בפסק דיננו זה אנו מתייחסים למהדורה נוספת של התדיינות בין הוריו של המנוח [פלוני] ע"ה מצד אחד ומצד שני בתו הקטנה היחידה של המנוח הנ"ל [אלמונית] תחי', אשר אמה האלמנה [פלונית] אפוטרופוסית הטבעית עליה והיא המיצגת את האינטרסים של הקטנה.

נשוא הדיון הנו עזבונו של המנוח [פלוני] ע"ה הכולל גם מחצית הדירה הרשומה על שמו ומחצית ע"ש אלמנתו תחי', כאשר עילת ההתדיינות שביניהם הנה צוואות שהן שטרי מתנה והקנאה סותרים שהוגשו והוצגו לפנינו ע"י שני הצדדים, וכן עובדת היות הבת הקטנה [אלמונית] היורשת של המנוח ע"פ דין תורה.

בפסק-דין קודם שניתן על ידנו ביום י"ז אדר א' תשס"ג בהתייחס לצוואה שכותרתה "צוואה ומתנת בריא" שלפיה הקנה את כל רכושו לבתו [אלמונית], לעומת צוואה שכותרתה "צוואה נוטריונית" שלפיה הנו מצווה שמחצית הדירה תועבר להוריו.

לאחר דיונים בפנינו וכמו"כ הסיכומים והחומר שבכתב שהוגש, קבע ביה"ד ופסק:

"א. לאור כל החומר שבפנינו ולאחר העיון והדיון בצדדי ההלכה בקשת הורי המנוח [...] לאישור הצוואה שמיום כ"ג תשרי תשס"ב – נדחית" [יצוין שהכוונה לצוואה נוטריונית].
ב. כל עזבון המנוח [פלוני] ע"ה יועבר לבתו היורשת [אלמונית] הזכאית לכל העזבון."

במהדורה נוספת זו של הדיונים, נדרש ביה"ד לשתי טענות שהעלו הורי המנוח:
א) לדבריהם חוץ מ"צוואה נוטריונית" שאותה הגישו בדיונים – שהתנהלו בפני ביה"ד במשך תקופה כה ארוכה וסביב צירה של צוואה נוטריונית זו שנאמר עליה שנחתמה ב-כ"ג תשרי תשס"ב (10.10.01) סובבו הדיונים בגין כשרותה ובגין היחס שבינה לבן "הצוואה ומתנת בריא" שהוצגה לביה"ד מצד האלמנה האפוטרופסית של הבת, ואשר על צוואה נוטריונית זו הוגשה הבקשה לקיום צוואה, וכן בכל מהלך הדיונים נתבקש ביה"ד מפי הורי המנוח "לאשר צוואה נוטריונית" ושעליה שמו כל יהבם – טוענים הם שיש להם צוואה מוקדמת יותר עוד לפני התאריכים הנקובים בשתי הצוואות הללו ושלדבריהם חתמו עליהם שני עדים.

ב) טענה נוספת מצדם הנה, שביה"ד לא התייחס לכך שככל העולה מן החומר שבפני ביה"ד הרי אותו שטר "צוואה ומתנת בריא" שהוצג ע"י האלמנה, אם הקטינה, הוא שטר מוקדם –באשר התאריך הרשום עליו הנו ב' אלול תשס"א וזה היה כתוב ע"ג טופס השטר שנכתב ע"י רב וממנו הועתק, וחתימת העדים בפועל היתה בתאריך מאוחר יותר.

טיעוני שני הצדדים בגין מה שהעלו כאמור הורי המנוח, מצויים בפרוטוקולי הדיונים ובחומר שהוגש ע"י הצדדים בנדון.

א) בבוא בית הדין להחליט ולפסוק בגין כל זה, שומה עלינו לציין כאשר אנו מתמצעים להחליט בבקשתם לאשר את "שטר מתנה ומסירת מודעה" שהוגש לביה"ד ע"י הורי המנוח קיימות תהיות רבות וקשות ביותר, גם על עצם צורת הגשת הבקשה כאשר בתחילה הוגש צלום שטר זה ומוצגים לביה"ד הדברים הכתובים בו, ובהשמטת חתימת ידו של המנוח ע"ה וכן הושמטו בצלום חתימות העדים, ומלבד זאת שלא פצו פה לעדכן או לרמז על מציאותו של מסמך כזה הן בעל פה במשך דיונים אחדים והן בחומר הרב של טיעונים בכתב שהציפו בו את ביה"ד, ובכל זה לא בא אף זכרו של מסמך זה – כאשר כאמור לעיל את כל יהבם השליכו על אותה צוואה נוטריונית, אשר לפי טיעוניהם ולפי התאריכים שבשני המסמכים שלהם נערכה הרבה יותר מאוחר – ללא כל ספק זה אומר דרשני. גם הנימוק כאילו כ"כ חששו העדים מכך שיוודע שמם – לא הניח את דעת ביה"ד, ורק אחרי שביה"ד הסביר להם שאין כלל מקום לדון בבקשה שמוגשת באופן מוזר כזה ומבלי לשמוע עדות העדים החתומים על המסמך הזה, נאותו להמציא את השטר עם חתימת המנוח וחתימות העדים.

אך גם בהתעלם מכל זאת, לא מובן לביה"ד כלל הכיצד רצונם שצוואה כזו תאושר, כאשר העדים אמרו במפורש שלא ידעו כלל מה הוא המסמך שהוגש להם לחתימה כאשר יצאו מהדירה ונתבקשו בחדר המדרגות לחתום על מה שכלל לא היה ברור להם, ואם כי יתכן שעל אותו המסמך חתם גם המנוח, אך לדבריהם חשבו שזה נועד לאיזה צורך של רפואי למחלתו, ולא שמעו שנאמר ל[פלוני] ז"ל שטופס זה הוא צוואה או שטר מתנה, ואף להם כאמור לא הובהר כלום, אלא סברו שהם רק צריכים לאשר את חתימתו, מבלי שידעו נאמנה לאיזה צורך חתם ולאיזה צורך יש באישור שלהם שאכן הוא חתם, והם יכלו רק לנחש או לשער והשערתם כאמור היתה שזה לצורך טיפול רפואי עבור החולה.

הלכה פסוקה היא בטור חושן משפט בריש סימן מ"ה וז"ל הטור שם:

העדים חותמין למטה בשטר, וצריך שיקראוהו קודם שיחתמוהו ואם קראו אחר לפניהם לא יחתמו ואם חתמוהו השטר פסול... ע"כ

וראה בראשונים ובטור ובמחבר שם כמה תנאים ובאלו אופנים מוגבלים הכשירו אם קרא אחר או או אחרים לפניהם מה כתוב בשטר. [וראה בפלוגתא אי סגי בזה אף אם היו שני עדים מקרין להם. ובב"י שם על הטור הביא דעת הראשונים בנדון, וברמ"א פסק דמהני, אך מהש"ך שם ס"ק ב' משמע להדיא דס"ל דלהלכה אף בשני עדים מקרין לא מהני, כפי שדייק הב"י ברמב"ם וכתב דגם רבנו ירוחם ס"ל דלדעת הרמב"ם לא מהני].

ובלבוש פסק כראוי לישנא:

"וצריך שהעדים היודעים את הענין הנעשה בפניהם יקראו את השטר קודם שיחתמוהו שידעו בודאי שיש בשטר נכתב המעשה כמו שראו ולא יסמכו על אחרים שיקראוהו לפניהם אפי' הם שנים שמא ישקרו לפניהם ואין כתוב בשטר מה שקראו..." [לבוש חו"מ סימן מ"ה סעיף ב'].

וראה עוד גם במה שפסק להלכה הט"ז שם, וכתב עוד גדולה מזו וז"ל:

"נ"ל דבמקום דההכשר תלוי בהקרו בפניהם, לא מהני השאלה לשאול אותם אם הקרו, כי יש לחוש שמא מתוך דברי הבע"ד ילמדו לשקר ולומר שהקרו לפניהם, אלא שאם אומרים מעצמם כן מהני, ואם לא אמרו כן מעצמם אינו מועיל אלא עד שיכוונו עדותם..."

ו-ג' דינים יש כאן: א. אמרו שהקרו – סגי.
ב. לא אמרו – צריך שיכוונו עדותן בע"פ.
ג. ואם ברור לנו שלא הקרו פסול בכל גווני.

סבורנו שלאחר כל הדברים הללו אך למותר להכביר בדברים ולנמק ולהאריך בדבר שאין כל מקום בהלכה אף ללא צל של ספק, שכאשר היסוד והתשתית של כל חתימת עדים בשטר הם שאכן העדים ידעו בגין מה עשוי השטר, ושיהיה ברור לביה"ד שאכן ידעו בדיוק את כל הענין הנאמר בשטר, ובנסיבות אלו לית דין צריך בושש שהאי שטרא חספא בעלמא הוא.

אי-לכך, ביה"ד איננו מאשר אותו.
לא מן המותר לציין שאת דברי העדים לא הכחישו כלל הורי המנוח בשעת הדיון בפנינו, ורק לאחר מכן בזמן מאוחר יותר כתבו לביה"ד שלדעתם במה שאמרו העדים שלא ידעו כלל מה מהותו של השטר שיקרו בביה"ד מחשש פן יבולע להם ע"י צד האלמנה – לדעת ביה"ד אין מקום לטיעון כזה אחרי שיצאו מביה"ד, ומה גם שביה"ד חקר היטב את העדים זה שלא בפני זה וביה"ד שוכנע שללא כל ספק זו היא האמת לאמיתה כדבריהם בפני ביה"ד.

אך כאמור אין צורך לכל זאת באשר הבסיס והיסוד הנו שיתברר לביה"ד מתוך דברי העדים עצמם שאכן ידעו מתוכן ומהות האמור בשטר וזהו הבסיס היסודי לכך, ובהעדר זאת הרי "בהתרועע היסוד נפל הבנין".

והנה אכתי פש גבן לברור: דלכאורה היה מקום לומר דבכל הך הילכתא שאמרנו הוי שהשטר כולו הוה רק עדות העדים בשטר ורק על פיהם צריך להיות תוקף לשטר. אך בנידוננו לכאורה יש מקום לומר דל מהכא העדות של העדים, תיפוק ליה מחמת חתימת ידו של המנוח [פלוני] ע"ה, והרי הלכה מפורשת היא בשו"ע חושן משפט סימן מ"ה סעיף ג':

"הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו – מ"מ מתחיב הוא בכל מה שכתוב בו."

וא"כ מחמת זה היה מקום לומר דהשטר תקף.

אך האמת דלא כך הוא. דכל זה עסקינן כאשר ברור שזה הוא השטר שחתם עליו, כשהיה בו כל הכתוב בו בשעת חתימתו, והמתחייב מודה בכך.

משא"כ בנידוננו – העדים אמרו שאינם יודעים אם אזי בזמן שהוא חתם כבר היה כתוב בו כל האמור בגוף השטר זה, ולא ידעו כלל מה תוכנו ולא ראו בעת חתימתו שאכן היו כתובים בו דברים כלל.

ראה כל הפרוטוקול מהדיון ביום י"ז טבת תשס"ד וכן שהעד אמר שהוגש לו פתק מקופל, ואף חשבו הם שהמדובר באיזה חתימה לצורך הטיפול הרפואי של המנוח, וגם כשנתנו להם אח"כ בחדר המדרגות לחתום על כך שראוהו חותם – לא הסתכלו ולא ראו מה כתוב בו.

וברור שלא על כהאי גוונא נאמרה הלכה זו.

ומה גם דזיל בתר טעמא, דהא מקור הלכה זו הוא כפי שהובא בבית-יוסף ובנו"כ המחבר היא מתשובות הרמב"ן. והנה תשובה זו מצויה בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן בתשובה ע"ז, ושם כתב הרמב"ן את טעם הדבר. וז"ל שם בסוף דבריו:

"... ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו – מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחיב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו והיינו טעמו דשליש, וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין נאמן, וטעמו דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה, אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה ונותנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא, וכ"ש הכא שסומך על אחרים אע"פ שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחיב בכל מה שכתוב בו, והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אע"פ שלא לוה, מדרבי יוחנן דאמר [כתובות ק"א] חייב אני לך מנה חייב כלומר אע"פ שלא היה חייב לו, וקי"ל כרבי יוחנן." [ע"כ דברי הרמב"ן בתשובות הרשב"א המיוחסות לו].

ומעתה ניחזי אנן, הרי הן באופן שבו נשאל הרמב"ן בתשובה שבה עומד ומודה המתחייב שאכן הוא עצמו חתם על השטר הזה, וטענתו היחידה הנה שלא ידע מה כתוב בשטר, אבל אין צל של ספק שאכן כך נראה השטר בזמן שחתם עליו.

ודברי הרמב"ן ברור מללו כלשונו:

"מכל מקום מתחיב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו."

הרי ברור שכל זה כשהיה לפניו בעת החתימה כל נוסח השטר במלואו.
גם בשתי ההוכחות של הרמב"ן, הן בהוכחה מגיטין ס"ד משליש כתוב להדיא בדבריו:

"דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בשעתו..."

הרי ברור שהיה גט כתוב וחתום שניתן לשליש ולא הוסיפו עליו מאומה אחרי הזמן של חתימתו ולית מאן דפליג שזה הוא הגט שנתן והשליש.

גם בהוכחה השניה של הרמב"ן מסוגית הגמ' בכתובות ק"א ד' לגבי חייב אני לך מנה חייב, "כלומר אע"פ שלא היה חייב לו...", גם באופן זה הדבר ברור שהוא חתם על שטר זה שהיה חתום לפניו במלואו בזמן חתימתו.

לא כן באופן שבפנינו, אין העדים יודעים איך נראה אותו נייר שחתם עליו, ומה הוא כלל בתוכו. והרי אף הם כשאישרו שאכן חתם לא היה להם מושג על איזה נייר חתום המנוח הנ"ל, כאמור בפרוטוקול הדיון שם, ואין כיום לדאבוננו מי שחתם שיאמר להדיא שחתם על שטר זה שהיה לפניו במלואו.

ואין לנו אלא חידושו של הרמב"ן הנ"ל כמתכונתו וכהוכחותיו מסוגיות הגמ'.

ועכ"פ בנדוננו שבאים להוציא מהיורשת ע"פ דין תורה, חוץ מכל הנ"ל ודאי דטענינן ליתמי ובפרט בנסיבות אלו, ואין מקום ע"פ חתימת ידו להוציא מהיורשת הוודאית.

נ"ב: בשולי פיסקה זו מצאנו לציין, שאף כי במחבר בשו"ע חו"מ סימן ס"ט סעיף ב' כתב:

"... ואם טוען ואמר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה... נאמן בהיסת במיגו, שאם היה רוצה היה אומר פרעתי..."

וכ"ז שנאמן הוא רק מטעם מיגו פרעתי, וא"כ בנידוננו הא לא שייך בהקנאה במתנה בשטר מיגו דפרעתי, וא"כ לכאורה השטר צריך להיות תקף.

אך האמת דכ"ז בשטר רגיל שהוציא המלוה נגד הלוה שהוא חתום בחתימת ידו, ובא החתום וטוען שכתב אמגילתא, ע"ז אמרינן דנאמן רק כשיש לו מיגו.

משא"כ בנדוננו אנו שכפי שכבר נאמר לעיל עצם התנהלותם של הורי המנוח שלא הגישו את השטר הזה מיד לביה"ד ורצונם להציגו ללא החתימות, וכמו"כ עדותם של העדים שלא דובר עם המנוח בפניהם על מה הוא חותם וכאשר אינם שוללים את האפשרות שאכן חתם על נייר חלק ואף אחד לא מעיד שנשמעה מילה אחת ביחס לשטר זה מפיו של המנוח, כל אלו מהוים רעותות גדולות שביה"ד בעצמו מסתפק בהן – ודאי כוחם יפה לפחות דיהיה מכוח טענינן ליתמי דלא יהיה בכח שטר זה להוציא מידי היורשת הודאית מדאורייתא.

ב) בנדון טיעוני הורי המנוח אודות היות השטר שכותרתו "צוואה ומתנת בריא" שנאמר עליה שנכתב ביום ב' אלול תשס"א, הצוואה לטובת הבת היורשת, ולדברי הורי המנוח מתוך הדברים מוכח שהשטר הזה הוא שטר מוקדם.

לתיק צורפה תגובת ב"כ הבת-היורשת, אך נחזי אנן במקור ההלכה בזה כדלהלן:
משנה ערוכה היא בשביעית פ"י משנה ה': "שטרי חוב המוקדמים פסולים..."
וכך פסקו להלכה הרמב"ם בפכ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה א' וז"ל:

"שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין, ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מדני חורין גזירה שמא יטרוף בו בזמן ראשון שהקדימו."

ובאמת יש מחלוקת הראשונים בזה, אם השטר פסול לגמרי ואין גובה בו כלל או שרק ממשועבדים אינו גובה אבל כשר לגבות מבני חורין, ואכמ"ל עתה בביאור שיטת הראשונים בזה אמאי אין דינם כעדים פסולים. [וראה גם בדברי הרמב"ם בפי' המשניות שם איך שפירש את המשנה].

ובטור חו"מ סימן מ"ג הביא דעת רב אלפס ורש"י דמבני חרי מיהת גובה, וכתב וזה לדעת רב אלפס ורש"י, אבל ר"י כתב שהוא פסול לגמרי וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל.

ובבדק הבית שם פסק הב"י: "...ולענין הלכה כיון שהרי"ף ורמב"ם ורש"י מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן."
[וראה עוד בבית-יוסף שם הביא תשובות הריב"ש בסימן רס"ד דכתב דע"כ לא אמרו דגובה מבני חרי אלא כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה, אבל אם הקדימוהו בכוונה ודאי אפילו מבני חורין אין גובין בו שהרי העדים פסולים שחתמו שקר. ובש"ך בסימן מ"ג ס"ק כ' כתב דלמעשה יש חבל ראשונים המובאים שם דג"כ ס"ל הכי].

והנה המחבר פסק שם בסעיף ז' באין חולק דרק ממשועבדים אינו גובה אבל מבני חורין גובה ולא הביא את דעת הפוסלים לגבות אף מבני חורי. אומנם הרמ"א שם כתב: "ויש אומרים דפסול לגמרי..."

גם את מה שהביא הוא בב"ה בשם הריב"ש בתשובה הנ"ל, פסק שם בסעיף ח':

"בד"א שגובה מבני חורין כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה, אבל אם הקדימוהו בכוונה ודאי אפ"י מבני חורין אין גובין שהרי העדים פסולים שחתמו שקר" [וראה שם ברמ"א ובנו"כ ואכמ"ל].

והנה בתומים כתב חידוש גדול להלכה על מש"כ המחבר שם בסעיף ט' וז"ל:

"...ונראה אף המחבר [דס"ל דשטר מוקדם כשר לגבות מבני חורין] דוקא גבי שטר-חוב סבירא ליה דכל חשש פיסול יש בהקדמות זמן שיגבה ממשעבדי שלא כדין, אף מבני חרי גבי דבזהו לא נעשה פיסול, אבל במתנה במוקדם יש חשש פיסול בגוף המתנה דאם נתן לשמעון באייר ובניסן לוה מיעקב או מכרה ליעקב היה טורף השדה משמעון, ועכשיו שהם הקדימו המתנה לאדר הוא מוקדם ליעקב ואם כן הפיסול בגוף המתנה וקנסוהו חכמים דלא יהיה שטר מתנה לגוף מתנה מועיל כלל ולכן אף להמחבר השטר פסול". ע"כ, וכ"כ הוא שם באורים, וכן הביאו להלכה בנתיבות המשפט שם ס"ק ט"ז.

וא"כ לפי"ז שוב אין לכאורה מקום לאשר את השטר מתנה שנכתב עליו התאריך ב' אלול תשס"א, אם חתמו עליו העדים לאחר מכן.
אך הנה במחבר שם בסעיף ו' כתב וז"ל:

"כתב ידו אין צריך שיכתוב בו זמן.."

וא"כ שוב יש לומר דאין חסרון בשטר שבכת"י מצד מוקדם וכפי דאסברו כל נו"כ הטעם דבשטר כזה אין כל החששות שישנם בשטר חוב שבחתימת עדים דהא לא גביא ממשעבדי ולכן לא צריך זמן ולכן גם כשר כשאין בו זמן.

לפי"ז אף אם היה מוקדם ג"כ צריך להיות כשר, וכאן בשטר זה שחתום שבכת"י המצווה-המקנה, לא צריך להיות זמן ולכן אף מוקדם פסול, ודל מהכא עדות העדים שבשטר הרי העידו בפני ביה"ד שהוא חתם בדעה צלולה.

אך שוב אפשר לומר כמש"כ התומים דבשטר מתנה, כלשונו: "יש חשש פיסול בגוף המתנה". וכפי דאסברה לן שם, וצ"ע דאולי פסלו רק כשעדים חתמו כך, אבל לא כשחתם בכתב ידו.

אבל יש לומר מאידך גיסא דגרע מאין בו בזמן כלל דהווה גדר מזויף בתוכו.

עכ"פ איך שלא יהיה, אף אי נימא דגם שטר זה אינו בתוקף הא עכ"פ הבת היא היורשת מדאורייתא ובכל החומר שהובא בפנינו לא מצאנו מקום בהלכה להוציא את הממון מחזקת בתו היורשת של המנוח, וזאת לאחר שכתבנו כאן בהרחבה דבשטר שהוגש כאמור ע"י הורי המנוח אין לו תורת שטר מהטעמים ההלכתיים המפורטים, וגם ב"צוואה הנוטריונית" שהוגשה ע"י הורי המנוח לא מצאנו מקום להכשירה בגין כל מה שסבב את נסיבות כתיבתה והעיתוי בעת מצבו הבריאותי של המנוח שקרוב לודאי שלא היה בצלילות הדעת ומשוחרר מלחץ בעת שחתם עליה בפני עורך-הדין בבית הוריו כפי העולה מהפרוטוקול.

וגם בדבריו של עוה"ד לא שוכנענו שיש בהם בכדי להכשיר את הצוואה שנכתבה לזכות הורי המנוח ע"ה [ראה בפרוטוקול הדיון שם] בנוסף לכך שהעו"ד הינו עד אחד בלבד, וגם ללא כל ספק הינו נוגע בעדותו לומר שהצוואה נעשתה כדין ובצלילות דעת מלאה של המצווה, באשר עליו להצדיק את פעלו בפני הורי המנוח שנשכר על ידם לערוך אותה.

והרי הרמב"ם לגבי פסול נגיעה בעדות קבע את אמות המדה לכך וז"ל בהלכות עדות פרק ט"ז הלכה ד':

"...ודברים אלו אינן תלויים אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בזה..." ע"כ.

סבורנו שאין צורך להעמיק ולחקור בכדי להבין מדת הנגיעה של עו"ד כאשר נדרש להעיד על טיב וכשירות צוואה שהוא ערך אותה, ובנוסף לכך יש לקחת בחשבון שאיננו רוצה להפליל את עצמו שלא עשה כל המוטל עליו בכדי להיות משוכנע לאחר בדיקתו שאכן המצווה כשיר בשעתו וברצונו לצוות כפי שמצווה בשטר הצוואה.

אי-לכך לאור כל האמור, ללא כל ספק הבת של המנוח [אלמונית] הנה היורשת היחידה של כל עזבון אביה המנוח [פלוני] ע"ה.

ויש להוציא צו-ירושה כדין ע"ש הבת הקטנה [אלמונית], כאשר גם אלמנת המנוח אמה של היורשת הנ"ל הסכימה שכל העזבון של בעלה המנוח תירש הבת הנ"ל, והאם תהא אפוטרופסית על בתה הקטנה הנ"ל.

ניתן ביום כ"ג אדר תשס"ד (16/03/2004)