הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האשה, במסגרתה כרך את כל הענינים שבין הצדדים.
במקביל הגישה האשה בט"ז אב תשס"ה 21/8/05 תביעה למזונות. בכתב תביעתה כתבה: "הבעל משלם את החובות אבל לא משאיר לי כסף לתרופות ולא מכלכל מבחינה כלכלית מזון לילדה".

לצדדים נקבע מועד לדיון לכ"ג אלול תשס"ה 27/9/05.

במועד שנקבע לדיון הוגשה לביה"ד בקשה למחיקה על הסף של "תביעה למזונות קטינה ומשמורתה".

בבקשה זו שהוגשה ע"י ב"כ האשה, עו"ד שמונתה ע"פ מינוי הלשכה לסיוע משפטי, נכתב כדלהלן: "המבקשת שלא לוותה ביעוץ משפטי הגישה תביעה למזונות הקטינה ומשמורתה בתיק זה. אולם טרם נתקיים דיון לגופו של ענין בתביעותיה וכו', בשלב מוקדם זה מבקשת המבקשת למחוק ו/או לבטל את התביעות בפני בי"ד הנכבד ולהעביר את הדיון במזונותיה ובמשמורתה של הקטינה לביהמ"ש לעניני משפחה".

בדיון שנערך באותו יום אמרה באת-כח האשה: "ידוע על הערכים שנפסקים בביהמ"ש וגם עם הריביות שביה"ד לא פוסק. עם כל ההערכה שלי לבית הדין אינטרס הקטינה שיוגש לביהמ"ש".

באותו דיון אמר בא-כח הבעל: "אני כבר לא עובד עם הלשכה, ללשכה יש מדיניות חד משמעית שלא לפנות לבית הדין, ברגע שהאשה הגישה תביעה לבית הדין ולא הוגשה שום תביעה לביהמ"ש ע"פ פלמן נקבע שהסמכות בבית הדין הרבני, אני אומר שאני לא רוצה לקפח הילדה וכו'".

בהחלטת ביה"ד ביום זה נקבע: "ביה"ד יוציא החלטה בבקשת ב"כ האשה למחיקת תביעת המזונות של הילדה לאחר שב"כ הבעל יגיש תגובתו לבקשה".

ב 2/10/05 כשבוע אחרי הדיון בביה"ד הגישה האשה תביעה למזונותיה בביהמ"ש, בכתב תביעתה ובהרצאת פרטים לתביעה זו, כתבה האשה שתביעתה הוגשה בביה"ד הרבני ולאחר יעוץ משפטי היא מגישה תביעה זו כתביעה עצמית בביהמ"ש.

העולה מהחומר שבתיק הוא כדלקמן: האשה הגישה תביעת מזונות בביה"ד בשם הילדים עובדה זו היא ללא מחלוקת, וכמו שאמרה ב"כ האשה בפנינו בבקשתה לביה"ד ובתביעתה לביהמ"ש.

אחרי הגשת התביעה ולאור היעוץ (או אולי התנאי) של עו"ד מהלשכה לסיוע משפטי ובהתאם למדיניות לשכה זו שלא לדון בפני ביה"ד בענינים שאין הם מוכרחים על פי חוק להתדיין בביה"ד, במסגרת מדיניות זאת מורה הלשכה לסיוע משפטי לצד שהגיש תביעה בפני בית הדין למשוך תביעתו. ביה"ד העיר בעבר מספר פעמים בתיקים אחרים שמדיניות זו אין לה ולא כלום עם טובת הצדדים, וברוב המקרים גורמת נזק רב לשני הצדדים ע"י פיצול הדיונים בפני ערכאות שונות. השיקולים של הלשכה לסיוע משפטי אינם עניניים, ואינם נידונים בכל תיק לגופו, ונובעים ממניעים זרים שאינם ידועים לביה"ד. טענת ב"כ האשה בפנינו שערכי המזונות שנפסקים בביהמ"ש גבוהים ממה שפוסק ביה"ד, כשבנוסף לכך בתי המשפט פוסקים ריבית האסורה על פי דין תורה. הינה טענה שלא היה ראוי שתטען. אין אפשרות להסתמך על קביעות כלליות הבנויות על סטטיסטיקה הנלמדות אולי בפקולטות למשפטים ולפיהן סכום המזונות שיפסק ע"י ביה"ד יהיה נמוך תמיד בהכרח מפסק הדין שינתן בביהמ"ש. ביה"ד דן בכל מקרה ומקרה לגופו, ופסק הדין למזונות ניתן לפי הדין האישי ואחרי בדיקת היכולות הכספיות של הצדדים. העקרונות המנחים את ביה"ד הינם, שחיוב המזונות הוא חיובו המוחלט והבלעדי של האב והאם אינה חייבת במזונות ילדיה. עם זאת, קביעת סכום המזונות תהיה תמיד בהתאם ליכולתו של האב ובהתאם לצרכים האמיתיים וההכרחיים של הקטין.

ביה"ד קובע עוד שאף אם לפעמים נפסק סכום מזונות גבוה יותר בביהמ"ש, סכום שהוא מעבר ליכולתו של האב, דבר זה אינו מהוה טובת הילדים. שהרי ברור שבאם האב ממורמר ואינו יכול לעמוד בתשלום המזונות, דבר זה גורם בהכרח להמשך המריבות בין האב לאם, וגורם בהכרח להרעת הקשרים בין האב לילדיו. לא נראה לנו לקבוע את המזונות לפי המדד המכונה כושר ההשתכרות. שהרי ברור שבמציאות של ימינו אלה, של אבטלה גבוהה, ברוב המקרים אין אפשרות אמיתית לאב למצוא מקור הכנסה נוסף. קביעת מזונות גבוהים שיגרמו שלאב לא ישאר כדי פרנסתו אף בצמצום אחרי תשלום המזונות, תביא בסופו של דבר בהרבה מקרים שהאב יפסיק לעבוד לפרנסתו מכיון שאין הוא רואה תכלית לטרוח טורח רב כשלא תשאר לו אפשרות קיום מינימלית. עובדה זו מביאה בסופו של דבר במקרים רבים לכך שהאב לא יוכל או לא ירצה לשלם כלל מזונות לילדיו. ובעקבות התנהגות זו תוטל פרנסתם על הציבור.

כמו כן באם יגבה מן האב סכום מזונות שאין הוא חייב בו על פי דין, וכן אם תגבה ריבית. פעולה שנעשית כביכול בשם טובת הילדים דבר זה לא יועיל להם ואף מזיק לילדים שמקבלים סכומים שאינם מגיעים להם על פי דין. וכבר אמרו חז"ל, "יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזול בתר שבקייהו". ומשמעות הדברים שאם הקטינים מקבלים ואוכלים דבר שאינו מגיע להם, הם יענשו בדבר, ואם כן לא תהיה תועלת אמיתית לקטינים בקבלת סכומים אלו שאינם מגיעים להם עפ"י דין.

והנה מכיוון שברור שהאשה הגישה תביעתה למזונות הילדים בפני בית דיננו ועכשיו רוצה לחזור בה מתביעתה מטעמים שאינם עניניים ואולי אף אינם תלוים בהכרח בה (שהרי אם לא תענה לתביעת הלשכה לסיוע משפטי, לא תקבל סיוע מעורכי דינם) חובה עלינו לקבוע ענין הסמכות.

הסמכות להעתר לבקשה למחיקת תובענה נקבעה בתקנה ע"ח לתקנות הדיון, בתקנה זו נכתב כדלקמן:

"(1) בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון, תביעה או בקשה שהוגשה על ידו יגיש בקשה בכתב לכך לבית הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה".
....
(6) ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין".

ועיין עוד בהחלטת ביה"ד מיום כ' אייר תשס"ד 14/1/04 החלטה שניתנה בתיק אברהם - אברהם (נתניה 4252) מה שהארכנו בביאור הטעם ההלכתי לתקנה זו.

לאור האמור לעיל ביה"ד קובע שהבקשה למחיקת התביעה למזונות הקטינים שהוגשה בפנינו הוגשה בחוסר תום לב וללא סיבה ענינית אמיתית שתצריך ביטול התביעה, ומשכך ביה"ד אינו נענה לבקשה למחיקת התביעה והסמכות לדון במזונות הקטינים הינה של ביה"ד.

קביעה זו שהסמכות לביטול תביעה או בקשה שהוגשה ע"י צד מן הצדדים לביה"ד נתונה לסמכותו הבלעדית של ביה"ד מוכרת גם בפסיקה האזרחית. עיין בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי כג' (171 (2 ועיין עוד ע"א 68/83 הרמן נ' הרמן ל"ז(4) 414 עיי"ש. ראוי לציין, כי תקנה דומה קיימת בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אשר נהוגות בבתי המשפט האזרחיים (תקנה 154 - הפסקת תובענה). נסיון לתקוף בבג"ץ את עמדת בתי הדין הרבניים לענין זה, נכשל. ראו: בגץ 4238/03 בלה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים נח(1) 481:

"תקנה ע"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, עוסקת בבעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו. בתקנה ע"ח (6) נאמר כי "ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין". במקרה שבפנינו לא ביטל בית הדין את הבקשה לצו המניעה שהגישה האם. יוער. כי בעבר נדחתה עתירה התוקפת את חוקיותה של תקנה זו (בג"ץ 3650/98 פרידמן נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם)".

כאמור, הבקשה לסגירת התיק הועלתה על ידי עורכת דין שמונתה על ידי המדינה באמצעות הלשכה לסיוע המשפטי. יש לצפות שהמדינה תדע להדריך את עורכי הדין הממונים על ידה לשמור על האינטרס הציבורי. לעניננו, כוונתנו ברורה - על המדינה למנוע את הכרכור מערכאה לערכאה ולשמור על כללי נימוס וכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות. נכון שבעת הייצוג בפני בית הדין או בית המשפט עוסק עורך הדין הממונה בסוגיה של המשפט הפרטי, ובאופן טבעי שיקולי טובת הלקוח הינם השיקולים הדומיננטיים. בקשר לכך יתכנו חילוקי דעות לגבי השאלה מהי טובתו של הלקוח הספציפי. אולם, אנו עוסקים כאן בשיקולים מיקדמיים לייצוג עצמו. כאשר המדינה מעמידה את משאביה הציבוריים לטובת האדם הפרטי, אין היא יכולה לפרוק מעליה את חובתה הציבורית, על פי אמות מידה המעוגנות בדין. חובה עליה שלא להרשות לממונים על ידה, להעלות תביעות או בקשות בלתי מוצדקות, ולמנוע דיוני כפל וריצות בין הערכאות.

לאור המקרים החוזרים ונשנים של הלשכה לסיוע משפטי להפקיע הסמכות החוקית של ביה"ד ולאחר שכבר התרענו על מדיניות זו במספר החלטות נראה שיש מקום לחייב את המדינה (האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים) בהוצאות משפט לטובת הנתבע. על פי סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב – 1972, "הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי. רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה". אם כך הוא, ניתן ללמוד בדרך של היקש, כי אין מניעה - מבחינה חוקי המדינה - שהוצאות משפט בגין טיעון משפטי שגוי מעיקרו, שהושמע על ידי מי שמונה ליצג מכוח חוק זה. יוטלו גם הם על המדינה. ומשכך לאחר שב"כ הבעל בתגובתו לבקשה למחיקת התובענה שהוגשה בבית דיננו ב 9/10/05 ביקש לחייב את האשה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, ביה"ד קובע שעל הלשכה לסיוע משפטי לשלם לבעל סך 1000 ש"ח הוצאותיו ושכ"ט.

בהמשך לאמור לעיל ובהתאם לקביעת ביה"ד בסעיף ג' להחלטתו מיום כ"ג אלול תשס"ה, ואחרי העיון בכתב תביעתה למזונות של האשה ובתגובת הבעל, ביה"ד קובע שהאב ישלם למזונות בתו הקטינה כמזונות זמניים סך של 1200 ש"ח סכום זה יהיה צמוד למדד.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע כדלהלן:
א. הסמכות לדון בעניני המזונות של בתם של הצדדים נתונה לביה"ד.
ב. האב ישלם לאם סך 1200 ש"ח לחודש מזונות זמניים עבור בתם של הצדדים.
ג. האב ישלם סכום זה החל מיום פתיחת התיק בט"ז אב תשס"ה 21/8/05. זכותו של האב לקזז סכומים ששילם באם שילם.
ד. הלשכה לסיוע משפטי תשלם סך 1000 ש"ח לבעל הוצאותיו ושכ"ט עו"ד.
ה. קובעים מועד נוסף לדיון בתביעת הגירושין של הבעל ולקביעת מזונות קבועים ל-ט"ז אדר תשס"ו 16.3.06 בשעה 10.15.
(-)שלמה שפירא - דיין

מצטרף למסקנות מצטף למסקנות לעיל
(-) יעקב זמיר - אב"ד

מצטרף למסקנות לעיל
(-)אברהם שינדלר - דיין

ניתן ביום ט"ו שבט תשס"ו (13/02/2006)

(-) הרב יעקב זמיר - אב"ד      ב שלמה שפירא - דיין       (-) הרב אברהם שינדלר - דיין