זהו ערעור הורי המנוח על פסק דין שניתן בביה"ד האזורי בת"א ביום כ"ג באדר תשס"ד בתיק 308612/3, שבו נפסק כי [אלמונית] הבת של המנוח [פלוני] ז"ל היא היורשת היחידה של כל עזבון המנוח [פלוני] ע"ה, וכן הורה כי [פלונית], אלמנת המנוח, שהיא אמה של [אלמונית] תהא אפוטרופסית על בתה.

המערערים טוענים שיש להם שטר מוקדם יותר שניתן בתאריך כ"ד באלול תש"ס ושטר זה שמזכה את אביו ואמו קודם לזה של הצוואה שמיום כ"ג בתשרי תשס"ב, והוא קודם לשטר צוואה מיום ב' באלול תשס"א שבו נתן רכושו לבתו [אלמונית], ועל כן יש לזכות את הורי המנוח ברכושו.

לאחר עיון בסיכומי באי כח הצדדים ובפסה"ד נשוא הערעור והמנומק היטב, נראה לנו שלא להתערב בפסק דינו של ביה"ד האזורי, ויש לדחות את הערעור.

ועל כן מחליטים:
א. דוחים את הערעור.
ב. אין צו להוצאות.


עיינתי היטב בפסק הדין נשוא הערעור ונמוקיו ובסיכומי הצדדים כולל הערות תורניות מ"אחד מגדולי הוראה" שצירף המערער ובתגובות ההדדיות. אכן יש בנדון דנן צדדים לעיון ולשקול דעת, ונבחן אותם לפרטיהם.

א. הריעותא: דין מרומה – טענינן מזויף
בנמוקי פסה"ד נאמר כי ישנן תהיות רבות על כך ששטר המתנה והמודעה מיום כ"ד באלול תש"ס הוגש רק לקראת סיום המחזור הראשון של ההתדיינויות. תקופה ממושכת נשענו הורי המנוח על השטר הנוטריוני מתשס"ב ולא הציגו כלל את השטר מאלול תש"ס. גם כשהציגו היה זה בצלום חלקי ללא חתימת הנותן והעדים.

בסכומים בפנינו נטען כי ההשענות משך תקופה ארוכה על הצוואה הנוטריונית מהוה הודאת בעל דין מהורי הבעל שעד מועד הצוואה הנוטריונית עדין היתה הדירה של הבעל ולא של הוריו כי אין אדם נותן מה שאינו שלו.

לשתי הפירכות הללו משיב ב"כ ההורים כי העדים של שטר המתנה חששו פן יבולע להם ע"י קרובי האלמנה, ולכן רצו ההורים של הבעל שלא לגלות שטר המתנה. אילו היתה כאן הודאת בע"ד גמורה היה הדין קובע שאמיתות האמתלא מסורה לביה"ד ואם ביה"ד שדן בענין לא הכיר בה כאמיתית ולא נראתה לו, אין לסמוך על האמתלא.

אמנם לפי טבע בני אדם, מיחסים משקל גדול יותר למסמך נוטריוני, ועל כן לא יפלא אם לא ראו צורך להשען על השטר מאלול תש"ס. גם עצם עשיית הצוואה הנוטריונית ע"י המנוח אינה מהוה הוכחה לבטלות שטר המתנה מאותה סיבה.

נותר רק החשש של דין מרומה שהעלה ביה"ד אולם חשש זה אינו עומד מול עדויות כשרות שניתנו בבית הדין ונתנו אמות למסמך – לחתימתם ולחתימת המנוח. ובהסבר של חשש מאיומים מסיע ג"כ להוריד חשש דין מרומה.

לא נראה כלל לדון בזה דינו של דין מרומה כאשר ביה"ד לא מצא שמץ של חשש רמאות בעדים שאשרו את חתימות בשטר מאלול תש"ס, לפיכך לא שייך הכא טענת מזויף.

ב. עדים המעידים שלא קראו את תוכן המסמך
ביה"ד מברר בפס"ד שעדים שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו אינם מכשירים את השטר. אולם השאלה העומדת לדיון היא, האם הם נאמנים שלא ידעו ולא קראו. בחוות דעת שבסיכומי המערער נאמר שכאשר חתימת ידם יוצאת ממקום אחר אינם נאמנים לפסול את השטר בשום טענת פסול מלבד בעדות מודעה. כל טענת פסול מהעדים עצמם הוי בגדר חוזר ומגיד או בגדר אין אדם משים עצמו רשע. בנוסף לזה נטען שם שהעדים אינם מעידים על השטר ועל המתנה שנעשית בפניהם אלא רק על החותם שחתם בפניהם וחתם בצלילות דעת ולכן אין כאן חזרה בדבריהם כשאומרים שלא קראו את השטר, יחד עם כל זה חתימה ועדות כזו יש לה תוקף של שטר.

כנגד טענה זו משיב הצד שכנגד שאף אם היה מסמך בחתימת ידם יוצא ממקום אחר מכל מקום לא נעשה שום הליך של קיום חתימתם ע"י ביה"ד מכח אותו מסמך, ונוסיף אנן שגם אין זה פשוט שמסמך אחד דיו לקיום חתימות. לפיכך יוצא שהעדים הם אלו שקיימו את חתימתם בפני ביה"ד והם אמרו באותה הגדה שלא ידעו את תוכן הצוואה ולא ידעו על מה חתמו. ועדין יש לדון בטענה שחתימתם היא לאשר את חתימת המנוח.

ג. תוקף המתנה מאלול תש"ס מכח חתימת ידו של המנוח
1. בפסק הדין נשוא הערעור דן ביה"ד באפשרות להכשיר את השטר ע"ס חתימת המנוח שהיא מחייבת גם אם לא ידע מה כתוב בשטר. ביה"ד מגיע למסקנא שאין להכשיר משום שהעדים לא ידעו להעיד אם המנוח חתם על המסמך כשהיה כתוב כלל או באופן מלא או באופן חלקי. ויש לדחות שהעדים לא הטילו ספק רק אמרו שהם לא ידעו ולא ראו מה היה לפני המנוח בעת שחתם אבל לא העידו עדות שהם יודעים שיש ספק שמא היה השטר המוצג לפניהם או לפני המנוח כתוב רק בחלקו או נייר חלק ונתמלא לאחר חתימה. מדברי שני העדים עולה שהם חתמו באותו מסמך שחתם המנוח ואשרו את חתימת המנוח בחתימתם שהיתה ע"ג אותו מסמך.

2. נותר לנו לדון, האם יש לטעון ליתמי שהיה הנייר חלק בעת שחתם המנוח. יתכן שזה כמו חשש מזויף – חשש רחוק שלא טענינן.

אולם ביה"ד כותב שלאור כל הריעותות שיש לגבי השטר הנדון ראוי לטעון.

אולם גם אם נטען שהיה נייר חלק הרי זו טענה גרועה שצריכה מיגו וכפי שהביא ביה"ד בנמוקיו עפ"י שו"ע חו"מ סימן סט סעיף ב, ואין כאן טענת מיגו. ביה"ד האזורי מעמיק יותר את דבריו ונראה שדעתם היא שנוכח כל הריעותות שיש כאן הרי החשש של נייר חלק הוא ספק הנראה לבי"ד וספק הנראה לבי"ד אין זו טענה גרועה ולכן לא צריכה מיגו. אולם זה חדוש גדול כי "לא ראינו" אינה ראיה והעובדה שהנייר היה מקופל כשהוגש לחתימתם אינו יוצר ספק שהיה נייר חלק מה גם שיתכן שכלפי העדים היה רצון ברור להסתיר את התוכן אבל המנוח (שלפי כל העדויות והמסמכים היה בצלילות ובהכרה) ידע גם ידע על מה רוצים להחתימו והחשש שמא הוא חתם על נייר חלק אין סיבה להסתפק בכך.

ד. מרחק החתימה – יותר מב' שיטין
כפי צורת השטר וכתיבתו שנכתב בכתב יד של אבי הבעל נראה ברור שייתכן בהחלט שכל הנוסח עד "היום כ"ד אלול תש"ס" היה כתוב לפני שהעדים חתמו כי כ"ז מכתיבת יד אחד מתחילתו עד חתימת העדים. העדים לא אמרו כלל שאבי המנוח הוסיף השורות האחרונות בשעה שחתמו נמצא שאין שום ריעותא בשטר ויתכן שהיה כל השטר כנ"ל כתוב בלי חתימת העדים והיתה בו חתימת המנוח בלי הרחקה כלל ולאחר שמסר השטר לאביו לקח האב השטר והחתים את העדים. ובלא"ה נראה שבכת"י אין ב' שיטין.

כמו"כ חסרון ב' שיטין היא רק לענין לגבות ממשעבדי או לגבות מבני חורין אם טוען פרעתי אבל אינו יכול לטעון להד"ם כנגד שטר זה (חו"מ ה סעיף ז). גם אם נאמר שאין דינו כשטר מתנה להקנות מקרקעין, מ"מ יש בו הודאה שנעשה קנין סודר ואי אפשר לטעון להד"ם.

לאור הדברים דלעיל אנו אמורים להגיע למסקנה שיש לקבל את הערעור ולקבוע שמתנת הבריא שבשטר מאלול תש"ס תקפה ועל כן מחצית הדירה שייכת להורי המנוח. יש גם להוסיף כפי שטוען ב"כ הורי המנוח בסכומים, שאין סתירה בין שטר המתנה של כ"ד באלול תש"ס לבין הצוואה של ב' באלול תשס"א. המתנה מתש"ס היא על חלקו בדירה והצוואה מתשס"א היא על כל רכושו שנותר בבעלותו לאחר העברת הדירה להוריו, ואינה חלה על חלקו בדירה למרות שהוא רשום עדיין ברשום מקרקעין על שמו.

לאחר עיון נוסף באתי למסקנא שונה מהאמור.

נראה כי גם אם אין כאן דין מרומה ממש מ"מ ספק דין מרומה יש כאן באופן ודאי. השאלות ששאל ביה"ד למה השטר מכ"ד באלול תש"ס לא הוצג בתחילת הדיונים (אלא בסוף השלב הראשון) וגם אז הוצג בצלום ולא מקור וללא חתימות היא שאלה קשה. התשובה כי חששו פן יבולע לעדים מאיומי משפחת האלמנה, לא נמצא לה בסיס. כמו כן נשאלת השאלה מדוע החתימו את העדים בלי להראות להם את מה שכתוב במסמך האם אין כאן חשש שמא הנייר היה חלק. וא"ת שלא רצו להראות להם שעושה צוואה מיד עם תחילת המחלה מדוע היה הקפול כ"כ קיצוני שאפי' התאריך הוסתר מהם. התאריך נכתב לפני חתימת העדים פעם שניה ולפחות א' מהעדים העיד שהוא לא ראה במסמך שום תאריך.

בתחילת דברינו כתבנו שעדות העדים מסלקת חשש דין מרומה, אולם בעיון שני נראה שגם לאחר העדות ישנן תהיות קשות כפי שכתבנו לעיל ובפרט שהעדים לא העידו ברור מתי נעשתה הצוואה שהם חתמו עליה ויתכן שנעשתה לאחר ב' באלול תשס"א ולכן אין בעדותם סילוק של ספק דין מרומה.

בספק דין מרומה קי"ל שצריך דרישה וחקירה. אם לא היתה דרישה וחקירה או שאמרו אין אנו יודעים, יש מחלוקת בין גדולי האחרונים אם עדותם בטלה.

לעיל כתבנו שיש להעמיד השטר מכ"ד באלול תש"ס על תוקפו מכח חתימת הבעל המנוח והעדים שמקיימים את חתימתו. אולם לאור האמור שהדין כאן הוא ספק דין מרומה היה לביה"ד לחקור את העדים. כי אע"פ שבדיני ממונות תקנו חז"ל שא"צ דרישה וחקירה (מפני נעילת דלת) מ"מ בדין מרומה העמידו על דין תורה.

בחי' הר"נ סנהדרין לב, ב בשם הר"ר דוד כתב שדרישה וחקירה בדין מרומה צריכה להיות בענין שבו יש החשש רמאות ולא בחקירות של שבוע, חדש, יום ושעה כמו בנפשות.

בנדון שלנו מועד כתיבת הצוואה היא חלק גדול מחשש הרמאות כי יתכן שצוואת תש"ס אינה מזויפת אבל נעשתה בכ"ד באלול תשס"א או עכ"פ אחרי הצוואה של ב' באלול תשס"א ואז אין לה ערך שכיון שצוואת ב' באלול תשס"א נעשית במתנת בריא ובקנין מעכשיו, ושני העדים לא ידעו במהלך חקירתם לומר מתי חתם המנוח ונעשה השטר שהם חתמו עליו. ביה"ד האזורי שגה שבתחילת עדות העד הראשון הראה לו את השטר ואז הוא ראה את התאריך והעיד על התאריך כ"ד באלול תש"ס, אולם בהמשך עדותו שכח מה שראה ואמר שפעמים רבות ביקר אצל המנוח בימי מחלתו ואינו זוכר מתי היתה החתימה.

יש להניח שאם החתימה היתה מיד עם פרוץ המחלה (בכ"ד באלול תש"ס, כשבועיים לאחר פרוץ המחלה) היה זוכר זאת ומציין לפחות שהיה בתחילת המחלה. כמו כן כשנשאל העד [ב'] אם היה החותם בצלילות דעת, השיב שגם אח"כ היה בצלילות בר"ה ובסוכות ואם החתימה היתה באלול תש"ס מה רבותא של ר"ה וסוכות – הרי חי אח"כ שנה ו-4 חדשים וכל שנת תשס"א ביקר אצלו פעמים רבות (ובמסמך נוסף חתם שעד חנוכה תשס"ב היה בצלילות דעת!) ומדוע ציין רק ר"ה וסוכות. גם העד השני לא ידע לנקוב תאריך מדויק וגם יש שם מחיקות אם היה בתש"ס או תשס"א.

ע"כ נראה לי שהעדות אינה מספיקה מעצם העובדה שהתשובה לשאלות הזמן היא איני יודע. אמנם יש מחלוקת בדבר אם בחקירות של דין מרומה והשיב איני יודע אם העדות בטלה. דעת ריב"ש סי' רס"ו ורמ"א בשו"ע חו"מ טו ג' ס"ל שאם אמרו איני יודע בחקירות אלו אין העדות בטלה.

דעת רב"צ אשכנזי בשו"ת סי' ד' ס"ל לדעת הרמב"ם שחקירות אלו הם כמו חקירות של דיני נפשות שאם אמר איני יודע עדותו בטלה. יש לצרף דעת הש"ך שגם בכל דיני ממונות גם כשאין דין מרומה אם שאלו את העד לגבי זמן המעשה והשיב איני יודע עדותו בטלה והנוב"י חולק עליו.

יש לי חשש כבד שהצוואה שנושאת תאריך כ"ד באלול תש"ס נחתמה לאחר הצוואה של ב' באלול תשס"א. הצוואה של ב' באלול תשס"א היתה הראשונה ואז טיפל בזה הרב [ש'] והיא נעשתה בגלוי ובפרהסיא. משנודע דבר הצוואה של הרב [ש'] להורי הבעל הכינו את הצוואה שנושאת כותרת כ"ד באלול תש"ס ולפיכך הראו לעדים שחתמו רק שטר מקופל שלא יראו את התאריך כלל. גם המנוח אף שהיה בצלילות לא שם לב לתאריכים או שלא הראו לו או שלא היו כתובים בשעה שחתם. זו גם הסיבה שהורי הבעל חששו להגיש צוואה זו פן יזכרו העדים שמועד חתימתן היה לפני ר"ה תשס"א ולא לפני ר"ה תש"ס. זו גם הסיבה שהורי הבעל הראו את שטר הצוואה לעדים שבוע לפני העדות (שנתיים ושלוש לאחר המועד האמיתי שחתמו בו) כדי שיראו אתה תאריך ויחשבו שהוא התאריך האמיתי.

ע"כ נראה שכשרות השטר מאלול תש"ס תלויה במחלוקת הפוסקים ובספק נחשבת היורשת לפי דין תורה כמוחזקת מכח חזקת מרא קמא.

לאור הנ"ל, אני מצטרף לדחיית הערעור.
הרב חגי איזירר – דיין
כאמור, מחליטים:
א. דוחים את הערעור.
ב. אין צו להוצאות.

ניתן ביום י' תמוז תשס"ה (17/07/2005)