במהלך הדיון הראשון, והיחיד עד כה, שהתקיים לפנינו בעניינם של הצדדים נחלקו ב"כ הצדדים בשאלה למי נתונה הסמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים, ואביא את עיקרי העובדות ותמצית הטענות.

תביעת הבעל לגירושין התקבלה בביה"ד בתאריך 23/02/2012. הבעל כרך לתביעתו זו את נושאי משמורת הילדים והחזקתם, רכוש ומזונות.

האשה הגישה תביעת רכוש בביהמ"ש בתאריך 08/03/2012, ובצירוף לכך הגישה גם בקשה למתן עיקולים ובית המשפט נענה לבקשה.

בתאריך 21/03/2012 התקבלה בביה"ד בקשת ב"כ הבעל לאישור צרוף כתב תביעה מתוקן לתיק. בד בבד עם בקשה זו התקבלה בביה"ד גם בקשת ב"כ האשה שלא לאשר את צרוף כתב התביעה המתוקן.

ביה"ד נתן את החלטתו ולפיה ביה"ד יתייחס לנושא במהלך הדיון שיתקיים בין הצדדים.

במהלך הדיון, שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ז בניסן התשע"ב (19/04/2012), עמד ב"כ האשה על כך שסמכות הדיון בנושא הרכוש נתונה לביהמ"ש. שתי טענות בפיו; האחת כי:

"בפרק ב' עילות לגירושין, יש בס"ה 9 מילים, לא מסתדרים, לא יכולים לחיות יחד, עוד בטרם אתייחס לכנות הכריכה וכו'."

והשניה כי:

"... ביום 19.3.2012 כ- 15 יום לאחר שהאשה הגישה תביעה רכושית לבית המשפט הגיש הבעל בקשה לתיקון התביעה, אם כבודכם ישים לב אפנה לסעיף 2 שהגיש הבעל בבקשה לתיקון, מבקש לתקן כי שכח לציין פרטים מהותיים הן באשר לתביעת הגירושין והן לגבי הכרוך, ככל שמדובר במרוץ סמכויות הרי שהמרוץ מתחיל לאחר התיקון, כך שהתביעה שנמצאת בפני בית הדין היא התביעה שלו שהוגשה לאחר 15 יום לאחר הגשת התביעה ע"י האשה."

ב"כ הבעל התנגד בתוקף לדברי ב"כ האשה וטען שאין בכל הדברים דלעיל בכדי לקבוע כי אין לקבל את מועד הגשת התביעה הראשונית ע"י הבעל, וכי הסמכות נתונה לביה"ד. לטענתו:

"לא היתה בעיה בכריכה, בבקשה לתיקון, לא עשינו דבר שלא עשינו קודם, כל הרכוש פורט בתביעה המקורית, התביעה היתה כנה, הבקשה לתיקון היתה פורמאלית בלבד. ... הקרע עמוק מאד, גם מדברי האשה עולה שיש סכסוך עמוק, אם שכח לציין זכויות סוציאליות זה ודאי לא פוסל כנות הכריכה של הנושא הרכושי, ולכן מאחר ומרשי הגיש שבועיים קודם לכן הסמכות ברורה לבית הדין."

ביה"ד אכן נוכח כי הקרע בין הצדדים עמוק ולא ניתן לאיחוי, ועל כן כבר בתום הדיון, שהיה למעשה הדיון הראשון בעניינם של הצדדים, סידר ביה"ד גט לצדדים. כמו כן, ביה"ד נענה לבקשות ב"כ של שני הצדדים ואפשר להם לצרף לתיק פסיקות אשר אשר יכולות, לדעתם, לתמוך ולבסס את עמדותיהם.

ב"כ האשה הגיש לביה"ד בתאריך 29/04/2012 את הפסיקה אשר לדעתו תומכת בעמדתו, וב"כ הבעל הגיש גם הוא ביום 8.5.12 את הפסיקה אשר לדעתו תומכת בעמדתו.

דיון והכרעה
שתי שאלות משפטיות עומדות לפנינו. האחת כבר נדונה והוכרעה בפסיקה בהרחבה, והשניה כמעט ולא זכתה להתייחסות מפורשת וישירה. כדי להקל ולהבהיר את ההכרעה בשאלה השניה, ארחיב מעט את היריעה בנושא מרוץ הסמכויות בכלל, עוד קודם שאתייחס לגופן של הטענות אשר הועלו לפנינו.

סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ולפיה:

"1. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים."

סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי. וכלשונו:

"הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האישה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג."

מטרת הסעיף הינה לאפשר לבעל הדין לנהל את ההתדיינות בכל תחומי המחלוקת במסגרת דיונית אחת בבית הדין הרבני, ולהעניק לבית הדין סמכות להכריע בכל עניני הגירושין תחת קורת גג אחת (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו (2) 625, 669, ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457, 1466; וראו בענין זה א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (תל אביב, תש"ן) 49; א' מעוז "על הכריכה בתביעת הגירושין" עיוני משפט יד (התשמ"ט) 101, 102).

יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי אחד מבני הזוג, שכל מטרתו חסימת דרכו של הצד השני אל בית המשפט האזרחי, נקבעו בפסיקה שלושה מבחני עזר: נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; כי הכריכה תהא כנה; וכי הכריכה תהא כדין (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132; ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, 157; בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם) ; לדיון במבחני העזר ראו אצל מ' שאוה "על 'כרוך' ועל 'כנות' היפסק 'מרוץ הסמכויות' בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" עיוני משפט ג 719, 727 (תשל"ב) ).

ולמעשה מצאנו הבדל בין שני סוגי עניינים "נכרכים", כפי שעמד על כך השופט מ' זילברג:

"(1) עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין.

(2) כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש 'נכרך' על ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית... ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה..." (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד י"ג 1085, 1091. ראו גם בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) ; בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ (5) 55).

בפסיקה נקבע כי עניין החזקת הילדים – אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין – נתפס בסמכותו של בית הדין הרבני מיד עם הגשת תביעת הגירושין, וזאת אף במקום שעניין החזקת הילדים אינו מוזכר במפורש בתביעת הגירושין (ראה פרשת וינטר בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פד טו (2), בג"צ 181/81 מור נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לז (3) 94, 100; בג"צ 522/83, ר"ע 563/83 שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד לח (2) 67, 75; בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', פ"ד נ (3) 321, 329; בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו (2) 625, 670).

לאור כל האמור לעיל הרי שיש לקבוע כבר עכשיו כי הסמכות לדון בנושא החזקת הילדים וראייתם נקנתה לביה"ד עם הגשת תביעת הגירושין ע"י הבעל.

ועתה לגופם של דברים בענייננו.

א) טענתו הראשונה של ב"כ המלומד של האשה מתייחסת לפגם היורד לשורשיה של התביעה שלפנינו, שכן לדבריו כתב התביעה הראשון שהוגש ע"י הבעל אינו מפרט דיו את עילות הגירושין וכל אשר כתוב בו אינו אלא "לא מסתדרים, לא יכולים לחיות יחד" (כך לדברי ב"כ האשה במהלך הדיון), דבר אשר יכול ללמד כי תביעת הגירושין עצמה אינה כנה.

טענתו זו של ב"כ הבעל דינה להידחות, ואפרש את דברי.

כאמור לעיל, התנאי הראשון אותו מוטל על בעל הדין לצלוח בכדי להקנות סמכות לבית הדין הינו היות תביעת הגירושין שהוגשה על ידו כנה. תנאי זה בא למנוע הגשת תביעה על ידי צד שאינו מתכוון להתגרש, וכל מטרתו למנוע מהצד השני להגיש את תביעתו בבית המשפט האזרחי.

ראה לדוגמא את דברי השופט זילברג בנושא:

"אם התביעה היא רק 'כסות עיניים' להשמיט את הסמכות מתחת לרגלי בית המשפט האזרחי, אין היא מצליחה בהשמטה זו, ובית המשפט המחוזי עדיין מוסמך לדון בתביעת מזונות שהוגשה אליו לאחר מכן". ע"א 120/62 מאירוביץ' נ' מאירוביץ' פ"ד טז 2514, 2517; מעוז במאמרו עמוד 103, א' שינבוים ב' דון יחייא דיני מזונות (כרך ב', תשמ"ה) 471.

כך קבעה גם כב' השופטת שטופמן בבר"ע 2703/02 א.ע. נגד ר.ע. שם אימצה את עמדתו של כב' השופט יעקובישוילי בבר"ע 1152/98 וז"ל:

"גם משלא קמה עילה הלכתית לגירושין, אולם משמוגשת תביעת גירושין מתוך כוונה להתגרש, כי הקיץ הקץ על נישואי הצדדים, אין לראות בתביעה זו תביעה שאינה כנה". (עיין עוד ברע"א 9357/96 ה"ר נ. ה"ר פ"ד נ"א (2) 629 618 וכן ע"א 198/82 דותן נ. דותן פ"ד ל"ח (1) 13).

הווה אומר כל מטרתו של תנאי זה אינה אלא למנוע ניסיון של אחד מבני הזוג, בנד"ד הבעל, לסכל באופן מלאכותי פניה של בן הזוג השני לערכאה אחרת, אך אם ברור לביה"ד כי תביעת הגירושין הינה מתוך כוונה להתגרש הרי שהתמלא תנאי הכנות, והכריכה צלחה את מבחנה הראשון.

יודגש, כי לשם קביעה בנידון שלפנינו ביה"ד לא נדרש לבחון ולהעריך את סיכויי תביעת הגירושין אלא האם הבעל בכתב התביעה שהגיש ובדבריו בדיונים מעלה נימוקים לכאורה לתביעת הגירושין, נימוקים שאם יוכחו יבססו עילה לגירושין. העילה לכאורה היא המחזקת את הטענה בדבר כנות התביעה:

"המערער בתביעת הגירושין טוען טענות שונות לגבי התנהגות אשתו. השאלה איננה אם האשה מכחישה טענות אלה, ומה סכויי התביעה. בית המשפט התיחס לטענות האשה והכחשותיה. אין לכל אלה חשיבות על מנת לקבוע אם הבעל הגיש תביעתו לגירושין בכנות – בהביאו נמוקים לכאורה לדרישת הגירושין. ובנסיבות ענין זה אין בית המשפט צריך לשקול מה סכויי תביעת הגירושין" (ע"א 198/82 דותן נ' דותן פ"ד לח (1) 1, 3 וראו בענין זה גם גבעולי הנ"ל בעמוד 158).

ואכן בענייננו ציין הבעל בכתב תביעתו את העובדות אשר לטעמו מהוות בסיס לתביעתו, וכתב כי "לא מסוגלים לחיות יחד יותר", דברים אשר אומתו מעל לכל ספק בדיון הראשון שהתקיים לפנינו. דיון שבסופו אף חרג ביה"ד מן הנוהג המקובל לסדר גט בין הצדדים אך לאחר סיום כל ההליכים, וסידר לצדדים, בהסכמתם, גט באופן מיידי.

למעלה מן הצורך אציין כי בדבריו בכתב התביעה ענה הבעל על דרישות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, אשר קובעות בסעיף כו (4), כי על התובע לצרף לתביעתו את העובדות המהוות יסוד לתביעה. היינו, אין חיוב על בעל הדין לצרף נימוקים משפטיים והלכתיים התומכים ביסוד תביעתו. כל שצריך הוא לצרף את העובדות שמשם נגזרת תביעתו. דברים המקבלים תימוכין בגישה ההלכתית אשר אינה מחייבת את התובע להציג את עמדתו קודם הדיון בבית הדין וכל שמוטל עליו הוא לגלות את מהות תביעתו, כמבואר בדברי הפוסקים בחושן המשפט סימן יא סעיף א'.

לאור כל האמור לעיל ברור הוא כי תביעתו של הבעל לגירושין הינה כנה, וכי לא נועדה אך לסכל את יכולתו של הצד השני לפנות לבית המשפט, ועל כן דינה של טענתו הראשונה של ב"כ האשה להידחות.

ב) טענתו השניה של ב"כ האשה התייחסה לעובדה כי מכתב התביעה המקורי הושמטו פרטים מהותיים הנוגעים לרכוש, פרטים שזכרם בא רק בכתב התביעה המתוקן, ושכפועל יוצא מכך, כך על פי דברי ב"כ האשה, יש לראות את מועד הגשת כתב התביעה המתוקן כמועד הרלוונטי למבחני "מרוץ הסמכויות".

טענתו זו של ב"כ האשה נוגעת למעשה בשני התנאים הנוספים בהם מוטל על הבעל לעמוד בכדי לצלוח את מבחני הכריכה הנדרשים ולהקנות את הסמכות לביה"ד, ואתייחס בצורה פרטנית אל תנאים אלו ואל עובדת התמלאותם או אי התמלאותם הנדון שלפנינו.

ב) א. כפי שהוזכר לעיל, אין די בכך שתביעת הגירושין תהא כנה על מנת שביה"ד יקנה סמכות לדון בתיק, ועל מנת שביה"ד ירכוש סמכות נדרש כי גם כריכת נושא הרכוש ע"י הבעל תהיה כנה.

אקדים ואומר כי על פי הנוהג המקובל בכל הנוגע לשאלת כנות הכריכה הרי שמשהוכחה כנות התביעה יש לנקוט במשנה זהירות בכל הקשור לקביעה כי הכריכה עצמה אינה כנה. הטעם לדבר נעוץ בכך שכבר נפסק כי מרכז הכובד ב"מבחן המשולש" הנו בשאלת כנותה של תביעת הגירושין, וככל שהקביעה כי תביעת הגירושין כנה חזקה יותר, כן יפחת הצורך בבדיקת כנות הכריכה.

כך למשל מצאנו בדברי כב' השופטת מ. בן פורת:

"לאור כנותה של תביעת הגירושין, יש לדעתי, להיזהר בהסקת מסקנה של חוסר כנות בכריכת נושאים הנוגעים והחשובים לתביעה זו, כדי שיתבררו יחדיו". (רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פד"י מא (518 (4 בעמ' 520).

וכך גם בדברי המלומד פרופ' רוזן צבי המנוח בספרו בין קודש לחול (תש"ן) 55 כותב:

"כנות תביעת הגירושין עשויה ברוב המקרים להוות ראיה כמעט מכרעת לכנות הכריכה."

אפשר שעל פי עקרון זה אף התגבשה הקביעה כי גם עובדת אי-קיומו של פירוט ממצה של נושא הרכוש אינו שולל את כנותה של הכריכה בכל זמן ובכל מצב.

התייחסות מפורטת לעניין זה מצויה בפסיקת ביה"ד הרבני ת"א יפו בתיק מספר 2984 ס"ג, להלן אצטט מעיקריו:

"האם העדר פרוט של כלל הנכסים בתביעת הגירושין פוגם בכנות הכריכה?

לשאלה זו התייחס ביהמ"ש העליון בע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פד"י לג (1) 696 שם נפסק:

"היעדר פרוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכות בית הדין הרבני וענין זה יכול לבוא על תיקונו במהלך הדיון שם."

וכן בע"א 739/87 חדוה בבלי נ' שמואל בבלי (לא פורסם) נפסק ע"י כב' הנשיא:

"אינני מקבל את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תיבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא."

כמו כן נפסק ע"י כב' השופט טל, בע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פד"י מט (5) 174,171 ליד האות ב':

"...זאת ועוד אף כתב תביעה אשר אינו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות."

יחד עם זאת ברור הוא כי תביעה סתמית אינה עונה על הדרישה לכריכה כנה, כפי שמצוין בע"א 423/79 צברי נ. צברי פד"י לה (4) 242, בעמ' 249:

"הניסוח בעניינינו הוא סתמי מאוד, ומשום כך אפשר שלא לראות בו כריכה נאותה..."

וכן רע"א 572/91 לב נ' לב (לא פורסם) נקבע ע"י ביהמ"ש:

"...בתביעתו לבית הדין הרבני לא פירט המבקש חלק גדול מפריטי הרכוש שבמחלוקת בין הצדדים, דבר אשר גם בו יש ללמד על פגיעה מהותית בתום הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה."

על הגבול העובר בין מקום המביא לקביעה כי הכריכה נעשתה בכנות לבין מקום המביא לקביעה ההפוכה ניתן לעמוד מדברי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ניל הנדל) בבר"ע (באר-שבע) 621/00, פרץ שאול נ' פרץ רותי ואח', תק-מח 2001 (1), 2169:

"באשר לכנות הכריכה, ציין בימ"ש קמא שהמבקש לא פירט את רכושו בתביעתו בפני בית הדין הרבני והסתפק באמירה כללית לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים. משיג על הנמקה זו ב"כ המבקש דרך הפנייה לפס"ד מנדלברג (ע"א 1565/94 פ"ד מט (174 (5). נפסק ע"י כב' השופט טל: "אף כתב תביעה אשר איננו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות". אך יש לדייק. יש להבחין בין מצב בו ישנה אמירה כללית – כפי שענייננו – לבין מצב בו הפירוט קיים אך לא ממוצה עד תום. בפסק דין מנדלברג כב' השופט טל הסתמך על פסק דין בבלי (ע"א 739/87). באותו פסק דין קבע הנשיא שמגר את הדברים הבאים: "אינני מקבל גם את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא.

ההבחנה בין אמירה כללית לבין פירוט אשר נשמט ממנו פרט זה או אחר, מעוגנת בהגיון מבחן הכנות. הרי צד אשר אינו מפרט את רכושו כלל, פועל בניגוד למצופה ואינו מציג בפני בית משפט או בית דין, תמונה עובדתית ולו חלקית.

לעומת זאת, צד, אשר מפרט את רכושו, אך רשימתו איננה מלאה, לא בהכרח פועל בחוסר כנות. יתכן ופעולתו בתום לב."

ובפירוט רב יותר ראה גם את דבריה של של השופטת ד' ביניש בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הליך: רע"פ 5236/04 (פסקה 7):

"כידוע, שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום לב. "ההכרעה בשאלת כנות הכריכה תיעשה על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה, תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (דברי השופט אנגלרד בבג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו (2) 625, 669; עוד ראו: דברי הנשיא ברק בבע"מ 9530/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם) ). בהתחשב בכך, העדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים בתביעת הגירושין ושאלת ההשפעה של מחדל זה על כנות הכריכה, מחייבים בחינה מהותית בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו האינדיבידואליות. במקרים מתאימים, עשוי העדר פירוט כאמור להעיד על חוסר תום-לב בכריכת ענייני הרכוש. כך למשל, כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי ונמנע מלפרט בכתב-התביעה את פרטי הרכוש שבמחלוקת – כולם או מרביתם; בנסיבות כאלה, העדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב-התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת-לב וכי תכליתה העיקרית היתה לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה. כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב-התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון- הברחתם של הנכסים מבן-הזוג האחר בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה, אי פירוט הנכסים בכתב-התביעה הוא חסר תום-לב, ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני-הזוג. מנגד, יתכנו מקרים בהם בהתחשב במכלול נסיבות העניין, העדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני-הזוג לא ילמד על פגיעה מהותית בתום-הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה. כך למשל, כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב-תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין."

בנדון שלפנינו הבעל אכן לא פירט בכתב התביעה הראשון שלו אלא את כלי הרכב של הצדדים והוסיף בכתב ידו "הכל חלוקה שווה בין אסף לאנסטסיה". דבר שאפשר "ואינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי", ו"עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת-לב וכי תכליתה העיקרית היתה לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה". ודוק: אי פירוט של מכלול הנכסים אינו מעיד בהכרח על כך שהכריכה אינה כנה אלא אך עשוי להעיד על כך, ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. ואכן, לענ"ד, בחינה מדוקדקת של כתב התביעה המתוקן שהוגש לביה"ד בתאריך 21/03/2012 מלמדת כי בנד"ד חוסר הפירוט שבכתב התביעה המקורי אינו מעיד כלל כי הכריכה אינה אמיתית ותמת לב.

כל אשר נוסף וצוין בכתב התביעה המתוקן על כתב התביעה המקורי היה כדלהלן:

"41. זכויות

על שם האשה זכויות סוציאליות בסכומים ניכרים –קרן השתלמות, קרן פנסיה, ביטוח וקרן תגמולים – היתרות בהן אינן יודעות לבעל.

על שם הבעל – קרן פנסיה "מנורה מבטחים" יתרתה כ-40,000 ש"ח. ופוליסת ביטוח של חברת "הראל" שהיתרה בה כ-40,000 ש"ח.

חשבון על שם האשה בבנק דיסקונט, חשבון מספר – [...] – היתרה אינה ידועה לבעל.

על שם הבעל רכב מסוג פג'ו פרטנר שנת ייצור 2002.

על שם האשה רכב מסוג ג'יפ איסוזו שנת ייצור 2005.

42. חובות

חשבון בנק על שם הבעל בבנק הפועלים, [...]– החשבון מוגבל ואין בו כל מסגרת. כמו כן, אין בחשבון יתרת זכות. הבעל אף אינו רשאי להשתמש בכרטיס אשראי.

חוב להורי הבעל, [...], בסך 180,000 ש"ח מיום 20.07.2011.

נמכר מלאי שנותר לעסק תמורת סך של 127,000 ש"ח שניתנו בהמחאות דחויות. סך זה יועבר להוריו של הבעל לטובת כיסוי ההלוואה שניתנה על ידם ויוותר חוב בסך של כ-50,000 ש"ח.

הסכם הלוואה עם הורי הבעל, מצ"ב כנספח ג'.

חשבונית בגין מכירת מלאי, מצ"ב כנספח ד'.

חוב לארנונה על ביתם השכור של בני הזוג שלא שולנה מאז חודש יולי 2011 – כ-8,000 ש"ח.

חוב לחברת הביוב בגין ביתם השכור של בני הזוג.

חוב של הבעל לביטוח לאומי.

חוב בגין רכבה של האשה, הלוואה במימון ישיר, יתרת הלוואה בסך של כ-20,000 ש"ח.

43. מיטלטלין – התכולה המשותפת בבית המגורים בשווי כ-150,000 ש"ח."

עינינו הרואות כי גם בכתב התביעה המתוקן שנערך ע"י באי כוחו של התובע תוך שימת לב ניכרת לכל התנאים הנצרכים לשם הכריכה, לא היה בידיו של הבעל כל מידע באשר לזכויות הממוניות שצברה הנתבעת. ולמעשה פרט לעובדה כי ידוע לו שנצברו עבורה זכויות ושבבעלותה חשבון שמס' 477052 בבנק דיסקונט, לא ידוע לו מאום. כך גם לגבי החובות התווספו אך הלוואה להורי הבעל, הלוואה שלבקשת הבעל תקוזז עם הסך שהתקבל ממכירת המלאי, וחובות שנוצרו כתוצאה ממגוריהם של בני הזוג בדירה שכורה, ושווי כללי של תכולת הבית.

סבורני כי אחר שקבענו שתביעת הגירושין הייתה כנה, ואחר שהראנו שעל פי הנוהג כאשר תביעת הגירושין הינה כנה יש לנקוט משנה זהירות בקביעה כי הכריכה לא נעשתה בכנות ולא נועדה אלא לחסום את דרכה של האשה, בנד"ד, אל בית המשפט, הרי שיש לקבוע כי גם הכריכה כנה. מכתב התביעה המתוקן עולה ברור כי הבעל אינו מודע לפרטי הזכויות שצברה רעייתו, ופרט לידע כללי על עצם קיומם אין לו למעשה כל מידע אחר, וממילא אין להסיק מכך שהבעל פעל בחוסר תום לב או ביקש אך "לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה". הבעל לא ידע ואפשר שעדיין אינו יודע פרטים מדויקים על חשבונותיה של רעייתו, ועל פי זה יש להסביר את עובדת השמטתם של הפרטים מכתב התביעה המקורי, ועל כן יש לקבוע שגם הכריכה כנה היא.

ועתה בוא נבוא לבדיקת התמלאותו של המבחן השלישי והאחרון שבו נדרש בעל הדין לעמוד בכדי לקבוע שהסמכות נתונה לבית הדין.

ב) ב. התנאי השלישי אשר צריך להתמלא בכדי לבסס את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בפרטי רכוש של בני-זוג, הינו כי על הנכסים להיכרך במפורש בתביעת הגירושין (ראו: ע"א 4909/92 דורות נ' דורות (לא פורסם), בפיסקה 6 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות המובאות שם).

בנדון שלפנינו הבעל, כאמור לעיל, לא פירט בכתב התביעה המקורי שהוגש על ידו את כל הזכויות והחובות של בני הזוג, וממילא יש לדון האם ביה"ד קנה סמכות גם במה שלא פורט בפירוש בכתב התביעה הראשון ונוסף ופורט יותר בכתב התביעה המתוקן, תוך שאפשר שבין המועדים הנ"ל הדברים פורטו ע"י האשה בפני ערכאה אחרת.

אמנם תמיד קיימת האפשרות לתקן את כתב התביעה (ראו: ע"א 1327/90 שיבת קטינה ואח' נ' שיבת, פ"ד מה (3) 878 בעמ' 879 מול האות ו'; בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית ובית הדין הרבני האזורי, תל-אביב, תק-על 2004 (2), 2223). וכאמור לעיל הבעל אכן הגיש תביעה מתוקנת לגירושין ופרט בה באופן רחב יותר את הנכסים בהם הוא מבקש שביה"ד יכריע, ואולם כאמור לעיל הרי שבנד"ד באים אנו לשאלה מעניינת שזכרה כמעט ולא בא בפסקי הדין שניתנו במרוצת השנים בנושא זה.

הפסיקה אכן קובעת שבעל דין יכול לתקן את כתב תביעתו ולהוסיף בו פרטי רכוש נוספים שגם לגביהם יצטרך ביה"ד להכריע, אך מה יהיה במקום שבו בין כתב התביעה הראשון והלא מפורט לבין כתב התביעה השני והמפורט יותר, הספיק הצד שכנגד להגיש תביעה לגבי אותם ענייני ממון בערכאה המקבילה: האם יש לראות בכתב התביעה המתוקן אך השלמה לכתב התביעה המקורי, ולקבוע כי כל מה שבא בכתב התביעה המתוקן יש לראותו כאילו נכתב גם בכתב התביעה המקורי שהקדים את פניית הצד השני לערכאה המקבילה; או שמא יש לראות בשני כתבי התביעה שתי תביעות נפרדות' כך שביה"ד קנה סמכות בנוגע לנכסים שפורטו בכתב התביעה המקורי, אך לא קנה סמכות בנכסים שזכרם בא רק בכתב התביעה המתוקן.

אקדים ואומר שברור הוא שעל פי ההלכה יכול בעל דין לשוב ולתקן את כתב תביעתו, ושם הקיצור רק אציין שהדברים הועלו גם בסעיף סה לתקנות הדיון, וכבר לובן בפסק דין מבית-הדין הרבני בתל אביב, מתאריך א' בתמוז התשס"ז, (תיק מס' 1350-21-1, פורסם בנבו), כמו גם בפסק דין מבית הדין הרבני האזורי נתניה (הרבנים עמוס, פרדס וינאי תיק מס' 3437-21-1). אלא שלענ"ד אין בהלכה זו בכדי להכריע בשאלה שלפנינו. שכן השאלה אינה האם רשאי בעה"ד להשלים את כתב תביעתו, אלא האם השלמתו זאת יכולה להעניק לביה"ד סמכות לדון גם ברכוש שפורט תחילה בערכאה המקבילה.

התייחסות ממצה ומקיפה לתיקונו של כתב תביעה על פי סדרי הדין, ניתן למצוא בפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 28562-09-10) מדינת ישראל נ' קרנית שסקרו את הדברים כדלקמן:

"תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין..."

גישת בתי המשפט בסוגיית תיקון כתבי טענות היא בדרך כלל גישה ליברלית המתירה את התיקון המבוקש, וזאת מהטעם שהתיקון נועד להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם, וכך לייעל את ההליך המשפטי. וכך נקבע, למשל ברע"א 2345/98 סלים דנגור ו-3 אח' נ' חנוך לבנה ו-3 אח', פ"ד נב (3) 427, 432-431:

"מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין – נעתרים לו ברוחב לב (ע"א 3092/09 אגמון נ' פלדבוי ואח'; ר"ע 330/85 אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח'). ברם, זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים, אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב, או בחוסר תום לב, או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש" (ראה גם רע"א 60/03 יעקב רובין, עו"ד נ' ירחמיאל אפלבוים, פ"ד נז (3) 475, 480-479; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית תשס"ג) 192).

ובית המשפט אף חזר על גישה זו בפסקי דין מאוחרים, בהבהירו:

"...אולם לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב התביעה, שכן יביא בחשבון גורמים נוספים על זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת הצדדים (רע"א 2345/98 דנגור ואח' נ' לבנה ואח', פ"ד נב (3) 427, 431; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 349, 355; א' גורן, שם 141, 145). בין אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב (או בחוסר תום לב) ; השלב בו מוגשת הבקשה; וכן – כבעניננו – האפשרות פן ישלול התיקון מן הצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לו אילו הוגשה התביעה עתה ולא במסגרת תיקון, כגון התיישנות. ואכן, ככל שהייתה עומדת לצד שכנגד טענת התיישנות במקרה שבו הייתה מוגשת תביעה חדשה תחת תיקון, לא יאפשר בית המשפט את התיקון. (ע"א 728/79 קירור – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד (4) 126, 131) " (וכן ראה רע"א 118/06 סימי הראש נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו; רע"א 1819/11 עיריית חולון נ' מנשה אלינוב, פורסם בנבו).

בנדוננו כתב התביעה המתוקן לא הוגש בשיהוי רב, וכפי שהראנו לעיל גם לא ניתן לטעון שהבעל נהג בחוסר תום לב. כמו כן אין לראות בקבלת כתב התביעה המתוקן של הבעל כשולל מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש, שכן עובדת ההתדיינות של הצדדים בביה"ד ולא בבית המשפט אינה שוללת מהאשה כל הגנה שהיא. ועל כן ולאור כל האמור בית הדין מקבל על פי ההלכה את כתב התביעה המתוקן, רואה בו השלמה לכתב התביעה המקורי, וקובע כי כל מה שבא בכתב התביעה המתוקן יש לראותו כאילו נכתב גם בכתב התביעה המקורי.

ג) למעלה מן הצורך, ולמרות שב"כ הצדדים כלל לא העלו זאת, נזכיר כי עובדת גירושיהם של הצדדים אינה שוללת את הסמכות מביה"ד, וזאת כפי שכבר הוחלט בבג"ץ 6378/04, שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם באתר נבו):

"במקרה לפנינו נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך לדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן החלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו."

וברור הוא שלגבי נימוק זה אין כל הבדל בין נושא החזקת הילדים לנושא הרכוש, והיות וביה"ד רשאי לפצל את הדיון ולדון תחילה בנושא הגירושין אין פיצול הדיון וסידור גט בין הצדדים פוגע או גורע מסמכותו לדון ביתר התביעות שנכרכו כדין.

לאור כל האמור, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, מתבקשת המסקנה כי סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני חלה על כל ענייני הרכוש שפורטו ע"י הבעל בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידו.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

מסכים למסקנת ההחלטה הנ"ל.

יעקב זמיר- אב"ד

ניתן ביום י"ג בסיון התשע"ב
(03/06/2012)