דעת דיין א':
התובעת התאלמנה מבעלה הראשון בשנת תשס"א בחוץ לארץ, ועלתה לארץ הקודש עם שני ילדים. כעבור שש שנים בארץ, בהיותה כבת ששים, נישאה לבעלה השני ביום ט"ו תמוז תש"ס (17/7/2000) אשר ממנו התאלמנה בחודש חשוון תש"ע (8/11/09) (להלן: המנוח). לאחר פטירת המנוח שלח בנו מכתב אל האלמנה ובו הודיע לה על סיום תקופת השכירות שלה בדירה, ודרש ממנה לפנות את הדירה עד לתאריך 31/12/09.

בהסכם הממון שערכו הצדדים, אשר אושר ע"י נוטריון, ובו נכתב שהם "עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ובהבינם את משמעות חתימותיהם על ההסכם", הצהירו הצדדים כי הדירה בירושלים מוצאת מכלל נכסיהם המשותפים ומועברת אל הנתבע, הן בדרך מתנה והן בדרך הורשה מכוח צוואה. בסעיף אחר באותו הסכם, שמרה האישה על הזכויות שיוותרו בבעלותה, והוציאה אותם ממסגרת האיזון של התא המשפחתי. מכאן הוכיח הנתבע, כי אין ולא היה לפני הנישואין ועובר אליהם, זכות כלשהי לתובעת בדירה שבירושלים. מאידך, התובעת האלמנה טוענת כי בעלה המנוח החתים אותה על הסכם ממון מבלי שידעה והבינה את תוכנו.

טענת הנתבע הינה כי לביה"ד אין סמכות לדון במקרה הנוכחי, למרות שבי"ג שבט ע"א יצאה מאיתנו החלטה על הסמכות. זאת, אף שאין מחלוקת שאלמנה זכאית לקבל מזונות מעיזבון בעלה, והדבר מצוין בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים. מ"מ בנידון הזה אין לדבריו דבר וחצי דבר, לא בעובדות ולא במתווה המשפטי, כיוון שבתאריך 3/5/2000 העניק האב לבנו התובע במתנה את זכויותיו הנובעת מנכסי המקרקעין. בתאריך 7/6/2000 שילם הבן התובע, ובפועל נרשמה הדירה רק בתאריך 16/1/2001.

הנה מבואר בשלחן ערוך חו"מ סימן סא סעיף יג:

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן כתובה ותנאים – אין שומעים לו."

ולא רק לעניין כתובה כתב זאת השלחן ערוך, גם לעניין חתימת העדים בשטר, בסימן מה סעיף ג:

"הודאה בחתימת ידו, והדבר ברור שאינו יודע לקרוא, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב."

מקורו בשו"ת הרשב"א [המיוחסות לרמב"ן] סי' ע"ז:

"כיוון שלא חשש לקרותו וסמך על נאמנות אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו."

לסיכום, התובעת מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה מנכסי אביו סך של 5,700 ₪, וכן להצהיר כי התובעת זכאית להישאר בדירה בה היא מתגוררת כיום עד יומה האחרון, או לחילופין לקבל מהנתבע סך של 5,500 ₪ בגין שכירות דירה חלופית.

הנתבע מבקש לדחות את התביעה על הסף, כיוון שלדבריו אביו המנוח העניק לו במתנה גמורה את הדירה בירושלים. לדבריו, התובעת אינה מסכנה וחסרת כל, כיוון שעל פי קבלות שהציג, היא מקבלת סך של 5,753 ₪ בכל חודש, וזאת מלבד כספים בחשבון המשותף בהן היא הייתה היורשת היחידה.

לכאורה, לפי דברי מרן הנ"ל אפשר היה לפסוק בקלות כדברי הנתבע, ולדחות את התביעה על הסף, כיוון שהטענה שהתובעת חתמה ולא ידעה על מה חתמה, היא טענת סרק ולא נשמעת בביה"ד, ואין בה אלא רק הטלת רפש וטיט על המנוח.

אך מעבר לטענת התובעת שבתקופת החתונה לא דיברה עברית, לא קראה ואף לא הבינה את השפה, מעלה התובעת שאלה המחייבת תשובה מצד הנתבע. לדבריה, אם אכן הדירה הועברה אל הנתבע, בן המנוח, והבן "נתן" לאביו, כבר בזמן הנישואין, להיכנס לגור בדירה, כיצד ייתכן שלא דאג להחתים את אביו המנוח ואת אשתו – התובעת דנן – על איזה שהוא מסמך, שבו יאמר שלאחר 120 שנה לא תהיה זכות לאלמנה להמשיך לגור בדירה? התשובה לכך היא פשוטה, מעולם לא הייתה כוונת המנוח לקעקע את זכות המדור של האלמנה, אלא להיפך, הוא רצה לדאוג לאלמנתו גם לאחר מותו. אלא שהדירה הייתה בבעלותו של הבעל עד יום מותו, וכל הדיבורים על העברת בעלות הייתה פיקציה שנועדה לסיבות אחרות, כלומר בלשון חז"ל יש כאן "הברחה". כמו שמובא בב"ב "מתנתא טמירתא לא מגבינן בה". למעשה טענה האלמנה שהיא התגוררה בבית במשך כל תקופת נישואיהם, והמנוח נשאר הבעלים האמיתיים של הנכס. לא זו אף זו, גם יתר הדירות בתל-אביב, נשארו בבעלותו עד יום מותו. התובעת גם הוכיחה שהמנוח גבה לעצמו ולאחיו שכירות מכל הדירות. מדו"ח חברת הניהול עולה, כי הנתבע מעולם לא קיבל מאומה מהכספים, ואפילו לא נמען למכתבים הללו מחברת הניהול ונראה כי המנוח לא התכוון באמת להיפרד מרכושו, אלא כאמור רק כמבריח למראית העין.

האם המתנה היא "מתנה" או כ"מבריח"
הן נכון שבפוסקים מצאנו דעות הסוברות שלא שייך דין "מבריח", כשמעביר לבנו-קרובו, כמו במקרה דנן, ואינו נחשב להערמה. אולם, במה דברים אמורים, באופן שהנכסים באמת יצאו מרשות הנותן ועברו בפועל לרשות המקבל הקרוב, כלומר באופן שיצאו מידי הנותן ובאו לידי המקבל. אבל במקרה שבו נשארו הנכסים ביד הנותן ולא יצאו מרשותו, בזה כתב הרא"ש, שגם ר"ת החולק על הרמב"ם והרי"ף בדין המקורי של "מברחת", מודה שהווי כמבריח וכמערים. ואם נשארו הנכסים ברשות הנותן, כמו במקרה שלפנינו, ממשיך הדבר להיחשב כמבריח וכהערמה בכל אופן, גם כשנותן לבנו-קרובו. מכיוון שכל הסברה שבקרובו היא, שבאמת התכוון להעביר אליו את הנכסים. אבל כאשר בפועל לא משתנה כלום גם אחרי ה"נתינה", ודאי שנתינה זו נחשבת ל"מבריח", שהרי ברור שהמתנה אינה באמת מתנה. מלבד כל זאת, גם לא נעשה כל קנין ע"י המנוח בכדי להוציא את הנכסים מרשותו, מבלי לקחת בחשבון שכל הסכמי המתנה היו כפיקציה, דהיינו כמבריח בעלמא.

לכן נראה לפסוק כי הדין עם התובעת, האלמנה, על פי מה שכתב המחבר בשלחן ערוך, חו"מ סימן צט סעיפים ו-ח:

"הכותב כל נכסיו לאחר ואחר כך לווה מאחרים, ובבוא המלווה לגבות חובו מצווה להוציא השטר מתנה שקדם לשטר חוב, והכל רואים שאעפ"י שכתב כל הנכסים לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו, ולא התכוון אלא להבריח מבעלי חובו שלא ימצאו ממה לגבות ויאכל ממון אחרים, המתנה בטלה וגובה בעל חוב ממנה אף על פי שקדמה להלוואה."

ובסעיף ח:

"שקנה קרקע וציווה לכתוב בשם אחיו כדי להפקיע ממנו שעבוד כתובה, לא הועיל כלום, ואשתו גובה כתובתה מאותם קרקעות".

ועל כך הוסיף רמ"א:

"כל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ובתחבולה, חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו, אף על פי שאין כאן ראיה ורק באומדנות המוכיחות היטב."

מדור ומזונות במתנה לאחר מיתה
גם לפי הדעה שכוונת האב הייתה לתת את הנכסים לבנו לאחר מיתה, אין בה כדי להפקיע את זכותה של האלמנה למדור ולמזונות, כפי שהתחייב בכתובתה. וזה לשון חכמים שתקנו בכתובה: "ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותייכי בביתי."

ובמפורש כתב המחבר בשלחן ערוך, חו"מ סימן רנב סעיף א:

"מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שציווה לו, בין מקרקעי ובין מטלטלי אלא לאחר מיתה. לפיכך מוציאים אפילו לכתובת בנין דכרין, ולמזון האישה והבנות מיד אלו שציוה להם, שהרי במיתתו התחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן הם לא יקנו אלא לאחר מיתה."

גם אם לא נקבל בענייננו את דין "מבריח", דבר שהוא רחוק מן ההיגיון כפי שהוכחנו, הרי שיש לאלמנה זכות לגור בדירה, כפי שהמנוח התחייב בכתובתה "ואת תהא יתבא בביתי", וזו היא זכות שחלה על הנכסים המשועבדים. כך פוסק מרן המחבר שלחן ערוך, אבה"ע סימן צד סעיף א:

"כדרך שניזונית אלמנה מנכסיו כך נותנים לה כסות וכלי תשמיש ומדור והיא יושבת במדור שהייתה בו בחיי בעלה.

ומוסיף לבאר בביאור הגר"א: "שברצונה זה תלוי".

בעניין שאלת הסמכות לדון במזונות ומדור האלמנה, כבר עברנו משוכה זו ב'מהדורא קמא' של התביעה, ואף הוגש על כך ערעור שנדחה, ובדחייתו נקבע כי הסמכות בעניין היא ייחודית לבית הדין.

בעניין מזונות האלמנה, התובעת דרשה סך של 5,700 ₪, כיוון שיחד עם המנוח, הם השתכרו בחייו סך 20,550 ₪. מכיוון שהיא מרוויחה למחיתה סך 8,000 ₪. ומכיוון שחיה בגפה, מגיע לה שכר של 13,700 ₪. לכן בקיזוז המשכורת שהיא מקבלת היא דורשת 5,700 ₪. הנתבע דוחה מכל וכל את התביעה, משום שהראה שהתובעת משתכרת בסך 5,753 ₪ מקצבאות פנסיה, זקנה ושאירים. לדבריו, זאת בנוסף להכנסותיה מעבודתה כמורה למתמטיקה, הנותנת שיעורים פרטיים בחוג למתמטיקה ל-10 תלמידים. כמו כן נשאר לתובעת במות בעלה גם כספים חשבון משותף, אשר אין האלמנה מגלה את גובהם.

אחר כל העיון נראה לפסוק ולחייב את הנתבע במדור לאלמנה ולפוטרו ממזונותיה, כל זמן שלא הוכיחה שינוי במצב דרגתה הכלכלית.

דעת דיין ב':
בפני ביה"ד עומדת תביעת התובעת למזונות ולמדור אלמנה מעיזבון בעלה המנוח.

התביעה הנ"ל נפתחה בביה"ד בתאריך י"ד טבת תש"ע (31/12/09) והוגשה כנגד הנתבע, בנו של המנוח.

בכתב התביעה התובעת דורשת סך של 5,700 ₪ לחודש דמי מזונות, וכמו"כ במידה ותסולק מהדירה היא תובעת סכום נוסף של 5,500 ₪ לחודש עבור שכ"ד.

במהלך השנים התקיימו בביה"ד מספר דיונים בנידון, הוחלט על הגשת סיכומים, ואכן הוגשו סיכומים ע"י ב"כ הצדדים.

לאחר העיון בסיכומים ובכל החומר שבתיק, ברצונו של ביה"ד להבהיר בתחילה את העובדות העומדות לפנינו.

המנוח ז"ל והתובעת תבל"א נישאו בזיווג שני בתאריך ט"ו תמוז תש"ס (17/7/00). המנוח נפטר בתאריך 8/11/09.

בתאריך 5/7/00 חתמו הצדדים הנ"ל על הסכם ממון שבו כל אחד מהם מצהיר שלא תהיה לו זכות ברכוש של הצד השני. הסכם זה לא קבל תוקף בבית המשפט, אף לא קבל תוקף הלכתי בעת החופה.

בתצהיר מיום 3/5/00 הצהיר המנוח בפני עו"ד, שהוא נותן במתנה את כל זכויותיו בדירה בירושלים לבנו, הנתבע. הנתבע הציג אישור מס רכישה מתאריך 11/5/00, שבו רשום כי שילם סך 11,303 ₪. הדירה הנ"ל נרשמה בטאבו ע"ש הנתבע בתאריך 16/1/01.

כמו"כ נתן המנוח לבנו הנתבע את זכויותיו בדירה בת"א והזכויות הנ"ל הועברו בטאבו ע"ש הבן הנ"ל בתאריך 17/12/01.

בתאריך 21/6/00 כתב המנוח צוואה בה הוא מוריש את כל זכויותיו בדירות ובכספיו לבנו הנ"ל, פרט לאמור בסעיף 3 שם, שבמידה וינשא לתובעת ובמידה והוא יסתלק מהעולם לפניה, הוא מצווה בזה שהתובעת תקבל את כל זכויותיו בקרן הגמלאות והפנסיה וכן כספים נוספים. צוואה זו קוימה בבית המשפט בתאריך 14/1/10.

יש לציין שכל שלשת המסמכים הנ"ל נכתבו ונחתמו בטרם הנישואין לתובעת, אך העברת הדירות בטאבו נעשו תקופה קצרה לאחר נישואיהם.

כדי לעמוד על כוונותיו של המנוח, יש להקדים כי כל המסמכים הנ"ל נחתמו בפני עו"ד כאשר התצהיר והצוואה נחתמו בפני עו"ד שהוא גם אחיו של המנוח.

עורכי הדין הנ"ל בודאי היו מודעים לסעיף 5(א) שבחוק יחסי ממון התשל"ג – 1973 שבו נאמר כי נכסים שהיו להם ערב הנישואין לא יחול עליהם הסדר איזון משאבים, ועל כן היה ידוע לכולם שאין כל צורך בכל המסמכים הנ"ל לשם שמירת זכויותיו הקניניות של המנוח בנכסיו שיעברו בבוא העת לבנו, הנתבע, ומשום כך יש להניח שכל מטרתו של המנוח בחתימתו על כל המסמכים הנ"ל היתה לנשל את התובעת מזכויות המדור בדירת המגורים בירושלים, וכן לנשל אותה מכל תביעת מזונות לאחר פטירתו.

ברור הדבר שהמנוח לא עשה כן כדי לפגוע באשתו לעתיד, שהרי חתם על המסמכים הנ"ל זמן קצר לפני נישואיו לתובעת, כאשר היה בקשר טוב איתה ועמד להנשא לה, ואף בצוואתו השאיר לה כסף רב. אלא שכל מטרתו הייתה להבטיח את העברת הנכסים לבנו מיד לאחר מותו, ללא כל עיכובים ותביעות כנגד הנכסים, כגון תביעות מדור ומזונות, כשמאידך דאג המנוח אף לעתידה של אשתו לעתיד גם לאחר פטירתו כמפורט בצוואה.

ועתה עלינו לברר האם פעולותיו הנ"ל של המנוח תקפות על פי ההלכה.

ראשית ברצוננו להתייחס לתוקפו ההלכתי של הסכם הממון שנחתם ביניהם.

הסכם זה כולל הסתלקות של כל אחד מהצדדים מזכויותיו בצד השני וכמו"כ כולל ההסכם תנאים על אי מתן זכויות של צד אחד לצד השני עקב הנישואין.

עפ"י ההלכה אין כל אפשרות להסתלק מהזכויות העתידיות אלא לאחר האירוסין בלבד, כאשר יש קשר מסוים בין בני הזוג, ורק אז אין הזכויות נחשבות כדבר שלא בא לעולם, אך קודם לכן לא מועיל הסילוק, כמבואר ברמ"א אבהע"ז סי' צ"ב סעיף א'. כמו כן, גם תנאי לא מועיל בזה בטרם הקידושין, כמבואר בשלחן ערוך, אבהע"ז סי' ל"ח סעיף ה', ועל כן מאחר שהצדדים לא קבלו בקניין על הסכם הממון בשעת החופה בין הקידושין לנישואין, אין להסכם כל תוקף הלכתי.

כמו"כ אף הצוואה שחתם עליה הבעל אין לה תוקף עפ"י ההלכה, מאחר שלא הקנה לבנו את נכסיו "שעה אחת לפני מותו", כנדרש עפ"י ההלכה, אלא הקנה את הכל לאחר פטירתו.

נותר בידינו לברר את תקפותם של מסמכי העברות הדירות בטאבו והשלכותיהם ההלכתיות על זכויות האשה למדור ולמזונות.

ב"כ האשה בסיכומיו טען שהמנוח לא התכוון באמת להיפרד מרכושו, אלא עשה זאת רק למראית עין בלבד, ודינו כ"מבריח נכסיו". כמו כן, האריך ב"כ האשה בציטוטים ממקורות הלכתיים להצדיק את טענותיו.

והנה יסוד דין מבריח הוא בגמ' בכתובות עט ע"א, בענין שטר מברחת, "א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני אם יבוא שטר מברחת לידי אקרענו, א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי, דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני". ועיי"ש בהמשך הסוגיא, שכל דין מברחת הוא כשכותבת כל נכסיה לאחר, אבל אם לא כתבה כל נכסיה אלא השאירה לעצמה מקצת הנכסים, קנה מקבל המתנה, דבכה"ג ליתא לדינא דמברחת, עיי"ש.

וע"י בשו"ת הרא"ש כלל עח אות ג, שנשאל שם באחד שכתב כל נכסיו והשאיר לעצמו זהוב אחד בלבד, והביא שם הרא"ש את דברי הגמ' הנ"ל בכתובות וכתב ע"ז וז"ל:

"אומר אני דמה ששיור לעצמו זהוב לא הוי שיור דבעינן כדי פרנסתו, דהא דמפלגינן בין בכולו בין במקצתו, היינו משום דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קנה משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני, וכששייר נכסים לעצמו, בטלה אומדנא זו הילכך הוי המתנה מתנה, ואם לא שייר בכדי פרנסתו לא בטלה האומדנא, ודמיא להא דאמרינן בפרק מי שמת על מתני' דשכ"מ דשייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, וכמה כל שהוא, רב יהודה אמר קרקע כדי פרנסתו וכו', ואומד דמברחת הוא כמו אומד דשכ"מ דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני, הלכך לא חשיב שיור אלא בכדי פרנסתו."

ודין זה דדוקא בכותב כל נכסיו איכא לדין מבריח, הביא השלחן ערוך באבהע"ז סי' ד סעיף ז, וכן בחלק חו"מ סי' צט סעיפים ו-ז, עיי"ש, דדוקא בכותב כל נכסיו איכא לדין מבריח.

וע"י בבית שמואל אבהע"ז סי' ד סקכ"ז על דברי השו"ע שכתב "כל נכסיה", כתב בבית שמואל: "עיין בחו"מ סי' ר"נ ס"ד כמה שיעור שיור אם משייר", עכ"ל. ועי' בשו"ע חו"מ שם, לגבי מתנת שכ"מ שכתב וז"ל: "וכמה יהא השיור אפילו כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין". וברמ"א שם הוסיף: "וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו". ומקור דבריו משו"ת הרא"ש הנ"ל.

ומעתה לפי"ז, בנד"ד, לאחר שהמנוח העביר לבנו את זכויותיו בשתי הדירות הנ"ל עדיין השאיר בידו ממון רב, כמפורט בצוואתו, בה נכתב שהשאיר ברשותו מכונית מסוג "אופל אסטרה", 2 חשבונות בנק בבנק דיסקונט, ביטוח חיים של הסתדרות המורים, קרן גימלאות ופנסיה של משרד האוצר, תשלומי פנסיה המשולמים לו עקב היותו עובד מדינה הנמצא בגמלאות. וכמו"כ רומז שם על אגרות חוב, מניות וניירות ערך.

ברור הדבר שאף לשיטת הרמ"א הנ"ל בשם הרא"ש, דבעינן שיור כדי פרנסתו, ודאי שהמנוח השאיר בידו מעל ומעבר לכדי פרנסתו, ובכה"ג לכו"ע ליכא לדינא דמבריח ולכו"ע קנה מקבל המתנה.

אלא שלכאורה עדיין יש לעיין בדין זה, וזאת משום שהעברת הדירות בפועל בטאבו היתה לאחר הנישואין, וא"כ בעת הנישואין חל שעבוד מדור ומזונות האשה על דירות אלו.

אך משנה ערוכה לפנינו במסכת גיטין מח ע"ב: "אין מוציאין וכו' למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם", וכ"פ השלחן ערוך באבהע"ז סי' צג סעף כ: "אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעות בני חורין ולא מהמשועבדים, לא מיבעיא אם מכר או נתן הבעל בחיים וכו'", וכן בסי' צד סעיף ד, יורשים שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום. וע"י בחלקת מחוקק שם סק"ט וז"ל: "אבל אם הבעל בחיים נתן במתנת בריא ביתו לאחר, מה שעשה עשוי", וכ"כ שם הב"ש בסק"ה בשם שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קס"ה.

וראיתי בספר שורת הדין ח"ג עמ' קמ"ה, שכ"כ הגרח"ג ציבליסט שליט"א, שאינה גובה את המדור מנכסים משועבדים. אלא שהעיר שם מדברי השלחן ערוך בסי' ק סעיף א בהג' הרמ"א שם, שכתב: "וי"א דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא אשה גובה כתובתה מהם". ומקור דבריו מהמרדכי בשם מהר"ם. אך עיי"ש שהאריך להוכיח שדין זה דנותן מתנה למי שראוי ליורשו האם דינו כמתנת בריא או כירושה, שנוי במחלוקת, ודעת רוב הפוסקים דחשיב כמתנה, ולכל היותר מחמת שיטת מהר"ם הוי ספיקא דדינא ויכולים היורשים המוחזקים לומר קי"ל כדעת רוב הפוסקים דס"ל דהוי כמתנה.

ואין לומר בנד"ד דהאשה היא המוחזקת (כמש"כ הב"ש בסי' צ"ג סקכ"א וסקכ"ב), דדוקא במקרה שבו ברגע שנתאלמנה יש חיוב ודאי של מזונות והספק הוא האם אח"כ איבדה מזונותיה, בכה"ג ס"ל לב"ש דהאשה היא המוחזקת, משא"כ במקרה כבנד"ד שמיד לאחר מותו של הבעל אית לן ספק האם הוי כמתנה ואין לה כלל מזונות, בכה"ג לא אמרינן דהאשה היא המוחזקת, עיי"ש.

אגב, ביה"ד מודע לכך שבצוואה שנכתבה בתאריך 21/6/00 נאמר שהדירות השייכות למנוח יעברו לבנו, כלומר שהצהיר שהדירות עדיין שייכות לו, וזאת למרות שהתצהיר על העברת הדירות נחתם בתאריך 3/5/00, כלומר כחודש וחצי לפני חתימת הצוואה. אכן שתי תשובות בדבר, האחת, שהדירות עדיין לא הועברו בטאבו עד לתאריך 16/1/01, ועל כן כתב בצוואה שהדירות עדיין רכושו. שנית, הבעל חתם על שלושת המסמכים באותה תקופה כדי להיות בטוח שאם ימצא פגם כלשהו באחד המסמכים, הרי ששאר המסמכים יבטיחו את מטרתו שבנו יקבל באופן מידי לאחר מותו את הדירות.

והנה, לרווחא דמילתא, ברצוני להוסיף כי אף אם היה ברור לנו ששתי הדירות הנ"ל הם כל רכושו של הבעל, בכ"ז אף בנותן כל רכושו ישנם מקרים שאין בהם דין מבריח וכגון בנד"ד, וכפי שיבואר להלן.

ע"י בשלחן ערוך אבהע"ז סי' צט סעיף ו, שהביא שם את תשובת הרא"ש לגבי דין מבריח נכסיו כשכותב כל נכסיו לאחר. ועי' ברמ"א שם שכתב וז"ל:

"אם נראה לבי"ד שלא כוונו לערמה רק למתנה גמורה, קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח".

ומקור דבריו מדברי התוס' ושאר רבותינו הראשונים בכתובות פרק האשה שנפלו. ועי' בתוס' בכתובות דף ע"ט ע"א שכתב וז"ל:

"וכבר בא מעשה שטר מבריח נכסיו לפני ר"ת שרצה ללוות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבע"ח, וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו, ואמר ר"ת שהשטר קיים ומגבינן ביה, דדוקא הכא דהוי מברחת דלא קני להו בעל דהוו נכסים שאין ידועים אמרינן דודאי להבריח נתכוון, אבל במעשים אלו דאי לא הוי קני לוקח הויא קני להו ב"ח והאשה, וכיון דבהכי לא הוי מוברח, אית לן למימר דלמתנא גמורה איכוין."

ועי' בנתיבות המשפט שם סק"ו שכתב בביאור דברי הרמ"א וז"ל:

"ולכאורה הלשון תמוה, דאם לא כוון לערמה האיך היתה כוונתו להבריח, ונראה פירושו, דכל שטר מבריח הוא שיהיה הרשות בידו לחזור וזה המתנה נראה שהוא רק להערמה בעלמא, אבל אם היתה כוונתו למתנה גמורה שלא היה יכול לחזור בו כגון שכתוב בו מתנה חלוטה מתנה עולמית דאז הוי מתנה גמורה, כמ"ש הר"ן בכתובות שם וכו' כיון שאין רשות לחזור ממתנה זו יצאה מרשות הנותן וקונה המקבל ולא הבע"ח."

והנה לכאורה דברי השו"ע שם בסעיף ז' סותרים לדברי הרמ"א אליבא דהנתיה"מ הנ"ל, שהרי כתב שם השו"ע בשם תשובת הרא"ש וז"ל:

"הכותב כל נכסיו לאחר ואח"כ לוה מאחרים ובבוא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא שטר מתנה שקדם לשטר החוב והכל רואים שאע"פ שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו ולא נתכוין אלא להבריח מבעלי החוב שלא ימצאו ממה לגבות וכו', המתנה בטלה וגובה בע"ח ממנה אע"פ שקדמה להלוואה."

וחזינן לכאורה מדברי השו"ע שלא כדברי הרמ"א הנ"ל, שהרי אם אכן העביר את הכל לאחר במתנה מוחלטת מה אכפת לן שמחזיק בנכסים הרי סו"ס אינו יכול לחזור בו ממתנתו.

אך לאחר העיון, ברור הדבר שאין מחלוקת ביניהם, אלא שהרמ"א עוסק בגוונא שנותן המתנה עשה פעולה כה ברורה ומוחלטת עד שאין בידו לחזור בו, כגון שרשם בשטר המתנה שהיא מתנה חלוטה וכו', כדברי נתיה"מ הנ"ל, או כפי הנהוג בתקופתנו כשכותב את הדירה בטאבו ע"ש מקבל המתנה ואז אין באפשרותו לחזור בו והמתנה היא מוחלטת. משא"כ בתשובת הרא"ש שהביא השלחן ערוך בסעיף ז, מלבד השטר שכתב בו את המתנה, לא כתב בו לשון נוספת המורה על מתנה מוחלטת, ברור גם שלא רשם את הדירה בטאבו, שהרי אם היה עושה כן, איזו ראיה של בעלות יש בעובדה שהוא עדיין מחזיק בהם ומה אכפת לן שחושב את עצמו כבעל זכויות בדירה כאשר אין לו כל אפשרות לחזור בו ומקבל המתנה יכול לסלקו מהדירה בכל רגע. אלא ודאי שהרא"ש עוסק שם כשכתב שטר מתנה רגיל גרידא, ועל זה הוסיף הרא"ש שאם עדיין מחזיק בדירה ולא יצאה מרשותו, יש כאן ראיה שכנראה יש לו עדיין אפשרות לחזור בו, וסביר להניח שעשה איזה הסכם חסוי עם מקבל המתנה שיוכל לחזור בו, ובכה"ג אף הרמ"א מודה שהמתנה בטילה.

וכך מוכח מלשון תשובת הרא"ש בכלל עח אות ג, שהוא מקור השלחן ערוך הנ"ל שכתב שם, "זה שכתב נכסיו לאחר בסתר ואין זזין מתחת ידו" וכו'.

ועל כן בנד"ד, אף אם הדירות הנ"ל היו כל רכושו והיה נכנס בגדר "כותב כל נכסיו לאחר", בכ"ז אינו נחשב כמבריח, וזאת משום שעשה פעולה מוחלטת של העברת הדירה לבנו ע"י הרישום בטאבו, ואם היה רוצה לחזור בו לא היתה לו כל אפשרות לכך. כמו"כ היתה אפשרות בידי בנו לסלקו מהדירה, וא"כ אף שהמשיך להתגורר בדירה לאחר שהעבירה לבנו, בכ"ז פעולה זו אינה יכולה לסתור את העובדה הברורה העומדת לפנינו, שלא היתה בידו כל אפשרות לחזור בו ועל כן בודאי שמתנתו קיימת.

אין אנו מתעלמים מדברי רבותינו האחרונים, שכתבו שרישום הבעל את דירתו ע"ש אשתו אינה מהווה ראיה שהקנה לה, וזאת משום שפעמים כותב כן לכבוד בעלמא או לצורך הברחה וכדו' (עי' שו"ת שארית יוסף סי' ע"ה, וערוה"ש אבהע"ז סי' ס"ב אות ו'). אך אין דבריהם שייכים לנד"ד, וזאת משום שבמקרים שאין בהם עילה המחייבת את הבעל לרשום בטאבו, אזי יש מקום לומר שהרישום נעשה לכבוד או להברחה, משא"כ כשיש לנותן עילה חזקה המחייבת אותו להעביר את הדירה באופן מושלם למקבל, אזי רואים אנו ברישום בטאבו כמתנה גמורה. ועל כן בנד"ד שהבעל נותן המתנה ראה צורך גדול להבטיח שבנו יקבל את כל רכושו מיד לאחר מותו ללא תביעות של מדור אלמנה ומזונות וכדו', ברור הדבר שעקב כך התכוון ברישום בטאבו להעביר את הדירות במתנה גמורה לבנו.

שבתי וראיתי בפתחי תשובה, חו"מ סי' צט ס"ק ז, בשם שו"ת חו"י סי' ד, שבאר את דברי הרמ"א הנ"ל שכוונתו שאם כתב את הדירה לבתו באופן שתוכל להשתמש בה בחייו, נחשב כמתנה ולא כהברחה, משא"כ אם כתב לה שיחול שעה אחת קודם מותו שחל ביחד עם זכות האלמנה למדור, בכה"ג הוי הערמה ולפי"ז, בנד"ד היתה לבן אפשרות עפ"י נוסח השטר להשתמש בדירה אף בחיי אביו אלא שנתן את הסכמתו שאביו ישאר לגור בדירה ובכה"ג הוי מתנה ולא הברחה.

כאמור לעיל, אין לנו צורך בדברים אלו לנידון שלנו, וזאת משום שבנד"ד אינו נחשב לכותב כל נכסיו לבנו מאחר ששייר נכסים רבים ברשותו ובכה"ג לכו"ע אין כאן דין של מבריח והמתנה נחשבת כמתנה גמורה.

ברצוננו לציין נקודה הלכתית נוספת המטילה ספק נוסף על זכותה של האלמנה בנד"ד למדור.

הנה כתב השלחן ערוך באבהע"ז סי' קו סעיף א:

"הכותב כל נכסיו לבניו וכו' בין בריא בין שכ"מ וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפירותיו וכו', הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה, איבדה עיקר כתובה ותוספת."

וע"י בט"ז שם סק"א שכתב בטעם דין זה, דאמרינן כיון שחלק לה כבוד לחלק בין הבנים, ודאי מחלה.

ועי' בחלקת מחוקק שם סק"ד, בשם שלט"ג דאם כתב לה מטלטלי לאחר תקנת הגאונים, הרי הוא כאילו כתב לה קרקע. ועי' בקובץ דברי משפט ח"ב עמ' ס"ו סקי"א שכתב להוכיח מהגמ' בכתובות נ"ג ע"א דבכה"ג הפסידה גם את תנאי הכתובה ובכלל זה מדור אלמנה.

ומעתה לפי"ז בנד"ד, שהמנוח כתב לתובעת ממון רב, כמפורט לעיל, "ועשה אותה שותף בין הבנים", יש להניח שמחלה על כתובתה עם כל תנאי הכתובה. ואמנם לדברי השלחן ערוך בעינן שתדע מהצוואה "ושתקה כשנודע לה", אך יש להניח שבתקופת מחלתו של הבעל הראה לה את הצוואה כדי להפיס את דעתה והאשה שתקה עד יום מותו ולאחר מותו מימשה את זכויותיה שבצוואה (כמפורט בכתבי הסיכומים), ועל כן י"ל שמחלה ואיבדה את זכותה למדור אלמנה.

אולם עי' בחלקת מחוקק שם, שנחלקו בזה, וי"א שדוקא אם כתב לה קרקע איבדה כתובה ותוספת, אך סו"ס מידי ספיקא לא נפקא ויכולים היורשים המוחזרים לומר קי"ל כשלט"ג הנ"ל.

הלכה נוספת הנוגעת לנד"ד היא פלוגתת אנשי גליל ואנשי יהודה במתני' בכתובות דף נב ע"ב, וז"ל המשנה שם:

"את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי – חייב שהוא תנאי בי"ד. כך היו אנשי ירושלים כותבין, אנשי גליל היו כותבים כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך, לפיכך אם רצו יורשים נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה."

ולהלכה פסק השלחן ערוך באבהע"ז סי' צ"ג ס"ג כאנשי גליל, שאין היורשים יכולים לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות אא"כ התנו כן בשעת הנישואין או שהיה מנהג המקום כן.

וכתב שם הרמ"א: "ויכולין בי"ד לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו". ומקור דבריו משו"ת ריב"ש סי' ק"ז.

והנה בנד"ד הציג ב"כ התובעת בנספח י"א לסיכומיו את העתק הכתובה של הצדדים ובו מפורש: "הירושה וכל משפטי הכתובה כמנהג אשכנז ועפ"י תקנות שו"ם".

ועתה מוטל עלינו לברר מהו מנהג אשכנז בזה (שהרי לדברי השלחן ערוך הנ"ל אזלינן בתר המנהג בנידון זה), וכמו"כ יש לברר האם יש תקנה בזה בקהלות אשכנז (שהרי הרמ"א כתב דרשאים בי"ד לתקן במקומם לסלקה כשירצו).

והנה כתב הפתחי תשובה באבהע"ז סי' צג ס"ק ה, וז"ל:

"כתב בספר ישועות יעקב דכעת נהגו בתי דינים שבישראל לסלק להאלמנה כתובתה כל זמן שירצו היורשים, וכל הנשאת על דעת המנהג היא נשאת, וטעמא דמילתא כיון שהמזונות ביוקר מאד מן מה שהיה מלפנים וסך הכתובה כמו שהיה מקדם, וא"כ כל אחת לא תרצה לקבל כתובתה רק הנדוניא ותהיה כל אחת נוטלת נדוניא שלה ותרצה להיות ניזונית לכך עשו בזה תקנה. עכ"ל: כ"כ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קכ"ד והובא ג"כ בספר בית מאיר דכן נתפשט המנהג במדינות אלו וכן עשו הלכה למעשה בק"ק פראג. ועיי"ש עוד שכתב דכן המנהג גם כן להוציאה מהמדור. ובספר בית מאיר פקפק על זה וכו' וכן הורו ישישי דייני ק"ק פרנקפורט וכו' ואין לגרש נשי עמינו מבית תענוגיהם."

הנה חזינן דלענין המזונות כו"ע מודו דרשאי לסלקה ע"י פרעון כתובתה, אלא דלענין המדור נחלקו בזה השבות יעקב והבית מאיר, דלדברי השבות יעקב המנהג הוא אף להוציאה מהמדור אך לדברי הבית מאיר אין להוציאה מהמדור ע"י סילוק כתובתה.

ועי' בספר משנת יעקב (לגרי"נ רוזנטל זצ"ל – נשים, א' עמ' רכ"ה) שכתב בנידון זה וז"ל:

"והנה פה בארץ לא ידוע בבירור מה המנהג בזה, אולם שמעתי מזקני גאוני ורבני ירושלים שנהוג שם שאלמנה מזיווג ראשון שיש לו בנים ממנה, אין מסלקין אותה, אבל באלמנה מזיווג שני שאין הבנים שלה, מסלקין אותה בסכום הנתון לשיקול דעת בית דין, ודייני בית דין בארץ לא קבעו מנהג ברור במזונות אלמנה."

ולדבריו, מנהג ירושלים מקדמת דנא היה לסלק את האלמנה מזכויותיה ע"י פרעון כתובתה, אלא שבשאר המקומות לא ידוע המנהג בזה.

וכן ראיתי לגרח"ג צימבליסט שליט"א (בשורת הדין ח"ג עמ' קמ"ט) שכתב וז"ל:

"בשולי הדברים ראוי להוסיף את מה ששמעתי ממו"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א ששמע מהגרצ"פ פראנק זצ"ל, שהמנהג הוא שבזיווג שני רשאים היורשים לשלם כתובתה ולהוציאה אף מן המדור, והעיר ע"ז הגרי"ש שליט"א דאין לדבר שום מקור לחלק בין זיווג ראשון לשני, ואשר למנהג, בדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג."

הנה אף מתוך עדותו של הגרצ"פ פראנק זצ"ל עולה כי כן היה המנהג בירושלים.

(ואגב לא זכיתי להבין את הערת הגריש"א, הרי זיווג שני הוא דבר המצוי ביותר ואף הבעיות שבעקבות הזיווג השני שכיחות ביותר ועולות בפני בתי הדין תמידין כסדרן, ועל כן תקנו בזה גאוני ורבני ירושלים שכך יהיה מעתה המנהג וכדברי הרמ"א הנ"ל. כמו"כ מה שתקנו לחלק בין זיווג שני לזיווג ראשון, גם זה אינו מעיקר הדין, אלא מאחר שבזיווג ראשון לא שכיח שיהיו מריבות בין הבנים לאמם, על כן אוקמיה אדינא, משא"כ בזיווג שני ששכיח שיהיו מריבות בין הבנים לאשת אביהם, על כן תקנו בזה לסלקה מהמדור והמזונות ע"י פרעון הכתובה).

ומעתה לפי"ז, מאחר שהן התובעת והן הנתבע מתגוררים בירושלים והם מעדת אשכנז, וכמו"כ בכתובה קבלו עליהם את מנהג אשכנז, והרי מנהג אשכנז לסלקה ממזונותיה ע"י סילוק כתובתה. כמו כן, מנהג האשכנזים בירושלים בזיווג שני לסלקה ממזונותיה וממדורה לאחר פרעון כתובתה. על כן מנהג זה מהווה נימוק נוסף לפטור את היורשים ממדור וממזונות ע"י פרעון כתובתה.

והנה בעניין זכאותה של האלמנה לכתובה, נראה שעל הבן היורש לתת לה את כתובתה. ואף שפקפקנו לעיל בעניין זכאותה לכתובתה לאחר שקבלה בצוואה את הסכומים שכתב לה בעלה, אך יש לנו כמה ספיקות בנידון. ראשית, לא ידוע לנו בבירור האם ידעה התובעת מהצוואה קודם פטירתו ושתקה, או שמא לא ידעה כלל מהצוואה, ואז אין בכך דין מחילה של הכתובה. כמו"כ נחלקו הפוסקים כשכתב לה מיטלטלין בלבד ולא כתב לה קרקע, האם נאמר בזה דין מחילה על הכתובה מצידה של האלמנה, ועל כן נראה כי על הנתבע לשלם לאלמנה את הסכום המופיע בכתובה.

אין בידינו בשלב זה לנקוב בסכום המדויק של הכתובה, מאחר שצילום הכתובה שהמציא ב"כ התובעת לביה"ד אינו ברור.

(אגב יש להעיר כי במקרים חריגים שבהם האלמנה מושלכת לרחוב ללא מקור מחיה ומקום מגורים, אולי היה מקום לפנים משורת הדין להקציב לה סכום מינימלי למחייתה ומדורה. אולם אין כך פני הדברים בנידון דידן, שהרי עפ"י דברי ב"כ התובעת בסעיף 35 לסיכומיו, האלמנה מקבלת היום סך של 8,000 ₪ לחודש, מאידך לדברי ב"כ הנתבע בסעיף 4 לסיכומיו האלמנה משתכרת סך של 11,940 ₪.

אף אם נניח שהאלמנה משתכרת סך של 8,000 ₪ בלבד, הרי שסכום זה מספיק לה הן לשכר דירה והן למחייתה, ועל כן בנד"ד אין מקום לחרוג משורת הדין כמבואר לעיל).

לאור כל האמור לעיל יש להחליט כדלהלן:

א. על הנתבע לשלם לתובעת את כתובתה תוך 30 יום.
ב. התובעת הנ"ל אינה זכאית למדור ומזונות מנכסי בעלה.

דעת דיין ג':
ראיתי את דברי עמיתי הגאונים והנני להביע את דעתי. העובדות כדלהלן:

התובעת התחתנה עם המנוח, אביו של הנתבע, ביום: 17/7/00. ב- 3/5/00 נתן האב לנתבע את הדירה ואח"כ הדירה בתל אביב יותר מאוחר. ולמעשה הדירה נרשמה בטאבו רק ביום 16/1/2001 דהיינו כשישה חודשים לאחר החתונה. כמו כן, האב כתב צואה בתאריך 21/6/00, כמעט חודשיים לפני החתונה, וכן ערך הסכם ממון 5/7/00 דהיינו שבועיים לפני החתונה שלאשה אין שום זכויות בדירה. המנוח נפטר בתאריך 8/11/09, ובתום השבעה דרש הנתבע מהתובעת להתפנות מהדירה עד לתאריך 31/12/09.

העובדות הללו אומרות דרשני, אם האב נתן לבנו את הדירה ב- 3/5/00, כיצד כותב צוואה ב- 26/6/00, וערך הסכם ממון ב- 5/7/00. האם אדם כותב צוואה על רכוש שאינו שלו ועושה הסכם ממון על דבר ששייך לאדם אחר?! האלמנה פתחה את התיק למזונות ומדור בתאריך 31/12/09, והנתבע אישר את הצואה בבית משפט רק ב-14/1/2010, דהיינו אחר התביעה. מדוע המתין הנתבע לאישור הצואה שנכתבה ב- 21/6/00, רק אחרי התביעה של האלמנה.

זאת ועוד, חוזה השכירות עם אביו המנוח, שנעשה לדבריו משקולי מס, הוא רק משנת 2004 ומה היה מ- 7/00. הרי יודע שהתובעת גרה בדירה, מדוע לא ערך חוזה גם עם התובעת, ומדוע התמהמה ולא שלח לה קודם הנישואין את ההודעה שהדירה שייכת לו ואין לה כל זכות בה. לדעתי כל התנהלותו של הנתבע, מעוררים תמיהות רבות, והמסקנה היחידה היכולה להסביר אותן תמיהות, היא שהם העלימו מהאשה את כל כוונותיהם האמתיות, ובפרט שאח המנוח הוא זה שערך את כל ההסכמים, והדבר אומר דרשני. לפיכך הנתינה לנתבע, גם אם זו נתינה בעלת תוקף, הרי שתוקפה יהיה רק החל מיום שנרשמו הזכויות בטאבו ב-16/1/2001, לאחר החתונה, ואילו התובעת קנתה את זכות המדור בדירה. ומה ששילם מס רכישה לא מהווה קנין. גם הצוואה נעשתה שלא לפי ההלכה והיא אינה תקפה. גם הסכם הממון שנערך שבועיים לפני החתונה אינו תופס לא לפי הלכה ולא לפי חוק האזרחי. נמצאנו למדים שהתובעת התחתנה על דעת שיש לה בעל שהוא מבוגר ממנה ב-15 שנה ויש לה מקום לדור, אחרת לא היתה נשאת לו. לפיכך התובעת זכאית למדור.

בזמנו ביה"ד הציע פשרה, אולם הנתבע סרב לקבל כל הצעה. היות והרבה דברים בהתנהגות המנוח סתומים וחתומים, והמנוח אינו בחיים כדי שנוכל להיעזר בו להבנת מהלך העניינים, דעתי היא, שכפשרה, התובעת תהיה זכאית לגור בדירה עד לשנת 31/12/2018, כפי שחיה עם בעלה המנוח בתשע השנים של נישואיהם, במידה ותרצה להחליף את המדור, הנתבע ישלם עבור שכירות 4,000 ₪ עד התאריך הנ"ל.

בעניין המזונות, גם אם נקבע שהאשה תקבל סך כולל של 8,000 ₪ לחודש, זה יהיה די למזונותיה, אלא אם יוכח אחרת.

סיכום
לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ואחר העיון במסמכים ובסיכומים, נחלק ביה"ד לג' דעות:

דעה א': האשה, התובעת זכאית למדור לכל ימי חייה, כל עת שלא השתנה מעמד אלמנותה.

דעה ב': התובעת הפסידה מזונות ומדור אך מגיע לה כתובתה.

דעה ג': התובעת זכאית למדור עד 31/12/2018 ואם תרצה לעזוב, הנתבע ישלם שכירות חודשית 4000 ₪ לחודש.

והלכה כדעה ג', ועל כן התובעת זכאית להמשיך להתגורר בדירה עד לתאריך 31/12/2018, ואם תרצה לעבור לדירה אחרת הנתבע ישלם עבור שכירות עד 4,000 ₪ לחודש.

בשלב זה לאור הכנסותיה של האלמנה אין מקום לחייב מזונות אלמנה.

ניתן ביום ט"ז בכסלו התשע"ב
(12/12/2011)