לפנינו תביעת גירושין של פלונית נגד בעלה פלוני.

תקציר עובדתי
א. התיק נפתח בתאריך 31.11.2011 בבית הדין הרבני בתל אביב, ועקב התנגדות הבעל וב"כ לסמכות מקומית של בית הרבני תל אביב, הועבר התיק לבית הרבני חיפה, בהתאם להחלטת בית הדין הרבני בתל אביב מיום י"ט מרחשון תשע"ב 16.11.2011.

ב. בכתב התביעה המקורי לא נמצאו חתימות האשה וב"כ, אולם צורפו מכתבים מרבנים בחו"ל שבהם הם מבקשים מבית הדין בארץ לסדר לצדדים גט, בגין היותם פרודים.

ג. בית הדין בהרכב דנן קיבל את הסכמת הצדדים וב"כ לדון בעניינם עוד בראשית ההליכים.

ד. בתאריך י"ז כסלו תשע"ב 13.12.2011 התקיים דיון קצר בבקשת הבעל וב"כ לביטול עיכוב יציאתו מן הארץ, בדיון הופיעו הבעל וב"כ וכן ב"כ האשה. בדיון זה השמיע ב"כ האשה את עמדת האשה כי היא מעוניינת להתגרש. הבעל הביע את עמדתו כי הוא מעוניין בניסיון לשלום בית. ב"כ הבעל הוסיף כי הצדדים לא ערכו ניסיון שלום בית. ב"כ האשה הכחיש.

ה. בית הדין הביע עמדתו לפיה יש לשמוע את הצדדים עצמם ולצורך כך עליהם להופיע לדיון נוסף. הדיון נקבע, ובית הדין ציין זאת בפירוש בהחלטתו.

ו. בתאריך 01.01.2012 הגיש ב"כ האשה בקשה לבית הדין לפיה הוא מבקש למנות מומחה אשר יבחן את מצבו הבריאותי של הבעל, ובהתאם ניתן יהיה לבחון עניינית את המשך ההתנהלות בתיק זה. כמו כן הוא מצרף מכתבים מהרב הורביץ מניו יורק.

ז. הבקשה הועברה לתגובת הצד השני שלא הסכים לה, וציין בתגובתו כי אין להתייחס למכתבו של הרב הורביץ מכיון שהוצא ע"י אב האשה בצורה שאותה יש לחקור. כמו כן מבקש הבעל שלא להתייחס למכתבים של הרב הרבסט המצורפים בכתב התביעה, מאחר ולא התקיימו דיונים בארה"ב בעניינם.

ח. בתאריך כ"ב בטבת תשע"ב 17.01.2012 קבע בית הדין כי הבקשה תיבחן במהלך הדיון, אליו יופיעו הצדדים. בית הדין ציין כי מחובת האשה להופיע לדיון.

ט. בתאריך 22.01.2012 הגיש ב"כ האשה בקשה דחופה לבית הדין להזמין את הרב הרבסט מניו יורק לבית הדין, לשם גביית עדות ממנו. בנימוקי הבקשה נטען כי הרב שוהה בארץ למספר ימים ועדותו תסייע לבית הדין מאחר והוא הדיין שטיפל בתיק. לדבריו, הרב הביע נכונות להופיע בפני בית הדין.

י. בית הדין בהחלטתו מאותו יום קבע, כי בשלב זה לא ניתן להיעתר למבוקש. הבקשה תיבחן לאחר חקירת הצדדים באופן ישיר על ידי בית הדין.

יא. למחרת היום הגיש ב"כ האשה בקשה נוספת לקבל את הרב הרבסט לעדות בבית הדין באופן דחוף, זאת עקב יציאתו המתוכננת מן הארץ בתוך יומיים.

יב. בית הדין בהחלטתו מאותו יום חזר על החלטתו, וזאת למרות נסיעתו של העד.

יג. בתאריך י"ד בשבט 07.02.2012 התקיים דיון ראשוני בו הופיעו הצדדים וב"כ.

יד. בראשית הדיון, ביקש ב"כ האשה כי בית הדין ישמע את האשה שלא בנוכחות הבעל, בנימוק שבריאותה עלולה להפגע מנוכחותו באולם בית הדין, ויש לו מסמך רפואי התומך בכך. בית הדין הבהיר לב"כ האשה שאין זה מקובל לשמוע את האשה ללא נוכחות הבעל בדיון ראשוני.

טו. במהלך הדיון אשר אכן התקיים בנוכחות שני הצדדים, טען ב"כ האשה כי האשה אינה יודעת עברית או אידיש – רק אנגלית, ולבקשתו, האשה השיבה באנגלית לשאלות בית הדין, לאחר שאלות שתורגמו למענה. הבעל וב"כ טענו שהאשה יודעת אידיש ואף כתבה מכתבי אהבה לבעל באידיש.

טז. במהלך הדיון שמע בית הדין את עמדת הצדדים וב"כ. האשה טענה כי אינה יכולה לחיות עם הבעל, היות והוא 'לא נורמאלי' – בכל המובנים. לשאלת בית הדין אם כן מדוע הסכימה להתחתן עמו, השיבה שלא ידעה את מצבו, וקיבלה אודותיו אינפורמציה שגויה לפני הנישואין. כמו כן היא הודתה שאינה יכולה להרות בדרך טבעית. עוד טענה האשה כי בני הזוג היו בייעוץ אצל הרב הורביץ. הבעל הכחיש את טענת האשה שאין הוא נורמאלי. ב"כ האשה הוסיף שלאחר שלוש שנות פירוד לא נותרה ברירה אלא להתגרש. ב"כ הבעל הוסיף שהפירוד נגרם בשל התייחסות אבי האשה לבעל, אשר אף איים עליו. הוא הציג מכתבי אהבה באידיש שכתבה האשה לבעל. לשאלת בית הדין את האשה: האם אלו מכתבים שכתבה לבעל? השיבה בחיוב, ושהמכתב האחרון הוא מחודש חשוון השנה.

יז. בית הדין הציע לצדדים, בשלב זה של הדיון, לפנות לייעוץ מקצועי. הצדדים וב"כ נתבקשו להציע שם יועץ או יועצת המקובלים עליהם. אולם מאחר ולא הגיעו להסכמה אודות זהותו, הסכימו שבית הדין יקבע את זהותו.

יח. בית הדין ערך בדיקה מעמיקה בכדי למנות יועץ מקצועי אובייקטיבי שאינו מקורב למי מהצדדים, ושיסכים לקבל את הצדדים לטיפול לאלתר ובהליך טיפולי מזורז, זאת בכדי לצמצם ככל הניתן את שהותה של האשה הרחק ממקום מגוריה. בית הדין הגיע למסקנה שהרב בק מירושלים עונה לדרישות הנזכרות, ובקשו ממנו באופן מיוחד לקבל את הצדדים לאלתר.

יט. בתאריך כ"ב בשבט תשע"ב 15.02.2012 הוציא בית הדין החלטה מפורטת ובה עיקרי טיעוני הצדדים וב"כ ונימוקיהם, לפיה יש צורך בבחינה מקצועית ואובייקטיבית של טענות הצדדים בטרם יכריע בתביעה זו. בהחלטה זו הפנה בית הדין את הצדדים לרב בק וחייבם לשתף עמו פעולה. עוד בקש מהרב בק לזרז את הליך הייעוץ, מאחר וכנגד האשה הוצא צו לעיכוב יציאתה מן הארץ.

כ. בתאריך 07.02.2012 (מועד הדיון) הגישו הבעל וב"כ בקשה לעיכוב יציאתה מן הארץ של האשה.

כא. בתאריך 08.02.2012 בשעה 11.20 הוציא בית הדין החלטה לעיכוב יציאת האשה מן הארץ.

כב. בתאריך 08.02.2012 (יום לאחר הדיון) יצאה האשה מן הארץ. האשה וב"כ לא טרחו להודיע על כך לבית הדין, לא ביום הנסיעה, גם לא בכל התקופה שחלפה ממועד עזיבתה את הארץ ועד לדיון שהתקיים ביום י"ד סיון תשע"ב 04.06.2012. במהלך התקופה הזו הוגשו לבית הדין ע"י ב"כ האשה בקשות רבות, אולם בכולן נעדר ציון העובדה שהאשה יצאה מן הארץ. יודגש, כי בסעיף ג' להחלטת בית הדין מיום 23.03.2012 נכתב כי "על הצדדים לפעול בהתאם להחלטת בית הדין מיום 15.02.2012 ככתבה וכלשונה". החלטה זו ניתנה בתגובה לבקשת הבעל וב"כ, בה הודיעו שהבעל הופיע אצל היועץ, ובקשו שהאשה תכבד אף היא את החלטת בית הדין. למרות הוראת החלטה זו, לא טרחו האשה וב"כ ליידע את בית הדין בעובדה שהאשה יצאה את הארץ.

כג. בתאריך 06.05.2012 הגיש הבעל וב"כ בקשה להזמנת עדים מטעמו – עדים המכירים את הצדדים, לדיון שיתקיים ביום 04.06.2012. בית הדין נעתר לבקשה.

כד. בתאריך 29.05.2012 הגיש ב"כ האשה בקשה דחופה לדחיית הדיון שנקבע ליום י"ד סיון 04.06.2012.

כה. בנימוקי הבקשה נאמר כי האשה וב"כ הגישו לבית הדין הגדול בקשה למתן רשות ערעור על החלטות בית הדין. בית הדין הגדול הורה לנתבע להגיב בתוך 14 יום, והוא לא עשה זאת.

כו. בית הדין העביר את הבקשה ב"כ האשה לתגובת הצד השני, שלמחרת המציא את תגובתו על פיה הוא מתנגד לבקשה, וצירף החלטת בית הדין הגדול מאותו יום בו הוא דחה את בקשת הערעור של האשה.

כז. בנימוקי התגובה נאמר:

א. הבקשה הוגשה שלא בתום לב, ימים ספורים לפני הדיון.

ב. האשה ברחה מהארץ למרות צו העיכוב שהוציא בית הדין כנגדה ואינה

מעוניינת להגיע לדיון, וביזתה את בית הדין.

ג. בית הדין הגדול דחה את בקשתה.

כח. רק בשלב זה ובאמצעות תגובתו הנ"ל של הבעל וב"כ, התוודע בית הדין לעובדה שהאשה יצאה את הארץ למרות צו עיכוב יציאה שהוציא בית הדין כנגדה.

כט. בתאריך 30.05.2012, דחה בית הדין את בקשת האשה וב"כ לדחיית הדיון מהטעם שלא נמצאה עילה לדחיית הדיון, וקבע שעל האשה וב"כ להופיע לדיון כאמור בהחלטות קודמות של בית הדין.

ל. בתאריך י"ד בסיון 04.06.2012, התקיים הדיון השני. הבעל וב"כ הופיעו. האשה לא הופיעה. ב"כ האשה הופיע, ולשאלת בית הדין היכן האשה? הציג מכתב מרופאה לסיבת אי הופעתה.

לא. במכתב מאת ד"ר סובליט שמיום 02.06.2012 נכתב: "האשה הייתה תחת ההשגחה הפסיכיאטרית שלי החל מתאריך 12.04.2007, עת היא ביקרה אצלי לשם טיפול באירוע דכאוני חמור, אתו היא פיתחה במסגרת אסון נישואיה". עוד מציינת הרופאה "כי מצבה של האשה השתפר זה זמן ממושך, עד שרופאה המטפל (?!) הציע הפסקת מתן התרופות, אלא שלאחרונה מצבה החמיר באופן דרמאטי, כתוצאה ישירה מהדרישה ממנה להופעה מחדש בפני בית הדין. כעת היא חווה חרדות קשות ונדודי שינה כתוצאה מהפחדים שלה, שבאם היא תחזור לישראל היא 'תינעל' ותיאלץ להישאר שם בצו בית הדין, הרחק מביתה, ממערכת התמיכה הרגשית שלה ומעבודתה...כאשר ראיתי את הפציאנטית הזו לראשונה, היא חוותה מצב רוח דכאוני, ללא שמחת חיים, אובדן תיאבון, קושי לצאת מהמטה... אשה צעירה זו היא רגישה מדי מכדי להופיע בפני בית הדין בתנאים הנוכחים, דבר אשר עלול למקם אותה בסכנה גדולה להרעת דיכאונה. לדעתי המקצועית, הופעתה להליך משפטי אינו מומלץ, ובתור רופאה אני מייעצת לה שלא לעשות כן."

לב. בית הדין עיין במסמך, והבהיר לב"כ האשה שיציאת האשה מיד לאחר הדיון הראשון, לאחר קבלת הפניה הצדדים לייעוץ, ומתן החלטה מפורטת בעניין על ידי בית הדין, והטורח של בית הדין בחיפושים אחר יועץ אובייקטיבי שיתן טיפול מזורז – אינה מקובלת עליו. התנהגות זו חמורה שבעתיים מאחר וגם לא הופיעה לדיון היום, למרות החלטות בית הדין המחייבות אותה להופיע לדיון. עוד הבהיר בית הדין, שהמסמך אינו קביל בעיניו. גם אם היה קביל, לא היה בו משום מתן הצדקה לאי הופעת האשה לדיון, שכן אם היתה מכבדת החלטת בית הדין ושוהה בארץ לצורך הטיפול, לא היה המכתב בא לעולם. במצב זה, בו האשה אינה משתפת פעולה עם בית הדין וממרה את הוראותיו, סבור בית הדין כי אל לו לתת לה סעד, וכי יש לסגור את התיק.

לג. ב"כ האשה טען שהאשה באה לדיון הקודם ולאחר יציאתה קבלה על כך שהיא הגיעה אך לדיון של 20 דקות, ויצאה את הארץ באותו יום. עוד הסביר, כי האשה אמנם יודעת אידיש, אולם היא מעדיפה לדבר אנגלית, שפה בה היא שולטת יותר. לדבריו, נפגש עם היועץ ונפרד ממנו בחשבו שהיא תגיע. עוד הוא טען שהוא לא ראה שבית הדין מוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ ללא הגבלת זמן. בשלב זה תיקן אותו בית הדין, וטרח להזכיר לו כי הוא טועה וכי בית הדין הוציא צו עיכוב מוגבל לתשעים יום בלבד, עם אפשרות שהאשה תצא ותמציא לפני בית הדין בטוחות המניחות דעתו, להבטחת חזרתה. עוד טען כי האשה החליטה כי היא נרדפת ע"י בית הדין, ולפי ניסיונו האשה לא תגיע לארץ, היא עובדת שם ואינה יכולה להגיע למספר שעות.

לד. בית הדין שאל את ב"כ האשה מה היא הצעתו להמשך הטיפול בתיק, ועל כך השיב ב"כ האשה שבית הדין יתאם עם בית דין בחו"ל במקום מגורי האשה את המשך גביית העדות וחקירת האשה, ושיש תקדים לניהול הליך דומה בבית הדין ברחובות.

לה. בית הדין שאל את הבעל וב"כ מה עמדתם להצעה זו. הבעל וב"כ התנגדו, ובקשו את סגירת התיק תוך חיוב האשה בהוצאות משפט.

לו. בית הדין שאל את ב"כ האשה, מדוע לא הודיעו לבית הדין, לבעל ולב"כ, שהאשה לא תופיע לדיון ושיש להם מכתב רפואי. על כך השיב ב"כ האשה שרק עכשיו קיבל את המכתב.

לז. ב"כ הבעל הגיב, שהאשה וב"כ משקרים לבית הדין. האשה יודעת אידיש, כותבת באידיש, היא מורה ומלמדת בשפת האידיש, ויש לחייבה בהוצאות משפט ולדחות את תביעתה.

לח. ב"כ האשה טען שגם הבעל וב"כ גררו אותו להוצאות, והוא מבקש להמציא לבית הדין סיכומים למה הוא מתנגד לסגירת התיק ולחיובו בהוצאות משפט. בית הדין נעתר לבקשתו (ראה החלטה לקמן).

לט. בית הדין הציע לב"כ הצדדים שאחד הדיינים ישב עמם לניסיון פשרה. ב"כ הצדדים הסכימו אולם הניסיון לא צלח.

מ. בהחלטת בית הדין מאותו יום נאמר:

א. על ב"כ האשה לנמק בתוך 14 יום את עמדתו, שאין לסגור את תיק התביעה לאור התעלמות האשה מהחלטות בית הדין, עם עותק לצד השני.

ב. על הנימוקים להסביר מדוע לדעתו אין בסיס הלכתי לחייבה בהוצאות משפט לבקשת הבעל וב"כ. ג. בהיעדר נימוקים כאמור המניחים דעת בית הדין בתוך 14 יום, יוציא בית הדין החלטה בהתאם לחומר שבתיק.

מא. בתאריך י' סיוון הגיע מכתבו של יועץ הנישואין הרב בק אל בית הדין. במכתב ציין היועץ כי הבעל וחברו היו אצלו וסיפרו לו את השתלשלות הדברים, התרשם שהבעל רוצה באמת בשלום בית ומטיל את הבעיות על חמיו. לאחר מכן הגיע ב"כ האשה ופרס את משנתו נגד שלום בית. לדבריו, אמר לכל אחד מהצדדים שאינו יכול לבדוק את הדברים אלא אם כן ישמע את הצדדים אישית, ביותר משיחה אחת. בסיכום כתב שאין לו אפשרות לתת חוות דעת בעניין.

מב. בתאריך 20.06.2012, הגיש ב"כ האשה סיכומים תחת הכותרת "סיכומי ביניים".

מג. בתאריך 21.06.2012, הוציא בית הדין החלטה ובה נאמר: א. לתגובת הצד השני ב. על ב"כ האשה להודיע לבית הדין בתוך שבעה ימים מה פשר הכותרת 'סיכומי ביניים'?

מד. בתאריך 04.07.2012 הגיש ב"כ האשה בשנית סיכומים ובהם ציון לאסמכתאות, ללא צירופים של האסמכתאות. כמו כן הסביר מדוע בחר לכתוב בכותרת סיכומי ביניים. ההסבר לא הניח דעתו של בית הדין, ובית הדין הביע את תמיהתו והעיר את תשומת לבו על כך, בהחלטה מיום י' תמוז 30.06.2012.

מה. בתאריך הנ"ל, הוציא בית הדין החלטה לפיה על ב"כ האשה להמציא את כל פסקי הדין עליהם הוא מתבסס, ולא קטעי דברים. בית הדין ציין שעל ב"כ האשה להמציאם בתוך 48 שעות.

מו. החלטה זו חזרה ונשנתה למחרת היום בהחלטה נוספת של בית הדין לתגובת הבעל וב"כ. וכן ביום 09.07.2012 באופן המפורש ביותר, ואף נאמר בה שמשום מה בחר ב"כ האשה שלא להגיב.

מז. בתאריך 05.07.2012 הגיש הבעל וב"כ תגובתו לסיכומי הביניים.

מח. בתאריך 04.07.2012 הגיש ב"כ האשה, השלמת סיכומים, ללא צירוף האסמכתאות כפי שנתבקש.

מט. בסעיף 7 להשלמה זו של סיכומיו, הוא כותב: "יודגש כי התובעת יצאה ממדינת ישראל יום לפני שב"כ הנתבע הגיש בקשה לעיכוב יציאתה. כבוד בית הדין קיבל את צילום עמוד רלוונטי מהדרכון, ויש לציין זאת גם בפרוטוקול הדיון כמקובל".

נ. הדברים הללו אינם נכונים עובדתית. שכן הבעל וב"כ הגישו את הבקשה לעיכוב היציאה מן הארץ כנגד האשה, יום לפני שיצאה האשה את הארץ, כאמור בסעיף ‎כ' לתקציר.

נא. בתאריך 08.07.2012 הגיש ב"ב האשה השלמה נוספת לסיכומים, ושוב ללא האסמכתאות המבוקשות.

נב. בתאריך הנ"ל הגיש הבעל וב"כ אסמכתאות לחיוב האשה בהוצאות משפט.

נג. בתאריך 09.07.2012 שוב הגיש ב"כ האשה תגובה לתגובת הבעל וב"כ, ושוב ללא אסמכתאות.

נד. בתאריך 28.06.2012, הגיש ב"כ האשה בקשה דחופה לעיכוב יציאתו מן הארץ של הבעל, והפנה את בית הדין לנימוקיו, בסעיף א' לסיכומי הביניים.

נה. בתאריך 30.06.2012 נעתר בית הדין לבקשתו לעיכוב יציאתו מן הארץ של הבעל, למשך 30 יום, וציין שזו החלטה שניתנה לפנים משורת הדין. בהחלטה מנומקת תמה בית הדין על דרך הניהול של ב"כ האשה את תביעותיו ולא קיבל מענה עד כה.

נו. בתאריך 05.07.2012, הגיש הבעל וב"כ התנגדות לעיכוב יציאת הבעל מן הארץ בצירוף מסמכים מהם עולה, כי ב"כ האשה כבר הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה דומה, ובית המשפט נעתר לבקשה למשך 10 ימים. מידע זה הוסתר מעיני בית הדין ע"י האשה וב"כ.

נז. בתאריך 11.07.2012 משבוששו להגיע האסמכתאות הנדרשות מב"כ האשה, כפי שנתבקש במספר החלטות, החליט בית הדין לשים קץ לתכתובת עם בית הדין, ולהוציא החלטה בהתאם לחומר שבתיק, כאמור במספר החלטות. בית הדין לא יתן ידו ולא ייגרר לניהול הליכי סרק בתכתובת מיותרת ולא רלוונטית, וכפי התרשמות בית הדין לגבי כוונת ב"כ האשה באשר לניהול התיק.

נח. כאמור, בית הדין בהחלטתו האחרונה – מיום 10.07.2012, החליט כי מאחר ולא הגיעו לבית הדין השלמות מב"כ האשה כפי שנתבקש, בית הדין יוציא החלטה בתאם לחומר שבתיק.

נט. החלטה זו ניתנה לאחר שבית הדין התחשב וכיבד את בקשתו של ב"כ האשה בדיון שהתקיים בתאריך 04.06.2012 להגיש סיכומים בטרם יוציא בית הדין החלטה בדבר סגירת התיק.

ס. בהחלטה נתבקש ב"כ האשה שני דברים: ראשית, לנמק הלכתית בתוך 14 יום את עמדתו מדוע לא לסגור את התיק, לאור התעלמות האשה מהחלטות בית הדין. שנית, נימוקים הלכתיים מדוע לדעתו אין לחייב את האשה בהוצאות משפט. בית הדין ציין שבהיעדר נימוקים המניחים את דעת בית הדין בתוך 14 יום, יוציא בית הדין החלטה בהתאם לחומר שבתיק.

סא. מאז חלפו קרוב לארבעים ימים שבהם לא הומצא נימוק הלכתי לדבר הראשון שנתבקש, פרט לכך שיש פסק דין ברחובות אשר על פיו ניתן לקיים דיונים בשיתוף בתי דין חיצוניים, וכן שבית הדין בירושלים אישר הסכם גירושין ובו ניתנה סמכות לשיתוף פעולה עם בית הדין בחו"ל. פסקי הדין לא הומצאו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של בית הדין.

סב. תחת זאת, בחר ב"כ האשה להלאות את בית הדין בשליחת חומר לא רלוונטי – ובו מכתבים מרבנים, אישי ציבור, חברות ומכרות של האשה, וכן מומחים – אשר לדעתו ניתן יהיה להוציא החלטה לחיוב הבעל בגט על סמך אותם מכתבים.

סג. יצוין כי זרם המכתבים מאת ב"כ האשה, החל עוד בראשיתו של כתב התביעה ואף צורף לכתב התביעה ללא בקשה מסודרת ובה פירוט עילות התביעה כמקובל וכנהוג, והמשיך בכל מהלך התקופה בה התיק היה פתוח וביתר שאת בימים האחרונים.

סד. הבעל וב"כ הגיש אף הוא מכתבים מאנשי ציבור, רבנים ומומחים המפריכים טענות האשה וב"כ, תוך העלאת הטענה כי אין לסמוך כלל על המכתבים המצורפים ע"י האשה וב"כ.

סה. בית הדין הבהיר את עמדתו בהחלטה מפורשת מיום ט' אייר תשע"ב, על פיה מן ההיבט ההלכתי אין הוא יכול לקבל את המכתבים, ולא נותן להם משקל של עדות או כל ראיה מוצקת. שכן קיימא לן "מפיהם ולא מפי כתבם". זאת ועוד, האישים המצוינים במכתבים אינם מוכרים לבית הדין, ובנסיבות תיק מורכב זה, בו הצדדים וב"כ טעונים זה כלפי זה ומכחישים זא"ז בתיאור העובדות ובכל דבר אפשרי, אין ספק שלא ניתן לקבל זאת כאמיתות, וחצאי אמיתות גרועים משקר שלם.

עד כאן תקציר עובדתי שהרחבנו בו כדי להבין טוב יותר את פסק הדין. להלן יפורטו טיעוני הצדדים.

טענות האשה ובא-כוחה
א. בסיכומי הביניים טורח ב"כ האשה להקדים ולטעון כלפי בית הדין בסעיף 1 בזה"ל "תיק זה התנהל עד כה בבית דין נכבד זה כאילו אין דין וכל דאלים גבר". בסעיף 2 טוען, שאין הצדקה לסגירת התיק, וכי המשך ניהול התיק צריך להיעשות מכורח הנסיבות ע"י שיתוף פעולה עם בית דין במקום המגורים ומרכז החיים של התובעת בארה"ב. מתכונת כזו הופעלה למיטב ידיעתו ע"י בית הדין הרבני רחובות, ירושלים ותל אביב (לא מצרף את פסקי הדין).

בסעיף 3 מבקש הוא למצות את ההליך לאחר שהאשה התייצבה בפני בית הדין ואמרה בקול ברור וצלול שהיא דורשת גט והבהירה את הטעמים לכך שהגירושין הם מציאות בלתי הפיכה. עוד מבקש לקבל בהבנה את העובדה שאושרה במסמך הרפואי (צירף בדיון השני) ולהשלים עם כך.

טוען ומאשים שכבוד בית הדין אחראי לחרדות של התובעת מהתייצבות נוספת בפניו וכן שקיבל החלטות המנותקות מן התביעה ובהתעלם מהמסמכים שבתיק.

בסעיף 4 ממשיך להאשים את בית הדין בכך שהורה שלא כדין ובהסתמך על בקשה סתמית ולא מנומקת על עיכוב יציאתה מן הארץ של התובעת, ועוד טענות קשות כלפי בית הדין.

בסעיף 5 מציין שקיימת רק תביעת גירושין של התובעת ואילו הנתבע לא הגיש תביעה לשלום בית.

בסעיף 6 חוזר הוא ותוקף את בית הדין על החלטתו למתן צו עיכוב יציאה כנגדה.

לאחר מכן בפרק 'עובדות לאשורן', מציין הוא את העובדה שהנתבע לא הגיב לאמור בתשעה מסמכים שהוצגו בפניו. מצטט משלושה מכתבים נוספים שצירף, וחוזר ומבקש למנות פסיכיאטר שיבחן את אישיותו של הבעל.

שוב חוזר וטוען כלפי בית הדין שהוטעה ומינה מגשר שאינו דובר אנגלית ואינו מומחה רפואי. לאחר מכן חוזר על עמדתו ללא צירוף אסמכתאות הלכתיות.

בסעיף 15 תחת הכותרת היבטים משפטיים מצטט הוא מפסקי דין שהביאו את דברי הגר"ח פאלאג'י המפורסמים שכאשר בני זוג פרודים זמן רב חייבים להתגרש, ומאחר והצדדים פרודים כשלוש שנים יש לחייב את הבעל בגט. עוד טוען, כי הבעל נטש את האשה ונעלם מבלי לנסות לקיים איתה קשר כל שהוא במשך שלוש שנים עד אשר נחשף לתביעת הגירושין שלה.

בסיכום חוזר הוא על האשמותיו כלפי בית הדין ועל כך שהאשה לא התעלמה מהחלטת בית הדין, התייצבה בפניו, הלכה לייעוץ בחו"ל על חשבונה, הבעל התחמק ונמלט אל הארץ.

טוען כלפי בית הדין לאחריותו כלפי החרדות של האשה מהתייצבות נוספת בפניו, וכן שלא בכדי נקלעה למצוקה נפשית. עוד חוזר הוא על טענתו כלפי בית הדין שהוציא כנגד האשה צו עיכוב יציאה ללא נימוק וללא שמיעת תגובה.

הבעל כפה על האשה את הליכי התביעה בישראל ועליו לממנם.

לסיכום: מבקש מבית הדין שיורה על המשך ההליכים בתיאום עם בית דין מוכר בחו"ל או שיבחן את הנמצא בתיק ויוציא פסק דין בהתאם לחומר שבתיק.

בסעיף האחרון מוצא הוא לנכון לצטט משו"ע חו"מ: "צריך הדיין להיות מתון בדין שלא יפסקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש, והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו... הרי זה שוטה רשע וגס רוח."

ב. בהשלמות לסיכומים מיום 04.07.2012, כותב כי הוא מצרף אסמכתאות למה שציין בסיכומיו לבתי דין אחרים שפעלו באמצעות בתי דין בחו"ל.

ושם מציין להסכם גירושין שנחתם בבית הרבני בירושלים ובסעיף 7 נאמר "שתהיה סמכות משותפת בכל הנושאים... לבית הדין הרבני האזורי בירושלים ולבית דין צדק עין משה בניו יורק ארה"ב."

בית הדין מעיר כי ההסכם עצמו וסעיף 7 במלואו לא צורף כמתבקש ע"י בית הדין וגם אם אכן חתמו צדדים על הסכם זה, ברור שבידי הצדדים לתת לבתי דין סמכות בהסכמה משותפת, מה שלא קיים במקרה דנן, בו אין הסכמה. כך שבית הדין דוחה אסמכתא זו כראיה לעמדת האשה וב"כ.

עוד מציין להחלטה שניתנה בבית הדין ברחובות (ב"כ האשה לא ציין מספר תיק ולא מה נאמר בה ובהקשר למה, תוך שהוא מפטיר: ההחלטה מדברת בעד עצמה. החלטה זו אוזכרה על ידו בדיון שהתקיים לפני למעלה מחודש ובית הדין רחש לו כבוד להמציאה כאסמכתא).

בית הדין דרש לראות את ההחלטה ולהתייחס אליה, ואף בקש מב"כ האשה להמציא אותה לבית הדין בתוך 48 שעות. אולם אסמכתא זו בוששה לבוא לפחות עד שעת כתיבת שורות אלה. ברור מאליו שאין על בית הדין לחוש לה בנסיבות אלה, כאשר ב"כ האשה נמנע מלהציגה לפנינו.

בהמשך דברי ההשלמה לסיכומים, חוזר הוא לחזק את עמדתו, ובאשר לחיוב האשה בהוצאות מפנה הוא את בית הדין לספרו של פרופסור שוחטמן כרך ג' שאין לחייב בעל דין בתשלום הוצאות משפט גם כאשר הוא יוצא חייב בדין, ורק במקרים יוצאים מן הכלל ניתן לעשות כן. עוד מציין שבאונס פטור.

לדבריו התביעה אינה קנטרנית ויש יסוד מוצק לטיעוני האשה כלפי הבעל בעדים רבים ויש לחייבו בגט.

ג. בהשלמות נוספות לסיכומיו מיום 08.07.2012 מתלונן הוא על התנהגותו של הנתבע וב"כ במהלך הדיון שהתקיים בעניין עיכוב יציאתו מן הארץ. עוד הוא מתלונן על בית הדין וטוען לחוסר איזון משווע, בכך שלא הורה לבעל וב"כ לנמק מדוע יש לדעתם בסיס הלכתי לחייב את האשה בהוצאות משפט.

ד. שוב חוזר ומציין לפסקי דין רבניים שאין לחייב את האשה בהוצאות משפט במקרה זה בו העבירה מסמך רפואי מנומק ובא כוחה התייצב לדיון.

טיעוני הבעל וב"כ
א. דוחה את הטענות כי הבעל מעגן את אשתו. לדבריו, הצדדים היו ביחד למעלה משנה אחרי החתונה, אלא שאבי האשה הוא אשר שגירש את הבעל מאשתו תוך איומים עליו, ולאחר שנודע לבעל שחמיו פנה לאינשי דלא מעלי בכדי להוציא ממנו גט בכוח, חזר לארץ. מצרף מכתבים מרבנים ואישים שהכירו את הצדדים ומאשרים את טיעוניו. עוד הוא מציין, שהאשה שלחה מכתבי אהבה לבעל בכל התקופה הזו, וכן הבעל חיפש כל דרך להיות בקשר עמה. הקשרים האלה נעשו באמצעות רבנים רבים שהתערבו, אולם אבי האשה התנגד לכל ניסיון כזה.

ב. עוד טוען כי אבי האשה היה בארץ לפני האירוסין של הצדדים, ערך בירור אצל רבותיו וחבריו של הבעל, ואף שלח אותו לבדיקה אצל פסיכולוג. רק לאחר מכן הסכים האב שיבוא לחו"ל במטרה להשיאו עם בתו, שגם לה היו בעיות רפואיות. כיום הוא הגורם לפירוד ביניהם, ואילו הבעל מצִּדו אוהב את האשה ומעוניין לחזור לחיי נישואים תקינים, בליווי ייעוץ. בתגובתו זו מפריך את טיעוני האשה וב"כ שהבעל נטש אותה ומעגן אותה.

ג. מתנגד לכל הליך דיוני אצל הרב הרבסט שגילה דעתו כלפי הבעל במכתבים המצורפים בתיק.

ד. טוען שהאשה נמלטה מבית הדין למרות הצו שבית הדין הוציא כנגדה, צו שהגיע לידיעתה. האשה לא פנתה ליועץ כפי שהחליט בית הדין ואף העלימו היא וב"כ מבית הדין את דבר נסיעתה. הצדדים וב"כ הסכימו לסמכות בית הדין זה כבר בדיון הראשון ועתה היא מבקשת להתחמק מהחלטות בית הדין. הדבר מראה שהאשה מבזה את החלטות בית הדין וכל מעיינה, שבית הדין בחו"ל ידון בעניינה כפי שדרשה בתחילת ההליך. מבקש הוא שלא לתת לה את מבוקשה כפרס על התעלמותה וסרבנותה לכבד החלטות בית הדין אלא לדחות את התביעה ולסגור את התיק עם כל הסעדים שבית הדין נתן לה.

ה. ההליך כולו נפתח בתביעת האשה וב"כ שיזמו אותו. הבעל מצידו ניסה בכל מיני דרכים להגיע לבוררות אצל רבנים. הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין, ומאחר והאשה אינה מתכוונת לכבד החלטות בית הדין, יש לחייבה בהוצאות משפט שהיא גרמה לו, בסך ארבעים אלף ₪. וכמו כן לחייבה בהוצאות משפט לאוצר המדינה על התנהגותה והתנהגות בא כחה. לדבריו, אין להתייחס למסמך הרפואי שהוגש ע"י בא כחה. האשה עובדת במקצועה כמורה בבית ספר, ואם היא יכולה לעבוד היא יכולה גם לכבד החלטות בית הדין ולבוא לארץ.

עד כאן תקציר טיעוני הצדדים וב"כ.

דיון והכרעה
לפני בית הדין עומדות לדיון שתי שאלות מרכזיות.

השאלה האחת, האם יש בסיס בהלכה לקבל את עמדת האשה וב"כ לנהל דיונים ללא נוכחותה, אלא באמצעות שיתוף פעולה עם בית דין מוכר בחו"ל, אשר ישמע את טענות האשה, וכן יקיים הליך של קבלת עדים וחקירתם ויבקש לקבל מהם מידע, ואשר בצירוף עם חקירת הבעל והעדים בבית הדין דנן,יכריע בתביעת הגירושין.

או שמא כפי שעוד מציע ב"כ האשה, להוציא חיוב גט בהתבסס על החומר שבתיק הכולל מכתבים שצורפו ע"י הצדדים וב"כ, וכן הצהרת האשה בבית הדין שהיא רוצה להתגרש.

כאמור, גם לאחר הבהרת בית הדין לב"כ האשה, שיש לשמוע טענות הצדדים באופן ישיר, לחקור עדים בנוכחות שני הצדדים ולכבד החלטת בית הדין הכולל הפניית הצדדים ליועץ שנבחר ע"י בית הדין, בחר ב"כ האשה לבקש הגשת סיכומים, ובהם חזר ועמד על עמדתו הנ"ל שעל בית הדין למצות את ההליך לאחר שהתובעת התייצבה בפניו ואמרה בקול רם וצלול שהיא דורשת גט, תוך שהוא מציין שהאשה לא תבוא לארץ.

השאלה השניה, האם יש בסיס הלכתי לחייב את האשה וב"כ בהוצאות משפט?

ניהול דיון בהעדר אחד הצדדים
כאמור, השאלה הראשונה העומדת להכרעה לפנינו, האם יש לקבל את עמדת האשה וב"כ לנהל הליך דיוני מתואם עם בית דין מוכר בחו"ל.

שאלה זו נחלקת לשניים: האחת – שמיעת האשה שלא בפני בעל דינה, קרי, הבעל. והוא הדין להיפך. השנייה – שמיעת עדים מטעם הצדדים בבית הדין שלא בפני בעל דין. שתי שאלות אלו דורשות בירור הלכתי.

באשר לחלק הראשון שבשאלה זו, סבור בית הדין שמן ההיבט ההלכתי לא ניתן לקיים הליך דיוני כזה:

א. במסכת סנהדרין ז' ע"ב נאמר "שמוע בין אחיכם ושפטתם". אמר רבי חנינא, אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם. רב כהנא אמר, מהכא, מ"לא תשא" "לא תשיא". וברש"י "שמע בין אחיכם. כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם, ולא תשמעו דברי זה בלא זה, שמסדר דברי שקר כדברי אמת, לפי שאין מכחישן. ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות, שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך". ובד"ה לא תשא כתב "לא תקבל שמע שוא, אזהרה לדיין, וקרי ביה נמי לא תשיא אזהרה לבעל דין". במסכת שבועות ל"א ע"א, חוזרת שוב הגמ' על אזהרה זו ומביאה מקור אחר וז"ל "מניין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין חברו קודם שיבוא בעל דין חברו? ת"ל, מדבר שקר תרחק. מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו? ת"ל, מדבר שקר תרחק. רב כהנא מתני, מ"לא תשא" " לא תשיא" וברש"י "שמע שוא. שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר."

ב. נמצאנו למדים שיש אזהרה כפולה, גם לבית הדין וגם לבעל דין. לבית הדין שלא לשמוע טענות צד אחד ולבעל דין שלא להשמיע טענותיו לבית הדין שלא במעמד הצד שכנגד. הדבר נלמד משלושה פסוקים. האחד, "שמע בין אחיכם"; השני, מפסוק "לא תשא שמע שוא"; השלישי, מהפסוק "מדבר שקר תרחק".

ג. טעם הדבר מבואר ברש"י, שבעל דין אינו בוש לשקר בפני הדיין כאשר אינו טוען טענותיו במעמד חברו, ומסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישו.

ד. הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה רפ"א, כתב בלשון שונה. וז"ל הזהב "הוא שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו והוא אמרו יתעלה "לא תשא שמע שוא". שברוב אמנם יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו שוא. והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמתות". אם נדקדק בדברי הרמב"ם נבחין שאין הוא שולל שיתכנו דברי אמת בבעל דין הטוען שלא במעמד חברו, אלא שלדבריו הם יהיו מעורבים בדברי שקר וחצאי אמיתות גרועים הם משקר שלם.

ה. ומצאתי לנצי"ב בספרו העמק דבר דברים פרק א' פסוק ט"ז הגדרה קולעת בטעם הדין וז"ל "שמע בין אחיכם... ולפי הפשט הכי פירושו, דמלבד שמיעת הטענות מפיהם, ראוי להטות אזן לדברים שיוצא מביניהם ולקלוט האמת, ובזה יש להבין דין מרומה וכדומה יותר ממה שנשמע הטענות שבאים בהכנה לטעון כך וכך, וזהו שמע בין אחיכם, מה שמדברים בינם לבין עצמם". הנצי"ב מתייחס בביאורו לטעם האיסור לפן נוסף. והוא, שמחובת בית הדין כאשר שומע את הצדדים להבין מ"בין השורות" גם את האמת המסתתרת מאחורי הטענות שנאמרים בדיון ובעלי הדין התכוננו להם, ובנקל יוכלו להבחין בדין מרומה. ומדייק זאת מלשון הפסוק "שמע בין אחיכם" שמע מה שמדברים בינם לבין עצמם. מעין דברי הנצי"ב מבאר אור החיים הקדוש על פסוק זה את טעמו של האיסור.

ו. האיסור הנ"ל לפי הפוסקים הנ"ל הוא מן התורה, שכן הובא בסה"מ לרמב"ם בחינוך ועוד. (וראה בכנסת הגדולה בהגהותיו לטור שצידד שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים אם האיסור מן התורה או מדרבנן). ונפסק ללא חולק ברמב"ם (פכ"א מהלכות סנהדרין ה"ז) ובטושו"ע (חו"מ סימן י"ז סעיף ה') בשינויי לשון. הרמב"ם הוסיף "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חברו, או שלא בפני חברו, אפילו דבר אחד אסור. שנאמר שמע בין אחיכם, וכל השומע מאחד, עובר בלא תעשה של לא תשא שמע שוא" ובביאור כוונת הרמב"ם במה שהוסיף או שלא בפני חברו עמדו על זה המפרשים ראה כס"מ וב"י, פרישה, ראש יוסף ועוד.

ז. ולתועלת העניין נביא קטע ממה שכתב בעניין זה חבר בית הדין, הרה"ג מאיר קאהן שליט"א במאמרו בעניין 'התדיינות בכתב', אשר פורסם בירחון מוריה, ניסן-אייר תשס"ד (שנה כ"ו, גליון ד-ו) שם הרחיב בעניין זה. להלן קטע רלוונטי מתוך המאמר.

איסור שמיעת בעל דין שלא בפני חבירו
איתא בגמרא שבועות (לא ע"א) מניין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין תבירו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. ובגמרא סנהדרין (ז ע"ב) מייתי לה מדכתיב שמוע בין אחיכם, ופירש רש"י ז"ל "כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם, ואל תשמעו דברי זה בלא זה, שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישן, ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך". ע"כ. והנה האיסור המוזכר בגמרא הוא שמיעת צד אחד קודם הגעתו של הצד השני, ורש"י נתן לזה הסבר, משום שבהקדמת דבריו של זה נוטה לב הדיין לזכותו, ושוב אינו מהפך בזכות השני. אבל נראה מדויק ברש"י שקיים גם איסור לשמיעת צד אחד שלא בפני הצד השני, אחרי שכבר השמיע בעל דין את דבריו בפני חברו, ואינו משום קדימה וחשש הטעיית לב הדיין, אלא משום ששמיעת דברי זה בלא זה, מאפשרת לסדר דברי שקר כדברי אמת, כיון שאין באפשרות הצד השני להכחישן. מבואר בזה דין נוסף, שלא רק בתחילת הדיון אין לשמוע טענותיו של צד אחד שלא בפני הצד השני, כמוזכר בגמרא שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו, אלא גם לאחר מכן, בכל מהלך הדיונים, אף שעיקר התביעה והטענות כבר הוצגו בנוכחות הצד האחר, מ"מ כל דיבור נוסף יכול להיות שקרי כיון שאין מי שיכחיש אותו. ולכן אסור לשמעו שלא בפני הצד השני.

וז"ל הרמב"ם פרק כא מהלכות סנהדרין הלכה ז: "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חבירו, או שלא בפני חבירו, אפילו דבר אחד אסור, שנ' שמוע בין אחיכם. וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה וכו' ", ע"כ לשונו. וביאר הכ"מ שם, במה שהוסיף הרמב"ם "או שלא בפני חבירו", שכוונתו בכך היא שאפילו אם בא חבירו ואח"כ יצא, אסור להשמיע דבריו שלא בפניו. וביאר זאת יותר בב"י חו"מ סי' יז סעיף ה וז"ל: "ונראה שכ"כ משום דצדיק הראשון בריבו. אבל אם בא חבירו לבית דין ויצא שרי, קמ"ל שכל שהוא שלא בפניו אסור, משום דכל שמשמיע דבריו שלא בפני בעל דינו, אינו בוש מדברי שקר", ע"כ. וכ"כ בפרישה שם סק"ו. והוא כמו שכתבנו בדברי רש"י.

והגמרא בסנהדרין שם הביאה עוד פסוק "לא תשא שמע שוא", ופירושו דכשישמע דברי האחד שלא בפני השני לא יבוש מלטעון שקר ושוא, וכמש"כ הסמ"ע שם סק"י.

הלכה זו מובאת בשו"ע חו"מ סי' יז סעיף ה, וז"ל: "אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו."

ומה שלא הזכיר את האיסור להקדים שמיעת צד אחד וכמוזכר בש"ס, י"ל דהוא כלול באיסור שמיעת צד אחד שלא בפני שכנגדו, שהרי גם המקדים – אינו בפני חברו, ובכלל מאתיים מנה. ולכן פשוט שהאיסור כולל גם שמיעת טיעון חדש, דיבור אחד נוסף, או הבהרה כל שהיא, שישמיע שלא בנוכחות הצד השני, וזאת אף שאת עיקרי הדברים הקדים והשמיע בפניו.

והוא מה שכתב הרמב"ם: "אפילו דבר אחד אסור". וכן מדויק בלשון הזוהר פרשת וישב, המובא בפתחי תשובה שם אות ח וז"ל: "כל דיינא דקביל מבר נש 'מלה' "... ומוכח דאפילו רק מילה אחת. והיינו שכל תוספת עשויה להיות בעלת משמעות. ומשום כך היא לא תשמע, אלא בפני הצד השני, באופן שיוכל להכחיש דבר שקר.

ועל כן נראה גם, דבעינן שהצד השני ישמע בפועל את כל דברי הראשון – ולא תספיק האפשרות שישמע אותם. דלא נאמר כיון שאפשר שישמע, שוב הוא בוש מלשקר פן יתפס בשקרו ויכחישהו השני, אלא אדרבה – כיון שאפשר שלא ישמע, עשוי הוא לסדר דברי שקר יחד עם דברי אמת, ואין מכחישם [...].

ונראה דהדברים מפורשים בפרישה. דעל מה שהוסיף ברמב"ם המובא לעיל – "או שלא בפני חבירו", כתב להסביר וז"ל: ואפשר נמי לפרש דקודם שיבא חבירו ושלא בפני חבירו אידי ואידי משום חשש טענות שקר הוא וכו', והכי קאמר לא מבעיא כשבא לבדו פשיטא שיטעון שקר, אלא אפילו כשחבירו עמו בבית דין, אלא שהוא בזוית אחר, לא אמרינן דמירתת מלטעון שקר שמא עתה יבא וישמע, ע"כ. הרי מפורש דלא מספיקה האפשרות לשמוע, אלא בעינן שמיעה בפועל. וכל שלא ברור שהצד השני עוקב אחרי כל דבריו, עדיין חיישינן שיסדר דברי שקר עם דברי אמת, ולא אמרינן דכיון דיכול לבא לידי שמיעת דבריו, מירחת הוא מלשקר[...].

שוב ראיתי מבואר ברמב"ם בספר המצוות ל"ת רפא, דטעם איסור שמיעת ב"ד שלא בפני חבירו אינו משום חשש משקר בעלמא, חשש רחוק. אלא – שרוב בעלי דין המסדרים דבריהם שלא בפני הצד השני משקרים. וז"ל הרמב"ם: "שברוב אמנם, יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו – שוא". (עד כאן מתוך המאמר)

ח. ועיין עוד מה שכתב בזה באורך וברוחב בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ד (עמ' עט ואילך) בקונטרס שמוע בין אחיכם, ע"ש. ועיין עוד מה שכתב בזה בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ד סי' קמח אות ג).

ט. וראה עוד בספרו הנפלא של פרופסור שוחטמן, סדר הדין כרך ב', שהביא את עיקרי הדברים הנ"ל, והוסיף (עמוד 660) טעם נוסף לאיסור זה, מכיון שנאמנותו של בעל דין מבוססת לפעמים על חזקה שאין אדם מעיז לטעון שקר בפני מי שמכיר בשקרו כאשר לחזקה זו יש ערך רק בתנאי שהטיעון נעשה בנוכחות הצד שכנגד. אסמכתא לדבריו מציין לדברי התוספות כתובות י"ח ע"א בד"ה חזקה וכן לסמ"ע חו"מ סימן קכ"ד סק"א ומשפטי שמואל להרה"ג שמואל ורנר ח"א סימן כ"ה. לדעת בית הדין, חזקה זו לכאורה שייכת יותר בתביעות בין בני זוג שעיקר טיעוני הצדדים באים על רקע של "דברים שבינו לבינה" ואינם ידועים לאחרים, כך שיש יותר צורך לעמת את בעל הדין בטיעוניו עם הצד שכנגד בנוכחות בית הדין.

י. בהמשך דבריו כותב השלכה נוספת של האיסור שמע בין אחיכם, והיא שלא ניתן לקיים דיון מפוצל ראה שם ואכמ"ל.

יא. וראה עוד שם בהמשך דבריו בו הוא מציין שחובת הנוכחות האישית של בעלי הדין היא גם כאשר הם מיוצגים ע"י עורכי דין, חובה זו נקבעה בתקנות הדיון של בתי הדין תקנה נ"ז. שם נקבע בפירוש "אלא אם כן החליט בית הדין שאין צורך בנוכחותם של הצדדים או בנוכחות אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו". כך שגם מן ההיבט המשפטי המנהלי, לא ניתן להיעתר לבקשת האשה וב"כ.

באשר לחלקה השני של השאלה, האם ניתן לקבל עדויות בבית דין מוכר בחו"ל שלא בפני בעל דין, או אולי לחייב את הבעל לצאת מן הארץ לצורך שמיעת העדות בנוכחותו. וכן, האם ניתן לבית הדין דנן לקבל עדויות שלא בפני האשה?

שאלה זו מתייתרת לאור האמור לעיל שלא ניתן לפצל את הדיונים ולשמוע כל אחד מן הצדדים שלא בפני חברו.

אולם נציין בקצרה למופיע בטושו"ע חו"מ סימן כ"ח סעיפים ט"ז –י"ח, בהקשר לאיסור קבלת עדים שלא בפני בעל דין. ונחלקו הפוסקים בשאלה האם איסורו מן התורה או מדרבנן. אולם ברור שהלכה פסוקה היא שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ונאמרו בזה מספר טעמים בראשונים, לא כאן המקום להביאם.

אמנם בפוסקים הקלו לקבל עדות שלא בפני בעל דין במקרים מסוימים וחריגים, כמו מקרה אונס שאלמלא קבלת העדות עשויים להפסיד את התביעה, וכן במקום שעדי התביעה נמצאים במקום אחר, ניתן לחייב את הנתבע ללכת למקום גביית העדות ואם אינו מסכים גובים עדות שלא בפניו בבית דין במקום העדים והם שולחים את העדות לבית הדין ששומע את הצדדים. ראה סעיף י"ז בשו"ע, ומקורו מהב"י בשם רבנו ירוחם.

אולם המעין בטעם המובא שם בב"י "ולא יאכל הלה וחדי" כלומר הנתבע יסרב לשמוע לבית הדין כדי להפסיד את התובע והנתבע ישמח בכך שהתובע הפסיד.

טעם זה אינו שייך בנידוננו, בו האשה אינה מעוניינת לבוא לבית דיננו כדי לעמוד על אמִתות הדברים. סירובו של הבעל וב"כ מוצדק לאור העובדה שהצדדים הסכימו לסמכות מקומית של בית הדין דנן כבר בתחלת הדיון, וכן לאור המנהג (ראה טושו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף א' ובנו"כ שם, וכן נקבע בתקנות הדיון) ללכת אחר מקום הנתבע. וראה מעין זה בספר ישועות ישראל עי"מ סקי"א.

זאת ועוד. הלכה פסוקה היא שבית הדין צריך לפסוק את הדין רק לאחר שמיעת הצדדים וחקירתם גם במקרה זה (של סעיף י"ז). לכך האשה וב"כ אינם מסכימים.

דין זה, מבואר להדיא בשו"ת המבי"ט ח"א סימן רפ"ז בשם הרמ"ה שכל ההיתר באופן זה הוא רק כאשר בית הדין יפסוק לאחר שישמע את הצדדים ולצורך כך יגבה עדות שלא בפני בעל דין כאשר אין אפשרות אחרת.

וראה עוד בספר משפט ערוך להגרז"נ גולדברג שליט"א מקרים חריגים בהם ניתן לקבל עדות שלא בפני בעל דין, ואכמ"ל.

סיכום:
שמיעת הצדדים בעצמם ע"י בית הדין במעמד שניהם, הינה יסוד מוסד בהלכה של המשפט העברי ואינה ניתנת לשינוי.

המסקנה המתבקשת מהאסמכתאות ההלכתיות הנ"ל היא, שאין בסיס בהלכה לקבל את הצעת האשה וב"כ לנהל דיון במקביל בבית הדין מוכר בחו"ל, שם יישמעו טענות האשה ועדויות עדים, ואף יש בכך איסור תורה לדעת הפוסקים הנ"ל.

באשר להצעת האשה וב"כ להוציא פסק דין לחיוב הבעל בגט על פי החומר שבתיק.

הצעה זו אין לה בסיס הלכתי מאחר וכבר בית הדין חיווה דעתו (ראה החלטה מיום ט' אייר 01.05.2012) שאין לראות במסמכים שבתיק כראיות מוצקות, ק"ו כעדות, וזאת בהתאם להלכה פסוקה של "מפיהם ולא מפי כתבם" (ראה רמב"ם פרק ג' מהלכות עדות הלכות א-ד. טושו"ע חו"מ סימן כ"ח סעיף י"א) ורק בשטרות הכשירו – מן התורה או מתקנת חז"ל לדעת הרמב"ם. לזאת יש להוסיף, שכל אחד מהצדדים וב"כ מבקש לפסול ולהוציא את המסמכים של עמיתו מהתיק, בגין אי מהימנותם בלשון המעטה.

בית הדין ער לכך שהאשה וב"כ המציאו מסמך רפואי ובו הסבר לאי הופעתה. אולם בית הדין העיר כבר במהלך הדיון שמסמך זה אינו קביל על בית הדין (ראה סעיף ל"א לתקציר) שכן העיון בו מעלה תהיות באשר למהימנותו. במסמך נאמר, כי האשה בטיפול פסיכיאטרי אצל רופאה החל מתאריך 12.04.2007 על רקע אירוע דכאוני חמור אשר פיתחה במסגרת נישואיה עם הבעל, אותם הגדירה כאסון.

כידוע, הצדדים נישאו בחודש אב תשס"ז אוגוסט 2007 – כארבעה חדשים לאחר התאריך הנקוב, והיאך יתכן שכבר האשה היתה זקוקה לטיפול פסיכיאטרי עקב אסון נישואיה? אתמהה???

לדעת בית הדין, הדבר אך מחזק ומאשש את חששותיו שרבים מהמסמכים המצורפים אינם אמינים – בלשון המעטה, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

אמנם, בית הדין יודע כי שערי תירוצים לא ננעלו, יתכן והאשה וב"כ יטענו שישנה כאן טעות סופר. מ"מ, בית הדין חש, כי יש יותר מרגלים לדבר לחששותיו, שכן כבר בתחלת הדיון הראשון בו הופיעה האשה, טען בא כחה שהאשה אינה יודעת אידיש, דבר שהתברר כלא נכון, שכן לאשה הוצגו בדיון מכתבי אהבה באידיש שכתבה, וברור שמי שיודע לכתוב אידיש יודע לדבר וגם מבין.

הסברו של בא כוחה, שהתכוון לומר שהיא שולטת באנגלית יותר מאידיש, אינו מקובל על בית הדין. האשה מורה בבית ספר של חסידות באבוב, וסביר להניח שהיא מלמדת גם באידיש. מה גם שהאשה והבעל חיו יחד כשנה, בתקופה זו שוחחו בשפת האידיש שהרי הבעל אינו דובר אנגלית, ואין להניח כי התקשורת ביניהם היתה באמצעות מתורגמן (!).

זאת ועוד. בהשלמה לסיכומיו מיום 04.07.2012 לא בוש ב"כ האשה לטעון לבית הדין סעיף 7, כי האשה יצאה מן הארץ יום לפני שב"כ הנתבע הגיש בקשתו, טענה שאין לה שחר. שכן, בפני בית הדין מונחת בקשתו של ב"כ הנתבע מיום 07.02.2012 (חותמת בית הדין מתנוססת עליה) יום לפני שעזבה את הארץ.

מה גם שאין בתירוץ זה הסבר המניח דעת בית הדין, מדוע בחרה האשה שידעה על עיכוב יציאתה בשלב זה של הייעוץ לסכל החלטת בית הדין בעצם עזיבתה את הארץ והותירה את החלטת בית הדין ריקה מתוכן. מעשה זה חמור, והוא חמור שבעתיים בכך שהאשה וב"כ הסתירו מידע חשוב ורלוונטי זה במשך חודשים.

בית הדין רואה בהתנהגות זו, חוליה אחת בשרשרת דפוסי התנהגות שאינם ראויים. דוגמא נוספת לכך, היא בקשת האשה וב"כ לדחיית הדיון האחרון, מספר ימים לפני הדיון, באמתלא של הגשת בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול וזאת תוך הסתרת העובדה הפשוטה שהאשה ברחה לחו"ל מתוך כוונה להשאר שם. גם בקשה זו לוקה בחוסר תום לב.

מצירוף העובדות הנ"ל מתרשם בית הדין שהאשה וב"כ התנהלו בחוסר תום לב.

דוגמא נוספת. בקשת בא כח האשה מבית הדין (כאשר הבעל וב"כ נכנסו כבר לאולם הדיונים בדיון הראשון, והאשה לא נכנסה) שהאשה תשמיע את טיעוניה שלא בנוכחות הבעל, ואף טרח להראות לבית הדין מסמך רפואי. הדבר מלמדנו שהאשה וב"כ ניסו בכל דרך אפשרית לחרוג ולהחריג מכללי ניהול דיון תקין, אשר באמצעותם צריך בית הדין להוציא את האמת לאור, ובית הדין אינו מתפלא על כך שכל הדרכים הוכשרו בפניהם. מכאן מדת הזהירות בה נוקט בית הדין.

גם בקשתה האחרונה של האשה וב"כ לעיכוב יציאת הבעל מן הארץ, לוקה בחוסר תום לב, הן מכך שהיא לא נומקה, וכפי שהעיר בית הדין בהחלטתו מיום 30.06.2012. והן מכך שהעלימו מידע מבית הדין ולא גילו לו שבמקביל לפנייתם אליו, פנו בבקשה זהה לבית המשפט.

לנגד עינינו עומדים דברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים פרק י"א בד"ה "והנה דבר השקר" וכן דברי ארחות צדיקים בשער העשרים ושניים שער השקר, יעויין שם.

לדעת בית הדין, על האשה התובעת בתיק זה, לשאת באחריות למעשיה ולהתנהגותה.

אין באמור כדי לשלול אפשרות שהאשה אינה בריאה בנפשה, ברמה המונעת ממנה את ההגעה לדיונים בתביעתה בארץ. אולם בית הדין פטור מלדון בשאלה זו, מאחר וכבר התברר באסמכתאות ההלכתיות, שלא ניתן להתעלם מהלכות יסודיות המהוות את התשתית הבסיסית במשפט היהודי, ולפיהן לא ניתן לקיים הליך דיוני בתביעה זו.

לנגד עיני בית הדין עמדו גם דברי הרמב"ם והשו"ע שצוטטו בסעיף האחרון לסיכומי הביניים של ב"כ האשה, והם שימשו אור לרגליו.

מהנימוקים הנ"ל דוחה בית הדין את הצעת האשה וב"כ להמשיך את ההליך הדיוני בתביעתה בתיאום עם בית דין מוכר בחו"ל, והואיל ואין האשה מעוניינת להמשיך את ההליכים כמקובל, הרי דינה של תביעתה להימחק, ויש לסגור את התיק.

האם יש לחייב את האשה בהוצאות משפט?
נותרה בפנינו השאלה האם לחייב את האשה בהוצאות משפט? מטיעוני האשה וב"כ עולה כי יש לפטור את האשה מכך, זאת משני טעמים מרכזיים.

האחד: הבעל הוא זה שכפה על האשה את הדיון בארץ.

השני: האשה כיבדה החלטות בית הדין והתייצבה לדיון הראשון שקבע בית הדין. בדיון השני, נבצר ממנה להגיע בשל מצבה הרפואי, כמפורט במסמך הרפואי שהוצג. לטענתה זהו אונס גמור אשר גם לדעת המחייבים הנעדר מדיון בהוצאות משפט, יש לפטור אותו במקרה של אונס. מציין ב"כ לפסקי דין וכן לספרו של פרופסור שוחטמן חלק ג'. עוד מציין (בהשלמות סיכומים ח"ג) לשו"ת הרשב"א והמהרי"ק שכל צד ישא בהוצאותיו גם אם זכה הנתבע בדין.

בתגובה טוען הבעל וב"כ, כי הבעל הוא זה שהיה מעוניין בכל דרך להגיע לבוררות ע"י רבנים ואישים שהכירו את הצדדים, ואילו האשה בהשפעת אביה, סירבה.

אין להסתמך על המסמך הרפואי בהיות האשה וב"כ שקרנים.

עמדת בית הדין שיש לדחות את טיעוני האשה וב"כ מהנימוקים כדלהלן:

א. לפנינו עובדה שהאשה וב"כ פתחו תיק תביעה לגירושין ובקשו ואף הסכימו לסמכות בית הדין לדון בתביעה. כך, שלא ניתן להתעלם ממציאות זו ולהיאחז בטיעוני האשה וב"כ המוכחשים ע"י הצד השני.

ב. בית הדין אינו מקבל את המסמך הרפואי שהוצג בדיון, משלושה טעמים. האחד: אמינותו מפוקפקת כפי שצוין. השני: באם האשה היתה מכבדת החלטת בית הדין לא היינו נזקקים למסמך. השלישי: מועד הוצאת המסמך הוא יומיים קודם לדיון, והיה סיפק בידי האשה אשר ללא ספק ידעה על קיום המסמך (שניתן לבקשתה) ליידע את הבעל, בא כחו, וכן את בית הדין, שכן גם בית הדין הוציא החלטה מספר ימים קודם לכן שעל האשה להופיע. הדיון שנקבע להוכחות, נקבע זה מכבר לישיבה ארוכה במיוחד, ונועד לחקירות הצדדים. ובכל מקרה אין כאן טענת אונס הפוטרת מחיוב בהוצאות, וכמו שנבאר.

ג. הלכה פסוקה היא (רמ"א סימן י"ד סעיף ה'): "מי שאומר לחברו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו."

הלכה זו הובאה ברמ"א בשם המרדכי ללא חולק. אמנם מצאנו שלושה טעמים בפוסקים לטעם החיוב, אולם לא מצאנו חולק ביסוד הדין.

ומפשטות דברי הרמ"א עולה כי אין חילוק בין אם הנתבע לא הופיע או התובע לא הופיע. וכן עולה בפשטות לפי הטעמים השונים שהביאו הפוסקים להלכה זו. אולם המעיין במקור דברי המרדכי יראה שהדבר תלוי בחילופי גירסאות.

וראה בחידושי אנשי שם על המרדכי מסכת סנהדרין (סימן תש"ז), שהבין שאם התובע לא הופיע ומוכן הוא לוותר על תביעתו, יש לשלם לו רק הוצאות הדרך בקיזוז עיקר התביעה. ומשמע ממנו שאם התובע מוותר על תביעתו בכלל, אין לחייבו בהוצאות. וכך דייק בדבריו בספר שער המשפט סימן י"ד סק"ג. אולם בכנסת הגדולה הגהות ב"י (אות ל"א) דחה פירוש זה. ועיין פד"ר כרך ג' עמוד 28 מה שכתב בעניין זה ואכמ"ל.

לדעה זו יתכן ואם האשה וב"כ יבטלו את תביעתם יש לשקול את החיוב בהוצאות משפט.

באשר לטיעון האונס שהעלה ב"כ האשה.

בית הדין אינו מקבל טיעון זה כלל. שכן כידוע נסיעה לחו"ל דורשת תכנון והיערכות, הזמנת כרטיס טיסה וכו'. ברי לנו שהאשה כלכלה צעדיה מבעוד מועד, ובדיון בו השתתפה ידעה שהיא מתעתדת לעזוב הארץ למחרת. הלזאת ייקרא אונס? יש כאן מעשה תרמית, אשר חומרתו אף גדלה בכך שהוא הוסתר מבית הדין גם בתקופה שלאחר מכן.

זאת ועוד. בית הדין אינו מתייחס למסמך מהרופאה כמסמך אמין. מה גם שיכלה האשה לעדכן את הבעל וב"כ וכן את בית הדין יומיים קודם לכן.

גם אם ננקוט זהירות יתירה ונניח שיש כאן ספק אונס, הרי בטענת אונס נחלקו הפוסקים האם יש לחייב את הנעדר. דעת הרמ"א בשו"ת סימן י"ב לחייב גם באונס. וכך הבין כנסת הגדולה (שם) בדעת הרמ"א. אולם מצאתי בספר ישועות ישראל (סימן י"ד סק"ה) שדן בדברי הרמ"א, ולדבריו לא בכל אונס מחייב הרמ"א. ובפד"ר כרך ג' עמודים 28-29 דנו בזה, והכריעו לפטור בטענת אונס בגלל מחלוקת הפוסקים.

ולכאורה מחלוקת זו תלויה במחלוקת נוספת: מהו טעם החיוב בדין זה של הרמ"א. ואולם מאחר ואין בכך נפקותא לנדוננו, נעצור כאן ועוד חזון למועד.

וראה עוד בספרו של הגר"ש שאנן שליט"א אב"ד תל אביב עיונים במשפט ח"א סימן ב' שהאריך בדין זה ובדברי הרמ"א בתשובה.

שו"ר שכבר דן בזה בהרחבה כידו הטובה ידידי הרה"ג יועזר אריאל שליט"א דיין בית הדין הרבני צפת-טבריה בספרו דיני בוררות שער שמיני. שם הרחיב לבאר סוגי האונס ובירור נפלא בדעת הרמ"א להלכה. ומסקנתו שאם יש ספק האם היה כאן אונס, חובת הראיה לכך שאכן היה אונס מוטלת על מי שלא הופיע לדיון. והביא ראיה לדבריו מדברי הרמ"א בשו"ת סימן פ"ו ומפוסקים נוספים.

פרופסור שוחטמן ח"ג לספרו, עמודים 1213-1218 הרחיב אף הוא כידו הטובה וצטט מפסקי דין רבניים נוספים, ואכמ"ל.

כאמור, במקרה דנן, טענת האשה וב"כ לכך שלא יכלה להגיע בגלל מצב בריאותה, לא הוכחה כלל. ולנגד עינינו מוצג מסמך שאמינותו מוטלת בספק.

לזאת יש להוסיף, שהתנהלות האשה וב"כ כפי שפירטנו, מעלה יותר מרגליים לדבר לחוסר אמינות וחוסר תום לב.

חיוב זה בהוצאות משפט בגין אי הופעה של בעל דין, מעוגנת בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים פרק ח' תקנה ק"ג לתקנת הדיון תשנ"ג.

עוד נאמר שם בתקנה ק"ב: "אי הופעת התובע והוא הוזמן כדין, ימחוק בית הדין את התביעה לדרישת הנתבע, אא"כ בית הדין מוצא שלפי הנסיבות אין למחוק את התביעה, ואז יידחה הדיון ללא קביעת תאריך".

כך שפסק דין זה מעוגן גם בתקנות הדיון שהצדדים וב"כ מחויבים להן.

יוער, כי המקורות שצויינו ע"י ב"כ האשה בהשלמות ח"ג אינם שייכים כלל למקרה דנן. שם המדובר בהוצאות לתביעה שגרם התובע לנתבע, ובנדון זה קיימת פסיקה רחבה על פיה אין לחייב אלא אם הוכח שהתביעה קנטרנית.

לסיכום:

יש לחייב את האשה בהוצאות משפט שנגרמו לבעל.

באשר לגובה החיוב.

ברמ"א שהבאנו נאמר "צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו" משמע מדבריו שיש לחייב בכל ההוצאות שנגרמו לבעל, כולל שכר טרחת עו"ד, והוצאות הכרחיות אחרות ובלבד שיהיו מפורטות.

והואיל ולפנינו הוגשה בקשה סתמית לחיוב האשה בסך ארבעים אלף ₪ ללא פירוט, על הבעל וב"כ להמציא לבית הדין פירוט ההוצאות שנגרמו להם, עם עותק לצד השני.

בית הדין לא יתן ידו לגרירת התיק בחיוב זה של ההוצאות, ועל כן למרות סגירת התיק תינתן לבעל וב"כ האפשרות להמציא את פירוט ההוצאות בתוך 14 יום, עם עותק לתגובת הצד השני.

עם זאת סבור בית הדין שייטיב הבעל עם עצמו ועם אשתו – עמה הוא מעוניין לחזור לשלום בית, וינהג מדת החסד והרחמים. כדי להוכיח לה שאכן הוא מעוניין באמת ובתמים בשלום בית ולהגיע עמה להסכם באשר לעתידם, הכולל הסכם לכאן או לכאן, ובלבד שהליך זה יתקיים תוך כדי התייעצות עם אישיות רבנית המקובלת עליהם.

בית הדין ימתין בהחלטתו זו לחיוב האשה בהוצאות משפט בעבור הבעל, למשך 30 יום.

באם תתקבל בתוך 30 יום בקשה משותפת של הצדדים וב"כ ובה הודעה כי השכילו להגיע להסכם המיוחל, יברך בית הדין על כך.

באשר לחיוב האשה בהוצאות משפט לקופת המדינה.

בית הדין שקל את הנסיבות המורכבות של תיק זה, ואיזן בין הצורך ליצור גורם הרתעה ראוי, כנגד תופעות התנהגות שאינן ראויות, המכבידות על בית הדין, תוך בזבוז זמן שיפוטי רב, וזאת על חשבון מתדיינים אחרים המתדפקים על דלתות בית הדין, ומאידך, הצורך לשמור על איפוק מירבי ביחס ובשירות להם זכאי כל מתדיין. כמו כן בָּחַנּוּ את עצמנו בשבע עיניים, על מנת לוודא כי מתן החלטה זו תהיה נקייה מתגובה לפגיעה אישית. לאחר שיקול הדעת הנדרש, מחליט בית הדין להשית על האשה חיוב על סך עשרת אלפים ₪ לקופת המדינה בגין הוצאות משפט לדוגמא.

סכום זה נקבע בהתאם למעמסה החריגה שהוטלה על בית הדין בטיפולו בתיק. עם זאת, יש בו התחשבות במצבה הקשה של האשה אשר בסופו של יום לא קיבלה את מבוקשה.

מכל מקום, באם הצדדים ישכילו להגיע להסכם הוגן בדבר עתידם המשותף, יהיה בית הדין נכון לשקול את ביטול חיוב זה, כולו או את חלקו.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. בית הדין דוחה את הצעת האשה וב"כ לנהל דיון תוך כדי פיצולו עם בית דין בחו"ל, וזאת בהיעדר בסיס הלכתי להצעה זו.

ב. בית הדין מוחק את תביעת הגירושין ומורה על סגירת תיק התביעה.

ג. בית הדין מחייב את האשה בהוצאות הבעל. הסכום ייקבע עם קבלת האסמכתאות כאמור בסעיפים ד' ה' ו' להלן.

ד. על הבעל וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 14 יום פירוט ההוצאות עם עותק לתגובת הצד השני.

ה. על האשה וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 14 יום נוספים תגובתם לבקשה.

ו. עם קבלת החומר הנ"ל או בהיעדר תגובת האשה וב"כ, יוציא בית הדין החלטה בהתאם לחומר שהומצא ובהתאם לשיקול דעת רחב.

ז. בית הדין מחייב את האשה בסך עשרת אלפים ₪ הוצאות משפט לקופת המדינה.

ח. בית הדין קורא לצדדים להתעלות מעל עצמם ולקבל החלטה נבונה באשר לעתידם. באם ישכילו להגיע להסכם הוגן, יגישו לבית הדין בתוך 30 יום בקשה משותפת בחתימתם ובה הסכמתם, ובית הדין ישקול בחיוב לבטל את חיוב ההוצאות שהושת על האשה.

ט. בשלב זה, סעיף ח' מהחלטה זו אינה לביצוע עד לתאריך 20.08.2012.

י. בהיעדר הסכם כאמור, במועד זה יחול החיוב בהוצאות משפט על האשה, ויש להפעילו באמצעות המרכז לגביית קנסות רחוב יפו ירושלים.

בשולי פסק הדין:

בית הדין אינו יכול להתעלם מהאופן בו קידש ב"כ האשה מלחמה על בית הדין, בדרך התנהלותו.

הדבר בא לידי ביטוי בביטויים קשים והטלת אחריות שוא על בית הדין. בית הדין לא מוצא לנכון לפרט עוד בשלב זה, את הבעות הזילות בהן נהג ב"כ האשה כלפי בית הדין, וזאת מתוך תקוה שב"כ האשה יתעשת ויתנצל.

לא על כבודם האישי של חברי ההרכב אנו מוחים, אלא על כבודו של בית הדין, אשר הפך להיות למרמס אצל מיעוט שאינו מצוי, הגורם בהתנהגותו חסרת האחריות להעכרת מערכת יחסים ראויה בינו לבין בית הדין.

ניתן ביום ג' באב התשע"ב
(22/07/2012)