א. לפנינו תביעת גירושין של הבעל. הצדדים שנישאו לפני כשנתיים, פרודים כבר למעלה משנה. לאחר הגשת תביעת הגירושין, ובמקביל להגשת כתב תשובה, הגישה האשה לבית הדין גם תביעת שלום בית ותביעת מזונות אשה, ובמסגרתה היא תובעת מהבעל 72,000 ₪ לחודש למזונותיה ולמזונות שתי בנותיה מנישואין קודמים.

ב. בית הדין קיים שני דיונים ארוכים וממצים בעניינם של הצדדים. בסיומו של הדיון האחרון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. לבקשת ב"כ האשה, אישר בית הדין לב"כ הצדדים להגיש גם סיכומים בכתב.


רקע עובדתי
ג. אלו נישואין שלישיים לשני הצדדים.

אשתו הראשונה של הבעל ואם שלושה עשר ילדיו, נפטרה לפני מספר שנים לאחר מחלה קשה. נישואיו השניים של הבעל היו קצרים והסתיימו לאחר שנה בגירושין בהסכמה.

האשה היתה נשואה לבעלה הראשון תקופה קצרה והתגרשה. לאחר מכן נישאה לאבי שתי בנותיה ממנו התגרשה לאחר הליך גירושין קשה וממושך.

ד. הצדדים נישאו זל"ז בל"ג בעומר תש"ע. נוכח העובדה שבזמן הנישואין לא הושלמו הליכי הגירושין האזרחים של האשה מבעלה הקודם, נישאו הצדדים בנישואין דתיים כדמו"י בלבד.

ה. חיי הנישואין המשותפים של הצדדים של הצדדים נמשכו כ-13 חודשים בלבד. שמונה חודשים התגוררו הצדדים בבית הבעל בברזיל, חודשיים חיו הצדדים בנפרד עקב בעיות "ויזה", ושלושה חודשים נוספים שהו הצדדים בישראל ובלוס אנג'לס. לפני כשנה נפרדו הצדדים.

ו. אין מחלוקת שמדובר במערכת נישואין כושלת שגרמה צער רב ומפח נפש לשני הצדדים. הצדדים לא ידעו שקט ושלווה, ומערכת הנישואין התאפיינה במתח רב ובעימותים חוזרים ונשנים.

טענות הבעל
ז. הבעל טוען, שבמשך כל תקופת הנישואין ועד לפרידה, לא עבר אפילו שבוע אחד ללא מריבות ומשברים וללא "תקרית רצינית". הבעל טוען, שמרגע שהגיעה לבית, רצתה האשה "להשתלט" עליו. לדבריו, "חייו הפסיקו להיות חיים" ובשל התנהלותה והתנהגותה נאלץ להיות קרוע בינה ובין ילדיו. הבעל, שהוא איש נכבד ורב קהילה, טוען שהאשה הביכה אותו וביישה אותו ברבים, והעיבה בהתנהגותה על שמחות ואירועים.

ח. הבעל טוען, שבמהלך תקופה של מעט למעלה משנה, איימה האשה למעלה מעשר פעמים, בעל פה ובכתב, לעזוב את הבית. לדבריו, האשה בהתנהלותה, זרעה הרס וחורבן בביתו, בעוד הוא משקיע בבנותיה יותר משהוא משקיע בילדיו.


ט. לדברי הבעל, האשה סובלת מהתפרצויות כעס בלתי נשלטות – והוא לא מסוגל לסבול זאת. לדבריו, האשה חוזרת ומבהירה "שהיא לא תשתנה ושלא יצליח לשנותה ", ואכן אין לו עניין לשנותה – אלא להתגרש. לדברי הבעל, גם האשה מעוניינת להתגרש והצדדים אף הגיעו להסכמות. לדבריו, הוא מילא את חלקו, אך לאחר שקיבלה כספים סירבה האשה להתגרש, והחלה לדרוש סכומים גבוהים ללא כל הצדקה.

י. לטענת הבעל, יש מספר עילות לחייב את האשה בגט. הראשונה, מכוח דברי רבנו ירוחם הידועים על בני זוג המורדים זה בזה. והשניה, מאחר והאשה מאוסה בעיניו באמתלא מבוררת – בהיותה אשת ריב ומדון, קולנית ומקללת, שגרמה לו בהתנהגותה ובהתנהלותה בושות גדולות.

טענות האשה
יא. במהלך הדיונים שבה ושטחה האשה את בקשתה לשלום בית. האשה מודה בקיומן של בעיות גדולות בחיי הנישואין, ואף בטעויות שלה, אך תולה את הכישלון בהעדר ייעוץ והכוונה מקצועית, ובהתנהגות בעייתית של חלק מילדי הבעל. לדבריה, על אף הפירוד הממושך – העולה על משך החיים המשותפים – אפשר וגם צריך לשקם את מערכת הנישואין.

יב. ב"כ האשה מעלה בסיכומיו מספר טענות. הראשונה, אין לבעל כל עילת גירושין. לדבריו, אין לחייב בגט אפילו "אשה מתקוטטת, מוציאה שם רע וצועקת נגדו ברשות הרבים". השניה, אין בטענות הבעל כדי לפוטרו מעמידה בחיוביו לאשתו – לרבות מזונות. והשלישית, יש לחייב את הבעל לאפשר לאשה לחזור לביתו ולחיות עמה בשלום
.
דיון והכרעה
יג. ערב הדיון השני הגיש הבעל לתיק בית הדין מכתב של הרב [י' י' פ'], מחשובי רבני חב"ד בדרום אמריקה, שהוא גם מורו ורבו של הבעל. לא למותר לציין, שאין מחלוקת בין הצדדים שהרב [י' י' פ'] ליווה את המשברים בחיי הנישואין הקצרים של בני הזוג. במכתבו מאשים הרב [י' י' פ'] את האשה בפירוק הנישואין. הרב [י' י' פ'] טוען, שדבריה של האשה בדבר רצון בשלום בית אינם כנים, ושהיא מעגנת את בעלה ללא צדק, ומתוך תקווה להגדיל את הפיצוי הכספי אותו תקבל.

בתחילת הדיון השני, כמו גם בסיכומיו, תוקף ב"כ האשה את הרב [י' י' פ'] בשצף קצף. אין אנו מקבלים את טענותיו של ב"כ האשה – בוודאי שלא את כולן, ויש לנו דברים בזה.
מכל מקום, לאחר שיקול דעת, החלטנו שלא ליתן משקל למכתבו של הרב [י' י' פ'] – לפחות בשלב זה, ולהכריע בתביעת הגירושין לאור דברי הצדדים והחומר שהגישה האשה עצמה לבית הדין.

יד. שמענו את הצדדים בשני דיונים ארוכים. האשה הגישה לבית הדין התכתבויות ארוכות בין הצדדים שהתנהלו באמצעות דואר אלקטרוני.

אין כל ספק שמדובר במערכת נישואין כושלת. אומנם לשני הצדדים היה רצון כן לבנות מערכת זוגית טובה ויציבה, והבעל אף השקיע בכך ממון רב – אך מסתבר שכל זה לא מספיק נוכח תנאים התחלתיים וטעויות קשות בהתנהלות הבין אישית. אין אנו מוצאים לנכון לתלות את האשם בכישלון במי מבני הזוג, אך אנו מוצאים לנכון לציין, שהאשה עצמה כתבה לבעל באחת ההתכתבויות "שהקשר בלתי אפשרי ונועד לכישלון".

טו. אין דיינים בוחני כליות ולב. יתכן שהאשה באמת ובתמים מעוניינת גם כיום בשלום בית. אך מכל מקום, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

בנסיבות יצירת הקרע והתרחבותו בין הצדדים, כמו גם נוכח הפירוד הממושך בין הצדדים, אנו סבורים שאין כל סיכוי לשלום בית ושדבריה של האשה – אף אם הם כנים – אינם אלא רצון שאינו בר מימוש מציאותי. יתר על כן. נוכח העובדה שאין מדובר בזיווג ראשון, ולאור הנפסק בשו"ע אבן העזר סימן קי"ט סעיף ג', אנו סבורים שאין מקום בנסיבות העניין, שבית הדין יפעל להשכין שלום בית בין הצדדים.

טז. במהלך הדיונים חזר וטען הבעל שמאס במערכת הנישואין ובאשה בשל התנהלותה. דבריו של הבעל נשמעים כנים, וטענותיו מקבלות חיזוק ואישוש מהתכתבויות הדואר האלקטרוני שהגישה האשה עצמה לבית הדין. את כל הטענות אשר השמיע הבעל בבית הדין הוא הטיח באשה בהתכתבויות ביניהם קודם מועד הפירוד ולאחריו. בנסיבות אלו ניתן לקבוע שהבעל טוען טענת "מאיס עלי" באמתלה מבוררת, ולמצער, באמתלה עם רגליים לדבר.

יז. בספר "באר משה" (קונטרס בניין ירושלים סימן י') צידד להקל להתיר חרם רבֵּנו גרשום בטוען מאוסה עלי ויש לו אמתלה אמיתית (הובאו דבריו באוצר הפוסקים כרך א' עמוד ל'). בספר "בני אהובה" (פרק י"ד הלכה ט"ו) כתב דאף דלא קיימא לן כהרמב"ם בטוענת מאיס עלי דכופין אותו לגרשה, היינו לגבי כפיית האיש דהוי ספק איסור דאורייתא מטעם גט מעושה שלא כדין, אבל לעניין חדר"ג – כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו. כך כתב גם בשו"ת מהרש"ם (חלק ג' סימן צ"ג), דלעניין חרם דרבנו גרשום, שאינו לכמה פוסקים רק מדרבנן, יש לצרף שיטת הרמב"ם בטוענת מאיס עלי שכופין לגרש, ולא גרע כח האיש מכח האשה כמו שכתב בתשובת הרא"ש כלל מ"ב, ואם טוען הבעל מאוסה עלי מן הראוי להתיר לגרשה בעל כרחה, וכן יש להתיר לישא אחרת על ידי היתר מאה רבנים.

יח. לאור האמור, אנו סבורים שישנה תשתית עובדתית והלכתית מספקת לקבל את תביעת הגירושין של הבעל, והדברים קרובים אף לפסיקה בדבר חיוב בגט.

יט. בהתחשב במצב ההלכתי, במכלול הנסיבות המורכבות – לרבות האישיות, בנכונותו העקרונית של הבעל ליתן לאשה פיצוי בכפוף לגירושין מיידים כמו גם ביכולותיו הכלכליות, אנו סבורים שיש מקום לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויי גירושין בסכום נכבד – אך זאת בכפוף לסידור גט מיידי ללא עיכוב במועד קרוב אשר תקבע מזכירות בית הדין.

כ. בסיס לפסיקה בדבר פיצויי גירושין בנסיבות כאלו ניתן למצוא בדברי בעל "התעלומות לב" (אבן העזר ח"ב סימן א') אשר כתב, שאין זו תקנה לאשה שנחייב את הבעל במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא יינצל מהרהורי עבירה; בנסיבות אלו, יש לבית הדין לחייב את הבעל לפייס את האשה ברצי כסף וליתן לה גט. בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ה סימן צ"ו) כתב, שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין בארץ ישראל, כשאין אפשרות לשלום בית, לפייס את האשה בקבלת גטה בהוספה על כתובתה לפי ראות עיני בית הדין ולפי מצב יכולתו של הבעל, כדי שתתפייס האשה לקבל גט ברצונה. בקובץ "שורת הדין" (בהוצאת מכון "שער המשפט" והנהלת בתי הדין הרבניים) כרך י' (עמודים קי"ט – קל"ו) הביא הדיין הגר"א שרמן שליט"א שהגרי"ש אלישיב זצ"ל השיב שיש מקום לחייב את הבעל בפיצויי גירושין שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש.

כא. אנו סבורים, שככל שהאשה תסרב לקבל את הגט, יוכל הבעל להשליש גט וכתובה ותוספתה בסך 35 אלף ₪ (שווי משוער של מאה זקוקים שאנו פוסקים שהם עשרה ק"ג כסף), ובכפוף לפתיחת תיק מתאים, יקבע בית הדין דיון במתן היתר נישואין לבעל.

כב. לא נעלמו מעינינו הפוסקים אשר לא הסתפקו בטענת "מאיס עלי" לבדה והתנו מתן היתר נישואין בצירוף טעמים נוספים. מכל מקום, אנו מוצאים לנכון לציין שהבעל במקורו הוא בן לעדות המזרח "דלא רמיא חדר"ג אקרקפתא דרישיה". אמנם הבעל הנו חסיד חב"ד ונוהג כמנהגי חב"ד, אך יש לדון אם חל עליו בכלל המנהג האוסר לישא שתי נשים. גם אם נקבע שחל עליו המנהג, יש לדון מה גדרו ומהותו של המנהג החל עליו, כמו גם מה תחולתו בנסיבות העניין. אנו מקווים שהפרשה תסתיים בלא שנזדקק להאריך בעניין זה.

כג. בשו"ת רבי אליהו מזרחי (סימן ל') כתב דמי שרוצה לגרש בטענת "מאיס עלי" או בשאר טענות שאינו נאמן בהן, והיא אינה רוצה להתגרש, ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהילות, מאחר שהוא רוצה לגרשה ושיש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה, אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה, מכל מקום, לא יהא חייב במזונותיה, מאחר והעיכוב מצדה ולא מצדו – שהרי הוא רוצה לגרשה.

כד. בספרי הפוסקים האחרונים ישנם דיונים ארוכים בדברי הרא"ם, ואם יש לפסוק כדבריו. מכל מקום, בספר "בית יעקב" כתב שאם טוען שמאוסה עליו באמתלה מבוררת בוודאי יכול למנוע ממנה שאר וכסות, וכן מסתבר דלא גרע מהאשה שטוענת מאיס עלי ומבררת אמתלה. בפתחי תשובה (אבן העזר סימן ע"ז ס"ק ב') הביא בשם שו"ת "ישועות יעקב" דאם טוען הבעל מאיס עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין אני נוטה לגרשה בעל כרחה על ידי זה, מכל מקום, יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם והמהר"א ששון. בספר אוצר הפוסקים כרך כ"א (עמוד צ"ו) הביא את דברי בעל ה"זכרון יעקב" דיש חילוק לדינא, בין אם הבעל בוגד באשתו לפתע פתאום ורוצה לגרשה, דאז יש לסמוך על דעת המחייבים אותו במזונות, לבין אם האשה היא הגורמת קטטה ומריבות, דבזה נוכל לצרף דעת הפוטרים אותו ממזונותיה. בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק ט"ז סימן ס"ח) הביא פסק דין של הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל והגר"י קלמס זצ"ל אשר כתבו, שבמקום שברור לבית הדין שהאשה אשמה בהפרעת חיים של שלום – אף שאין הדין מחייבה לקבל גט, ושאין תקווה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו, אפשר להסתמך על שיטת הרא"ם ופסק דינו של הגאון האמיתי ר' יצחק אלחנן בסוף ספרו נחל יצחק ח"א, ולפסוק על השלשת ג"פ וכתובה ולפוטרו ממזונותיה, ואם תסרב אחרי ההתראות הראויות לקבל את הגט, לדון בענין זה לחלצו ממסגר העיגון.

כה. סוף דבר, אם יקבלו חבריי את דעתי, הייתי פוסק כדלקמן:

1. אנו מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל ופוסקים שעל הצדדים להתגרש זה מזה ושעל האשה לקבל גט. מזכירות בית הדין תקבע לצדדים מועד לסידור גט.

במועד סידור הגט ישלם הבעל לאשה כתובה ופיצויים בסך 250 אלף ₪.

2. אם האשה תסרב לקבל את הגט, ישליש הבעל גט וכתובה בסך 35 אלף ש"ח ויופטר ממזונותיה של האשה.

בכפוף לפתיחת תיק מתאים ידון בית הדין במתן היתר נישואין לבעל.

הרב שלמה שטסמן – דיין

אני מסכים ומצטרף לפסק הדין של חברי, הרה"ג שלמה שטסמן שליט"א.

ברצוני לצרף נימוקים נוספים, שאף מכוחם יש לנו לקבל את תביעות הבעל:

א. אין ספק שלא ניתן לחייב מי מהצדדים לחזור ולגור עם השני. כיוון שכך הם פני הדברים, הרי כבר כתב החלקת יואב ח"ב סי' נו, שבמקום שמן הדין הבעל אינו יכול לכפות את אשתו לבוא למקומו, אבל מאידך גם אין האשה יכולה לכפות את בעלה לבוא למקומה, אף שאין לה דין מורדת, מכל מקום חייבת האשה לקבל גט, כל זאת כיון שאין הבעל יכול לישא אשה אחרת וזה מונע ממנו מלקיים פו"ר וגם גורם לו הרהורי עבירה. "וכל אחד אינו יכול לכוף את חברו, אבל עכ"פ כיון דאין הבעל מחויב לגור במקומה, א"כ מחויבת לקבל ממנו גט פטורין, כיון שאינו יכול לישא אשה אחרת והוא מחויב בפו"ר וגם מחמת הרהור עברה, אף דהיא אין עליה שם מורדת, עכ"פ גם איסור חדר"ג אין על הבעל כל שאין הבעל מחויב לדור עמה במקומה וזה ברור ופשוט". ועיין גם ציץ אליעזר חלק טז סי' סח שהביא דבר דומה מפד"ר שלפניו.

ב. הנדון שלפנינו דומה לנדון של תשובת ר' אליהו מזרחי שפסק שרשאי הבעל גם אחר חדר"ג לומר לאשתו 'טלי גיטך וכתובתך', ואשר נחלקו רבותינו הח"מ והב"ש בריש סי' עז להלכה, האם אנו פוסקים כרא"מ להלכה. והנה הפ"ת עז ב הביא מהישועות יעקב [בשם החכם צבי]: "אמנם אם טען מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ. ומעשה היה בא' שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם ומהר"א ששון עכ"ד". אין ספק שהנדון שלפנינו עומד בקריטריון הנזכר, שהרי הבעל טוען טענות מבוררות אלא שאין הדין נותן לגרש.

ג. הכלל אשר נקבע בסוף סי' עז הוא כשאין ב"ד יכולים להכריע מי המורד, הרי שלרמב"ם ושו"ע עושים פשרה כפי כח הדיין. וביאר הט"ז סימן קנד: היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הבי"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקים אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה. ובשו"ת מבי"ט חלק א סימן רסז: ומגלגלים ביניהם על כך כי אין הדין נותן להאמין את האחד יותר מן האחר, אלא א"כ יראה לדיינים איזו אמתלאה לא' יותר מן האחר ויסמכו דעתם על כך, ואם יתברר מי הוא המורד ידונו כמו שכתב הרב ז"ל בפ' הנז' ועל דבר הכפייה אם יתברר שהוא המורד כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה אם היא רוצה כמו שכתב בא"ה סי' ע"ז". אין לנו הוכחה חד משמעית אבל ודאי שנראה לנו אמתלה לאחד יותר מהאחר.

ד. הנדון שלפניו הוא נשואין שלישיים לשני הצדדים שאין זקוקים ל"ערוות דבר" כדי לגרש, ובאשה שניה פסק שו"ע קיט ג "אבל אם שנאה, ישלחנה".

ה. על פניו אין נראה תקנה לנשואים אלו בגלל הסכסוך של בני הבעל עם האשה, וכבר כתבו בפד"ר (כרך ז עמ' 111-113, ועי' חלק ט עמ' 220 ועמ' 221) ע"י הגאונים רבותינו, הגר"י ניסים, הגר"ב ז'ולטי והגרי"ש אלישיב זצ"ל, ונדפסה כיום בקובץ תשובות חלק ב, על מקרה דומה שהאשה אינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או משום שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה אלא מפני רצונה להחזיק בו כבן ערובה, "אני לא רוצה גט סבלתי כל כך הרבה", וכתבו: "ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד לרצון האשה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל". הנדון שלפנינו, אמנם אינו משום נקמה אלא משום רצון לקבל מזונות גבוהים, או משום תקוות שווא שאינה נראית לנו מציאותית שתוכל לחזור אל הבעל, וקשה לנו לומר אחר כל מה שאירע ביניהם ובין ילדי הבעל כי "היא מצפה לשובו", והרי לכל הדעות האשה היא שעזבה את בית הבעל, ובודאי בזמן עזיבתה לא ציפתה לשובו.


הרב חיים שלמה שאנן – אב"ד

סוף דבר
לאחר שיקול דעת אנו פוסקים כדלקמן:
1. בית הדין מקבל את תביעת הגירושין של הבעל וקובע שעל הצדדים להתגרש זה מזה ושעל האשה לקבל גט. מזכירות בית הדין תקבע לצדדים מועד לסידור גט. במועד סידור הגט ישלם הבעל לאשה כתובה ופיצויים בסך 250 אלף ש"ח.

תוקף הפסיקה בדבר הפיצויים מותנה וכפוף לקבלת הגט על ידי האשה במועד אשר תקבע מזכירות בית הדין.

2. במידה והאשה תסרב לקבל את הגט במועד אשר תקבע מזכירות בית הדין, ישליש הבעל גט וכתובה בסך 35 אלף ש"ח ויופטר ממזונותיה של האשה.

בכפוף לפתיחת תיק מתאים ידון בית הדין במתן היתר נישואין לבעל.

ניתן ביום י"ד באב התשע"ב
(02/08/2012)