מונחת לפנינו תביעת גירושין שאותה הגיש הבעל (להלן:" התובע") ביום ה-22/9/2009. האישה (להלן: "הנתבעת") איננה מעוניינת כעת להתגרש אלא לכשיגובש הסכם גירושין אשר יניח את דעתה. נושא הרכוש נידון בערכאה האזרחית. נתקיימו לפנינו מספר דיונים, ובאי כוחם של הצדדים נתבקשו להגיש את סיכומיהם. סיכומי התובע הונחו לפנינו זה מכבר, אך סיכומי הנתבעת לא הומצאו למרות פרק הזמן הארוך שניתן לה.

הצדדים נישאו כדמו"י ביום ה-22/9/1971 ולהם שלושה ילדים בגירים. ברוב שנות הנישואין עבד התובע ביבשת אפריקה כמנהל עבודה בתחום הבניה, היה חוזר ארצה מדי מספר שבועות לחופשה וחוזר לאפריקה לעבודתו. כך שנים רבות.

יחסי בני הזוג עלו על שרטון וסכסוך חריף פרץ ביניהם. ביום ה-6/2/2008 הגישה הנתבעת תביעת למזונות ולמדור אישה בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, וביום ה-17/2/2008 תביעה לחלוקת רכוש. לאחר שנה, ביום ה-18/19/2009, היא מחקה את התביעה הזו והגישה בבית הדין הרבני תביעה למזונות ומדור אישה. הצדדים גרים בדירות נפרדות זה למעלה מארבע שנים. התובע גר בדירה הרשומה על שמו ברחוב [ז'] ב[...]. מדובר בנכס אותו הוא ירש. וחלקו מושכר למעון חוסות. הנתבעת גרה בדירה אחרת הרשומה על שם התובע – ברחוב [ב'] ב[...].

תקציר טענות התובע
התובע שוטח טענות קשות כנגד הנתבעת על התנהגותה והתנהלותה כלפיו בשנים האחרונות. לדבריו, במשך שנים ארוכות הנתבעת מֵררה את חיו, רדפה והשפילה אותו באלימות מילולית קשה. לפני כארבע שנים, באחת הפעמים בה הוא שהה בחו"ל היא השתלטה על דירת המגורים – החליפה מנעולים ולא אפשרה לו יותר לחזור הביתה. בשל כך הוא נאלץ לעבור ולהתגורר בדירה הנוספת שלו שברחוב [ז'] שם הוא גר עד היום. לדבריו הפירוד האישי התחיל עוד קודם לכן, כך שלמעלה משמונה שנים הם פרודים ללא קיום יחסי אישות, שמתוכם יותר מארבע שנים הם גרים בדירות נפרדות.

לדבריו, גם היום ממשיכה הנתבעת להתעלל בו ולרדת לחייו. הדבר מתאפיין בפריצות לדירתו תוך גרימת נזקים שונים כמו השחתת רכוש (שבירת מצלמות האבטחה – הוצגו על כך גם תמונות המתעדות זאת; הרעלת דגי הנוי באקווריום, ועוד); שליחת מכתבי נאצה בדואר האלקטרוני הכוללים גידופים קללות ואיומים (חלק מהם צורפו כנספחים לסיכומי התובע, ונתייחס אליהם בהמשך), וגם מקומם של הודאות הסלולר (SMS) לא נפקדו וגם הן גדושות נאצות קשות (צורפו כנספחים, כנ"ל).

בנוסף, את קצבת הזקנה שלו שהופקדה בחשבון המשותף נטלה הנתבעת והבריחה משם סכומים בסדר גודל שלכ-22,000 ₪ במשך תקופה ארוכה, ללא רשותו. התובע קובל על כי הנתבעת ניסתה את כוחה בהגשה סדרתית למתן צווי הגנה והרחקה נגדו, אך לדבריו מדובר בבקשות פיקטיביות שאין מאחוריהן ולא כלום, תלונות שווא בעלמא – ולהיפך, כנגד הנתבעת תלוי ועומד צו הרחקה מבית המשפט האוסר עליה להתקרב לנכס שברחוב [ז'], צו שניתן בדיון שנערך שם ביום ה-25/5/2011; הומצאה לכך אסמכתא.

התובע מפרט בהרחבה בסיכומיו את הצווים שניתנו בבית המשפט כנגד הנתבעת בגין מעלליה כלפיו: צו למניעת הטרדה מאיימת למשך 3 חודשים (ניתן ביום ה-19/8/09); צו זה הוארך בהסכמה (ביום 8/9/09); והוארך ללא הגבלת זמן ביום ה-23/5/2010. ולגופם של גירושין – בא כוחו, עורך הדין אורי צפת, טוען כי הנתבעת למעשה כבר הסכימה להתגרש ואף הצהירה על כך במספר הזדמנויות: בדיון שנערך בבית הדין בתאריך ה-4/10/2010 היא נתנה את הסכמתה להתגרש, אך מאוחר יותר היא חזרה בה.

בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא ביום ה-1/6/2011 הוצעה על ידי ביהמ"ש טיוטת הצעה להסכם כלל-רכושי המעגן את זכויות הנתבעת בדירה שברחוב [ב'], קבלת הכנסה שוטפת של כ-2000$ מהשכרת נכסים אחרים שבבעלות התובע, ועוד – תמורת הסכמתה להתגרש לאלתר תוך ויתור על כתובתה ומזונותיה. עד היום הנתבעת לא נתנה את הסכמתה וכל המשאים-ומתנים בנידון נקלעו למבוי סתום. כאמור, ב"כ של התובע מפנה למספר אמירות והצהרות של הנתבעת שצוטטו בפרוטוקולי בית הדין, וכאלה שנכתבו בכתב ההגנה בנושא הרכוש שאותה היא הגישה לבית המשפט בשנה שעברה. נתייחס לציטוטים הללו בהמשך – בהכרעת הדין.

תקציר טענות הנתבעת
כאמור, הנתבעת לא הגישה את סיכומיה. למרות בקשות הדחייה החוזרות ונשנות שהיא הגישה, סיכומיה לא הומצאו.

את עיקרי טענותיה היא שטחה לפנינו בדינים שנערכו לפנינו. לדבריה, התובע חי עם פילגש, [ב'] שמה, מזה מספר שנים. התובע הודה ש"מפעם לפעם היא ישנה אצלו בדירתו" (פרו' מיום י"ט בטבת תשע"א, 26/12/2010 – להלן "פרוטוקול ב'"). הנתבעת הציגה בדיון תמונות משותפות בהם מצולם התובע עם הפילגש במספר באירועים ובטיולים. לדבריה, היה ביניהם יחסי אישות עד לחודש מאי 2008 שאז הוא הודיע לה שברצונו להתגרש, והצהיר על כך בכתב ההגנה בתובענת המזונות שהיא הגישה לביהמ"ש., כך שהם חיים בנפרד רק כשנתיים וחצי, (פרוטוקול מיום י"ז באדר תשע"א, 23/3/2011 שורה 33 ואילך – להלן: "פרוטוקול ג''').

לדבריה, התובע רועה בשדות זרים כבר משנת 1995. בתקופות שהותו בחו"ל במסגרת עבודתו "הוא קיבל מחלת מין, הוא הודה לי בכך אך סלחתי לו"... וש"הנישואין החזיקו מעמד עד שהוא הודיע לי שהוא רוצה להתגרש" (פרו' ג' שורה 95) באשר להחלפת המנעולים – הדבר נעשה בגלל שהוא גנב לה מסמכים (שם שורה 100 ואילך). באשר לצווי ההגנה שהיא בקשה מביהמ"ש – הם התבקשו בגלל אלימותו הפיזית של התובע (שם, 123). במספר דיונים הצהירה הנתבעת כי היא לא תתגרש ללא הסכם שיסדיר את מלוא זכויותיה (פרוטוקול מיום כ" בתמוז תש"ע, 5/7/2010, שורה 3 – ולהלן: "פרו' א'''; פרו' ג' שורה 25, 214 ואילך).

הכרעה
מעיון בכל החומר שבתיק על נספחיו ניתן לראות בעליל כי המקרה שלפנינו הוא מקרה קלאסי של בני זוג המורדים זה בזה.

את פרק ההכרעה הזה יש לחלק לשני חלקים:
1. החלק הראשון – בפן העובדתי, במציאותה של המרידה ההדדית.
2. החלק השני – בפן ההלכתי, בבירור השאלה האם מי שמחויב בגט יכול להתלות תנאים או לא. שאלה זו סובבת סביב דברי המהרשד"ם הידועים (אבן העזר תשובה מ"א) שלכאורה עולה מהם כי ניתן להתלות תנאים גם כשישנו חיוב בגט.
נפתח בחלק הראשון, העובדתי. התהום הפעורה בין הצדדים היא עמוקה ובלתי ניתנת לגישור. רמת שנאה והתיעוב ההדדי של בני הזוג לה התוודענו ואותה נוכחנו לדעת בדיוני בית הדין – הייתה גבוהה וקשה. מלבד סכסוכי רכוש, אלימות מילולית, הקנטות ומשקעי שנאה קשים – אין ביניהם ולא כלום!

יתרה מכך, הרושם הברור שעולה אצלנו בתיק זה הוא שהנתבעת עושה שימוש פסול בגט לצורך השגת רווחים ממוניים – למרות שכל ענייני הרכוש נידונים בבית המשפט. מציאות זו –כאשר לבית הדין ברור בעליל כי האישה מואסת בבעלה ואיננה רוצה בו; כשכל מעשיה והתנהלותה מעידים כמאה עדים על סלידתה העמוקה מבעלה – נחשבת כמצב של עיגון הדדי המחייב בגט, כפסיקתו הידועה של רבנו ירוחם.

בכתב הסיכומים של התובע פורטו ראיות רבות על אודות מעלליה של הנתבעת כנגד התובע. למרות חוסר הנוחות בהבאת ציטוטי גנאי נאצה וגידופים מפי כתבה של הנתבעת, ההכרח לא יגונה. מדובר במכתבי נאצה שהיא שלחה לתובע בדואר האלקטרוני – נספח 3 לסיכומים: מיילים מחודש יולי 2009 – "אתה נכשל מפגר... אתה אטום מכדי להתבייש"... "אתה אדם לא מפותח בלשון המעטה"... "תצא לי מהחיים לחלוטין וסופית ותוכל לצאת לעבוד עבור עצמך בלבד"... "קוז'ימוטו סמרט'חות" (=כינוי גנאי של גיבן)... – גידופים אלה וכיוצא בהם נמצאים למכביר גם בהודעות הסלולר שהיא שלחה לו. הם הוגשו בדיונים שנערכו לפנינו, וצורפו כנספחים לכתב התביעה.

בדיון שנערך ביום י"ז באדר ב', 23/3/2011, בחקירתה חשפה האישה את רצונה בהתמשכות ההליך הגירושין עד זקנה ושיבה או לחילופין עד שכל מאווייה הרכושיים יבוא לידי סיפוק, ונצטט:

ש: למה את מחכה.

ת: שהגיל יעשה את שלו.

ש: איזה גיל?

ת: אתה שואל למה אני לא מתגרש.

ש: זוג חי ביחד! איזה גיל

ת: איני רוצה להתגרש בכפיה.

ש: את מבינה את עצמך, הציעו לך להתגרש בהסכמה.

ת: כשיהיה הסכם.

ש: הסכם איננו יכולים להגיע בגלל שיש מחלוקות.

ת: איני מתגרשת בלא הסכם.

ש:הסכם גירושין.

ת: כן. ש: מה את רוצה בהסכם?

ת: אמרנו פעם קודמת,

ש: מה ?

ת: תראה את הפרוטוקול.

ש: מה את רוצה בהסכם?

ת: אני צריכה לחשוב על זה.

ש: על מה את מתכוונת שהגיל יעשה את שלו?

ת: לזה שנוכל לחזור, וזה לא יקרה.

ש: מה זה קשור לגיל.

ת: שנינו מזדקנים, שנינו נצטרך אחד את השני.

ש: הבעל בן 67.

ת: 68. ואני אהיה 62.

ש: אחרי כל התנהגות הזו, והוא חי עם אחרת לטענתך, האם יחזור אליך.

ת: לא יודעת.

בהמשך חקירתה היא נדרשה להתייחס אל המסרונים והמיילים המעליבים והפוגעים שהיא שלחה –

ש: את כתבת לו הרבה מסרונים, ושם את מעליבה אותו.

ת: זה תוך שעה דרך האינטרנט.

ש: העלבת אותו?

ת: חלק ממה שאמר לא נכון.

ש: את קראת לו "קוזימודו"? – הגבן מנוטרדם?

ת: אולי.

ש: האם זה אני? (צ"ל: "את" – מוצגים לה מסרוני נאצה אותם היא שלחה לתובע, א"י).

ת: איני זוכרת.

ש: זה מסרון ששלחת.

ת: כן.

ש: למה שלחת.

ת: אמר שאנו התגרשנו בשביל לחסוך 360 ₪, ואחרי שהוא הרוויח 25,000 ₪, וזה מה שהסית, ואמר שהתגרשנו.

כלומר, הנתבעת איננה מתכחשת למסרונים ולמכתבי המייל גדושי הנאצות והגידופים שהיא שלחה לתובע, אך היא מוצאת להם צידוקים שונים... רכושיים... בנוסף, צווי ההגנה המרובים שהוצאו בבית המשפט נגד הנתבעת כדי שתחדל מלהציק בתובע בדירתו שברחוב [ז'], מחזקת בנו את המסקנה כי הקרע ביניהם הוא מוחלט וסופי. הנתבעת עושה ככל אשר בידה למרר את שארית חייו של התובע – בהפעלת לחצים שונים, מאבקים משפטיים ממושכים ולא נגמרים "עד שהגיל יעשה את שלו" – כלשונה, ואולי דווקא בשל גילו המתקדם של התובע הוא יישבר ובסופו של יום ייעתר לדרישותיה הרכושיות השונות.

המסקנה המתבקשת אחת היא: הנתבעת כיום איננה מעוניינת בתובע אלא בכספו, וליתר דיוק לחלוק את הרכוש באופן כזה שהיא תיטול חלק בשיעור כזה שישביע את רצונה, או לחילופין – להנציח את המצב הנוכחי של שנאה תוך ניהול קרבות מאסף בשתי הערכאות השיפוטיות, שנים ארוכות – "עד שהגיל יעשה את שלו", כלשונה.

מכאן נעבור לחלק השני – לפן ההלכתי.

האם ניתן להתלות גט במצב בו יש חיוב להתגרש (בירור בשיטת המהרשד"ם)
השאלה בה יש לדון כעת היא – האם במקרה, כמו זה שלפנינו, בו על הצדדים מוטל חיוב להתגרש עקב מרידתם ההדדית, יכול אחד הצדדים להתלות את הגט בהיענות דורש הגירושין לתביעות שונות של הצד שכנגד, או לא. בנידון שלפנינו הנתבעת בעצם תולה כעת את הגט בדרישות רכושיות שונות שיעוגנו לטובתה בהסכם גירושין.

ידועה בסוגיה זו דבריו של המהרשד"ם (בתשובתו "אבן העזר", מ"א) שקבע כי ניתן להתלות תנאים. בפסק דין שניתן על ידינו בעבר הארכנו בבירור סוגיה זו, שם העלנו כי אין להשתמש בפסיקה זו באופן גורף ובלתי מידתי – יש לצמצמו ולסייג אותו למקרים מסוימים ונדירים. משום חשיבותם של הדברים נביא כאן את שכתבנו בעבר. דברים אלה פורסמו גם ב"שורת הדין" כרך ט"ו, עמוד שס"א ואילך.

השאלה העקרונית העומדת לבירור היא האם בעל שחויב בגירושין רשאי להתנות תנאים מוקדמים להסכמתו לבצע את המוטל עליו. נידון זה יסודו בדברי תשובת המהרשד"ם המפורסמת ("אבן העזר" סוף תשובה מ"א) שחידש שגם במקום שכופין את הבעל לגרש, אם הבעל תלה זאת בתנאי שנקל לקיימו ע"י האשה אזי אין לביה"ד לכופו לגרש ללא התנאי, וסיים שם כי העושה כן "הרי זה מרבה ממזרים" – מאחר שהגט בטל – דגט מעושה הוא.

על דברי המהרשד"ם הללו נשתברו קולמוסים הרבה. הם נידונו בהרחבה לראשונה בביה"ד הרבני האזורי בת"א בראשות הגר"נ פרובר – (תיק מס' 5082-27-1 מתאריך 09/07/00, ונתפרסם בקובץ "שורת הדין" ח"ב עמ' קמ"ו – ק"צ, בפד"ר חלק כ"א עמוד 176). פס"ד זה הגיע לערעור בביה"ד הגדול בהרכב מורחב של חמישה דיינים בראשות כב' הראש"ל הגר"א בקשי דורון, (תיק מס' 5082-64-1 מתאריך 29/05/02. וראה גם בתיק ביה"ד הגדול מס' 1390-21-1, מתאריך 11/01/06), ומאז הדברים חוזרים ועולים חדשות לבקרים בבתי הדין הרבניים. ראה גם בפד"ר חלק י"א עמוד 95, פד"ר חלק י"ג 274 – 264), "לב אריה" הגר"א הורביץ, חבר ביה"ד הגדול לשעבר, סימן כ"ג, ובמה שהשיב על דבריו הגר"א לביא, אב"ד צפת בספרו "עטרת דבורה", חלק ב' סימן פ"ט).

המהרשד"ם ייסד את חידושו מדברי תשובת "חזה התנופה" שהובאה ב"בית יוסף" סימן קמ"ג שכתב "שהנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים אך אין לשום אדם להשתדל בגט שניתן בתנאי שכזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת אל בית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע, ואם המגרש הוא מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה", עכ"ל.

כתב המהרשד"ם שמדקדוק לשונו שכתב "בתנאי זה" ולא כתב ב"תנאי" בסתם מבואר שדווקא בתנאי שכזה אשר מן הנמנע לקיימו אזי כופין לגרש בלא תנאי אולם בתנאי רגיל שנקל לקיימו רשאי הבעל להתנות ואין לכופו לגרש ללא תנאי.

כידוע תשובות "חזה התנופה" נכתבו ע"י רבי משה ברושליש, תלמיד הרא"ש, והן קיצור של תשובות נבחרות של רבו, הרא"ש. תשובה זו במקורה נכתבה בתשובות הרא"ש כלל מ"ג תשובה י"ב בעניין תנאי שלא תלכי לבית אביך שהתנאי קיים רק שאין לשום אדם להיזקק בגט זה כי בודאי שהאישה עלולה לעבור על התנאי, אבל אם הבעל תלה תנאי אזי בדיעבד הגט כשר, והתנאי קיים. וכתב הרא"ש – "אבל מלכתחילה אם הוא מאותן שכופין אותו להוציא כופין אותו שיגרש ולא יטיל תנאי זה בגט", – הרי מבואר כדברי המהרשד"ם שדווקא ב"תנאי שכזה" – שקשה לקיימו נחשב הדבר לעיגון ואין הבעל יכול להתנות כאשר הוא מאלו שכופין לגרש, ולא בתנאי רגיל.

אולם כבר העירו בזה מפוסקים אחרים שדעתם שונה מסברת המהרשד"ם, בראשם הרשב"א (בתשובה ח"ד רנ"ו) שכתב – "אלא לעולם, כל שהוא חייב להוציאה אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה וכל מי שגירש כן כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור בלא תנאי, ואפילו במי שגירש מדעתו בתנאי כזה כופין אותו לגרש בגט גמור". תשובה זו הובאה בב"י בבדק הבית סי' קמ"ג, ובמשנה למלך פ"ח מגירושין הי"א, וכבר העיר בכך המהריק"ש בספרו "ערך לחם" אבה"ע סי' קנ"ד, ושם בסימן קמ"ג כתב – "ואין להניח דברי הרשב"א המפורשים מפני דיוקו של המהרשד"ם". גם בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס' העיר שדברי המהרשד"ם נסתרים מתשובת הרשב"א הנ"ל.

כפי הנראה המהרשד"ם לא ראה ספר "בדק הבית" של הבית יוסף שנדפס בשנת שס"ה – 15 שנה לאחר פטירת המהרשד"ם, וגם תשובות הרשב"א בחלק ד' נדפסו למעלה ממאה שנה לאחר פטירתו. גם דברי הרשב"ש בתשובה ר"ח ובתשובה שפ"ג, סותרים לדברי המהרשד"ם, וזה לשונו שם – "אבל אלו שכופין אותן להוציא מחמת טענת אשה משום שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה?– ייקוב הדין את ההר! – ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי, רישיה ליהוי" ?! עכ"ל.

נכדו של הרשב"ש בשו"ת חוט המשולש (שבשו"ת תשב"ץ ח"ד טור א' סימן ו') ציטט ופסק כדברי סבו הרשב"ש. מאידך מצינו לכאורה מכמה אחרונים שלכאורה נוקטים כדעתו של המהרשד"ם – בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ו דן בענין היבם שסירב לחלוץ משום שהיבמה מסרבת לציית לדון בדין תורה עימו, וכתב שם – "איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחויב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית לדין תורה עימו", וכ"כ בשו"ת אגרות משה אה"ע סי' קי"א.

גם המהרש"ם בחלק ה' סימן ס' כתב – "במי שהיה מוכתב למלכות שכופין אותו לגרש ולא נתרצה רק באופן שתחזיר לו את החפצים שלו, שהדין עימו, שאין בידינו לכופו", – הרי בפשטות מבואר שרשאי היבם, והוא הדין בבעל סרבן גט – להתנות את הסכמתו לגט בהליכה לדין תורה ולא ניתן לכופו כאשר האשה מסרבת.

עוד כתבו (בביה"ד הרבני האזורי בראשות הגר"נ פרובר, הנ"ל) להוכיח מתשובת המהרי"ק (שורש ק"ב) בדין כפיית יבם בחליצה שמאחר והיום לא מיבמים אלא חולצים, שכתב – "כיוון שאין יכולה להיבעל לו כלל, ואין לך עיגון גדול מזה ודאי שיש לכופו כדי להתירה היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכוח ירושת אחיו... ומאחר שמן הדין כופין לחליצה ואין לו לעגנה כדפרישית, אלא שהוא בא מחמת ממון וכדפרישית, וא"כ כשנסתלקה טענת הממון, תבנא לדיניה וכופין אותו לחלוץ". – מוכח לכאורה, שלמרות שמוטל על היבם חיוב לחלוץ ליבמתו משום עיגון, למרות זאת כשיש לו כנגדה תביעות ממון – בידו לעכב את החיוב עד לבירור טענותיו.

ברם, נראה שיש לדחות ראיות אלו.

הראיה מדברי המהרי"ק איננה ראיה – (וראיתי כדברים אלה בדברי הגר"א לביא, אב"ד צפת בפס"ד שטרם פורסם, ולאחר מכן פורסם בספרו "עטרת דבורה" חלקב' סימן פ"ט). המהרי"ק בתשובתו שם מחלק את הדין לשנים: בחלק הראשון של התשובה פסק המהרי"ק שאם היבם נשוי לאשה שבזה רבו הפוסקים הסוברים שכופין אותו לחלוץ ולא ליבם מכוח חדר"ג, ולפיכך גם היבם הזה למרות שיש לו טענת ממון – כופין אותו לחלוץ. רק לאחר מכן בחלק השני של התשובה כתב המהרי"ק שאם היבם איננו נשוי – אזי כאן אין בידינו לכופו כאשר היבמה עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכוח ירושת אחיו וכו'. וטעם החילוק, ביבם נשוי שהוכרעה בו ההלכה שיש לכופו בחליצה אזי אין מקום להתנות ולעכב את החליצה בטענה שהיבמה מחזיקה ברשותה את ממון בעלה וכו', שונה הדבר כאשר היבם איננו נשוי ואנו רק חוששים לאותם הסוברים שמצות ייבום קודמת ולכן אין אנו כופין על החליצה, הרי שאין כאן הכרעה רק שאין אנו מניחין אותו ליבם משום שחוששים אנו שמא אינו מתכון לשם מצוה, והלוא אילו היבם היה מיבם הוא היה זוכה בכל הירושה ומשום שאנו מונעין אותו מליבם נגרם לו הפסד ממון – משום כך באופן שכזה אין לחייבו בכפיה לחלוץ מבלי להתפשר עימו בממון. כלומר כאשר דין הכפייה הוא ברור ומוחלט – אזי אין בכוחו לתלות תנאים, לעומת זאת כאשר הדבר מסופק ולא מוחלט – רק אז ניתן לתלות תנאים לצורך מתן הגט או החליצה.

גם הראיות מדברי האחרונים הנ"ל יש לדחות, וזאת מאחר ולא מדובר בהם בתנאים ובתביעות ממוניות חיצוניות אלא בתביעת ממונו שלו אשר האשה או היבמה מחזיקה בו – ובסוג תביעות שכזה מדובר בדברי המהרש"ם וה'השיבת ציון' – וזהו בכלל דינא ד"עביד איניש דינא לנפשיה" המבואר ב"חושן משפט" (סי' ד') – שאת ממונו הוא נוטל והרי זה כמציל את ממונו מיד זה שבא לגוזלו או שרשאי ליטול מיד הגזלן את ממונו שנגזל ממנו, וכך גם כאן – ומה לי אם הוא תופס את חפציו בידיו או שהוא תופסם ע"י הגט – הרי זו צורה אחרת של "עביד איניש דינא לנפשיה", ואין כאן מעשה של עיגון בדרישת ממון או תביעות ממוניות שצריכות להתברר בבי"ד, אלא זהו בעצמו תפיסת נכסיו אשר מבוררים וידועים שהם שלו, והאישה מחזיקה בהם כעת שלא כדין. אשר על כן גדרי ההלכה של "עביד איניש דינא לנפשיה" תופסים גם כאן. לפיכך רק בממון הגזול שנמצא בעין, או בסילוק נזק קרוב, קיים הדין הזה. שונה הדבר בשאר עניני תביעות ממוניות או חובות בהם אין לו לאדם לעשות דין לעצמו, והתפיסה אסורה מעיקר הדין. וכן הוא גם כאן בצורת התפיסה שנעשית ע"י הגט – לא ניתן להשתמש בגט בעבור תביעות ממוניות של חובות וכיו"ב.

ונמצא איפוא שיש כאן שני עניינים שונים –

האחד – כנידון של האחרונים הנ"ל כאשר הבעל או היבם רוצה לתפוס ולהציל את נכסיו אשר האשה תפוסה בהם, ובזה זכותו לעכב את הגט או החליצה, ובאופן הזה אין הוא נחשב למעגן את אשתו אלא כמציל את נכסיו מידה.

והשני – הוא נידון הרשב"א והמהרשד"ם – בשאר תנאים או תביעות ממוניות שיש לו או בסתם תנאים בעלמא, שלדעת הרשב"א והרשב"ש אין הבעל יכול לעגן את אשתו ע"י התנאת תנאים ודרישות תמורת הגט, ואילו המהרשד"ם סובר שיכול הוא לתלות תנאים כאלו שהאשה יכולה לקיימם בנקל.

נשוב לדברי המהרשד"ם. מפשטות דבריו נראה לכאורה שביד הבעל להתנות כל תנאים שיחפוץ בין בתנאים שבממון בין בתנאים אחרים, ובלבד שתנאים אלו יש ביד האשה לקיימם בנקל. – והדבר תמוה ביותר, הלוא מדובר כאן בבעל שמחויב לגרש בכפיה בעל כורחו – ומי שמו להתנות תנאים ולדרוש דרישות ותובענות ממוניות עבור הגט ? – והם הם דברי הרשב"ש (תשובה שפ"ג) – "ייקוב הדין את ההר ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי – רישיה ליהוי" – (בתמיהה, כלומר וכי בכוחו להשתרר ולהתנות תנאי כאשר הגט נכפה עליו ע"י בי"ד).

ועוד. בכל אותם שמצינו שכופין אותו ויוציא וייתן כתובה – בכתובות דף ע"ז – לפי שיטת המהרשד"ם לעולם יוכל הבעל להפטר מתשלום הכתובה ע"י התנאת תנאי שתמחול לו את הכתובה או שתתחייב לשלם לו סכום מסוים ששווה לסכום הכתובה והתוספת – וא"כ לשיטתו תתבטל תקנת חכמים בחיוב הכתובה ! נציין שכבר העירו מדברי התוס' בכתובות (דף ע"ז ד"ה סבורה הייתי) שהקשו – "קצת תימה דא"כ כל אשה תערים ותישאנו (פי' למוכה שחין) כדי שייתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה, ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה". – ותמוה, שהרי לפי המהרשד"ם יוכל הבעל להתנות את הגט במחילת הכתובה, ודוחק גדול לחלק בין תנאי שבממון לבין תנאי שאיננו בממון – כמדובר בתשובת המהרשד"ם – בתנאי שלא תינשא לפלוני, דאין שום סברא בדבר – ומה לי תנאי שלא תנשא לפלוני או תנאי שתתן לו מאתיים זוז – הלוא אם בכל אחד מהתנאים יכולה האשה בנקל לקיים את התנאי ונמצא שלפי קביעת המהרשד"ם אין כאן עיגון מצד הבעל ורשאי הוא להתנות כן, וצ"ע.

הסברים שונים ואוקימתות שונות ניתנו לדברי המהרשד"ם. ההתלבטות בביאור דבריו היא קשה ונוקבת – מאחר שהגדרת "תנאי שאפשר לקיימו" איננה ברורה. ראשית, מי מודד את קושי התנאי – האשה או בית הדין? – דהיינו האם הקושי נמדד באופן אובייקטיבי ומוחלט (תנאי שקשה לכל הנשים) או גם באופן סובייקטיבי ופרטני (דהיינו שקשה לאשה המתגרשת לבצעו). שנית, מהן גבולות התנאי – האם גם בתנאי שיסכל את עצם הכפיה לגט או רק בתנאי שרק יקשה על נתינתו? קיבוץ הדעות בענין הובא בקובץ "תחומין" כרך כ"ה עמ' 149 – 163, ובספר "כפיה בגט" מהוצאת אוצר הפוסקים.

תקציר הדעות הוא כדלהלן: לפי דעתו של כבוד הדיין הגר"נ פרובר (אב"ד ת"א) המהרשד"ם התכווין אך ורק לאותם מקרים שבהם עילת הגירושין מתבססת רק על מקרים של עיגון מחמת סרבנות הצדדים לשלום בית, במאיסות הדדית. מאחר שכל סיבת הכפייה היא עיגון – שלכל צד יש זכות שלא להיות מעוגן, לפיכך סובר המהרשד"ם שזכותו של הבעל להתנות תנאי בגט שהרי כאן היא לא מעוגנת שהרי יש לה את הגט רק שיכולה לקיים את התנאי, בתנאי שיכולה לקיימו. אולם במקרים שעילת הכפייה איננה עיגון אין הבעל יכול להתנות את הגירושין אלא ב"תביעה צודקת על פי דין."

כבוד הדיין הגר"א שרמן (חבר ביה"ד הגדול לשעבר) סובר שגם תנאים שביכולתה לקיים באופן מעשי אולם מבחינה נפשית או מבחינה חברתית הדבר קשה לה, אזי גם זה בכלל "תנאי שאי אפשר לקיימו."

לדעת כבוד הדיין הגר"ח איזירר (חבר ביה"ד הגדול לשעבר), לא ניתן להתנות תנאי שיש בו פגיעה בהפחתת שיעור כתובתה או נדונייתה שהן זכויות בסיסיות המוקנות לאשה שהיא נוטלת בכל מקרה, אולם יכול הוא לדרוש ע"י התנאי יותר ממה שמגיע לו על פי דין אבל לא לדרוש תנאים שיש בהם עוול קיצוני שיקומם את האשה לסרב להם לחלוטין ונמצא שעל ידי כך נמצא שהבעל פוטר עצמו מכפיית הגט המוטלת עליו.

אך אם יורשה לי, נראה לי להציע פרשנות אחרת בדברי המהרשד"ם. נראה שהפתח להבנת המהרשד"ם נמצא דווקא בדברי הרשב"ש בתשובה שפ"ג, אשר חולקת לכאורה על המהרשד"ם, ולצורך זה יש להעתיק חלק ממנה. הרשב"ש שם ביאר שישנם שלושה אופנים בהתנאת תנאי בגט – האחד שבעל כרחה מגרשה ומתנה עליה תנאי. השני שאפילו ברצונה אינו יכול להתנות עליה. והשלישי – שברצונה הוא יכול להתנות עליה ושלא ברצונה אינו יכול להתנות עליה. כתב הרשב"ש –

"האופן הראשון הוא בסתם גירושין שזורק לה גט בעל כורחה (פי' מדינא דגמרא) ואומר לה הרי זה גטך על מנת כך וכך – כשם שהוא גט שלא ברצונה, כך התנאי קיים שלא ברצונה, ואם רוצה היא שיתקיים הגט צריכה היא לקיים התנאי ואם לא קיימה התנאי נתבטל הגט."

"האופן השני – שאפילו שניהם רוצים להתנות – אין לו להתנות (פי' שאינו רשאי), כגון אותן נשים שכופין אותן לגרש אע"פ שהאיש והאישה אינם רוצים בגירושין כגון מוכה שחין שאפילו ששניהם רוצים – כופין אותו לגרש מפני שממיקתו... וכן כל נישואי עבירה שמוציא בעל כורחן של שניהם, וכן הנשים שמצווה לגרשן כגון מצא בה ערווה או דבר ערוה, שנשים אלו אפילו שניהם רצו להתנות אין מניחין אותן להתנות לפי שאחר יגרש לא משלים התנאי ויתבטלו הגירושין ומה הועילו חכמים בתקנתם שיכפוהו לגרש ואטרוחי בי דינא תרי זמני לחזור ולכפות לא מטרחינן."

"האופן השלישי – שברצונה דווקא הוא מתנה אבל שלא ברצונה אינו מתנה הוא כגון אותם שכופין להוציא מחמת טענת האשה משום שהדין נותן לגרש כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר (כתובות ע"ז) וזולתן שהדין נותן לגרש – למה יתנה עליה, ייקוב הדין את ההר ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי, רישיה ליהוי?! וכן בעל שהוא רוצה לגרשה בעל כורחה והיא אינה רוצה ובא להתנות עליה, תאמר לו אם אתה רוצה לגרש בלא תנאי – מוטב, ואם לא איני מקבלתו מידך ואשאר עמך או גרשני בלא תנאי ואפילו היא מן הנשים שאין איסור לגרשן כגון אשתו שנייה (פי' זווג שני) וכל שכן באשתו ראשונה שאסור לגרשה, אלו הן החלוקות שנראו לי, ודברים ברורים הם לפי דעתי", עכ"ל הרשב"ש.

מדבריו עולה כי ישנו חילוק ברור – באותם שכופין לגרש מחמת שהנישואין אסורים או שיש סכנה בנישואין כמו במוכה שחין – שמכוח תקנת חכמים נעשית הכפייה והבעל והאשה אינם בגדר "בעלי דברים" להתנות תנאים או לרצות ולקיים את הנישואין – אלא חז"ל הם שתקנו וקבעו את הכפיה. לעומת זאת באותם שכופים לגרש מכוח טענה כמו באותם השנויים במשנה כבורסקי ובעלי פוליפוס וכו' – באלו אין תקנת חז"ל לגרש אלא שזוהי זכותה של האשה לתבוע בבי"ד את הגירושין בטענה מבוררת שאיננה יכולה לסבול את בעלה. נמצא אפוא שהדבר תלוי ברצונה של האשה, והיא ה"בעלת – דבר" על כפיית הבעל לגרשה, ולפיכך כאשר האשה מתרצית להישאר תחת בעלה, הרשות בידה. רק באופן הזה חידש הרשב"ש שכשם שהיא הקובעת לעניין עצם תביעת הגירושין כך היא גם זו שקובעת את אופי הגירושין – שהבעל לא יוכל לתלות תנאי בגט.

בנקודה זו לכאורה חולק המהרשד"ם וסובר שאמנם האשה היא ה"בעלת דבר" לתבוע גירושין אבל אין היא "בעלת דבר" על צורת הגירושין, ורשאי הבעל לתלות תנאי שיכולה לקיימו. אולם כאן צריך לסייג ולומר שמאחר שהאישה באה מכוח טענה כנגד הבעל – א"כ הרי זה כענייני טוען ונטען שביניהם, לפיכך רק כאשר הבעל מניח טענת ברת משקל באותו עניין של הגירושין כנגד תביעת האשה – רק אז רשאי הוא להתלות תנאי בגט. אשר על כן, הדבר ברור שטענה שאין בה ממש – כגון דרישה כספית תמורת הגט או שאר מיני רווחים שהבעל מעונין להרויח מהגט – בזה גם המהרשד"ם יודה שאין לבעל כח ורשות לעשות כן.

ביאור עומק העניין הוא כדלהלן: כאשר הגירושין באים מכוח תביעת האשה להתגרש, וחכמים חייבו כפיית גט מכוח תביעה זו – וכפי שכתב הרדב"ז (ח"ד קנ"ז) – "ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים שאינן יכולות לסבול" – במצב שכזה כאשר הגט בעצמו הוא הסיבה שגורמת להפסד או לחסרון אצל הבעל – כאן רשאי הבעל להתנות תנאי אשר יסיר מעליו את ההפסד שיגרם לו מהגט הזה גופא.

ולפיכך, בנידון של המהרשד"ם שמדובר ביבם שחושד ביבמתו שבכוונתה להינשא לאחר החליצה לבעל דודתו, ובכוונת בעל דודתו לגרש את אשתו הנשואה לו – שהיא דודתו של היבם, ולשאת יבמה זו שהיא בחורה בשנים – ומשום כך התנה היבם את הסכמתו לחלוץ באופן שהיבמה תאסור על עצמה את נישואיה עם בעל דודתו, ולהציל בכך את דודתו מחורבן ביתה. הרי שכאן בא התנאי כגורם המסלק הפסד אשר יכול להיגרם ולהיווצר דווקא מכוח החליצה שלו גופא. זוהי דוגמא מובהקת להעמדת טענה ברורה כנגד תביעת הכפייה של האשה.

ואולם, כאשר הבעל או היבם בא בטענות ובתנאים אחרים שאינן באים למנוע את ההפסד הבא מחמת הגט, דהיינו באחד משני אפנים, האחד – שאין בהם שום הפסד כלל רק דרישות של ממון או בסתם תנאים שמתנה בגט. והשני – גם כאשר לבעל יש הפסד וחסרון, ברם, החסרון הזה לא נובע מכוחו ומחמתו של הגט, ואין הגט סיבת החיסרון אלא כמסובב את סילוקו, דהיינו שאותו החיסרון או ההפסד שקיים יסתלק כתוצאה מנתינת הגט, ונמצא שהבעל מנצל את הגט בכדי לסלק מעליו את אותו חסרון (כגון חוב או גזל שהאישה חייבת לו) – במצב שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל, וגם הוא יודה לסברת הרשב"א והרשב"ש שא"א לנצל את הגט לצורך פתרון בעיותיו והפסדיו הקיימים מקדמת דנא. במקרה שכזה ברורים ונכוחים הם דברי הרשב"א והרשב"ש שאין בכוחו של בעל המחויב בגט להתנות תנאים, והרשב"א בתשובתו מדבר בתנאי "שלא תינשאי לפלוני", שהוא סתם תנאי בעלמא שהבעל רוצה לתלות בגט להגביל את אשתו ולהצר את צעדיה, ובמקרה שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל.

שונה הדבר כאשר הכפייה היא מחמת שהנישואין בעצמם אסורים או שיש בהם סכנה (כמוכה שחין) במצב שכזה הבעל לא חשוב להיות כלל "בעל דבר" להתנות תנאים או לטעון טענות של הפסד מחמת הגט, ובכל מצב כופין אותו – וכפי האופן השני שהביא הרשב"ש, בתשובה שפ"ט, אשר על כן התשובה האחרת של הרשב"ש – בתשובה ר"ח, ותשובת התשב"ץ ח"ד בחוט המשולש טור א' סימן ו' לכאורה היה מקום לומר שאין הן חלוקות עם המהרשד"ם, מפני שתשובות אלו עוסקות בחיוב גירושין שנובע מחמת איסור כגון באשה האסורה על בעלה מצד דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא כאשר לפי דבריו הוא קינא לה ונסתרה" – שלדבריו היא אסורה עליו וחייב להוציאה מצד הדין מכל הטעמים הנזכרים, ובמקרה שכזה פסק הרשב"ש שאין הבעל יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי אלא ברצונה, "דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, ייקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין..." וכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה וכל שחייב לגרש אינו יכול להתנות עליה אפילו ברצונה, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט", עכ"ל. – בנידון זה שחיוב הגירושין בא מכוח איסור הרי שבזה כולי עלמא מודו שאין רשות להתנות תנאי.

מעתה ראוי לציין שגם החילוק הקודם שהוזכר לעיל – כאשר האשה מחזיקה את ממונו בידה, והממון בעין, ואין הבעל רוצה לגרש עד שתחזיר לו את חפציו – (כנידון שהובא בשו"ת מהרש"ם), ונתבאר שהטעם שבגללו רשאי הבעל לעכב את הגט הוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה, חילוק זה נכון וצודק ולא סותר למבואר כעת, בדברי המהרשד"ם, וטעם הדבר הוא שלמרות שאין כאן הפסד שבא מכוחו ומסיבתו של הגט, אף על פי כן רשאי הבעל לעכב את הגט מאחר וחפציו נמצאים כעת ביד האשה ואין כאן נידון של התנאת תנאים כנגד האשה אלא מעשה של תפיסת חפציו כפי שנתבאר, ואין לזה שייכות כלל לדברי המהרשד"ם.

לאור האמור, יש לבאר בזאת את סגנון לשונו המיוחדת של המהרשד"ם שכתב שם – "בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, ואין בהם נפתל ועיקש". – התבטאות נדירה שכזאת אינה שכיחה בתשובות המהרשד"ם וגם לא בשאר ספרי השו"ת! הדבר מראה עד כמה הסברא והדין הזה מאומת וחקוק אצלו – כתורה מסיני!

ברם, לשון חכמים מרפא, ועומק סברתו ברורה ומאירה, וכפי שנתבאר, שכאשר הגט או החליצה בעצמם מסבבים היזק או הפסד – והם ניתנים לסילוק בנקל ע"י התנאת תנאי – במקרה שכזה בלבד חידש המהרשד"ם שאסור לכופו והעושה כן הרי הוא כנופל במכשול הכפייה ומרבה ממזרים. וראויים הדברים למי שאמרם, ואכן לרבנו המהרשד"ם – לו נאה ולו יאה להתעטר ולהתגדל בהם לאמור: "דברים אלו אין בהם נפתל ועיקש והרי הם נכוחין כנתינתן מסיני".

ברם, ראוי להדגיש ולהעמיד דברים על דיוקם. המהרשד"ם עצמו הזכיר בתשובתו גם את "מוכה השחין", וכלשון המהרשד"ם – "ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו אותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלו שכופין מוכה שחין... ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפייה". הרי שגם במוכה שחין שהכפיה לגרש נובעת מחמת סכנה, יכול הבעל להתנות תנאי שיכולה האשה לקיימו ולעכב בכך את הגירושין. דבר זה עומד בסתירה מפורשת לתשובת הרשב"ש (תשובה שפ"ג) שכתב שם ב"אופן השני" שנישואי עבירה או במוכה שחין אין לבעל אפשרות להתנות תנאי. ומעתה, מאחר ו"חמירא סכנתא מאיסורא", קל וחומר שבנישואי עבירה שהוא חיוב שבא מחמת איסור יסבור המהרשד"ם שבכוחו של הבעל לתלות תנאי בגט.

אולם, עדיין יש לסייג ולצמצם את המחלוקת ואת דברי המהרשד"ם. מאחר שמצינו שהרשב"א והרשב"ש כתבו במפורש שאין אפשרות לבעל להתנות תנאים. ומאידך, המהרשד"ם מחדש שניתן להתנות תנאי, ודבריו הם בגדר חידוש, ואין לך בו אלא חידושו. המהרשד"ם כפי שנתבאר כעת לפנינו עוסק במקרה שבו הגט או החליצה בעצמם גוררים את ההפסד והנזק. רק באופן שכזה רשאי הבעל לעכב את הגט כאשר נקל הדבר לסלק את אותו הנזק או ההפסד ולא בשאר תביעות חיצוניות, וכפי שנתבאר.

היוצא מן האמור:

בתנאים כגון נטילת כספים מיד האשה, בין המגיעים לו כדין כמו חובות או גזל (בממון שכבר הוצא ואיננו בעין), נטילת משמורת ילדים שלא כדין, הקטנת או הגדלת מזונותיהם – אין זכות לבעל המחויב בגט להתנות אותם – זאת משום שא"א להשתמש בגט לצורך השגת תוצאות שהגט לא סיבב את ביאתן לעולם.

למרות האמור, נראה שאין לקבוע בכך "מסמרות" קבועות, ויתכן שיש לדון ולהתחשב גם בתביעות צודקות מעיקר הדין הקשורות לנושא הגירושין גם באופן עקיף. הדבר נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול דעתו של ביה"ד, ובכל מקרה יש לדון לגופו באופן ההפסד והחיסרון שנגרם עקב הגט. לפיכך, יש לתת את הדעת בתביעות צודקות של הפסד מעיקר הדין אשר נתינת הגט תהיה בהן בבחינת "סתימת הגולל" – באופן שלא תהיה כל אפשרות מעשית או משפטית לדון בהם לאחר הגט.

כמובן, יש להדגיש ולומר כי הפסד שנובע מהפסקת האישות בעצמה, כגון זכות אכילת פירות נכסי מלוג או מעשי ידי האשה וכיו"ב אינם נחשבים להפסד מחמת הגט. זאת משום שעל נקודה זו חל עיקר חיוב וכפית הגט – בהפסקת האישות וזכויות האישות של הבעל, גופא. הנידון שלפנינו איננו בהפסד זכות שנובע מזכויות האישות, אלא רק בהפסדים וחסרונות שנגרמים מסיבתו של הגט.

בפסה"ד של ביה"ד האזורי בת"א (בפד"ר חלק כ"א עמוד 176, התפרסם גם בקובץ "דברי משפט" ח"ב עמוד קנ"ה) הובאה ראיה מדברי ה"שלטי גיבורים" בסוף כתובות והביאו הרמ"א אה"ע סימן נ"ב – במי שפסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת או שאין לו שיכולה הבת לומר אני לא פסקתי ואין הארוס יכול לעגנה וכופין אותו לכנוס או לגרש, ופסק שם ה"שלטי גיבורים" בשם הריא"ז שאם ידה משגת צריכה היא ליתן מה שפסק אביה – ומזה הכריחו כדברי המהרשד"ם שכל תנאי שהאישה יכולה לקיימו – יכול הבעל להתנות ואין הוא מעגן בכך את אשתו אלא שהיא באי קיום התנאי חשובה להיות מעגנת את עצמה.

לאחר העיון, יש לדחות ראיה זו. יש להעיר כי מבדיקת מקור הדברים כפי שהובאו בשלמותם בפסקי הרי"ד (בהוצאת מכון התלמוד הישראלי עפ"י כת"י פאריס בהשוואה לכת"י אחרים) שכתב שם – "הפוסק מעות לחתנו ואינו נותן לו, יכולה הבת שתאמר לבעלה – אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ואפילו פסקה היא על עצמה כשהיא גדולה יכולה היא לומר כסבורה הייתי שאבא נותן לי, עכשיו שאין אבא נותן לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, ואם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונס ולא פוטר כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ז', ולפי מה שתקנו הגאונים שהמורדת בבעלה כופין הבעל לגרש, אף זו יכולה למרוד בו, וכופין אותו לגרש כמו שביאר מז"ה", עכ"ל.

הרי מפורש בדבריו שדברי הריא"ז הם בדווקא כאשר היא פסקה על עצמה במעמד אביה שאומרת כסבורה אני שאבא נותן לי, וסברת הריא"ז היא כדעת הרא"ש ובעל המאור שפסקו להלכה כדברי רשב"ג שבברייתא הסוברת שנחלקו אדמון וחכמים גם בפוסקת לעצמה והלכה כאדמון, ושלא כדעת הרי"ף והרמב"ם והמחבר בשו"ע שפסקו כדברי רשב"ג שבמשנה ושלא נחלקו חכמים ואדמון אלא כששפסק האבא ולא בפוסקת על עצמה.

אשר על כן, הריא"ז כתב בהתאם לשיטתו, שגם בפסקה על עצמה הגם שאינו רשאי לעגנה, מ"מ אם יש בידה ליתן ואינה נותנת שאז הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה היות שבאופן כזה אינה נאמנת לטעון שתלתה באביה לפי שגם לה יש ממון משלה. אולם ה"שלטי גיבורים" העתיק אך ורק את סוף דברי הריא"ז – ומזה הבין הרמ"א שזהו דין בפני עצמו, גם כשפסק עליה אביה, ולכן התקשה בדבריו הרמ"א ב"דרכי משה" עי"ש. – אולם כעת, לאחר שזכינו לדברי הריא"ז במקורם, נפל כל היסוד – מאחר שמדובר בפוסקת במעמד אביה ואין לזה שייכות לדברי המהרשד"ם, ובפרט שלהלכה נפסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם – ועי"ש בב"ח שג"כ התקשה דברי הש"ג הללו והניחם בצ"ע להלכה והוסיף וכתב שם – "אם לא שנאמר שמדובר בפסקה על עצמה במעמד אביה", והובאו דבריו בח"מ ובב"ש שם, ולאור האמור כיוון בזה הב"ח לדברי הריא"ז במקורם.

ברם, עדיין אין בכך דחייה, זאת משום שמצינו במקום אחר ב"שלטי גיבורים" בפרק שמיני בכתובות – דף ל"ט בדפי הרי"ף, ופסקי ריא"ז פ"ח ד"ג סעיף ג', שכתב שם – "אע"פ שכופין את הבעל להוציא בתקנת הגאונים, לא יפסיד הוצאותיו אלא הרשות בידו לעגנה עד שתתן לו כל הוצאותיו שהוציא יותר ממה שאכל על פי שבועתו". – והביאם ה"דרכי משה" בסימן פ"ח סק"ב. הרי מבואר שהריא"ז אשר סובר כדעת הגאונים הסוברים שיש כפיה במורדת הטוענת מאיס עלי (שלא כדעת הרא"ש והרמ"א שדינא דמתיבתא הוא רק לענין הממון ולא לענין כפיה לגרש), – ולמרות הכפיה רשאי הבעל לעכב ולדרוש מהאשה את ההוצאות העודפות על מה שאכל ועד שלא תשלם לא ניתן לכפותו בגט. וא"כ דברי הריא"ז שבכאן מגלים גם על דברי הריא"ז הקודמים, והראיה חוזרת למקומה.

ועדיין יש לדחות ולחלק בין כפיה שיסודה מכוח תקנת הגאונים כמו במורדת דמאיס עלי – שבכדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ולשמד ולכן תקנו כפיה על הבעל, א"כ במקום שישנו הפסד ממון הידוע ומבורר לבעל, רשאי הבעל לעכב את הגט ולתלותו בהחזרת הוצאותיו. כלומר אין לנו לחוש רק לתקנתה של האשה משום חשש שתצא לשמד כאשר החוב וההפסד שיש לבעל הוא ניכר וידוע לפנינו, לעומת זאת בכפיה לגרש שמכוח דין המשנה שחכמים קבעו שהנישואין עצמם מחייבים הפרדה וכפיה לגט אזי במצב שכזה אין לבעל לתלות תנאים בגט, וצ"ע.

אולם לאור המבואר לפנינו בעומק הדברים, נמצאנו למדים שגם לדברי הרמ"א וה"שלטי גיבורים" הללו אין שום שייכות לדברי הרשב"א והרשב"ש, והם שייכים לנושא שבו דיבר המהרשד"ם, וזאת משום שמדובר כאן באדם שכל נישואיו לאשה זו היו על סמך התחייבותו של האב לתת לו נדוניא וכספים, וכעת כשהאב חוזר בו נמצא שהבעל עומד בפני שוקת שבורה, וכפי הנראה אלמלא אותה התחייבות ונדוניה אותו הבעל לא היה מקדש או נושא אותה, או לחילופין היה ממתין ודוחה את הקידושין לזמן מאוחר יותר, וא"כ אם נכוף אותו לגרש כעת וליתן לה כתובה נמצא שהנישואין בעצמם והגט בעצמו מביאים עליו הפסד ונזק, וא"כ אין כאן נזק ותנאי שבממון שהבעל רוצה להרוויח באמצעות הגט, אלא הפסד שנגרם דווקא מכוחו של הגט בעצמו.

עד כאן מדברים שכתבנו בעבר בסוגיה זו.

לאור האמור, המסקנה העולה כאן המצב של חיוב בגט לא ניתן להשתמש בגט לצורך קידום עניינים רכושיים חיצוניים שאינם שייכים לנושא הגירושין, והם נידונים ומתבררים בערכאה משפטית אחרת.

מן הכלל אל הפרט
כפי שכבר פתחנו, הנידון שלפנינו הוא מקרה קלאסי של בני זוג המורדים זה בזה, כאשר הנתבעת מעכבת ומושכת את הגירושין בשל דרישות רכושיות שונות שיש לה כלפיו.

נושא הרכוש נמצא בסמכות השיפוט של הערכאה האזרחית, ושם הוא נידון בעקבות תביעת הרכוש שהגיש שם התובע. בכתב ההגנה של הנתבעת נטען שם על פרטי רכוש שונים שלדבריה התובע הבריח או שהם נמצאים בין היתר בחו"ל, מלבד דרישותיה לקבלת נתחים נכבדים מהרכוש שנצבר ונמצא כאן בארץ.

לאור זאת, איננו מוצאים כל צידוק בהתניית הדברים הללו בגירושין ולעכב בגללם את סידור הגט בין הצדדים. את המגיע לה ברכוש היא תקבל על פי דין ומשפט על ידי הערכאה האזרחית שקנתה את סמכות השיפוט בהם. אין לקשור בין ההליכים הללו לבין הגט. הגט איננו "שוט רכושי" ואף איננו יכול לשמש כ"כביש עוקף" לצורך השגת הטבות רכושיות המגיעות כדין – קל וחומר שלא להשגת רכוש שאיננו מגיע לה על פי דין. מדובר אפוא בשימוש פסול שבו משתמשת הנתבעת בגט – ואל לבית הדין לתת את ידו להליך פסול שכזה.

גם אין להמתין ולעגן את הצדדים עד שההליכים השיפוטיים והכרעת הדין בנושא הרכוש יסתיימו על ידי הערכאה האזרחית. אין לתלות הליך אישי בנושא הגירושין – בהליך רכושי הנידון בערכאה האזרחית. הנתבעת מנהלת בערכאה האזרחית את קרב המאסף הרכושי שלה – שם הוא יוכרע מכוחה של מסכת הראיות והכלים השיפוטיים שעומדים לרשות בית המשפט לבירור הנושא – ומכוחם בלבד! הגט איננו כלי משפטי שיש לעשות בו שימוש כלשהוא בהליך רכושי – כפי שהנתבעת חפצה.

נפסק:
1. על הצדדים להתגרש זה מזה לאלתר. תביעת הגירושין של התובע מתקבלת, טענת שלום הבית של הנתבעת נדחית עקב חוסר כנות.

2. מזכירות בית הדין תואיל לקבוע מועד לסידור גט לצדדים.

הרב אריאל ינאי – דיין

אנו מצטרפים למסקנות חברנו. מדובר כאן בבני זוג המורדים זה על זה שעליהם להתגרש לאלתר. דברי המהרשד"ם אין עניינם לנידון שלפנינו מאחר שהצדדים מנהלים את ההתדיינות שלהם בבית המשפט ושם יוכרע עניינם.



נפסק כאמור.
ניתן ביום י"א בתמוז התשע"ב
(01/07/2012)