר שבסופו של דבר יכול להביא לפגיעה בשמירה על כרם בית ישראל שלא יכנסו בו נכרים.

עם זאת, עלינו להדגיש שאין בעובדה שאנו לא מאשרים את גירותה של המבקשת בכדי לקבוע שהמבקשת הינה עדיין נוכריה ולא נערך גיור כנצרך על פי דין תורה. בית הדין לא בחן מהות ההליך ולכן אין אנו קובעים תוקפו. במעשה בי"ד נאמר שהמבקשת טבלה וקיבלה מצוות בפני שלושה, ולא גרע בית דין זה משלושה הדיוטות שאם טבלה בפניהם כדין עלתה לה גירות וכמו שכתב הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה הט"ו) וז"ל:

"ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו. מכל מקום, ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתן".

וכבר כתבנו במקום אחר מהי ההנהגה הראויה והדין במי שלא התבררו הדברים לגביו, ואכ"מ. אמנם כיוון שכתבו שערכו גיור לחומרא ולא ערכו גיור גמור, וידוע שלדעת חלק מהפוסקים יש להקל במספר הלכות במקרה זה, אין אנו יודעים מה נעשה בנידון שלפנינו, והדבר יצטרך בדיקה.

אם ברצון המבקשת שגיורה יוכר רשמית, עליה ללכת בדרך המלך, להגיש בקשה לגיור בפני בית דין מוסמך שיבחן האם כוונתה להתגייר לשם שמים או לא, ויקבע האם אחרי ההליך שעברה בבית הדין בבני ברק, היא צריכה גיור נוסף לחומרא. או שיתאפשר להם לקבוע גירותה בהסתמך על ההליך שעברה.

יש לציין שגם הנחיות כבוד נשיא בית הדין הגדול הראשון לציון הגאון הרב שלמה משה עמאר מיום י"א תמוז תש"ע, קובעות שכל גיור שנעשה בבית דין פרטי, לא יאושר על ידי בית הדין אלא יועבר לטיפול לשכתו.

עם זאת, בנסיבות העניין, מאחר ובקשה זו הינה המשך לתיק בירור היהדות לעניין נישואין שנידון בפנינו, ואישור תוקפו תלוי גם הוא בתיק שהתנהל בפנינו, חובתנו היא להביע דעתנו על האמור במעשה בית דין שהוצג בפנינו. מלבד זאת, כפי האמור בכתב התביעה, עיקר פתיחת התיק בבית הדין הייתה כדי לקבל היתר נישואין לכהן, וודאי שדבר זה הינו בסמכותו היחודית של בית הדין.

בין אם נקבע שהליך הגיור לא היה כדין ובין אם נקבע שהיה על פי דין, חובה עלינו להבהיר שמכיוון שהמבקשת נולדה לאינה יהודיה, כפי שקבענו בעבר, עליה לעבור הליך גיור גמור ואחר כך יהיה דינה ככל גיורת. ולפיכך בין אם גירותה הועילה ובין אם לא הועילה ותתגייר בעתיד, דבר זה פשוט שגיורת אסורה לכהן כמבואר ביבמות (סא, א') וכמו שפסק השו"ע בסימן ו' ס"ח.

ולפיכך בנידון דידן אין מקום להתייחס, לבחון ולפסוק האם במקום שנערכה גירות לחומרא, יש להקל ולהתיר להינשא לכהן, שהרי אין זה המקרה הנידון בפנינו.

ומשכך יש לקבוע, שאין אפשרות להתיר למבקשת להינשא לכהן אפילו אם יתברר שעברה גיור כדין או אם תעשה גיור כזה בעתיד.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

במה שציין ידידי אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א שו"ת "אבקת רוכל" (סימן כ"א) שהביא את תשובת הרדב"ז.

יש לדעת שתשובה זו הובאה אף בשו"ת המבי"ט (חלק ב' סימן קע"ד) וכן הביא תשובה זו ה"פתחי תשובה" (חו"מ סימן י"ט ס"ק ג') וכך לשון הפ"ת:

"ואע"ג דאמרינן בגמרא לא חיישינן לבי"ד טועין ובי"ד בתר בי"ד לא דייקי ה"מ בזמניהם. אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א הובא בבית יוסף סימן ט"ל דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין הילכך דייקינן בתר בי"ד, ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמנינו זה ..."

כלומר קיימת חזקה שבי"ד לא טועים מאחר והם בקיאים בהלכה [כלשון הרמב"ם (הלכות עדות פרק ו' הלכה ה'):

"ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין, אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו"].

ועל כך כותב הרדב"ז שחזקה זו נתערערה עוד בתקופתו של הרשב"א וכל שכן בתקופתינו. ולכן כבר לא קיים הכלל שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי.

ממשיך ה"פתחי תשובה" וכותב:

"ועיין באו"ת שהביאו וכתב שדברי רי"ו בשם הרשב"א הנ"ל הובא ג"כ בשו"ע סימן ט"ל סעיף י"א [צ"ל י"ב. א.מ.], אבל הש"ך שם חולק דדוקא התם דיש ריעותא ויש מקום לתלות דטעו אז אמרינן בזה"ז אולי טעו, אבל בסתם אף בזה"ז בי"ד בתר בי"ד לא דייקי עיי"ש. ועיין תשובת אבקת רוכל למרן ב"י בסימן כ"א נדפס שם ג"כ 2תשובה זו דהרדב"ז ... וז"ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר, אבל בשאר דינים גם בזה"ז לא דייקי בתר בי"ד וזה פשוט ..."

כלומר לדברי ה"בית יוסף" והש"ך דוקא כאשר קיימת ידיעה ברורה שאין הדיינים בקיאים באותו הדין, אז לא קיים הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, אלא ב"ד בתר בי"ד דייקי .

היכולת לעסוק באופן יסודי בבירור יהדות בכלל ובקרב העולים ממדינות חבר העמים בפרט, שמורה אך ורק לבתי הדין הרבניים, וזאת מהסיבה הפשוטה שרק לדייני בתי-הדין הרבניים עומדים לשירותם מומחים בעלי שם בתחום בירורי היהדות. רק למערכת בתי-הדין הרבניים יש את האמצעים כדי לבצע בירורי יהדות מקיפים.

לעומת זאת, בתי-הדין או הגופים הפרטיים שמתנהלים באופן פיראטי ובלתי ליגאלי, הדבר ידוע שאין להם את היכולת להגיע לחקר האמת בתחום בירורי יהדות.

לכן בכל הקשור לנושא בירורי יהדות, כל מי שעוסק בזה מחוץ למערכת בתי הדין הרבניים ידוע כאינו בקי בכך, ולדעת כל הפוסקים הנ"ל לא יהיה קיים לגביו הכלל שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, אלא ההיפך. מוטלת חובה על ביה"ד הרבני להשתמש ביכולות שלו ולדקדק אחריהם.

ובפרט במקרה דנן שבהרכב קמא כאן בביה"ד התברר שהמבקשת מתנהלת ברמיה ובזיוף, ולאחר שביה"ד הרבני חשף את מעלליה וקבע נחרצות שהיא אינה יהודיה, פנתה לביה"ד "דבני-ברק " והעלימה מהם את החלטתו של ביה"ד הרבני בנתניה .

כך שבמקרה דנן הדבר ברור שביה"ד "דבני- ברק" הוטעה על ידי המבקשת ומובן מאליו שאין מקום לכלל שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי.

ויעויין עוד בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סימן נ') שכתב לחלק כאשר הדיין לא נימק את החלטתו, אכן אין לדקדק אחריו. אולם אם הדיין גילה את מקורותיו ונימוקיו להחלטתו, ומתוך נימוקיו של הדיין רואה ביה"ד בתרא שהדיין טעה , לא קיים הדין של בי"ד בתר בי"ד לא דייקי, שהרי מוכח במפורש מתוך נימוקיו של ביה"ד קמא שהוא טעה .

כידוע, ביה"ד "דבני- ברק" לא כותב נימוקים להחלטותיו, אבל המבקשת גילתה בפני ביה"ד על מה התבסס ביה"ד "דבני-ברק" בקביעתו שיתכן והמבקשת יהודיה, על סמך צילום תעודת פטירה של הסבתא. אותו מסמך קבע ביה"ד בהרכב קמא (שאב"ד בהרכב הנוכחי ישב בו), שמסמך זה חסר כל ערך ראייתי. כמו כן סיפרה שביה"ד "דבני-ברק" הסתמך על עדים שהמבקשת הביאה להעיד על יהדותה. כידוע בתי הדין הרבניים לא מסתמכים על עדויות לצורך בירור יהדות (הסיבה לכך מאד פשוטה ואין צורך להסבי) ובפרט שהעדים עצמם מעולי מדינות חבר העמים. לכן בודאי לכולי עלמא במקרה הנדון בי"ד בתר בי"ד דייקי, וחובה על ביה"ד הרבני לחקור אחר החלטות בתי הדין הפרטיים בכל הקשור לבירורי יהדות לצורך קביעת מעמד אישי.

לפיכך, בית הדין יימנע מלאשר את גיורה של המבקשת ואני מסכים לדעת אב"ד.

הרב אברהם מייזלס - דיין

כב' אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א הזכיר בנימוקיו שלכאורה היה מקום לסמוך על מעשה בי"ד שהוצג בפנינו מביה"ד שערך את הגיור, שהרי קיי"ל "בי"ד אחר בי"ד לא דייקי" (ב"ב קל"ח:) והאריך לבאר עניין גדר זה.

ונראה להוסיף כדלהלן.

א) לכאורה היה מקום אף לאסור את הבירור לאחר שבי"ד קמא בירר והחליט, ע"פ מש"כ הב"י בחו"מ סי' י"ב וז"ל שם:

"כתב בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה (סי' מ') ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי, ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בי"ד אחר, אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו, וגם אין בי"ד רשאי לשמוע כלל דבריו אחר שכבר יצא זכאי מביה"ד הראשון". עכ"ד.

והסמ"ע (סי' י"ט סק"ב) הביא דברים אלו בשם ה"דרכי משה" (סו"ס כ') ושכ"כ בדרכ"מ (ר"ס כ"ה) בשם תשובת הרא"ש (כלל פ"ה ס"ה) ומטעם דבי"ד אחר בי"ד לא דייקי. ולכאורה מבואר דהא דבי"ד אחר בי"ד לא דייקי, אינו רק שא"צ לבדוק, אלא שיש אף איסור בדבר לאחר שנתברר הדברים בבי"ד קמא. וא"כ גם בנידוננו לכאורה יהיה איסור זה.

אך מצאתי בשו"ת "יביע אומר" (ח"ב חחו"מ סי' ב') שעמד על זה וכתב:

"אולם פשוט שר"ל דבי"ד אינם נוהגים לדייק אחר בי"ד חבריהם כיעוי"ש. אבל אין בזה איסור מן הדין ומה שכתב הב"י הנ"ל שיש איסור, היינו בסידור טענות מחדש דקיי"ל אינו חוזר וטוען. אבל לעיין בטענות פס"ד ... אם פסקו כדין שפיר דמי". עכ"ד.

ב) נראה שכלל זה שלא בודקים אחר בי"ד קמא היינו דווקא בדבר בתלוי בידיעת הדין או בשיקול הדעת שעל זה אמרינן דלא חיישינן לבי"ד טועים, וכמ"ש רש"י (ביבמות ק"ו ד"ה כותבין גט חליצה) וז"ל:

"עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה ואע"פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא טעו בי"ד בהלכה זו לומר חולצין אע"פ שאין מכירין וחלצו לה ממי שאינו יבמה". עכ"ל.

כלומר שיש חזקה הקובעת שבי"ד יודעים ההלכות וכיון שהלכה זו שצריך להכיר היבם והיבמה, הלכה רווחת היא לא חיישינן שטעו וחלצו שלא כדין.

אבל בדבר שאינו תלוי בידיעת ההלכה או בהכרעה ושיקול הדעת, אלא בהכרת המציאות, בזה שפיר אפשר לבדוק גם לאחר שבי"ד החליט בזה, וזיל בתר טעמא הרי ברור שבי"ד עלולים לטעות, אלא שיש חזקה שבי"ד יודעים ההלכות ואינם מוציאים מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ובדרך כלל אינם טועים בידיעת ההלכה או בהכרעת הדין, אבל בדבר התלוי במציאות בזה לכאורה לא שייך כלל זה.

ג) עוד נראה פשוט דהא דבי"ד אחר בי"ד לא דייקי הוא דווקא כשהבי"ד השני בא אחרי בי"ד קמא ועל זה נאמר הכלל שאין לבדוק שוב וסמכינן אבי"ד קמא. אבל בנידוננו הרי באמת הבי"ד קמא הוא הבי"ד בנתניה שאליו פנתה המבקשת לראשונה וביה"ד בירר את יהדותה באמצעות מסמכיה ושאר הבדיקות הנהוגות במקרים אלו. אלא שהמבקשת החליטה מסיבותיה שלה ללכת לבי"ד אחר. ואדרבה, על ביה"ד שערך את הגיור [ולדעתו לחומרא בלבד] חל הכלל דבי"ד אחר בי"ד לא דייקי ולא היה להם להזדקק לעניין זה (אלא שכפי שנתברר המבקשת הסתירה עובדה זו מעיני הבי"ד שם). ועל כל פנים ודאי שעל הבי"ד בנתניה לא חל כלל זה כי אין אנו באים לבדוק אחריהם, אלא מגלים דעתינו במה שנתברר אצלנו מאז.

ד) עוד נראה שכלל זה דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, אינו עניין כלל לנידוננו כי ההיגיון שבכלל זה הינו שכאשר אנו מסופקים ואין אנו יודעים אם ביה"ד פסק כדת או לא, עלינו לסמוך על החזקה הקובעת שביה"ד בדרך כלל אינם טועים ואפשר לסמוך עליהם, אבל באופן שאנו יודעים בבירור שהם טועים ודאי שלא שייך לומר לא דייקי. ובמקרה הנידון כפי שהאריך ידידי האב"ד שליט"א יש ריעותות חמורות בהתנהלותה של המבקשת בזיוף מסמכים ועדים שקריים, וגם בבדיקה מעמיקה ומקצועית לגופו של עניין התברר שהמבקשת אינה יהודיה, ובודאי שבכגון זה לא שייך כלל זה.

כמו כן, אי אפשר להתעלם גם מהתנהלותה הנוכחית של המבקשת כאשר בפנייתה לאחרונה לביה"ד לזרז פס"ד בעניינה היא "מאיימת" שאם לא יפסקו לה במהירות כרצונה, היא תבצע הפלה לעוברה. לצערנו, הדברים מדברים בעד עצמם ואכמ"ל בדברים שהשתיקה יפה להם.

סוף דבר. נראה שלמרות שהגיור "לחומרא" נערך בבי"ד ידוע, אין לאשר גיורה של המבקשת וכמסקנת כבוד האב"ד שליט"א.

כמו כן – בכל מקרה – אין להתיר לה להינשא לכהן .

הרב רפאל. י בן שמעון – דיין

ניתן ביום כ"ב באייר התשע"ב
(14/05/2012)