נתבקשנו ע"י ביה"ד הרבני הגדול בהחלטתו מיום כ"ז אב תשס"ט (17.08.09) לחוות דעתנו ועמדתנו כהשלמה והבהרה לפסק דיננו מיום כ"ב אלול תשס"ח (28.09.08).

המדובר בתביעת אשה מבעלה לשעבר, לחייבו בתשלום מזונות הילדים בהתאם להסכם גירושין משנת 2003.

לשלושה עניינים נדרשנו:

א. הפחתת דמי מזונות הילדים של הנתבע:

"בדיון בערעור התברר לביה"ד כי החל מ- 09.2005 הועברו שניים מהילדים לפנימיה, ואעפ"כ נשארו בחזקת האם, וכן ב- 10/05 הועבר הילד השלישי לרשות האב.

אין ספק שכתוצאה מכך פחתו הוצאותיה של האם בסכומים משמעותיים (הגם שנותרו לה הוצאות של ביגוד ושכ"ל בפנימיה). ביה"ד האיזורי לא התייחס לשאלה זו בפסק דינו... כנגד הטענה שנטענה ע"י המשיבה, שכל זמן שהאב לא תבע הפחתת מזונות נשאר החיוב של 3,000 ₪ במלואו יתכן שהדבר אפשרי כל עוד לא עולה תביעתו לדיון, אבל משהנושא עולה לדיון והאב טוען שלא ויתר ולא מחל על התביעה להפחתה, יש לדון בכך (במסגרת הדיון הנוכחי) כל זה כתבנו כהצעה לביה"ד האיזורי לדיון ולשיקול דעתו ולא כמסקנה סופית."

ראשית אקדים תקציר עובדתי הרלוונטי לנימוקים ולשיקולים שהנחו אותי בבואי להכריע בשאלה זו.

א. הצדדים פתחו תיק לאישור הסכם גירושין בלא שקדמה לכך תביעת גירושין.

ב. הצדדים לא הביאו עמם הסכם גירושין והסתייעו בחבר ביה"ד בעריכת ההסכם בהתאם להסכמתם (כמקובל בהרכב זה).

ג. לא נעשה קנין ע"י הצדדים, בהסתמך על מנהג המדינה מדין "סיטומתא", כנהוג בהרכב זה.

ד. ביה"ד נתן תוקף של פסק דין להסכם כמקובל.

ה. ההסכם קצר, אין בו סעיפים הנוגעים לרכוש או לזכויות, למעט תכולת דירה שנשארה ברשות האשה וויתור האשה על כתובה. כמו כן מכיל הוא סעיף ובו התחייבות הבעל למזונות בעבור שלושת הילדים ע"ס שלושת אלפים ₪ לחודש נשוא הדיון/הערעור.

ו. בנוסף הבעל חויב בהשתתפות בהוצאות חריגות.

ז. הבעל השתכר כחמשת אלפים ₪ לחודש.

ח. קודם סידור הגט התגוררו הצדדים בדירה שכורה, ולאחר מכן הבעל עבר להתגורר בדירה שכורה משלו והאשה נותרה בדירה השכורה הקודמת עד שנת 2005.

ט. בכתב ההגנה של הנתבע וב"כ מיום 3.09.06 נאמר, כי הילד [...] עבר אליו. שני הילדים בפנימיה, ועל כן הוא מבקש לפסוק לטובתו כאלף ₪ לחודש בהתאם להסכמה ביניהם.

י. במהלך הדיונים כפר הנתבע בחיובו במזונות הילדים בכלל.

יא. מדברי התובעת עולה, כי הילדים ששהו בפנימיה לא היו אצל האם באופן קבוע כאשר היו יוצאים מהפנימיה בשבתות. (ראה פרוטוקול ו' שבט תש"ס 25.01.07).

יב. התובעת שילמה שכ"ל בעבור שני הילדים ע"ס 410 ₪ לחודש.

בנסיבות הללו לדעתי יש להפחית ע"פ ההלכה סכום של שלוש מאות ₪ לחודש מחיוב הנתבע בעבור כל ילד, ושש מאות ₪ לחודש לשני הילדים, וזאת למשך תקופת שהותם.

עפ"י חישוב של שלוש שנים מיום כניסתם לפנימיה ועד ליום מתן פסק הדין, יש להפחית מסכום התביעה 21,600 ₪.

להלן נימוקיי:
א. כידוע נחלקו גדולי הדיינים בשאלה האם התחייבות אב במזונות הילדים במסגרת הסכם גירושין הינה התחייבות מחודשת או שמא היא תרגום לסכומים של החוב הקיים על האב בלאו הכי. ראה פד"ר כרך יז' עמודים 311-320 כרך כ' עמודים 1-29 אמרי משפט סימן כ"ה.

בסברא ראשונה שזו התחייבות גמורה כשטר וכבעל חוב, החזיקו הרה"ג א' שפירא, אליעזרוב ואלחדד. בסברא השנייה החזיקו הרה"ג ש' ישראלי וש' דיכובסקי, ונראה שכן דעת הגר"א גולדשמיט. כל צד הביא ראיות והוכחות לשיטתו, ראה שם היטב, ואין בכוונתי להביע עמדה במחלוקתם.

נפקויות הלכתיות רבות תלויות ועומדות בשאלה זו, לא כאן המקום לדון בהן, אולם ברור שהשאלה במקרה דנן, שבו הילדים שוהים בפנימיה במחיר סמלי של כ- 200 ₪ לחודש לכל ילד, לכאורה תלויה במחלוקת זו.

שכן לדעה הסוברת שהתחייבות האב בהסכם גירושין אינה יוצרת חיוב חדש, אלא היא המשך התחייבות האב כלפי ילדיו, הרי שהדבר תלוי בגילאי הילדים.

ומאחר והמדובר בילדים שאינם מקטני קטנים וחובת האב לזונם היא מדין תקנת אושא, ובזמננו מכח תקנת הרבנות הראשית, הרי ברור שכאשר יש מי שזן אותם במחיר סמלי – נפטר האב מחיובו. שהרי לא על דעת כן התחייב בהסכם הגירושין, ולא גרע דין הילדים הללו השוהים בפנימיה מדין ילדים שנפלו להם נכסים, כנפסק טור ובשלחן ערוך, אה"ע סימן עא סעיף א, שהאב פטור מחיובו במזונותיהם.

אולם לדעה הסוברת שהתחייבות בהסכם גירושין הינה חיוב חדש, יש מקום לומר שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, האם בהתחייבות מוגבלת לזמן, דינה של ההתחייבות כדין התחייבות גמורה שאינה ניתנת לשינויים עם שינוי תנאים. או שגם במקרה זה יש להבחין בכוונת המתחייב ולחלק ולומר, שאם ההתחייבות מתחלקת לתקופת, היות והמקבל נזקק לכך, הרי שעם שינוי הנסיבות בהן המקבל אינו נזקק עוד לכך, כמו במקרה דנן, ההתחייבות בטלה. אולם אם ההתחייבות היתה גם במצב בו המקבל לא היה זקוק לכך, ההתחייבות קיימת גם עם שינוי נסיבות, משום שכך אומדים דעת את המתחייב. וכבר דשו רבים מן הפוסקים בזה נציין לחלקם.

מקור הדין מדברי הרמ"א, חו"מ סימן ס' סעיף ג', ובסמ"ע שם ס"ק טו, הט"ז, הגהות הט"ז שהקשה משלחן ערוך, אה"ע סימן קיד, הפלאה בקונטרס אחרון (סימן קיד אות ו') שו"ת חתם סופר (חו"מ סימן ו'), פד"ר כרך ט' עמודים 306-293, לרה"ג ורנר, אזולאי וצימבליסט, כרך י' 167-146 לרה"ג הנ"ל, אלא שיש סתירה לכאורה בדעתם שם למה שפסקו בכרך ט', וצל"ע לע"ע.

שורת הדין כרך א' להרה"ג א' שינפלד עמודים קי"ד-קכ"ה ובאמרי משפט לגר"י אלמליח סימנים כה-כו. הסמ"ע, הפלאה וחתם סופר בשו"ת – סברו כסברא ראשונה, והגהה על הט"ז מבעל החכם צבי – כסברא השניה.

במחלוקת זו ניתן להבחין בסברא נוספת, והיא, שאם ההתחייבות הינה הדדית ובאה כתמורה, לא ניתן למתחייב לחזור בו מהתחייבותו עקב שינוי נסיבות שחל אצל המקבל קרי, הילדים, ורק כאשר יש שינוי נסיבות מהותי מוצדק שחל במצבו של המתחייב יש להתחשב ולהפחית מהתחייבותו שאז יש לדון זאת כדין של דברים שבלבו ובלב כל אדם, ראה תוס' קידושין מט ע"ב, גיטין לב ע"א, הובאו דבריהם בפוסקים ללא חולק.

סברא זו הובאה כתירוץ שני בהגהה על הט"ז (מהחכם צבי), אמנם הוא עצמו לא סבר כך.

על פי סברא זו רצו לומר מספר דיינים, שכל הסכם גירושין טומן בחובו התחייבויות הדדיות, הן בענייני רכוש וזכויות והן בענייני מזונות ילדים, וכן לעתים גם הסכמה להתגרש מצד מי שלא היה מעונין בכך אלמלא תנאי ההסכם.

כך שלדעתם אין מקום בהלכה לאב המתחייב במזונות ילדיו בסכום שנקבע במסגרת הסכם גירושין, לחזור בו מהתחייבותו זו, גם אם השתנו הנסיבות אצל המקבל כגון שהתחילו לעבוד ולהשתכר עוד קודם הגיעם לגיל 18 שנה.

לדעתם יש סעד מדברי התוס' כתובות מז ע"ב, שם נאמר שקיים הבדל בין נותן מתנה למוכר וקונה. במוכר וקונה (וכן בהסכם גירושין לדעתם) צריך לאמוד דעתם של שני הצדדים לבטל המקח או ההסכם, ולא ניתן ע"ס אומדנא של אחד הצדדים לבטל את המקח או ההסכם. מה שאין כן בנותן מתנה יש רק צד אחד והוא הנותן שצריך להתחשב באומדנא שלו בלבד. ומעין חילוק זה ראה טור ושלחן ערוך, חו"מ (סימן ר"ז סעיף ד'), שלגבי מקח לא ניתן לבטל על סמך אומדנא של אחד הצדדים, אא"כ זה בגדר של דברים שבלבו ובלב כל אדם. משא"כ בנותן מתנה די באומדנא קלה שאומדין בדעת הנותן כדי לבטלה. ראה שם רמ"א, ביאור הגר"א, אלא שמצאתי בערך השולחן חולק על דברי הרמ"א ואכמ"ל. וראה בענין זה משל"מ פ"ז מהלכות זכייה. שו"ת ישועות יעקב אה"ע סימן נג' וקצוה"ח סימן ר"נ סק"ה.

אלא שלאחר העיון נלענ"ד, שבמקרה דנן אין חולק שיש מקום להפחית באופן מדתי מסכום המזונות שחויב הנתבע, וזאת מן הטעמים כדלהלן:

א. התחייבות אב במזונות ילדיו במסגרת הסכם גירושין בזמננו, עיקרה התחייבות כלפי הילדים כאשר האם משמשת כידא אריכתא של האב לדאוג שהכספים ישמשו לכלכלתם. נכון אומנם שמרכיב מסוים בסכום ההתחייבות כולל גם התחייבות האב כלפי האם כתמורה לטיפולה בילדים, אולם מרכיב זה הינו מזערי ותלוי בגובה הסכום שנקבע (ובפרט במקרה דנן סכום של אלף ₪ לחודש לילד הכולל מדור, לא נותר ממנו רק מעט לצורך הטיפול).

טעמי ונמוקי הוא מאחר ובימינו אב ואם הבאים בשערי בית הדין בכדי לקבוע את סכום המזונות בעבור הילדים, מודעים לחוק המאפשר לילדים להגיש תביעה משפטית עצמאית כנגד כל סכום שנקבע ע"י הוריו. הרי שהדבר נלקח בחשבון על ידם והופך אותם ל"מאן דאמר" בהתחייבות זו של האב כלפיהם.

אם אכן כנים דברינו, הרי שקיים חילוק ברור ומהותי בין התחייבות האב במזונות ילדיו בימינו לבין התחייבות שהובאה כאסמכתא הלכתית (לדעה הסוברת שזהו חיוב חדש) מהדין של הפוסק לזון בת אשתו חמש שנים, שנפסק בטור ושלחן ערוך, אה"ע סימן קיד. שם ההתחייבות של הנושא את האשה הוא אך ורק כלפי האשה שנשא ולא כלפי הבת. שהיא לא "מאן דאמר" בהתחייבות זו, ואין זה ענין למה שנפסק בטור ובשלחן ערוך (שם סעיף ג'), שהאשה אינה יכולה לפטור את המתחייב מהתחייבותו, שזה מטעם שזכין לאדם אף שלא בידיעתו ואין חבין לו, ראה שם במפרשים. על כן שייך שם לומר שהתחייבותו של הנושא את האשה תקֵפה גם אם תינשא האשה או בתה לאחר בתוך חמש שנים. והטעם מבואר שם בפוסקים שהיה למתחייב להתנות שאם תינשא לא יתחייב, ומדלא התנה, התחייבותו תקפה בכל מקרה לאותה תקופה.

משא"כ בימינו התחייבות האב עיקרה היא כלפי הילדים שיוכלו לחיות בכבוד. האם התובעת, אין לה זכות תביעה מלבד לדמי הטיפול בילדים (בנדוננו לא היה לה חלק כמעט) והאומדנא שביה"ד צריך להתחשב בה היא האומדנא של הנתבע שהתחייב לילדים. כאשר ברור לכל שאם בהסכם הגירושין היו באים הצדדים בפני ביה"ד והיתה צצה ועולה השאלה האם התחייבות לסכום זה תהיה שרירה וקיימת, גם במקרה והילדים ישהו בפנימיה במחיר סמלי, הרי הדבר פשוט לנו שלא היינו מחייבים אותו באותו סכום. ואם לאשה התובעת היה חשוב לה לחייב את הנתבע גם במקרה זה, עליה היה מוטל להתנות זאת מראש, אלא שיש לקחת בחשבון היכן הילדים שוהים בשבתות וחופשות.

בחילוק זה מרוויחים אנו, שגם לטעמו השני של החכם צבי שבפוסק מזונות לאשתו יש התחייבות הדדית שאין לבטלה ע"פ אומדנא, אעפ"כ בימינו בהסכמי גירושין אין לראות זאת כהתחייבות הדדית ובודאי לא במקרה דנן.

ב. נימוק נוסף, בימינו הנוהג המקובל הוא שהאב מתחייב במזונות הילדים עד להגיעם לגיל 18 שנה. כמעט ולא מוצאים אנו הסכמים לא שגרתיים בהם יש התחייבות למספר שנים קצוב.

שונה הדבר בתכלית מדין הפוסק לזון בת אשתו חמש שנים, ששם, זו התחייבות אינדיבידואלית של הנושא, אשה בהתאם לסיכום של מספר השנים אותו מבקשת האשה עמה הוא רוצה להינשא.

בהתחייבות שכזו סבר החכם צבי, שהיא תקפה לאותה תקופה שקצבו הבעל המתחייב והאשה שנשא. והתחייבות זו אינה ניתנת לשינויים גם אם האשה או הבת ינשאו באותה תקופה, והסברא לכך כפי שהסבירו המפרשים, היא משום שהיה לו למתחייב להתנות, ומכאן למד שהוא הדין לכל המתחייב לחבירו לזונו ופסק עמו זמן קצוב.

ואכן סברא זו נכונה היא כל עוד ההתחייבות אינדיבידואלית, אולם בהתחייבות סטנדרטית האופיינית להסכמי גירושין בימינו, התחייבות זו עד גיל 18 אינה סתמית, היא באה על רקע הדאגה לכלכלת הילדים כל עוד היותם תלויים בהוריהם ואינם עצמאים, ומכאן שיש לאמוד בסתם את התחייבותו של האב שלא התחייב בכל מקרה, וכאשר הילדים מסודרים בפנימיה כמו במקרה דנן בטלה העילה להתחייבות האב.

בחילוק זה מרוויחים אנו שגם לטעמו הראשון של החכם צבי שבפוסק מזונות לבת אשתו יש התחייבות לפרק זמן קצוב בסכום זה שהסכימו, ולכן אין לבטלה ע"פ אומדנא, משא"כ בימינו יש שינוי מהותי להתחייבות זו.

ויש לנו אומדנא גדולה שהינה בגדר בלבו ובלב כל אדם שהאב הנתבע לא התחייב לשלם את הסכום שנקבע בכל מצב. וברור שאם הילדים שוהים בפנימיה – יש להפחית מהסכום שהתחייב גם לדעת החכם צבי, בתירוצו הראשון.

לסיכום: לשני הטעמים שהובאו בחכם צבי (בהגהתו על הט"ז) יש מקום לחלק בין התחייבות אב למזונות ילדים בהסכמי גירושין בימינו לבין דין הפוסק מזונות לבת אשתו. וזאת גם לדֵּעות הסוברות שחיוב מזונות האב במזונות ילדים במסגרת הסכם גירושין יוצרת חוב חדש.

כאמור, חילוקו של החכם צבי אינו מוסכם, ובלאו הכי לדעת הסמ"ע, ההפלאה והחתם סופר אין לחייב במקרה דנן.

ג. נימוק נוסף להפחתת חיוב הנתבע במזונות שני הילדים בתקופת שהותם בפנימיה. לפי הנלענ"ד, מאחר והילדים ניזונים וסמוכים על שולחן המוסד בו הם שוהים, יש מקום לומר שגם הסוברים שהתחייבות אב בהסכם גירושין הינה התחייבות מחודשת שאין להתחשב בשינוי נסיבות, זהו דווקא בסוג של שינוי נסיבות בו הילדים אינם ניזונים בפועל אלא עובדים ומשתכרים וכמו במקרים שצוינו בפדרי"ם הנ"ל, אולם במקרה והילדים ניזונים בפועל, יש לומר שהאב פטור ממזונותיהם באותה תקופה.

טעמי לכך הוא, שגם אם נאמר שיש כאן התחייבות חדשה של האב במזונות ילדיו, לא ניתן לנתקה מהחוב הבסיסי שחל עליו קודם לכן. התחייבות זו יונקת ושואבת את כוחה מהחוב הבסיסי, ולכן בילדים מעל גיל שש כמו במקרה דנן שחיובו של האב הוא מצד תקנת אושא או תקנת הרבנות הראשית, ויסוד הדין מדיני צדקה אלא שזהו חיוב צדקה חזק יותר, אשר מוטל על האב בעיקר שכופין עליו דין זה ויורדים לנכסיו. ראה טושו"ע יור"ד סימן רנ"א סעיף ד', וכבר האריכו ביסודות חיוב זה הרה"ג יקותיאל כהן אב"ד אשדוד בספר שורת הדין (כרך ג מעמוד כ"ט והלאה), וכן הרה"ג חגי איזירר שליט"א דיין ביה"ד הרבני בגדול בספר שורת הדין (כרך ח' מעמוד שי"ז והלאה)

א"כ ניתן לומר, שהתחייבות זו אינה באה על חלל ריק אלא על חוב קודם שהיה מוטל על האב שעיקרו מדין צדקה, ובודאי שגם האב וגם האם כשבאים לערוך הסכם גירושין כוונתם אחת, שהילדים לא ייפגעו כתוצאה מהפֵּרוד של ההורים, ועל כן דואגים להכניס סעיף מזונות המוסכם על ידם ובו התחייבות האב לתת לאם סכום מזונות קבוע עד הגיעם לגיל 18 שנה. ובודאי שאם היתה מתעוררת השאלה מה יהיה באם הילדים יסודרו בפנימיה לשביעות רצונם האם גם אז חיוב האב יעמוד במקומו, ברי לי, שהצדדים היו מסכימים שאין להשית על האב את כל הסכום ויש להפחיתו באופן מידתי. וגם אם האם היתה מתעקשת על כך הרי שביה"ד היה מעמידה על ההיגיון הברור העומד מאחרי התחייבות זו של האב ובכל מקרה היו מגיעים להסכמה ברורה.

אכן, אם הילדים עובדים יש מקום לטענה של האם, שהילדים עשויים לקחת את המשכורת לעצמם ולהותירה להיות אחראית לכלכלתם. אולם כאשר הילדים מסודרים במוסד פנימייתי לשביעות רצון כל הצדדים, מדוע יש להותיר את חיובו של האב על כנו ולא להפחיתו כפי הנדרש?! הרי ברור שאין זו מתנה כספית שהאב מתכוון להעניק לאם עם הגירושין, ולכן הנוהג הוא להפסיק את החיוב בגיל 18 שנה. אולם, כל זה יפה בהתחייבות מזונות של האב במסגרת הסכם גירושין כלפי הילדים.

ברם, בפוסק מזונות לבת אשתו לחמש שנים, שם הטעם משום חיבת ביאה כמבואר בפוסקים שם. ע"כ יש למתחייב במזונות בת אשתו תמורה שמכוחה הוא מתחייב בהתחייבות חדשה וגמורה ללא תנאים, כאשר לא היה קודם לכן שום חוב כלפיה, אין בכך שום מעשה חסד אלא התחייבות הדדית גמורה ובלתי מותנית בנישואין עם איש אחר.

חילוק דומה מצאתי בספר פנים במשפט, חלק חו"מ סימן ס', שהקשה את הקושיא הידועה של האחרונים בסתירה שיש בין חו"מ סימן ס' לבין אה"ע סימן קיד, ויישב בזה"ל: "והנלע"ד ליישב דחילוק גדול יש בין מתחייב לזון את חבירו בשביל הנאה שקבל ממנו למתחייב לזונו על צד החסד מבלי שקדמה לו שום הנאה ממנו". ראה שם באורך דבריו ומה שהביא בשם האחרונים, ומכאן לנדוננו, גם אם נאמר שהתחייבות זו של האב בהסכם גירושין הינה התחייבות חדשה, יונקת היא מבסיס של חיוב קודם שלו מדיני צדקה (כידוע נחלקו הדיינים בפרשנות לתקנות הרבנות הראשית לישראל בנוגע למזונות ילדים עד גיל 15 או 18. האם חיוב זה הינו חיוב גמור כמו לילדים עד גיל 6. או חיוב מדיני צדקה כמו לילדים מעבר לגיל 6 והוא בעצם הרחבת התקנה שהתקינו באושא מעבר לגיל 12 לבת ו 13 לבן).

אולם ברור שכאשר הילדים מסודרים במוסד פנימייתי לשביעות רצון ההורים אין מקום לתקנה זו ולחייב את האב לשלם לידי האם סכומי כסף למזונותיהם. ועכ"פ גם אם יש ספק בתקנה יש לפסוק כפי עיקר הדין. ואין לו ממנו הנאה ותמורה למעט הסיפוק שילדיו ממשיכים דרכו ולא חסר להם דבר לכלכלתם, שכאן יש אומדנא גדולה שהתחייבותו אינה כוללת שינוי נסיבות כה מהותי כמו שהיית ילדיו בפנימיה כאשר את צרכיהם הם מקבלים מהמוסד תמורת שכר לימוד סמלי בו אין ספק שהוא מחוייב.

ומצאתי און לי, שכן ידועה מחלוקת החלקת מחוקק והבית שמואל (שם סימן קיד) בדין המתחייב לזון את חבירו, וחבירו דורש ממנו לתת לו זאת בכסף. לדעת החלקת מחוקק, וכן סברו הסמ"ע חושן משפט סימן ס' ס"ק יב ובאור הגר"א ס"ק טו, יכול לדרוש זאת בכל מקרה, וכפי השלחן ערוך, חו"מ סימן ס סעיף ג. ולדעת הבית שמואל דווקא כאשר יש מי שזן אותו, אבל אם אין מי שזן אותו אינו יכול לדרוש ממנו זאת ומשווה דין זה לדין הפוסק מזונות לבת אשתו שחיובו אינו פוסק גם כאשר הבת נישאה ויש לה בעל שנותן לה מזונות שרק אז משתנה חיובו לדמים.

ובנתיבות המשפט, חו"מ סימן ס' ס"ק ה, נטה קו ברור שאף בפוסק מזונות לבת אשתו החיוב הוא כספי אם הבת מעוניינת בכך והוכיח זאת מסוגיין ראה שם וראה עוד בית מאיר שהסתפק בזה.

נמצאנו למדים שהתחייבות לזון את חבירו או אפילו בת אשתו, יש בה אלמנט של חיוב כספי, אותו מתחייב הפוסק התחייבות זו. משא"כ במזונות ילדים לא יעלה על הדעת שחיוב זה יש בו אלמנט כספי כלפי האם, גם אם הוא מעוגן בהסכם גירושין. כל מטרת חיוב האב והאם במזונות הילדים היא, כפי שאמרנו, לדאוג לצרכי הילדים שלא ייפגעו כתוצאה מהגירושין ותו לא.

ומכאן דעתי נוטה, שבמקרה בו הילדים שוהים במוסד פנימייתי – אין להטיל על האב חיוב כספי שאינו משרת את טובת מי מהצדדים ועשוי להסב נזק לאב המתחייב. כאן גובר חיוב הילדים לכיבוד אביהם על התחייבותו כלפיהם, כל עוד אין להם פגיעה בצרכיהם, זהו האיזון הנכון והנדרש של תקנת חכמים.

צא ולמד, אשת איש שבעלה מחויב במזונותיה מן התורה, לדעת כמה פוסקים או חיוב גמור מתנאי כתובה, אעפ"כ אם ניזונת האשה ע"י אחר – פטור הבעל באותה תקופה מחיובו במזונותיה, כמבואר בפוסקים בטור ושלחן ערוך, אה"ע סימן ע סעיף ח.

וראה בהקשר זה דבריו של הגר"ש שפירא שליט"א, בפד"ר כרך ט"ז עמודים 55-46 שהרחיב בעניין זה, ולא אאריך אולם אצרף קטע מנימוקי פסק דין שכתבתי ובו התייחסותי באריכות לנושא זה והשגותיי על חלק ממסקנותיו.

תימוכין נוספים לדברינו, ניתן ללמוד ממסקנות שהעלה הגר"ח צימבליסט שליט"א בפד"ר כרך ז' (עמוד 156), שכתב וז"ל:

"ויש ללמוד מזה באם האשה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חודשית עבור מזונות אין זה פוטר את הבעל או האב לזונם. בהקצבה החדשית הנחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש אין לחייב את הבעל או האב במזונותיה, דהא סוף סוף יש להם, נמצינו למדים שגם לחיוב מזונות אב כלפי ילדים עד גיל שש ההתחייבות תקפה גם במקרה ויש להם נכסים מאחר והיא התחייבות גמורה (יש סוברים אף מן התורה) מ"מ אם הם שוהים במוסד וניזונים שם פטור האב מהתחייבותו."

ודוק מיניה לאתרין, שגם לדעות הסוברות שהתחייבות האב למזונות ילדיו בהסכם הגירושין הינה התחייבות חדשה וגמורה, מ"מ לא עדיפה התחייבות זו מהתחייבות האב כלפי ילדיו עד גיל שש או התחייבות מזונות של בעל כלפי אשתו, שיש סוברים שזו התחייבות מן התורה, ואעפ"כ פטור האב/הבעל מלזונם כל עוד הם שוהים בפנימיה וניזונים שם.

ד. נימוק נוסף להפחית את חיובו של הנתבע במזונות שני ילדיו בתקופת שהותם בפנימיה, הוא מאחר וכבר הבאנו בתקציר העובדות, שהצדדים לא התחייבו בקניין על ההסכם. ותוקפו מדין סיטומתא כמבואר בפדרי"ם. כאן יש לצרף דעתו של הגר"ש בן שמעון שליט"א הסובר שבהסכם שלא נעשה קנין ותוקפו מדין סיטומתא, יש להחיל עליו את הדין הנוהג במדינה וללכת אחר האומדנא של המתחייב קרי, האב.

סימוכין לדבריו הביא מדברי המהרשד"ם (חו"מ סימן שפ), שביסס דבריו על דברי הרשב"א שהובאו בנמוקי ב"מ. דבריו הובאו בפד"ר כרך כ' עמודים 15-16.

הנדון שם היה בתביעת אב להפחית ממזונות ילד שלא היה מעונין לראותו, ודוק מיניה לאתרין.

ואמנם הגר"א שפירא זצ"ל נחלק עליו בזה (ראה עמוד 9), מ"מ יש לצרף דעה זו במקרה דנן להפחית ממזונות הנתבע.

ה. נימוק נוסף בנסיבות העובדתיות שהוצגו בתקציר העובדת, הוא שהצדדים הסכימו ביניהם לתשלום חדשי של אלף ₪ עבור מזונות שני הילדים (כפי שצויין בכתב ההגנה של הנתבע). נובע מכך שישנה אומדנא ברורה גם בכוונת התובעת להפחית מסך המזונות שחויב הנתבע סך חמש מאות ₪ לכל ילד. (התובעת לא הכחישה זאת) ובודאי שבנסיבות הללו אין חולק שעלינו לפסוק בהתאם לכוונתם.

ו. נימוק נוסף, בנסיבות העובדתיות שהבאנו, בהן הצדדים הופיעו בביה"ד לאישור הסכם בלבד ללא שפתחו תיק תביעה לגירושין ובהסכם לא היו סעיפים מהותיים בענייני רכוש וזכויות. יתכן והצדדים הסכימו להתגרש באופן הדדי ללא ויתורים מהותיים, ומשכך יש לראות בהתחייבות האב במזונות הילדים כהתחייבות כלפי הילדים בלבד, ונשמט טעם הדיינים שסברו שיש התחייבות הדדית כלפי האשה (כמ"ש החכם צבי בתירוצו השני), ולכן יש צורך להתחשב גם באומדנא של האשה.

לסיכום:
בנסיבות העובדתיות למקרה דנן נראה שאין חולק שיש להפחית מהסכום בו חויב הנתבע לשני הילדים בתקופת שהותם בפנימיה.

שוב ראיתי בנימוקי הגר"ח איזירר שליט"א בערעור, שיש לדון בכל מקרה לגופו, הובאו דבריו בספר אמרי משפט סימן כ"ו, ראה שם.

מכל הלין טעמי נראה לי להפחית מסכום המזונות שחויב הנתבע סך שש מאות ₪ לחודש בעבור שני הילדים במשך תקופת שהותם של הילדים בפנימיה.

תקופה זו משתרעת על פני שלוש שנים עד למתן פסק דיננו הקודם, ובהתאם לחישוב שעשיתי יש להפחית מסכום התביעה סך של 21,600 ₪.

בחישוב זה לקחתי בחשבון את שכר הלימוד של הילדים בסך 410 ₪ לחודש ששילמה התובעת, וצרכי הילדים בעת שהותם אצלה.

ב. טענת "פרעתיך" של הנתבע
ענין נוסף שהתבקשנו לשקול מחדש ולהבהיר, היא טענת הנתבע שפרע משך תקופה ממושכת את דמי השכירות של האשה מתוך משכורתו בניכוי ישיר לבעל הבית (המשכיר), שהוא גם המעביד שלו.

בנושא זה נאמר ע"י ביה"ד הגדול בהחלטתו: "נשמעו עדויות ומסקנת ביה"ד בנדון לא נתבררה דיה".

לאחר העיון מחדש בחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים מסמכים שהומצאו ובפסק הדין, נראה לי שאין מקום לשנות מפסק הדין.

לטעמי, משלושת העדים שהופיעו בביה"ד לא התקבלה שום הוכחה חד משמעית לגרסת הנתבע.

אדרבא, מגרסת העד השלישי, אחיו של המעסיק, שהופיע אחרון, עולה שלא קוזז בפועל משכרו של הנתבע אלא רק דובר על כך (ראה דבריו פרוטוקול מיום א' שבט תשס"ח 8.01.09).

לעדותו זו יש משקל רב בהיותו המתעסק העיקרי בענייני השכירות, כפי שציינו אמו ואחיו של המעסיק, שהופיעו. מה גם שעדותם לא היתה נראית לנו ברורה דיה, ובהתאם לכך קבע ביה"ד בפסק הדין, "שטענת הנתבע שהוא שילם חלק משכר הדירה בכך שהפחיתו ממשכורתו עבור שכר הדירה לא הוכחה בעליל".

אמנם בעמוד 4 נאמר: "שהאומדנא מתערערת בטענת פרעתיך בין היתר גם ע"י עדותו של [...] המעסיק". אולם כאמור עדותו זו לא התקבלה לאור העובדה שגרסתו סותרת את עדותו של אחיו, שהינו העד המרכזי שהוזמן מתוקף היותו המתעסק בענייני השכירות ובהתחשב בעובדה שהעד הינו מעסיקו של הנתבע משקלה של עדותו קלושה, אלא שיש קצת רגלים לדבר בצירוף האומדנא שנאמר שם.

ומכאן אנו מבהירים, כי אין כלל סתירה בפסק דיננו. וגירסת הנתבע לא הוכחה כפי שכתבנו.

ג. נאמנותה של התובעת כ"פוגמת שטרה"
באשר לבקשה השלישית של ביה"ד הגדול בזה"ל: "גם אם נדון את האשה כתובעת על פי שטר הרי, 'פגמה שטרה' וחל חיוב שבועת המשנה, וביה"ד יברר זאת".

לאחר המחילה רבתי, אכן התייחסתי לכך בנימוקיי בקצרה (וייתכן שמשום כך לא הובנה כראוי). ציינתי למבואר בטור ושלחן ערוך, חו"מ סימן פד סעיף א, ומאחר והתעורר אצלי ספק האם יש במקרה דנן דין נאמנות, מכיוון שבהסכם נאמר שהאב יעביר את התשלום באמצעות המוסד לביטוח לאומי, ובכהאי גוונא נפסק בטור ובשלחן ערוך שהפוגם שטרו לא חייב שבועה.

לכן ציינתי לדברי ספר התרומות שהובאו בב"י, שם הוא דן בהגדרת הנאמנות הפוטרת משבועה, והביא שתי דעות בעניין זה. בהקשר זה הבאתי דברי המהר"א ששון סימן רב (בטעות נרשם מהרשד"ם), שהמוחזק יכול לומר קים לי כדיעה הסוברת שצריך נאמנות מפורשת ולחייב את התובע שבועה.

ומכאן מסקנתי, שבמקרה דנן הנתבע שהוא המוחזק (בפועל שהרי עדיין לא שילם) יכול לומר "קים לי", ולחייב את התובעת שבועת הנוטלין כמבואר בפוסקים. בזמננו לא נוהגים להשביע אלא לפשר בערך שליש מהשבועה, כלומר שבשבועת הנוטלים מפחיתים מסך התביעה שליש. ראה ביאור על כך בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סימן קלג, אגרות משה חו"מ ח"א סימן קלג, אגרות משה חו"מ ח"א סימן לב, ובספרו של הגרצ"י בן יעקב משפטיך ליעקב ח"ב סימן ה' וכן סימן לב, שהאריך לחלק בין סוגי השבועות, והואיל והדבר נתון לשיקול דעת ביה"ד בהתחשב בטענות הצדדים ובמשקל שיש לתת לכל אחת מכן.

לכן נראה לי שבנסיבות הללו בהן חיוב השבועה המוטל על התובעת כדין פוגמת שטרה שנוי במחלוקת, ורק מכח טענת קים לי של התובע יש לחייבה, אם כן אין להפחית מסכום התביעה שליש כנהוג, אלא כרבע מסכום התביעה וזאת לאחר קיזוז:

א. הסכום שיש להפחית בחיוב האב במזונות שני ילדיו בתקופת שהותם בפנימיה עד למתן פסק דין, (ספטמבר 2008) בסך 21,600 ₪.

ב. 2,500 ₪ שהתובעת הודתה בקבלתם באמצעות הגננת.

ג. כ- 5,930 ₪, סכום שהנתבע הודה שהפסיק לשלם כפי שהורו לו ביטוח לאומי ואינו שנוי במחלוקת.

לאחר חישוב חדש של סך התביעה, הקיזוזים הנ"ל, הפחתה של כרבע מהסכום השנוי במחלוקת, נראה לי שיש להעמיד את סך החיוב המוטל על הנתבע לשלם בסך 19,000 ₪.

החלטה זו באה כהשלמה וכהבהרה לבקשת ביה"ד הגדול ותוחזר לעיונו של ביה"ד הגדול, באם יסכימו עמיתיי להבהרה זו.

הרב מימון נהרי – דיין

בירור נתונים
א. בתיק זה ניתן פסק דין מפורט ומנומק בתאריך כ"ח אלול תשס"ח 28.9.2008 המחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 40,000 ₪.

ב. הוגש ערעור וניתנה החלטה ע"י בית הדין הגדול מתאריך כ"ז אב תשס"ט 17.8.2009, ובו התבקשנו לתת את דעתנו בשלש נקודות שהעלו.

ג. נעמוד על נקודות אלו אחת לאחת:

הנקודה הראשונה: לדון בתביעה שהעלה האב שיש להפחית את דמי המזונות בתקופה שהילדים היו בפנימיה על אף שלא פתח תיק לתביעה זו, אולם יש מקום לשקול דיון בתביעה זו במסגרת התביעה שבפנינו.

בחודשים האחרונים ערכנו בירור יסודי אודות התשלומים שקיבלה האשה מהמוסד לביטוח לאומי ואודות תקופת השהיה של הילדים בפנימיה, וכן בירור באשר לתשלום לפנימיה.

ד. התמונה השלמה שעלתה היא כדלקמן:

1. לצדדים הסכם גירושין מתאריך י"ז אלול תשס"ג 14.9.03, אשר קיבל תוקף של פסק דין באותו יום. בהסכם הנ"ל האב התחייב בסכום 3,000 ₪ לחודש עבור שלושה ילדים.

הצדדים התגרשו בתאריך י' חשון תשס"ד 5.11.03.

2. עד אוגוסט 2005 היו שלושת הילדים אצל האם למעט חודשיים בהם הבן [...] היה עם אביו.

3. בספטמבר 2005 עברו שני הילדים [...] יליד 25.10.1991 ו[...] ילידת 22.3.1993 לפנימיה.

4. באוקטובר 2005 עבר הבן [...] לרשות אביו.

5. הבן סיים את שהותו בפנימיה בסוף שנת הלימודים תשס"ט – 2009.

6. הבת עדיין נמצאת בפנימיה.

ה. באשר לתשלומים, כפי שציינו בפסק הדין האמור, רוב התביעה מתייחסת לתקופה הראשונה עד דצמבר 2005, כמפורט בעמוד הראשון של פסק הדין סעיף ד 1-2, סך הכל 40,300 ₪.

רוב רובה של תביעה זו בסך 38,100 ₪ היא עד אוגוסט 2005, טרם המעבר לפנימיה.

האשה הודתה כי קיבלה חמש מעטפות עם 500 ₪ בכל אחת, סך הכל 2,500 ₪.

ו. החל מינואר 2006 ועד יולי 2006 קיבלה האשה מהמוסד לביטוח לאומי סך 1,788 ₪ לחודש. זה הבסיס לאמור בפסק הדין בראש עמוד 2 סעיף 3, שהתביעה עומדת על סך 212 ₪ לחודש להשלמת 2,000 ₪ המגיעים לאשה עבור שני ילדים.

בפסק הדין הנ"ל לקחנו נתון זה עד למתן פסק הדין, דהיינו סוף ספטמבר 2008 סך הכל 33 חודשים כפול 212 ₪, סכום התביעה הכולל: 6,996 ₪.

ז. מהנתונים שלפנינו היום עולה כי הנחה זו היתה מוטעית, שכן היא נכונה לשבעה חדשים בלבד, מינואר 2006 ועד יולי 2006 על 212 ₪ לחודש, סך הכל 1,484 ₪, אולם מאוגוסט 2006 ועד דצמבר קיבלה האשה מהמוסד לביטוח לאומי 1,427 ₪ לחודש, ובארבעת החודשים הראשונים של שנת 2007 קיבלה 1,434 ₪ לחודש.

ח. משמעות הדברים שיש לתקן את פסק הדין לפי נתונים אלו כדלקמן:

1. עבור תשעה חדשים – אוגוסט 2006 ועד אפריל 2007 כ- 570 ₪ לחודש, ובמדויק 5,129 ₪.

2. ממאי 2007 ועד מתן פסק הדין בסוף ספטמבר 2008 האשה לא גבתה כלל מבטוח לאומי כך שמגיע לה 2,000 ₪ לחודש, ולכן עבור 17 חודשים התביעה היא 34,000 ₪.

א. מעבר לכך מאחר ועברה שנה וחצי ממתן פסק הדין, (כשנה עד מתן ההחלטה של בית הדין הגדול וכחצי שנה במכלול הבירורים הן באשר להרכב והן באשר לאיסוף הנתונים) הרי שמן הנכון להעמיד את התביעה נכון להיום.

גם תקופה זו יש לחלק לשניים:
1. עד אוקטובר 2009 (ועד בכלל) כאשר מלאו לבן 18 שנה דהיינו אחד-עשר חדשים 2,000 ₪ לחודש, סך הכל 22,000 ₪.

2. מנובמבר 2009 ועד היום אפריל 2010, סך הכל ששה חדשים, 1,000 ₪ לחודש עבור הבת סכך הכל 6,000 ₪.

י. התוצאה הסופית, סכום התביעה נכון להיום:
1. 38,100 ₪ עד אוגוסט 2005.

2. 2,200 ₪ ספטמבר – דצמבר 2005.

3. 1,484 ₪ ינואר-יולי 2006.

4. 5,129 ₪ אוגוסט 2006 – אפריל 2007.

5. 34,000 ₪ מאי 2007 – ספטמבר 2008.

6. 28,000 ₪ אוקטובר 2008 – אפריל 2010.

סך הכל: 108,917 ₪.

אולם מאחר ולא התבקשנו ע"י בית דין הגדול לעדכן את פסק הדין נכון להיום, לא נתייחס לתקופה זו. ואם האשה תגיש תביעה בנידון, עליה לעשות זאת באופן המקובל עם העתק לצד השני לתגובה.

משכך סכום התביעה עד ספטמבר 2008 עומד על סך 80,917 ₪.

מתוך סכום זה יש לקזז סך של 2,500 ₪, שהאשה הודתה שקיבלה במעטפות כאמור לעיל, על כן יש להעמיד את סכום התביעה על סך 78,417 ₪.

יא. באשר לשאלת בית הדין הגדול, האם לא מן הראוי להפחית את דמי המזונות לתקופה שהילדים שהו בפנימיה.

באשר לפסק הדין הקיים שאלה זו כמעט ואינה רלוונטית מאחר וכל התביעה שנרשמה בפסק הדין לתקופה זו מאז שהילדים נכנסו לפנימיה עומדת על סך של כ – 7,000 ₪ בלבד. 212 ₪ לחודש.

אולם לאור הנתונים החדשים שבידינו יש לכך משמעות רחבה מאוד והגענו למסקנה שאכן יש לקחת זאת בחשבון (נימוקים הלכתיים יצורפו בנפרד).

יב. מאחר ועלתה שאלה עובדתית, והיא מי שילם עבור הילדים לפנימיה, על כן עלינו להציג את הנתונים שקיבלנו:

1. ב"כ האשה במכתבה מתאריך 3.3.10 כתבה, כי האשה שילמה לפנימיה עד אשר הביטוח הלאומי הפסיק לשלם לה, דהיינו אפריל 2007, והיא הציגה לשם כך קבלות על סך 410.44 ₪ לחודש לשנת 2006, לארבעה חדשים, פברואר, אפריל, יולי אוגוסט.

2. במכתב שהתקבל ממרכז הילדים "אמונה" מתאריך 24.2.10 נאמר שהאם שילמה בשנת 2006.

יחד עם זאת נאמר כי בשנתיים האחרונות לא התקבל תשלום מאף אחד מההורים ובשנה הנוכחית 2010 האב משלם עבור הבת.

3. נתונים אלו לא נותנים תמונה שלמה אולם ניתן להבין מהם כי התשלום עבור שני הילדים בפנימיה היו מאוד נמוכים, 410 ₪ לחודש לשני הילדים.

ב"כ האם הודתה כי מאז מאי 2007 היא הפסיקה לשלם כליל. הקבלות שיש בידינו הם ארבע בלבד לתקופה של שנה וחצי!

יג. לאחר עיון ושיקול הדעת, נראה כי יש מקום להפחית את דמי המזונות עבור הילדים מ-1,000 ₪ לחודש ל-700 ₪ לחודש עבור כל ילד, דהיינו 1,400 ₪ לחודש.

אלא שבשנה הראשונה בה שהו הילדים בפנימיה, ליתר דיוק 11 חודשים, מספטמבר 2005 ועד יולי 2006, האשה גבתה מביטוח לאומי עד 1,788 ₪ לחודש, ועל כן עלינו לקבוע כי המועד להפחתת דמי המזונות בגין היותם בפנימיה יתחיל מאוגוסט 2006 מאז שגבתה כ- 1,400 ₪ לחודש.

לעניות דעתי מן הראוי להפחית את תביעתה בגין החודשים שטרם גבתה, מאחר והילדים שהו בפנימיה. אולם אין לחייב אותה להחזיר כספים לתקופה שכבר גבתה יותר דרך הבטוח הלאומי.

אמנם חברי אין דעתם כן, אולם מאחר ומדובר בסכומים קטנים מכלל התביעה, הרי שאין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגענו.

יד. אולם מאז שהאם הפסיקה לשלם לפנימיה, על פי הודאתה ממאי 2007, ולדבר זה יש סימוכין במכתב של פנימית אמונה כי בשנתיים האחרונות דהיינו: 2008-9 אף אחד מההורים לא שילם לפנימיה הרי שפחתו הוצאותיה בעוד כ-200 ₪ לילד, ועל כן דמי המזונות יעמדו על 500 ₪ לילד.

היוצא מכאן: כי יש לתקן את דמי המזונות עבור שני הילדים מאז שנכנסו לפנימיה כדלקמן:

א. ספטמבר 2005 – דצמבר 2005 קיבלה מביטוח לאומי 1700 ₪. הרי שיש מקום להפחית ממזונות 300 ₪ לחודש, סך הכל לארבעה חודשים: 1,200 ₪.

ב. ינואר 2006 – יולי 2006 שבעה חודשים בהם קיבלה מבטוח לאומי 1788 ₪ יש להפחית 388 ₪ לחודש, סך הכל 2,616 ₪.

ג. מאוגוסט 2006 ועד דצמבר 2006 – חמישה חודשים קיבלה 1427 ₪ ומינואר 2007 ועד אפריל 2007 ארבעה חודשים קיבלה 1434 ₪ סכומים אלו קרובים להערכתנו שיש להפחית את דמי המזונות ל – 1400 ₪ כך שאין לחשב את היתרה הקטנה.

טו. מסקנת הדברים לשיטתי:

דמי המזונות עבור הילדים בתקופת שהותם בפנימיה תחושב לפי שלש תקופות:

א. מאז ספטמבר 2005 ועד אפריל 2007 בהם גבתה האשה מדמי ביטוח לאומי, יעמדו דמי המזונות כפי אשר גבתה, אין לחייב את הבעל להוסיף עליהם ואין לחייב את האשה להחזיר לו.

ב. ממאי 2007, בהם האשה לא גבתה מביטוח לאומי, ועל פי הודאתה הפסיקה לשלם לביטוח לאומי יעמדו דמי המזונות על סך 1,000 ₪ עבור שני הילדים.

כפי שכתבנו לעיל, החלטה זו מתייחסת עד לתאריך מתן פסק הדין דהיינו ספטמבר 2008, סך הכל 17 חודשים, סך 17,000 ₪ מעבר לכך כבר כתבנו שיש מקום לתביעה חדשה.

ג. המורם מכל האמור: האמור בפירוט התביעה בסעיף י:

סעיפים 1,2,3 – עומדים בעינם.

סעיף 4 – לא מתקבל.

סעיף 5 -מאשרים רק מחצית התביעה, סך 17,000 ₪.

סך הכל: 56,284 ₪.

בפסק הדין קבעו כי יש לפשר רבע בגין שבועה.

אולם מאחר והנתבע הודה כי לא שילם לאשה מאז שהילדים עברו לפנימיה, על כן אין להכליל את הסך האמור בסעיף טו, ב, דהיינו 17,000 ₪ בפשרה.

מסקנת הדברים: יש לקזז רבע מתוך 39,284 ₪, שהם 9,821 ₪, ועל כן החישוב הסופי עומד על סך 46,463 ₪.

טז. באשר לשאלה השניה, אני מצטרף לדברים שכתב הדיין הרב מימון נהרי.

יז. באשר לשאלה השלישית של בית הדין הגדול האם אין כאן מקום לדון מדין פוגם שטרו, מאחר והאם הודתה כי קיבלה סכומים מסוימים, חמש מעטפות בסך 500 ₪ כל אחד. ואם כן חל עליה חיוב שבועה חמורה מדין המשנה.

לכאורה לא מדובר כאן בשטר חוב רגיל שעליו חלה ההלכה של פוגם שטרו. שהרי כאן זאת התחייבות לשלם דמי מזונות הילדים מידי חודש בחודשו, ובכל חודש זאת התחייבות העומדת בפני עצמה.

על כן יש מקום להפריד בין התקופות, דהיינו בתקופה בה האשה הודתה כי קיבלה כסף, יש צד לראות זאת כפוגמת שטרה, אולם בעבור התקופה הראשונה שבה ברור לנו כי הוא לא פרע כלל וכמובן בתקופה שאחריה שהוא הודה שלא שילם אין להכליל זאת בהלכה של פוגם שטרו.

דברים אלו ראויים לבדיקה. אולם בנידון שלפנינו אין לכך נפקותא, מאחר וכבר פסקנו פשרה על רבע מכלל התביעה.

אני מצרף בזאת קונטרס עם בירור הלכתי באשר למשנה בפרק הנושא, המתחייב לזון בת אשתו, תחת הכותרת "אומדנא לבטל התחייבות" בו כללתי הבנה מחודשת במשנה זו.

לעניות דעתי יש לכך נפקויות הלכתיות, (אך לא במקרה שלפנינו). מתוכו מתברר מדוע אכן יש להפחית את דמי המזונות עבור התקופה שהילדים שהו בפנימיה.

הרב ישראל שחור – אב"ד


אומדנא לביטול התחייבות
המשנה במסכת כתובות פרק יב משניות א-ב, אומרת:

"הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה, וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.

ניסת, הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות... הפקחים היו כותבים על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי."

הגמרא, שם קא ע"ב – קב ע"א, מעמידה משנה זו ב"שטרי פסיקתא" – בתנאים של חתן וכלה ללא קנין, שההתחייבות בתוקף לפי ההלכה של רב גידל אמר רב: "כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקידשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה".

ומבואר בהמשך הסוגיא (קב ע"ב): "בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי".

לפי אותה סוגיה, התחייבות זו לא היתה תופסת על פי הכללים ההלכתיים המקובלים, מאחר וחסר מעשה קנין ובכל אמירה איננה מחייבת, אולם כאן לאור ההנאה שיש בחיתון ההדדי קיימת גמירות דעת גדולה ועל כן האמירה לבד יוצרת קנין.

הרמב"ם מוצא פגם נוסף בהתחייבות כזו לפי שהיא אינה קצובה, וכך כתב בהלכות מכירה (יא, טז):

"חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסותך חמש שנים, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי.

ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין, והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה."

אמנם הראב"ד בהשגתו מתפלא מאין הורו רבותיו של הרמב"ם כן, שהרי בסוגיית הגמרא הקשו ממשנה זו על ריש לקיש והביאו סייעתא לרבי יוחנן, ואם כן מוכח מהגמרא שאליבא דרבי יוחנן משנתינו אינה בשטרי פסיקתא, ורק ריש לקיש מעמיד כך את המשנה. נושאי הכלים האריכו הרבה בביאור מחלוקתם ואין כאן המקום להאריך.

לכאורה יש טעם נוסף לומר שאין חלות והתחייבות זו. שהרי יש אומדנא גדולה, שאדם המתחייב לזון את בת אשתו – אין דעתו להתחייב כאשר היא מקבלת מזונותיה מאחר, ועם כל זאת לפי המשנה שפעמים שהיא תקבל מזונותיה משלושה בני אדם, יהיה זה כאשר היא נשאת שבעלה זן אותה והשניים שהתחייבו יתנו לה דמי מזונות.

וכבר הקשו האחרונים על משנתינו מדין נדוניית חתנים המובא בכתובות מז ע"א:

"ת"ר: כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו.

לימא בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן קמיפלגי, דתנן נתאלמנה או נתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל (דהיינו מנה או מאתיים ותוספת כתובה).

רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, ומן הארוסין בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה.

מאן דאמר לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה, ומאן דאמר זכה כרבנן."

(זאת אומרת, שבשתי המחלוקות השאלה היא האם מועילה אומדנא לבטל ההתחייבות).

"לא, דכולי עלמא כרבי אלעזר בן עזריה, מאן דאמר לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה, ומאן דאמר זכה, עד כאן לא אמר רבי אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, אבל מדידה לדידיה אפילו רבי אליעזר בן עזריה מודי דמשום איחתוני הוא והא איחתני להו."

(זאת אומרת שבמחלוקת הראשונה של ת"ק ורבי נתן, כולם מודים לעקרון של רבי אלעזר בן עזריה, שאומדנא מבטלת את ההתחייבות. אולם בזה גופא נחלקו האם קיימת כאן אומדנא לבטל את ההתחייבות. אליבא דרבי אלעזר בן עזריה בעל המתחייב לאשה לכונסה לא כתב לה אלא על מנת לכונסה. וכן התחייבות אבי האשה לבעל אליבא דחכמים אף היא ניתנה על מנת שיבואו עמה לבית בעלה, ומאחר שמתה לאחר האירוסין היא בטלה. אולם לדעת רבי נתן התחייבות אבי האשה לבעל בשעת האירוסין היא לשמחת האירוסין מצד עצמם).

ההלכה בסוגיה זו נפסקה כרבי אלעזר בן עזריה, (רמב"ם אישות י, יא שו"ע אבן העזר נד, ו), ובמחלוקת השניה הלכה נפסקה כחכמים ולא כרבי נתן (רמבם אישות כג, טו, שו"ע אבן העזר נב, ב). יוצא אם כן כי בשתי המחלוקות הולכים בתר אומדנא.

הט"ז בחשן משפט סימן ס סעיף ג, עמד על שאלה זו במעשה שבא לפניו באחד שכתב לבנו וכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנשואין, ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה. והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור בזה, דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כל זמן שהיתה כלתו, וראיה מנדוניית חתנים. ועל כך טען הט"ז דאין זה דומה לזה כלל, והדין שלפנינו הוא מפורש במשנה ריש פרק הנושא דשנוי שם, "הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים...". וממשיך הט"ז ומקשה: "ואין להקשות מאי טעמא באמת לא הוה כאן כמו בנדוניית חתנים דלעיל". ועל כן הוא מתרץ:

"דאין זה דומה לזה כלל, דכאן נתברר החיוב שלו על כל אחד מהם בפני עצמו בשעה שכתב שיתן מזונות לשניהם, וכן קיבל עליו לזון את בת אשתו, וכיון שנעשה מעשה הנישואין נעשה החיוב גמור. מה שאין כן בנדוניית חתנים החיוב מדידה לדידיה שכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה... וכן לשון הברייתא שם בפרק נערה שנפתתה כתב לה האב כסות וכלים שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה, בזה דווקא אמרינן אומדנא הוא דווקא שתהנה היא מזה, כיון שעיקר הנתינה תתיחס על שמה ובשביל זה מקבל הבעל נכסי צאן ברזל שלה, מה שאין כן בחיוב מזונות ודירה שהאב נותן במתנה לזוג או כדי שישא פלונית כיון שנשא חל החיוב."

וממשיך הט"ז:

"שוב כשזכיתי ללמוד השמעתא דנדונית חתנים, עיינתי בסוגיא אליבא דרבנו תם, שהעיקר לרבנן דרבי נתן דסבירא להו דלא זכה החתן בנדוניא, היינו מטעם שכתב האב בפסיקתו שיבואו הנכסים עם בתו מבית אביה לבית בעלה, משום הכי אף על פי שכנסה כל זמן שמחוסר מעשה דהיינו ההבאה מבית אביה לבית בעלה לא זכה, ועל כן אזלינן בתר אומדנא, דרבנן מדמו מחוסר זה המעשה וההיא מחוסר מעשה דרבי אלעזר בן עזריה התם שמחוסר כניסה לחופה, ורבי נתן מחלק בין מעשה דההבאה למעשה דכניסה, נמצא לפי ההלכה דקיימא לן כרבנן דרבי נתן דלא זכה החתן דווקא כשמחוסר דבר אחד ממה שהתנה דהיינו הבאת הנכסים לרשות הבעל, ועל כן לענין מזונות בת אשתו דשם לא מחוסרי מידי אף דנתגרשה האם אחר כך מחוייב לזונה, וזה ברור ואמת גמור. ועל כן נראה שצריך לשלם חלק כלתו במזונות ודירה לפי הדין."

הערה: כאן עלי להעיר שמדפיסי השלחן ערוך הביאו את ההגה הארוכה של החכם צבי באמצע תירוצו של הט"ז, והלומד מאבד את הרצף של דברי הט"ז, ולא שם לבו לכך שדברי הט"ז נקטעו ומה שנכתב לאחר ההגה הוא המשך ישיר. חבל שהמהדירים של השלחן ערוך לא תיקנו את הדבר והשאירו את ההגה במקומה.

נמצאנו למדים מהט"ז שני חילוקים:
א. בנדונית חתנים האומדנא מתבססת על לשון ההתחייבות "ודין נדוניא דהנעלת ליה" או כלשון הברייתא: "שכתב לה שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה", כך שברורה מראש כוונתו שההתחייבות היא כאשר האשה תבוא עם הנדוניא מבית אביה לבית בעלה, וזה כמעט כמו תנאי מפורש. על כל פנים לא גרע מהגמרא בקדושין מט ע"ב, לגבי מי שמכר נכסיו משום שדעתו היתה לעלות לארץ ישראל, ובשעת המכר לא אמר דבר ונאנס ולא עלה – הוי דברים שבלב ואינם דברים. ומבואר בתוספות שם, שאם פירש דבריו, המכר בטל ואין צורך בתנאי כפול ודי בגילוי מילתא, והוא הדין כאן.

מה שאין כן במתחייב לזון בת אשתו, וכן במעשה שבא לפני הט"ז לא נאמר דבר, ולכן כיון שנעשה מעשה הנישואין חלה התחייבותו ואין לבטלה.

ב. במקום שעדיין צריך מעשה והמעשה לא נעשה אזי לא חלה התחייבותו, כגון שהיתה האשה אמורה להביא מבית אביה לבית בעלה, ולפי רבינו תם אפילו אם כנס האשה עדין לא חלה ההתחייבות כי הוא מחוסר מעשה של הבאה, ועל כן לפי רבי אלעזר בן עזריה, אם מתה ארוסה לא זוכה בתוספת כתובה לפי שחסר מעשה של כניסה לחופה.

אך במקום שאין צורך בשום מעשה, כגון המתחייב לזון בת אשתו, ברגע שנשאה ההתחייבות בתוקפה ולא תועיל אומדנא לבטלה.

לפי שני החילוקים של הט"ז האומדנא מועילה בכך שלכתחילה לא תחול ההתחייבות, אך לאחר שחלה ההתחייבות לא תועיל עוד אומדנא לבטלה ולומר דאדעתא דהכי לא התחייב.

החכם צבי בהגה ארוכה על הט"ז, אף הוא עוסק בסתירה בין שתי הסוגיות, סוגיית נדוניית חתנים בה נראה דמהני אומדנא לבטל התחייבות לבין סוגית נושא אשה ומתחייב לזון את בתה לחמש שנים דלא מהני אומדנא לבטל ההתחייבות.

בתחילה הוא מחלק שבנדוניא עיקר הנתינה של האב היא לצורך הבת ולא לחתנו, והראיה שהחתן מקבל עליו אחריות, לכן כל עוד שלא הגיעו לידו לא זכה. מה שאין כן במזונות שזאת מתנה, לכן תיכף שנשאה זכתה בהם.

[נראה מדבריו כי בנדוניא האב לא נותן מתנה לחתן, שהרי החתן מקבל עליו אחריות בכתובה ועל כן הם נקראים נכסי צאן ברזל. מאידך זאת גם לא מתנה לבת, אלא שבמטרתה היא מיועד עבורה ולטובתה, אך בפועל היא נמסרת לחתן, לא כמתנה אלא כנגד קבלת אחריות, ולכן אין להגדירה כמתנה].

על כך ממשיך החכם צבי ואומר, שלפי דברי הרמ"א בהגה, שאין חילוק בין אם כותב לבתו או לבנו, לא ניתן לומר חילוק זה, שהרי בנותן לבנו ודאי היא מתנה גמורה, ועם כל זאת כתב הרמ"א שאף בנותן לבנו אמדינן שלא התכוון להקנות אלא שיהנה בנו.

לבסוף כותב המגיד החכם צבי, שהוא מסכים לדינא עם הט"ז משני טעמים שיש לחלק בין נדוניית חתנים ומזונות.

בחילוק הראשון כותב החכם צבי, שבנדונית חתנים יש פער בין שעת הכתיבה ושעת המיתה. לפי שבשעת הכתיבה עדיין לא זכה החתן מה שאין כן במזונות שכבר בשעת הכתיבה זכתה בכל.

בחילוק השני כותב החכם צבי, שלגבי נדוניית חתנים כל אב מתחייב לנדוניא ולכן האומדנא היא לגבי כל אדם בשוה.

בתחילת דברי הט"ז יש הגה קצרה של החכם צבי, ושם כתב שני חילוקים בנידון:

"לענ"ד אין כאן קושיא דשאני התם שקצב חמש שנים לאפוקי הכא מיירי המחייב עצמו סתם כמבואר. וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר, דשאני הנושא את האשה דלא בדידיה לחוד תליא מילתא, אלא גם כן בדעת האשה והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונותיה מה שאין כן הכא דהכל תלוי בדעת הנותן אבל אין צורך לזה כי העיקר כמו שכתבתי לחלק בין קוצב למתחייב סתם, והיא גופא איצטריך לאשמועינן שיצטרך למזונותיו, אבל בקוצב כך וכך שנים לית דין ולית דיין, וזה ברור."

שני תירוצים אלו באים ליישב סתירה אחרת, מדוע כאן כתב הרמ"א בהגה המתחייב לזון חבירו כל זמן שיצטרך, ואילו בנושא אשה והתחייב לזון את בתה לחמש שנים חייב במזונותיה או דמי מזונותיה אף שאינה צריכה למזונות.

ברור שהחכם צבי לא התכוון בחילוקים אלו ליישב את הסתירה שבין סוגיית נדוניית חתנים לנושא אשה והתחייב לזון את בתה, שהרי הוא עצמו בהגה הארוכה כתב חילוקים אחרים ולא חזר לחילוקים אלו.

ומאז ומעולם תמהתי על הלכה זו, שבריש פרק הנושא שהרי הדבר קרוב מאוד להגדרה ההלכתית של "בלבו ובלב כל אדם" בהם קבעו הפוסקים מסמרות שאין צריך תנאי ואפילו לא גילוי מילתא, כגון אמרו לו שמת בנו ועמד ונתן נכסיו לאחר ואח"כ התברר לא מת, וכן בסוגיית "מברחת". ואם כן אף כאן מי יעלה בדעתו לשלם לבת אשתו דמים, כאשר מראש ההתחייבות היתה לזון וכאשר יש לה מזונות מאחר, ומה עוד שכבר גירש את אמה, וכי אין זה בכלל בלבו ובלב כל אדם שאדעתא דהכי לא התחייב.

ולחדד את הדברים אני אומר, שאם לא היתה כתובה משנה זו, והשאלה היתה עולה, לא היה נמצא דיין אחד שהיה פוסק כן לדינא ומוציא מהאדם ממון על פי סברות בעלמא שאין להם כל בסיס בדעת בני אדם.

אולם אחרי שמצינו הלכה זו במשנה ובפוסקים, פירשו רוב המפרשים מדוע ירדו חכמינו לעומק דעתו של האדם שאכן דעתו היתה להתחייבות גמורה בין למזונות ובין לדמי מזונות, על אף שניזונת מאחר ואחרים פירשו באופן אחר מדוע בכהאי גוונא לא מועילה אומדנא לבטל התחייבות שכזו ויצאו וחילקו בהלכות אומדנא מתי מהני אומדנא ומתי לא.

ולי נראה לסלול כאן דרך חדשה בהבנת משנה זו.

משנתינו לא באה ללמדנו מהי דעת בני האדם אצל האשה, ולא ללמדינו הלכות אומדנא, אלא קבעה הלכה מחייבת במקרה מסוים זה, האומרת כי כאשר אדם נושא אשה ויש לה בת ואין מי שידאג לה – טבעי הדבר שהנושא את האשה לוקח על עצמו את האחריות לזון גם את הבת.

אמנם, חז"ל לא הרחיקו לכת וחייבו בהכאי גוונא אדם לזון את בת אשתו אף כשלא מקבל זאת על עצמו.

אולם מצינו שדבר זה מקובל כפי שהאריך וביאר הרמב"ן בפרשת משפטים בדין עבד עברי פרשת משפטים, שמות כא, ג: "ויצאה אשתו עמו – כתב רש"י, "וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. ומדרש חכמים הוא (מכילתא כאן). והכניסו עמה הבנים (שם) מכתוב שאמר אחר כן ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כה מא). ולא נתברר לי בדין הזה אם מעשה ידי האשה והבנים לאדון כל הימים אשר יזון אותם. והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויין להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו. ואם כן לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד, יקח מעשה ידיהם כאשר יעשה הבעל ויזון ויפרנס, וזה לשון ויצאה אשתו "עמו", כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה, וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם. וכן פירש רש"י במס' קדושין (כב א ד"ה דלאו):

וכל זה חמלה מאת השם עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואע"פ שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות (מט א),אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו וביו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם".

וכפי שכתבנו, חז"ל לא מצאו לנכון לחייב אדם במזונות בת אשתו, שהרי גם התורה לא חייבה אדם במזונות ילדיו. אך קבעו שאם הוא התחייב, הרי התחייבות זו היא התחייבות גמורה לכל מקרה ולכל מצב ועד הקצה האחרון שהוא באמת בניגוד לדעת בני אדם. ולכן המשנה לא כתבה שהוא חייב במזונות הבת כאשר מתה אשתו, או כאשר גירשה ולא נישאה בשנית ואין מי שיזון אותה שהרי בכלל מאתיים מנה.אולם לולי משנתינו גם במקרים אלו היה מקום לשאול האם דעת בני אדם להתחייב במזונות בת אשתו כאשר האם איננה אשתו עוד כגון שמתה ועל אחת כמה וכמה כשגירשה.

מצד אחד הדעת נוטה, שאם מתה האם מי ידאג לבתה ואפשר שדעת רוב בני אדם לזון אותה, שלא די לאומללה זו שהתייתמה תחילה מאב ולאחר מכן אף מאמה, שתהא מוטלת באשפתות. אולם מאידך, אפשר שיטען שלא אדעתא דהכי התחייבתי, ומדוע שעול מזונותיה יפול עלי, יבוא הצבור וידאג לה בכספי צדקה ואם כן עלול להתעורר ספק ויטען הנושא את האשה שמספק אין להוציא ממנו ממון שהרי הוא המוחזק. על אחת כמה וכמה אם גירש את האשה ואמה קיימת, שהדעת נוטה לומר שאדעתא דהכי לא התחייב לזונה.

על כן באה המשנה וקבעה ברורות, שכל המתחייב לזון את בת אשתו לא מהני שום סברא ושום אומדנא כדי למעט, לצמצם או לבטל התחייבות זו. ועל כן המשנה הביאה את המקרים הקיצוניים ביותר שאף כאשר יש לה מזונות מאדם אחר התחייבות זו אינה בטלה. ובתחילה נטיתי לומר שזו כעין תקנת חכמים, אך אין צריך לומר כן, ולא מצינו בסוגיא ובראשונים שראו זאת כתקנת חכמים ויותר נראה שיש כח ביד חכמים להגדיר ולקבוע את ההתחייבות שאדם מקבל על עצמו.

ומצינו דוגמאות כאלו בבבא בתרא קלא ע"ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא", וכתב הרשב"ם: ד"ה שוינהו רבנן, הם תיקנו את הדברים אע"פ שאינו דין תורה כי מידה ומידה הם, ועיין שם בהגהת הב"ח: "לא קאי אלא אמשיא אשה לבנו והכותב כל נכסיו לאשתו דהנך תלויים במידת האדם".

אמנם בהמשך כתב הרשב"ם (בדף קמד. ד"ה אפוטרופא): "דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוון אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה".

אך ברור שאין כאן "אנן סהדי" כמו במקומות אחרים בש"ס, שהרי הגמרא שם בדף קמה אומרת: "אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא", ומאי "שוינהו" אלא בהכרח כוונת הרשב"ם שחז"ל קבעו הלכה זו. ואילולי קביעה זו לא ניתן היה לבטל מתנה זו לאשתו על פי אומדנא שלא התכוון. זאת ועוד, עינינו רואות שכיום רוב בני אדם הכותבים צוואה נותנים את כל אשר להם לנשותיהם ולא על מנת לעשותה אפוטרופא ואף אלו שלא כותבים ואנו מסדירים ליורשים צו ירושה, ברובא ורובא של המשפחות, הילדים נותנים בקניין את כל הירושה לאמם.

ואם כן זה בניגוד גמור ל"אנן סהדי" שכתב הרשב"ם. נכון הדבר שיש לומר שחל שינוי ומהפך בדרכי בני אדם בין זמן הגמרא לדרכם כיום, אך די בכך כדי ללמד שאין זה "אנן סהדי" במובן המקובל המצביע על הנהגת בני אדם הטבועה באדם מעצם בריאתו.

דוגמא לדבר מצינו בהסברו של השב שמעתתא לתוספות בסנהדרין ג ע"ב, בדין אין הולכין בממון אחר הרוב ואמרו התוספות שאמנים גם בממון הולכים אחר הרוב כפי שאנו רואים בהכרעת הדין, אחרי רבים להטות ומה שנאמר ברובא לרדיא שאני.

ומבאר ה"שב שמעתתא" שרובה לרדיא אינו רוב קבוע בטבע כמו רוב יולדות לתשעה, ורוב מתעברות ויולדות, אלא זה נכון למציאות שהיתה קיימת אז, היום שהפסיקו לחרוש עם שוורים רוב זה אינו קיים עוד, וסמך דבריו על הסוגיא של מקדשי והדר מסבלי, שקודם מקדשין ואח"כ נותנים סובלנות שודאי יכול להשתנות ואינו רוב "בעצם".

ברור שגם בסוגיא זו, ההלכה הזאת אינה תופסת שכן כל בני אדם הכותבים צוואה לאשתו כוונתם למתנה גמורה ולא לעשותה אפוטרופא.

אלא בזמן המשנה ירדו חז"ל לעומק דעתם של רוב בני אדם, שלא היתה כוונתם לעקור נחלת הבנים ולכן "אנן סהדי" שדעתו היתה למעליותא לאשה ולכבדה בפני בניה ולעשותה אפוטרופא (כן מבואר מהסוגיא בדף קלב).

ואף התוספות בבבא בתרא קמד ע"א ד"ה כהלכתא בלא טעמא, כתב "שקצת טעם יש". ועל פי זה תתבאר גם ההלכה הנוספת מתוך השלושה: "אמר רבי חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו. ואף בזה כתב הרשב"ם תקנת חכמים היא.

המורם מכל האמור, שאין זו תקנת חכמים ככל התקנות, שהרי אם אינו כותב חכמים לא חייבוהו, כמו שמצינו בכתובה ותנאי כתובה. אלא שכאשר כותב נכסיו לאשתו וכן המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו אע"פ שאין זה דין תורה,

אולם אחרי שחז"ל ירדו לעומק דעת בני אדם שיש להניח (ולפי הרשב"ם אף "אנן סהדי") שזאת כוונתם קבעו כך כהלכה פסוקה המחייבת כל אחד.

אמנם בעניינו לא צריך להגדיר זאת כתקנת חכמים, שהרי ביסוד הדברים אין צורך בתקנה, אך בפרטי ההתחייבות באו חז"ל וקבעו שהמתחייב לזון בת אשתו קיבל על עצמו התחייבות גמורה שאינה תלויה בדעת בני אדם.

ולפי זה יש להטעים מה שאמרה המשנה, שהפקחים היו כותבים שהוא מתחייב לזון את בת אשתו כל עוד שאת עמי.

וברור שהמשנה לא באה לספר לנו הנהגות של פקחים, שהרי הפקחים כתבו כן עוד טרם נכתבה המשנה, אלא באה ללמד גם את שאינם פקחים, שהם יכולים לנהוג כפקחים כדי שלא יתחייבו במקרים שאין דעתם להתחייב ואף במקרה שמתה אשתו שאין מי שיזון את הבת. וכבר כתבנו שבסברא יש מקום לכאן או לכאן. ולא מצינו עצה כזו במשניות אחרות, וכידוע רבי שנה לתלמידיו בלשון קצרה. ואם מצא כאן להאריך לא בכדי הוסיף את הנהגת הפקחים.

ונראה אפוא שבאו חז"ל וקבעו שהתחייבות זו היא אבסולוטית, התחייבות גמורה ולא ניתן לדון בה על פי גדרי התורה הרגילים, שאם מתעורר ספק, המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא בדיוק ההיפך. הבת היא המוחזקת בכל מקרה ובכל מצב, ואם הנושא אשה רוצה לצמצם את התחייבותו הוא כעין "המוציא מחבירו" ועליו להתנות. ולא לחינם כתבו לשון "פקחים", שהרי הפיקח דואג לעצמו, ולא כתב כאן לשון של "אנשי מעלה", כמו הצנועים והחסודים שחושבים על זולתם. שהרי מידת חסידות אין כאן להימנע מהתחייבות לזון את בת אשתו לאחר מיתת האם. ועם כל זאת לא נמנעה המשנה לכתוב את הנהגת הפקחים, ולומר לאדם שזכותו לעשות כן, שהרי בנידון זה אם לא יעשה כן ימצא את עצמו מחויב גם במקרים שבהם אף מידת החסידות לא דורשת מאדם לשלם למי שמזונותיו מצויים.

דוגמא נוספת מצינו בריש בבא בתרא בשותפין שרצו לעשות מחיצה בונים את הכותל באמצע. נחלקו שם האמוראים האם חייב בכותל מדיני נזיקין לפי שהיזק ראיה שמיה היזק, או שמא היזק ראיה לא שמיה היזק והוא חייב לעשות את הכותל בגלל שקיבל על עצמו בקניין.

וברור הדבר שלאחר שקיבל קנין הוא חייב בכותל לפי כל גדרי ההלכה שקבעו חז"ל בהלכה זו, ואף שהיזק ראיה לאו שמה היזק ואין לחייבו מדין מזיק אך ברור שחז"ל קבעו שכוונת הקניין היתה לבנות כותל שימנע היזק ראיה ולכן יש לבנותו בהתאם לכך.

ובאמת שכבר בתורה מצאנו הגדרה לדיני הקניינים. דוגמא לדבר בפרשת בהר, מאחר והתורה קבעה שהשדות חוזרות ביובל, לכן כל הקנין אינו על גוף הקרקע אלא "מספר שני תבואות". וכן מצינו בדין בתי ערי חומה שניתן להחזיר בתוך שנה, ומכח הלכה זו יש להגדיר את מהות הקניין והדבר אינו תלוי בדעת הקונה, אלא התורה היא המגדירה זאת ולא כאן המקום להאריך.

ולכן גם חכמינו, התנאים הקדושים, הלכו בדרך זו וקבעו הלכות בקניינים והתחייבויות במקרים מסוימים, כפי שהראינו.

סוף דבר: יש להוציא את משנתינו מהשקלא וטריא ומתן בגדרי אומדנא, לא בהגדרת דעת בני אדם, ולא בגדרים ההלכתיים בשאלה מתי מועילה אומדנא לבטל קנין או לא. שהרי כאן חז"ל קבעו את תוקפה של התחייבות זו ואין להשליך ממנה למקרים אחרים.

נכון הדבר שאם תבוא שאלה בפנינו בנושא את האשה והתחייב לזון את אמה הזקנה וחסרת כל, נראה שיהיה אז לדמות מילתא למילתא שאף זה בכלל משנתינו.

אולם במקרים אחרים שכיחים, כגון כאשר לאשה יש דירה משלה ובשעת הנישואין הסכים שהיא תעבור לגור בבית הבעל ולקח על עצמו לשלם את הארנונה עבור דירתה, ולאחר מכן הלכה האשה והשכירה את דירתה, וכמקובל השוכרים לקחו על עצמם לשלם את הארנונה. וכי יעלה על הדעת שבכהאי גוונא נלמד ממשנתינו, שמתוך חיבת חיתון הבעל התחייב לשלם לאשה ממון גם אם הארנונה משולמת על ידי אחר. כאן ודאי שנדון על פי הלכות אומדנא ולא על פי משנתינו.

ואפשר שאף המתחייב להפקיד לחשבון הבנק של האשה 1,000 ₪ מידי חודש בחודשו (מלבד מזונותיה) במשך חמש שנים וגירשה בתוך הזמן, יש מקום גדול לומר שאדעתא דהכי לא התחייב.

ונכון הדבר שלפי הסברות והחילוקים שכתבו הט"ז והחכם צבי, התחייבות זו לא ניתנת לביטול, אך על פי דרכי יש לומר שבכהאי גוונא אין לדמות מילתא למילתא ואין לחייב בניגוד לאומדן הדעת של בני אדם וקרוב הדבר שבלבו ובלב כל אדם לא להתחייב על כך.

ולכן, גם בהסכמי גירושין כאשר אדם מתחייב לזון את ילדיו אין ללמוד לעניין זה ממשנתנו, שכן המשנה עוסקת במקרה מאוד מסוים דווקא, כאשר יש צירוף של חיבת חיתון ודאגה לבת אשתו שאין לה מקור תמיכה אחר.

ואולי יש לתלות זאת במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, האם משנה זו משום חיבת חיתון כפי שלמד הרמב"ם, ולכן אין להסיק ממנה להסכמי גירושין. אך לפי הראב"ד הבסיס והתחייבות של משנתינו מתוך שחמלה תורה וכן חז"ל על בת שחייה תלויים לה מנגד" (כלשון הרמבן על התורה), ועל כן גם בהסכם גירושין סברא זו קיימת באותה מידה, ואף יותר שהרי מדובר בבניו ובנותיו של אדם ועדיין יש מקום לחלק ואיך להאריך.

הרב ישראל שחור – אב"ד

ערב פסח השתא, הגיעני מגילה עפה ובה עמדתו ונימוקיו של ידידי ורעי היושב על מדין כאב"ד חיפה הגר"י שחור שליט"א.

המגילה מחולקת לשתיים.

באחת, פירוט עובדתי מקיף בגוף התביעה בצירוף מסמכים עדכניים לאחר בירור שערך, ומסקנתו לחייב את הנתבע (הבעל לשעבר) לשלם לתובעת סך 58,784 ₪.

בשניה, נימוקים הלכתיים מדוע לדעתו יש להפחית מסכום מזונות הילדים שהתחייב הנתבע במסגרת הסכם גירושין בתקופת שהותם בפנימיה.

בסיכום דבריו, מצטרף הוא למסקנתי שבאופן עקרוני להפחית, ונימוקו עמו, שאין לחייב בניגוד לאומדן הדעת של בני אדם וקרוב הדבר שבלבו ובלב כל אדם לא להתחייב על כך.

עיינתי בדבריו, ועם חלקם אני מסכים, ואילו עם חלקם האחר איני מסכים.

בטרם אביע תגובתי לעמדתו ונימוקיו, אציין, כי כבר בחנוכה השתא ישבתי על מדוכה זו והבעתי עמדתי ונימוקיי בהתאם למה שנתבקשתי ע"י ביה"ד הגדול בשלושת שאלות ההבהרה לגופן. מבלי להכנס לבירור עובדתי נוסף, וזאת, מתוך הנחה שעד לתקופת מתן פסק דין נשוא הערעור (אלול תשס"ח) בדק ובחן ביה"ד הגדול את הטעון בירור והנחה אותנו בשלושת שאלות ההבהרה.

נימוקיי ההלכתיים ניתנו כאמור בהתאם להנחיה זו, ומנקודת מוצא זו הגעתי למסקנה לחייב את הנתבע בסך כ- 20,000 ₪ כפשרה, על בסיס הנתונים שהיו, מהן לא סטיתי מאומה.

אולם, מאחר וכבוד ידידי ורעי ערך בירור מקיף, ועל בסיס המידע שהתקבל הגיע למסקנה אחרת, איני רואה צורך לחוות דעתי לנתונים העובדתיים "היבשים" שהוצגו בפני על ידו. בחלקה הראשון של המגילה.

ברם, שתי השגות יש לי על דבריו בחלק זה. האחת במה שכתב, שהאשה מוחזקת בכספים שגבתה במשך 11 חודש על סך של כ- 3,700 ₪ (תקופת שהותם בפנימיה), מאחר ויש פוסקים לא מעטים הסוברים שהתחייבות התובע בהסכם הגירושין הינה התחייבות גמורה ולא ניתן להפחית מהסכום שהתחייב, והאשה המוחזקת בכספים יכולה לומר "קים לי".

לדעתי, אין מקום לטענת "קים לי" במקרה זה, וששה נימוקים הלכתיים כתבתי לכך, עוד בחנוכה, אשר מכל אחד מהם ובודאי שבצירוף כולם יחד – אין מקום לטענת "קים לי", מאחר וכבר התבאר שם שהדבר מוסכם.

זאת ועוד, לא זכיתי להבין בעניותי מדוע לקרוא לתובעת "מוחזקת" ולנתבע "מוציא", הרי כיום התובעת באה בתביעתה להוציא כספים מהנתבע, ומה לי אם סכומים אלו מקוזזים עם מה שתפסה או לא סוף סוף עתה היא נחשבת כמוציאה מהנתבע המוחזק.

השניה, נותרתי בדעה שיש צורך לפשר, כפי שנאמר בפסק הדין הקודם שהסכים עליו ידידי ורֵעִי ועל כן יש להפחית מהסכום השנוי במחלוקת כרבע עד שליש.

באשר לחלקה השני של המגילה, בה הביא פלפול הלכתי לחזק את נימוקו להפחתת מזונות הילדים בתקופת שהותם בפנימיה, חלוק אני על נימוקו.

אציין בקצירת האומר את השגותיי כדלהלן:

א. בראשית דבריו הביא את המשנה בכתובות (קא ע"ב), הפוסק מזונות לבת אשתו, ואת הגמ' שהעמידה את המשנה בשטרי פסיקתא, ועל זה כתב:

"שעל פי הכללים ההלכתיים המקובלים מאחר וחסר מעשה קנין והתחייבות זו של הפוסק מזונות לבת אשתו חמש שנים, לא היתה תופסת, אולם כאן לאור ההנאה שיש בחיתון ההדדי קיימת גמירות דעת גדולה וע"כ האמירה לבד יוצרת קנין."

ואנוכי איני רואה כל חסרון או פגם במעשה התחייבות זה שנעשה בעת הקידושין, ואם כוונתו שיש קושי להבין שמעשה הקנין וההתחייבות כאן תופסת גם ללא מעשה קנין, לפלא הוא בעיני שנעלם ממנו שכבר עמדו בהבנת דין זה של "דברים הנקנים באמירה" וכיצד הוא פועל, רבותינו גאוני עולם, ה"ה, הגר"ש שקאפ בספרו מערכת הקניינים סימן יא, חזו"א, חו"מ סימן כ"ב ועוד מקומות, שו"ת טוב טעם ודעת, ועוד אחרונים.

בגר"ש שקאפ ביאר, שחלות דין זה פועל היא מדאורייתא, וכפי שביאר, "עיקר הקנין הוא ע"י גמירות דעת של הקונה והמקנה, רק שקבעו הוכחה לזה ע"י מעשה, והיכא שיש בירור גמור של גמירות דעת כמו בדין זה קונה אף בלא מעשה".

ובחזון איש כתב, בחו"מ סי' כב, בזה"ל:

"כלל גדול יהיה לך בקניינים דעיקר הקנין שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעת עליו, ויש דקים להו לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו, ויש שאינו גומר בלבו רק ע"י הקנינים המפורשים מן התורה או חז"ל, ודוק היטב בזה והפוך בה דכולה בה".

וכן בשו"ת נודע ביהודה, מהדו"ק חו"מ סימן מ, סבר שדין זה פועל מכח תקנת חז"ל.

אולם בספר נחל יצחק סימן מ' חלק עליהם והאריך להוכיח שהקנין מועיל מדין קנין כסף, שכן להנאה יש חשיבות וערך של כסף לקונה, ולכן לדבריו, דין זה פועל מדין קנין כסף.

וראה עוד בביאור סברא זו בחזון איש ב"ק (סימן כ"א אות ה); שו"ת בית אפרים יו"ד סימן סו; חידושי הרי"ם ב"מ ר"פ הזהב, אמרי בינה דיני הלואה סימן טו, ועוד ועוד.

לסיכום: גאוני עולם ישבו על מדוכה זו, ביארו לנו שלוש אפשרויות כיצד פועלת חלות הקנין בדין זה, ולא נותר לנו אלא לשתות בצמא את דבריהם, ולברך על המוגמר.

ב. בהמשך דבריו כתב ידידי ורעי: "הרמב"ם מוצא פגם נוסף בהתחייבות זו לפי שאינה קצובה".

ואנוכי לא אדע מדוע יש כאן פגם נוסף, הרי למתבאר לעיל הדברים מבוארים הדק היטב בדברי הגאונים הנ"ל, ואף הרמב"ם הבין כיצד פועל חלות דין זה, ולא מצא חסרון/פגם בעצם מעשה הקניין. אלא מצד מה שלשיטתו המפורסמת בשער בת רבים אין התחייבות מועילה בדבר שאינו קצוב, וזהו חסרון כללי בכל מעשה קנין/התחייבות ולא נאמר בדין זה דווקא.

ג. בהמשך דבריו כתב: "לכאורה יש טעם נוסף שאין חלות בהתחייבות זו, שהרי יש אומדנא גדולה שאדם המתחייב לזון את בת אשתו, אין דעתו להתחייב כאשר היא מקבלת מזונות מאחר, ועם כל זה אומרת המשנה שפעמים שהיא תקבל מזונותיה משלושה בני אדם, כאשר היא נשאת, בעלה יזון אותה והשניים שהתחייבו יתנו לה דמי מזונות". וביתר שאת חידד קושיתו בעמוד 5, שכתב: "ואם כן אף כאן מי יעלה בדעתו לשלם לבת אשתו דמים כאשר מראש ההתחייבות היתה לזון וכאשר יש לה מזונות מאחר ומה עוד שכבר גירש את אמה וכי אין זה בכלל בלבו ובלב כל אדם שאדעתא דהכי לא התחייב, ולחדד את הדברים אני אומר שאם לא היתה משנה זו, והשאלה היתה עולה, לא היה נמצא דיין אחד שהיה פוסק כך לדינא, ומוציא מהאדם ממון ע"פ סברות בעלמא שאין להם כל בסיס בדעת בני אדם".

ולאחר בקשת המחילה רבתי, לא זכיתי להבין את הדברים הללו כלל.

הרי מדובר כאן בהתחייבות גמורה במסגרת התנאים שבין אדם לאשה שעמה הוא רוצה להנשא, המציבה בפניו תנאי ברור שיזון את בתה למשך חמש שנים ולא פחות כתמורה להסכמתה להנשא לו. על המתחייב היה לקחת בחשבון בעת התחייבותו שיתכן והבת תנשא או שמא האשה תתגרש ממנו, מקרים לגמרי שכיחים. והיה עליו להתנות זאת במפורש שהתחייבותו היא כל עוד האשה עמו, וכמו שהיו הפקחין עושים (שם במשנה).

ומדלא התנה סברו חז"ל ברוחב בינתם שהתחייבות זו הינה אבסולוטית למשך חמש שנים ואינה תלויה בשינוי נסיבות כל עוד הבת ראויה למזונות, ופסקו, שאפילו חלתה שמספיק לה מזונות מועטים, חייב לשלם לה דמי מזונות כמו בזמן היותה בריאה (אותן היא משלשלת לכיסה). וכמבואר להדיא בירושלמי ריש פרק הנושא, וז"ל: "חלתה, כמי שנשאת מתה, כבר מתה". ומבאר הריטב"א בחידושיו לכתובות קא ע"ב ד"ה "והיא ניזונת":

"...שלא נתחייב לזון אלא כשראויה לזון, ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות, אבל מתה פטור, שלא נתחייב אלא לזונה, וזו אינה בת מזונות, משא"כ בנשאת שראויה למזונות אילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמרו בירושלמי".

כדברים הללו כתבו עוד ראשונים בסוגיין, ה"ה, הר"ן, שטמ"ק בשם הרשב"א, המאירי, הביאו דבריהם הב"י אה"ע סימן קי"ד, דרכי משה סק"א חו"מ סימן ס' וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך חו"מ סימן ס סעיף ג, ללא חולק וללא מערער.

ושורש העניין וטעמו מבואר בדבריהם להדיא שזו התחייבות ממונית, וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק יב: "הטעם, דסתם לזונו, משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם". כדברים הללו כתב הגר"א בביאוריו שם ס"ק טו. נתיבות המשפט שם ס"ק ה, חלקת מחוקק ובית שמואל, אה"ע סימן קיד, וכן בבית מאיר שם. ציינתי לדבריהם בנימוקיי שכתבתי בחנוכה השתא וחזקתי את הדברים מדברי התוס' ריש פרקין. דברי הב"י ריש סימן קי"ד, הפרישה והב"ח שם ראה שם היטב ותרוה צמאונך.

איני מוצא טעם לנכון לחזור על הדברים שם, אולם מוצא אני חובה לבאר יותר בהרחבה דברי הנתיבות שציינתי אליו, שהם לדעתי המפתח להבנת שורש הדין, טעמו וגדרו, ומשם אבן פינה בהבנת יסוד הדין לעומקו ורוחבו לפי מה שזיכני ה' להבין בדבריו הבהירים.

ובאמת שכוונתי היתה לרמוז לעיין בדרכו הסלולה של הנתיבות בהבנת דין זה ובסוגיא זו אליבא דהירושלמי, אשר טרח ועמל ודקדק להוכיח שהירושלמי והבבלי אינם חלוקים. ושם נטה קו לומר שהתחייבותו של הנושא אשה במזונות בתה הינה התחייבות ממונית לזון אותה גם במקרה ואין לה מזונות מאדם אחר, והוכיח זאת במישור מסוגיין ומדברי התוספות.

תורף דבריו, שאי אפשר לתלות בכוונתו של המתחייב בהתחייבותו לזון חמש שנים בדווקא למזונות ממש, שהרי הגמ' אמרה "תרתי כריסתא לית לה" כשהיא נשאת, ובודאי שלא היתה דעתו שיתן מזונות והיא תמכרם. וכמו שנאמר במעשה שהובא בגמרא (קג ע"א) המשכיר ריחיים של יד מחברו בתנאי שהשוכר יטחון קמח בעבור משפחתו (של המשכיר) המשכיר העשיר, וקנה ריחיים עם חמור ואין לו צורך בקמח. מבקש הוא מהשוכר כסף תמורת השכרת הריחיים. השוכר אינו מסכים. מבקש הוא להצמד להסכם ביניהם וטוען שהמשכיר יכול למכור את מה שהחמור טוחן.

הגמ' במסקנה מסכימה לטענה זו של השוכר במקום שאין לשוכר למי למכור את הקמח שטוחן, והטעם מבואר בנתיבות כיון שהתנו ביניהם המשכיר והשוכר במפורש שטחינת השוכר את הקמח למשכיר תשמש כדמי שכירות וזכות השוכר לעמוד על תנאי זה עד תום השכירות. והמשכיר אינו יכול לבטל את המקח למרות שגם לו יש הפסד שאין לו מה לעשות בקמח מפני שהשוכר אומר לו תמכור אתה את הקמח.

משא"כ המתחייב לזון את בת אשתו למשך חמש שנים, לשון מזונות מתפרש "לדמי מזונות", וכמו שפסק השלחן ערוך בדין המתחייב לזון את חבירו והמקבל דורש דמי מזונות שיכול לחייב את המתחייב לקיים התחייבותו בדמי מזונות. והטעם לכך, מבואר בסמ"ע, שהבאנו לעיל ומקור הדין ירושלמי שהובא בראשונים, ה"ה, הריטב"א, הרשב"א, הר"ן, מאירי ואין חולק ומערער בדין זה ולדעת הנתיבות הוא הדין והוא הטעם במתחייב לזון בת אשתו שבירושלמי ובראשונים השוו דינם, וזהו גם אליבא דסוגיין כפי שהאריך לבאר ולהוכיח.

הדברים הללו היו לנגד עיני טרם כתבתי נימוקיי, התיישבו היטב על לבי ועל כן ציינתי לדבריהם מבלי להרחיב שכן לדעתי אין צורך להאריך בנימוקי פסק דין המיועד לצדדים וב"כ.

ומשם למדתי חילוק נפלא המתחייב מהמעיין בדברי הנך רבוותא, והוא, שיש חילוק מהותי בין התחייבות זו של הפוסק מזונות לבת אשתו והוא הדין לחבירו/לכלתו לבין התחייבות אב במזונות ילדיו במסגרת הסכמי גירושין. התחייבות הפוסק מזונות לבת אשתו וכן לכלתו/חבירו, יש בה אלמנט ממוני מובהק וכפי שהבינו הראשונים והאחרונים שהבאנו. שונה הדבר בתכלית היא התחייבות האב במזונות ילדים במסגרת הסכם גירושין שהינה התחייבות בסיסית למזונות ממש במטרה לדאוג שלא יחסר להם כל, ועיקרו מדין צדקה ובהקשר לכך הבאנו דברי הפנים במשפט בקצרה. חילוק זה נלענ"ד אמיתי ומבוסס על אדני הראשונים והאחרונים שהבאנו.

ומשחר נעורי גדלתי וחונכתי לדלות תחלה מהסוגיא ודברי הראשונים והאחרונים ממעיינות החכמה שלהם וסברותיהם העמוקות, אנן מה נענה אבתרייהו. וכפי שראיתי גם כאן בסוגיא חתרו לנו הראשונים והאחרונים דרך ישרה וסלולה, בהירה וצלולה, אמרתי אלך בדרכם בגדר של איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, אשר על כן אני על משמרתי אעמודה כפי שכתבתי וציינתי בנימוקיי מחנוכה השתא.

ד. ומ"ש ידידי ורֵעי "וכבר הקשו האחרונים על משנתינו מדין נדוניית חתנים המובא בכתובות מז' ע"ב" לא זכיתי למצוא מפרש אחד שהקשה זאת.

כאמור המעיין בדברינו יחזה כי אין מקום לקושיא זו כלל וראה תוס' כתובות בד"ה "שלא כתב" מ"ש לחלק בדיני אומדנא בין מוכר וקונה וה"ה הסכם בין שני אנשים לבין נותן מתנה, והוא כלל גדול בפוסקים ממנו יתד ופינה להלכות רבות הזכרתי חילוקו בנימוקיי.

ה. ומ"ש עוד בהמשך דבריו שהט"ז בחו"מ סימן ס"ג עמד על שאלה זו במעשה שהובא לפניו" גם כאן לצערי נמשך בטעות אחר דבריו והאמת תורה דרכה שהט"ז היה חלוק עם בעלי סברות במעשה שהובא לפניהם האם לדמותו לדין הנדוניא או לדין הפוסק מזונות לבת אשתו, וכלל לא התקשו בסתירה שיש כביכול בין הסוגיות הללו.

ו. ומה שהביא אח"כ, שברור שהחכם צבי בהגהתו לא התכוון בחילוקים אלו ליישב את הסתירה בין סוגיית נדונית חתנים לנושא אשה", גם לי ברור שכן הדבר, מאחר ואין שום סתירה למתבאר בדברינו.

ז. ומה שכתב להטעים לפי חדושו וסברתו, מה שאמרה המשנה שהפקחים היו כותבים שהוא מתחייב לזון את בת אשתו כל עוד "שאת עמי", אף לדברינו ניתן להטעים הדבר ולומר, שכוונת המשנה היתה, שיש צורך לנושא אשה בבואו בברית הנישואין לנהוג בשׂום שכל כשבא להתנות תנאי זה עם כלתו שעברה משבר בחייה או שנתאלמנה או שנתגרשה ונותרה עם בת לכלכלה ללא משענת כלכלית, ולצורך כך צריך לנהוג בפקחות כדי שלא לפגוע בה ברגעי השיא של שמחתה עם נישואיה אליו.

ח. ומ"ש בסיום דבריו "ולכן גם חכמינו התנאים הקדושים הלכו בדרך זו וקבעו הלכות בקנינים והתחייבויות במקרים מסוימים".

למה שביארנו אכן חכמים הם שקבעו זאת, והשאלה הנשאלת מה ההגיון והסברא שעמדה מאחרי קביעתם של חז"ל, והדבר מבואר בדבריהם היטב שזהו מדיני אומדנא וכפי ששנו על כך מספר פעמים. ובודאי שאף דיין לא היה מעיז לפסוק כן אילולא חז"ל שהורונו כן.

ט. ומה שכתב, "סוף דבר: יש להוציא את משנתינו מהשקלא וטריא בגדרי אומדנא, לא בהגדרת דעת בני אדם, ולא בגדרים ההלכתיים מתי מועילה אומדנה לבטל קנין או לא, שהרי כאן חז"ל קבעו את תוקפה של התחייבות זו ואין להשליך ממנה למקרים אחרים".

הדברים הללו מנוגדים בתכלית לכל הנך רבוותא ראשונים ואחרונים ללא חולק, שקבעו שזהו מדיני אומדנא וביארו לנו הדק היטב טעם הדין, וכפי שראינו בחידושי הריטב"א ועוד.

אכן חז"ל הם שקבעו את תוקפה של התחייבות זו והם שביארו שזהו בגדרי אומדנא, והשליכו מזה למתחייב לזון את כלתו/חבירו, בניגוד גמור לדברי ידידי וריעי.

ואם היינו מרוויחים הבנה ברורה ובהירה יותר בסוגיא שתתיישב בשכלנו, דיינו, אולם לאחר שעיינתי היטב בדרך החדשה שסלל ידידי לא העליתי מאומה ובדואי לא חדוש שיתיישב על לבי וכפי שהתיישבו סברות הנך רבוותא וזו ההבנה הפשוטה שהבינו גם גדולי הדיינים בפדרי"ם שציינתי בנימוקיי.

ולדעתי, כל הנפקא מינא שעשה בהמשך דבריו מוטעית ביסודה, כמו בדין נושא אשה והתחייב לזון את אמה. או אשה שיש לה דירה משלה והתחייב בעלה בשעת הנישואין לשלם את הארנונה עבור דירתה לכשתעבור לגור אצלו, והיא השכירה דירתה הכל מתבאר בדברי רבותינו החל מהירושלמי שהובא בראשונים וכלה בשו"ע ובנו"כ שפסקו כן.

ומה שכתב: "שאף המתחייב להפקיד לחשבון בנק האשה 1,000 ₪ מדי חודש (מלבד מזונותיה) במשך חמש שנים וגירשה בתוך הזמן שיש מקום לומר דאדעת דהרי לא התחייב", שוב בטעות יסודה בדרכו החדשה שסלל, שכן גם לדין זה יש מקור ובסיס ברבותינו אם רק נעיין בדבריהם, מקרה זה יש ללמוד מדברי הריב"ש בתשובה סימן תפ, הובאו תבריו בב"י אה"ע סוף סימן פ, וכן פסק להלכה בשלחן ערוך.

וז"ל הריב"ש, שם:

"הגע עצמך, האיש שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה, אם אח"כ רוצה הוא לתת לה במתנה ונתחייב לה במזונותיה, הנאמר שתתחייב היא ג"כ לו במעשה ידיה הא ודאי לא, שהרי אינה אוכלת בתקנת חכמים, אלא מן הדין מכח המתנה, ובהא ליכא למימר מעשה ידיה שלו משום איבה, דליתיה להאי טעמא אלא כשאוכלת מן התקנה ולא מן הדין... אלא הרי היא בזה כאשה אחרת בעלמא, וכמו הפוסק עם אשתו לזון את בתה חמש שנים שאין מעשה ידי הבת שלו... ובודאי כיון שנשאת והבעל חייב במזונותיה מעשה ידיה לבעל ואעפ"כ הם מעלין לה מזונות וכן מפורש בתוספתא."

וראה שם בנושאי כליו של השלחן ערוך, חלקת מחוקק, בית שמואל, וביאור הגר"א סק"ל, שציין לדברי הרא"ש.

וממוצא דבריהם יוצא בבירור, שאם התחייבות הבעל להפקיד סך אלף ₪ לאשתו אינה בכלל מזונותיה, הרי שזו התחייבות בפני עצמה והיא שרירה וקיימת למשך כל זמן ההתחייבות שסיכמו ביניהם. כמו שכתב הירושלמי שהובא בראשונים. לכן גם אם יתגרשו הדין כן, והטעם, דהוה ליה להתנות וזה כלול בדברי המשנה שכן היו הפקחין עושים תנאי מפורש.

ואם לא קבעו ביניהם בהתחייבות פרק זמן מסוים, הרי שהדבר תלוי בדין שהביא הרמ"א בשם יש אומרים ויש אומרים (תשובת הרשב"א והרא"ש), ובדברי האחרונים ביישוב הדעות הללו וכפי שציינתי בנימוקיי, וליכא מידי דלא רמיזא בדברי רבותינו.

ובאשר לעמדתו לשאלה השלישית שביה"ד הגדול מצא לנכון להעיר על פסק דיננו מדין הפוגם שטר מאחר והודתה כי קבלה סכומים מסוימים ואם כן חל עליה חיוב שבועה, כתב ידידי: "נתתי את דעתי, ולכאורה לא מדובר כאן בשטר חוב רגיל שעליו חלה ההלכה של פוגם שטרו שהרי כאן זו התחייבות לשלם דמי מזונות הילדים מידי חודש בחדשו, וכל חודש זו התחייבות העומדת בפני עצמה, וכי יעלה על הדעת שאב ששילם חודש אחד בלבד נפגם פסק הדין המאשר את התחייבות הבעל למזונות ילדיו".

גם כאן לא זכיתי להבין שכן כבר נתנו דעתם בשאלה זו גדולי הדיינים והכריעו שיש להסכם גירושין בימינו תוקף של שטר מדין סיטומתא. הבאתי דבריהם בפסק דין אחר שכתבתי בעבר אציין לחלקם:

פד"ר כרך י עמודים 364-384. פד"ר כרך יא עמודים 131-147, וכפי שמצאתי לנכון לכתוב זאת כתוספת לנימוקים (בפסק הדין נשוא הערעור) שכתב ידידי הגר"י מרוה שליט"א, ושניתי את הדברים בהרחבה בנימוקיי האחרונים לבקשת ביה"ד הרבני הגדול.

וראה עוד תשובת הרשב"א ח"א סימן אלף ס"ה, הובאו דבריו להלכה ברמ"א חו"מ סימן פ"ב סעיף ב', ואכמ"ל.

לסיכום עמדתי לאחר העיון במגילה זו:
א. באשר לחישוב שערך (בחלקה הראשון של המגילה), מסכים אנוכי עקרונית לסיכום התביעה פרט להסתייגויותיי מסכום של כ-3,700 ₪ וכן הפחתת רבע עד שליש כפשרה מהסכום השנוי במחלוקת. זאת בהנחה שאכן קיימת הסכמה בין הצדדים וב"כ למסמכים שהומצאו בבירור שנערך ואין להם השגות ענייניות. ומאחר ולפי החישוב החדש, הסך הסופי, קרוב לסכום שנפסק על ידינו בפסק הדין נשוא הערעור, אין לדעתי מקום לשינוי הסכום שנקבע.

ב. באשר לחלקה השני של המגילה ובה נכתבו נימוקים הלכתיים, אינני יכול להסכים עם נימוקיו, והולך אני בדרך הסלולה לנו מרבותינו נ"ע, וכפי שציינתי דבריהם בנימוקיי מחנוכה השתא.

הרב מימון נהרי – דיין

תשובה אחרונה
חזרתי ועיינתי בנימוקים, ואענה על כך בקצירת האומר.

א. צודק חברי שהיה עלי לציין את הפשרה עליה סיכמו בפסק הדין בסך של רבע מהתביעה, הדברים שכתבתי התייחסו לגוף התביעה על פי הנתונים שקבלתי, ועל כן אף למסקנתי יש להעמיד את הסכום על כ- 44,000 ₪. אולם אני מצטרף לדעת חברנו הרב יצחק מרוה שליט"א, שאין עלינו לתקן את פסק הדין כלפי מעלה מאחר והערעור הוא של הנתבע.

ואם לבית הדין הגדול דעה אחרת, אז יפסקו בהתאם.

ב. באשר לדברים שכתב חברי באריכות כנגד מה שכתבתי בעניין "קים לי", גם כאן שבתי והתבוננתי ועלי להעמיד את דברי על דיוקם. כל כוונתי היא, שכאשר אנו אמורים לקבוע את המועד המתאים להפחתת המזונות בגין היותם בפנימיה, יש לקחת בחשבון את הנתון העובדתי שהאשה גבתה סכום גבוה יותר דרך המוסד לביטוח לאומי, ועל כן לעניות דעתי יש להתייחס לתביעה ולצמצם את המזונות בגין הפנימיה רק עבור התקופה שטרם גבתה.

ג. חזרתי וראיתי את כל ששת הנימוקים בדבריו הראשונים מתאריך י' טבת, ואף על פי כן יש לנו גם את דברי החכם צבי וגם את הטענה היסודית שהביא חברי שיש לראות הסכם גירושין כהסכם כולל שדינו כמכר בין שני צדדים, ולכן אין לקבל אומדנא של צד אחד לבטל את ההתחייבות.

ומה שכתב חברי שלא היו בהסכם הגירושין נושאים ממוניים, הרי הוא סותר את דברי עצמו שבהסכם כלולה עצם ההסכמה להתגרש תמורת תנאים סבירים למזונות הילדים, והכל הסכם אחד. ודי באלו כדי לא לחייב את האשה להחזיר מה שכבר גבתה מעל הסכום המשוער שקבענו 700 ₪ לילד בעת היותם בפנימיה.

ד. הסברא שמחלק בין קצבה של חמש שנים לבין גיל 18 שנה, אינה מקובלת עלי. אינני סבור שחמש שנים נקבעו בצורה שרירותית, אלא יש להניח שעומד מאחורי זה הצורך לזון את בת אשתו עד שהילדה תגדל ולא תזקק למזונות מאחרים. ואם כך זה בדיוק כמו גיל 18 ולכן אין לבוא ולטעון שחמש שנים זו התחייבות ממונית גרידא ולא על פי צורך המזונות של הבת ומתוך כך לעשות חילוקים בין חמש שנים לגיל 18, ללא שום ראיה.

ה. כל אריכות הדברים להסביר את הדעות השונות בביאור הכלל ההלכתי שהן הן הדברים הנקנין באמירה, נאים ויפים ונערכו בטוב טעם ודעת, אולם אין בהם ולא כלום עם מה שהעליתי.

ו. כל מה שהאריך, שהמתחייב לזון בת אשתו, זאת התחייבות ממונית ולא התחייבות למזונות גרידא, הרי זה כתוב במפורש במשנה שאחד זן ושנים משלמין ואם כן מה חידש וברור שלכן הירושלמי מחייב אף בחלתה, ואין בהם חידוש מעבר למשתמע במשנה. והמעיין ייווכח לדעת שעיקר החידוש של הירושלמי הוא בסיפא שכאשר הבת מתה פקע החיוב.

ז. מה שהביא סימוכין מפוסקים שכתבו שהתחייבות לשלם על אף שניזונת ע"י אחר, היא מתוך שאומדין את דעתו שכך היתה כוונתו הרי זו הדעה המקובלת וכי בשופטני עסקינן שלא יודעים זאת.

ואעפ"כ נראה לי שדבר זה זר ורחוק מהסברא הישרה, ולכן הצעתי ביאור חדש בהלכה זו כפי שהארכתי. ולדעתי יש לכך נפקויות הלכתיות כפי שהעליתי.

לנגד עינינו הפסוק, "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים", ומוטב לנו לחתור להבין דברים באופן שיתיישבו על הלב ועל השכל הישר.

הרציתי את דברי לפני דיינים חשובים וראשי ישיבות, והדברים התקבלו על דעתם.

הרב ישראל שחור – אב"ד


תגובה
עיינתי בתשובה של ידידי, ואעיר בקצרה.

בנימוקיי התייחסתי באריכות לכך, שגם לדברי החכם צבי, בשני החילוקים שהזכיר יש צד גדול הן על פי הפוסקים והן מבחינה עובדתית לומר שאין חולק במקרה דנן כמבואר בששת הנימוקים.

ובאשר למה שכתב באות ו'. אחר בקשת המחילה בשנית, הנתיבות בא לחדש שגם קודם שתינשא הבת, יש לה זכות לבקש כסף מהמתחייב לזונה, וכמו שפסק השלחן ערוך חו"מ סימן ס סעיף ג, חידוש זה לא מבואר במשנה, וראה עוד בבית מאיר שהסתפק בזה.

סוף דבר, לא קבלתי מענה לתגובתי מערב פסח והתייחסות לנימוקיי מחנוכה.

הרב מימון נהרי – דיין

אני מצטרף לדעת חברי, שאין מקום לשנות את פסה"ד מיום כ"ח אלול תשס"ח. זאת לאור הנתונים כפי שהתקבלו מהמל"ל, ולאור הנתונים של תקופת השהייה בפנימיה, יש לחשב את פרטי התשלום כדלהלן:

א. סכום התביעה:

עד סוף 2005 = 40,300 (כפי התחשיב שבפסה"ד המקורי עמוד 1 סעיף 1-2).

1-7/2006 = 212×7 = 1,484

2006/ 8-12 = 573×5 = 2,865

2007 / 4 – 1 = 566×4 = 2,264

9/08 – 5/07 = 2,000×17 = 34,000

_______________

סך הכל: 80,913

ב. לאחר הפחתת 2,500 ₪ שהודתה שקיבלה 78,413.

ג. הפחתה בגין פנימיה: 9/05-4/07 = 600×20 = 12,000 (התקופה ששלמה לפנימיה)

5/07-9/08 = 1000×17 = 17,000 (התקופה שלא שלמה)

______________

סך הכל: 29000

ד. סך הכל לאחר הפחתות: 49,413.

ה. הבעל הודה שלא שילם החל מ- 6/06, עד ל- 4/07 המל"ל שילם בעבורו כ- 1,400 ₪ לחודש, סכום התואם את התחשיב שמגיע לה, היות וזה היה בתקופת השהות בפנימיה.

לאור זאת, הסכום שהבעל מודה שלא שילם הוא עבור החדשים 5/07-9/08 = 1000×17 = 17,000.

ו. לאור הנ"ל, הסכום שבמחלוקת הוא: 17000 – 49413 = 32,413.

ז. הפחתת רבע מהסכום שבמחלוקת כפי שהוחלט בפסה"ד המקורי: 0.75 × 32413 = 24310.

ח. הסכום לתשלום:

2,431 +

17,000

______

41,310 ₪.

ט. לאור הנ"ל, אין מקום לשנות מפסה"ד האמור.

הרב יצחק מרוה – דיין

אני מצטרף לתחשיב הנ"ל.

הרב מימון נהרי – דיין

א. בתיק זה ניתן פסק דין מפורט ומנומק בתאריך כ"ח אלול תשס"ח 28.9.2008 המחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 40,000 ₪.

ב. הוגש ערעור, וניתנה החלטה ע"י בית הדין הגדול מתאריך כ"ז אב תשס"ט 17.8.2009 ובה התבקשנו לתת את דעתנו שלש נקודות שהועלו.

ג. חברי בית הדין עיינו ומצאו שקיימים נתונים שלא היו בפנינו בעת מתן פסק הדין, ועל כן יש לחשב מחדש את התשלומים, וכמפורט בהרחבה ובדקדוק רב בנימוקיהם של חברי בית הדין.

ד. באשר לשאלה הראשונה שנשאלנו ע"י בית הדין הגדול, בעניין טענת הנתבע ובא כוחו, שיש להפחית את דמי המזונות מאחר והילדים עברו לפנימיה. חברי בית הדין אכן מקבלים טענה זו, ומחליטים להפחית את דמי המזונות לסך 700 ₪ לחודש לכל ילד לתקופה בה האם שילמה לפנימיה (כארבע מאות ₪ לחודש). ולאחר שהפסיקה לשלם, על פי הודאתה, יש להפחית את דמי המזונות לילד לסך 500 ₪ לחודש. פירוט התקופות בהן הילדים שהו בפנימיה, והמועדים בהם האם שילמה לפנימיה, אף הם נמצאים בנספחים הנ"ל.

ה. לאחר החישוב מחדש עולה כי התוצאה הסופית קרובה מאוד לסכום שחויב הנתבע בפסק הדין (לדעת הרוב כ- 41,000 ₪, ולדעת המיעוט כ- 46,000 ₪). מאחר והנתבע הוא שערער, אין מצדנו מקום להגדיל את הסכום שקבענו ואין מקום להפחית.

ו. באשר לשאלה השניה והשלישית, בית הדין סומך ידיו על האמור בנימוקים הרחבים של חבר בית הדין הרב מימון נהרי שליט"א.

ניתן ביום כ' באייר התש"ע
(04/05/2010)