ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי בחיפה בתיק 551876/3 מיום כ"ח באלול תשס"ח (28/09/2008), בו פסק כי על המערער לשלם למשיבה הפרשי דמי מזונות בסך 40,000 ₪.

בתאריך כ"ז באב תשס"ט ביקשנו את חוות דעתו ועמדתו של ביה"ד האזורי בשלוש נקודות הנוגעות לפסק דינם:

א. באשר לעובדה ששניים מתוך שלשת ילדי הזוג שהו בפנימיה.

ב. באשר לטענת הבעל (הגרוש) שהוא זה ששילם את שכר הדירה שבה שהתה האישה לאחר הגירושין.

ג. באשר לטענת הבעל, שהאישה פגמה את הסכם הגירושין ויש לדון אותה כפוגמת שטרה שחייבת שבועה חמורה.

כמו כן נמצאו סתירות לכאורה בין קטעים שונים בפסה"ד של ביה"ד האזורי. מצד אחד, למרות שמעסיקו של הבעל, שהינו גם משכיר הדירה לאשתו, העיד כי אכן הפחית משכרו של הבעל את תשלומי שכר הדירה, ביה"ד לא הסתמך על עדותו, וכתב שלא נמצאו סימוכין לתשלומים אלה. מאידך גיסא, ביה"ד השתמש בעדות זו כדי לערער את האומדנא (שחידש ביה"ד) לגבי הסכמי גירושין בני זמנינו (כפי שיבואר להלן).

ואכן בתאריך כ' אייר התש"ע התקבלה "החלטה – הבהרה" ארוכה ומנומקת, מאת שלשת חברי ההרכב דאז, שהתכנסו במיוחד לשם כך (ההחלטה ניתנה בתיק ביה"ד חיפה 551876/5 ביום כ' באייר התש"ע (04/05/2010)). כעת לפנינו בקשת האישה לבטל את עיכוב הביצוע שניתן ביחס לפסה"ד הקודם מאחר שהתקבלה תשובת ביה"ד האזורי.

מעיון בפסה"ד של ביה"ד האזורי התבררו הדברים הבאים:

א. פסה"ד של ביה"ד האזורי נשוא הערעור התייחס לחיובים של האב עד ספטמבר 2008 ועד בכלל. ביה"ד בדק ומצא שהיו חסרים לו נתונים בעת שכתב את פסה"ד, ולפי הנתונים המעודכנים יש להגדיל את החיוב של האב, בעיקר בגלל התקופה שמאוגוסט 2006 עד ספטמבר 2008. הדברים מפורטים בפסה"ד באורך וברוחב. ובסופו של חשבון קבע ביה"ד, שלפי ההנחות שבפסה"ד נשוא הערעור יש לחייב את הבעל בסכום גבוה בהרבה מעל 80,000 ₪.

ב. לאחר שביה"ד עיין ושקל את העניין מחדש, החליט להפחית את סך המזונות בעקבות שהותם של שני ילדי בניה"ז בפנימיה [הילד השלישי נמצא אצל האב מאז אוקטובר 2005], כמפורט בפסה"ד. ישנה מחלוקת בין הדיינים, כאשר לדעת הרוב יש להפחית את התשלום גם רטרואקטיבית, עבור הסכומים שהאישה כבר קיבלה, ואילו לדעת המיעוט, יש להפחית רק מסכום החיוב. עקב מחלוקת זו, נוצר פער בין דעות ביה"ד בסכום החיוב הסופי.

ג. בנוסף ביה"ד החליט לפשר על רבע מסך התביעה שהוכחשה, כאשר על החלק שלא הוכחש הבעל חויב באופן מלא.

במענה לנקודות שהעלנו. באשר לנקודה הראשונה, ביה"ד אכן הפחית את דמי המזונות בגלל שהות הילדים בפנימיה. באשר לנקודה השניה, ביה"ד קבע שעדותו של מעסיקו של הבעל אינה מקובלת, משום שאחיו של המעסיק שטיפל למעשה בהשכרת הדירה, העיד שרק 'דובר' על האפשרות של ניכוי מהשכר, אך הדבר לא יצא לפועל. באשר לנקודה השלישית, ביה"ד הפנה לנימוקיו של הרב נהרי, שיש לפשר רק ברבע מהסכום, בגלל הספק אם ישנו חיוב שבועה בכה"ג, משום שיתכן שהסכמת הצדדים שהחוב יגבה על ידי המל"ל כמוה כנאמנות שפוטרת משבועה.

כאמור בהחלטתנו מיום כ"ז באב תשס"ט, לאחר שתתקבל ההבהרה, ביה"ד יפסוק לגופו של ערעור.

מלבד הדברים שביקשנו שביה"ד האזורי יחווה לגביהם את דעתו, עלו טענות נוספות בערעור. לטענת הבעל המערער, לא אפשרו לו להביא עדים שראו אותו מוסר כספים לצוות הגן של הילדים על מנת שיעבירם לאישה. טענה נוספת היא, כי ביה"ד האזורי לא התייחס למסמך שכתבה האישה כחודשיים לאחר הגירושין שבו הודתה כי היא מקבלת את דמי המזונות מבעלה. בכתב התשובה לערעור אין תשובה מספקת לגבי טענה זו. ואכן בפסה"ד של ביה"ד האזורי נכתב, כי אין חולק על כך כי בחודשיים-שלשה שלאחר הגירושין האישה קיבלה מזונות. ככל הנראה ביה"ד הסתמך על המסמך האמור, מה שמעמיד באור תמוה את ההבהרה של ביה"ד, משום שבאותה הבהרה ביה"ד מתייחס כמובן מאליו לחישוב שנערך בתחילת פסה"ד, שם נקבעה תקופת החיוב מאוקטובר 03 כאשר הגירושין היו רק ב 03/11/03, וכאמור חודשיים לאחר מכן עוד שולמו מזונות לאישה. ככל הנראה יש כאן אי הבנה, ומה שנכתב בתחילת פסק הדין הוא חישוב התביעה, אלא שביה"ד בסופו של דבר לא הסתמך על חישוב זה, ופסק רק בדרך הפשרה סך 40000 ₪, כך שבהחלטת ההבהרה היה צריך ביה"ד לחשב אחרת את תקופת החיוב, רק מחודש ינואר או פברואר 04.

דבר נוסף, ב"החלטה – הבהרה" ביה"ד הפחית מסכום החיוב 2500 ₪ שהאישה הודתה בדיון הראשון שקיבלה מהבעל במעטפות, אבל שכח להפחית סכום נוסף שבו הודתה האישה, בפרוטוקול הדיון מיום 07/06/07, בו אמרה האישה כי "היתה פעם אחת שקיזזו לו מהמשכורת". ככל הנראה לכך כוון ביה"ד האזורי בפסה"ד נשוא הערעור, כאשר כתב "חוץ מתשלום אחד של שכירות בסך 2000 ₪". על כן יש לעדכן את פסה"ד בהתאם, להתחיל את החישוב מחודש ינואר או פברואר 04, ולהפחית גם את הסך הנ"ל של 2000 ש"ח.

באשר לטענה השניה כי לא אפשרו למערער להביא עדים שיעידו על מסירת המעטפות לצוות הגן, נראה שאין בטענה זו ממש, ביה"ד קבע מספר דיונים לשמיעת הראיות, ואין בפרוטוקול הדיון או בפסק הדין זכר לכך, שמנעו מהמבקש להביא עדות כזו.

באשר לטענה שביה"ד האזורי לא ייחס משקל לעדויות מעסיקו של הבעל ולעדות אמו, שתמכו בגרסת הנתבע, הבעל. כאמור ביה"ד האזורי השיב, שהעדות של העד, המעסיק של הבעל, אינה מקובלת עליו, בניגוד למה שנאמר בפסה"ד.

אנו מסכימים למסקנא שאין לדחות את תביעת האישה בגלל עדויות מעסיקו של הבעל ואמו, אך לא מהטעם המפורט בהבהרה של ביה"ד האזורי. זאת מאחר, שמעיון בפרוטוקול הדיונים עולה שלא היתה סתירה לעדויות אלו, משום שגם אחיו של המעסיק שהעיד, לא ידע לומר מה מקורם של הכספים שקיבל מהמשיבה. גם המעסיק ואמו לא ידעו לומר בוודאות שהבעל המערער אכן שילם את דמי השכירות, אבל העידו על דברים קרובים לכך, ונצטט קטעים מעדות האם. האם אמרה כי "כאשר הצ'ק חזר היא העבירה לי מזומן. היא שלחה אותי הלוך ושוב עד שתקבל מזונות מבעלה". ובתשובה לשאלה "האם את יכולה לומר בודאות כי הבעל שילם לתובעת את המזונות"? אמרה כי "כמה פעמים קיבלתי את הכסף במעטפה של נטו". גם בתשובה לשאלת ביה"ד "האם קיבלת מבנך שכר דירה ישירות"? השיבה: "היה דבר כזה לא זוכרת מתי ואיך". מאידך העידה האם כי היא גבתה את השיקים מחשבון הבנק של המשיבה. גם המשיבה עצמה באותו דיון הודתה כי "היתה פעם אחת שקיזזו לו מהמשכורת". בתשובת המעסיק לשאלת ביה"ד, "האם העברת לבעלת הבית [אמו] 2000 ₪ ממשכורתו של הבעל"? השיב "כן". אמנם לאחר מכן אמר שמסר לבעל המחאה על שם האם, כך שניתן לפרש כך גם את הדברים הנ"ל. וגם בהמשך השיב המעסיק לשאלה "הבעל אומר בתצהירו שמפברואר 05 עד דצמבר 05 שילם את השכירות באמצעותך, האם זה נכון"? העד השיב: "כן". ובהמשך: "היו פעמים שהוא פדה את הצ'ק ונתן לי מזומן למסר לאמא שלי". והבן, אחיו של המעסיק, גם הוא לא הכחיש את הדברים, רק אמר לגבי ההסדר של העברת כספים ממשכורתו של הבעל, כי "לא נראה לי שזה יצא אל הפועל". גם קודם לכן אמר, "אני זוכר כי היה רעיון כזה לא יודע מה היה בפועל". עוד בפרוטוקול "היא שילמה לי זה לא אומר מה מקור הכסף".

אך למרות זאת אנו מסכימים למסקנת בית הדין, שכן כפי שנראה בהמשך לפסה"ד שבידי האישה יש מבחינת דין שטר, ואי אפשר לערער על שטר או אפילו לחייב שבועה על ידי עדויות מעין אלו, אלא רק על ידי עדות חד משמעית שהחוב נפרע.

ועיין בעניין זה במש"כ השו"ע בסי' סא סעי' ט:

"הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו, ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו, אין השטר נפסל בכך; אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו, ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה, ויתן ביד הנתבע."

הרי שרק אומדנא דמוכח מהניא לפסול את השטר, וגם זאת מדין מרומה.

ועיין בשו"ת מהרשד"ם (סי' שסז) שכתב:

"סוף דבר, אם יראה לחכם העיר שיש טעם מה במה לתלות אריכות הזמן אלו השלש שנים הנזכר, ואם יראה בפני ב"ד העיר שיש טעם למה האריך יעקב הנז' הזמן יפרע ראובן הנזכר כל החוב משלם, ואם לא ימצאו טעם יעש' הב"ד איזו פשרה קרובה לדין כיון שהדין עם היתומים."

המהרשד"ם מיירי במעין מש"כ השו"ע, שיש אומדנות שהחוב נפרע אבל אינן מוכיחות, ופסק שכאשר אי אפשר לתת טעם לאותן אומדנות צריך לפשר, ובנד"ד אין עדות על משהו שקרה בין האישה לאיש אלא רק בין האיש למעסיקו, וזה לא מספיק כדי לחייב לעשות פשרה.

מלבד הטענות שעלו בערעור, מעיון בפסה"ד עולה שביה"ד לא ביסס דיו את הסיבה העיקרית שבגללה הבעל לא נאמן. נראה שביה"ד נטה להתייחס להסכם שנכרת בין הצדדים כאל שטר שאי אפשר לטעון נגדו פרעתי. ביה"ד העלה בפסה"ד מספר נקודות, בחלקם הכריע ובחלקם לא, ובמסקנא פסק סך 40,000 ₪ לאחר ניכוי רבע, מדין פשרה. נראה שביה"ד פישר בגלל הספקות הללו, אך נדמה כי יש לדון ולהכריע בנידונים שעלו בפסה"ד, כדלהלן.

ביה"ד דן האם הבעל נאמן לטעון פרעתי נגד הסכם, משום שליכא בכה"ג טענה ד"שטרך בידי מאי בעי". ולנו נראה שאינו יכול לטעון פרעתי מה"ט, וראיה ברורה ממאי דקיי"ל (ב"מ יז ע"א) דהטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום. ופירש רש"י (ב"מ שם) שבכלל מעשה בי"ד גם מזון האישה והבנות. וכתבו תוספות בכתובות (פח ע"ב ד"ה הוציאה גט):

"בפ"ק דב"מ (דף יז. ושם) אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פי' בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ורבי יוחנן לטעמיה דאית ליה בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעא:) דכותבין שובר אבל למ"ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה אין חייב לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה וכו'."

הרי שגם כאשר אינו יכול לקחת את השטר מהאישה, אינו נאמן בטענת "פרעתי" על המזונות והכתובה, משום שעליו לכתוב שובר. ומוכח מזה שגם בכתובה ותנאי כתובה כותבים שובר, למרות שלא שייך בהם הטעם דעבד לווה וכו', שבגללו קיי"ל בעלמא שכותבים שובר. ובעניין זה עיין גם בב"ש סי' ק ס"ק כח, שהביא מחלוקת ראשונים בזה, האם כותבים שובר בכתובה או שלא שייך בכה"ג הטעם דעבד לווה וכו', ומסיק שהעיקר להלכה שכותבים שובר בכתובה. ומסתבר שה"ה במזונות.

ביה"ד דן האם אפשר לטעון "פרעתי" כנגד הסכם בכה"ג שהוא כמו שטר בכת"י, על פי דברי התומים (הובאו בפת"ש סי' סט ס"ק ד). בעניין זה כבר עסקו פסקי הדין (ראה פד"ר ט עמ' 245 ופד"ר ז עמ' 340), בשאלה האם אפשר להשוות שטר בכת"י בזמננו שאפשר לגבות בו בערכאות לכתב חילוף שבו עסק התומים. גם ביה"ד האזורי ציין לדבריהם שדנו בדבר, ולא הכריעו.

אך נראה שבנד"ד אין ספק שדמי לדברי התומים, משום שבנד"ד מיירי בפס"ד שעובר מיד לגביה על ידי רשויות ההוצל"פ והביטו"ל, ואין עוד מקום לטענות ומענות, ול"ד למה שדנו שם בפסקי הדין בשטר בכתב יד בעלמא. גם לא ברור מדוע התלבטו בפסה"ד הנ"ל בדברי התומים, שכתב דברים ברורים, שבכל מקרה שיש "אנן סהדי" שהלוה לא היה משאיר את הכת"י ביד המלוה לא נאמן בפרעתי. ובנד"ד איכא "אנן סהדי" טובא, בגלל הטעמים הנזכרים, ובגלל שהיום קל הרבה יותר לתעד תשלומים ברוב אמצעי התשלום וודאי כאשר התשלומים מועברים ע"י הביטו"ל כפי שסוכם בין הצדדים או ע"י ההוצל"פ. בכה"ג אין כל ספק שהבעל היה עושה את המינימום כדי לתעד את התשלומים ולמנוע מצב שהאישה תתבע אותו שוב בעצמה, או שהרשויות יתבעו אותו. ברם, את פסק הדין עצמו הבעל לא יכל לבקש מהאישה, אך זה אינו פוגם ב"אנן סהדי", משום שהסכם גירושין מעצם טיבו אינו מסמך שעומד להשבה לאחר תשלום, ודאי לא תשלום חלקי.

אלא שאכתי יש לעיין בזה מהא דכתב הב"ח (סי' פד) הביאו רעק"א בסי' סט שם, וז"ל:

"הא דכתב בית יוסף כאן בשם בעל התרומות בפוגם חובו על פה [כלומר ולא בשטר] ודאי נשבע היסת ונפטר דהא לית ליה שטרא וכו' דקשיא טובא הא וכו' דהא אף באינו פוגם אמרינן דנשבע לוה ונפטר כל שכן בפוגם. ונראה ליישב דאתא לאשמועינן היכא דאיכא עליה כתיבת ידו דחשוב כמלוה על פה דאינו גובה ממשועבדים ולהרמ"ה ודעימיה אינו נאמן לומר פרעתי (לעיל סי' סט ס"ז) ואפילו הכי בפוגם מודה הרמ"ה דנשבע הלוה היסת ונפטר דהא לית ליה שטרא כלומר האי כתב יד לא מיקרי שטרא ולא תקינו ביה רבנן דלישבע וליטול בפוגם אלא בשטרא בעדים."

ונראה להוסיף ולבאר, שבמקרה בו הלוה פוגם שטרו בעינן לכח שטר כדי שיחזור ויגבה בו, וכאשר יש שטר בכת"י גם אם יש בו את כח הבירור דשטרך בידי וכו', אכתי אין לו כח שטר, ולכן אי אפשר לגבות בו. ומעתה בנד"ד האישה הודתה שמספר פעמים הבעל פרע לה את חובו במזומן וקיבלה בצורה חלקית את טענתו, ומעתה טענתו אינה כה מופרכת, משום שהאישה הודתה בה באופן חלקי.

אך עיין במש"כ להלן שיש לפסה"ד, דין שטר והדר דינא שהאישה נאמנת בשבועה למרות שפגמה את שטרה.

ביה"ד דן בשאלה, האם הסכמת הצדדים שדמי המזונות ישולמו על ידי המל"ל היא כנאמנות, משום שלתשלומים מבוצעים על ידי המל"ל מתועדים ולא ניתן להכחישם, והוי כאל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני. וכתבו בפסה"ד, שמה"ט למרות שהאישה הודתה שקבלה חלק מדמי המזונות במזומן, הבעל לא נאמן על כך, משום שהתחייבותו של האדם לפרוע את חובו דווקא בפני עדים, הוי כמו התחייבות מיוחדת לשלם את הסכום, אם הפרעון לא יהיה באופן הזה. וציינו לדברי הש"ך בסי' ע ס"ק טז, ולדברי הקצות והנתיבות בסי' קלג סעי' ב'.

ועיינו בדברי הש"ך, אך מדבריו (שם ס"ק יא) משמע אחרת, שהביא סברא זו בשם ה"ה וכתב שזה צ"ע, ופירש גם את דברי המ"מ בדרך אחרת. ועיין גם במש"כ בס"ק טז. אמנם מהקצות המצוין משמע כך, אך אכתי יש כאן מחלוקת אחרונים.

אלא שלאחר העיון דין זה פשוט ומפורש בשו"ע בסי פד (סעיף א) שז"ל: "הפוגם שטרו, לא יפרע אלא בשבועה, וכו', ואם יש בו נאמנות, אע"פ שלא פירש בין בכולו בין במקצתו, נוטל בלא שבועה". ועיין במקור הדין בתשובת הרא"ש (כלל פז סי' ה) שכתב שפגימת השטר לא גורעת מהנאמנות.

אלא שיש לפקפק בכל זה, משום שכתב הש"ך בסי' ע' (ס"ק טז) שכאשר אמר אל תפרעני וכו' הוי כמי שהאמינו כב"ת כנגד כל שני עדים שיעידו שפרע חוץ מהשנים האלה, ובנד"ד ודאי שלא היתה משמעות כה מרחיקת לכת, לסעיף בהסכם הגירושין שמדבר על תשלומים דרך המל"ל. יש להניח שמטרת אותו סעיף היתה למנוע מהאישה את הצורך לפנות אל הבעל כל חודש, ולא כדי לתת לאישה נאמנות מיוחדת זו. גם ביה"ד האזורי בהכרח סבר כך, שהרי הזמין עדים שיעידו על התשלומים שהבעל שילם לטענתו, ולו סבר ביה"ד שיש כאן נאמנות כבי תרי, לא היה מזמינם.

ביה"ד דן גם בשאלה, האם הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד בפני דיין יחיד מהני כשטר, וא"א לטעון כנגדו פרעתי. דהנה בנד"ד הצדדים קיבלו על עצמם סמכות דיין יחיד, ויל"ע האם בכה"ג מעשיו הם כמעשה של שלשה ופסק דינו הוי כמו פס"ד של שלשה. עיין בספר בקש שלמה סימן לט, שהאריך בענין, בנידון שטר הקדש שחתום עליו רק דיין אחד, ובהמשך דבריו הביא מספרים וסופרים המורים שבמקום בו המנהג לדון ביחיד הפסק נחשב כפס"ד של שלושה. ולהלן דבריו:

"והרב כסא שלמה ראש על ארץ רבה בהמ"ח ספר בית דינו של שלמה וכו' בסי' א' כתב וז"ל נהגו זקני בית אב הרבנים הראשונים לדון דיני ממונות ביחידי וכמה וכמה היו בזמנים הראשונים רבנן קמאי ובתראי איתני עולם מאריות גברו חסידי עליון גם בימינו רבים ועצומים גדולים צדיקים ואין פה פוצה ומצפצף להרהר על זה שלא לדון ביחידי כיון שכך נהגו הראשונם מזמן אבותינו ואבות אבותינו כנז' והכל היו מקבלים עליהם בשמחה ובטוב לבב לרב העיר לדון את דיניהם ביחידי ע"כ.

והרב ארץ חיים החו"מ סי' ג' סעיף ג' כתב וז"ל כ' הרדב"ז בתשו/ ח"ג דיפוס פיורדא סי' תק"ט שנהגו בעיה"ק ירושת"ו ובמצרים ובכל המלכות לדון יחידי בשביררו אותו הצבור ומינו אותו לדיין עליהם דהוי כאלו קבלוהו עליהם כולם אפי' אותם שלא היו בשעת הברירה שהרי הוברר מטובי העיר במעמד אנשי העיר ויכול לדון אפי' יחידי וכיון שהוא יושב ודן יחידי ובאים לדון לפניו הוי כאלו קבלוהו עליהם והכי איתא בירושלמי דסנהדרין פ"א ה"א וכו' ובקבלוהו עליהם בעלי דינין או שביררו אותו הציבור ההודאה בפניו הויא הודאה דלכל דבר ביררוהו ולכל דבר קבלו אותו עליהם וכו' ע"כ עיי"ש שציין לכמה ספרים:

ורבינו מוהרימ"ט הח"מ סי' מ"ו כתב וז"ל שאם קבלו את החה"ש כב"ד של ג' איבא למי דין ב"ד גמור יש לו לכל מילי אף לענין הודאה והוחזק כפרן כדאמרינן בפ' זה בורר גבי נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך והא דאמר רב דימי כדון דקבליה עליה בחד אר"מ קאי כדפירש"י דלרבנן אפי' קבליה עליה כבי תלתא לא מצי למהידר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מ"ה סנהדרין שקבל עליו בו אלמא מהני קבלתו למהוי כב"ד של ג' והב"ד הכנה"ג ח"מ סי' ע"ט בהגה"ט אות מ"ז ועיי' משה"ר מ"ע ד' אות נ"ז:

והרדא"ב סי' כ"א כ' וז"ל ולהרמב"ם ודאי דבחר דגמיר סגי כיון דאיהו פסק כרב אחא כמו שכתבתי ולרב אחא דבחד דגמיר סגי כדכתיבנא וא"כ ודאי דלדידיה ג' הדיוטות בחד דגמיר סגי ליה ומ"ב כתב שהוא כב"ד הסמוך לכל הדברים משמע אפי' לקבלת עדות ובר מן דין הסברא מוכחת דאין לחלק בין קבלת עדות לדין דמסתמא מי שגומר ופוסק הדין הוא מקבל העדות ואיך נאמר שאלו הדיינים ידונו ואחרים יקבלו עדות זה דבר שאין לו שחר וא"כ כיון דדיני גטין וקדושין כדיני הלואת דמיא סגי בג' וחד מינייחו דגמיר בין לדין בין לקבלת עדות ע"כ. עין רואה להרב ז"ל דגמיר וסביר להך סברא וקא מסתמיך עלה וגם אשכחנא לחק"ל ז"ל סמיך עלה כאשר נביא דבריון להלן. וכ"ש לדידן דראינו דב"ד שלפנינו ולפני פנינו מתנהגים כן מקבלת ב"ד שקדמום וגם אנחנו מתנהגים כן ואין פוצה פיו."

ובסיום דבריו כתב:

"ואולם בימים האלה לאחר ימים שנתפשטה ממשלת צרפת במארוקו הלא היא בהאלצאהיר 1918-22 חקה חקקו שכל ההעתקות של האטריבונא ראבביניק בלבד. ובמקום שאין להם טריבנואל ויש בו האדיליגי יהיה הקיום בחתימת הדיליגי ומן הוא והלאה לא יש היום כא' בהאפריזידאן לבדו או בהאדיליגי וכבר ביררנו דמן דינא מהני לפום המנהג וצויי"מ וימ"ן נאה החו"פ פאם יע"א בעי"א לחשון בפר"ק בא סי' דהאי שתא קח נא את ברכתי היא שנת התרפ"ג לב"ע וקיים."

ודון מיניה ואוקי באתרין, שכיום על פי החוק, דיין יחיד מוסמך לדון בנושאים שלא על ריב, ובפרט כשהמדובר באישור הסכם בו הדיין נותן גושפנקא להסכמת הצדדים, אין כל ספק שפס"ד כזה מהוה מעב"ד לכל דבר.

בוודאי שאין כל ספק שמצד אומדן דעתם של האיש והאישה, ודאי שכוונתם היתה שיינתן פסק דין על כל המשתמע מכך, שכן לפי התקנות, בדברים שאינם על ריב ניתן לדון ולפסוק בדיין יחיד. אין כל הבדל מבחינת הרשויות בין פס"ד כזה לפס"ד שניתן בשלשה כאשר הדיין פועל ברשות ובסמכות. לכן פשוט שאין בנד"ד כל מקום לטענה כנגד תוקפו של פסה"ד, כדאיתא בפוסקים [עיין סמ"ע סי' לט ס"ק יט וש"ך ס"ק כ וכג ובסי' עט ס"ק כט] שבעניין זה, המרכיב המרכזי הוא "אומדן הדעת" של הלוה, ואם ברור שהלה ידע מה ביה"ד מוסר לחברו, שוב אינו נאמן לומר פרעתי.

מהאי טעמא לכאורה מהניא קבלתם של הצדדים את הדיין היחיד, למרות שהוי תרתי לריעותא, ובכה"ג פליגי הש"ך והסמ"ע בסי' כב אי מהני בלי קניין [ובנד"ד לא היה קניין, וגם לא היתה הסכמה לפני ג' שהיא כקניין, ומדין סיטומתא ודאי שאין לומר שהוי כקנו וקבלו את הדיין, ודו"ק]. משום שברור שקבלתם היתה שלמה, ועיין ברמב"ן ב"ב (קכח ע"א) שכתב: "אבל לרבינו אפרים דאמר כיון דקביל עליה חד פסול כבי תרי גוזמא בעלמא הוא ומצי הדר ביה". מבואר שרק כאשר יש מקום לומר שלא היתה לבעלי הדין גמירות דעת בקבלתם על עצמם את הדיין היחיד, אולם בנד"ד אין ספק שלא היתה גוזמא, ולפסה"ד יש תוקף כפס"ד של שלשה.

אלא שכפי שנכתב בפסה"ד, האישה הגישה את התביעה מספר שנים לאחר שניתן פסה"ד, ובכה"ג כתב הרמ"א שם שהנתבע נאמן לומר פרעתי. ומש"כ בפסה"ד שבכה"ג יש להסכם דין שטר, וכתב הנתיבות שם שכאשר יש שט"ח א"א לטעון "פרעתי" גם כאשר התובע התאחר, זה ליתא, ואלו דברי הנתיבות (שם ס"ק יא): "ומ"מ נראה דדוקא בפס"ד בלא שטר אמרינן סברא זו, אבל אם יש ג"כ שטר חוב בידו עם הפס"ד, לא אמרינן סברא זו לאורועי כח השטר שבידו". מבואר בדבריו שרק כאשר לא ניתן לטעון "פרעתי" כנגד השטר עצמו כתב התומים שהאיחור בהגשת התביעה אינו גורע, אבל בנד"ד אפשר לטעון פרעתי כנגד ההסכם גופא מהטעם הנ"ל, משום שהאישה פגמה אותו, ורק בגלל שניתן לו תוקף פס"ד אינו נאמן בפרעתי, ובנד"ד היה עיכוב.

עם זאת, לאחר העיון נראה שהבעל לא נאמן בפרעתי למרות העיכוב. דהנה יש לעיין מדוע בפסק דין הורה הרמ"א שבמקרה בו עבר זמן נאמן הנתבע לטעון פרעתי, ואילו בשט"ח בעלמא קיי"ל בסי' צח שאינו נאמן לטעון פרעתי בכה"ג? ונראה ליישב ששאני פס"ד שהתובע תבע עכשיו בביה"ד תשלום, ואם כן מדוע שיתעכב מלפרוע, משא"כ בשט"ח בעלמא שאפשר שהתעכב מלתבוע. ומעתה בנד"ד שהפרעון אינו מיידי אלא מדי חודש בחודשו, אפשר שדמי לשט"ח בעלמא.

ראיה לדבר ממש"כ הסמ"ע (סי' ע' ס"ק יט וסי' עט ס"ק לא) שיש לחלק בין פס"ד למעשה בי"ד, שפס"ד עומד לפרוע מיד לכן איכא למ"ד שנאמן לומר פרעתי, אבל במעשה בי"ד לכו"ע לא נאמן לומר פרעתי. וזה לשון הסמ"ע:

"ועיין לעיל סוף סימן ע' דכתב המחבר עוד חידוש, דאף אם לא סירב לא בתחילה ולא בסוף, אלא שלא היה בידו לפרוע ואז צריכין לכתוב לו מעשה ב"ד כדי שלא ישתכח הדבר, אז ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפילו ממשעבדי, דהיה לו ליקח המעשה ב"ד בידו כשפרע, וס"ל דוקא בפסק דין העומד לפרוע מיד, הוא דנאמן לומר פרעתי, וכמ"ש בסימן ל"ט [סעיף י' בהגה], והמחבר פסק שם דאפילו נגד פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי, ע"ש ודוק. ובתשובה הארכתי והוכחתי מדברי בעל התרומות שער נ"ז [ח"ב ס"ה] דדוקא בכה"ג דכתב המחבר בסוף סימן ע' שלא היה לו לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד [והיינו שט"ח גמור], דאז הו"ל כאילו כתב הלוה למלוה שטר גמור [או שסירב בב"ד ולא רצה לקיים ציווי ב"ד כמ"ש כאן], משום הכי אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ, הא אם החרימוהו הב"ד על שלא בא על היריד ופרע לחבירו לזמנו על כתב ידו שביד המלוה, או שעשו הב"ד פשרה בין הלוה והמלוה לשלם למלוה לזמנים ועבר הזמן והחרימוהו ע"ז, ואח"כ טוען פרעתי לו הכת"י שבידו עלי, אין זה מיקרי מעשה ב"ד למחשב כשטר גמור דלא למהוי נאמן לומר פרעתי, כיון דלא סירב מתחילה כ"כ, וטוען שמחמת שלא היה לו אז, משום הכי לא פרע לו לזמנו ואח"כ היה לו לפרעו."

מבואר מדבריו שהכלל בכל זה הוא, שבמקרה בו מעשה בי"ד נועד לשמש את התובע בעתיד, בגלל שהוכח שהנתבע לא רוצה או לא יכול לשלם, אז לכו"ע יש למעשה בי"ד דין שטר, והנתבע לא נאמן לומר פרעתי. רואים אנו שהטעם של מ"ד שנאמן לומר פרעתי נגד פס"ד הוא משום שפסה"ד עומד לפרעון מיידי, ולכן נגד מעשה בי"ד לכו"ע אינו נאמן, ומאותו טעם יש לומר שגם מש"כ הרמ"א שכאשר איחר מלפרוע נאמן היינו דווקא בפס"ד שעומד לפרעון מיידי.

בר מן דין, בזמננו שדרכי אכיפת פס"ד נעשות על ידי רשויות שונות, קרי מל"ל והצל"פ, לא ניתן עוד לטעון פרעתי נגד פס"ד, מאחר ולא מקובל לפרוע ללא קבלות היות והרשויות הנ"ל. פורע אשר לא פעל באופן מתואם עם הרשויות עלול ליפול בין הכסאות .

יש לחזק את דברינו על פי מש"כ בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' רפט) בשם המהר"י קורקוס, וז"ל:

"ומהר"ם שהביא ראיה סי' ס"ו מההיא דרב זביד דאינו יכול לומר פרעתי רפיא בידיה ראיה זו משום דאיפשר לפרש כמו שכתבתי ומ"ה כתב דאם איחר הפ"ד בידו נאמן וכן אם הדיינים אמרו לו שנתנו פ"ד דנאמן לומר פרעתי."

מבואר שס"ל שהרמ"א כתב שהנתבע נאמן כשעבר זמן, בגלל שרפיא בידיה ההלכה שאינו נאמן בפרעתי נגד פס"ד, ומעתה י"ל שבמעשה בי"ד גם הרמ"א לא מספק"ל שהוי כמו שטר וממילא לא נאמן לומר פרעתי כשעבר זמן. מה"ט גם בנד"ד שהפירעון של המזונות אינו מיידי ודמי למעשה בי"ד איכא למימר שגם הרמ"א מודה שהבעל לא נאמן לומר פרעתי.

ויתכן שגם הש"ך בסי' לט ס"ק כט שחלק על הסמ"ע היינו במאי דס"ל שגם מ"ד שנאמן לומר פרעתי כנגד פס"ד מודה במעשה בי"ד, אבל למאי דקיי"ל שאינו נאמן בפרעתי נגד פס"ד, אפשר שמודה למש"כ שכאשר התעכב ולא תבע, לא יהיה נאמן בפרעתי.

ובפרט שבנד"ד התביעה של האישה היתה אמורה להיות מופנית אל המל"ל, וארך זמן עד שהמל"ל החל לשלם ועד אשר התברר לאישה שהיא אינה מקבלת מהמל"ל את הסכום שסוכם עם בעלה, שבכה"ג מסתבר טפי למימר שלא שייכת סברת המהר"ם.

זאת ועוד, שהר"י קורקוס שם כתב שרוב הפוסקים חולקים על המהר"ם, ואף שהמבי"ט (שם סי' רצ) פקפק על דבריו, משום שס"ל שרוב הפוסקים סוברים שהנתבע נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד, אבל לדידן שקיי"ל שאינו נאמן, אז שפיר ראייתו של הר"י קורקוס מסתימת הפוסקים דלא כרמ"א. וכ"כ הכנה"ג (הגהות ב"י סי' לח) והביאו הגר"א שם בביאורו.

נושא נוסף שנידון בפסה"ד בקצרה, האם במזונות יש להאמין יותר לטענת פרעתי בגלל שמזונות עשויים להיפרע בכל יום. ובעניין זה הרחיב הגר"ש ישראלי זצ"ל בפד"ר יא עמ' 179, ואילו הגר"מ אליהו לא הזכיר סברא זו. גם בספר שורת הדין כרך י' עוסק הגר"ש שאנן במאמרו שם בטענת "פרעתי" במזונות אישה, אלא ששם מיירי בבני זוג שחזרו לחיות יחד, ובנד"ד מיירי בבני זוג גרושים. ונרחיב את היריעה בעניין זה.

איתא בגמ' בכתובות (צו ע"א): אמר ר' יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות. וכתב הרמב"ן (שם):

"אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונותיה. דוקא אלמנה הוא דבעיא שתים ושלש שנים אבל אשת איש אפי' שהתה יום א' ולא תבעה אבדה מזונותיה למפרע דבשלמא אלמנה אפשר דמתזנא מדידה כגון ממציאתה אבל א"א שהכל לבעלה מדידיה מתזנא, ואי אמרה דלותה ואכלה תביא ראיה לדבריה דכל היכי דאיהי מפקא מבעל עליה להביא ראיה משא"כ באלמנה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, ומסתברא דאפי' מכרה בנכסיה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה מיד שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להם."

מבואר שאשת איש שלא תבעה את מזונותיה, הפסידה אותם משום ההנחה שמן הסתם ניזונה משל בעלה, או משום שיש אומדנא שדרכן של נשים לסייע לבעליהן, דבר שלא קיים בבני זוג גרושים. אלא שיש לומר ששם מדובר במקרה שהבעל מודה שלא זן אותה, והנדון הוא על מחילה, אבל כאשר טוען שזנה, בכל אופן נאמן.

ועיין עוד בגמ' (שם ע"א וע"ב):

"בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה, נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה ניסת עליה להביא ראיה."

וכתבו תוספות בב"מ (יז ע"א ד"ה הטוען):

"והא דבעי ר' יוחנן בפ' אלמנה ניזונית יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה וכו' התם במזונות שעברו איירי דמוכחא מילתא דנתנו לה דאם לא כן למה שתקה ולא תבעה קודם שהוציאה אבל מזונות העתידין לבא על היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום"

ועיין גם בר"ן שם (נו ע"א מדפי הרי"ף) שכתב:

"ותמהני מאי קא מיבעי ליה לר' יוחנן והא איהו הוא דאמר בסוף פ"ק דמציעא (דף יז ב) דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כלומר שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד נינהו ואפשר דמשום דמזונות עשוין לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה."

מבואר שמזונות העבר הם כמעשה בי"ד שהוא כשטר ובכל זאת היתומים נאמנים בגלל שיש אומדנא שאם לא נתנו לה בודאי היתה תובעת. ומה"ט גם בנד"ד שיש שטר על המזונות הבעל יהיה נאמן. אך יש לחלק ולומר ששאני אלמנה שנכסי היתומים תח"י, אבל בגרושה ליכא למימר הכי.

ועיין בריטב"א בתשובה (סי' קנה):

"עוד שאלת, אשה שהלך בעלה חוץ לעיר, ובבאו תבעה מזונותיה לבעבור שלותה ואכלה. וטען שכבר נתן לה מזונות קודם לכתו מן העיר דלוג אחר שיצא משם, והיא אומרת לא נתן לי מי נאמן? תשובה הבעל מהימן, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פ' שנים עשר, וכן הסכימו כל המפרשי' ז"ל ואע"ג דגבי אלמנה ויורשי' קי"ל שאלמנה אומרת לא נטלתי והם אומרים נתננו עליהם להביא ראיה כדאי' בפ' אלמנה נזונת, הא איתמ' התם דטעמא משום דלאחר מיתה נכסי בחזקת אלמנה קיימי אבל הכא היא המוציאה ממנו ועליה הראיה, ואע"ף שנוהגין עכשו לכתוב (מה) [כמה ענינים] בכתובתה וכתוב בה חיוב מזונות והויא כמלוה בשטר, ואלו במלוה בשטר אין אדם יכול לומ' פרעתי התם מטעמ' דאמרינן עלה דאמרינן ליה אם איתה דפרעת שטרך בידי מאי בעי אבל הכא דליכא למימ' הכי נאמן, וכן מוכיח בפ' המקבל זהו הנראה לי בדינין הללו."

ובתשובה נוספת של הריטב"א (סי' קנ):

"שאלת האשה שהלכה מבית בעלה לבית אביה או לבית אחרים, וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ושלח בשבילה ולא רצתה לשוב אליו. ועתה תובעת מזונות למפרע שאומרת שלותה ואכלה. ותובעת מזונות ג"כ להבא. והבעל טוען שאין לו לתת כלום כיון שהלכה שלא ברצונו. ואפי' יתחייב לתת לה מזונות להבא, אין לו לתת לה כלום למפרע עד שתברר שלותה ואכלה. הדין מהו וכו' ומה שאמרת כי הבעל טוען כי אין לו לתת לה כלום למפרע עד שתברר שלותה כי אביה או אותן אחרים פרנסוה בתורת מתנה. אני אומ' שאם הוא טוען כן בבריא ישבע היסת ויפטר, שהרי הוא נאמן בכך מתוך שהיה יכול לומ' כבר נתתי לה מזונותיה."

משתי תשובות אלה עולות שתי הלכות החשובות לענייננו: א. גם כאשר חוב המזונות כתוב בשטר, הבעל נאמן לומר פרעתי משום שלא שייך לומר בכה"ג שטרך בידי וכו'. ב. גם כאשר האישה הלכה מביתו בגלל מריבה, הבעל נאמן לומר פרעתי, וה"ה לכאורה בגרושה.

אולם לאחר העיון נראה שלא אלה פני הדברים, אלא אדרבא בכל מקרה שהאישה מחזיקה בשטר, הבעל לא נאמן לומר פרעתי את המזונות, ומש"כ הריטב"א היינו דווקא במזונות שבכתובה משום שאנשים לא מתייחסים לשטר הכתובה כמו לשטר גמור. כך מוכח מהראיה שהביא מהגמ' ב"מ בפרק המקבל, דאיתא שם (קד ע"ב): "רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה". ופירש רש"י (ד"ה מקום שנהגו): "שכל מה שכתוב בשטר כתובתה: ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' - נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה, כדרך שבעל חוב נפרע, ככל הכתוב בשטר מלוה, כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי". הרי שהיתה הבנה אצל אנשים ששטר כתובה אינו כשטר בעלמא ולמה שנכתב בו אין דין שטר, אפילו כלפי נדוניא שהיא ודאי חוב גמור שנגבה משעבדי. קמ"ל ר"י שבמקום שנהגו להתייחס אל הכתובה כאל שטר, יש לה דין שטר. מזה למד הריטב"א שבמקומות שלא מתייחסים לכתובה כאל שטר גמור אז נאמן הבעל לומר פרעתי, ומזה נלמד לנד"ד שניתן תוקף פס"ד להסכם, שבזה בודאי ליכא למימר שהבעל לא מתייחס לפסה"ד כאל שטר, ולכן אינו נאמן לומר פרעתי.

סוף דבר, קם דינא שפסה"ד דינו כשטר חוב לכל דבר ועניין, והבעל לא נאמן לומר לגביו "פרעתי", ולכן יש לדחות את הערעור. זאת מלבד מאותן הערות שהוזכרו לעיל, לפיהן על ביה"ד האזורי לחשב מחדש את חובו של הבעל ולהפחית ממנו את הסכום בהתאם.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

עיינתי במה שכתב עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א בענין נאמנות טענת "פרעתי" נגד פס"ד של הסכם מזונות, ואני מסכים עמו לדינא בפרק זה. לגבי הנימוקים אני סומך גם על נמוקי ביה"ד קמא כפי הסברו שהרה"ג מ' נהרי שליט"א בפסה"ד הראשון ובהבהרה.

לגבי העדויות של משפחת המשכירים של הדירה, ביה"ד האזורי מבהיר שהוא אינו סמך על עדות המעסיק האם ולא על עדות אימו, וכי הוא מקבל את עדות אחיו כעדות עיקרית. נראה אכן שיש צורך להרחיב את הנימוק בעניין.

עדות האם אינה תומכת כלל בגירסא שהיה הסדר לתשלום מהמשכורת של הגרוש. היא יודעת שהן בשנה הראשונה והן בשנה השניה היה הסדר של תשלום ע"י צ'קים דחויים, אך אינה יודעת מי חתם עליהם. בכל הפעמים בהם הצ'ק חזר האם היתה פונה אל האשה והאשה היתה מבקשת ממנה שתמתין עד שתקבל מזונות מבעלה ותסדיר את התשלום. בכך יש לכאורה ראיה שאכן שהאשה קיבלה מזונות מבעלה ומתוכם פרעה את הצ'קים שחזרו. אולם יתכן שדבריה אלה של האישה היו רק אמתלה לדחיית התשלום, אף שבפועל בעלה לא שילם מזונות.

אמנם האם גם העידה שחלק מהתשלומים של האשה היו במעטפות של המעביד של הגרוש. היא טענה שאינה זוכרת כמה מעטפות כאלו היו. והיא גם מצהירה שבנה השני הוא שטיפל בקבלת התשלומים וכי היא נסמכת עליו בכך. משום כך, אין בעדותה סיוע לגרסת הבעל. מה גם שיתכן שהמעטפות עצמן עברו קודם לכן מן הבעל לאשה שלא לשם פירעון המזונות אלא רק בתור מכתבים וכיו"ב, והאשה היא זו שהשתמשה בהן לתשלום.

העדות של מעסיקו של הגרוש יש בה סתירות מיניה וביה. תחילה אמר שבשנת 2004 היה הסדר לקיזוז ממשכורתו של הגרוש, ולאחר מכן חזר בו ואישר שההסכם היה מ – 2/2005 עד 12/05. המעסיק מעיד שלא הועברו ע"י הסדר זה יותר מ – 15 אלף ₪, בעוד שלפי דברי הגרוש הועברו 20 אלף ₪ לפחות. המעסיק מאשר שאחיו הוא שטיפל בשכירות ויתכן שהאשה שילמה דרך אחיו למרות שהוא, המעסיק לא קיבל ממנה דבר.

אחיו של המעסיק מעיד שההסדר להפחתה ממשכורת לא יצא לפועל, והיו צ'קים שהוא לא זוכר מי חתם עליהם. אבל נראה מדבריו שלאחר הגרושין החוזה חודש ע"י האשה וגם הצ'קים היו שלה. בדבריו סייע האח לטענה שכל צ'ק שחזר האשה היא זו שנשאה בתשלומיו, ובעדותו הוא הצביע במפורש על הצ'קים של אוגוסט וספטמבר 2005. אמנם גם הוא מאשר שחלק מהמזומנים שהאשה שילמה היו במעטפות עם הלוגו של "נטו", השייך לאחיו, מעסיקו של הבעל, אולם כפי שכבר כתבנו, אין בכך הוכחה שהכסף שבמעטפה בא אכן מהבעל.

עדותו של אחיו של המעסיק סותרת לעדותו של המעסיק בענין ההסדר דרך נכוי מהמשכורת. לדברי האח, ההסדר לא יצא לפועל והתשלום היה דרך צ'קים שאינו זוכר מי חתום עליהם.

אחיו של המעסיק העיד גם שהאשה חתמה על חוזה חדש עם המשכירים בשמה בלבד, וניתנו צ'קים על ידה, ואף שהוא אינו זוכר מי חתום עליהם, זכור לו שהאשה היתה אחראית לפרוע כל צ'ק שנדחה או לא כובד.

לפיכך, בנוסף לסתירה לעדות מעסיקו של הבעל, יש גם סיוע לכך שהתשלום היה של האשה ועכ"פ יש הכחשה בדבריו לטענת הבעל על הסדר של קיזוז ממשכורת.

לאור הנ"ל צדק ביה"ד האזורי בהבהרותיו שהעדויות סותרות וגם אינן חד משמעיות, ועדות המעסיק לוקה בסתירות מיניה וביה.

הבעיות שנותרו לדעתנו הינן בתחשיב שהוא החלק הסופי של פסק הדין המקורי ושל החלטת ההבהרה.

התחשיב
התחשיבים של סכום החיובים והניכויים נערכו הן בפס"ד המקורי והן בהחלטת ההבהרה ע"י כב' הדיין הרב י' מרוה שליט"א. נעיין תחילה בתחשיב שבפס"ד המקורי. הסכום בהסכם הגירושין הוא 1,000 ₪ לחודש ס"ה לשלושה ילדים 3,000 ₪ לחודש.

תביעת האשה
תקופה א' - סוף 03/09 – סוף 03/04 – 3,000×6 = 18,000 ₪

תקופה ב' – 04/04 – סוף 12/05 – בתקופה קבלה 1,700 ₪ לחודש מהבטחת מזונות של המל"ל ולכן סך התביעה של האשה בפועל הוא 1,300×21 = 27,300 ₪.

ס"ה תביעה תקופה א + ב = 45,300 ₪.

ביה"ד חישב שיש להפחית את הסכומים שהאשה הודתה בהם, היינו 2,000 ₪ בגין הבן יהונתן ששהה אצל אביו חדשיים ובגין הבן ניקולא שעבר אל אביו בסוף 09/2005 ולכן יש להפחית בגינו 1,000×3=3,000 סה"כ הפחתה מהתביעה בסך 5000 ₪ לפי"ז ס"ה התביעה לתקופות א+ב=40,300.

ביה"ד האזורי קיבל סכום זה כנתון, ונקודת המוצא שלו היתה שלגבי תקופה א+ב סכום התביעה 40,300. למסקנה הופחת סכום נוסף של 2,500, שהיה ב- 5 מעטפות של 500 ₪ שהאשה הודתה בהן. 40,300-2,500=37,800. מהסך של 37,800 הופחת כפשרה 25%.

בבדיקתנו התברר שהגר"י מרוה לא הפחית בתחשיבו סכום נוסף משמעותי. בפס"ד הראשון מיום כ"ח באלול תשס"ח עמ' 3 כותב הגר"י מרוה עצמו:

"אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתשלום הראשון אכן ביצע דרך המל"ל (לא במסגרת הבטחת מזונות אלא הסדר תשלום של שוברים בין הבעל למל"ל) ושנים או שלשה תשלומים אחריו הועברו בהסכמה ישירות לידי האשה."

נמצא לפי"ז שיש להפחית מן התביעה סך של 12,000 ₪. סכום זה לא הופחת ע"י הדיין י' מרוה בתחשיבו, לא בפס"ד המקורי ולא בהחלטת ההבהרה שלפנינו, ושני חבריו סמכו על התחשיב שערך.

לדעת הדיין הרב מ' נהרי הפשרה מיוסדת על חיוב שבועה לאשה כפוגמת שטר חובה, כיון שהודתה שחלק מהפס"ד נפרע. אולם התחשיב נערך רק על הסכום שהאשה תובעה בפועל, ואילו סכום הפשרה של 25% לא חושב עבור הסכום ששולם ע"י בל"ל.

לענין חיוב האשה בשבועה על הסכום ששולם ע" מל"ל. הסכום ששולם מ – 4.04 עד 5.06 (שאז הפסיק הבעל לשלם הוא כפי שבררנו סך 44,640.

האשה יכולה לטעון, וכך גם נקט בי"ד קמא, שבסכומים אלו אין לה עליהם דין תובעת, ויעשה הבעל דין עם בטוח לאומי. אך אין הדבר כן, כי האישה היא זו שיצרה את חיובו במל"ל ע"י שגבתה שם עפ"י פס"ד והכסף הועבר אליה. אם הבעל היה זוכה בדינו בטענת "פרעתי" ויוכח שבי"ד האזורי טעה אזי האשה תחויב ע"י מל"ל להחזיר להם את הסכום, או שתחזיר אותו לבעל והוא יעבירו למל"ל.

המל"ל כפוף לפסקו של ביה"ד הרבני, ולכן אם האשה היתה יודעת שהמל"ל ידורש ממנה את כל הסכום שקבלה (אם בי"ד אכן יקבל את טענת פרעתי), כי אז היתה מתקנת את תביעתה ותובעת דיון עקרוני על כל הסכום שבו הבעל חויב, 3,000 ₪ לכל חודש.

נניח אפילו שהבעל הוא זה שתובע מן האשה את החזר הסכום שלקחה על חשבונו במל"ל, מ"מ כיון שהאשה מודה במקצת בענין ה- 2,500 ₪ שקיבלה ממנו 5 חדשים, או בדמי שכירות ששילם לכו"ע פעם אחת בסוף תקופת השכירות, כפי שנאמר בפס"ד ב' ובעדויות, א"כ היא חייבת שבועת מודה במקצת על השאר. ונמצא שיש בנידון דדן ממ"נ, אם דינה כתובעת – הרי היא פוגמת שטרה וחייבת שבועה, ואם הוא נידון כתובע – הרי היא חייבת שבועת מודה במקצת.

כל זה לשיטת הדיין הרב מ' נהרי, שהפשרה מיוסדת על חיוב שבועה של פוגמת. לגבי הדיינים של ביה"ד האזורי שהחליטו להפחית 25% מהסכום שהאשה תובעת בגן ספק בנאמנות הבעל בטענת פרעתי נגד פס"ד (כפי שכתבו הדיינים הרב י' שחור שליט"א והרב י' מרוה שליט"א), החלטה זו תשמש לבעל ראיה שיש לקבל את טענת פרעתי שלו לגבי 1/4 מכל הסכום, ואם יפנה הבעל למל"ל תידרש האשה להחזיר סכום זה למל"ל או להתדיין עם הבעל גם על הסכום ששולם ע"י מל"ל. נמצא שלשיטתם של הגר"י שחור והגר"י מרוה, יש לפסוק כבר מעכשיו הפחתה של 25% גם על הסכומים ששולמו ע"י מלל לפי הכלל של "אטרוחי בי"ד בכדי לא מטרחינן".

לכן יש לנכות מהחיוב שחויבה ע"י ביה"ד בפס"ד ב סך של 12000+11160=23160 ₪, ובנוסף יש לנכות סכום של 2000 ₪ שהאשה הודתה שחדש אחרון של השכירות נוכה ממשורת הבעל.

הסכום לתשלום לפי התחשיב הסופי של החלטת ההבהרה הוא 41,310. אם נפחית מזה הסכום שלא הופחתו 12,000+11,160+2,000 ס"ה סכום שיש להפחית 25,160.

הסכום לתשלום הוא אפוא 25,160-41,310 = 14,970. נמצא שעל הבעל לשלם 14970 ₪. מאידך יש להוסיף 25% שאין להפחית מהסכומים של 2000+1200 שהם 3500 ₪ לפיכך הסכום הסופי של הבעל לשלם 14,970+3,500 = 18,470 ₪.

הרב חגי איזירר, דיין

ראיתי מה שכתב עמיתי כב' הגר"ח איזרר שליט"א, ואיני מסכים עם חלק מדבריו.

כב' עמיתי כתב שיש לקזז מהסכום הסופי גם רבע ממה שהאישה גבתה באמצעות המל"ל, ודבריו אינם נראים לי. מה שגבתה האישה באמצעות המל"ל אינו חלק מהתביעה לפני ביה"ד האזורי ולכן חיוב השבועה לא חל על סכום זה וממילא אין צורך לפשר.

לאור האמור לדעתי הסכום הסופי שעל הבעל לשלם יהיה 18,470+11,160= 29,630 ₪.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

ראיתי את מה שפסקו עמיתי הגר"ח איזירר והגר"צ אלגרבלי שליט"א בענין הנדון בתיק זה, ושניהם יצאו בעקבות ביה"ד האזורי שפסקו להפחית עקב העובדא שהאשה מודה שגבתה חלק מהסכומים המתחייבים מהסכם הגירושין, והחשיבו את זה כדין הפוגמת שטר שאינה גובה אלא בשבועה. בימינו שנמנעים מלהשביע בבי"ד ככל האפשר, מפשרים ומפחיתים מן החוב כראות עיני ביה"ד, וזאת במקום להשביעה.

כמו"כ ראיתי שעמיתיי חברי ביה"ד הגדול הרבנים הנז', נחלקו ביניהם אם ההפחתה שנקבעה מדין פוגמת שטרה, חלה גם על הסכום שהאשה גבתה מהביטוח לאומי, שהרי גם זה הוא ע"ח הבעל.

לעניות דעתי נראה, שאין דין פוגמת חל על הסכם גירושין, שכן עיקרו של הסכם הוא להסדיר ענייניהם המשותפים וכן חובותיהם למזונות הילדים וכו'. הנדון בתיק זה הוא חיוב המזונות שהאב התחייב לילדיו, וטבעו של חוב זה שהוא משתלם מידי חודש בחודשו, למשך שנים רבות, כפי הענין. על כן הודאתה של האשה שגבתה חלק מהמזונות, אין לו דין של פגימת השטר, אלא כך הוסכם שישלם לה והיא תגבה כל חדש כו"כ, והיה צריך לשלם ולפרוע הכל, אלא שלא עמד בהתחייבותו, ושילם רק חלק. והיא מודה ששילם לה חלק מהתחייבויותיו, הלזה יקרא פוגמת. דדין פוגמת שייך בהתחייבות על סכום כללי כגון כתובה שאינה משתלמת אלא בזמן מסויים, ואם היא גבתה חלק, אמרו חז"ל שלא תגבה הנותר אלא בשבועה, דחיישינן שמא גבתה גם הנותר ושכחה וכדו', אבל זה מלכתחילה התחייב לשלם זעיר שם זעיר שם, ואין זה שייך לדין פוגמת. ועוד דכל המשלם מזונות משלם דרך בנק או דורש קבלה, וכן המנהג פשוט בימינו, ואשר ע"כ אין להפחית כלום מדין פוגמת.

ואולם מצד הספקות שהסתפקו אם נאמן לומר פרעתי, אדון בזה אחר שאשמע דעת חברי על מה שהערתי.

הרב שלמה משה עמאר-נשיא

תגובתי להשגות כב' נשיא ביה"ד הגדול.

ראיתי מש"כ כב' נשיא ביה"ד הגר"ש עמאר שליט"א. לדעתו אין כאן דין של פוגמת כתובתה או פוגם שטרו שחייב שבועת המשנה. בכתובה ההתחייבות היא לשלם בזמן אחד את הסך כולו. אם מודה שנפרעה מקצת יש לחוש אולי נפרע הכל ושכחה ולכן הטילו חכמים עליה שבועת המשנה. משא"כ בהסכם מזונות שהוא מטיל חיוב חדשי למשך זמן רב אין קשר בין תשלום לתשלום וגם אם מודה שפרע 5 תשלומים אין זה מטיל ספק בטענותיה לגבי החדשים שלאחר מכן.

דברי הנשיא מקובלים עלי בסברא.

המסקנה המתבקשת היא לבטל את הפשרה של הפחתת רבע מדין פשרה בענין השבועה.

אולם בפסה"ד הראשון של ביה"ד האזורי נכתבו שני נמוקים להפחתת 1/4 מדין פשרה. הדיין מרוה כתב בפס"ד שיש צדדים לומר שהבעל נאמן לטעון פרעתי בנדון של פס"ד של נתינת תוקף, הן משום שיש ספק אם זה נקרא פס"ד כאשר אין דיון ודברי ריבות בשערים וביה"ד לא דן ולא פסק. וכן מסיבות נוספות עיי"ש.

הדיין הרב נהרי הוא זה שאמץ את הפשרה של 1/4 מטעם אב"ד אם הצטרף מנימוק א' או מנימוק ב'.

למעשה מקובל עלי הנמוק של הדיין מרוה ולכן אין נפ"מ בדין כי ראוי לפשר לפחות רבע מהנימוקים של הדיין מרוה.

הרב חגי איזירר, דיין

ראיתי מ"ש כבוד הנשיא ועמיתי הגר"ח איזירר, וגם אני מסכים לדברי הנשיא שאין להפחית 1/4 בגלל חיוב שבועה. ובאשר למ"ש עמיתי הגר"ח איזירר שדעת הרוב האזורי להפחית 1/4 בגלל ספק פרעתי, דעתו אינה מקובלת עלי משום שכתבתי בפס"ד שאין כל ספק שהבעל לא נאמן בטענתו, וגם עמיתי הסכים לפסק זה ולכן לדעתי אין מקום להפחתת רבע בפסה"ד.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

אחר העיון אני מסכים לדעת הגר"צ אלגרבלי שליט"א.

הרב שלמה משה עמאר-נשיא

לאור הסכמת כב' נשיא ביה"ד הגדול, ביה"ד פוסקים בדעת הרוב לבטל את האמור בהחלטת ביה"ד האזורי שיש להפחית רבע ממה שנקבע בפסה"ד. לכן יש להוסיף על הסכום שקבעתי לעיל 29,630 ₪ את מה שהפחית ביה"ד האזורי ב"החלטה – הבהרה" מיום כ' באייר תש"ע סך 8,103 ₪. סה"כ ישלם הבעל לאישה 29,630+8,103=37,733 ₪.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

ניתן ביום ט' בכסלו התשע"ב
(05/12/2011)