לפני ביה"ד ערעור של הבעל (להלן: המערער) על החלטת ביה"ד האזורי נתניה מיום ח' אלול תשע"א 7.9.11, בו חויב לשלם מזונות לאשה (להלן: המשיבה) בסך 2,500 ₪, החל מיום 4.2.03 ועד לביטול פס"ד ביום 20.11.05.

בתאריך 20.11.05, יום בו בוטלו המזונות ע"י ביה"ד האזורי, נקבע כי בעניין מזונות העבר תינתן החלטה בתיק. בסופו של יום, כאמור בתאריך 7.9.11 ניתנה החלטה המחייבת את המערער בתשלומי דמי מזונות העבר. פסק דין זה מאפשר למשיבה לגבות את חובה בהוצאה לפועל.

סך המזונות בהם חויב המערער עומד על 2,500 ₪ כפול 34 חדשים, ומסתכם בסך 85,000 ₪, ולטענת המערער, חיובו עם תוספת הריבית וההצמדה עומד כיום על קרוב ל- 200,000 ₪.

המערער טען שהוא פטור מן התשלום הנ"ל מהסיבות הבאות:

א. אחר שהתברר שהמשיבה בנוסף לקצבת פנסיה (משכורת) קיבלה גם קצבה של כ- 2,200 ₪, עליה היא לא הצהירה בבית הדין, הרי שאילו ביה"ד היה יודע על תוספת קצבה זו קרוב לוודאי שלא היה פוסק את הסכום הנזכר.

ב. המשיבה קיבלה כ- 200,000 ₪ ממקום עבודתה, סכום הכולל קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, וקופות גמל וכו'.

ג. עוד טען המערער בביה"ד שהוא השתתף בהוצאות הבית וכי הוא קנה "הכל לבית".

ב"כ המשיבה טען:

א. הכנסות המערער גבוהות מהכנסות המשיבה, והמערער חסך והעלים בכל פעם סכומים של עשרות אלפי שקלים.

ב. ביה"ד קבע שהמערער ישתתף בהוצאות הבית, אולם מצדו המערער לא השתתף במאומה מהוצאות, פרט לתשלומי המים והארנונה, עליהם ממילא הוא מקבל הנחה של 80%.

לאחר שמיעת הצדדים, קריאת כתבי הטענות ועיון בהחלטת ביה"ד קמא, נראה לבית הדין כי יש לדון במספר נקודות.

ביה"ד קמא נדרש לשאלה לאחר שהתברר שהמשיבה הסתירה הכנסה בסך של 2,200 ₪ לחודש, השווה לערך סכום פס"ד בו חויב המערער. הרי שהוברר שהמערערת קיבלה מן הקצבה את הסך שביקשה למזונותיה, ואם כן, תהה בית הדין, מה ההצדקה לכך שמערערת תקבל סכום כפול, בפרט אחר שהתברר כי המשיבה העלימה הכנסה זו מעיני ביה"ד והצהירה הצהרת שקר!

על כך משיב ביה"ד:

"מעיון במסמכים הרבים שהוגשו בתיק עולה, שמשכורת המערער מעבודתו בשנים 2002-2003 היתה ברוב החדשים למעלה מ-8,500 ₪ נטו. ואילו גמלת האשה באותה תקופה עמדה על 4,700 ₪ לחודש, כשבנוסף קיבלה קצבת נכות מהמל"ל של כ-2,000 ₪. יוצא אם כן שהשתכרות הבעל היתה גבוהה בכאלפיים ש"ח מהשתכרות האשה. ומאחר וקיי"ל גבי מזונות ש"עולה עמו ואינה יורדת", כמו"כ קיימות הוכחות שהבעל משך במזומן מאות אלפי שקלים מחשבונו, הרי שאין כל הצדקה שהבעל, אשר חי והתגורר בבית, יסתפק בתשלום מיסים ומים בלבד, כאשר כל העול השוטף של החזקת הבית מוטל על כתפי האשה."

אולם לדעתנו, אין מקום לחייב את המערער בסכום הנ"ל מדין "עולה עמו ואינה יורדת" מן הטעמים הבאים:

א. רמת החיים אינה נגזרת רק מגובה ההכנסות אלא מן השילוב של ההכנסה ורמת חיים בה נוהגת המשפחה לחיות, וכפי שכתב התוספות מסכת כתובות דף ע עמוד ב:

"דאע"ג דאין יורדת עמו דאין זה חשיב ירידה דמיירי שאין בני משפחתה העשירים כמו בעלה רגילין בכך אלא אביה מתוך עושרו היה מוותר הלכך יש לה לגלגל עמו וכשאינה עמו יש לה להנהיג כמו שהיתה רגילה בבית אביה".

רמת החיים של המשפחה-האישה לא ניתנת להיקבע בצורה פשטנית, כפי שנכתב בפס"ד עמ' 9 והלאה:

"קי"ל ד"עולה עמו" כלומר הבעל חייב לשמור על רמת חיים ממוצעת של אשתו במקרה דנן בעל שמרויח לפחות 8,500 ₪ כדי שמזונות אשה יהיו ברמת חייו של הבעל עליו היה ליתן לה לפחות 1,000 ₪ למזונותיה היא, שהרי לפי מה שחישבנו לעיל מצאנו שהאשה מקבלת במצטבר 6,700 ₪.

כלומר, הבעל חייב לשמור על רמת חיים ממוצעת של אשתו, במקרה דנן בעל שמרויח לפחות 8,500 ₪, כדי שמזונות אשה יהיו ברמת חייו של הבעל עליו היה ליתן לה לפחות 1000 ₪ למזונותיה היא, שהרי לפי מה שחישבנו לעיל מצאנו שהאשה מקבלת במצטבר 6700 ₪."

ע"פ פס"ד בית דין קמא נוסחת "עולה עמו" היא חיבור הכנסת האיש להכנסת האישה וחלוקתם לשני חלקים שווים, לאיש מחצית ולאישה מחצית. הדבר אינו נכון, וכפי שכתב התוס', לא כל אדם חיי באותה רמת חיים שחברו חי בה, אע"פ שלשניהם אותה רמת הכנסה. בפרט בתיק שלפנינו, שהאישה עצמה טענה פעמים רבות בפרוטוקול, שהבעל קמצן וחסך עשרות אלפי שקלים כל חודש. א"כ ב"עכברא דשכיב אדינרי" ודאי אי אפשר לומר שרמת חייו מושפעת רק מגובה הכנסתו, שהרי גם אם היה מרוויח כפליים לא היה מבזבז יותר. וכבר כתב השו"ע סי' ע סע' א, את הקריטריונים הנדרשים בקביעת "עולה עמו ואינה יורדת" – "אוכלת ושותה ממה שהוא שותה" ולא רק ממה שהוא מרויח. כאמור, אין קשר מחייב ובלעדי להשוואת גובה המשכורת ביניהם בדין עולה עמו.

ב. ביה"ד בפסק דינו בשנת 2003 פסק שהמערער צריך לשלם למשיבה סך של 2,500 ₪, ובסך הנ"ל הבין ביה"ד שזה מספיק בכדי לכסות את הוצאותיה. א"כ, מדוע לא נתחשב לשם כך בקצבה שהאשה קיבלה, הרי לדעת ביה"ד בסכום הנ"ל יכוסו הוצאותיה.

ג. גם בפרוטוקול הדיון וגם בסיום החלטתו כותב ביה"ד, שאם הזוג היו משכירים את הדירה ניתן היה לקזז את דמי השכירות מדמי המזונות. יוצא אם כן, שכל זמן שהאשה אינה אומרת "איני ניזונית ואיני עושה", יכול הבעל לומר "צאי מעשה ידיך למזונותיך", אם כן מאי שנא שכר דירה ממעשי ידיה שלא נתחשב בו לעניין זה?

ד. מאחר והאשה קיבלה מאות אלפי שקלים, מדוע שלא נתחשב גם בהם למזונותיה?

כאמור, ביה"ד האזורי טען, כי אין כל הצדקה לכך שהמערער, אשר התגורר בבית, יישא רק בתשלומי הארנונה והמים. אך אם כן, מדוע נפסקו המזונות בשנת 2005 כשהוברר שהאשה משתכרת עוד 2,200 ₪? על כן, במקרה דנן, א. המשיבה סברה וקיבלה, ב. כל זמן שהמשיבה אינה אומרת "איני נזונית ואיני עושה" ומעשה ידיה מספיקים לה, אין מקום לחייב את המערער בסברת "אין כל הצדקה", שאינה טענה הלכתית העומדת מול זכויות הבעל במעשי ידי אשתו. בוודאי שאי אפשר להסתמך על טענה זו בנימוק לחיוב מזונות מהעבר, כשברור שהוא לא עמד ביסוד פסק הדין בשנת 2003.

והנה בנימוקי פס"ד האריך לעסוק בקושייתנו, שהרי בסופו של דבר התפרנסה האישה ממעשי ידיה השייכים לבעלה, וזה לשון פסק הדין שהזכרנו לעיל, מע' 9 לנימוקים:

"לכאורה נקשה בדין מזונות אשה, הרי האשה בביה"ד אמרה שאחד ממקורות המימון למחייתה בתקופה שלא גבתה את מה שנפסק בפסה"ד הוא משבירת חסכונות, כלומר לאשה היה מעשה ידיה וא"כ כיון דקי"ל "תקנו מזונותיה תחת מעשי ידיה", כלומר אם האשה מקבלת מזונות מן הבעל עליה להעביר את מה שהרוויחה במעשי ידיה לבעלה, א"כ בנדון דידן כיון שלא העבירה את רווחיה יאמר לה הבעל היה לך לצאת מעשי ידיך במזונותיך ובזה יפטר מתשלום מזונות אשה ועפי"ז יתבע מן האשה להחזיר את מזונותיה שבידה.

התשובה לכך פשוטה גבי מזונות אשה קי"ל ד"עולה עמו", כלומר הבעל חייב לשמור על רמת חיים ממוצעת של אשתו. במקרה דנן, בעל שמרוויח לפחות 8,500 ₪, כדי שמזונות אשה יהיו ברמת חייו של הבעל עליו היה ליתן לה לפחות 1,000 ₪ למזונותיה היא, שהרי לפי מה שחישבנו לעיל מצאנו שהאשה מקבלת במצטבר 6,700 ₪.

אם אכן מדובר בהשלמה להכנסתה ובנוסף ביה"ד חייב את הבעל בהשתתפות בהוצאותיו ובהחזקת הבית, לא שייך שהבעל יטען לבעלות על אותם הכספים מכח זכותו על מעשה ידיה.

סברא זו מופיעה בראשונים ברא"ש בפרק "שני דיני גזירות" בכתובות וכן בטור אבהע"ז סימן ע' וז"ל הרא"ש "אם קדמו ב"ד ופסקו כיון שכבר באת לפני ב"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק אין לו טענה עוד על מעשה ידיה כי מסתמא כשפסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יותר על מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות".

וכן פסק ברמ"א אבהע"ז סימן ע סעיף י, "אבל אם פסקו לה בי"ד צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר".

א"כ בנדון דידן שיש לנו אומדנא ברורה שצרכי הבית חייבו את הבעל לתרום להחזקתו ובפרט שיחידת המגורים לא הושכרה, ביה"ד נתן דעתו על צרכי הבית והשתתפות הבעל בהחזקת הבית, וממילא הבעל לא זכאי עוד למעשי ידיה."

במחילת כת"ר, כיצד מתקשרים דברי הרא"ש, שהזכירו בפסק הדין לענייננו, באומרם: "מסתמא כשפסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יותר על מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות"? הרי במקרה שלפנינו התברר בראיות ברורות שהאישה הרוויחה כל חודש 2,000 ₪ נוספים, והיו לה בנוסף לכך גם קרנות וכספים מעבודתה, שהיא התפרנסה מהם. אם כן, מהיכן הגיע ביה"ד קמא לסברא שהבעל לא זכאי עוד למעשי ידיה, כאשר כל החיוב היה בתוספת למעשה ידיה, והתברר שהם מספיקים והתקיימו דברי הרמ"א: "אם פסקו לה בי"ד צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר."

בהמשך כתב בית הדין: ואף לדעת הרמב"ם החולק על הרא"ש, הובאו דבריו באבהע"ז ע"ז סימן ע בחלקת מחוקק ס"ק מ, וס"ל, "שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה", מ"מ זה בבעל שעזב את אשתו ונסע למדינת הים, בכה"ג לדעת הרמב"ם אין ביה"ד מחשב מראש את ההכנסות ממעשי ידיה, ועל כן לבעל תהיה שמורה זכות לטעון בחזרתו ממדינת הים שהיה לה להוציא מעשי ידיה במזונותיה ולדרוש התחשבנות עם מעשה ידיה. אך אין זה דומה למקרה דידן, בנ"ד המערער והמשיבה ניצבו בביה"ד ולאחר שמיעת הצדדים הגיע ביה"ד למסקנה בעניין מזונות האשה, ועל כן אין המערער יכול לדרוש כיום קיזוז של מעשי ידיה.

והדברים תמוהים, בסיס כל פסיקת המזונות נבע מהשלמתו של המערער למעשה ידי אשתו, כפי שעולה מן הפרוטוקול: "ביה"ד כמה את רוצה? האשה 3,000 ₪, לי יש 4,500 ₪ לחודש". ביה"ד פסק לאישה 2,500 ₪ על סמך מעשה ידיה, והתברר למפרע שהאישה לא הצהירה אמת ויש לה הכנסה נוספת של 2,000 ₪. יוצא שבפועל התפרנסה האשה ממעשה ידיה אלו, וכל פס"ד ניתן מתוך הטעייה של ביה"ד בגובה הכנסות האישה. הגע עצמך, שביה"ד פסק מזונות למערערת כתוספת על מעשה ידיה, והמשיבה הכפילה את משכורתה והתפרנסה ממנה, האם תוכל לגבות מהמערער את אשר לא גבתה עקב פסק בית הדין?!

בהמשך פסק הדין נכתב:

"זאת ועוד "האבני מילואים" שם כתב חידוש נפלא, וז"ל, "ולענ"ד נראה טעמא דהרמב"ם... וא"כ לא תקנו מעשי ידיה לבעל אלא היכא דזיין לה מנפשיה ולא אטרחה לבי"ד, אבל היכא דאטרחה לב"ד תו ליכא למיחש לאיבה ולית ליה לבעל מעשי ידיה, ומש"ה פסק הרמב"ם כשב"ד פוסקין אין מחשבין על מע"י וזה נכון".

הרי הדברים מפורשים, שאם האשה הוטרחה לבי"ד על מנת לעמוד על זכויותיה במזונות "לית ליה לבעל מעשי ידיה", א"כ בנדון דידן שהוטרחה לבי"ד אין לבעל זכות במעשי ידיה וא"כ יורדת טענת התקזזות בין מעשי ידיה למזונתיה."

גם ראיית בית הדין מדברי האבני מילואים לא ברורה, שהרי דברי הרמב"ם, הלכות אישות פרק יב הלכה טז, נכתב:

"מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות... מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה אם מצא שעשת הרי אלו שלו."

והרי זה שברמב"ם בדיוק המקרה שבפנינו, שבו התברר לבעל "מצא שעשת" במסמכים שהוגשו לבית המשפט "הרי אלו שלו".

ובכלל ע"פ הבנת הכותב באבני מילואים יוצא שכל אישה הבאה לביה"ד ויש לה עבודה קבועה ומשכורת מכובדת, ע"פ הרמב"ם, ביה"ד לא מתחשבים במשכורתה שהרי "היכא דאטרחה לב"ד תו ליכא למיחש לאיבה ולית ליה לבעל מעשי ידיה". ומעולם לא שמענו שבי"ד נהג כך. על כן נראה לומר שלא נפסקו הדברים להלכה. ויתר על כן, נראה בפשט הדברים ש"אין מחשבין עמה על מעשה ידיה", שאין אומרים לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך", דהיינו לכי לעבוד, אולם ברור שאם האישה עובדת ומקבלת הכנסה כספית והמערער דורש בפנינו שנתחשב בכך, לכולי עלמא מתחשבים בה.

בהמשך פסה"ד כתב בית הדין:

"זאת ועוד הבעל לא ביקש ולא דיבר על התקזזות תמורת מעשי ידיה, הבעל טען טענת לא מגיע לה פסיקת מזונות ודי לה במה שמשתכרת. ותו לא, על כן אין לביה"ד להעלות טענות מסוג זה שהרי הדברים מפורשים בבית שמואל שם בסי' ע' ס"ק ל"ב...על ההלכה ברמ"א "טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונתיה... טענתו טענה". ובב"ש שם "מה שסתם ופסק סעיף ח' כשלוותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא, אז אין הב"ד פותחים טענה זו אבל אם הוא טוען טענתו טענה", כלומר אין בי"ד מעלה טענת מעשי ידיה לבעלה ללא שהבעל טען זאת.

הב"ש אומר הלכה זו על סעיף ח' במקרה בו האשה לותה ללא פסק בי"ד, שהרי בב"ש ס"ק כ"ב כתב "כתב הרא"ש... דוקא אם לוותה בעדים". והרא"ש בכתובות שם בסוגיא דחנן ק"ז: כתב וז"ל "והתוספ' כתבו דווקא אם לוותה אחר שפסקו לה בי"ד מזונות... ופשטא דמתניתין לא משמע הכי דאיירי דוקא כשפסקו לה בי"ד {וכותב הוכחות לדבריו}, הלכך נראה דאם לוותה בעדים אף בלא פסקו לה בי"ד חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל מה שהלווה לה", הרי שהב"ש מעמיד את הלכה ח' בשו"ע כהרא"ש דאיירי "בדלא פסקו לה בי"ד" וכדברי הרא"ש לעיל. א"כ כ"ש בנדון דידן שעמדה בדין ופסקו לה מזונות כ"ש דאנו לא נעלה טענה זו מיוזמתנו."

לא זכינו להבין וכי מה ההבדל בין טענת הבעל "די לה במה שמשתכרת" לבין "טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונתיה... טענתו טענה"?

בפס"ד ביה"ד האזורי האריכו לפלפל בטענת מתגלגלינא בהדך, טענת פרעתי נגד שטר, מחילה וכד'. לענ"ד לאור הדברים דלעיל אין צורך לדיון בכל הנ"ל, אע"פ שיש מה לדון גם בהם.

לסיכום הדברים, הערעור מתקבל והמערער פטור מחוב מזונות העבר של אשתו המשיבה.

בשולי הדברים ברצוני להוסיף ולהעיר, כי בתיק שלפנינו האשה פתחה "תיק גירושין" ובקשה להתגרש. תוך כדי הדיון, משהתברר לבית הדין שעיקר הטענות של האישה היו סביב קמצנותו של הבעל, ביה"ד שאל את האישה, אם "נוציא פסק דין למזונות, אולי זה יפתור את הבעיה, כמה את רוצה, 3,000 ₪".

יוצא אם כן, שלמעשה תביעתה של האישה לא היתה למזונות, אלא לאחר שביה"ד הציע את הצעתו כדי לעשות שלום בית, והבעל ישלם לה כסף, פתחה האישה את תיק המזונות.

בפועל המשיבה לא גבתה מזונות וגם לא חזרו לשלו"ב, כך שלכאורה לא ברור כ"כ אם המערער כלל חייב במזונות, ואם נתן להחשיב זאת כתבעה מזונותיה.

סברה זו נתונה לשיקולי ביה"ד האזורי, אשר מכיר את התיק טוב יותר. על כן לא הסתמכנו על סברה זו.

אשר על כן הערעור מתקבל ופסק הדין בו חויב המערער במזונות, בטל.

הרב אליעזר איגרא, דיין

מצטרף לדעת עמיתי הרה"ג אליעזר איגרא במסקנתו, ולמרות שגובה המזונות לאשה נמדד על פי רמת הכנסת המערער, וכפי מה שכתוב בשלחן ערוך, אבן העזר סימן ע סעיף סעיף ג:

"כמה מזונות פוסקים לאשה, שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין ואם היתה מניקה נותנין לה יין ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים; ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה (ונותנין לה עץ לבשל מאכלה) (הר"ן פ' אע"פ). בד"א, בעני שבישראל אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו."

אולם המדובר שם לא במצב של בדיעבד, כשלא נגבו מזונות העבר, אלא במזונות שוטפים כשהאשה זקוקה באותה העת. משא"כ בנידוננו שלא נראה שהמשיבה השתמשה בכספים אלה מעבר למעשה ידיה והכנסותיה. במקרה כזה, אין לחייב את המערער בתשלום מזונות רטרואקטיביים, מעבר למעשה ידיה, אפילו נניח שצמצמה במזונות. דלא גרע מצמצמה והותירו מאלו המזונות שהמותר שייך לבעל, וק"ו שאין לתבוע מעבר למה שגלגלה בהוצאות השוטפות.

ויעויין בשלחן ערוך, אבן העזר סי' ע סע' ג, ברמ''א ובפתחי תשובה שם המחלק בדין צמצמה ושהמוחזק יכול לומר קים לי. ואף אם תבעה מזונות בבי"ד וצמצמה יש להוכיח שהבעל פטור ממזונותיה.

ועיין בתוס' בכתובות ק"ח ד"ה הא מני שכ' בשם ר"ת דהא דמותר למודר הנאה מחבירו לפרוע הובו דוקא בחוב של מזונות של אשתו, דאין הדבר ברור שהיה מתחייב. שמא היה יכול הבעל להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת, אם לא היתה מוצאת מי שממציא לה מעות, אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא היה מתחייב לכ"ע, דאף לאשה לא היה מיחייב בלא פסק ב"ד מ"מ היתה מצמצמת וכו'. הרי דאפי' היה בידה פס"ד על מזונות הזן אותה איבד מעותיו משום שהבעל פטור בכה''ג.

[והנה מ"ש, דבלא פס"ד לא היה מחייב אף לאשה עצמה הוא ממ"ש התוספות לעיל בדק"ז ד"ה ואם בא ואמ"ל צאי מעש"י במזונותיך רשאי ואפי' לותה ואכלה לא יפרע שאם לא היו מלוים לה היתה דוחקת עצמה אע"ג דלא ספקא והק' מדאמרי' לותה ואכלה ועמדה ומיאנה וכו' הא לא מיאנה יהבינן לה, ותי' דהתם שפסקו לה ב"ד. אמנם הרא"ש חולק ע"ז וס"ל דבלותה ואכלה גם בלא פס"ד חייב לשלם ורק אם בא וטען צאי מעש"י במזונותיך וכו' רשאי אע"פ שאינה מספקת לדברים קטנים היתה דוחקת עצמה קודם שתתבייש לבוא לב"ר אבל אין ב"ד פותחין בטענה זו אלא אומרים לה צא ופרע וכו' ע"ש וכ"פ הרמ"א בס"י וכ"נ מסתמיות לשון מרן דלותה ואכלה חייב לשלם אפי' בלא פסק ב"ד]

ויעו' עוד בבית יעקב סי' ע' סע' ג' שם, שכתב שכל המחלוקת בין הפוסקים בדין צמצמה לא איירי בעשיר שבזה לכו''ע אם צמצמה מחלה על כבודה, ע''ש.

ולכן לאור האמור נראה לי כי מבחינה עקרונית אין להחיל את המזונות השוטפים למפרע מיום התביעה, כאשר הסתפקה במעשה ידיה. דלא גרע מהיה לה פס"ד שנפטר הבעל אם גלגלה במעשה ידיה [ויש לתלות זאת בחקירה האם חיוב הבעל הוא חוב כספי או שהחיוב למזונות מוגדר מילוי צרכי האשה למלא את החסר במזונות, וכל שהסתדרה וגלגלה במעש"י לא שייך לחייבו שצורך האשה לא קיים כיום במזונות לשעבר] ובנדוננו לא צריך לכל האמור, וכמ"ש עמיתי, שהאשה התפרנסה בכבוד גם לפי רמתו של הבעל.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

ניתן ביום כ"ה באייר התשע"ב
(17/05/2012)