תחילתו של תיק זה בערעור וערעור שכנגד שהוגשו על פסק דינו של ביה"ד האזורי בתל-אביב מיום י"ד אלול תשס"ה 26/06/05. פסק דין זה ניתן בהמשך לפסק דין קודם מיום י"ט סיון תשס"ה, כאשר פסק הדין האחרון כולל בתוכו גם נימוקים הלכתיים ועובדתיים לפסק הדין הקודם. בהמשך, ביום י"א כסליו תשס"ו ניתנה הבהרה ותוספת לפסקי הדין הנ"ל, שבמסגרתה ביטל ביה"ד האזורי את האמור בפסק הדין מיום י"ט סיון שהבעל ישלם כפשרה לאישה סך 110,000$, משום שהפשרה היתה מותנית בכך שהצדדים יתגרשו לאלתר.

ביום כ"ג חשוון תשס"ז התקיים דיון בבית הדין הגדול והצדדים הסכימו וקיבלו על עצמם בקניין כי יתקיים דיון נוסף ובו יפרסו הצדדים את טענותיהם, ולאחר מכן ביה"ד יפסוק בשיקול דעת רחב, ופסק הדין ינתן לצדדים ביום סידור הגט. הדיון התקיים בסופו של דבר ביום כ"ג טבת תשס"ח, בהרכב שונה. בפרוטוקול הדיון הצדדים קיבלו על עצמם שגם הרכב זה ידון ויפסוק בשיקול דעת רחב. ביום ט"ז אדר תשס"ט ניתן פסק דין ראשון בו נכתב שביה"ד מקבל את הניתוח העובדתי של הדיינים בביה"ד האזורי. ובאשר למסקנה ההלכתית, ביה"ד כתב שמחצית מהדירה בבני ברק ב[ר'] שייכת לאישה, ובדירת עמידר בחולון חלקה של האישה הוא שליש.

על פסק דין זה הוגשה עתירה לבג"ץ בג"ץ 5288/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ואח'
). במסגרת העתירה טען ב"כ הבעל מספר טענות על פסק הדין, אך דבר אחד הוסכם על כל הצדדים, שפסה"ד ניתן לצדדים בטרם עת לפני סידור הגט. לאור זאת קיבל בית המשפט ביום ד' שבט תש"ע את הצעת ב"כ המשיבה שהיתה מקובלת על דעת עו"ד הרב שמעון יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט רבני, להחזיר את התיק לביה"ד הגדול שישמע את טענות ב"כ הבעל על פסק הדין.

ביום כ"ו סיון תש"ע הצדדים הופיעו לפנינו. לפי הנחיית ביה"ד הצדדים התגרשו, ולאחר מכן חזרו לאולם הדיונים. ביה"ד הציע לצדדים לנסות להגיע להסכמה בתוך שלשה שבועות, ואם לאו במידת הצורך ביה"ד יקבע מועד לדיון.

ביום ט' באד"א תשע"א התקיים דיון לפנינו. ב"כ הבעל טען כנגד פסק הדין גם מבחינה עובדתית וגם מבחינת הסמכות. באותו מעמד ביה"ד הבהיר לצדדים כי יפסוק בערעור לפי שיקול דעת רחב כהסכמת הצדדים עוד בתחילת ההליכים לפני ביה"ד הגדול. יש לציין בהקשר זה כי בהחלטה מיום כ"ג חשוון תשס"ז נכתב כי הצדדים מסמיכים את בית דיננו לפסוק לפי שיקול דעת רחב. משמע בין הרכב זה ובין הרכב אחר. ובפרט שהבעל הוא זה שדרש את הדיון האחרון כדי להשמיע את טענותיו בערעור לגופו [ראה דברי הבעל בפרוט' הדיון מיום כ"ו סיון תש"ע, ודברי ביה"ד בפרוט' הדיון מיום ט' אד"ב תשע"א].

טרם נפסוק בערעור נסקור את העובדות העיקריות בתיק זה, כפי שהדברים מתבררים מהתיק האזורי והגדול.

בני הזוג נשאו לפני למעלה מארבעים וחמש שנה. להם בת יחידה שנולדה לאחר שנות ציפיה רבות. בשלהי שנת 1998 הבת נשאה בלי לקבל את הסכמתו של האב. הדבר גרם לקרע חמור בנישואי הצדדים, ובשל כך פנתה האישה לביהמ"ש והגישה תביעה לפס"ד הצהרתי ותביעת מזונות. הבעל מנגד הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני ביום 17/12/98. ביום 28/12/98 הצדדים הגיעו להסכם שלום בית שבמסגרתו האישה הסכימה למחוק את התביעות בבית המשפט. במקביל תיק הגירושין נסגר. ביום ל' חשוון תש"ס 09/11/1999 הבעל שב והגיש תביעת גירושין כרוכה לביה"ד הרבני. התקיים דיון ביום כ"ז בכסלו תש"ס 06/12/99, והצדדים הסכימו להתגרש, ואף הגיעו בעזרת ביה"ד להסכם עקרונות לגירושין. אך לאחר מכן הסכסוך החריף, והבעל ביקש וקיבל ביום ל' אדר א' תש"ס צו מניעה זמני שמרחיק את האישה מביתו. בדיון שהתקיים ביום א' אד"ב תש"ס נשאלו הצדדים מדוע עדיין לא התגרשו, וב"כ האישה השיבה שאין הסכמה על עניין הרכוש. מאז התקיימו דיונים נוספים בעניין תביעת הגירושין של הבעל והכרוך לה, וביום י"ט אייר תשס"ג ניתן פסק דין בו נדחתה תביעת הגירושין של הבעל, אך מאידך נדחתה גם תביעת המזונות של האישה. וביום י"ט אייר וי"ד אלול תשס"ה וי"א כסליו תשס"ו ביה"ד האזורי הכריע בענייני הרכוש והכתובה, ועל כך הערעור.

בהחלטה מאוחרת יותר מיום ט"ו סיון תשס"ו כתב ביה"ד האזורי שעל אף שתביעת הבעל לחייב את האישה בגט נדחתה, ביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש, לאור הפירוד הארוך ביניהם והעובדה שכעת אין כל סיכוי לשלום בית.

אלו עיקרי העובדות, ועלינו להבהיר תחילה שאין בכוונתנו לדון במסגרת זו בעניין המזונות. עניין זה הוכרע זה מכבר בהחלטת ביה"ד האזורי כאמור. אמנם האישה הגישה ערעור שנשמע ביום ז' בכסליו תשס"ד, וביה"ד בהחלטתו מאותו יום החזיר את התיק לביה"ד האזורי להכרעה סופית בענייני הרכוש, משום שביה"ד התרשם שבלעדי זה לא ניתן לפתור את כלל הבעיות שבין הצדדים. אך ב"כ האישה שהגישה ערעור שכנגד טענה רק נגד החלטת ביה"ד בעניין הדירה בחולון, ולא כנגד ההחלטה בעניין המזונות. לכן פסק הדין בעניין המזונות הוא פסק דין חלוט ואיננו דנים בו.

דבר נוסף, בתיק ישנה בקשה של ב"כ האישה מיום ט' שבט תשס"ח שביה"ד ידון גם בעניינה של דירה נוספת ברח' [ה'] בבני ברק שהבעל רכש מכספים משותפים. ב"כ הבעל בתגובתו הכחיש בכל תוקף את הדברים, וביה"ד החליט ביום כ"ו אד"א תשס"ח להפנות את הצדדים לביה"ד האזורי שיברר את העניין. עד עתה לא קיבלנו כל החלטה מביה"ד האזורי, ולכן תביעה זו לא תיכלל בפסק דין זה. יש לציין שגם התביעה גופא לא נהירה, משום שגם לדברי ב"כ האישה הבעל חתם על זכרון דברים לרכוש את הדירה הנוספת בשנת 2007, כשמונה שנים לאחר הפירוד. לא סביר בנסיבות אלו שהדירה נרכשה מכספים משותפים.

דבר נוסף שביקשה ב"כ האישה שביה"ד יקבע את סך הכתובה. בפסה"ד נשוא הערעור קבע ביה"ד כי האישה זכאית לכתובה. אך מעיון בתיק עולה כי האישה עצמה לא יודעת מה גובה הכתובה, משום שלטענתה הבעל העלים את הכתובה. לפיכך אין מקום לדון בגובה הכתובה מעבר לעיקר כתובה.

מעיון בכלל החומר שבתיק עולה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלשה נכסים. החנות באשדוד שהיתה בבעלות חלקית של האישה בין השנים 1992-1994. הדירה בחולון שהיתה בבעלות דודתו של הבעל, וניתנה לו באופן רשמי בשנת 1995. הדירה בבני ברק ב[ר] שהיתה בבעלות שני הצדדים ובשנת 2000 נרשמה על שמו של מר [ק'], גיסו של הבעל.

בפסה"ד של ביה"ד האזורי מיום י"ט סיון תשס"ג וי"ד אלול תשס"ה ישנו ניתוח ממצה של השתלשלות הארועים בתיק מאז פרוץ המשבר בחיי בני הזוג. מכלל הדברים עולה כי ביה"ד לא תלה את האשמה בפירוד בבעל, אלא אדרבא התרשם כי הצעתו שהאישה תחזור הביתה, כנה. ביה"ד מציין כי טענות האישה על אלימות לא הוכחו, ומאז ומעולם הצדדים חיו בשובה ונחת במשך עשרות שנים. גם האישה לא דחתה את הצעת הבעל על הסף, רק התנתה את חזרתה בדרישות כספיות. גם בדיון שהתקיים לפנינו בז' בכסליו תשס"ד הבעל שב והציע שהאישה תחזור לשלום בית, אך האישה סירבה בטענה כי היא מפחדת ממנו. ובאשר לענייני הרכוש, ביה"ד השתכנע שהבעל ניסה להבריח את הדירה בבני ברק ואת הדירה בחולון ברמאות. הניתוח העובדתי והנימוקים של ביה"ד האזורי משכנעים, כמו גם המו"מ ההלכתי, אם כי אנו איננו זקוקים להכרעה הלכתית בשאלה האם אפשר להוציא ממון באומדנא דמוכח, משום שקיבלנו הסכמת הצדדים לדון בשיקול דעת רחב, כאמור.

בשולי הדיון ההלכתי המעמיק של ביה"ד האזורי, יש להעיר כי ביה"ד דן האם אפשר להוציא ממון באומדנא דמוכח, ובכל מה שנוגע לדירה בבני ברק, יש לאישה חזקת "מרא קמא", והשטר שעל פיו הבעל ביצע העברה בטאבו מפוקפק גם בגלל אומדנא דמוכח וגם בגלל החשד לזיוף שבו, ובכה"ג יש להעדיף את החזקת מרא קמא של האישה.

ב"כ הבעל טען לפנינו שביה"ד האזורי יצא מנקודת הנחה שההסכמים השני והשלישי לשלום בית מזויפים, ובבדיקת מז"פ הטענות על זיוף נדחו. אך מעיון במסמכים ובחוו"ד מומחה שמצורפת להחלטת המשטרה לסגור את התיק כנגד הבעל עולה כי הדבר היחיד שנבדק הן נכונות חתימתה של האישה על שלשת המסמכים, ונקבע כי קיימת אפשרות סבירה כי כתב היד נכתב על ידי האישה. חוות דעת זו מספיקה כדי לשלול את הטענה שהאישה מעולם לא חתמה על ההסכמים הנוספים, אבל טענת האישה וב"כ היתה שהאישה הוחתמה במרמה תוך ניצול רצונה לחזור לשלום בית, וזאת תוך שיתוף פעולה של עו"ד של הבעל. זאת ועוד, ביה"ד כתב בהחלטתו שניכר כי נוספו דברים בהסכם לאחר חתימתו. ואכן מעיון בהסכם השני והשלישי עולה כי ישנה תוספת בכתב יד זהה לכתב שבו נכתב ההסכם, שנראה לפי מבנה המסמך ותוכנו שתוספת זו נוספה לאחר כתיבת המסמך. בנוסף יש לציין שביה"ד הסתמך על מספר רב של עובדות מלבד החשש לזיוף, ולכן אנו מקבלים את הניתוח העובדתי של ביה"ד האזורי, כאמור.

באשר לדירה בחולון, כבר בפסה"ד הקודם עמדנו על כך שישנו חוסר בהירות בפסק הדין. כאשר בפסק הדין מיום י"ט סיון תשס"ה נכתב בסעיף ג' כי "האישה לא זכאית במחצית מהדירה כבקשתה אולם זכאית לחלק בדירה לפי מחצית מהכספים שהבעל השקיע". אם כך מדובר בסכום של כ-5000$, מחצית מהסך ששילם הבעל כדי שדודתו תרכוש את הזכויות בדירה [ראה פסה"ד מיום י"ד אלול תשס"ה]. מאידך בפסה"ד מיום י"ד אלול תשס"ה נכתב: "לאור הנ"ל מחליט שהאשה שותפה בזכויות של הבעל בדירה הנ"ל". ובהחלטה מאוחרת יותר מיום י"א כסליו תשס"ו כתב ביה"ד: "באשר לחלקה של האישה בדירה בחולון הוא כפי המפורט בפסה"ד מיום י"ד אלול תשס"ה."

בנוסף יש להעיר שלא ברור על איזה בסיס הלכתי קובע ביה"ד שהאישה זכאית למחצית מהזכויות בדירה. אמנם הבעל קנה את הדירה מכספים משותפים של הצדדים ששניהם השתכרו יפה כאמור בפסה"ד האזורי, אך במצב הדברים בין בני הזוג שחיו בשלום בית, אין סיבה הלכתית שמעשי ידיה של האישה לא יהיו לבעל. אמנם ישנו בסיס בפסיקה אזרחית לתת לאישה זכויות בדירה מצד מה שמקובל במסגרת האזרחית בעניין שיתוף בין בני זוג, משום שבני הזוג נשאו לפני שנת 1974, אך זה לא מוזכר בפסה"ד. מכל מקום אנו איננו כפופים לחוק ולפסיקה האזרחית משום שהוסמכנו על ידי הצדדים לדון לפי שיקול דעת רחב.

ובבואנו לפסוק לפי שיקול דעת רחב עלינו לשקול מלבד כל האמור לעיל את טובתם של הצדדים ואת הדרך הנאותה לסיים ארבעים וחמש שנות נישואין. מעיון בתיקים האזורים עולה כי הצעות פשרה שעלו על ידי ביה"ד ופעם אחת התקבלו על ידי האישה ופעם על ידי הבעל, נסובו סביב סכום כולל של 80 עד 90 אלף דולר. גם הסכם העקרונות לגירושין מיום כ"ז בכסלו תש"ז לפי הערכים של אז הוא בסדר גודל כזה. אמנם ביה"ד האזורי הגדיל את הסכום ל-110 אלף דולר בגלל מעשה העורמה של הבעל, אך כל הסכומים הללו אינם משקפים את המצב היום, משום שמאז ערכם של הנכסים שבידי הבעל עלה באופן משמעותי בערך דולרי ובערך שקלי, ובסכום כזה לא ניתן לרכוש קורת גג ראויה. יש לתת את הדעת על כך שאישה שעבדה כל חייה קשה והתפרנסה יפה והעבירה את כל הכנסותיה לבעלה כאמור בפסה"ד האזורי, לא תושלך לעת זקנה ללא משען ומשענה, וללא קורת גג. ואכן, מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפנינו ביום ז' בכסליו תשס"ד עולה כי זה הדבר שמטריד את האישה יותר מכל. יש לתת את הדעת גם על כך שישנו קושי ביישום פסה"ד האזורי משום שהדירה בבני ברק רשומה על שם אדם אחר שאיננו מוסמכים לדון בעניינו. בבואנו לפסוק בשיקול דעת רחב עלינו לשקול גם את העובדה הזו, משום שמטרת הפסיקה בדרך זו, בין היתר היא להביא לסיום ההליכים בין הצדדים על ידי החלטה אופרטיבית עוברת לביצוע.

לאור כל האמור, הדרך הראויה לדעתנו לסיום סכסוך ארוך שנים זה הוא בהעברת הדירה בחולון לרשות האישה, ללא כל תמורה, בנוסף הבעל ישלם לאישה סך של 50,000$ (חמישים אלף) דולר ארה"ב עבור כתובה תוספת כתובה ופיצוי גירושין ושאר זכויותיה, ובכך יסתיימו כל התביעות בין הצדדים. יש לציין שלאישה מחצית דירה מושקעת בת 5 חד' בבני ברק, והדירה בחולון היא דירת עמידר בת 2.5 חד' בלבד, שגם בה יש לאישה זכויות [ראה תשובת הצדדים במענה להחלטת ביה"ד מיום ו' חשוון תשס"ח]. כמו כן הבעל חייב לאישה תשלום דמי שימוש בחלקה בדירה ע"ס 350$ משנת תש"ס. לכן לדעתנו חלוקה זו הינה צודקת וראויה.

בשולי הדברים נתייחס לטענות ב"כ הבעל בעניין הסמכות. ב"כ הבעל טען שאיננו מוסמכים לדון על רכוש ששייך לצד ג'. בעניין זה כבר האריכו בפסיקה, שאמנם איננו מוסמכים לדון על רכוש של צד ג' אך אנו מוסמכים לברר כל טענה שיכולה להשליך על העניינים שבין בני הזוג, ובנדון שלפנינו פסיקת ביה"ד האזורי בעניין הדירה בבני ברק משליכה על ההסדרים הממוניים שבין הצדדים, ועל אחת כמה וכמה פסק דיננו שניתן בשיקול דעת רחב, שברור ומובן מאליו שיש לשקלל בו את כל הפרטים החשובים בענייני הרכוש שבין בני הזוג, כדי לפסוק על מה שכן נמצא בסמכותנו.

טענה נוספת של ב"כ הבעל שלאחר שביה"ד דחה את תביעת הגירושין של הבעל, אין לביה"ד האזורי והגדול סמכות לדון בענייני הרכוש. גם דינה של טענה זו להידחות, משום שכאמור לעיל, ביה"ד האזורי המליץ לצדדים להתגרש, ומאז ועד הלום וגם בפנינו שבו ועלו הצעות פשרה לסיום הסכסוך ולגירושין, לכן עניין הגירושין עמד כל העת על הפרק, ומשכך הסמכות מוקנית לביה"ד.

הכרעה
לאור האמור ביה"ד פוסק מורה ומצווה כדלהלן:
א. הבעל יעביר לרשות האישה בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה את הדירה בחולון כאשר היא פנויה מכל אדם וחפץ ונקיה מכל שעבוד או עיקול.

ב. הבעל ישלם לאישה סך של 50,000$ ארה"ב בעשרה תשלומים חודשיים שווים. התשלום הראשון ביום 01/01/12.

ג. פסק דין זה הוא סופי ועם הינתנו מבוטלים כל פסקי הדין והחלטות קודמות שהתקבלו בביה"ד האזורי והגדול בעניין הרכוש.

ד. עם קיום האמור בסעיף א' וב' בפסק דין זה, יבוטלו כל העיקולים והשעבודים הקיימים על נכסי הצדדים.

ניתן ביום ח' בטבת התשע"ב
(03/01/2012)